שואל ומשיב/ג/א/שצו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן שצו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במסכת שבועות דף כ"ב בסוגיא דקונמות בכל שהוא. נתתי לבי לעיין בהא דאמרו אכילה מזו עלי קונם. ולכאורה קשה אי אמרינן דרק בגמר דבריו אדם נתפס א"כ כיון שלבסוף הזכיר לשון קונם מהראוי להיות בכל שהו דקנומות בכ"ש. אבל ז"א דר"י ס"ל דאף בגמר דבריו אדם נתפס וגם לשון ראשון תפוס וא"כ לכך צריך אכילה בכזית ובזה אתי שפיר דלכך בקונמות מצטרפות דהרי אף בגמר דבריו אדם נתפס וא"כ לכך עכ"פ מצטרפות שתיהן לכזית ונתקיים מקצת מלשון ראשון אכילה ומלשון אחרון קונמות דעכ"פ מצטרפות. איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ מה פריך דכוותה בשבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפות וקשה למה יצטרף והא לא שייך לומר דתפוס לשון אחרון וצ"ל גם שם כיון דפריש שבועה שלא אוכל משתיהן הך משתיהן הוה כתפוס לשון אחרון ומצטרפות וע"ז משני מתוך שחלוקות לחטאות והיינו כיון שהתחיל בלשון שבועה שלא אוכל ואף אם לא היה גומר משתיהן היה לשון שבועה גמורה א"כ כיון שחלוקות לחטאות אין מצטרפין הלשון משתיהן וחלוקות לשבועות. אמנם אי קשיא הא קשיא הא דפריך על ר"מ דאמר קונמות כשבועות בשלמא שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אלא קונמות אמאי לא ומאי קושיא הא ר"מ ס"ל תפוס לשון ראשון לבד וא"כ שבועות דהתחיל בלשון שבועה שפיר חל לשון שבועה ואין מצטרפות וקונמות ג"כ כיון דהתחיל בלשון אכילה א"כ בעי אכילה בכזית מכל אחד ואין מצטרפות והיא קושיא גדולה ונפלאה ואולי כיון דאכילה מזו עלי אינו רק יד ועיקר הוא לשון קונמות שהזכיר אח"כ בכה"ג לא ס"ל לר"מ דתפוס לשון ראשון ועיין פסחים דף נ"ט ע"ב דלפנינו הגירסא רב פפא ואבעיא ליה אליבא דרבי יוסי דס"ל אף בגמר דבריו אדם נתפס. ויש להמתיק הדברים דלענין מלקות בודאי לא לקי על ידות נדרים וא"כ ע"כ צריך ללשון אחרון שאמר קונם. ובזה יש ליישב הא דאמר רבינא אמר כי קאמר רב פפא למלקות כי תניא האי לקרבן וכתבו בתוס' דגם רבינא ס"ל דטעמא דרבנן כדר"פ וא"צ לאיפוך דר"י לאו טעמא דנפשיה קאמר רק אליבא דרבנן והקשה המהרש"א דאכתי קשה דאליבא דרבנן ג"כ יש לחלק דשאני שבועות דחטאות מחלקות משא"כ בקונמות ולפמ"ש יש לומר דהך חלוקות לחטאות הוא רק סברא דלא נימא אף בגמר דבריו אדם נתפס וא"כ זהו בשבועות דאמר לשון שבועה כתקנה שבועה שלא אוכל א"כ אף שסיים משתיהן אינן מצטרפות דחילוק לחטאות מפריד שלא יהיה נתפס בגמר דבריו וגם דאדרבה כשחלוקות לשבועות בודאי נתפס גם בגמר דבריו אבל בקונמות דבלא לשון קונם שסיים אינו רק יד בלבד וא"כ ע"כ עיקר הכוונה לגמר דבריו ושפיר קשה דמהראוי שיהיה קונמות כשבועות ודו"ק היטב כי יש להאריך בזה ולא נפניתי כעת ועיין משנה למלך פ"ד משבועות שהאריך בסוגיא זו ולא נפניתי' כעת להעמיק. והנה מ"ש המלמ"ל לתמוה על מ"ש הרמב"ן דב' ככרות אפילו בקונם אחד חשיבי כגופין מוחלקין וע"ז תמה דדוקא זבח חשוב גוף מוחלק אבל לא ככרות הנה כפי הנראה כוונת המלמ"ל דדוקא דבר שהוא בע"ח אף שהוא שחוט חשוב גוף מוחלק אבל לא מה שאינו בע"ח אבל באמת בפ"א מא"ב מביא המלמ"ל בעצמו בשם התוס' דס"ל אף באינו בע"ח ובהתראה אחת ע"ש ובגליון הרמב"ם כתבתי בזה בפ"א מא"ב שצ"ע על המלמ"ל שלא הזכיר לענין שחוטין אמרו גופין מחולקין בחולין פ"ב ועיין כריתות דף ט"ו ומ"ש הרמב"ן דיש מי שפירש דכי אמרו דצירף המעילה לזמן מרובה הוא דוקא בתמחוי אחד ובגוף אחד. וע"ז תמה המלמ"ל דהא קדשי בדק הבית עם קדשי מזבח מצטרפין למעילה אף דהם גופין ושמות מחולקין ע"ש שנתעצם בקושיא זו והניח בתימה ולפענ"ד לא נעלם מעין העדה הרמב"ן ז"ל שראה באספקלריא המאירה דבר כזה רק שכוונתו דאף דמצטרף היינו כשאוכל בזמן אחד בכדי אכילת פרס אבל לזמן מרובה לא מצינו שיצטרף רק בתמחוי וגוף אחד שזה חידוש הוא במעילה שיצטרף לזמן מרובה. והנה המלמ"ל שם חקר בתחלת הפרק אם בנשבע שלא יאכל אי אסור לאכול פחות מכשיעור ומשום דשאני כל איסורים דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי משא"כ כאן דכל שזה לא נתכוין לפחות מכשיעור א"כ לא אסר על עצמו כלל פחות מכשיעור וע"ז הביא שהר"ן בחידושיו כתב כן וע"ש שפירש הלשון א"ה אמאי מצטרפות זיל הכא ליכא שיעורא דבשלמא אם לא הזכיר לשון אכילה אסור שעכ"פ אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורים אלא לדידך כיון שהזכיר לשון אכילה הרי כל אחת היתר גמור ויכול לאכלן לכתחלה והיאך יצטרף אח"כ. וביאור הדברים לפענ"ד הוא בדרך הזה דענין חזי לאצטרופי הוא בדבר איסור רק שחסר השיעור שכל שנשלם השיעור כולו אסור דאי אפשר לומר לך שזה היתר וזה איסור דכל הכזית ביחד הוא איסור אחד וחלב היא מתחלתו ועד סופו רק שחסר הצירוף ולכך אסור בחצי שיעור אבל בשבועה שכל שנשבע על שיעור שלם א"כ החצי שיעור עודנו היתר שלא אסר עליו רק בכשיעור א"כ איך שייך חזי לאצטרופי הא יהיה נהפך מהיתר לאיסור וזה לא שייך חזי לאצטרופי דכעת בלי הצירוף אינו אסור ואח"כ נעשה איסור וזה לא מקרי חזי לאצטרופי דאטו אם יאכל חצי שיעור בשר כשר נימא דחזי לאצטרופי עם בשר נבילה זה לא אמרינן וז"ב לפענ"ד. אמנם עדיין יש לומר דבשבועה גם כן שייך חזי לאצטרופי וכדקי"ל באמת כמ"ש הרמב"ן והר"ן חזר בו ג"כ משום דעכ"פ כשיצטרף לכשיעור אי אפשר לך לומר שזה מותר וזה אסור וכל גרגיר וגרגיר משלים לכשיעור ושייך חזי לאצטרופי אמנם לפענ"ד היה נראה דבב"ח לא יהיה שייך חצי שיעור דהא כל אחד ואחד בפ"ע היתר ורק בהתחברות אסור וכל שעדיין חסר בשיעור ולא נאסר הרי הוא היתר כמו שהיה ואיך נימא חזי לאצטרופי הא כעת הוא היתר ואח"כ יהיה נעשה איסור וזה לא אמרינן ואינו בגדר חזי לאצטרופי וא"ל דסוף סוף כל שיצטרף לשיעור כזית יהיה כל גרגיר בשר וכל טיפה חלב איסור ואי אפשר ליחד מקום לומר דעד פה לא נאסר ובגרגיר אחרון יהיה נאסר דזה אינו דכיון דדרך בישול אסרה תורה ובעינן נתינת טעם וכל שאינו בכשיעור לא נתן עדיין טעם של כזית וא"כ אפשר לך לומר שעד השיעור לא היה שם בשר בחלב וא"כ לא שייך חזי לאצטרופי דמהיתר לאיסור לא אמרינן חזי לאצטרופי וז"ב. ואם חומה היא ניישב בזה דברי המרדכי התמוהים פרק כל הבשר בהגהת מרדכי שם שכתב על דברת הרמב"ם פט"ו ממ"א הלכה כ"ו דבבשר עוף בחלב שאינו רק מדבריהם ודייק מזה דהרמב"ם ס"ל כהתוספות דכל שיש לו שורש בדאורייתא מותר לבטל דאל"כ לנקוט בב"ח חצי שיעור דאיכא פלוגתא ודבריו תמוהים דהא רבינו וכל הפוסקים ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ איך מותר לבטל וכבר כתבתי בגליון הרמב"ם שלי דדברי הגהמ"ר והכ"מ הביאו שם הן תמוהין מאוד ולפמ"ש אתי שפיר דבב"ח אפשר דחצי שיעור שלו אינו רק דרבנן דלא שייך חזי לאצטרופי. אך לפענ"ד נראה דבלא"ה אתי שפיר דלפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דהא דחצי שיעור אסור הוא משום דאחשביה ולפ"ז לענין שיהיה אסור לבטל דרצונו לבטל האיסור לא שייך אחשביה ואינו אסור רק מדרבנן דהא ע"י שמבטלו שוב לא יהיה החצי שיעור אסור רק מדרבנן ורק דכל שיש לו עיקר בדאורייתא דהיינו קודם הביטול לכך אסור. ובזה מיושבין דברי התוס' בביצה דף ד' שכתבו להוכיח מהא דאמרו בחולין דף צ"ח לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד הא חצי שיעור אסור מן התורה דמשמע דגם בדרבנן אסור לבטל כל שיש לו שורש בדאורייתא והדבר תמוה דהא עכ"פ הוא חצי שיעור דאסור מן התורה וכבר תמה בזה מוהר"ח אבלעפיא בספרו עץ חיים ולפמ"ש אתי שפיר דלאחר הביטול לא יהיה רק איסור דרבנן. ובזה נראה לפענ"ד אם טועם חצי שיעור לראות אם יש בו טעם מותר מה"ת ולא שייך דחצי שיעור אסור מן התורה דאדרבא הוא אינו רוצה לאכול איסור רק דרוצה לטעום שלא יהיה בו טעם ולא אחשביה. ובזה יש ליישב הא דמבואר בסי' צ"ח דטועם קפילא והתה"ד הקשה דהא עכו"ם מסל"ת אינו נאמן רק באיסור דרבנן ולפמ"ש אם עכו"ם יטעום שוב יהיה מותר לטעום ח"ש דהא אינו רק איסור דרבנן ומותר לסמוך על קפילא ארמאה ועיין כו"פ שכתב ג"כ כעין זה אבל דבריו תמוהים ולפמ"ש אתי שפיר:

והנה במה שהאריך הפרמ"ג שם אי איסור לאו חל על עשה והביא דברי הרמב"ם דכתב בפ"ז מהלכות תרומות ה"א דטמא שאכל תרומה טמאה דאף שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינו קודש ומשמע דנתמעט מולא יחללו וזה מחולל ועומד אבל לא מטעם שלא חל וע"ז כתב דאין ראיה דבאמת לדידן אחע"א כשהוא בכולל ולכך צריך קרא ותמהני דנראה כאילו חידש הוא זאת והוא מפורש בש"ס חולין דף קי"ג אך לפי שאינו לפני אי אפשר לפרש ולבאר והוא בעצמו מביא דברי הש"ס הלז. אך לפענ"ד כוונה עמוקה בדברי רבינו דהנה לפענ"ד ענין אין איסור חל על איסור האמור בכל מקום הוא דבאמת כל כוונת עונשי התורה הוא לא לנקמה רק למען שלא יוסיף לעשות כזאת והנשארים ישמעו ויראו ולכך כל שכבר נאסר לעשות מה נ"מ בין זה לזה ומה בצע כי נאסר עוד בשביל איסור אחר והא בלא"ה לא יאכל או לא יעשה בשביל זה ולכך כל שאין נ"מ כגון שאינו איסור חמור או כולל או מוסיף דאין נ"מ בעצם האיסור אם הוא מפני זה או זה לכך אינו חל ולכך אמרו נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים והיינו שבאמת איסור חל רק שאין נ"מ להוסיף בעונשו אבל האיסור יש לו חלות ולפ"ז זהו שאמרו דאי משכח רווחא חייל דהא באמת האיסור ישנו במציאות רק שאין נ"מ להוסיף עונש אבל כל שחלף האיסור הראשון שוב חייל השני ולפי"ז צריך ביאור מה ענינו לשבוע' דאינו חל על דבר איסור דהרי שבועה חל על דבר המותר חל השבועה והתורה ענשו כשעובר על שבועתו וכאן לא שייך לומר דאין איסור חל על איסור דמה בצע להוסיף עונש כיון שבלא"ה לא יעשה דהרי חזינא דהתורה אמרה שלא יעבור על שבועתו אף שהוא ע"ד היתר ושם אין מקום לזה וא"כ ע"כ דהשבועה חמור מצד עצמו שלא יעבור על שבועתו וכל שעובר נענש וא"כ גם בדבר איסור נמי שייך לומר שיחול ואף דבלא"ה לא יעבור משום שהוא אסור מכל מקום עובר על השבועה וצריך לומר דשאני היתר דע"כ הוצרך לענוש על עובר שבועתו דאל"כ בודאי יעבור אבל באיסור כיון שאסור בלא"ה בודאי לא יעבור. אברא דלפ"ז צ"ב דא"כ איסור עשה שאינו לוקה א"כ שפיר מהראוי שיחול שבועה על איסור כדי שלא יעבור על עשה וילקה אך לפ"ז צ"ב דא"כ בתרומה טמאה והכהן טמא למה לא יחול הא התרומה טמאה אינו רק בעשה וא"כ שפיר מהראוי שילקה כדי שלא יעבור ומתיירא מפני מלקות וצ"ל דכל שהוא עשה חמור ליה שלא יעבור אף שאינו לוקה ובאמת כ"ז שלא קיים מלקין אותו עד שתצא נפשו ואף דלאחר שעבר אין מלקין אותו מכל מקום העשה בעצמותו לעבור פי ד' חמור ליה וא"צ להוסיף לו עונש בעבור הלאו וה"ה לשבועה. אבל באמת הדבר תמוה דלמה יהיה עליו העשה חמור מל"ת ויעבור על הל"ת יותר מהעשה. אך באמת הדבר נכון כיון דלענין שילקה אינו לוקה בתרומה טמאה שהוא מחולל ועומד וא"כ שוב אין נ"מ בין הל"ת ובין העשה כיון דאינו לוקה ולכך שוב לא חל משום דאין איסור לאו חל על עשה כל דאין נ"מ למלקות ולפ"ז דברי רבינו מבוארים דהוצרך לומר שאינו לוקה מפני שאינו קודש דאל"כ באמת היה ראוי לחול שיהיה עליו עונש מלקות שאז לא יעבור. אברא דלפ"ז דברי התוס' צריכין ביאור דא"כ בשבועה דלוקה על שבועתו למה לא יחול על עשה וצ"ל דהתוס' ס"ל כיון דמושבע ועומד מהר סיני ומוזהר בעשה לא שייך חלות שבועה וזהו ענין דאמרינן מושבע ועומד מהר סיני ולא אמרו דאין איסור חל על איסור וכבר כתבתי בספרי יד שאול בכמה מקומות בשם הא"מ דעיקר הענין דמושבע ועומד מהר סיני ואין לו חלות אף לקוברו בין רשעים גמורים וזה דנ"מ במה שמושבע ועומד מהר סיני ולפ"ז זהו שהביאו התוס' ראיה מתרומה טמאה דכמו דשם לענין איסור על איסור כל דאין נ"מ למלקות שהרי מחולל ועומד וכמ"ש הרמב"ם שוב אין נ"מ בין הל"ת להעשה וה"ה כאן לענין שבועה דכל שיש עשה הרי הוא מושבע ועומד מהר סיני ושאני ח"ש דאינו רק איסור גרידא ולא שייך מושבע ועומד משום דאינו מפורש האיסור וכמ"ש הר"ן או מטעם אוחרא דהוא איסור קלוש דאינו אסור בעצמותו רק שחזי לאצטרופי משא"כ עשה דהוא איסור גמור מצד העשה וז"ב ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרי"ב ביום א' י"ט סיון כאשר הייתי בטריסקאוויץ שאל אותי בחור כהלכה דמה פריך הש"ס דאין שבועה חל על נבלות הא ה' מפסידי השחיטה יש דרסה חלדה הגרמה ועיקור ושהייה ואינו מבואר בתורה רק שהם הלמ"מ וא"כ שוב אינו מפורש בתורה מקרי וחל השבועה כמ"ש הר"ן. והשבתי כיון דכתיב וזבחת והתורה אמרה דכל החמשה דברים הם מפסידי השחיטה וא"כ אינו זבוח מקרי ואינו זביחה והו"ל מפורש בתורה. אך עדיין קשה לפמ"ש הרמב"ם דדרוסה מפורש בתורה לטריפות וכל שאר טריפות הם הלמ"מ א"כ משכחת לחול בטריפות אחרות וגם זה לק"מ כיון דהלמ"מ ביאר שגם זה בכלל ובשר בשדה טריפה הו"ל כמפורש בתורה וז"ב ודו"ק. והנה בצום גדליה ד' וילך שנת תרי"ד היה אצלי הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י והראני דברי רש"י בנדרים דף ל"ה בהא דאמרו מקבל מעל לכשיוציא ופירש"י לכשאכלה מעל והיא תמוה דבש"ס אמרו לכשיוציא מעל ולמה פירש"י לכשיאכל. וע"ז אמר דבקידושין דף נ"ד אמרו דלר"מ לא מעל בשוגג רק באכילה לבד ובנדרים אזלה הסוגיא שם דר"מ ס"ל דיש מעילה בקונמות וא"כ לר"מ ל"ש לכשיוציא רק לאכילה. ובאמת שדפח"ח אבל באמת אחר העיון הא ליתא דכל הטעם דלר"מ לא מעל בשוגג רק באכילה משום דבהוצאה לא אזל מרשות הקדש כמ"ש רש"י ולפ"ז זהו שייך בשאר הקדש שהוא קדוש אבל כאן אף דיש מעילה בקונמות מכל מקום לא אסרו רק על חברו וא"כ כל שהוציאו ל"ש לומר דנשאר ברשות הקדש דעל מי הוא הקדש רק על חברו בלבד ואם נתנו לאחר בודאי מותר לאחר שלא אסרו על האחר וא"ל כיון דאסורא לא ניחא ליה דלקני א"כ לא קנאו כלל וא"כ לא היו לו רשות להוציאו ושוב נשאר בקדושתו דזה אינו דאם לא רצה לקנותו שוב לא חל עליו ההקדש כלל דהרי לא אסרו רק עליו בלבד וכיון שזה לא רצה לקנותו א"כ נשאר של הנותן ואף שזה הוציאו מכל מקום לא חל עליו שם קדש כלל וא"כ למה מעל באכילתו וע"כ דמכל מקום מעל מידי דהוה אכל מועל בהקדש וא"כ גם בהוציאו נמי שייך מעילה בזה. שוב ראיתי בתוס' קידושין דף נ"ג ד"ה אף שביארו הטעם דלכך בהוצאה לא נתחלל בשוגג דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ע"ש וא"כ זה שייך בהקדש אבל לא בקונם ככרי עליך דאינו בי גזא דרחמנא ואינו קדוש רק על חברו בלבד ואדרבא הרי הוא ברשות בעלים הראשונים ואף שנתן לו במתנה מ"מ כיון דנאסרה עליו לא חל מתנתו ועכ"פ בי גזא דרחמנא ל"ש וא"כ אין לדבריו מקום וגם גוף לשון הש"ס מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות הקדש לחולין כסבור של חולין הן מעל אף זה מעל ובמוציא מעות הקדש לחולין ודאי אינו מועל לר"מ וא"כ אי אפשר שיהיה קאי לר"מ וע"כ לר"י וא"כ מה שסיים רש"י כי אכלה הוא מעל תימה דהא לא מיירי כלל מאכילה. הן אמת דהסוגיא תמוה בין לפירש"י ובין לפירוש הר"ן דהא לא נודע כלל הסברא דלמה ימעול מקבל והא באיסורא לא ניחא ליה דלקני ומכ"ש לפירוש הר"ן דלמה ימעול בהוצאה כיון דהיתה בטעות. ומה שנראה לי בכוונת רש"י והר"ן ובכוונת הסוגיא דהנה זה בודאי דהסוגיא קאי אליבא דר"מ ואף דר"מ ס"ל יש מעילה בקונמות הרי בשבועות הפכו הגירסא וכן קי"ל וז"ש רש"י למ"ד יש מעילה בקונמות קמבעיא ולא כתב לר"מ דמיירי מיניה הסוגיא וע"כ דא"א שיהיה לר"מ. אמנם ביאור הענין דהנה באמת כבר כתבתי בתשובה אחת קושית האחרונים דאמאי שייך מעילה בשוגג והא בעינן שיהנה מן ההקדש וכיון דאיסורא הוא לא ניחא ליה ונפשו של אדם חותה מן האיסור ומ"ש שם ליישב דהתורה חייבה על האיסור שעשה ודוקא בחיוב ממון שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור. הנה באמת זה תמיה דהא כל שאין קרן לא שייך חומש ואשם כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט וא"כ כל שנפשו חותה מן האיסור הרי לא נתחייב בקרן ולמה ימעול ויתחייב בקרבן. אמנם כעת נראה דבר חדש דהנה התוס' ביארו בקידושין ד"ה אף דלכך לא מעל בשוגג משום דמעילה היינו שינוי והרי כל שהיה בטעות כיון דאילו הוה ידע לא הוה מפיק הרי ההקדש מכל מקום דאיתא הוא בי גזא דרחמנא ע"ש ולפ"ז לר"י דבשוגג מתחלל א"כ ניהו דהיה טעות אבל מכל מקום המעות של הקדש נשתנה ויצא לחולין וזה ענין מעילה שיצא המעות של הקדש לחולין וא"כ מה בכך דנפשו חותה מן האיסור ולא נהנה והרי זה ענין מעילה שעכ"פ יצא הקדש לחולין ונהנה מן ההקדש רק שלא ניחא ליה בהנאתו והרי כל ענין מעילה הוא על מה שהוציא הקדש לחולין אף שאילו ידע לא הוציא ומה מועיל שנפשו חותה מן האיסור והא מכל מקום הרי הוציא הקדש לחולין ודו"ק היטב כי הוא אמת ויציב. ולפ"ז זהו שמבעיא ליה כאן למעול מקבל והא יכול לומר היתירא בעית איסורא לא בעית ונדחק הר"ן דמה בכך הא מכל מקום אף בטעות מעל בהקדש ולא ידעתי מה נסתפק הר"ן דכמה משניות במס' מעילה פרק הנהנה משמע דגם בטעות מעל ועכ"פ תמוה על האבעיא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כאן תקשה הא נפשו של אדם חותה מן האיסור ולא ניחא ליה וז"ש דאיסורא לא בעית וכאן לא שייך לומר דמ"מ שינה הקדש לחולין דזה אינו דכאן אינו הקדש רק על אותו שנתן לו ואסר עליו כהקדש וא"כ מה עשה במה שקבל הככר עדן לא יצא מהקדשו והרי הוא עליו ועודנו הקדש ואפשר שלזה כיון הר"ן שהוא לא הוציאה אלא חברו הוציאה וזה לא עשה אלא קבלה והיינו דבשלמא בכל הקדש תיכף משנתנה לאחר הרי יצא מיד הקדש לחולין אבל כאן אדרבא זה הנותן מעל שלא הגיד לחברו שאסרה עליו כהקדש אבל המקבל לא מעל וז"ש חבירו מעל לכשיוציא וכתב הר"ן דהיינו לכשיוציא והר"ן נדחק דהא מכל מקום זכייה בטעות הוא ולפמ"ש אתי שפיר דכל שהוציאה ונתנה לאחר והרי לאחר לא אסרה וממילא נעשה חולין שוב לא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור דהא כל נהנה מן ההקדש דהיינו שהוציא מעות לחולין הרי חותה מן האיסור ואעפ"כ חייב דהרי מכל מקום הוציא לחולין וה"ה כאן וכן לפירש"י אתי שפיר דכל שאכלה לא שייך נפשו חותה מן האיסור דהא מכל מקום אכלה ונשתנה והרי אכל ההקדש וחייב ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ת"ל ונתיישב הסוגיא בין לרש"י ובין להר"ן כמין חומר ודו"ק:

והנה בשושן פורים שנת תרי"ד שאלני הרב הגדול מו"ה יונה נ"י אבד"ק גראביוויטץ במ"ש הר"ן דאע"ג דבמוציא מעות מרשות אפשר דאפילו בטעות מעל וע"ז הקשה דמשמע דהר"ן נסתפק בזה והלא כל מעילה הוא בטעות דהרי הוא בשוגג והיינו טעות והשבתי דיש חילוק בין שוגג לטעות תדע דהרי תמורה חל בין בשוגג בין במזיד ומכל מקום אם טעה יש שאלה וכמ"ש בנזיר דף ל"ב והובא במלמ"ל פ"א מתמורה ע"ש וה"ה כאן דאף דבשוגג מעל אבל כל דהוה זכייה בטעות אפשר דלא מעל וכאן דהוה טעות דלא עלה על לבו כלל שחבירו יתן לו ככר של הקדש לכך נסתפק הר"ן דאולי יהיה מעילה בטעות ולא מעל ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דקשה לי בהא דאמרו במכות דף י"ט כהן שעלה בידו תאנה של טבל ופירש הריטב"א דבא להורות דלפי שאחשבה לאכילה ולהכי חייל טבל אפילו בפרי אחד והוא תימה דמעולם לא שמענו שיעור שלא יהיה נקרא טבל עד שיעור זה ורק דטבל חייב בכזית ואם כוונתו היכא דכל התאינה אינה רק פחות מכזית ונתחייב משום חשיבות התאנה לא ידעתי מנ"ל זאת ור"ש הוא דס"ל כ"ש למכות ולא אחר וגם מהיכא מוכח זאת דעיקר חידוש הברייתא היא כיון שחל על התאנה טבל ומעשר שני ועני חייב אם אכל שלשה אבל אה"נ דמיירי בתאנה בין התאנים וז"ב ודברי הריטב"א צע"ג:

שבתי וראיתי בשבת פ' ויקרא שנתרי"ד ג' ניסן די"ל בגוף הקושיא דלמה יתחייב במעילה דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור דל"ק דהנה מעילה הוא שינוי רשות שמוציא מן ההקדש לחולין ולפ"ז כיון דנעשה חולין הוא נהנה בהיתר מן החולין רק שע"ז גופא שעשהו חולין והוציאו מרשות ההקדש בזה גופא מעל אבל ההנאה בא לו בהיתר ולא שייך דנפשו חותה מן האיסור דעיקר האיסור הוא בשביל שהוא הקדש והרי יצא לחולין. איברא דזה שייך בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף דיש מועל אחר מועל א"כ לא יצא לחולין אף דמעל ובזה שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור אך נראה דכל שאכל ההקדש אף דהוא קדושת הגוף בעת שאכלו ודאי דנפקע קדושתו ולא חזי להקדש כל שלעסו ועיין בתוס' ישנים במס' כתובות דף למ"ד ובמנחות דף ע' ולפ"ז ודאי בעת שנהנה מן האכילה בהיתר אכלו ושפיר חייב במעילתו. ובזה נראה לפענ"ד דזהו סברת הש"ס בקידושין דף נ"ג הנ"ל דס"ל לר"מ דבשוגג לא מעל רק באכילה לבד והיינו משום דבלא אכל עדיין בקדושתו קאי ונפשו חותה מן האיסור ובשלמא במזיד הרי רצה להנות מן האיסור משא"כ בשוגג וז"ב כשמש:

ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו בב"ב דקשה גזל הדיוט מגבוה דבגבוה הקדים מעילה לחטא ובהדיוט הקדים חטא למעילה ע"ש בדף פ"ח והיינו דהקדש המעילה קודם החטא דבעת שחטא כבר עבר המעילה משא"כ בהדיוט ודו"ק. איברא דלפמ"ש צריך ביאור דא"כ באוכל הקדש חמץ במועד דמעל קשה דאמאי ימעול והא נפשו חותה מן האיסור וא"ל דכבר יצא לחולין דזה אינו דאכתי חותה מן האיסור משום החמץ דאסור ובשלמא לשטת רש"י דמיירי דהוא מזיד בחמץ א"כ לא שייך חותה מן האיסור אבל לשיטת התוס' דהוה שוגג בשניהם קשה והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דגלי קרא דחייב במעילה אף שחותה מן האיסור. ובזה נראה לפנע"ד דלכך לרנבה"ק פטור כיון דקלב"מ ואין קרן וחומש שוב לא שייך אשם מעילות דבאמת נפשו חותה מן האיסור רק דאמרינן דגלי קרא דבמעילה חייב אף שחותה מן האיסור וכיון דפטור מן הקרן והחומש א"כ בכה"ג לא שייך קרבן מעילה דהרי לא נהנה ונפשו חותה מן האיסור ואף דבמעילה גלי קרא דחייב היינו במקום שחייב קרן וחומש ולא במקום דפטור כנלפע"ד. ועיין ברמב"ם פ"י מתרומת הי"א ובכ"מ שם. שבת וראיתי דיש ליישב גם לשיטת התוס' דמיירי בשוגג עפמ"ש ליישב קושית הדג"מ סי' תמ"ב במ"א ס"ק יו"ד שכתב להוכיח דבב"י עובר בחצי שיעור דאל"כ מה הקשו התוס' בפסחים כאן ד"ה ר"א דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר ודלמא מיירי שנהנה בשו"פ ואין בו כזית דאינו עובר על ב"י וע"כ דב"י עובר בח"ש ואני אמרתי כיון דבמעילה חייב בשו"פ אף דליכא כזית כמ"ש הרמב"ם פ"א ממעילה ה"ג וע"ש במלמ"ל שביאר כן באורך וא"כ מיגו דחשוב החצי שיעור לענין מעילה של הקדש גם לענין החצי שיעור של חמץ חשוב ועובר גם על ב"י אף דהוה ה"ש וכעין מ"ש הרשב"א לענין ג"ה של נבילה וה"ה בזה ולפ"ז י"ל דגם לפי מה דאוקמי ר' יוחנן כרנבה"ק מיירי ג"כ שנהנה בשו"פ אף דאין בו כזית ומכל מקום חייב כרת גם על החמץ משום דחשוב לענין הקדש ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הנ"ל דלכך לא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור דבאמת בשוגג חצי שיעור אינו אסור וא"כ כל שהיה שוגג שוב חייב משום הקדש דלא שייך לומר דנפשו חותה מן האיסור דבאמת אינו איסור רק בשביל דחייב על ההקדש דאם יצא מכלל הקדש שוב אינו חייב בשביל החמץ דהו"ל חצי שיעור ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה שהקשיתי זה רבות בשנים לפמ"ש הריטב"א במכות דף כ"ב בשם הרמ"ה דאינו חייב על הקדש כשיש איסור אחר נוסף מלבד ההקדש ע"ש א"כ איך יפרנס הא דאמרו כאן באוכל חמץ של הקדש במועד מעל והא יש כאן איסור חמץ מלבד האיסור דהקדש ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי שלא היה רק חצי שיעור וליכא איסור רק בשביל ההקדש. אברא דבמ"ש ליישב קושית הדג"מ עדן קשה דבאמת בחצי שיעור אינו עובר בב"י וא"ל דאחשביה מגו דמעל לענין הקדש דזה אינו דאם יפדה שוב פקע ההקדש ונשאר חצי שיעור ואינו עובר בב"י וצ"ל כיון דכל שלא נפדה היה עובר בב"י בח"ש כל ששו"פ א"כ הפדייה והעברה בב"י באים כאחד. ומכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י שמעתי ליישב קושית הדג"מ דכיון דכל הטעם דחצי שיעור אינו עובר בב"י הוא משום דחמץ אינו ברשותו והכתוב עשאו ברשותו וכל שאינו רק חצי שיעור אינו עובר כמ"ש ביד שאול בשם זקני הרב מו"ה יצחק ז"ל ולפ"ז כאן דלריה"ג קיימינן דמותר בהנאה וחמץ ברשותו שוב עובר בב"י ודפח"ח. ובזה ישבתי לנכון קושית הא"מ ח"ב סי' ט' שהקשה על הריב"ש דהוכיח דחמץ של עכו"ם אסור בהנאה דאל"כ הוה דבר הגורם לממון והקשה הוא דהרי לרבנן דחמץ אסור בהנאה לכשיפדה יהיה שלו ואסור בהנאה ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה בחצי שיעור דחזי ליה לאחר פסח ואינו עובר על ב"י וצ"ע בזה. ובמ"ש יש ליישב מה שראיתי בספר מעשה נסים מהר"י שם נדפס איזה חדושים בש"ס וראיתי שתמה בהך דאוכל חמץ בהקדש במועד מעל דמיירי בהזיד בחמץ ושגג בהקדש והקשה כיון דאמרינן דמומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם דאין מקבלין ממנו משום דלא שב מידיעתו והא גם כאן לא שב מידיעתו ובפרט דקי"ל דחשוד על החמור חשוד על הקל לא הוה שב מידיעתו וא"ל כיון דזה נלמד מבשגגה ואשם ובהקדש לא כתיב רק יחטא בשגגה חייב אף בלא שב מידיעתו דזה אינו דא"כ היה לנו לומר נ"מ זו בין ר"ש לרבנן ולפמ"ש המלמ"ל בפ"ג מהלכות שגגות דבעי דוקא שעשה הרבה פעמים הא בפ"א לא מקרי מומר אתי שפיר אבל מדברי התוס' שבת דף צ"ג גבי שגג בכלי והזיד באוכלין מוכח דאף בפ"א מקרי לא שב מידיעתו. זהו תורף קושייתו. והנה תמהני דלא זכר דברי המהרש"א בפירוש כאן ד"ה ר' נחוניא בן הקנה ע"ש ובגוף קושייתו לפמ"ש למעלה דמוקמי בח"ש רק דמיגו דחייב אמעילה חייב אחמץ אתי שפיר ודו"ק היטב אלא שדברי התוס' צריכין ביאור וגם דברי המהרש"א בלא"ה תמוהים כמ"ש במק"א ואכ"מ:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף