שואל ומשיב/ג/א/שצח

שואל ומשיב ‏ ג א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן שצח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין חזקה דרבא קטנה כיון שהגיעה לכלל שנים וכו':

ראיתי בשאלתות פ' בחקותי הביא הפלוגתא דנחלקו בנדה דף מ"ו אי חיישינן שמא נשרו וע"ז ביאר השאלתות טעם מחלוקתם דמאן דס"ל דלא חיישינן דהא ליכא ומאן דחייש שמא נשרו הוא כיון דרובה בזמנייהו מייתין והא לא אייתי איכא למימר דהיא מהאיך מיעוטא דלא מייתין בזמניהו ואיכא למימר מהאיך מיעוטא דנתרן והו"ל ספיקא וחיישינן עכ"ל. והנה האיר עינינו בקדושת תורתו וקבלתו הנאמנה דיש מיעוטא דלא מייתין ויש מיעוטא דנשרו סימנים ואם כן יש לחוש אם זו מהמיעוט דלא הביאו או שהיא מהמיעוט דנשרו ולכך חיישינן מספק. והנה לכאורה יש לומר דהך מיעוטא דנשרו עדיף מטפי מהך מיעוטא דלא מייתין ולא היה ספק השקול וביאור הענין דהנה הרשב"א בחידושיו ליבמות דף קי"ט בהא דאמרו רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כרובא ואיתא מיעוט דמפילות וסמוך לחזקה וכו' וביאר הרשב"א דמיעוט דמפילות מרע הרוב ממש כלומר שמאותו חלק הרוב שמתעברות יש מקצתן שמפילות ומן הרוב אתה מסלקו ואם כן חשוב לעמוד נגד הרוב ולכך אמרינן סמוך אבל המיעוט שאינן מתעברות אינו ממעט ומגרע כחו של רוב רק שעומד לגמרי נגד הרוב זה אינו חשוב מיעוט ולא אמרינן סמוך והיא מרגניתא טבא והארכתי בזה בכמה מקומות ובזה אני אומר שהמיעוט שנשרו מגרע כח הרוב דהיינו שמאותו הרוב שמייתי שערות יש מיעוט דנשרו ואם כן זה מיעוט חשוב שאינו עומד נגד הרוב רק מן הרוב עצמו אתה מסלקו ועוד עדיף ממיעוט דמפילות דשם מגרע כח הרוב דמתעברות וזו הפילה אבל בשערות אדרבא מקרי הרוב שמביאין שערות ורק דנשרו ועכ"פ אם תדמהו למיעוט מפילות עכ"פ מיעוט חשוב הוא אבל המיעוט דאינן מביאין שערות זה עומד לגמרי נגד הרוב וזה לא חשיב מיעוט ואם כן כיון שכן לא חשיב להיות ספק שקול ואם כן שוב מהראוי לחוש לשערות שמא נשרו. ובזה נראה לפע"ד מה דאמר שם כי קאמר רבא חזקה לענין מיאון אבל לענין חליצה בעיא בדיקה וכל הקדמונים נדחקו בזה דמאי טעמא יש בדבר והרמב"ן במלחמות ריש חולין כתב דהוה כמו כל רובא דאפשר לברר מבררינן ולפענ"ד נראה דהנה בחליצה אמרו ביבמות דף ק"ה דאיש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש השיטה מקובצת בב"מ דף ז' גבי עשירי ודאי דגם רוב היא ספק והתירה התורה אבל כל דבעי ודאי ל"מ רוב דאינו ודאי ולפ"ז שם דבעינן איש ואשה מקשינן לאיש אם כן בעינן שיהיה איש ואשה בודאי ואם כן ניהו דהוה חזקה דרבא והיינו חזקה דאתי מכח רובא דרובן מביאין שערות מכל מקום כיון דעכ"פ מיעוט יש שאינן מביאין שערות אף דאינו מיעוט חשוב דאינו מגרע כח הרוב רק שעומד לנגדו ויותר יש לומר שנשרו מ"מ עכ"פ אנן ודאי איש בעינן וזה לאו ודאי איש הוא והוא הדין אשה ודאית ולכך לא חולצת אבל לענין מיאון שפיר חיישינן לשמא נשרו דהא המיעוט דנשרו חשוב טפי ולא הוה ספק השקול וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד לבאר הא דהקשה בשב שמעתתא שמעתא ה' פי"א בהא דאמרו הקדיש הוא ואכלו אחרים דלוקין והקשו בתוס' דהא הוה ליה התראת ספק דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' או ג' שנים ונמצא דלא הוה עדן מופלא הסמוך לאיש וכתבו דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום אחד הרי דסמכינן על חזקה דרבא לדבר ברור שהרי לוקה בשביל זה והרי אמרינן דלחליצה לא סמכינן על חזקה דרבא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה רוב דמביאין שערות ורק דכל דבעי איש ודאי לא הוה ולפ"ז זהו כשאנו דנין אם כבר הביא שערות ואם הוא איש בודאי אמרינן דלא הוה דבר ברור אבל שם אף דבעינן מופלא הסמוך לאיש אבל כעת אינו איש רק שסמוך לאיש וכיון שהרוב הוא שעפ"י הרוב יביא שתי שערות אם כן שוב נוכל לסמוך על הרוב ושפיר קרינן ביה מופלא הסמוך לאיש דהרי כיון שהרוב מורה ע"ז בודאי יהיה איש דמסתמא לא יצא מגדר הרוב וכעת א"צ לדון אם הוא איש רק שהוא מופלא הסמוך לאיש והרי הוא מופלא הסמוך לאיש וז"ב ודו"ק. ובזה נפתחו לי שערי בינה בדברי התוס' בב"ב דף קנ"ד ד"ה ועוד שהקשו למה יש לנו לומר כיון שהגיע לכלל שנותיו הוה חזקה דרבא דאמר כיון שהגיעה לכלל שנים א"צ בדיקה והדבר תמוה כמ"ש הנו"ב מהדו"ק חלק חו"מ סי' ז' לתמוה דהא לא סמכינן על חזקה דרבא אלא להחמיר ולא להקל והיאך נסמוך על חזקה זו להוציא ממון מיד המוחזק. והנה מ"ש דכאן הוה להוציא ממון מיד המוחזק לא דק בלישנא דכאן לא הוה להוציא ממון דהא כבר קנאו היורשין ונתנו ממון ויש להם שטר ואם כן נקנה בכסף ושטר ורק דלהס"ד הוו היורשין מוחזקין דנכסי בחזקת יורשין קיימי וכדאמרו שם ולפ"ז לפמ"ש הדברים פשוטים דכיון דבאמת יש כאן רוב דמייתי שתי שערות שוב שפיר מועיל הרוב נגד החזקה דרובא עדיף מחזקה ודוקא לענין חזקת ממון דאלים טובא אין הולכין בממון אחר הרוב אבל נגד חזקת היורשין דנכסי בחזקתייהו קיימי פשיטא דרוב עדיף מחזקה דמעיקרא דאינו הוצאת ממון דהא באמת לקח ממון בעדו רק דהמכירה אינה מכירה אם אין לו שערות א"כ נגד זה מועיל הרוב ושאני חליצה דבעינן דבר ברור דאיש כתיב בפרשה ודו"ק. איברא דעדיין קשה דלפ"ז יהיה נצמח דין חדש דלענין חזקת מרא קמא אזלינן בממון בתר הרוב וזה אינו כדמשמע בריש פרק המוכר פירות דאף חזקת מרא קמא מועיל נגד רוב וכן אזלא שמעתתא ואם כן יקשה דלמה נסמוך על חזקה דגדול. אמנם נראה דבאמת חזקת מרא קמא ג"כ הוה חזקה אלימתא ומועיל בממון אמנם נראה דזה דוקא לגבי אותו איש בעצמו דיש לו חזקת מרא קמא אבל כאן כיון דלשיטת הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' ה' דאם היה חי היה מהני הבדיקה דהשתא ואם הי' מוצאין בו סימנים הוה אמרינן דמועיל להחזיקו למפרע בחזקת גדול רק דלאחר מיתה ל"מ דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ע"ש ואם כן שוב לא שייך לומר חזקת מרא קמא דהא היורשים באו מכחו וכיון דלגבי הקטן שמכר היה מועיל הבדיקה א"כ שוב עכ"פ אתרע לה חזקת מרא קמא דהא יוכל להיות שמצאו סימנים עכשיו והרוב מעיד ע"ז שבודאי הגיע לכלל סימנים וכל שרבו שנותיו בוודאי היה לו סימנים ואם כן לו בעצמו אין החזקה מועלת והיאך יהי' היורשים מכחו מועלת להם חזקתו שלהם ניהו דלא נוכל לבדוק דשמא נשתנו עכ"פ אתרע לה חזקת מרא קמא ומועיל הרוב נגד החזקה וז"ב. ובזה מובן היטב מ"ש התוס' שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא מצא סימנים ולהכי איכא לספוקי שמא קטן היה עדיין ע"ש והדבר פלא דסוף סוף ניהו דלא היה לו אז אבל מכל מקום יש לומר דבוודאי יבואו ובהתרבות שנותיו יבאו והרי באמת הרא"ש כתב דמחזקינן למפרע ומטעם דבוודאי החזקה מעיד שיבאו ואם כן ניהו דנבדק ולא בא אז עדן אינו מכחיש החזקה שלא יבואו בהתרבות שנותיו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה חזקת היורשין ול"מ הך חזקה דרבא ורק דאתרע החזקה דבוודאי יבא וכל שראינו שלא בא אז אם כן אדרבא חזקה דרבא אתרע ואם כן ממילא חזקת מרא קמא אלים טובא אף נגד הרוב. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הנו"ב שם דלפ"ז מה פריך הש"ס א"א ראי' בקיום השטר למה להו לבודקו לקיימו שטרייהו וליזל וקשה הא רש"י ותוס' כתבו דראיה בקיום השטר הוא משום דאוקי העדים על חזקתן דאין חותמין אלא בגדול והא כאן שפיר סמכו על חזקה דרבא דכל שלא ידעו אם נבדק כבר שוב יש להם חזקה דרבא ולמה לא יוכלו לסמוך על חזקה דרבא. ולפמ"ש אתי שפיר דהעדים באמת לא היה להם לסמוך על חזקה דרבא דבאמת אינו מועיל נגד חזקת מרא קמא ובשעת כתיבת השטר ודאי היה לו חזקת נכסי להמוכר הקטן הלז ולא שייך לומר דהא אם יבדק אח"כ וימצא סימנים נחזיקו למפרע ואתרע החזקה דזה דוקא אם אנו דנים נגד היורשים אבל לגבי המוכר עצמו בעת מכירתו לא הוה שייך חזקה דרבא בשום אופן ול"מ מכירתו ואם כן חזקה דלא חתמו אלא בגדול ממש ודו"ק היטב. ומ"ש ראיה להרמב"ן מהא דאמר הש"ס במסקנא בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים וע"ז הקשה דלמה לא משכחת הא יש לומר דמיירי בשלא נבדק ויש להם להלקוחות ראיה דחזקה דאין העדים חותמין וכמ"ש התוס' והרא"ש. לפענ"ד אין קושיא דבאמת יש לומר דהעדים שפיר סמכו על חזקה דרבא דכיון שזה מכר לו וזה נתן המעות אם כן יש לשניהם חזקה זה חזקת הקרקע וזה חזקת ממון וחזקת ממונו אלים יותר שחזקת קרקע יוכל להיות אתרע שהרי אף אם אין לו כעת סימנים כל שנבדק אח"כ וימצא סימנים נחזיקו למפרע כמ"ש הרא"ש ואם כן שפיר סמכו על חזקה דרבא אבל כל שמת ואי אפשר לבודקו שוב יש לחוש שמא לא הי' לו סימנים ואז ל"מ חזקה דרבא וא"ל דעכ"פ לא עדיפי היורשים ממי שבאין על ידו דזה אינו דעכ"פ נכסי בחזקת לקוחות לא שייך דבמה נתברר חזקת הלקוחות דכיון דבעי ראיה בעדים וחזקה דאין עדים חותמין לא שייך בזה דסמכו על חזקה דרבא אם כן אינו רק מחמת שחזקתם עדיף יותר מחזקת היורשים אבל עכ"פ עדים ל"ש למקרי דראי' בעדים בעי שיהיה דבר ברור ובשלמא לפי הס"ד שפיר הקשו התוס' דלמה אמרינן סימנים עשויין להשתנות דהא מכל מקום הלקוחות מוחזקים טפי ואף דראיה בעדים לא מקרי הא אדרבא כיון דלא היה להם ראיה בעדים רצו לבדקו ולכך שאלו מהו לבודקו ניהו דלא מקרו עדים מ"מ עכ"פ כל שא"א להביא עדים סמכינן על החזקה דרבא וחזקה דאין עדים חותמין אבל לפי המסקנא דאמרינן דנכסי בחזקת לקוחות הוו ובעי היורשים להביא ראיה היאך שייך שנכסי בידא דלקוחות הוו קיימי הא עכ"פ עדים לא הוה ואם כן עיקר החזקת לקוחות לא נתברר קודם ערעור וע"ז אנו דנין אם נכסי בחזקת לקוחות קיימי או לא ודו"ק היטב מיהו בלא"ה לא הבינותי לפמ"ש התוס' ד"ה אלא אין קושיית הנוב"י קושיא כלל ע"ש וא"צ להאריך ועכ"פ דברי התוס' נכונים וכמ"ש בכוונתם. איברא דעדיין קשה לפמ"ש דלכך סמכינן על חזקה דרבא בשביל דרוב מביאין שערות אם כן אכתי קשה לפמ"ש התוס' שם בריש הדיבור בשם ר"ת דמה דאמרינן סימנים עשויין להשתנות שבחיי' היו השערות לבנות והוו שמא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה והוו סימנים וקשה דלפ"ז שוב לא שייך חזקה דרבא דהרי כבר נודע מ"ש התב"ש בסי' פ"ט לענין מים בראש דלא שייך לסמוך על הרוב דהא רוב בהמות כשרות אין להם מים בראש וזה שיש לו מים במוח אתרע לה רובא ע"ש וה"ה בזה רוב שהגיעו לכלל שנים מביאין סימנים והיינו שערות שחורות וזה שהביא לבנות אתרע לה רובא ואם כן שוב אתרע חזקה דרבא והיא קושיא נפלאה אמנם באמת התוס' דחו דברי ר"ת וכתבו דאין חילוק בין לבנות לשחורות ופירשו דמיירי שלא הי' לו גומות ומחמת מיתה יש בו גומות וא"כ שוב אין שום ריעותא דלא הי' לו סימנים כלל בחייו ושפיר סמכינן על חזקה דרבא. ובזה מיושב היטב הקישור בתוס' שלאחר שכתבו זאת הקשו קושיא זו דלמה לא סמכינן על חזקה דרבא ומה זו סמיכה והא הקושיא היא בלא"ה וכבר כתב השל"ה שיש לדקדק בתוס' קישור סמיכת דבריהם הלזה ולפמ"ש אתי שפיר דאל"כ לא היה מקום להקשות וע"ז שפיר תירצו דע"כ מיירי שראינו שלא הי' לו סימנים דאל"כ מה להם לבדוק כמ"ש התוס' בתחלת דבריהם שאם היה נראה קטן בחייו שיהיה גדול לאחר מיתה וע"כ שלא ראו גומות ולאחר מותו חשבו שימצאו גומות ואם כן שוב ראינו דלא היה גומות מחיים ניכרים עכ"פ ושוב ממילא אין לנו להחזיקו בחזקת גדול דאתרע החזקה דהא שערות צריך שיהיה בו גומות וא"ל דשוב מקרי אתרע רובא דהא רוב המביאין שערות יש בהן גומות דזה אינו די"ל דלא ניכרים הגומות כ"כ ואין בו ריעותא ועכ"פ מיושב בזה קושית הנו"ב דלפי המסקנא נוקי דלא בדקו כלל ונסמוך אחזקה דאין עדים חותמין אלא בגדול. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ מיירי שנבדק דאל"כ מהיכן באו לשאול דלמא ימצא גדול אח"כ וע"כ דראו בו ריעותא בשערות שאין הגומות ניכרות הוה ריעותא וע"כ דהעדים הכירו יפה דאל"כ לא חתמו וז"ב ודו"ק ועיין בנו"ב מהדו"ק בחלק אהע"ז סי' ס"א שגם שם האריך בדברי התוס' וחזקה דרבא הנ"ל ושם רצה לומר דלכך לא סמכינן לחליצה משום דאין סומכין על חזקה במקום שיכולין לברר וחידש בזה דבמת דאי אפשר לברר סמכינן על חזקה זו ואף בממון ע"ש. והנה מ"ש הטעם ברבא משום דאפשר לברר זה נכון וכבר כתבתי שכן רמז הרמב"ן במלחמות ריש חולין והיה בהעלם עיין מהנוב"י אבל מה שחידש דיועיל אף בממון ולהיות עדיף מרוב דל"מ בממון וזה מועיל זה תימה גדולה מנין להם להתוס' זאת ולהקשות בלי סברא וע"כ מחוורתא כמ"ש דזה הוה רוב כמ"ש השאלתות ובחליצה לא סמכינן על רוב דבעינן דבר ברור וכאן לא שייך חזקת מרא קמא וכמ"ש. והנה לפמ"ש דחזקה דרבא הוא מכח רוב לפ"ז לר"ע דחייש למיעוטא בפ"ק דמכות ל"מ חזקה דרבא ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דשם לר"ע קיימינן ור"ע הורה להם דסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה ולדידיה לא שייך חזקה דרבא דהא ר"ע חייש למיעוטא בפ"ק דמכות דף ז' ע"ש ודו"ק. מעתה נחזור לענינינו דעכ"פ יש לחוש שמא נשרו דזה המיעוט חשוב יותר מהמיעוט דלא מייתי סימנים אך לפמ"ש י"ל דלא דמי להך דמפילות דשם גם אותו מיעוט דמפילות לא יצא עכ"פ מהרוב שמתעברות רק במעוברות יש גם כן מעוברות נפלים שאינו בר קיימא ואם כן אינו עומד נגד הרוב ואדרבא גם זה מהרוב אבל כאן הרוב דמייתי שערות באמת אין נושרות וזה שנושר השערות שוב סותר להרוב ועומד נגדו וא"ל דגם רוב המעוברות מעוברות בר קיימא דזה אינו דכבר כתב התב"ש בסי' ט"ז ס"ק ט"ו דע"כ לא סמכינן על רוב דאינן יולדות נפלים רק כשילדה אבל כשהוא עוד במעי אמו לא שייך הך רוב ע"ש שמסיק כן להלכה ולמעשה וכבר ביררתי הדברים בתשובה אחת באורך ולפ"ז גם כאן כל דהוה במעי אמו שפיר אמרינן דמפילות דבכלל הרוב המעוברות יש מיעוט דמפילות משא"כ כאן דהרוב לא נושרות ואם כן שוב יש לומר דאין חוששין לשמא נשרו דהוה ספק השקול ובפרט לסברת התב"ש כל דאתה אומר שנשרו הוה כמו מים בראש דאתרע לה הרוב דרוב אין להם מים בראש וה"ה בזה דרוב מביאין סימנים ולא נשרו וכל שאתה חושש שיצא מגדר הרוב אתה תוכל לחוש שמא לא הביא כלל וז"ב מאוד. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במ"ש הרשב"א סימן אלף רי"ו וז"ל הלכך אשה זו כיון שנסתפקו במספר שנותיה אנו חוששין שמא הגיע לכלל שנים ומקודשת דבר תורה ואם נבדוק ולא נמצאו סימנים אנו חוששין שמא נשרו וכו' אלא שיש להתיישב בדבר לפי שיש בזה ס"ס ספק אם באה לכלל שנים ספק לא באה ואת"ל הגיעה לכלל שנים ספק הביאה סימנים ונשרו ספק לא הביאה וכל ס"ס אפילו בשל תורה אזלינן להקל ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בזה ובשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ע"א האריך דלכך לא רצה הרשב"א להקל משום דכל דנימא דהגיעה לכלל שנים שוב לא שייך ספק שמא נשרו דבודאי ראוי לומר שנשרו משום דחזקה דרבא היא חזקה אלימתא ובחליצה הוא דלא חיישינן לנשרו משום דלהחמיר חשו אף בספק הרחוק משא"כ להקל לא מקרי ספק ע"ש שהאריך בזה ובסי' נ"א חלק הרב מהר"ם קאשיטליץ ע"ז והוא האריך לחזק דבריו ודעתו דחזקה דרבא הוה חזקה אלימתא ומכל מקום לענין חליצה חשו אף לספק רחוק והאריך בחריפות ובקיאות לחזק דבריו ואני אומר דלפמ"ש דברי הרשב"א מבוארים דהנה כבר נודע מ"ש התוס' בסוגיא דפתח פתוח דרובא דברצון אינו רוב גמור ולכך בספק אחד הוא דחושבין אותו לרוב אבל בספק ספיקא לא חשו ברוב ושרי ולפ"ז אנן בדידן נמי נימא הכי באמת יש כאן רוב דרוב מביאין שערות ורק בנבדקה ולא הביאה יש לנו שני מיעוטים מיעוטא דלא מייתי שערות ומיעוטא דמייתי ונשרו וכמ"ש השאלתות וכבר צדדתי דהך מיעוטא דנשרו יש לנו לומר טפי ויש מקום לומר דגם זה נגד הרוב היא ולפ"ז בתחלה כתב הרשב"א דיש לנו לומר שמא הגיע לכלל שנים ואם כן כל שלא נבדקה הוה חזקה אלימתא דבודאי הביאה סימנים ולכך גם כשנבדקה אח"כ ולא הביאה יש לנו לומר דאותן תרי מיעוטי מיעוט דנשרו ומיעוט דלא מייתי דזה המיעוט דנשרו עדיף דהך מיעוט אינו עומד נגד הרוב לגמרי ולפ"ז בחד ספק בודאי לא שרי דהוה רובא נגד המיעוט דלא מייתי וע"ז כתב הרשב"א דזה אינו דהא יש ס"ס וכל שיש ס"ס שוב לא חשוב רוב גמור דגם המיעוט דנשרו הוא נגד הרוב וא"כ שוב גם המיעוט דלא מייתי נמי חשוב ספק ושוב הוה ספק ספיקא ושרי וע"ז כתב הרשב"א דמכל מקום יש להתיישב דלמ"ד חוששין אותו מיעוט לא חשוב כ"כ כמו המיעוט דנשרו וכמ"ש ודברי הרשב"א מזוקקים שבעתים. עוד נראה לפענ"ד בכוונת הרשב"א דבאמת צריך ביאור אם נימא דהך חששא דשמא נשרו אינו רק מדרבנן א"כ בחזקה דרבא כ"ז שלא נבדקה הוה כבר ספק תורה ואסרתו שוב לא שייך ס"ס דאף שנבדקה אח"כ ולא נמצא שערות שוב יש לומר דשמא נשרו ועיין בט"ז סי' ק"י ס"ק י"ג שלשני הפירושים שם בענין ס"ס אי דוקא בנודע בנתים הוא דלא חשו בס"ס או לפירוש הט"ז היכא דאי אפשר לבא רק בשני ספיקות כאן כ"ז שלא נבדקה הוה ספק תורה ואסור רק ע"י הבדיקה נולד כאן ספק אחר שוב לא מקרי ס"ס שאפשר שיבא בלא שני ספיקות אמנם אחר העיון זה אינו דשם הוה השני ספיקות בשני ענינים עד"מ ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס ולפ"ז שוב אף שאתה סותר ספק אחד שמא הספק השני הוא ספק ושפיר אמרינן דכל שכבר החזקתו (ל"ח) לספק הראשון לאיסור ודאי א"א לספק לך על הספק השני אבל כאן כל שנבדק ולא נמצא שערות ולא תחוש לשמא נשרו א"כ שוב נתברר ההיפוך וע"כ אתה צריך לבא לאותו ספק שמא נשרו ושוב נוכל לצרפו לס"ס ולכך אמרינן שפיר ס"ס וז"ב בכוונת הרשב"א ודו"ק היטב. אך מה דק"ל לפמ"ש הרשב"א דהוה ס"ס א"כ אף דנימח דחזקה דרבא אינו ברור אבל ספק ברור מקרי אם כן שוב יקשה בהך מעשה דבני ברק הא כל זמן שלא נבדק הוה ספק שמא הגיעה לכלל שנים ואת"ל לא הגיעה לכלל שנים שמא נשרו או שמא יבואו אח"כ הסימנים ואיך יוכלו להוציא ממון אבל באמת זה אינו דהאמת כדברי המהרי"ט שם בס"ס נ"א דזה לא מחשב ס"ס דהכל ספק אחד דהסימנים והשנים הם סימנים אם הם גדולות ואם כן לא שייך ס"ס בזה וא"כ אין מקום לס"ס בזה ועכ"פ זכינו לדון שדברי המחלוקת בחיישינן לנשרו ולא נשרו היא מלתא דתליא בטעם וסברא וכמ"ש ודו"ק ולפענ"ד ראיה ברורה למהרי"ט דזה לא מחשב ס"ס גמור דאם כן מה פריך הש"ס בפשיטות מכלל דמ"ד חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר ומה קושיא הא הוה ס"ס ספק שמא הביאה סימנים וכ"ז דלא נבדקה הוה לי' ס"ס גמור ואח"כ כשנבדקה שוב יש ספק שמא נשרו והוה ליה שני ספיקות ושרי לחלוץ וע"כ דזה לא מקרי ס"ס אך לפמ"ש יש ליישב דבשלמא בס"ס דהרשב"א שפיר יש לומר דמקרי ס"ס ספק שמא הגיעה או לא ואת"ל הגיעה לכלל שנים שמא נשרו אבל כאן דנימא ספק הביאה סימנים או לא ואת"ל לא הביאה שמא נשרו זה אי אפשר לומר וא"ל דנתחיל להיפך שמא נשרו ואת"ל לא נשרו שמא הביאה דהא זה הספק שמא הביאה ושמא לא הביאה וגם דמתחלה צריכין אנו לדון שמא הביאה ושמא לא וכמ"ש הש"ך בכללי ס"ס בשם הרמ"ע מפאנו וע"כ לא מקרי ס"ס המתהפך ודו"ק היטב בכל מ"ש כי המה ענינים חדשים ונפלאים ת"ל ועיין בש"ש בהרבה מפרקי' ולפמ"ש היה מקום לפלפל והמשכיל יבין ועיין בשו"ת אא"ז הגאון בעל שער אפרים מ"ש על דברת תשובת הרשב"א הנ"ל ע"ש ולא נפניתי כעת להעמיק בדבריו שאינו נוגע לענינינו ע"ש. והנה בהא דנחלקו ראיה במאי כתב הרשב"ם דבין לרבנן ובין לר"מ מבעיא ליה והתוס' בדף קנ"ד ע"א שם השיגו ע"ז דלר"מ פשיטא דהוה ראיה בעדים ולכאורה דבריהם צריכין ביאור דהשתא לרבנן דבאמת יש להשכ"מ חזקה דאוקי ממונא בחזקתו ס"ל לר"ח דסגי ראיה בקיום השטר מכ"ש לר"מ דהשכ"מ צריך להביא ראיה לאפוקי מחזקתיה מכ"ש דא"צ ראיה בעדים. אמנם באמת הדבר נכון דבאמת גבי השכ"מ לא שייך כלל ראיה בשטר דאדרבא השטר הוא ראיה להיפוך ואף דלא כתב ביה לשון שכ"מ ולא לשון בריא עכ"פ מה שייך לגבי השכ"מ שיביא ראיה מהשטר וא"צ לפרש לר"מ שצריך להביא ראיה בעדים משא"כ לרבנן יש להסתפק אם הכוונה בראיה בעדים או הכוונה לראיה בשטר וז"ב ופשוט ובאמת לר"מ אין מעלה כ"כ בחזקת ממון דבשלמא לדידן דאזלינן בכל התורה בתר רובא ובממון לא אזלינן בתר רוב ומשום דחזקת ממון אלים טובא אם כן מעלת חזקת ממון חשובה אבל לר"מ דס"ל לשיטת הרבה קדמונים דחיישינן למעוטא מדאורייתא אם כן גם בממון חייש למיעוטא ולא משום חזקת ממון דאלים כ"כ דלדידהו לא אלים חזקת ממון מכל החזקות. אמנם נראה ליישב שיטת רשב"ם דגם לר"מ שייך ראיה בקיום השטר דהנה המלמ"ל פ"ט מזכייה הלכה כ"ב הקשה בהא דנחלקו ר"מ וחכמים על מי להביא ראיה והרי בהא דאמרו בב"ב דף קמ"ח שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר משום דחיישינן שמא יש לו עוד נכסים כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף נ"ח דלכך מוציאין מיד המוחזק משום דע"כ בשקנו מידו מיירי דאי לא הרי היא מתנת בריא ולא קני וא"כ כיון שלא נהג זה כמתנת שכיב מרע דלא בעי קנין ש"מ שיש לו נכסים אחרים ולפ"ז גם כאן ע"כ מיירי בקנין דאי לא היכא טוענים שבריא היה ואם כן כיון דמיירי בקנו א"כ זה גופא ראיה דהיה בריא דאל"כ למה היה צריך להקנות ומהראוי לומר דהם נאמנים אף שבא להוציא והניח בקושיא. אך יש לומר דבאמת בזה נחלקו השכ"מ והמקבל שהשכ"מ אומר שהיה שכ"מ ובאמת לא קנו מידו והמקבל טוען שהיה בריא ובאמת היה בקנין ואף דלא כתיב בשטר שהיה בקנין היה קנין מבחוץ. ומעתה יש לומר דכיון דבשטר לא נזכר שהיה בקנין א"כ בין שטוען המקבל שהשטר מזויף או שמודה בשטר רק שאומר ששכחו להזכיר הקנין עכ"פ השטר לראיה לטענת השכ"מ ולכך כל שמקיים השטר שאינו מזוייף אם כן ממילא מוקמינן הנכסים בחזקתו דהא השטר מסייע לו ואם כן שוב שייך קיום בשטר גם לגבי השכ"מ. איברא דלכאורה צ"ב כיון דלפי טענת המקבל מכחיש השטר שהיא מזוייף או שעכ"פ יש ריעותא בשטר שלא כתבו שהיה קנין אם כן למה יצטרך לקיים השטר אדרבא יהיה נאמן במגו דאי בעי היה טוען שהוא מזוייף ואם כן לא צוה כלל ולא היה כאן לא מתנת בריא ולא מתנת שכ"מ והפה שאסר הוא הפה שהתיר אמנם נראה דהנה בהא דאמרו בגיטין דף מ"ם באומר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים והקשו התוס' והא הוה תרתי הודאות דסתרי אהדדי וכתב הרשב"א שם כיון דסתרי אהדדי מוקמינן הנכסים בחזקתייהו ולפ"ז כאן שהוא מודה שהשטר כתב רק שטען ששכ"מ היה וא"כ הוה תרתי הודאות דסתרי אהדדי וכאן לא שייך לומר דמוקמינן בחזקתייהו דהא באמת הוא כבר נתן ורק שכל שעמד חוזר אם כן הו"ל כאלו כבר יצאו הנכסים מחזקתו ושוב הוי ליה תרתי הודאות דסתרי דהא נתינה היה כאן אליבא דכ"ע והו"ל כמ"ש הרשב"א לענין כרם דכל שנתן לו הכרם רק שהעדים אומרים שמכרו על תנאי והו"ל ספק בתנאי לא שייך להעמידו על חזקתו הראשונה ושפיר צריך ראיה בקיום השטר דאל"כ ניהו דיש לומר דהשטר מזוייף עכ"פ הו"ל תרתי הודאות דסתרי והשטר בחזקתו דמה"ת השטר כשר דהוה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ולכך צריך הוא להביא ראיה בקיום השטר. ובזה יש ליישב קושיות התוס' על הרשב"ם דרשב"ם עצמו כתב אח"כ דלר"מ ודאי צריך ראיה בעדים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אם נימא דמודה בשטר שכתבי צריך לקיימו וכל זמן שלא קיימו נאמן לומר פרוע במגו דמזוייף וכדומה אם כן שוב לא שייך דהוו תרתי הודאות דסתרי דהא הודאת השכ"מ לא היה הודאה שלימה דאף דמודה בשטר שכתבו עדן צריך קיום מדרבנן ואם כן שוב נאמן לטעון דשכ"מ היה במיגו דמזוייף ולא שייך לומר דהספק בחזרה אבל וודאי נתן דהא עדן צריך קיום ואם כן ממנ"פ כל שמקיים השטר הוא נאמן דמה"ת דל"צ לקיים השטר שוב בודאי השטר מסייע לו שלא נכתב הקנין ומדרבנן שוב לא הודה לו עדן אבל לפי מה דמסיק הש"ס דר"מ ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו שפיר כתב הרשב"א דע"כ ראיה דר"מ היינו עדים דהא הוה תרתי הודאות דסתרי אהדדי והספק הוא על החזרה ואם כן לא שייך לאוקמא בחזקה ודברי הרשב"ם ברורים ודו"ק היטב כי היא ענין נפלא. איברא דאף הדבר שחידשתי דבשכ"מ הוה הנתינה בוודאי והספק בחזרה וכבר אזלו הנכסים מחזקתו ודמיתי אותו להך דרשב"א הנה מלבד דהך דהרשב"א הקיפוהו בהלכות האחרונים והמלמ"ל האריך הרחיב הדיבור בזה בפט"ו מטוען אף גם דלא דמי לשם דשם כבר מכר והספק בתנאי אי מכרו על תנאי או לא וכאן לפי דבריו שאמר שהיה מתנת שכ"מ הרי לא הקנה רק לאחר מיתה והיינו או עד גמר מיתה או דהקנה למפרע לכשימות כמבואר בטור חו"מ ריש סי' ר"נ מחלוקת הטור וב"י בזה והארכתי בזה בתשובה אבל כל שעמד שוב ממילא נתבטלה מתנתו וצ"ל דהא דאמרו דאם עמד חוזר היינו שממילא נתבטל מתנתו דבידוע שלא נתן רק מחמת מיתה ועיין בש"ע סי' ר"נ ס"ב. הן אמת דבדברי הרשב"א בתשובה סי' תר"ג הובא סי' רנ"ט ס"ק י"ד כתב לענין הספק בהקדיש כל נכסיו אם חוזר בעמד כתב ולהפוסקים שכתבו דהוה ספק לחומרא היינו משום דההקדש הוא בוודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם יחזור הנה נראה דמחשב ליה לספק בחזרה אבל ההקדש הוא ברור ולפמ"ש הו"ל ספק בגוף ההקדש אמנם יש לחלק דשם כיון דספק הוא שמא אינו יכול לחזור אם כן שוב הוה ליה הקדש ודאי כיון דמצד הספק דנימא דלא יוכל לחזור הוי ליה הקדש ודאי אבל כל שעמד חוזר שוב לא אזלא עדן הנכסים מחזקתו מיהו אכתי קשה מהרשב"א דעכ"פ בספק שמא עומד חוזר שוב הו"ל הנכסים בחזקת בעליו אמנם י"ל דבהקדש במקום שהספק אם יכול לחזור עכ"פ אף את"ל דיכול לחזור עכ"פ צריך חזרה גמורה ולא נתבטל ממילא ושפיר הו"ל הקדש בודאי משא"כ במקום דעמד חוזר כל שעמד שוב נתגלה למפרע דלא חל המתנה כלל וז"ב ודו"ק. ובזה ניחא מה שהקשה הרשב"א בסימן אלף נ"ח איך חוששין שמא יש לו נכסים אחרים להוציא מחזקתו ולכאורה קשה כיון דהספק בחזרה אבל עכ"פ נתן בודאי לא שייך לאוקמא בחזקת מרא קמא ולפמ"ש אתי שפיר דכל דעמד חוזר שוב ממילא הנכסים בחזקתן ואינו יכול להוציא מספק. ובזה נראה לפענ"ד לבאר טעם השני דיעות בסי' ר"נ ס"ז דספק בהקדש אם עמד חוזר דדעת הרמ"ה דיכול לחזור מספק וה"ט דהוא ס"ל דמצד הספק דאם עמד יכול לחזור שוב לא אזלו הנכסים מחזקתו כיון דהיה יכול לחזור ואמרינן דנתבטלה המתנה למפרע וז"ש בש"ע דנתבטלה המתנה והרא"ש כתב דאינו יכול לחזור וה"ט משום דעכ"פ צריך חזרה אם כן כל שלא חזר הוה הנכסים כבר הקדש ואזלא חזקת בעלים אף דיכול לחזור כל שלא חזר בו לא שייך להעמיד על חזקת מרא קמא והביא ראיה מהא דאמרו דחוששין שמא יש לו נכסים במקום אחר אף דאינו רק ספק משום דכיון שהקנה בקנין אם כן כשעמד צריך לחזור מקנינו אף שבידו לחזור מכל מקום כל שעדיין לא חזר הוה ליה הנכסים של המקבל ושוב חוששין שמא יש לו במקום אחר והוא הדין בזה:

ובזה מיושב קושית הב"י על מ"ש הרא"ש דאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא ותמה הב"י דבאמת האומדנא ברורה דלא שביק אינש נפשיה ויתן לאחר נכסיו וכל הספק אינו אלא אי להקדש גמר ומקנה וכל שהוא ספק איבעיא יכול לחזור ולפמ"ש ניחא דכוונת הרא"ש היא כיון דיוכל להיות דגמר והקנה רק שעכשיו רוצה לחזור אם כן עכ"פ אין ברור אי נתבטל המתנה ממילא או שעכ"פ יכול לחזור כשעמד וכל שצריך חזרה שוב אין שייך להעמיד הנכסים על חזקתן ודו"ק ועיין בסמ"ע ס"ק יו"ד מה שרצה ליישב קושית הב"י משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ושוב הו"ל כמסר בפועל ליד המקבל וא"י לחזור מספק ואין דבריו ברורים דכל שספק בגוף ההקדש גם בהקדש מוקמינן בחזקת בעלים וכמ"ש הרשב"א בסי' תר"ג ובש"ך שם ס"ק י"ד אבל לפמ"ש אתי שפיר וזה עצמו חלוקו של הרשב"א דכל שהקדיש אפשר דגמר והקנה ואף דיכול לחזור כשעמד מכל מקום עכ"פ צריך חזרה ושוב הו"ל הקדיש בודאי והספק בחזרה. ובזה מיושב קושית הסמ"ע דאנן קי"ל בסי' דחוששין שמא יש לו נכסים במקום אחר וכאן פסק המחבר כדעה הראשונה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דהדעה הראשונה ס"ל דכל שעמד חוזר ממילא לא אזיל עדיין מחזקתו הראשונה והוא דשם חוששין משום טעמו של הרשב"א סי' א' נ"ח דהא חזינן דעשה קנין ולא היה צריך ודו"ק. עוד יש לי לומר כיון דבהקדש מועיל שאלה אם כן כל שעמד חוזר זו היא עצמה שאלתו על ההקדש ועיין ש"ך סי' ר"ג ס"ק א' ושוב ל"ש דהקדיש בודאי. ובזה יש ליישב דברי הסמ"ע הנ"ל דהקדש הוא כמסירה בפועל ותמה המע"מ בב"ב שם דמה יענה להפקר דודאי אינו כמסירה בפועל דאינו רק הפקר ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא צריכין לטעם דהקדש הוה כמסירה רק גבי הקדש דיכול לשאול על הקדשו אבל בהפקר דאין יכול לשאול ולבטל ההפקר ואין יכול לחזור בו לאחר כ"ד ועיין במח"א הלכות הפקר סי' ח' וא"כ שוב הו"ל ספק בחזרה ואזלי הנכסים מחזקתן אלא שדברי הסמ"ע אינם נכונים וכמ"ש וגם כיון דיכול לשאול על ההקדש לא מהני דאף דהוי כמסירה דהדיוט הא עמד חוזר אף שהגיע ליד המקבל ודו"ק היטב כי נתברר ונתלבן בזה ענין נפלא ת"ל. ובגוף קושית המלמ"ל הנ"ל לפענ"ד לק"מ דמשכחת לה שכתב בלשון ייפוי כח דמועיל אף במתנת שכ"מ ומכל מקום אם עמד חוזר כדאמרו בב"ב דף קנ"ב דשמואל דאמר דבקנו מידו אם עמד חוזר היינו ביפוי כח ואפילו הכי אם עמד חוזר ע"ש. שוב ראיתי בפירוש המשניות להרמב"ם על משנה דלא כתב בה שכ"מ שכתב אחר דברי רבנן דמשכחת לה שקנה ביפוי כח ע"ש וכפי הנראה שכיון לזה שכתבתי ודו"ק וגם לפי מה דמבואר בס"ט דאם נתן בפירוש במתנת שכ"מ א"צ קנין משכחת לה בכה"ג ודו"ק:

והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י שאל אותי דרב דס"ל בדף קנ"ב דמתנת שכ"מ שכתוב בה קנין ארכביה אתרי ריכשי אם כן בהך דלא כתב בה שהיה שכ"מ ע"כ היה בקנין וכמ"ש המלמ"ל ואם כן שוב איך משכחת לה דאומר שהיה שכ"מ דהא כתב בה קנין ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בכל הני גווני שכתבתי דנחלקו בזה גופא אי בעי קנין או שנתן בפירוש במתנת שכ"מ דל"צ קנין ובלא"ה אין מקום לקושיא דרשב"ם כתב בטעם דארכביה אתרי ריכשי דהרי מתנת שכ"מ לא צריך קנין ולמה הוסיף קנין ע"כ שיהיה גם דין מתנת בריא ולפ"ז כאן דלא כתב לא מתנת שכ"מ ולא מתנת בריא ומה"ט ס"ל לרבה דצריך ראיה בעדים מדלא כתב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא כתב גם להיפך אוקי ממונא בחזקתו אם כן שוב אין ראיה דארכביה אתרי ריכשי. ובזה יש ליישב קושית המלמ"ל גופא כיון דיש ריעותא בגוף השטר שוב אין ראיה מהקנין וכן מצאתי בקצה"ח סי' ר"נ ס"ק י"ב שכתב כן בקושית המלמ"ל ובאמת לפמ"ש יש לומר דר"מ ורבנן נחלקו במ"ש למעלה דלר"מ חזקת ממון לא אלים כל כך דהא חזקה גרע מרובא וברוב לא אזל ר"מ בכל התורה בתר רוב וה"ה בחזקת ממון משא"כ לרבנן ויש להאריך בזה אלא שנראה דחזקת ממון דהיא מכח סברא אלים מרוב ועיין תה"ד סי' ר"ז ובמהרי"ק סי' ע"ב וגם דהא ברובא דאיתא קמן אף ר"מ מודה וכמ"ש הגהמ"ר בפרק הזרוע וכ"כ התוס' ביבמות דף ס"ו ואם כן חזקת ממון הוה כרובא דאיתא קמן ועיין בתה"ד סי' שי"ד דאף שמואל מודה ברובא דאיתא קמן ויש להאריך בכ"ז אלא שאינו מענינינו. ומה שהקשה המופלג הנ"ל בהא דפריך בדף קנ"ב על שמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר מהא דאמר שמואל כתב כל נכסיו לאחרים אם עמד חוזר ומה קושיא דלמא מיירי שם שכתב לכל אחד בפני עצמו וא"כ הי' מתנה במקצת דבעי קנין ואין ראיה דלא גמר להקנותו אלא בשטר לאחר מיתה וכדאמרו רואין אנו אם כמחלק לפענ"ד לק"מ דשמואל אמר סתם ומשמע בכל ענין דאל"כ מה קמ"ל פשיטא דבמחלק היה צריך קנין וז"פ ועיין במלמ"ל פ"ט מזכייה הלכה כ' כעין זה ודו"ק היטב בכל מ"ש כי המה ענינים נפלאים ועמוקים ת"ל. והנה במ"ש התוס' בדף קנ"ד דקשה היאך אפשר דבחיי' היה כקטן ויהיה גדול לאחר מיתה וכתבו התוס' דשמא בחי' לא הי' גומות ולאחר מיתה נעשה גומות וגומות אף שאין שערות כדאמרו בנדה וע"ז שאל אותי הרב האבד"ק זאמישטץ בעיר חדש ושמו מוה' משה נ"י דאכתי קשה דהיה להם לבדוק אחר שערות דל"ש שינוי ואיפכא היה להם לומר השתי שערות צריך שיהי' בעיקרן גומות וכל שיש לתלות דהגומות נשתנו שוב אין ראיה מהגומות. הנה יפה שאל ולפענ"ד נראה דלפמ"ש התוס' להקשות דאמאי לא ניזול בתר חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים בודאי הביא הסימנים וכתבו דמיירי שנבדק בחייו ולא היה לו סימנים שוב לא שייך חזקה דרבא ולפ"ז אף שימצא בו סימנים אח"כ לא מועיל ואף לשיטת הרא"ש דאם נשתהה מלבדוק ומצאו בו אח"כ סימנים דמחזקינן למפרע היינו בלא נבדק כלל אבל כל שנבדק בעת שהגיע לשנים ולא היה לו שערות פשיטא דל"מ אח"כ וכ"כ בשו"ת נוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ס"א בהדיא אם כן שוב יש לומר דלכך לא הי' להם לבדוק אחר שערות ורק על הגומות יש ראיה דהגומות לא ראו מקודם אם היה או לא ואם כן כל שנראה אח"כ שוב יש לומר דהיה לו מקודם וכשיטת הרא"ש ולכך כתבו התוס' דגומות עשויות להשתנות לאחר מיתה וז"ש כדאמרו בנדה גומות אף שאין שערות היינו דלכך רצו לבדוק אחר גומות דזה אין ראיה ממה דלא ראו שערות בעת שהגיע לכלל שנים דדלמא מכל מקום הי' לו גומות אף שאין שערות ולכך היה מועיל אם הי' מוצאין בו גומות אף שאין שערות והוצרכו לחדש דהגומות נשתנו ודו"ק היטב אח"כ מצאתי בשו"ת גוא"י סי' כ"ט שהקשה כן ע"ש בחלק אהע"ז והגאון מוהר"מ אבד"ק בראד ז"ל נדחק מאד וגם הקשה שם דלהב"ח בריבוי שערות א"צ להגומות כלל ולפמ"ש אתי שפיר דעל שערות ליכא לבדוק כלל דהא מיירי שבדקו וראו שלא הי' לו כמ"ש ודו"ק. והנה בנוב"י סי' ס"א שם כתב ליישב הא דהקשו התוס' דלמה לא נימא חזקה דרבא ובאמת הדברים תמוהים דחזקה דרבא לא סמכינן כי אם למיאון לחומרא אבל לחליצה לא וכתב הוא דכל הטעם הוא משום דלא סמכינן על חזקה במקום שיכול לברר ולפ"ז כיון דסימנים עשויין להשתנות ולאחר מיתה אי אפשר לברר שוב סמכינן על חזקה ע"ש וכ"כ בשו"ת גוא"י בשם הגאון מוה' מאיר ז"ל והוא דחה דבריו ותמהני שבאמת גוף הסברא דלכך לא סמכינן על חזקה כיון דיוכל לברר מבואר ברמב"ן במלחמות פ"ק דחולין בטעם הגאונים דכל שהוא לפנינו מחוייבין לבדוק משום דאיכא לברורי וכתב הרמב"ן וכן הא דאמרינן דחזקה דרבא ל"מ לחליצה ע"ש ועיין בר"ן פ"ק דפסחים ובר"ן בחולין שם אך מה שחידש כיון דלאחר מיתה אי אפשר לברר דגומות משתנים לאחר מיתה א"א לברר מקרי הדברים תמוהים דלענין שערות שפיר אפשר לברר דהא השערות לא ישתנו ואף דנעשו לבנים הא דחו התוס' שיטת ר"ת דאין נ"מ בין לבנים לשחורות ובאמת שלפענ"ד יש ליישב קושייתם דהכי מקשו התוס' דנבדוק משום שערות ואף דלא בדקו בחייו כל שנמצא שערות כעת נסמוך אחזקה דרבא וכשיטת הרא"ש דכל שאנו מוצאין כעת שערות סמכינן למפרע וע"ז כתבו דמיירי שבדקו בחיים בהגיע לכלל שנים ולא מצאו דאז ודאי אף שנמצא כעת שערות לא נסמוך ע"ז וכמ"ש למעלה בשם הנו"ב ודו"ק היטב ובגוף ביאור דברי התוס' הארכתי בתשובה בכמה דרכים ואכ"מ:

והנה החריף המופלג השנון מוה' מאיר ברא"ם נ"י השיב לי על מ"ש לדחות דברי הנוב"י הנ"ל וכתבתי דלא מקרי אי אפשר לברר דהא יוכל לברר ע"י שערות וע"ז השיב דמכל מקום מקרי לא אפשר לברר דהא אף שלא ימצא שערות מכל מקום יוכל להיות דלא הוה קטן דהא יוכל להיות שהיה לו גומות בחייו וגומות אף על פי שאין בהם שערות וניהו דאנן לא סמכינן ע"ז דחיישינן שמא נשתנו ע"י מיתה נעשו הגומות מכל מקום כל שלא נוכל לעמוד על הבירור שוב א"צ לברר דהא לא יעמוד על הבירור וכעין זה כתב הנוב"י לענין ס"ס דא"צ לברר כל שלא יברר שתי הספיקות ע"ש והוא הדין כאן ולכאורה יפה השיב. אמנם נראה דהנה באמת גוף דברי הנו"ב צריכין ביאור דניהו דאי אפשר לברר מכל מקום לממון לא מועיל דהא רובא עדיף מחזקה ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא בממון מכ"ש נגד חזקה ואכתי אמאי נסמוך על החזקה דרבא להוציא מיד היורשין להס"ד דבחזקת יורשים קיימי ועיינתי בנוב"י שם שכתב דחזקה דרבא מועיל אף לממון רק לחליצה ל"מ כיון דיכול לברר ע"ש. הנה לא נודעו עקבותיו למה יהיה חזקה דרבא אלים כ"כ להוציא ממון ולכאורה רציתי לומר דהוה חזקה דתליא בסברא ואינה פוסקת ושאני מחזקה הפוסקת וכמ"ש התה"ד סי' ר"ז. אמנם באמת התה"ד לא כתב רק דחזקה דתליא בסברא עדיף מחזקה הפוסקת והוה כמו רוב אבל לא עדיף מרוב ועיין בפ"י בסוגיא דהי' בה מומין ובק"א דרצה לומר דחזקה עדיף מרובא אבל לא קי"ל כן וכבר האריך בשב שמעתתא שמעתא ב' פ"ד לסתור דבריו וגם אני הארכתי בזה בתשובה בביאור דברי התוס' בסוגיא דהי' בה מומין שלא יסתר הכלל הזה ומדברי התה"ד מבואר דאף חזקה דתליא בסברא לא עדיף מרוב ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דלמה עדיף כח החזקה דרבא אך נראה לפמ"ש הרמב"ן והריטב"א גבי רובא מקדשי והדר מסבלי דברוב התלוי בטבע לא חוששין למיעוט ומזה העלו האחרונים דגם בד"מ כל שתלוי בטבע לא חיישינן למיעוטא אף בד"מ ועיין בשב שמעתתא שמעתא ד' פ"ו שהאריך בזה וכתב שזה כוונת התוס' במ"ש דדוקא ברובא לרדיא הוא דלא אזלינן בתר רוב והיינו שתלוי במנהג ולא בטבע ע"ש ולפ"ז חזקה דרבא דהיא טבע הבריאה שכל מי שמגיע לשנים הביא סימנים א"כ בזה אף לענין ממון מועיל שכן היא בטבע הבריאה וז"ב ולפ"ז שוב שפיר קשה דלמה לא נברר וא"ל דלא נעמוד על הבירור דזה אינו דממנ"פ אם לא נעמוד על הבירור ולא נמצא שערות שוב לא מועיל החזקה לענין ממון דא"ל כיון דהוה חזקה בטבע מועיל גם בממון דזה אינו דהא אם לא נמצא שערות שוב יצא מגדר הטבע ולמה יועיל בממון דהא כל הטעם היא כיון שכן הוא בטבע הוה כודאי והרי חזינן שיצא מגדר ודאי היה צריך להיות שערות ואף דגומות בלי שערות מועיל ג"כ היינו דאמרינן דנשרו אבל עכ"פ אינו עפ"י הטבע ובלא"ה כיון דעפ"י טבע שימצאו שערות שוב מהראוי לבררם מהראוי לומר שימצאו שערות ושוב קשה למה לא יבדוק. אמנם בכ"ז יש ליישב דברי התוס' דעיקר קושייתם היא לא דלא יהיה צריך לבדוק כלל רק דאמאי אמר ר"ע דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה והא כל שנראה סימנים והרי חזקה דרבא מועיל אף בממון משום דכן הוא בטבע ואם כן אמאי נחוש שנשתנה לאחר מיתה וז"ב. ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' בתירוצם דמיירי שנבדק בהגיע לכלל שנותיו ולא מצאו שערות דאף אח"כ איכא לספוקי שמא קטן הוא ובאמת שהרא"ש כתב בתשובה דכל שהגיע לכלל שנותיו ולא נבדק ונבדק אח"כ אמרינן דחזקה שהביא הסימנים משעה שהיה גדול והנוב"י הרגיש בזה וכתב דכאן שאני שנבדק ולא הביא בעת שהגיע לכלל השנים ולפמ"ש ימתקו הדברים דבאמת לענין ממון לא מועיל החזקה דרבא רק דכיון שהיא עפ"י הטבע בודאי מועיל ואם כן כאן שנבדק ולא מצא שוב עכ"פ יצא מגדר הטבע ושוב לא מועיל לענין ממון וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב שם דהאיך אמר הש"ס אלא אי אמרת ראיה בקיום השטר לקיימו שטריהו והיינו מכח חזקה דאין עדים חותמין אלא אם כן נעשה בגדול וכמ"ש התוס' ומה קושיא ודילמא העדים לא ידעו שנבדק ולא היו לו סימנים אם כן הם יכלו לסמוך על חזקה דרבא כיון דהגיע לכלל שנים ואנן לא נוכל לסמוך על חזקה דרבא דהא נודע לנו שכבר נבדק ולא הביא סימנים (הן אמת כיון דחזקה דרבא ל"מ כל שנבדק אפשר דהיו צריכים העדים לחקור אחר זאת שמא נבדק כבר אבל אין זה מוכרח דדבר שגם לנו יש ספק לא שייך חזקה על העדים וכמ"ש בסנהדרין ל' ע"ש ודו"ק) ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כבר נודע מ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק והורגין על פיו ולפ"ז נראה לפענ"ד דמכ"ש שני עדים כל שבשעת העדות לא היה נ"מ לענין ממון ודאי הוחזק על פיהם ולפ"ז כאן שצריך שיהיה או בן עשרים או בן י"ח לענין קרקע וסימני הגדלות הוא מבן י"ג שנה ואם כן אי בשעת המכירה לא היה נ"מ לענין המכירה דהא בין כך ובין כך לא היה מועיל אז ורק שהמכירה היה אם יהיה אח"כ בן י"ח שנים או בן עשרים יהיה מועיל למפרע ואם כן אז הוה שפיר החזקה דרבא מועיל כיון דאין נ"מ כעת להוציא ממון דהא המכירה לא מועיל אז ואם כן כל שהיה אז חזקה דרבא דעכ"פ היה גדול והי' לו סימנים בעת המכירה שוב אף שנ"מ אח"כ לענין ממון מועיל אף שנבדק מקודם ולא היה לו שערות מכל מקום כיון דבעת שהעידו היה מועיל עדותם משום החזקה דרבא מועיל אף לענין ממון מכ"ש דע"א שמועיל גם להרוג על ידו וז"ב כשמש ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דאמר בשלמא למ"ד ראיה בעדים כיון דאמר ללקוחות אייתי עדים ולא הביאו היינו דאמרו מהו לבדקו וקשה טובא דאף למ"ד ראיה בעדים מי ניחא והא לא דמי דבשלמא בהך דנחלקו דהם אמרו דהיה בריא והוא אומר דהיה שכיב מרע א"כ שפיר צריך ראיה בעדים דאף שעדים חתמו על שטר מכל מקום הא לא היו צריכין להעיד ע"ז דממנ"פ חתמי כדין אם שהיה שכ"מ או שהיה בריא ואם כן אין ראיה מחתימתם וא"כ שפיר צריך ראיה בעדים אבל כאן הא כל עיקר הסמיכה על השטר דחתמו בעדים דאין חותמין אלא אם כן נעשה בגדול וכדכתבו התוס' למ"ד ראיה בקיום השטר וא"כ למה יהיה צריך ראיה בעדים הא נוכל לסמוך על השטר דמסתמא העדים ידעו שהיה בגדול והיא קושיא גדולה ולא ראיתי למי שיתעורר בזה ולפמ"ש יש לומר כיון דבעת שחתמו לא היה המכירה מכירה רק דאם יהיה אח"כ בן עשרים או בן ח"י יועיל אפשר דבכה"ג למ"ד ראיה בעדים לא סמכינן כל כך על החזקה דאין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בגדול כיון דלא היה נ"מ כל כך בעת ההיא. אמנם זה דחוק והעיקר נראה כיון דעיקר היא בשביל החזקה והרי גם חזקה דאין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בגדול ל"מ בממון משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וצ"ל כיון דהוא עפ"י טבע מועיל וכמ"ש ולפ"ז למ"ד ראיה בעדים ל"מ רק שיהיה עדים וכמ"ש התה"ד סי' של"א דלכך לא אזלינן בתר רוב וחזקה בממון דהא אמרינן המע"ה וראיה בעדים ע"ש א"כ זהו דאמר הש"ס דלמ"ד ראיה בעדים ל"מ כל אלו החזקות וז"ב כשמש ומן האמור ממילא מבואר מה שנסתפקו המלמ"ל בפ"ד מאישות אי מועיל במקדש לאחר שיגדיל אי אמרינן זמן ממילא קאתי ולפמ"ש לכאורה מבואר הדבר בהדיא כאן דהרי כאן הוה דבר שלא בא לעולם דהא המכירה ל"מ עד שיהיה בן ח"י או עשרים וא"כ כאן דמכר עכ"פ קודם שנעשה בן ח"י או עשרים ואפ"ה מועיל וע"כ דזמן לא מקרי מחוסר מעשה דזמן ממילא קאתי מיהו יש לומר דכאן אזלינן אליבא דר"ע ור"ע ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל ביבמות דף צ"ג ואף דבעי עבידי דאתי וכאן הספק שמא לא הביא סימנים מכל מקום כל דהיה חזקה דרבא שוב הוה עכ"פ עבידי דאתי מיהו כיון שנבדק ולא הביא שוב לא הוה עבידי דאתי ודו"ק. ובאמת שצ"ע דמה מקשה על מ"ד ראיה בקיום השטר דלמא ר"ע לשיטתיה דחייש למיעוטא גם באיסור ומכ"ש בממון ולכך לא סמך על חזקה דרבא אבל לדידן שפיר סמכינן על חזקה דרבא וחזקה דאין עדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול ויש לי להאריך בכ"ז ואכ"מ. אמנם בגוף דברי התוס' דהקשו מכח חזקה דרבא שנתקשה הנוב"י דלמא לממון לא סמכינן ע"ז לפענ"ד יש לומר דע"כ לא סמכינן על חזקה דרבא רק בעת הגיע לכלל גדלות באותו שנה ובאותו פרק אבל כאן שהגיע לח"י או לעשרים א"כ שפיר יש לסמוך על חזקה דרבא וצ"ע בזה. ובמ"ש נתיישב היטב מה שנתקשה הנוב"י לפי המסקנא דמסיק הש"ס דאפיך מפיך ופריך הש"ס למ"ד ראיה בעדים היאך משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי והקשה דלמה לא משכחת לה ובאופן שלא נבדק דאז סמכינן על חזקה דרבא וסגי ראיה בקיום השטר וכתב שהוא ראיה שאין עליה תשובה ולפמ"ש באמת חזקה דרבא לא מועיל בממון כל דבעי ראיה בעדים והרי עדים עכ"פ לא הוה וכמ"ש התה"ד דבעי ראיה ממש ולדידיה באמת אף בחזקה עפ"י טבע לא מועיל וכמ"ש ודו"ק:

והנה החריף הנ"ל אמר ליישב דברי התוס' שכתבו דגומות אעפ"י שאין שערות וכבר כתבתי שהקשה אותי הרב מוהר"מ ני' וכן הקשו האחרונים דאכתי קשה יבדקו אותו שמא הביא שערות ואמר הוא דהתוס' מוקי לה כגון דהלוקחים אומרים שבאמת לא הביא שערות רק גומות הביא רק שאי אפשר להאמין להם דלמא לאחר מיתה נשתנו. ולכאורה יפה טען אך באמת עדיין קשה דהרי התוס' הקשו למה לנו לומר שהוא קטן הא שייך חזקה דרבא וכתבו דמיירי כשנבדק בעת הגיעו לכלל גדלות ולא מצאו סימנים ולפ"ז א"צ לומר דלמא נשתנו לאחר מיתה דאף דלא אשתנו מה מועיל הבדיקה הא בעת הגיעו לכלל סימנים לא ראינו זאת ואם כן יש לומר דגם בעת המכירה לא היה הסימנים ולמה לן לומר דאשתנו. אמנם אחר העיון יש ליישב בזה כוונת התוס' דבאמת יש לומר דהתוס' פירשו דהלקוחות טוענים שנמצא בו גומות ור"ע באמת לא חשש שמא לא היה בעת המכירה דהא להס"ד של התוס' לא מיירי דנבדק רק דחשש שמא נשתנו לאחר מיתה וע"ז הקשו באמת דמה"ת נימא דהוא קטן ונתלה שהגומות נשתנו לאחר מיתה והא יש כאן חזקה דרבא וא"כ נימא דגומות אעפ"י שאין שערות וזהו הוה סימן וע"ז כתבו התוס' דמיירי שנבדק ולא נמצא בו סימנים דאז שפיר חיישינן שמא קטן היה עדין. ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב על הקושיא ועל התירוץ דעל קושית התוס' הקשה דהא חזקה דרבא לא מועיל לענין חליצה ומכ"ש להוציא ממון ועל התירוץ הקשה דלהרא"ש דס"ל דכל שהוא גדול כעת מחזקינן למפרע שהוא גדול וא"כ למה נחוש כאן אף שנבדק ולא נמצא אז ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבס"ד דלא נבדק שפיר הקשו ע"ז שכתבו דחיישינן שמא נשתנו הגומות אחר מיתה ובחייו לא הי' גומות דמה"ת נחוש לזה דהא באמת יש חזקה דרבא ואף דלא מועיל לענין חליצה זהו כשלא ראינו גומות משא"כ כאן שרואין אנו הסימנים רק שנחוש שמא נעשו לאחר מיתה בזה פשיטא דלא חיישינן וע"ז תירצו דמיירי דנבדק ולא מצינו ואף דכל דמצינו עכשיו הסימנים מחזקינן למפרע כמ"ש הרא"ש היינו כשרואין אנו הסימנים בבירור כעת אבל כל שכעת אין הסימנים גם כן ברור דיוכל להיות שנשתנו לאחר מיתה פשיטא דלא מחזקינן למפרע ודו"ק היטב וגם יש לומר דכל דאי אפשר לברר לא מבררין וכאן לא נמצא שערות כעת רק גומות ואי אפשר לברר וכמ"ש ודו"ק ויש לי להאריך בכ"ז ואכ"מ וגם כי בקצת דברים כבר הארכתי בזה בתשובה אחת זה לי רבות בשנים:

והנה הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ס"א רצה לחדש דמה דאמרו בנדה דף מ"ו דכי אמר רבא חזקה רק למאון ולא לחליצה דזה דוקא למ"ד חיישינן שמא נשרו ע"כ מוכרח לומר כן כדהקשו בש"ס שם אבל למ"ד דלא חיישינן שמא נשרו אם כן דברי רבא אתיא כפשטם דכל דלא בדקו אמרינן דמסתמא הביאו שערות רק דכל שבדקנו ולא נמצא שערות לא חיישינן שמא נשרו ע"ש. והנה שאל אותי אחד מתלמודיי נ"י דהיאך יפרנס דברי הש"ס בדף מ"ח ע"ב דאמרו שם כי אמר רבא חזקה רק למיאון אבל לא לחליצה והרי שם קאי למ"ד דחייש שמא נשרו כמ"ש רש"י ד"ה נשים וא"כ שוב אף לחליצה סמכינן היכא דלא נבדק. ולכאורה היא תימה רבה על הנו"ב ועיין במהרש"א ברש"י הנ"ל דאינו מוכרח דוקא שנחוש לשמא נשרו וע"ש מ"ש בזה ועיין ב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"א וס"ק כ"ט וצ"ע שלא הזכיר דברי המהרש"א בזה ע"ש ועכ"פ על הנוב"י קשה אמנם נראה דע"כ לא חיישינן שמא נשרו רק בלא נבדקה כלל אמרינן דחזקה דרבא לא הוה חזקה וכל שראינו שלא נמצא מה"ת נחוש שמא נשרו יש לומר דהיא לא מייתי כלל ומכ"ש לפמ"ש השאלתות דכיון דע"כ היא מהמיעוט למה לא נימא דהיא מהמיעוט דלא מייתי כלל מלמתלי דנשרו אבל כאן דאומרים דבודקים לפני הפרק ולאחר הפרק ואם כן אם מוצאין אותן עצמן שמצאו לפני הפרק אמרינן דשומא נינהו אם כן אם לא מצאו רק אותן שהן לפני הפרק בזה בודאי לא מהני דחיישינן שמא נשרו דא"ל דמה"ת לחוש לשמא נשרו דזה אינו דכאן שחזינן שאותן שהי' להן קודם הפרק איתנהו גם כעת אם כן בזה שוב חיישינן שנשרו מיהו הב"ש כתב להפך בס"ק כ"ט דבכה"ג ודאי לא חיישינן שמא נשרו. אמנם א"צ לזה דע"כ ל"ח שמא נשרו רק לענין חליצה בזה לא סמכינן על חזקה דרבא ולא חיישינן שמא נשרו אבל לענין מיאון שלא תמאן פשיטא שלא תמאן דלהחמיר ודאי חיישינן שמא נשרו ועכ"פ לא תמאן וזה ברור ופשוט ועיין בתוס' וב"ש שם ולפמ"ש יש לבנות ולסתור ובאמת צריך ביאור הא דאמרינן דאי משתכחי הני גופייהו לאחר הפרק דשומא נינהו קשה למה לא נסמוך על חזקה דרבא ולא עוד אלא שהב"ש הוסיף דלא חיישינן שמא נשרו דכיון דאותן שערות שהיה לה מקודם לא נשרו מה"ת לחוש שאחרים נשרו ע"ש בס"ק כ"ט ולמה לא נחוש שמא נשרו ועכ"פ לא תמאן דהרי יש חזקה דרבא אמנם נראה כיון דהחזקה דרבא הוא חזקה עפ"י רוב דרוב נשים מייתי שערות בהגיעם לכלל שנים וכמ"ש השאלתות ולכך לא חיישינן שמא נשרו דאמרינן דהיא מהמיעוט שלא הביאה שערות וכמ"ש למעלה ולפ"ז כאן דחזינן שיצאה מהרוב שהרי הרוב לא מביאה שערות קודם זמנם והיא הביאה אם כן יצאה מגדר הרוב ושוב לא חיישינן שמא הביאה ונשרו וכעין שכתב התב"ש סי' כ"ט לענין מים בראש. ולפ"ז נראה לפע"ד דזה דוקא אם ידענו בבירור עפ"י שני עדים כשרים שהי' לה מקודם אבל אם לא ידענו רק עפ"י נשים כיון דנשים אינן נאמנות ניהו דנאמנות לענין זה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו היינו כיון דבעת שהעידו עליהן היו נאמנות דקודם הזמן ודאי שומא נינהו א"כ הו"ל רוב שכבר הוחזק וכעין מ"ש הרמב"ם לענין איסור בע"א הוחזק דכל שהעיד אז והיה נאמן בעדותו הוא הדין כאן כיון דאז היו נאמנות מחזיקין אח"כ דאותן שערות הן הן שהיו מקודם ושומא נינהו ולא תחלוץ אבל אם אמרו אחר הפרק דנמצאו בה שערות אחרות ודאי נאמנות משום דחזקה דאורחא למהוי הכי ואי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו ואף דלא חיישינן שמא נשרו היינו כשבדקו אנשים ולא מצאו אבל כאן מה דנשים בדקו מקודם ניהו דלענין אותו השערות נאמנות אבל לענין שערות אחרות שוב אינן נאמנות וסמכינן אחזקה והוה כלא נבדקה כלל ומוקמינן אחזקה דרבא ואף דחזקה דרבא מועיל אף לחליצה למאן דלא חייש לנשרו היינו אם לא נבדקה כלל אבל כאן בעיא בדיקה דהא כל שבדקו מקודם והוחזק עדותן שהיה לה סימנים מקודם אם כן שוב חיישינן שמא אותן שערות הן ואם כן הוה שומא בעלמא וכשיבדקו אחרים ימצאו אותן שערות ויסמכו על זה ולכך בודקות אותן נשים ואי אמרו דמצאו אחרים שוב נאמנות משום חזקה דרבא ואי אמרו דלא מצאו אחרים רק אותן חיישינן שמא נשרו דלענין זה שוב חיישינן שמא שקרו כבר והרי יש לה שערות כעת משום חזקה דרבא וא"ל דלמה נתלה ששקרו כבר ולא נימא ששקרו עכשיו דזה אינו דהרי יש לה שערות רק דאותן שערות הנשים מעידות שהיה לה כבר אם כן לענין זה נאמנות דהו"ל רוב שכבר הוחזק אם כן לכך מוכרחות הן לבדוק ומכל מקום חיישינן לענין שערות אחרות שמא נשרו דאף דבעלמא חזקה דרבא הוה אף לחליצה כאן יש ריעותא דהרי הי' לה כבר שערות ואם כן חזינן שיצאה מגדר הרוב שוב לא סמכינן כל כך אחזקה דרבא לענין חליצה רק לענין יבום וז"ב ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש:

ובזה מיושב קושית התוס' דלמה נבדוק קודם הפרק לא נבדוק רק לאחר הפרק בלבד ונסמוך על חזקה דרבא ולפמ"ש אתי שפיר דלענין זה באמת צריך שני עדים כשרים וא"כ אנשים קשה שיבדקו את האשה רק דאם אין ברירה הוה אמרינן דמותרין לראות ולבדוק וכעין דהוכרח הכהן לבדוק באשה המצורעת וכדומה בסוטה אבל עכ"פ קודם הפרק ודאי אינו נחוץ דממנ"פ שומא נינהו אם כן ודאי לא הותר רק עפ"י נשים ושוב מוכרחות לבדוק ע"י נשים כל שאמרו שמצאו וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין מועיל. שוב נזכרתי בהך דתשובת הריב"ש סי' שפ"ב שהביא דברי רמב"ן בטעמא דת"ק דאמר דנשים נאמנות משום דהוה רק גילוי מלתא בעלמא ותמה התשב"ץ דהרי"ף לא נחית להטעם הלז והרי הוא עצמו כתב כן באשתמודענא דאחוה דפלניא נינהו וכתב הריב"ש דהרי"ף לא אמר רק במעיד שלא בשעת מעשה דהוחזק על פיו ולא במעיד בשעת מעשה ע"ש ובאמת שלפמ"ש זה הטעם דנאמנות לפני הפרק לומר שאח"כ נמצאו אותן שערות משום דהוה רוב שכבר הוחזק וכמ"ש באמת טעמו של ת"ק ע"כ אי אפשר לומר מטעם הרמב"ן דכל שלא הוחזק אינם נאמנות וכמ"ש הריב"ש והב"י באהע"ז סי' קנ"ז ולפענ"ד דברי הריב"ש נכונים ועי' בג"פ סי'. והנה התלמיד הנ"ל הקשה דאכתי תקשה למ"ד דחוששין שמא נשרו קושית הש"ס למה צריך לבדוק לאחר הפרק ולא שייך התירוץ דלחליצה דהרי לע"ד חוששין שמא נשרו אין חשש אף לחליצה וסמכינן אחזקה לשיטת הנוב"י. והשבתי דנ"מ לפמ"ש הב"ש דכל שיש לה השערות שהיה לה לפני הפרק שוב בודאי לא חיישינן לשמא נשרו אם כן כאן הבדיקה אם מצאו אותן השערות שהיה לה קודם הפרק וכעת לא נמצאו אז שפיר צריך בדיקה דאין לסמוך על חזקה דרבא דכל שלא נמצא לה לא נימא דנשרו וכמ"ש הב"ש ועדיין צ"ע דברי הנוב"י שלא הביא כלל דברי הש"ס הנ"ל ועיין מהרי"ט סי' מ"א שדעתו דהך חזקה דרבא היא חזקה גמורה ומה דלא סמכינן ע"ז לענין חליצה היא משום דלענין חליצה מחמירין אף דהוא חשש רחוק ולכך כל שהגיעה לכלל שנותיה יותר יש לומר דנשרו מלמתלי דלא הביאה סימנים דזה חשש רחוק ע"ש ובסי' נ"א ולפמ"ש למעלה דבריו מאירים דחשש שמא נשרו היא מיעוט שהוא מן הרוב וחשש שמא לא הביאה היא מיעוט העומד נגד הרוב לגמרי וזה רוב גרוע כמ"ש הרשב"א ביבמות דף קי"ט ועיין שב שמעתתא שמעתא ד' פי"ד ופט"ו ולפמ"ש יש לפלפל בדבריו הרבה כאשר יראה המעיין:

והנה שאלני אחד מתלמודיי בהא דאמרו בדף קנ"ה אלא למ"ד מבן עשרים כי בדקי ליה מאי הוה וכו' ומאי קושיא דלמא ס"ל דתוך זמן כלאחר זמן וא"כ נ"מ שהיה בתוך עשרים וסריס לא הוי עד מלאת עשרים ולק"מ דתוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן לכל מילי אמרינן ואם כן ממנ"פ גם לענין סריס הדין כן ועיין נדה דף מ"ה ודו"ק ואף אם נימא דלא תלוי בזה לענין עונשין ולענין שיהיה לו דין סריס לעונשין צריך שיהיה בן עשרים ממש מכל מקום לפענ"ד אין מקום לקושיא זו כיון דאם יהיה בן עשרים שלימות אף שלא יביא שערות יהיה איש לכל דבר אם כן לענין מכירה כיון דלענין מכירה מקרי איש אף בתוך זמן כלאחר זמן אם כן מה בכך שלא הביא שתי שערות הא לענין זה מקרי בן כ' וכל שהיה בן עשרים אף שלא הביא שערות הרי מכירתו מכירה ואם כן גם כשהוא בתוך זמן כל שלענין מכירה דינו כבן עשרים אם כן הוה לענין מכירה דין סריס ממש ומה בכך שלענין עונשין אין לו עדיין דין סריס הא מכירה אין תלוי בדין סריס לעונשין וז"ב מאד. שוב מצאתי בספר בני אהובה בפ"ב מאישות הי"א שהקשה קושיא זו ולפמ"ש מיושב הדבר ומהתימה שגם הוא בו בפרק כתב סברא זו דתוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן גם לענין סריס איתמר אם כן לק"מ קושיתו ודו"ק. ומדי דברי זכור אזכור מה דכתב הרמ"א באהע"ז סי' קע"ב ס"ו בהג"ה דעכשיו אינו נידון דין סריס ודאי דחיישינן שמא הי' לו שערות ונשרו או שהי' לו גומות ואין אנו בקיאין דלפ"ז גם בזמן התלמוד הא ניהו דבקיאין בגומות מכל מקום חיישינן שמא נשרו וא"כ לא משכחת לה דין סריס ודאי ובכל הש"ס מבואר להיפך וגם בהך דפריך למה לי' למבדקי' והא הוה בן עשרים והוה סריס ומאי קושיא והא לענין ממון ודאי חיישינן שמא נשרו ואם כן לא הוה סריס בודאי ואף דיש לדחות דשם קיימינן למ"ד דבחזקת לקוחות קיימי נכסי וכמבואר בתוס' שם ואם כן שוב אף בספק נעשה סריס מכל מקום אכתי תקשי הא כל שספק שמא נשרו שוב לא הוה סריס ולא הוה מכירתו מכירה ומיהו זה אינו דממנ"פ אם חיישינן שמא נשרו שוב בודאי הוה גדול דהביא שתי שערות והוא בן עשרים ודו"ק. ובזה יש ליישב מ"ש הנו"ב לתמוה על התוס' שהקשו דלמה לי לבדקו למה לא סמכינן על חזקה שהביא שתי שערות דהוה חזקה דרבא וע"ז תמה דהא לענין ממון לא סמכינן על חזקה זו ואם קאי התוס' למ"ד נכסי בחזקת לקוחות קיימי שוב היורשים בודקין לבטל המכירה ואם כן ודאי צריך בדיקה ולפמ"ש יש לומר דבאמת אף שהנכסים בחזקת לקוחות קיימי מכל מקום זה כשהמכירה מכירה אבל בספק שמא לא הביא שערות והספק על המכירה גופא שוב נכסי בחזקת יורשין קיימי ושפיר צריכין הלקוחות לבדוק וא"כ שוב נוכל לסמוך על חזקה דרבא דאין לומר דלהוציא לא מועיל חזקה דרבא דזה אינו דכיון דנכסי בחזקת לקוחות קיימי ורק שאנו מסופקים אם היה המכירה כדין עכ"פ להוציא לא מקרי ושפיר סמכינן על חזקה דרבא ויש להאריך בזה בסוגיא על כל פנים על הרמ"א יש מקום לומר כן אמנם גוף דברי הרמ"א צ"ע דכל הטעם דחיישינן שמא נשרו או לגומות הוא משום חזקה דרבא דכל דהגיעה לכלל שנותיה מסתמא הביאה שערות וכיון שהגיע לעשרים או לרוב שנותיו אם כן נעשה סריס למפרע וכמבואר בסי' קנ"ה סי"ב בהג"ה ואם כן שוב אין שייך חזקה דרבא דהא היה סריס למפרע ולא הביא שערות ולמה נחוש לגומות ולא נימא אדרבא דהגיע לשנותיו ונעשה סריס למפרע וז"ב ואף דעפ"י הרוב אינן סריסים ואיילונית מכל מקום מה"ת לחוש שמא נשרו או לגומות כל שנולד סימני איילונית וסריס הו"ל ריעותא גדולה ויש לדמות למ"ש התב"ש סי' כ"ט לענין מים בראש דל"ש להעמיד על הרוב בהמות כשרות דהרי הרוב אין להם מים בראש והאי דיש לה מים בראש יצאה מחזקת הרוב והוא הדין כאן. ובזה יש ליישב דברי הפרישה שהקשה דאיך ממאנת ניחוש שמא תמצא איילונית והקשה הט"ז דאשתמיטתיה דברי הש"ס דרבנן אזלי בתר רוב ולא חיישי שמא תמצא איילונית. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא בקטנותיהם ל"צ להביא שתי שערות ולא נולדו סימני איילונית אין לה ריעותא ואזלינן בתר רוב משא"כ כשגדלה ולא הביאה שתי שערות ומכ"ש כשנולדו סימני איילונית אם כן לא שייך ללכת בתר רוב וכמ"ש התב"ש שוב ראיתי בב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ט שכפי הנראה הבין כן בהדיא דברי הפרישה ע"ש ועכ"פ דברי רמ"א צ"ע ואף שמקורו מדברי הריב"ש סי' תע"ד מכל מקום הא בריב"ש בעצמו סי' תס"ח שהיא מקור דברי הרמ"א בסי' קנ"ה שנעשה סריס למפרע ואם כן למה נחוש שמא נשרו וצע"ג. והנה בהא דנחלקו ר"ס ור"ז אי בנים הרי הם כסימנים אמרו שם ביבמות דף י"ג דלר"ז דאין בנים בלי סימנים אין מועיל בדיקה דחיישינן שמא נשרו מחמת צער לידה ע"ש והנה יש לי מקום ספק אשר לא קדמני אדם בהא דאמה העבריה יוצאת בסימנים איך הדין אם ילדה אם יוצאת דהוה כסימנים והנה אם נימא דבנים הרי הם כסימנים ממש פשיטא דמהראוי לומר דתצא מרבה ע"י בנים דהוה כסימנים ולר"ז דחיישינן שמא נשרו ואינו רק ספק אם כן לא תוכל לצאת מספק דאף דהעבד מוחזק בעצמו כאן דהספק על גוף התפיסה אי הוא מוחזק בעצמו ל"מ ועיין קצה"ח סי' פ"ח וסי' רנ"ז שהאריך בזה ועיין ב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ב ולא מצאתי גלוי לזה ולכאורה יש להקשות דאם כן מנ"ל למדרש ויצאה חנם על בגרות אין כסף על נערות ובאמת פריך הש"ס דאם בנערותה כבר יוצאה בוגרת מאי בעי גביה ולמה לא אמר ויצאה חנם מיירי בהולידה ואין כסף מיירי בסימנים של נערות מיהו יש לומר כיון דכל הטעם דבנים הרי הם כסימנים א"כ הוה כסימנים ולמה לי תרי קראי ע"ז. אך מה דק"ל בהא דכתב רש"י בפסוק אם אדוניו יתן לו אשה דהיינו שפחה כנענית או אינו אלא ישראלית ת"ל האשה וילדיה תהי' לאדוניה הא אינו מדבר אלא בכנענית שהרי העבריה אף היא יוצאת בשש ואפילו לפניו אם הביאה סימנים יוצאת וקשה ת"ל כיון דכתיב האשה וילדיה הרי שהי' לה ילדים ואם כן הן הן סימניה ואיך תהיה לאדוניה וע"כ דבזה הבנים אינם כסימנים לענין זה ועיין רמב"ן מ"ש על דברי רש"י הלז ולא הרגיש במ"ש שוב מצאתי במזרחי שהרגיש בזה דבנים הרי הם כסימנים וכתב לפרש דברי רש"י שלא יסתרו לזה ונהניתי עד מאד שת"ל בראשית ההשקפה הרגשתי בזה ודו"ק היטב כי עכ"פ מבואר דין חדש שע"י בנים תצא מהאדון ומכל מקום בגוף הדבר דבנים הרי הם כסימנים הנה הרמב"ם כתב בפ"ב מאישות ה"ט דהבת שילדה אחר י"ב שנה אעפ"י שלא הביאה סימנים בנים הרי הן כסימנים ובביאור השיטה לדעתו עיין הה"מ ולח"מ מ"ש בזה ובחידושי רשב"א וכפי הנראה כ"ע מודים דבקטנותה ממש אי אפשר שתהיה כסימנים דהרי לר"ז דבנים אי אפשר בלי סימנים בודאי בקטנותה הרי הן כשומא ורק שנחלקו בתוך הפרק אי הוה כסימנים ועכ"ז אני מסופק אם יהיה מעשה קטנה שלה ותהיה יכולה לקדש עצמה כשזינתה והולידה בן והרי דורות הראשונים דהי' מולידות לשמונה כדאמרו בסנהדרין דף ס"ט ולא מצינו שהיה מעשה ידיה של אביה והתורה זכתה לו בנעוריה בבית אביה וא"ל דהרי גם בנערותה מעשה ידיה שלו דזה אינו דבנים אפשר דהוה כבגרות וע"כ דמכל מקום לא הוה גדולה בבנים רק בתוך הפרק ולא בקטנותה ועיין קידושין למ"ד דמוקי לה ביתומה בחיי אביה ולמה לא מוקי כגון שנתעברה בזנות וילדה שאז אין לאביה רשות בה וע"כ דבנים אינם כסימנים להוציא מרשות אב וגם בהא דיליף ר"ל דמיתת האב מוציא מאדון דמה סימנים שמוציאין מרשות אדון ואינן מוציאין מרשות אב והרי בנים דהוי כסימנים ומוציאין מרשות אב וע"כ דאינו מוציא מרשות אב. וגם יש לי ספק בקטן דיש פלוגתא בסנהדרין דף ס"ח אי מוליד ואי נימא דמוליד איך הדין אם הוה כסימנים ויוצא מרשות אב דרך כלל אני נבוך בדין זה ועפ"י בהקדמתו לסדר נשים שרצה לחדש דבדורות הראשונים שהי' מולידין לשמונה הסימנים נשתנו גם כן ולא העיר כיון דבנים הרי הם כסימנים ע"כ דנשתנו הסימנים וצ"ע בכ"ז:

והנה בשנת תרי"ד ג' תבא י"ב אלול היה אצלי הרב הגדול מוה' יצחק שמעלקיש נ"י וכה הראני דברי הסמ"ע סי' ל"ה ס"ק ו' שכתב עפ"ר שכתבתי דאם נולד סריס קודם שהגיע לבן עשרים אף דלא נעשה גדול על ידו מכל מקום כשהגיע אח"כ לבן עשרים נעשה גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע סי' קע"ב וסי' קנ"ה ודבריו תמוהים דבסי' קנ"ה מבואר דנעשה גדול למפרע כמבואר סי"ב בהג"ה ובחו"מ סי' רל"ה סי"ב ובאמת שהיא תימה גדולה. והנה בראשית ההשקפה השבתי לו דבאמת זה מחלוקת רב ושמואל ביבמות דף פ' והרמב"ם כפי הנראה פסק כשמואל דלא נעשה גדול למפרע וכמ"ש בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' וא"ו וכבר קדמו ביש"ש פרק הערל סי' ל"א שהרמב"ם פסק כשמואל ומה שנדחק הנוב"י והיש"ש שם למה לא פסק כרב באיסורי נראה לפענ"ד עפ"י מה דאמרו ביבמות ריש פ' החולץ דר"י ור"ל נחלקו אי אמרינן תגלי מלתא למפרע בחולץ מעוברת והפילה וקי"ל כר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן והנה התוס' הקשו שם מ"ש מספיקות שקידש אחת מב' אחיות דאמרינן תגלי מלתא למפרע ותירצו דשאני כאן דלא אפשר לידע עתידות ואם כן לא היה ראוי זה הספק להתברר עכשיו והנימוק"י תירץ דכאן יש לומר דהיתה מעוברת בולד גמור ואח"כ קרה דבר שגרם לה להפיל ע"ש ובמלמ"ל פ"ו מגירושין ה"ג ולפ"ז כאן דבעת שנולדו סימני סריס היה אפשר שיולד לה סימני נערות קודם שתגיע לעשרים ואז היתה גדולה למפרע רק שאח"כ לא נולדו לה סימני נערות עד בן עשרים אם כן לא שייך תגלי מלתא למפרע שהיתה גדולה דדלמא היתה ראויה להיות סריס אמנם זה אינו דאדרבא כשנולדו לו סימני סריס אם כן שייך תגלי מלתא למפרע דהרי היה יכול להיות שיוולד לו סימני נערות קודם לכן ולא שייך סברת הנימוק"י דיכול להיות דקרה לו איזה מקרה דאדרבא הסימני סריס נולדו קודם ואם כן שייך תגלי מלתא למפרע דהיה גדול ומה שלא הביא שערות מפני שנולד לו סימני סריס אמנם תירוץ התוס' שייך בזה דעכ"פ אי אפשר לדעת עתידות ושמא לא תביא סימני שערות ולא תהיה גדולה ועכ"פ לפי שיטת התוס' שפיר פסק הרמב"ם כשמואל משום דקי"ל כר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע ולפ"ז לשיטת הנימוק"י שוב יש לומר דכל שהביאה ב' שערות נחשבת גדולה למפרע ואף דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן היינו דוקא שם דיש לומר דקרה לה אח"כ איזה דבר אבל כאן אדרבא הרי נולד לו סימני סריס מקודם וא"כ הרי ניכר שמה שלא הביא שערות משום שנולד לו סימני סריס וגם אח"כ כל שלא יולד לו סימני שערות הרי הוא כשיגיע לבן עשרים סריס למפרע ואם כן אף שנולד לו סימני שערות מכל מקום נעשה גדול למפרע ושייך תגלי מלתא למפרע וא"ל דאדרבא נימא דמה שהגיע לו סימני סריס זה מקרה קרה דזה אינו דהרי סוף סוף אתרע חזקתו הראשונה שהרי נולד סימני סריס ואז לא היה לו שערות דודאי אמרינן סריס הוא וכל שהגיע אח"כ לבן עשרים שפיר יש לתלות דמה שלא הביא שערות מקודם מכח סיבת סריסתו ואם כן אגלי מלתא למפרע וכמ"ש למעלה ומעתה אתי שפיר דדברי הטוש"ע בחו"מ סי' רל"ה הן הן דברי הרמ"ה וכן באעה"ז סי' קנ"ה סי"ב בהג"ה נמשך אחר דברי הרמ"ה כמו שנרשם בש"ע שם מקורו מחו"מ סי' רל"ה והרי הרמ"ה אזיל בשיטת הנימוק"י וכמ"ש המלמ"ל שם ואם כן אתי שפיר דברי הרמ"ה והמעיין בח"מ סי' רל"ה הנ"ל בדברי הרמ"ה שם ימצא מבואר סברתו כן דבזה שייך תגלי מלתא למפרע אבל לשיטת התוס' דסוף סוף אי אפשר לדעת עתידות שפיר לא נעשה גדול למפרע וזה ברור כשמש לפענ"ד:

ובזה נראה לפענ"ד דלפ"ז דברי הפרישה והסמ"ע נכונים אף שלא מצאתי בפרישה סי' ל"ה שם דבר ולא חצי דבר מזה ע"כ שחסר לפנינו דהנה לפמ"ש בנולדו סימני סריס והגיעה לבת עשרים ולא הביאה שתי שערות אם כן בוודאי לא מחזיקין למפרע בגדול דל"מ לשיטת התוס' דלא שייך תגלי מלתא למפרע כל שאי אפשר לדעת עתידות ולפ"ז גם כאן הרי לא נודע אז בשעה שהביא סימני סריס אם לא דהיה הביא שתי שערות קודם עשרים ואז היה נחשב גדול למפרע וגם לדעת הנימוק"י דחשיב אגלאי מלתא למפרע כל שאי אפשר לתלות שנשתנה אח"כ גם כאן כל שלא הביאה שתי שערות והיה אפשר לה שתביא שתי שערות אם כן לא נתברר למפרע שהיה גדולה רק להבא ובשלמא אם הביאה שתי שערות אח"כ אם כן ראינו דלמפרע היתה גדולה ותלינן שמה שלא הביאה מקודם הוא משום שנולד סימני סריס ואיילונית אבל באמת מבואר בחו"מ סי' רל"ה דאף בלא הביא שתי שערות מכל מקום נחשב לגדול למפרע ואדרבא באהע"ז סי' קנ"ה שם כתב לרבותא אפילו הביאה שתי שערות ועכ"פ זה ודאי דזה דוקא לשיטת הנימוק"י דהרמ"ה אזיל בשיטתיה דכל דאי אפשר לתלות שקרה מקרה אז אמרינן תגלי מילתא למפרע אם כן גם כאן כיון שנולד סימני סריס אם כן אדרבא אם נימא דגדולה היא למפרע אין שאלה ממה שלא הביא עד עכשיו שתי שערות משום דסבת הסריס ואיילונית עכבם וא"כ שוב אמרינן תגלי מילתא למפרע אבל לשיטת התוס' משום דאי אפשר לדעת עתידות אם כן גם כאן לא שייך אגלי מלתא למפרע דאולי באמת עד עכשיו היתה קטנה ועכשיו הביאה ב' שערות או שהגיעה לעשרים ולא הביאה כלל ב' שערות כל שנולדו סימני סריס יש לומר כי באמת היתה קטנה מדלא הביאה שתי שערות וזה ברור כשמש ועכ"פ כיון ששיטת הרמב"ם היא כן בבירור והטור פסק גם כן כהרמב"ם כמ"ש בבית מאיר סי' קנ"ה סי"ב שם באורך אם כן שפיר כתב הפרישה והסמ"ע דלא נעשה גדול למפרע. והנה בהא דפריך הש"ס לרב איילונית לר"מ יהא לה קנס ומשני אביי מקטנותה יוצאה לבגרות ועיין תוס' דלשמואל ניחא והב"מ שם האריך בזה דגם לשמואל לא ניחא דלמה לא יהיה לה קנס ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך ביאור היאך תוכל להוציא קנס אף לרב דס"ל דנעשה גדול למפרע אטו דבר ברור הוא ועכ"פ אינו יותר מרוב ואם כן אין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש לענין קנס וע"כ צ"ל דרב לשיטתו דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב אם כן יהיה לה קנס ולפ"ז לשמואל לא קשה כלל דהוא ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ובזה יש ליישב מה שפסק הרמב"ם דאילונית אין לה קנס ותמה הטור סי' קע"ז דהא כיון דמקטנותה יוצאת לבגרות ואנן קי"ל דקטנה יש לה קנס אם כן למה לא יהיה לה קנס. ולפמ"ש יש ליישב דכיון דאפשר שתהיה גדולה למפרע אף קודם עשרים אם כן ניהו דהרמב"ם פסק כשמואל אבל מכל מקום קנס אין להוציא מספק דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש אחר ספק וז"ב כשמש לפע"ד ועכ"פ הנוב"י והיש"ש והבית מאיר כלם כתבו דמחלוקת הרמב"ם וטור עם הרמ"ה וסמ"ג היא אי קי"ל כרב או כשמואל ואם כן שפיר כתב הסמ"ע דלא נעשה גדול למפרע רק מכאן ולהבא ולחומרא הכריע הרמ"א באהע"ז סי' קנ"ה כהרמ"ה שא"י למאן ומה שפסק בש"ע חו"מ סי' רל"ה דמכירתו מכירה למפרע אף שהוא הי' לו חזקה דמעיקרא ובקרקע ודאי נקרא מוחזק נראה לפענ"ד דבר ברור דכיון דלמאן דפסק כרב ודאי נעשה גדול למפרע ואף לשמואל לשיטת הנימוק"י בכהאי גוונא אמרינן תגלי מלתא למפרע ואף לשיטת התוס' דלא אמרינן תגלי מילתא למפרע מ"מ אינו דבר ברור רק ספק אם הוא גדול למפרע או לא אם כן הרי יש ס"ס ובס"ס לשיטת המהריב"ל מוציאין ממון וכ"ש כאן דאף לשמואל אינו ברור ולכך פסקו בש"ע כשיטת הרמ"ה אבל לענין עדות שפיר הכריע הסמ"ע כשיטת הרמב"ם דלא נעשה גדול למפרע ואינו נאמן בעדות ובלא"ה נראה לפענ"ד דלפמ"ש התוס' ישינים בכריתות דף י"ב דבעינן שיתכוין להעיד אם כן כל שראה בעת שלא הביא שתי שערות אף שנתגלה למפרע שהביא אח"כ שתי שערות כיון שנולדו לו סימני סריס הרי הי' לו ריעותא ובודאי לא נתכוין להעיד ולכך פסול ועיין בכתובות דף כ"ח ע"ב וגם דהו"ל עדות שאילה"ז דאטו ידע דיביא שתי שערות אח"כ ולדעת הש"ך צריך עדות שאילה"ז אף בד"מ ודו"ק היטב:

והנה הרב הגאון מוה' יעקב יוטעש שאל אותי דאכתי יקשה על הרמב"ם דעכ"פ עד י"ב שנים מהראוי לשלם קנס באיילונית והרמב"ם כתב סתמא דאיילונית אין לה קנס והשבתי דהרמב"ם קורא איילונית למי שהוא גדולה מי"ב שנים כמ"ש בפ"ב מאישות בביאור השמות קטנה וגדולה ואיילונית יעו"ש וכתב לשמור השמות הלז ומצאתי בשיעורי רז"ה בדיני חדש פי"ג שכתב שהרמב"ם קורא איילונית לאחר עשרים ואין זה מוכרח אבל עכ"פ פחות מבת י"ב ודאי לא נקראת איילונית וז"פ:

ובשנת תרט"ז ד' ויקהל כ"א אדר ראשון למדתי הלכות בכורות להרמב"ן ובמהריט"א שם בדפי הספר כ"ד האריך ליישב דברי הרמב"ם עפ"י דברי התוס' אלו והביא דברי הנימוק"י הנ"ל ונהניתי שבהשקפה ראשונה אמרתי כן ת"ל. והנה בהא דפריך ביבמות דף ק"י אי דבעל מ"ט דשמואל והקשיתי בשנת תרט"ו כ"ח טבת דמה קושיא והא כבר ידע דס"ל לשמואל דכל הבועל ע"ד קידושין הראשונים בועל דהרי פריך והא פליגי ביה חדא זימנא והיא תימה רבה ואמרתי בזה דמכאן ראיה לגירסת רש"י שם די"ל דשמואל דוקא התם סובר דע"ד קידושין הראשונים בעל משום דסמך על תנאו הראשון משא"כ כאן וא"כ יש לומר דבהס"ד ס"ל להש"ס דכאן לא שייך ע"ד קידושין הראשונים בעל וע"ז מתרץ דגם כאן ס"ל לשמואל כן וע"ז מקשה והא פליגי בה חדא זימנא היינו דעכ"פ לרב נשמע מכח כ"ש מהתם וע"ז משני דה"א דבהא קאמר רב משום דליכא תנאי והתוס' נדחקו בד"ה בההוא לקיים הגירסא הישינה ולפמ"ש מוכרח מהש"ס כאן כמ"ש רש"י להגיה ודו"ק. והנה בגוף הדבר הא דאמר ר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן לא נודע סברתו ולפענ"ד נראה דהנה בריש החולץ אמרו אבע"א קרא אבע"א סברא ואח"כ מביא הסברא קודם ואח"כ למדו מקרא ובכמה מקומות מקשה הש"ס אחר דסברא היא קרא למה לי ועיין שבועות דף כ"ב ולפענ"ד נראה דכאן למדו ר"ל מקרא דכיון דהתורה אמרה עיין עליו והיינו דנהי דתגלי מלתא למפרע אבל בעוד שלא נגלה שוב התורה צותה לעיין עליו דהא עדן לא נתגלה הדבר ובזה מבואר היטב דברי ר"י דאמר ובן אין לו והא לית ליה והיינו דאף דקי"ל עיין עליו כדדרשינן בדף כ"ב לענין ממזר וגם שם הוא עיין עליו ועיין בתוס' יו"ט שם מה שהשיג על הסמ"ע ואינו כעת לפני לעיין עליו אם הרגיש מהך דעיין עליו דכאן אמנם באמת ניהו דעיין עליו מ"מ כל דאין לו ל"צ לעיין ולדרוש אולי יש לו ור"ל ס"ל דכל שיוכל להיות דתתעבר צריך לעיין עליו ומה נכבד בזה סברת התוס' דמחלקים דהכא אי אפשר להתברר הספק כעת ואי אפשר לדעת העתידות משא"כ שם דאין צריך לידע אלא מה שבאותה שעה והיינו דבאמת אגלאי מלתא למפרע רק דכל עוד שלא נודע יש לנו ספק וצריך לעיין אבל שם ל"ש לעיין דהא כבר נתברר הדבר רק שאנו לא ידענו א"כ מה יעיין ע"ז ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דאמרו שם ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם והנה מבואר דעוד טרם שנולד שייך הרוב ומזה קשה לי על המזרחי בפ' משפטים בטעם דאין הורגין על העוברין משום דכל זמן שלא נולד ויצא לאויר העולם לא שייך לאוקמא על הרוב והיא תימה דכאן מבואר דשייך רוב קודם שנולד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף