שואל ומשיב/ב/ד/קפו

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן קפו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין אם אמר דור בחצירי אם צריך להעלות לו שכר.

הנה בש"ע חו"מ סי' שס"ג מבואר בב"י שם בשם שו"ת תשב"ץ דאם אמר ליה דור בחצרי דפטור וכן העתיקו הרמ"א שם סעיף יו"ד בהג"ה והב"ח תמה ע"ז דבתה"ד סי' שי"ז חולק ע"ז בשם מהרי"ח וכמבואר בחו"מ סי' רמ"ו דאם אמר בא ואכול עמי דצריך לשלם לו ולא אמרינן דמתנה קא יהיב ליה וע"ש בב"ח שהביא דברי הב"י ביו"ד סי' קס"ו שכתבו בהדיא בשם הרשב"א דאם א"ל דור לי בחצירי צריך להעלות לו שכר ע"ש ודבריו נכונים וכן הסכים הש"ך והיינו בגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא ואני כתבתי בגליון הש"ך דדברי הש"ך נכונים כי מקור הדין הוא נובע משו"ת התשב"ץ וכעת זכינו לריחו ונהנים מאורו והוא בח"א סי' קע"ד וגם שם אינו מבואר בהדיא דפטור בדעביד למיגר וקיימא לאגרא והמעיין שם ימצא כי קצת דבריו חסרים מלח וחסרים תבלין ולא ביאר כלל למה לא קיימא לאגרא החצר הלז ולא עביד למיגר ועכ"פ בעביד למיגר וקיימא לאגרא שיהיה פטור בשביל דא"ל דור בחצרי כפי הנראה גם התשב"ץ לא בריר ליה זאת ועיקר יסודתו היה שלא קיימא לאגרא וגם בזה כפי הנראה אמר דבר לאחר מעשה שרבים ערערו עליו והוא פירש וביאר דבריו ע"ש היטב והנה כל זה פשוט וברור אך מצאתי בשו"ת זקני הב"ח סי' קי"ז שהשיב הגאון המאיר לארץ זקני מהר"ל מפראג ז"ל להב"ח בדבר שאחד אמר לחברו שב על מקומי בבהכ"נ והוא היה לו מקום אחר לישב שם והוא תובע ממנו אחר שנה שכירות וזה אומר כי כוונתו היה בתורת שאלה ולא בתורת שכירות והשיב בפשיטות כי הדבר ברור כי האומר שב על מקומי בתורת שאלה משמע ולא בתורת שכירות דאל"כ היה לו לפרש וכתב שכל האומר דור בחצרי בלא שכירות משמע ובאמת הדבר תימה דכתב כן בפשיטות נגד תלמודי הרשב"א הובא ביתה יוסף סי' קס"ו ועיין ט"ז שם ובב"ש ס"י ע' ס"ק כ'. ומ"ש ראיה מהא דפירשו התוס' והרא"ש דהוה זה נהנה וזה חסר דאמר לו אי לא הות דר ביה היו באין אנשים אחרים ושכרו אצלי ומשמע דאם אמר לו דור בחצירי דלא החסירו בזה הוא פטור משום זה נהנה וזה לא חסר. לפענ"ד לאו ראיה דאם אמר לו דור בחצירי הוה אמרינן דחייב דמסתמא כל מי שנותן חצר לדור לא בחנם נותן והוא דקא אטעי' אנפשיה אבל כשלא השכירו הו"א מדלא השכירו לא לו ולא לאחר יפטור קמ"ל דמכל מקום חייב דעל ידו בא לו הנזק. ומ"ש ראיה מהא דאמרו קרע כסותי שבור את כדי חייב ע"מ לפטור פטור משמע דוקא בזה שאין דרך לאדם לומר שישבור כדו ויקרע כסותו אבל שאר דברים בודאי דעתו בחנם הנה תימה גדולה עליו דלא חש לעיין בפוסקים דבאמת המהרי"ח בשם רבינו אפרים העלה מזה לאומר לחברו בא ואכול עמי דכוונתו לשלם לו והתה"ד למד מזה דגם החותן שהאכיל לבתו וחתנו דהדרך לתת בחנם אפ"ה חייב ע"ש ובהר"ן פ' שני דייני גזירות הביא בשם הרשב"א דכל דמפרנס בסתם דעתו ע"מ לשלם וכן קי"ל באהע"ז סי' ע' ובחו"מ סי' רס"ד דכל אדם שעושה פעולה עם חברו לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי רק צריך לתת לו שכרו ומקורו מהר"ן שם ואף דיש לחלק דשם לא א"ל שיעשה עמו בחנם אבל כל שאומר דור בחצירי בחנם משמע. ובזה יש מקום לישב קושית הקצה"ח סי' שס"ג דדברי הר"ן בכתובות שם סתרי למ"ש בקידושין ע"ש ודו"ק. אמנם באמת עכ"פ המהרי"ח כתב בהדיא דאף שאמר בא ואכול עמי דחייב וכן קבעו הרמ"א. ומ"ש ראיה מהא דאמרו פ' אלו נערות במפותה למה הדבר דומה לאדם שאמר קרע כסותי ותפטר והרי במפותה לא אמרה בהדיא ע"מ לפטר וע"כ דכל בסתם א"צ לומר ותפטר. הנה באמת התוס' הרגישו שם בזה דלא א"ל והפטר וכתבו דבשביל הנאת בעילה מחלה ומה שהקשה ע"ז דאם כדבריהם למה הוצרך בזה לדמות לאומר קרע שיראין שלי תיפוק ליה בשביל הנאת בעילה מחלה. לפענ"ד אין כדאי בזה לדחות דברי התוס' דזה פשיטא ליה להש"ס דאין בידה למחול בשביל הנאתה מה שמגיע לאביה רק כיון דחיוב דאביה מגיע במה שהיא מצטערת וכל שהיא מחלה עכ"פ לא מצטערת ומועיל מחילתה דעכ"פ הצער מגיע לה ועי"ז נתחייב לשלם לאביה וכל שהיא מחלה על צערה בשביל הנאת ביאה עכ"פ הצער שלה והוה כאומר שיראין שלי וע"ז מקשה דמכל מקום של אביה הוא ואין בידה למחול את הצער והצער היא בפ"ע והנאתה בפ"ע. ובזה מיושב היטב מה שנתקשו כל הקדמונים בשיטה מקובצת דמה ס"ד דמשני דהוה כאומר קרע שיראין שלי והא של אביה הוא. ולפמ"ש יש לומר דבזה נחלקו דהמתרץ סובר דעכ"פ כל שנהנית ומחלה א"כ לא היה לה צער והמקשן השיב דמכל מקום היה לה צער והנאה והצער שייך לאביה והנאה היא שלה ואין בידה למחול וז"ב. ולענין דינא נראה לפע"ד דמכל מקום ספיקא דדינא הוא אם באמר דור בחצרי אם הכוונה בחנם או בשכר שכבר כתבתי שנחלקו בזה הקדמונים. ובזה נראה לפע"ד לישב הא דמבואר בסי' רמ"ו ברמ"א דאם אמר בא ואכול עמי דחייב ובאמר דור בחצרי פסק בסי' שס"ו דפטור וכבר תמהו בזה הב"ח והש"ך. ולפענ"ד נראה דבאמת פלוגתא דרבוותא הוא אי באמר דור בחצרי או אכול עמי אם הכוונה בחנם או בשכר ולפ"ז לכאורה הו"ל ספק בממון דהמע"ה אלא גבי אמר בא ואכול עמי א"כ עיקר הספק אם הכוונה בחנם או בשכר הוא על האוכל הלז שנתן לו והמאכל הלז היה לו חזקת בעליו הראשונים עד שיתנו בעליו לאחד בחנם וא"כ כל שהוא ספק הו"ל חזקת ממון לבעליו והו"ל של הבעלים וא"כ ממילא נתחייב לשלם דלא שייך חזקת ממון דאטו אנו דנין על זה אם צריך להוציא ממון הוא נותן ממונו בעד שווי המאכל ומה לי דמים ומה לי המאכל הכל בכלל ממונו שאנו דנין אם לא נתן לו המאכל וע"ז הוה לו חזקת ממון לבעליו הראשונים. ויתכן יותר עפמ"ש המהרי"ט בחו"מ סי' קכ"ג אם אחד מסיב אורחין בשולחנו נסתפק אם זכו משעת שהסבו על שלחנו או בשעת אכילה ולפ"ז זהו כשהסיבם על שלחנו בתורת מתנה בפירוש אבל כשאמר בוא ואכול עמי א"כ בודאי לא זכה רק בעת אכלו א"כ עד אכלו היה המאכל בחזקת הבעלים הראשונים ושוב נתחייב לשלם מספק אבל בדר בחצרי החצר באמת לבעליו הראשונים ועיקר אנו דנין על השכירות אם הוא נתחייב או לא וא"כ לא שייך לומר שבחזקת בעליו הראשונים הוא עומד דמה בכך דהחצר בחזקת בעליו מכל מקום אנו דנין על השכירות היוצא ממנו ובפרט דשכירות אינה משתלמת רק לבסוף ואנן מסופקים אם התחיל החיוב עליו ובזה שוב הו"ל ספק ממון ולקולא לנתבע ולכך ספק פטור וז"ב ועיין בב"מ פרק השואל בהא דאמר ר"נ בא בסוף החודש כלו למשכיר והקשה הר"ן בחידושיו היאך כלו למשכיר אף שלא פרע השכירות עדיין והא כשם שהמשכיר מוחזק בקרקע כך זה מוחזק בשכירות ואיך מפקינן מיניה. והנה תירוצו שם אינו מובן ועיין בתומים בקונטרס התפיסות. ובקונטרס הספיקות לאחי הקצה"ח ז"ל כלל ז' שהאריכו בזה וגם אני בעניי הכינותי בזה תשובה אחת ועכ"פ זהו ודאי דבשכירות שייך המע"ה וא"כ שפיר פסק דפטור:

והנה בהא דאמרו משל דמפותה לאדם שאומר קרע שיראין שלי והפטר לכאורה בצערה דגופא לא ניתן למחילה כמ"ש בטעמא דר"י דבעונה ל"מ תנאי דלא ניתן למחול אבל באמת המעיין סוף פ' החובל ימצא דצערא דגופא ניתן למחול רק על ראשי אברים לא ניתן למחול ע"ש וכבר האריך בענין זה המלמ"ל פ"ו מהלכות אישות הלכה יו"ד ע"ש. ומכאן ראיה ברורה דאף בצערא דגופא ניתן למחול אך מה דתמיה טובא היא מ"ש התוס' להקשות דלא אמר ע"מ לפטור והא בסוף פרק החובל מסיק דכל דלא בא בידו בתורת שמירה פטור אף דלא אמר ע"מ לפטור וא"כ כאן דלא אתי לידיה בתורת שמירה אמאי צריך לומר על מנת לפטור ומצאתי בשיטה מקובצת בכתובות שהרב מוהרב"א בעצמו הרגיש בזה וישב כן קושית התוס' אבל עכ"פ דברי התוס' תמוהים. ומה שנראה לפענ"ד בזה דהנה באמת צריך ביאור מה נ"מ בין אתי לידיה בתורת שמירה או לא ואטו יהיה הלשון דקרע כסותי מתחלק בין לא אתי לידיה בתורת שמירה או שאתי לידיה בתורת שמירה ועיין קצה"ח סי' רמ"ו מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דהנה מבואר בחו"מ סי' ע"ג דלשון מחילה שייך רק בדבר שאינו בעין ולא בדבר שהוא בעין צריך להיות לשון מתנה ולפ"ז זהו ההבדל שבין אתי לידיה בתורת שמירה או לא דכל דאתי לידיה בתורת שמירה א"כ נתחייב להחזיר הדמים כמו שהוא מתורת שומר וא"כ כל שאמר לו קרע א"כ לא אמר לשון מתנה שנותן לו הבגד רק שמחל לו על הנזק וכיון שזה כבר נתחייב להחזיר לא מועיל בעת ההיא כשהיה בעין המחילה והיה צריך לשון מתנה וא"כ כל שלא הועיל בשעת מעשה במה יפטר אח"כ ולכך צריך שיאמר לו בפירוש ע"מ לפטור והוה ככל תנאי שבעולם ופטור אבל כשלא אתי לידיה בתורת שמירה מועיל סתם מחילה דכל שאינו בעין מועיל מחילה ומה שהוא בעין מחזיר לו. ולפ"ז נראה לי דשפיר הקשו בתוס' דהרי כבר כתבתי דצריך ביאור היאך מועיל מחילה בצערא דגופה ורש"י כתב דעונה לא ניתן למחילה בשביל שהיא צערא דגופא וכתבתי דבפרק החובל משמע דניתן למחול ובאמת שהריטב"א כתב דבירושלמי מבואר דיכול' למחול על עונה לפי שהנאתה היא ויכולה למחול ע"ש ובמלמ"ל ולפ"ז מכ"ש דכאן בשביל הנאת בעילה יכולה למחול על צערא דגופה ומעתה בהס"ד דהתוס' דלא ידעו מזה דבשביל הנאת בעילה מוחלת שפיר הקשה דל"מ מחילה בצערא דגופא וצריכה לומר ע"מ לפטור וע"ז תירצו דבשביל הנאת בעילה מוחלת וא"כ דברי התוס' מוכרחים דלא כמ"ש זקני הגאון מוהר"ל מפראג ז"ל. ובזה מיושב היטב קושית הש"ך בחו"מ סי' רמ"ו דאמאי מחייב באומר אכול עמי והא לא בא לידו בתורת שמירה ואצ"ל והפטר. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא בא לידו בתורת שמירה דפטור אף בלא אמר ע"מ להפטר הוא משום דמחל לו ולפ"ז שם דמתחייב על אכילה והרי בדבר שהוא בעין לא שייך מחילה דבשלמא כשמתחייב על הנזק א"כ גוף הדבר לא ניתן לו רק שמחל לו הנזק וזה אינו בעין ולכך פטור ולפ"ז זהו שם אבל כאן הרי צריך שיקנה המאכל וא"כ כל זמן שאוכל והמאכל בעין ל"מ מחילה רק לשון מתנה והרי לא א"ל לשון מתנה וז"ב. ולפ"ז יש לומר דלכך דור בחצרי פטור דהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וא"כ שפיר מועיל מחילה דלא שייך כאן דבא לידו בתורת שמירה והשכירות עדן לא נתחייב ומועיל מחילה ע"ד שאין בעין ודו"ק היטב ועיין פי"ב מאשות הי"ט ודו"ק. וע"כ נלפענ"ד דבנדון בה"כ שדן מהר"ל מפראג ז"ל הדבר במחלוקת שנוי ויפה נסתפק בזה אא"ז הב"ח זצ"ל. ומצאתי בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק י"ג שכתב לדחות דברי התומים דדעתו דבפקדון לא שייך מחילה דהא הוא בעין ובבעין לא מועיל מחילה רק מתנה והשיג הקצה"ח דהא אף במקום דלא שייך לשון מחילה מועיל מתורת מתנה כל דאמר בסתם ודוקא באומר בפירוש לשון מחילה לא מועיל ע"ש שהביא ראיה מהא דאמרו גבי חזקה דמדשתק מחיל ובקרקע ל"מ מחילה דהוא בעין ובמחכת"ה אגב שיטפיה בגירסא נזדקר טעות לפניו דשם לא משום מחילה נגעו בו רק דכל דשתיק מסתמא מכר לו הקרקע וזה לא החזיק השטר כל דשתק לא הוצרך להשטר יותר וז"פ. ומפי נד"ז הבחור המופלא היניק כמר אברהם רוטענבורק נכד דו"ז הגאון הצדיק בעל ים התלמוד זצ"ל שמעתי דאמר דדברי התומים נכונים דהנה הסברא דל"מ מחילה בדבר שהוא בעין הוא דכל ענין מחילה היא רק שמסתלק מהדבר ואין לו עליו כלום אבל לא שיזכה חברו בדבר שא"ש עי"ז ובזה ל"מ לשון מחילה וצריך שיאמר לו לשון מתנה שיקנה ממנו ולפ"ז אין מקום לדבריו דעיקר הסברא דטוענו חטין והודה לו בשעורין דפטור הוא משום דמדלא תבעו מחל לו וא"כ במה יזכה זה במה שמחל לו הא לא אמר לשון מתנה ודו"ק ודבריו נעמו יה"ר שיגודל לתורה. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב ההבדל שבין דור בחצרי דפטור לאם אמר בוא ואכול עמי דחייב וכבר נתקשו בזה הב"ח והש"ך ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך להבין דניהו דזה לא קנה אבל כל שזה מחל עכ"פ זכה וקנה מתורת הפקר. אך זה אינו דהא לא הוה הפקר גמור דלא הפקיר לכל רק לזה בלבד ול"מ ולפ"ז נראה לי דזה דוקא באמר בא ואכול עמי אבל באמר דור בחצרי דעכ"פ כל שנימא דכוונתו בחנם א"כ עכ"פ לא עביד למיגר ושוב יהי' כל הדרים בו פטורים מלשלם ושוב זכה זה כל שאמר דור בחצירי אבל באמר בא ואכול עמי לזה נתן ולא לאחר וא"כ שוב ל"מ מתורת מחילה רק בלשון מתנה ודו"ק. אך בגוף הדין בבהכ"נ הנ"ל נראה לי שהדין עם אא"ז הגאון מוהר"ל מפראג ע"פ מ"ש בספר חסידים סי' תתמ"א דאין נכון למכור בדמים מקום בבהכ"נ דמן הדין אין לו לאדם רק מקום אחד בבהכ"נ ואין לו רשות במקום אחר ע"ש והנה בתשובה הארכתי בזה דדבריו תמוהין ולא נזכר בפוסקים וראייתו דחיתי שם ופוק חזי מה עמא דבר שאדם יש לו כמה מקומות בבהכ"נ ומשכיר ומוכר ומנחיל מקומות שיש לו לאדם אחר עכ"פ כל שאמר לו שישב במקומו ודאי דעתו בחנם וא"צ לתת לו שכר ודו"ק ובאמת כפי הנראה הס"ח מיירי בבהכ"נ של רבים ושייכים לכל העולם וא"כ א"י להוריש המקומות דהא של כל העולם היא אבל להמנהג דנותנין לבני העיר ואדעת הגדול דשם או הזט"ה א"כ שוב כל אחד שקנה מקום וכן הרבה מקומות הן שלו ויכול להוריש ולהנחיל וז"ב. ובגוף הדין דדור בחצירי או בא ואכול עמי מצאתי במלמ"ל פט"ז ממלוה ה"א ד"ה ראובן שהיה לו חוב ויש מקום לבנות ולסתור בדבריו ולא נפניתי כעת ועיין בשו"ת ב"ח סי' ל"ט וכפי הנראה על התשובה הלז השיב אא"ז הגאון מוהר"ל מפראג ז"ל. והנה בגוף הדין אי אמרינן דבתורת מתנה נתן לו או שרצה שישלם לו מצאתי בר"ן דף כ"ג ע"ב ד"ה משום דמחלק היכא דנותן לו מתנה מרובה אמרינן דלא נתן לו אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה אבל עביד איניש להאכיל את חבירו אצלו אף דחבריה לא יהיב ליה מידי ע"ש והנה מבואר דבאומר אכול עמי פטור ומסתמא בחנם נתן לו והרמ"א פסק להיפך דבאכול עמי פסק דחייב ובדור עמי פסק דפטור והוא תימה לפענ"ד ועכ"פ בראית הר"ן והרשב"א יש לפקפק ולפ"ז צ"ע. ודרך אגב ארשום כאן מ"ש להרב מוה' שלום מ"ץ ד"ק קאלבסיף נ"י במעשה שאלמנה אחת לקחה בית שהיה לה מבעלה והיורש טען שהוא שלו והיא הלכה לערכאות והצדיקו אותה והיורש תובע לפני הב"ד שהשוכרים הבית ישלמו לו מה שעבר ג"כ וע"ז כתב הוא לדמות למ"ש בחו"מ סי' שס"ג בשם המרדכי פרק כיצד הרגל בישראל שברח מהעיר ולקח השר ביתו דא"צ הישראל לתת לו שכר דירה דהוה חצר דלא קיימא לאגרא וע"ז דימה גם כאן לשם דהא האלמנה הלכה בערכאות והצדיקו אותה וא"כ אף שהיהודים לא ידורו בו ידורו הערלים והוה כחצר דלא קיימא לאגרא וע"ז כתבתי דלא דמי כעוכלא לדנא וע"ז שאל מ"ט דל"ד. והדברים פשוטים דשם כיון שהוא ברח ואין יכול לבוא להעיר א"כ השר לקחו והוא שלו שפיר הוה כחצר דלא קיימא לאגרא אבל כאן ניהו שהצדיקו אותה אבל כשהיורש עומד וצווח שהוא שלו פשיטא שאף שכבר דנו אותו כן יוכלו לחזור בו וגם יש גבוה מעל גבוה וגם יש לו סמיכות דעת שיוכל לדון אותה בד"י ומפני הבושה תרצה לעמוד בדין ואם יזכה בד"י או בד"א יהיו השוכרים מחוייבים לשלם להיורש א"כ פשיטא דמקרי חצר דקיימא לאגרא וז"ב ופשוט. גם מה ששאל אודות הס"ת שהאלמנה נתנה לבהכ"נ והיורש טען שהס"ת שלו שהיא כבר נטלה כדי כתובתה ויותר והיא טענה שהרוויחה לאחר מיתת בעלה הנה הדבר מבואר באהע"ז סי' צ"ה ס"ז בהגה"ה דהוא של היורשים ע"ש היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף