שואל ומשיב/ג/א/שסא

שואל ומשיב ‏ ג א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן שסא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ראיתי לזקיני הב"ח באו"ח סי' תל"ד שכתב על מ"ש הב"י דבחמץ בגילוי דעת סגי וכתב הב"ח דזה מדברי הר"ן ריש פסחים שכתב דהקלו בחמץ דבעלמא בהפקר בעי שיגיע ליד הזוכה וע"ז ק"ל דהיא הנותנת כיון שהקלו כל כך מהראוי שלא יועיל על ידי שליח כדאמרו בריש ערובין והיא הנותנת פסי ביראות וכו' ובמחכ"ת הקושיא לא זכיתי להבין דאטו משום דרצו להקל בחמץ כתב הב"י דסגי בגילוי דעת זה לאו מטעם קולא ואדרבא בחמץ החמירו מאד רק דאנן סהדי דאדם מפקיר בלב שלם וסגי כגילוי דעת לבד וא"כ מה שייך בזה שהקילו בזה וז"פ. אמנם בגוף דברי הב"ח שנשען על דברת הר"ן דבהפקר בעי שיגיע ליד הזוכה ולכך כתב הב"ח למעלה שם שביאר מה שתקנו לומר לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא דהיינו שהרי בהפקר בעי שיגיע ליד הזוכה ולכך עושה כעפרא דארעא והוא תימה גדולה דהמעיין בנדרים דף מ"ד יראה דרק להס"ד אמרו דר"י ס"ל דבעי בהפקר שיגיע ליד הזוכה אבל אנן לא קי"יל כן וגם ר"י מודה לפי המסקנא דלא בעי שיגיע ליד הזוכה רק מפני תקנת הרמאין עשו זאת אבל חכמים ס"ל לפי הס"ד דלא בעי שיגיע ליד הזוכה והר"ן לא כתב רק דאיכא למ"ד דבהפקר בעי שיגיע ליד הזוכה והיינו לפי הס"ד דר"י בעי שיגיע ליד הזוכה וע"ז קשה ליה לפי הס"ד איך היה מועיל לר"י שמבטל החמץ וע"ז אמר דגם לר"י סגי בחמץ בביטול כל דהו וזה ברור ופשוט ודברי הב"ח תמוהים ועיין ביו"ד סי' רכ"א ובחו"מ סי' ער"ג. שוב ראיתי בחק יעקב סי' תל"ד ס"ק יו"ד שתמה גם כן על הב"ח בזה אבל קיצר מאוד כאשר יראה המעיין ומ"ש הב"ח דאף דתוך ג' ימים יכול לחזור בו כאן בחמץ לא ניחא ליה לחזור ומועיל מיד לפענ"ד א"צ לזה דכאן בגילוי דעת סגי ולא שייך הך דינים דשם מפני הרמאים תקנו ולשיטת התוספות ישנים דוקא בשדה ולא במטלטלין ואף דאנן לא קי"ל כן ועיין ברא"ש בנדרים שם ובסמ"ע מכל מקום זה בסתם הפקר ובחמץ לא שייך כל זאת דבגילוי דעת סגי ואנן סהדי דמפקירו בלב שלם ולא שייך החשש שיחזור בו דהא אסור עליו וז"ב ופשוט ועכ"פ דברי הב"ח תמוהים ועיין בשו"ת חות יאיר סי' מ"ח מ"ש בשם עבודת הגרשוני לפרש דברי הירושלמי וכבר קדמו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע' ושם קאי לפי הס"ד דש"ס דר"י בעי מה"ת שיגיע ליד הזוכה אבל לא לפי המסקנא ובחות יאיר שם דחה דברי העבודת הגרשוני ודבריו תמוהים כמ"ש הקצה"ח סי' ער"ג שם וכל דבריו נכונים אבל לא ראה דברי הרשב"א ודברי הב"ח הלז ומצאתי בברכי יוסף סי' תל"ד שתמה גם כן בסוף דבריו על הב"ח וכמ"ש ושמחתי מאוד. אמנם מ"ש בתחלת דבריו לתמוה על הב"ח מהא דאמרו בב"ק דף כ"ח המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר הרי דלא בעי שיגיע ליד הזוכה תמהתי מאוד דלפי מה שהבין הב"ח דבעי שיגיע ליד זוכה הרי בש"ס נדרים שם הקשו מהך דהמפקיר כרמו ועולא משני דרבנן קתני לה ור"ל משני דקאי לרבנן ועוד דמיירי בהפקירו בפני שלשה ע"ש ולק"מ. ומה שתמה על המשנה למלך פ"ב מהלכות תרומה הלכה ט' שנסתפק בהא דקי"ל דפאה פטור ממעשר אי תיכף בשעת הפרשה או לאחר שזכו בו עניים וע"ז תמה דנעלם ממנו הך דהמפקיר כרמו והחמיר מאוד בקושיא זו. ולפענ"ד נראה דהנה סברת המשנה למלך הוא דכיון דאף שהפריש פאה יכול לחזור בו ולתת פאה מצד אחר א"כ לא נפטר עדיין ממעשר עד שיגיע ליד העניים ולפ"ז ל"מ לפירוש הר"ן דתוך שלשה ימים יכול לחזור בו ולתת פאה מצד אחר אף בשזכה אחר א"כ יכול להיות דהמפקיר כרמו מיירי שזכה בו אחר ואפ"ה יכול לחזור בו תוך שלשה ימים ומה דפטור ממעשר הוא מדאורייתא כדמוקי שם הך ברייתא אליבא דעולא וגם לר"ל מוקי לה כן וגם לפי מה דאוקמא דאפקרה בפני שלשה א"כ תיכף משעת הפרשה נפטר אבל בפאה סתם דלא אפקרה בפני שלשה ולא זכו בו עניים פשיטא דיכול לחזור ולא נפטר עדן מהמעשר. ומה שתמה על המלמ"ל פ"א ממתנות עניים הלכה ט"ו שהבין דברי רבינו פ"ב ממתנות עניים הלכה י"ג בעה"ב שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה דהיינו שהעניים נוטלין אותה וכן הבין הרדב"ז בביאורו להרמב"ם וע"ז תמה הא בש"ס מקשה למ"ד דעביד דינא לנפשיה לנקוט פזרא וליתיב דמשני דרק פטור מן המעשר וא"כ לפי מה דפסק הרמב"ם דעביד דינא לנפשיה היינו דוקא לפטור מן המעשר ולפענ"ד דברי המלמ"ל נכונים ובאמת הש"ס מביא ראיה אחרת מברייתא דעניים נטלו מעצמם במקום אחר וע"ז שפיר מקשה הש"ס לנקוט פזרא אבל הרמב"ם מיירי דאמרו לו תן לנו מצד זה והוא נתן להם מצד אחר והוא לא אמר בפירוש שאינו רוצה ליתן מצד זה שהם רוצים א"כ לא שייך קושית הש"ס לנקוט פזרא דהא אמרינן דנתרצה להם ונתן להם גם בצד אחר וזה ברור והכ"מ שכתב על דברת הרמב"ם תוספתא פ"ב ואיתא בהמניח וכן ציין מהר"י בוע"ז בב"ק שם דברי הרמב"ם אלו אבל באמת זה לא הביא הרמב"ם משום הך קושיא דלנקוט פזרא והרמב"ם הביא תוספתא שמיירי בדין אחר וכמ"ש וז"ב. וראיתי בתנא תוספאה שרצה לשבש דברי התוספתא ולהגיה כמו בב"ק אבל המעיין ברמב"ם יראה דזה אינו ודו"ק וגם הפר"ח במים חיים לא עמד בזה. ומה שהקשה על המלמ"ל דנעלם ממנו דברי הר"ש פ"ו דפאה דתיכף משעה שהפריש נפטר ממעשר הנה לפמ"ש לק"מ דהא הש"ס בנדרים מוקי מדאורייתא או דהפקיר בפני שלשה וז"פ וברור. ומ"ש הבר"י על מ"ש המלמ"ל ראיה מגיטין דף מ"ז לעולם דישראל ולקטינהו כושי ודקאמרת הא מפקרי וקיימו ניהו דאפקריה אדעתא דעכו"ם מי מפטרה אלמא דלא מפטרה משעת הפרשה וע"ז תמה הבר"י דנעלם ממנו דברי הר"ש ריש פ"ו דפאה דפירש דאדעתא דעכו"ם לא אפקרה והוה הפקר בטעות ע"ש א"כ אין ראיה לפענ"ד דברי המלמ"ל נכונים וזה עצמו סברת המלמ"ל דאם נימא דמשעת הפרשה נפטר ממעשר והיינו דהתורה לא אמרה רק תעזוב וכבר עזב א"כ מה שייך לומר אדעתא דישראל אפקרה ולא אדעתא דעכו"ם הא הוא לא כיון כלל רק להפריש ועזב המ"ע שנתחייב ומה נ"מ אם אדעתא דישראל או אדעתא דעכו"ם הא נפטר משעת הפרשה שכבר קיים מצות עזיבה וע"כ דלא נפטר רק משעה שיגיע לעניים וכל שלא הגיע לעני שמחוייב בדבר לא נפטר. ובזה מובן היטב החילוק שמחלק המלמ"ל בין לקט לפיאה דפיאה תלוי בדעת בעה"ב והבר"י תמה דאכתי תקשה מהך דגיטין דשם תני לקט שכחה ופיאה וא"כ יקשה מלקט. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר החילוק הוא דבאמת הוה הפקר בטעות רק דבפיאה אם נימא דמשעת הפרשה נפטר הרי הפריש מדעתו ולא שייך לומר דאדעתא דעכו"ם לא אפקר דהרי כבר עזב אבל בלקט דהוה הפקר בטעות שהרי לא הפריש הוא א"כ אף דנימא דנפטר תיכף משעה שנשר מכל מקום אדעתא דעכו"ם לא הפקיר שהרי לא נתן מדעתו רק שנשר ממילא ושאני פיאה דנתן מדעתו וכל שהפריש נפטר ולא שייך אדעתא דעכו"ם לא הפקיר וכמ"ש ודו"ק. ומה שהקשה על המשנה למלך מהך דנדרים כבר כתבתי דלא קשה מידי מיהו על הב"ח קשה משם וכמו שכתבתי למעלה שכבר זכיתי בה טרם ראיתי סוף דבריו. וכדי שלא יהיו דברי הב"ח תמוהים כל כך היה נראה לפענ"ד דהב"ח ס"ל לחלק בין הפקר מרצון להפקר מחמת אונס שאסרתה התורה עליו דהפקר מרצונו ממש לא בעי שיגיע ליד הזוכה אבל חמץ דאינו מפקיר מרצונו וברצונו היה רוצה שיהיה שלו רק דאריה דאיסורא רבע עלה והוא מוכרח להפקיר כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא א"כ זה אינו הפקר גמור ובעי שיגיע לעני הזוכה. ובזה היה נראה לפענ"ד דמה דאמרו מפני הרמאין הוא גם כן מטעם זה דכל שאינו רוצה להפקיר רק כדי שיפטר ממעשר שוב אינו מקרי הפקר מרצון דהרי באמת דעתו לחזור בו ולכך לא הוה הפקר עד שיגיע ליד עני ולא קשה מהך דמפקיר כרמו דשם הפקיר ברצון רק שאח"כ נמלך ולא רצה וחזר בו. מיהו כל הסוגיא אינה מיושבת לפ"ז וגם הר"ן שממנו נעזר הב"ח הוא לנגדו דהרי כתב דבחמץ בגילוי דעת סגי הרי דאף דלא הפקיר ברצון ורק מצד מצות התורה אפ"ה סגי בגילוי דעת ועדיף משאר הפקר וע"כ דברי הב"ח תמוהים. ובגוף הדבר שאנו אומרים כעפרא דארעא ולא סגי באמרו ולהוי הפקר נראה לפענ"ד ע"פ מה שמצאתי במהרי"ק שורש קמ"ב שכתב דמה דמועיל ביטול והלא הפקר בעי שלשה וכתב הוא דהרמב"ם לשיטתו דביטול חמץ אינו מתורת הפקר רק דמבטלו במחשבתו ונעשה כעפר וכמו בתבן ובטלו ע"ש והוא דבר חדש ואם כן אנחנו רוצים לעשות גם עפ"י שיטת הרמב"ם ולכך אנו אומרים לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא והיינו ביטול הוא כעפרא דארעא וגם מתורת הפקר וזה ברור לפענ"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף