שואל ומשיב/ג/א/עה

שואל ומשיב ‏ ג א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן עה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בדבר ראובן בעודו בריא הקדיש ספרים שלו שינתנו לאחר מותו לבהמ"ד שבעירו וקודם שמת בא שמעון ב"ח דראובן וגבאם בחובו. ואמר לפני אנשים לאשר כבר הקדישם ראובן רצונו גם הוא למלא דבריו להקדישם שינתנו לבהמ"ד לאחר שימות הוא. וליתר שאת כתב כדברים האלה על ספר אחד מהספרי' הנ"ל ומת ראובן. ולאחר זמן רב מת גם שמעון ותובעים הקהל מיורשי שמעון שינתנו הספרי' לבהמ"ד והיורשי' טוענים דבע"כ חזר מזה שמעון שהרי נתנם שמעון במתנה לאיש אחד שנתקשר לישא את בתו. ואחר שנתפרד והותר הקשר קבלם ממנו בהחזרה וגם אשר נכתב בהספר הנ"ל נמצא כעת נמחק לא נודע מי מחקו. והשלישו הספרי' הנ"ל ביד שליש עד עת בא דבר ד' זו הלכה לחרוץ משפטם. והנה מתחילה שמתי אל לבי לתור ולבקש מקום מנהג ישראל ומעשים בכל יום שבני אדם נודרי' חפצם לבהכ"נ ולבהמ"ד בעודם בריאים ועומדי' להנתן אחר מותם ואין פוצה פה לעכב ולערער לומר שלא קדשו דלכאורה כיון דהקדישות שלנו דין הדיוט להם ורק משום נדר אתינא עלה כמ"ש הפוסקי' וכיון דלא נדר לעשות בחייו אלא שלאחר מותו ינתנו הרי בשעה שחייל הנדר אין הנודר בעולם לחול עליו כח הנדר ובהדיא כתב רמ"א בחו"מ סימן רי"ב סעיף ז' לענין מקדיש דבר שלא בא לעולם דכתב המחבר שם דחייל הנדר וז"ל ודוקא אם הנודר קיים אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אין כאן שיקיימו נדרו. ובסמ"ע שם כ' כיון שלא קיבל עליו אלא עד שיבא לעולם שאז יתננו והוא מת קודם שבא לעולם. נמצא דאף לאחר שבא לעולם אין הנדר והחיוב חל על מי לתננו מכח קבלה הראשונה ע"כ. וה"נ בזה דתלה נדרו לאחר שימות שעה דלית לנדר על מי לחול וגם אין לומר דמכל מקום מחוייבי' לקיים הצוואה לפי מאי דקיי"ל דאף במצווה בעודו בריא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כשינוייא דר"פ בגיטין דף י"ד וכמ"ש הפוסקי' וטוש"ע סי' רנ"ב זה אינו דכבר כתבו התוס' בב"ב דף קמ"ט ד"ה דקא מגמרו וכו' דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בהשליש בשעת הצוואה דוקא וכ"כ בש"ע שם ואף לפי מה שנראה מדברי הה"מ בפ' כ"ב מה' מכירה דלא בעינן שהשליש דוקא שכתב וז"ל שאף במתנת שכ"מ אעפ"י שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחוייב אם היה קיים ועיקר עכ"ל. והעתיקו ג"כ בקצות החשן סימן רי"ב וסימן רנ"ב ה"ד בשכבר נתחייב בדבר רק שלא הספיק לקיים עד שמת בזה ס"ל להה"מ דל"ב שהשליש דוקא וכמו ההוא דתוספתא פי"ט דב"ב שמביא הר"ן ז"ל פ"ק דגיטין באומר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו' תנתן לו רבי אומר זכה וחכ"א לא זכה אלא כופין את היורשין לקיים דברי המת אף דלא שייך שלישות בשדה מ"מ כיון דאף בקנין אתן עכ"פ החיוב רמיא עליו לקיימו וכיון שכבר נתחייב מחוייבין גם היורשין לקיים דבריו וכמו שהאריך בזה הקצה"ח שם אבל במת קודם שחל החיוב א"כ בהגיע זמן חלות החיוב ליכא על מי לחול ושוב לא אמרינן בזה מצוה לקיים דברי המת. לכן נראה לפענ"ד לומר עפ"י מה דאיתא בחו"מ סימן קצ"ה סעיף ה' במקנה לחבירו בקנין סודר וא"ל הקונה תקנה סודר זה ותקנה חפצך לי לאחר שלשים יום לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה אבל אם אמר לו קנה ע"מ שתקנה לי מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה. וכתב הרמ"א שם בשם מהרא"י וז"ל ובסתם אמרינן דהוי מעכשיו באופן המועיל דודאי בכדי לא הוה עביד עכ"ל. ודברים הללו נובעי' ממעיין החכמה תורתו של הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ח ע"ב שכתב וז"ל הוי ס"ד דרב נחמן דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא לקני עד דהוי צורבא מרבנן ואמר סתמא כמאן דאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ע"כ כאשר הראה עליהם בס' נתה"מ סימן רי"א סעיף ז'. וביאור כוונתם שבאו למעט בכה"ג שהקנה לו בסתם ואמר לו שעד שלשים יום ישתמש בו הוא או אחר ולא תלה הקנין באחר שלא אמר בפי' ותקנה לאחר למ"ד או אל תקנה אלא לאחר למ"ד הוי כמעכשיו אפילו אמר בפירוש שעדיין ישתמש בו מוכר זמן ידוע והוא דבר שהקנין נתפס בו מיד הוי כמעכשיו דבודאי בכדי לא הוי עביד ואפילו בקנין כסף דגם בלא מעכשיו לא הוי בכדי ממש דקונה לאחר זמן מ"מ הוי ג"כ כמעכשיו כיון דעכ"פ עד אותו זמן שניהם יכולין לחזור בהם קרוי בכדי עכ"ד. והמעיין בדברי הר"ן שם יראה להדיא דלאו דוקא בקנין שהוא במעשה אמרינן מלתא דבכדי לא הוה עביד אלא אפילו במלתא דתליא בדיבור כגון ההוא עובדא דהתם דבשכ"מ מיירי דלא הוי אלא דיבורא בלבד כיון דמפני אמרינן מלתא דבכדי לא הוה עביד. וא"כ נראה לפענ"ד דה"ה בבריא שאומר שמקדיש חפץ זה שיתננו לאחר מותו לבהכ"נ כיון שלא ביאר בהדיא דתחול הקדש לאחר מותו או דלא תחול אלא לאחר מותו שפיר אמרינן ג"כ דבכדי לא הוה עביד כיון דא"ת דלא תחול הקדש והנדר אלא לאחר מותו אין בדבריו כלום והוי בכדי יש לנו לתקן ולומר דהוי כמעכשיו וכוונתו מהיום הגוף והפירות דהיינו זכות השתמשות לאחר מותו שעד אותו זמן ישתמש הוא או אחר בו. והגם שהרמ"א סימן רנ"ז הביא בשם הרשב"א בתשובה שהמקדיש קרקע מהיום ולאחר מיתה דלא קדיש כלל משום דאי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאחר זמן דקא אכיל פירות של הקדש ע"כ. כבר הביא שם הקצה"ח דברי רי"ף דזה לא שייך אלא בהקדיש לבדה"ב ולא בהקדישות דזמן הזה דדין הדיוט להם וע"כ דברי הרמ"א שם אין להם שייכות לזמן הזה עכ"ד. וא"כ ממילא לפמ"ש דכבר נתחייב בחיוב הנדר בגוף החפץ מעת שקיבל ע"ע שוב היורשי' מחויבי' בזה לקיים דברי המת אף בלא השלישו וכדברי הה"מ הנ"ל וזכות השתמשות ששייר לעצמו נפקע ממילא במיתתו וע"כ בעי' השלישו רק באומר תנו מנה וכה"ג דלא הוה חפץ ידוע ולא שייך בהו לומר מהיום הגוף והפירות לאחר מותו דכיון דפירות דהיינו זכות ההוצאה שייר לעצמו הרי אין הגוף עומד דלהוצאה נתנה והרי ע"כ כוונתו שתחול המתנה לאחר מותו לכן שפיר כל שלא השלישו לא אמרינן בזה מצוה לקיים דברי המת. אבל בחפץ ידוע שפיר יש לנו לתקן דבריו ולומר דכוונתו מהיום ולאחר מיתה משום דמילי דבכדי לא הוה עביד. וגדולה מזו נראה לי דאף במספקא לן איזה לשון אמר אם אמר שמקדישם שינתנו לאחר מותו ולהקדש או שאמר שיהי' הקדש לאחר מותו יש לנו לומר דמסתמא לא דקדק בדבריו שלא יהי' חלות הנדר אלא אחר שימות נמצא דאינו כלום דבכדי לא הוה עביד אלא בודאי אמר באופן שכוונתו שהנדר והקדישו תחול מהיום כ"ז שאין הכרח גמור וברור שלא הי' כוונתו אז אלא לאחר זמן וא"כ בנ"ד נמי אין לנו לזכות ליורשים זולת שנאמר ששאל על נדרו מכח מה שראינו שנתן הספרים במתנה לאיש שנתקשר לו. ובאמת אין מזה הכרע גדול דיש לומר דלא נתן לו אלא להשתמש בהם כל זמן שיחיה הנודר. מה גם דכבר כתב הרדב"ז בתשובה ח"א סי' קל"ד דאף אם הנודר עצמו טען התרתי את נדרי שנדר להקדש או לצדקה אם לא אמר בפירוש בפני מי הותר אין חוששין לדבריו וכופין אותו לקיים דאחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא חיישינן שהחכם שהתיר נדר זה חייב נדוי שמפסיד את העניים עכ"ל א"כ כש"כ דטענה זו לא טענינן אנן ליתמי ואף אם יש איזה הוכחות מתרצין במה דאפשר למען לא נשוה להשואל והנשאל רשיעי. מכ"ש מה שנמצא הכתוב בספר א' נמחק כעת אין זה הוכחה דמי יודע מי מחקו ולאיזה טעם נמחק דזולת כל אלה היה מקום לומר לפמ"ש המשל"מ פרק י"ח מה' מלוה דהקדש קדושת דמים לא גרע ממכר דבמטלטלין אין ב"ח חוזר וגובה מהם וכ"כ הב"ח וכ"כ המהרי"ט בחלק יו"ד א"כ ה"נ יש לומר כיון שהקדישם ראובן תחלה שינתנו לאחר מותו לבהמ"ד ואם נבאר כוונתו במהיום ולאחר מיתה כנ"ל דהגוף תיכף להקדש היה מקום לומר דאין הב"ח יכול לגבות מהם רק למה שיש זכות לראובן בהם דהיינו זכות השתמשות כל ימי חיי ראובן וגם בזה צ"ע דיש לומר דדוקא לעצמו שייר ואפילו לדעת התוס' ערכין פרק שום היתומי' והביאם ג"כ בקצה"ח סימן קי"ז שנראה שחולקין על סברת הפוסקי' הנ"ל וס"ל דהקדש לא הוי כמכר ויכול בע"ח לגבות מהם ואפילו מלוה ע"פ וכמו שהאריך בקצה"ח שם הרבה מ"מ לנדר זה יש מקום לומר דל"מ התרה כלל וכמ"ש בתשובת שבו"י ח"ב דכל שנודר לתועלת חבירו הוי כנדר ע"ד חבירו דל"מ התרה בלתי ידיעתו. וה"נ כיון שנראה מתוך דבריו דנדרו הי' לזכות ראובן לבצע אמרתו אשר צוה מקדם הו"ל לתועלת חבירו דל"מ שאלה ובפרט לפמ"ש ב"ב ל"ה אין חוששין לשאלה כלל כנ"ל. לכן בהא נחתינא ובהא סלקינא דמחויבי' היורשי' לקיים דבריו לתתם להקדש והיה מעשה הצדקה שלום הנראה לפענ"ד ע"פ ד"ת הקדושה כתבתי. ולפענ"ד שייך משום מצוה לקיים דברי המת ואף שלא השליש בחייו הרי מבואר בחו"מ שם דכל שצוה להיורשי' הוה כהושלש ושייך מצוה לקיים דברי המת וכאן כל שכתב על הספר לתת להבהמ"ד א"כ הגבאים הוו כיורשי' שלו וכל מי שראה זאת כתוב נעשה יורש וגבאי לקבל אותם ולתת לבהמ"ד. ומה שנתנם לאיש אחד שהתקשר לישא בתו. הנה אם נשאר הכתב שכתב לאחר שהותר הקשר אמרינן שכבר נתיישב בדעתו ממה שעבר ונתן לבתו ואף אם הוא ספק הוה ספק צדקה דאזלינן להחמיר והדברי' עתיקים ועיין ביו"ד סימן רנ"ט ובחו"מ סימן ר"נ וביד שאול ביו"ד שם הארכתי בזה וגם י"ל דלא חזר בו כמ"ש מעלתו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף