שואל ומשיב/ב/ד/קפ

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן קפ   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין דיני דגרמי וגרמא. הנה מצאתי בשו"ת תה"ד סי' שט"ו בראובן שהיה שונא לשמעון ובשנאתו השיא ללוי שהיה גנב מפורסם שילך למחתרת של שמעון שהיה בו הון רב והראה לו מקום המחתרת והעמידו לשם וגנב לוי מאתו סך רב ואח"כ נודעו הדברים שראובן נתן לו עצה זו והעמידו על מקום המחתרת ובאו שמעון וראובן לדין אם נתחייב ראובן על ההפסד שגרם לו ע"י לוי וע"ז השיב דלא מקרי גרמי רק גרמא ולא דמי לאחויי אחוי דשם בודאי לא ירחמו על ממון ישראל אבל בזה אף שגנב מפורסם הוא יש לומר שמא הרהר תשובה בלבו ולא יגנוב והרי האומר לאשה ע"מ שאני צדיק אף שהוא רשע גמור מ"מ מקודשת דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו וה"ה בזה דא"ל דרק משום חומרא דאשת איש היא דזה אינו דעכ"פ חזינן דלאו דבר ברור הוא ע"ש. ובראותי זאת כן תמהתי לסמוך על סברא זו דלא יהיה מקרי גרמי והרי מבואר בש"ע חו"מ סי' שפ"ח דמי ששלח שליח למסור אם השליח הוחזק לעשות חייב המשלחו ול"ש לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל והוחזק בכך ואם איתא נימא דאף דהוחזק בכך עכ"פ אולי לא יתרצה כעת או שיחזור בו ואף שהש"ך דחה זאת ע"ש אבל לא מכח טעם זה ואולי דיש לדחות דשם מחייבים המשלח על השליחות וא"כ ניהו דהיה בידו לחזור מכל מקום כל שמסר והוא עשאו שליח למסור הוה כעשה הוא בעצמו המסירות אבל כאן דמחייבין מטעם גרמי כל שאפשר שיחזור בו לא גרם לו היזק אך גוף הסברא יש להנדז דעכ"פ כל שהוחזק להיות גנב פשיטא דכל שהוא עוד גנב ולא שב בתשובה דלא אמרי' שמא יחזור בתשובה ועיין בטור אהע"ז סי' ל"ח דדעת רבינו ירוחם דכל שהוא גנב וגזלן ועוד לא שב לא מועיל הקידושין ולא שייך לחוש שמא הרהר בתשובה דהא כל שהוא רשע לבריות אינו יכול להיות צדיק עד שישוב בתשוב' ע"ש מיהו עדיין יש לדחות דניהו דאין לו דין צדיק כל זמן שלא השיב הגזילה אבל מכל מקום אינו דבר ברור שיחזיק ברשעתו דאטו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ואולי ישוב מעוונותיו ולא יחטא עוד ובאמת ישיב גם אשר גזל ועכ"פ ברי היזיקא לא מקרי. ובזה הנה מקום אתי לישב קושית התה"ד דמקשה אנפשיה מהך דאמרו בב"ק דף קט"ו ע"ב והתניא מי שבא בדרך ואנס בא כנגדו לא יאמר פירות שהן בידי הרי הן מחוללות על מעות שבידי ואם אמר דבריו קיימים ומשני ביכול להציל ע"י הדחק ואם איתא לישני דשאני אנס דחיישינן שמא יחזור בו ולא ירצה לגזול ולכך לא הוה כאבודין ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהוא אנס מפורסם פשיטא דחשיב כאבודין שהרי אף לענין חומר דקידושין לא חיישינן בזה כמ"ש רי"ו אבל מ"מ לא מקרי גרמי כל דיש לומר שמא יחזור בו והוא לא גרם ההיזק וכעין זה מחלק הוא בעצמו אך מה שאני תמה ע"ז דא"כ כיון דזה לא מקרי גרמי דיכול להיות שיחזור בתשובה ולא ירצה לגנוב א"כ השורף שטרותיו של חבירו דאמר אמימר בב"ק דף צ"ח דמאן דדאין דיני דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ואמאי מגבי ביה והא זה בודאי אינו ברי היזיקא דדלמא ישלם אף שנשרף השטר ומהראוי לומר שבודאי לא יהי' לוה רשע ולא ישלם ובודאי ישלם אף בלי שטר וא"כ עכ"פ לא ברי היזיקא. הן אמת שבלא"ה הדבר תמוה דאינו ברי היזיקא דלמא ישלם בלא שטר וקשיא בין ללישנא דמחלקין בין גרמי לגרמא דכאן בא הנזק מיד משא"כ גרמא דאין הנזק בא מיד וא"כ בשורף ומוחל ודאי דלא בא מיד הנזק דשמא ישלם לו אף בלי שטר ואף דאינו משלם לו אח"כ לימא דהשתא הוא דאיתרע ובין ללישנא דעושה מעשה בגוף השטר דמ"מ לא הזיק רק הנייר בעלמא ולא הממון דאיתא בשטר ועכ"פ לא ברי היזיקא. ולכאורה רציתי לומר דלפי מה דפריך הש"ס אי דליכא סהדי מנא ידעינן ומשני תהא במאמינו והיינו שמאמין השורף לבעל השטר כמ"ש היש"ש להגיה כן ברש"י ולפ"ז עכ"פ הלוה אינו מחוייב להאמין מצד הדין ויאמר אולי לא נשרף השטר ממך ותגבה שנית וע"כ אינו רוצה לפרוע בלי השטר וא"כ לא שייך לומר שמא ירצה לשוב ויפרע דמצד הדין א"צ לשלם כל זמן שלא יתן לו השטר אבל זה אינו דמלבד דלשון הש"ס והפוסקים אינו מורה ע"ז ועיין בשיטה מקובצת מ"ש בשם הקדמונים ומשם מבואר דלאו בהא תליא מלתא אף גם דאכתי יוכל לכתוב שובר ואף למ"ד דאין כותבין שובר מודה בכה"ג דזה צווח ששרף לו השטר וא"כ עכ"פ לא ברי היזיקא ומה שנראה לי עיקר דניהו שיכול לשלם אף בלי שטר מכל מקום כיון שזה לקח שטר ולא האמינו על פה א"כ עיקר סמיכתו על השטר ובפרט לענין לקוחות דעיקרו הוא בשטר וא"כ מה שנפסד ע"י שנשרף השטר זה מקרי היזק גרמי שברור היזיקא ושמין מה ששוה החוב בשטר יותר ממה ששוה על פה וזה שמין לו ובפרט לענין לקוחות דאף ע"י הודאתו לא יוכל לגבות דחיישינן לקנוניא א"כ בכה"ג חשיב גרמי ממש דברי היזיקא ועשה בידים וגם תיכף הוא ההיזק וא"כ אף לתה"ד ל"ק דאף שבאמת יכול להיות שמשלם מכל מקום הזיקו השטר וכל מה ששוה השטר והחוב שבשטר יותר ממה שהוא ע"פ כנלפענ"ד:

ובזה נלפענ"ד לדחות דברי המשאת בנימן סי' פ"ה בשליש שהשלישו בידו מלוה ולוה שט"ח על תנאי כך וכך ופשע השליש והחזיר השט"ח לאחד מהם ומחלק המ"ב בין אם החזיר ליד הלוה דחייב דהוה כגרמי דעושה בעצמו ההיזק וגם מזיקו תיכף דמיד שמחזיר אין להמלוה במה לגבות ודמי לשורף ובין אם החזיר להמלוה דאז עדן מחוסר גוביינא ומשמע מדבריו דחייב לשלם כל החוב. ולפמ"ש אף במחזיר ללוה אינו חייב לשלם רק כפי השיווי שיש בין שטר למלוה ע"פ דהא יש לומר דאף דרצה הלוה שיחזיר לו השטר מכל מקום ישלם להמלוה חובו וכמ"ש התה"ד ובישוב דברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ט סי' ב' עם דברי הרשב"א סי' אלף נ"ב שהאריך המ"ב לפמ"ש הדבר פשוט דשאני הך דהרא"ש דכל שלא נתן לו השטר קנין שנתן להסופר שיתן לשמעון הלוקח א"כ לא קנה השדה עדן וא"כ אף שיודה לו כל שלא היה השטר קנין בידו לא קנה והפסידו המקח משא"כ בהך דהרשב"א ודו"ק היטב. אלא שאני תמה על התה"ד דלפי דבריו אמאי בעדים שאמרו שקר העדנו דדעת הרמב"ן ורבים מהקדמונים בטוש"ע סי' כ"ט וסל"ח דמחוייבים לשלם מדינא דגרמי ואמאי נימא דלא ברי היזיקא דניהו שהעידו כן אבל המלוה או הלוה יודעים האמת ששקר דוברים ואפשר יחזרו בם אף שהעידו שקר מכל מקום הם יחזרו לעשות כפי הראוי וכן בעדים שחתמו שקר על השטר דמבואר בסי' ל"ו סל"ו דחייבים לשלם מדינא דגרמי ואמאי ניהו דחתמו על השטר מכל מקום אינו ברור עדיין אם לא יודו המלוה או הלוה אח"כ דהאי שטר פסול וא"כ לא מקרי גרמי וע"כ דאין זה סברא ועי' סי' נ"ה בסמ"ע וש"ך שם ובסי' שפ"ו ותמצא עוד הרבה מקומות שיקשה על התה"ד וע"כ נלפענ"ד דהך דינא דתה"ד צ"ע ואין לעשות מעשה עי"ז. וחפשתי בסי' שפ"ו בב"י ובד"מ ובש"ע ובסמ"ע וש"ך ואין מי שיזכיר דינו ואף דבב"י מרמז בסי' שפ"ו לעיין בתה"ד סי' שט"ו והיינו לענין הסברות שבין גרמי לגרמא וכמו שציין עוד שם תשובות בזה לעיין בסי' ש"ט בתה"ד אבל גוף הדין לא הזכיר מכלל דלא ס"ל ובאמת שזה דרכן של הב"י והד"מ להזכיר כל דיבור ודיבור שיצא מפיו ולהביאו ביתה יוסף והש"ע ורמ"א וכאן השמיטו. שוב האיר ד' עיני ומצאתי בהלכות גניבה סי' שמ"ח שכתב הרמ"א המראה לחבירו לגנוב או לשלוחו לגנוב אין המשלח חייב דאין שליח לדבר עבירה ונרשם המקור בתה"ד סי' שט"ו ובאמת שהדבר תמוה כמ"ש הש"ך ס"ק ה' דתה"ד לא נזכר כלל מדין אין שליח לדבר עבירה ועיקר הפלפול הוא בשביל הגרם ההיזק דזה חייב אף בעכו"ם דלא שייך שליחות ולפמ"ש יש לומר דבאמת סברת התה"ד לא מסתבר ליה להרמ"א ולכך שינה וכתב טעם אחר משום דאין שליח לדבר עבירה ולכך לא העתיק הלשון של התה"ד דבאמת במסור מפורסם העתיק הרמ"א בעצמו דאמרינן שליח לדבר עבירה כיון שהוחזק להיות מסור וה"ה בגנב מפורסם ולכך העתיק סתם במראה לחבירו לגנוב ומיירי כשלא הוחזק להיות גנב ופטור משום דאין שליח לדבר עבירה ועכ"פ יהיה איך שיהיה זכיתי לראות מפורש יוצא מפי הרמ"א דלא ס"ל הך דתה"ד וסברתו ושמחתי דאם ספיקות שלי כך וד' יודע כי בראשית ההשקפה בתה"ד לפום רהיטא לא נראה לי הדברים ברורים ועיינתי היטב ולפענ"ד יש לפקפק הרבה:

והנה הש"ך האריך ריש סי' שפ"ו אם דינא דגרמי הוא קנס דרבנן או שהוא דין והעלה דאינו רק קנס דרבנן ולפענ"ד הדבר תמוה דא"כ איך נוהג בזה"ז וכל החיבורים שטרחו בזה הכל לחנם היה שהרי אין מגבין דיני קנסות בבבל וכ"כ הרמב"ם והטור והש"ע בסי' א' בהדיא שדיני דגרמי אינו כקנסות ולכך דנים אותם בזה"ז והרמ"א לא הגיה כלום ואף דגם לשיטת הפוסקי' דדיני דגרמי קנסא מ"מ י"ל דדנים בזמן הזה משום דשכיחי ויש בהם חסרון כיס לכך דנים אותם מ"מ נלפענ"ד דלפ"ז הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם ודעימייהו עם הרא"ש ודעימיה דלשיטת הרמב"ם דלא מחלק בין גרמי לגרמא ובכלהו מחייב וא"כ בכל גרמא דאינו עושה ההיזק בידים ואם כן לא היה מקום לחייב בזמן הזה דל"ש הטעם דדנין בחסרון כיס משום שלא תנעול דלת בפני עושי עולה והרי כאן בגרמא לא עשה העולה בעצמו ומאליה באה וכמ"ש לחלק הרא"ש וסייעתו בין גרמי לגרמא דאינו בא תיכף ואינו עושה בידים ואם כן אין מקום לחייב בזמן הזה ולכך כתב הרמב"ם והטוש"ע דדיני דגרמי ע"כ אינו קנס ולכך דנין בזה"ז דלדידהו כל גרמא בכלל גרמי אבל אם נימא דיש חילוק בין גרמי לגרמא יש לומר דבזה"ז הוא באמת החילוק בין גרמי לגרמא והיינו במקום דליכא סמוכין אבל בא"י דאיכא סמוכין גם גרמא דנים. ובזה יש ליישב הרבה קושיות ואכ"מ להאריך ולא נפניתי כעת. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הריצב"א דדיני דגרמי היא משום קנסא ובכל דבר המצוי והרגיל קנסו רבנן ותמה בשו"ת משאת בנימן סי' כ"ח דאטו המסכך תבואתו ע"ג גפנו של חבירו שכיח הוא או שורף שטרו של חבירו ע"ש שכתב דלכך קי"ל כחלוקו של ר"י דמחלק בין גרמי לגרמא ע"ש וא"כ לפי דבריו קשה על הריצב"א. אך לפמ"ש אתי שפיר דהריצב"א חולק על חילוקו של ר"י ומחייב אף בגרמא ואם כן הי' קשה לו דאם כן היאך דנו בבבל כיון דלדידי' קנסא הוא אם כן לא שייך סברת הרמב"ם וגם לא שייך שיש בו חסרון כיס ויונעל דלת בפני עושי עולה ולזה כתב דכיון דשכיח ומצוי עשו בו חז"ל תקנה לדון אף בבבל ולפ"ז בדבר דלא שייך באמת פטור לדידי' בבבל רק בא"י בזמן שיש סמוכין חייב או כשידין בסמוכין וז"ב:

ובזה נראה לפענ"ד לענין גורם דגורם דנחלקו הרמב"ן עם בעה"ת אי חייב או פטור והובא בש"ך סי' שפ"ו ס"ק ג' לפענ"ד תלוי במחלוקת אם יש לחלק בין גרמי לגרמא או לא דלדעת הרמב"ם ודעימיה דאין חילוק בין גרמי לגרמא אם כן יש לומר דגם גורם לגורם חייב אבל לדעת המחלקין בין גרמי לגרמא אם כן גורם דגורם עכ"פ לא הי' המעשה תיכף שהרי גורם דגורם הוא ואינו ברי היזיקא דאינו ברור שיהי' המעשה אם כן לא מחייב וז"ב מאד. ומהתימה על הרמב"ן דהוא ס"ל לחלק בין גרמי לגרמא וכמ"ש הש"ך ס"ק ד' בשמו ואם כן שוב יש מקום לחלק בין גורם לגורם דגורם. אך לולא דמסתפינא גם אין לפני דברי הרמב"ן בדינא דגרמי שלו באופן שאותיותיו יחכמוני הי' נראה לפענ"ד דבאמת צריך ביאור דברי הבעה"ת שכתב דגורם דגורם פטור ולכך השולח הבערה ביד חש"ו והשורף שטרות פטור וקשה במה קמיירי אם בשמסר להם גחלת אף בשרף כלים פטור כדאמרו בהכונס דגחלתו ליבה פטור ואי במסר לו שלהבת אם כן הוה כמו אש וחייב משום תורת אש והו"ל כמדליק אש והלך ברוח מצויה דחייב ואם כן אף ששרף שטרות לתחייב וכבר התפלא בזה הקצה"ח בסי' שפ"ו והניח בקושיא אבל לפענ"ד הדבר ברור דל"ק דבאמת מיירי כשמסר לחש"ו שלהבת ומ"מ לא הוה תורת אש דהנה אשו משום חציו דבמקום שאינו משום חציו רק משום ממונו וע"ד שמבואר בסי' תמ"ח כגון שהי' לו לגדרה ולא גדרה כאן לא שייך זאת דזה שכלו לו חציו אין בו רק משום נזקי בהמתו ובנזקי בהמתו לא שייך משום ד"ג כמבואר ברמ"א דבבהמה לכ"ע פטור ואם כן ע"כ מיירי במקום דחייב משום חציו וכ"כ בקצה"ח בהדיא ולפ"ז כבר נודע מ"ש הנימוק"י דלמ"ד אשו משום חציו ע"כ צ"ל דחשבינן מה ששרף אח"כ כאלו נשרף בשעת מעשה דאם כן יהי' אסור להדליק הנר בע"ש ע"ש ולפ"ז זהו בשולח אש והדליק ברוח מצויה דחשבינן כל מה ששרף אח"כ כאלו הוא שרף בשעת שהדליק אם כן שפיר לא חשיב גורם כלל רק כאילו קליא בידים אבל במסר שלהבת ביד חש"ו ל"ש לומר כמאן דקליא בידים דהא הוא לא התחיל כלל בהדלקה ומסר לו שלהבת רק שהחש"ו הדליקו והמשלח חייב בתורת גורם ועיין ב"ק דף ט' דאמרו דנמסר גחלת הוה ברי היזיקא אבל לא אמרו שהוה כמדליק בידים ואם כן שפיר כתב הבעה"ת כיון דהוה כגורם שוב הו"ל אח"כ כששורף שטרות גורם דגורם דלא חשבינן כל מה ששרף כאלו נשרף בשעת המסירה הגחלת דאז לא שלח חציו רק שגרם שתצא חציו ואם כן הוה כגורם דגורם דחייב וז"ב כשמש. ולפ"ז הרמב"ן באמת ג"כ מצי סובר דגורם פטור דהוה כגרמא רק דהוא מיירי בגורם לשרוף שטרות וכגון דנתן השטרות במקום שיש בו הדליקה וכדומה באופן דלא קליא בידים רק גורם וא"כ בזה לא שייך גורם דגורם דחשבינן הכל כקליא בידים בעת שהדליק כיון דאשו משום חציו פשיטא דלא שייך גורם דגורם דלא שייך לומר שלא עשה השריפה בידים דהא אשו משום חציו והא גופא קמ"ל דלא שייך בזה גורם דגורם וזהו דלא נקט גורם דגורם אחרינא רק בשורף שטרות משום דאשו משום חציו ולא שייך גורם דגורם:

איברא דאכתי קשה דאמאי נקיט גורם דגורם והא באש חייב ולא שייך דיני דגרמי וכמו שהקשה בקצה"ח. אך נראה דהרמב"ן לשיטתו דס"ל דאף בבהמה חייב בגורם וכמ"ש הש"ך ס"ק ו' ולפ"ז במקום שיכול לגדרה דחייב אשו משום ממונו ג"כ חייב להרמב"ן. ומעתה בזה שפיר כתב דחייב אף בגורם דגורם דבאמת כל הטעם דמחלק בין גרמי לגרמא הוא משום דבזה ברי היזיקא וגם עושה מעשה בידים משא"כ בגרמא ולפ"ז כאן דבאמת אשו משום חציו רק דכיון דיכול לגדרה ולא גדרה כולה מעשי החצין וחייב על מה שמבעיר עתה כמו ביכול להכניס שור ולא נעל וכמבואר בב"ק דף כ"ג וזה דוקא לענין גוף החיוב אבל לענין גרמי וגרמא אין נ"מ בזה דכל שלא גדר א"כ שוב הוה כקליא בידים ע"י השור והרי גם ע"י השור חייב בגורם וכמ"ש הרמב"ן וכאן לא שייך לחלק בין גורם לגורם דגורם דכל שלא גדר שוב עושה המעשה ע"י שורו בידים וגם ברי היזיקא דכל שלא יגדור בודאי יבער אש כל מה שתמצא וז"ב כשמש ודוק. ולפ"ז בזה"ז דלא דנין היזק של בהמתו כמבואר בחו"מ סי' א' אם כן שוב פטור על מעשה בהמתו דגרמי לדידן דקי"ל דקנסא הוא וכמ"ש וכ"כ הש"ך לפי דרכו אבל לפמ"ש הדברים ברורים ודוק היטב כי הדברים חריפים:

והנה מצאתי בשו"ת הרדב"ז חלק ב' סי' תשנ"ט באפטרופס שטען בעד היתומים טענה שפטר את הנתבע והי' יכול לטעון טענה טובה לחייבו אי מקרי פשיעה והביא בשם אחד מהחכמים ולא הודיענו בשם שכ' דאם ע"י טענתו נתחייב הנתבע שבועה לא הוה פשיעה דמי יימר דמשתבע אבל אם ע"י טענתו נפטר אפילו משבועה הוה פשיעה וע"ז הקשה הרדב"ז דאכתי הו"ל דינא דגרמא ופטור ולכך דחה הדברים וכתב דדוקא אם ע"י טענתו נתחייבו היתומים הוא דחייב דהו"ל גרמי. עוד כתב דבכל גונא איירי ורק כיון דהאפטרופוס שכל נכסי היתומים תחת ידו הוה כעין נפקד וכיון שאם הי' טוען טענה טובה הוה מתחייב הנתבע הוה כעין מפסיד בידים וע"כ לא אמרו גרמא בנזקין פטור אלא בדבר שאינו מסור לו אבל אם מסור לו הדבר לא אמרינן הכי. תדע שהרי שהנפקד שפשע וע"י הפשיעה גרם נזק לפקדון חייב לשלם ע"ש. הנה למדנו מדבריו דין חדש דהא דגרמא פטור הוא דוקא כשאינו מסור בידו אבל בדבר שמסור בידו אף בגרמא חייב. ולפ"ז נראה לי ברור ליישב דברי הרמב"ם והטוש"ע חו"מ סי' ע"ג באם המלוה טוען היום סוף הזמן שקבעתי לך וזה טוען עוד יש לי זמן שלשים יום וכדומה אם יש ע"א חייב שבועת התורה וכתב מהרי"ט חלק חו"מ סי' ק"ה דהמתנת זמן חשוב תביעה ממון כמו בעדים זוממין דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו על זמן כך וכך ותמה הקצה"ח סי' ע"ג דהא מבטל כיסו של חבירו פטור וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת ולפמ"ש בשם הרדב"ז אתי שפיר דמבטל כיסו של חברו הוה גרמא ופטור אבל זה דוקא כשאינו מסור בידו אבל כאן שמסור בידו הדבר וחייב להחזירו אם כן יש לומר מ"ל שלא הי' רק גרמא בעלמא הא גם גרמא חייב כל שמסור בידו. אמנם כן הדברים נכונים אבל אחר העיון א"כ שוב צ"ע בגוף הדין דמבואר בחו"מ סי' רצ"ב בנפקד שהופקד בידו פקדון ומעכב הפקדון דמבואר שם דפטור ואמאי הא מסור בידו אף מבטל כיסו חייב וגם בסוף סי' פ"א מבואר כן בהלואה והש"ך כתב שם דהלואה גרע טפי ואמאי והא מסור בידו וצריך לחלק דניהו דגוף הפקדון או הלואה מסור בידו הא זה רוצה להחזיר אח"כ רק המתנת הזמן והריוח מעכב בידו א"כ אינו רק גרמא בעלמא ולא דמי להך דהרדב"ז דשם גוף הדבר המסור בידו נפסד ע"י גרמא ובזה מחייב הרדב"ז וא"כ שוב גם מ"ש בישוב קושית הקצה"ח הן נסתר מחמתו ועיין בחידושי הריטב"א במכות שם שביאר בהדיא דגם בעדים זוממין לא חשיב רק מבטל כיס בעלמא עיין שם ונעלמו דברי הריטב"א אלו ממהרי"ט ומלמ"ל פ"ז ממלוה הלכה י"א והקצה"ח שם ובחידושי לחו"מ הארכתי בזה. ועכ"פ דברי הרדב"ז נכונים ויש לי להביא ראיה לדבריו מהא דכתבו התוס' בב"ק דף נ"ו ע"ב פרק הכונס דבגזלן פטור על כחשא דהדרא ובשומר חייב גם בכחשא דהדרא ומטעם דהוה שומר ע"ש הרי דאף דהוה היזק שאינו ניכר ויכול לומר הרי שלך לפניך כל שהיה שומר חייב ה"ה לענין גרמא דהו"ל ג"כ היזק שאינו ניכר דחייב כל שהיה שומר אבל באמת המעיין בתו' ב"ק דף מ"ה ימצא כי גם בשומר כל שהוא היזק שאינו ניכר דפטור ועיין מלמ"ל פ"ג מגזילה שהאריך בזה ודעתו דכל שעשה בידים אף בהיזק שאינו ניכר חייב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך אבל לא כתב הטעם משום דהוה שומר והרי היזק שאינו ניכר לא גרע מגרמא דכל שמסור בידו חייב להרדב"ז. שוב נזכרתי שהתב"ש בסי' י"ח ס"ק כ"ד גם הוא העלה דטבח שקלקל אף בלא ברי היזיקא ולא נעשה ההיזק מיד [דזה חשוב גרמא בעלמא] דחייב דהו"ל שליח ושומר דבעלים ומבעיא ליה לעיוני בתקנתא דבעלים דשמירת שורו קיבל עליו אף דחנקו ע"ש שהאריך בראיות ומי יגלה עפר מעיני קדשו והיה רואה דכן מבואר ברדב"ז דאף גרמא דנזקין חייב כל שמסור בידו ומכ"ש בשומר ממש אבל כבר הארכתי בתשובה בדברי התב"ש במה שנסתפק שם אם שומר חייב בהיזק שאינו ניכר תמוהין מתוס' ב"ק שם וע"כ דברי הרדב"ז תמוהין לפענ"ד בפרט מה שחידש דמה שהוא אפטרופוס הוה כאילו נמסר בידו וחייב בגרמא הוא תמוה מאד: ובגוף הדין של הרדב"ז מאד תמהני שבמחכת"ה נעלם מהרדב"ז דברי המרדכי פרק המפקיד מ"ש בשם המהר"מ וכן הוא בשו"ת הרשב"א סי' אלף ק"ו שו"ת מהר"ם בר ברוך ז"ל והועתק בש"ע חו"מ סי' ר"ץ סעיף כ' בהג"ה בראובן שטען שפשע אפטרופוס שלו וטען בב"ד מה שלא צוהו לטעון וע"ז כתב דאם לפי דברי ראובן היה ראובן נשבע ולא משלם ולפי דברי שמעון נשבע שכנגדו או שקיל בלא שבועה כל כה"ג לא הוה פשיעה ואף דינא דגרמי לא הוה כ"א גורם לממון ולא מקרי פשיעה אלא אם לפי דברי ראובן היה פטור בלא שבועה וכדברי האפטרופא נוטל האיך בלא שבועה הרי לך בהדיא דלא כהרדב"ז דזה לא מקרי אף גרמי כי אם גורם דגורם וגם באפטרופא פטור בגרמא בעלמא ועיין בקצה"ח סי' ר"ץ מ"ש בזה מדברי המרדכי לפקפק על דבריו ואין דבריו מוכרחין למעיין שם דלענין דינא דגרמי דבעינן ברי היזיקא וכל שיש לומר דלא משתבע לא חשוב גרמי רק גרמא בעלמא. וגדולה מזו מצינו בשו"ת תה"ד סי' שט"ו הנ"ל דאף בגנב מפורסם יש לתלות דשמא חזר בתשובה א"כ חזינן דכל שיש לתלות דלא היה ההיזק על ידו הו"ל גרמא בעלמא ופטור וה"ה בזה וכן הסכים הרדב"ז שם בפשיטות מדעתא דנפשיה לכל דברי המהר"ם הנ"ל דבכה"ג מקרי גרמא ופטור:

והנה במ"ש למעלה דגורם דגורם פטור וכמ"ש הבה"ת נראה לפענ"ד דצדקו דברי המהרש"ל שכתב על הרמב"ן דדעתו דאם שרף חמץ שעבר עליו הפסח שהיה יכול לומר הרי שלך לפניך דחייב והמהרש"ל כתב דהא בש"ס ב"ק דף צ"ח תלה לה בפלוגתא דר"ש ורבנן ואנן קי"ל כרבנן וכתב הש"ך ס"ק מ"א דדברי הרמב"ן נכונים דמכל מקום מדיני דגרמי חייב אף לרבנן דניהו דדבר הגורם לממון לא הוה כממון מכל מקום חייב מדיני דגרמי דלא ס"ל כחלקים שכתבו התוס' בב"ק דף ע"א ע"ש שזה ת"ד. ולפענ"ד הדבר תמוה דסוף סוף הו"ל גורם דגורם וגרמי לא מחייב רק בגורם אחד אבל כאן גוף הדבר שהזיק אינו שוה בעצם ממון רק לזה שיפטור עצמו עי"ז וא"כ לא הוה רק כגורם לממון וצ"ל דלרבנן לא הוה כממון א"כ הרי זה גרם לאבד דבר שאין גופו ממון ובשלמא בשורף שטרות אף שאין גופן ממון מכל מקום בא ההיזק מיד ע"י ששרף השטר וגם ברי היזיקא אבל כאן דבעת ששרף החמץ באמת החמץ בעצמו אינו שוה כלום רק שזה יכול לפטור עצמו ויכול לומר הרי שלך לפניך אבל עכ"פ אינו מקרי ממון ממש א"כ לא עשה ההיזק בידים ואינו ברי היזיקא דמי יימר דיאמר הרי שלך לפניך ובפרט לפמ"ש התה"ד דכל דיכול להיות דיחזור בו לא שייך גרמי ומקרי גרמא וא"כ מה דאמר הרי שלך לפניך הו"ל היזק שאינו ניכר דפטור בדיני אדם וחייב לצי"ש וא"כ אולי היה משלם לו לצאת ידי שמים ולא גרם לו היזק ובשלמא לר"ש דס"ל הגורם לממון כממון דמי א"כ החמץ בעצמו שוה ממון משא"כ לרבנן דר"ש ויפה כתב הרש"ל דתלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן והרמב"ן יש לומר דלשיטתיה אזיל דס"ל גם בגורם לגורם חייב אבל לפמ"ש גם הרמב"ן לא כתב רק בשורף שטרות ולא בשאר שטרות א"כ כאן הוה גורם דגורם ואינו חייב לרבנן דר"ש ואף דבשבועות דף ל"ב משמע דגורם דגורם פטור אף לר"ש היינו שם בעידי קינוי וסתירה דהעדות של קינוי לא הוה רק גורם דגורם דאח"כ צריך עדי סתירה אבל כאן הוא שרף דבר הגורם לממון וא"כ גרם היזק לחבירו והיה חייב לר"ש דגורם אחד הוא דמה שאינו רק גורם לממון כל דחשוב ממון הרי הזיק בידים דבר הגורם לממון אבל כאן דמי לגורם דגורם דהרי לא עשה היזק בגוף דבר הגורם לממון שיהיה כממון ממש רק שלזה היה יכול לבא מן זה טובת ממון ואינו רק גרמא בעלמא. איברא דלפמ"ש הצ"ץ סי' ל"א דגם לר"ש דבר הגורם לממון אינו מקרי ממון כל זמן שהוא בעין רק לכשיאבד נתחייב ע"י שגורם לממון א"כ גם לר"ש היה מקום לומר דלא נקרא רק גרמא בעלמא אבל מכל מקום יש לומר דעכ"פ כל ששרפו ואינו בעין שוב הזיק בידים דבר הגורם לממון והוה כקליא בידים השטר וכמו כן החמץ אבל לרבנן אינו ברי היזיקא ולא הזיק דבר זה בידים וז"ב לפענ"ד בסברא. וזה נלפענ"ד בכוונת התוס' במה שמחלקים בין דבר הגורם לממון שראוי לכל העולם ובין דבר שאינו ראוי לכל העולם רק לזה שיפטר בו דלכאורה אין ביאור לסברתם ועיין קצה"ח סי' שפ"ו שהקשה עליהם הרבה קושיות ולפענ"ד עיקר הסברא דכל דאינו ראוי אלא לזה שיפטור בו וא"כ לא עשה היזק בידים וגם לא ברי היזיקא וכמ"ש ובלא"ה נראה לפענ"ד הדבר ברור דכאן לא שייך גרמי דבאמת החמץ א"ה דכל שעבר בב"י קנסו לכל העולם אף למי שלא עבר וכמ"ש הרמב"ן בעצמו בלקוטיו בפסחים שנדפסו מחדש וא"כ אין לו שיווי בעצמותו וא"כ איך שייך גרמי דגוף החמץ עפרא בעלמא הוא ולא מקרי ברי היזיקא כיון דאינו בגוף הדבר רק שזה יכול לפטור עצמו והיה אצלו דבר הגורם לממון אבל כיון דלרבנן לא מקרי ממון עי"ז וא"כ לא מקרי עשה היזק בידים וגם לא בא ההיזק מיד דכ"ז שלא אמר הרי שלך לפניך עפרא בעלמא שרף ושאני שורף שטר דיש בו ממון ממש וכאן לא הזיק ממון ואדרבא אסור להנות ממנו רק דיכול לומר הרי שלך לפניך אבל ממון לא מקרי שיתחייב עבורו ולא מקרי גרמי רק גרמא בעלמא ובפרט לפמ"ש בעטרת זקנים בסי' תמ"א בשם הרב מוהר"א שפיץ דהא דיכול לומר הרי שלך לפניך אף דהוה כפורע חובו בא"ה היינו משום דגם להיפך יהנה הלה מאיסורי הנאה וא"כ זהו דוקא כשנתנו לו אבל כל ששרפו זה באמת איסורי הנאה דקשרף ולמה יתחייב לשלם: ומן האמור סתירה גלויה ומפורסמת למ"ש הנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' כ' לחדש דלדידן החמץ מותר לנגזל לאחר פסח דלא עבר בבל יראה ע"ש ובתשובה הארכתי לסתור דבריו אבל לפ"ז בחנם טרחו הרמב"ן והמהרש"ל לפלפל אם חייב משום דינא דגרמי במה שיכול לומר הרי שלך לפניך והא באמת החמץ מותר לכל העולם כולו דלכל אדם מותר שלא עברו בב"י וגם להנגזל מותר ולהגזלן ג"כ יכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ פשיטא דמקרי מזיק גמור וא"צ לבא לדיני דגרמי ומכ"ש המהרש"ל דסותר לדברי הנוב"י אין לו מקום רק לר"י דחמץ אסור לאחר פסח מה"ת וכמ"ש שם באורך וע"כ דאין מקום לדבריו והרמב"ן בלקוטיו כתב בהדיא דלא כוותיה וא"כ הן נסתר מחמתו כל בנינו שם ודו"ק:

ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו בב"ק דף צ"ח הכל מודים בגזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצוים עליו לבערו ולא נודע הטעם וגם לפמ"ש החק יעקב דבתוך הפסח א"י לומר הרי שלך לפניך לכ"ע א"כ שוב לא הזיקו כלל. ולפענ"ד נראה דא"כ היה עכ"פ לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי היה מתחייב שאז לא שרפו והיה משההו לאחר פסח היה יכול לומר הרי שלך לפניך א"כ הוה דבר הגורם לממון כדמוכח בסוגיא דפסחים דף כ"ט דפליגו בדבר הגורם לממון והיינו אף דהשתא לא חזי ע"ש ורק דכיון דהכל מצווים עליו לבערו א"כ דכעת החמץ הוא הפקר ויד כל אדם שוה בו והכל מצווים עליו לבערו הא מבואר במחלוקת דהרמב"ם והראב"ד בעושה עבדו אפותיקי ושחררו דדעת הראב"ד דפטור דיכול לומר בדידיה קא עביד והש"ך הכריע כשיטת הראב"ד דכל דיכול לומר בדנפשיה קא עבידנא פטור א"כ כאן בפסח דהוא הפקר ויד כל אדם שוה בו א"כ יכול לומר בדנפשיה קא עבידנא דאני מצווה לבערו ולא עוד אף להרמב"ם החולק היינו דוקא התם דסוף סוף עכ"פ משועבד לחבירו אבל כאן דכעת בתוך הפסח אינו משועבד לשום אדם וא"כ אף דאם לא היה שורפו והיה מונח לאחר פסח היה יכול לומר הרי שלך לפניך והי' חשוב דבר הגורם לממון אבל כבר כתבתי דשיטת הצ"ץ דכל זמן שהוא בעין אינו ממון כלל ואף לאחר ששרפו הא בתוך הפסח לא מקרי ממון כלל דאף גורם לממון לא מקרי דהא מצווים עליו לשרפו ואיך תחשבהו לדבר הגורם לממון וא"כ לא שייך לומר דהזיק לו דבר הגורם לממון דהא הכל מצווים עליו לבערו וא"כ יכול לומר בדנפשי קא עבידנא וגם לפמ"ש הראב"ד פ"ז מחובל דכל דיכול לומר לא נתכוונתי להזיק לא חייב בהיזק שאינו ניכר א"כ כאן שהכל מצווים עליו לבערו א"כ כעת הוא עכ"פ היזק שאינו ניכר דאף ששוה לאחר הפסח ומקרי דבר הגורם לממון וא"כ כמו שהוא כעת הוה היזק שאינו ניכר ושוב יכול לומר נתכוונתי לטובתי לקיים מצוה דהכל מצווים עליו לבערו ודו"ק היטב:

אמנם נראה דמה שנסתפק הפני יהושע בחידושיו לפסחים דף ד' ודף ה' אי שייך בל יראה בחמץ של אחרים ישראל והביא דברי התורת חיים בפסחים שם שכתב דכל שהוא בביתו חמצו של אחרים דעובר ולפענ"ד הדבר מבואר כאן דהכל מצווים עליו לבערו וע"כ דעובר בב"י אף בחמץ של ישראל אחר ומצווה עליו לבערו דאל"כ יכול לומר מה אית לך גבי חמצו של אחר דאזקתי' וז"ב. ומהתימה על הפ"י שלא העיר מש"ס כאן ועיין קצה"ח ס"ק יו"ד מה שהקשה על המרדכי והגהמ"ר מב"ק דף י"א דפריך מי קא טרח בדנפשיה קא טרח ע"ש והנה בגליון ספרו כתבתי דשאני התם דבאמת הוא צריך לשלם הנזק ורק דהתורה הקלה עליו שמשלם הנזק עם הנבילה אבל עכ"פ צריך לתנו לו הנבלה ואם לאו מחויב לשלם לו ההיזק וז"ב ופשוט. ובלא"ה נראה בפשיטות דל"ק דע"כ לא כתב המרדכי והגהמ"ר רק בכחשא דהדרא דיכול לומר הרי שלך לפניך רק דגרם לו נזק שצריך להוציא הוצאות א"כ זה לא נקרא גרמי דלא עשה מעשה בגופו דהגוף יכול לומר הרי שלך לפניך ולפ"ז שם דהשור הזיק שורו וחייב וא"כ פשיטא דהמזיק חייב להעלותו מן הבור וגם זה ברור ופשוט ודו"ק ועיין בהרא"ש בב"ק דף צ"ח בהחלוקי דינים אי מונה חמץ ועבר עליו הפסח בפלוגתא דר"ש ורבנן ומשמע דאין ענינו לגרמי וגרמא והוא כמהרש"ל שכתב דזה פטור אף למאן דדאין דינא דגרמי. ולזה נראה שרמז המהרש"ל פרק הגוזל סי' י"ט דחמץ בפסח לא דמי לגרמי וע"ש בסי' כ"ו שמביא דברי הרא"ש הנ"ל וכתב בתוך דברי הרא"ש דחמץ אינו מקרי ממון ואינו ממון רק שיגרום להפסיד אותו ובזה נחלקו ר"ש ורבנן וכפי הנראה כוון לחילוק שכתבתי וזה ג"כ כוונת התוספות בב"ק דף ע"א הנ"ל שכתבתי למעלה ודו"ק היטב בכל הדברים כי ת"ל נתבררו בו ונתלבנו ונצרפו כמה ענינים חדשים:

והנה היניק וחכים כמר אברהם נכד דו"ז הגאון בעל ים התלמוד ז"ל הקשה בהא דפריך הש"ס בב"ק דף צ"ח אי דאיכא סהדי דידעי מה דכתב בשטרא לכתבו ליה שטרא מעליא והקשה לפמ"ש הש"ך דנגד הלקוחות אין כותבין שובר אם כן נ"מ נגד הלקוחות דאם נאבד השטר לא יכתבו שובר. והשבתי לו דדבריך איני מכיר ולא ידעתי על מה רמזת בש"ך. וכפי הנראה חשבתי במ"ש הש"ך סי' מ"א ס"ק י"ב דאין כותבין בנשרף מזמן ראשון דדלמא יהיו כמה עדים שנשרף השטר ויגבה ואף דכותבין לשובר דלמא הלוה גופא עשה קנוניא ויכבוש השובר ע"ש והיינו דלא כתבינן שובר נגד הלקוחות. ולכאורה דברי הש"ך תמוהים דאם כן בכ"מ דכותבין שובר ניחוש להכי ועיין בב"ב דף קס"ט שאמר דגבי הלואה ליכא למיחש דתברא גבי לקוחות ליכא דאימור פייסיה בזוזי ואם איתא אכתי איכא למיחש שמא יכבוש הלוה גופיה השובר וע"כ צ"ל דלא חיישינן לזה ואם כן גם כאן למה נחוש לזה. שוב מצאתי בתומים שם שתמה ג"כ על הש"ך והרגיש ג"כ מהך דהשורף דע"כ כותבין מזמן ראשון דאל"כ יש נ"מ לענין לקוחות וכתב שלזה רמזו בתוס' בב"ב דף ק"ע ד"ה אין הלכה ע"ש בסופו. וראיתי בנתיבות המשפט שם שנדחק בדברי הש"ך מאד:

אמנם היניק וחכים אמר דזה מקרי גורם דגורם ולא מתחיב אף למאן דדאין דינא דגרמי דמה שאינו גובה מלקוחות זה לא נקרא רק גורם דגורם וע"ז הקשה לנפשיה דהא מכל מקום לפמ"ש הש"ך דמאן דס"ל דיני דגרמי אף גורם דגורם חייב א"כ דלמא הא גופא קי"ל דגרמי פטור וממילא נ"מ לענין זה. וע"ז אמר דמ"מ כבר נשמע מאידך דרבה דס"ל דגרמי פטור:

והנה דבריו נעמו כי מ"ש דהוה גורם דגורם באמת שכן מבואר בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ז כה"ג ע"ש ובפרט כאן דמזמן שני גובה רק דאולי יהיה חובות מוקדמין ובכה"ג אפשר דאף גרמי לא מקרי דלא ברי היזיקא ואינו בא בשעת הנזק ולא מקרי גרמי ופטור ומיהו לפמ"ש למעלה כל שאינו יכול לגבות מהלקוחות זה מקרי גרמי דעיקר השטר הוא בשביל לקוחות דאל"כ אינו ברי היזיקא דדלמא יפרע לו בלאו הכי וכמ"ש למעל' וע"כ צ"ל כן לשיטת התה"ד. אך נראה דהדבר נכון דהרי רב דימי מפרש הך דרבה בדר"ש ורבנן וא"כ כיון דמטעם דבר הגורם לממון אתינן עלה א"כ פשיטא דגורם לגורם פטור דע"כ לא נחלקו הרמב"ן והבעה"ת אם גורם לגורם פטור היינו אם מטעם דיני דגרמי קא אתינן עלה א"כ י"ל דאין נ"מ בין גורם לגורם דגורם כמ"ש הרמב"ן דגורם לגורם אינו מוזכר רק בדבר הגורם לממון אבל בשטר דאתינן עלה מטעם גורם לממון פשיטא דגורם דגורם דפטור וא"כ אתי שפיר:

ובזה מיושב היטב הא דהקשו הקדמונים דלמה נקט דבר הגורם לממון ולא נקט גרמי ולפמ"ש יש לומר דבכה"ג שמוקי במאמינו דאל"כ יכתבו עדים השטר ולא מוקי בכה"ג וע"כ דמשום גורם לממון קא אתינן עלה ולכך פטור דבשביל דינא דגרמי חייב. ובלא"ה נראה לפענ"ד דאף במאמינו עכ"פ מה שהפסידו שאינו גובה מהלקוחות זה בודאי לא מתחייב אף למאן דמחייב דהרי עיקר חיובו הוא בשביל דהוה דבר הגורם לממון ולפ"ז אף דזה מאמינו מ"מ הלקוחות יוכל להיות דלא הוה מצי למגבי דאולי כתוב איזה דבר שהוא זכות לגבי הלקוחות וכדומה ועכ"פ זה אינו מקרי גורם לממון מה ששרף לו דבר שהי' יכול לגבות מלקוחות דמי יודע אם הי' גובה מלקוחות כלל ואולי הי' להלקוחות איזה טענה ועכ"פ הוה גורם דגורם וזה דקאמר רב דימי דתלוי במחלוקת ר"ש ורבנן דתלה לה בשביל דבר הגורם לממון. ובזה מיושב היטב הא דאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ודקדק הש"ך דלמה לא אמר דגם בחמץ בפסח כן. ולפמ"ש אתי שפיר דבא להשמיענו דמשום דיני דגרמי אין נ"מ בין גורם לבין גורם דגורם והיינו דאמר דמי שטרא מעליא דהיינו כשטר שגובה מהלקוחות ומכל דבר ודוק היטב בכל מ"ש ועיין שיטה מקובצת מ"ש בשם הרשב"א דלכך לא אמר רב דימי משום גרמי דגרמי לא מקרי דאולי הי' הלוה מגבהו בעצמו אף בלי שטר ולפמ"ש התה"ד אי אפשר לומר כן וגם דא"כ לא מקרי גרמי רק גרמא וע"כ דעיקר שטר הוא נגד לקוחות ודוק היטב בכל מ"ש ועיין במפרשי הים שם:

והנה נסתפקתי בהזיק דבר שבעצמותו אינו שו"פ רק ששוה פרוטה מצד המצוה כמו אתרוג וכדומה אם מקרי דיני דגרמי או דבר הגורם לממון: גם נסתפקתי במי שהזיק דבר שאינו שו"פ בכאן רק במקום אחר אם מקרי דבר הגורם לממון שיכול להוליכו לשם. והנה יש לפשוט מסוגיא דפסחים דף כ"ט דמוקי מ"ד לא מעל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופירש"י דפליגי בזה דשוה ממון לאחר הפסח ע"ש ועיין בב"מ דף צ"ט ובקצה"ח סי' ד"ש ע"ש ודוק:

ודרך אגב אזכור מה דאמר הרב המאוה"ג מוה' ליפא ני' אבד"ק בריזדאוויטץ בהך פלוגתא דמעל ולא מעל בפסחים דף כ"ט והקשה כיון דבמעילה קיי"ל דאכילתו ואכילת חבירו מצטרפים אם כן בכהאי גוונא לא שייך לומר דכיון דגלי קרא במיתה יד"ש דחייב ה"נ בכרת דדלמא בכהאי גוונא משלם כגון דלא אכל כשיעור ובמעילה מצטרף להיות כשיעור על ידי אכילת חבירו להיות מועל ועל זה אמר דכיון דלא הוה כשיעור ששוה פרוטה לא שייך דבר הגורם לממון דהא אינו שוה פרוטה ואם כן אינו חייב בחמץ בפסח. ואני רציתי לומר כיון דר"ש סבירא לי' כ"ש למכות והרי ע"כ אתיא כר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ואם כן לר"ש שוב לוקה משום מעילה אף דלא נתחייב מיתה וגם משום חמץ לוקה בכ"ש ואינו משלם וע"כ דגלי. אך בגוף הדבר נסתפקתי דכיון דכ"ש חייב כתבו הפוסקים דהו"ל כחצי שיעור דאסור ולר"ש לוקה והרי כל ענין מלקות הוא בשביל דחזי לאצטרופי ושוב הו"ל דבר הגורם לממון אך זה אינו דמ"מ אינו מקרי ממון גמור ובפרט לפמ"ש הרמ"ה הטעם דר"ש דאחשביה והרי הר"ן בפ"ק דקידושין כתב דבפחות משו"פ לא שייך לומר לדידי שוה לי דאינו מקרי חשיבות ממון כלל וא"כ פשיטא דפטור משום דלא מקרי גורם לממון וז"ב. ומה שאני מסתפק באם אכל חמץ של הקדש פחות מכשיעור והאכיל לחברו פחות מכשיעור בתערובות וכדומה באופן דחברו לא נתחייב בכרת על החמץ או שזה אכל כזית וזה לא אכל רק חצי שיעור ובמעילה העיקר תלוי בשיעור פרוטה וא"כ מצטרפין להתחייב במעילה מיהו אחד פטור משום קלב"מ אם נתחייב האחר דהוה כמו בליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ועיין בטור וש"ע חו"מ סי' ת"י סל"ז בשם הר"ר יחזקי' והרמ"ה ובקצוה"ח שם האריך לענין קלב"מ וה"ה בזה וצ"ע כעת:

ומה שנראה לי בגוף קושית הרב מבירזדאוויץ הנ"ל דהנה התוספות במעילה דף י"ח ע"ב ד"ה אכילתו כתבו דע"כ מיירי בתחב לו לבית הבליעה דאל"כ לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב או דמשעה דאגבהה קניא ולפ"ז בחמץ בפסח דאגבהה קניא לא שייך בזה דבאמת הוא אסור בהנאה ולא שייך קנין ואף למאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי כבר הורנו הצמח צדק סי' ל"א דכל זמן שהוא בעין לא מקרי ממון רק בכשנאבד מתחייב לשלם עי"ז ועיין קצוה"ח סי' שפ"ו וא"כ לא שייך קנין והארכתי בזה בסוגיא בפסחים דף כ"ט שם וגם בתחב לו חבירו כל שהיה יכול להחזירו אף על ידי הדחק הו"ל גורם דגורם דפטור ואף לשיטת הרמב"ם דבסתם שליח נמי חייב במעילה המשלח ועיין פ"ג דמעילה במלמ"ל מכל מקום עכ"פ גורם דגורם מקרי ופטור ודו"ק היטב:

והנה הנימוק"י פרק המוכר פירות גבי בורר צרורות מתוך גרנו של חבירו הביא דחייב משום דיני דגרמי ואח"כ כתב דלא הוה דבר הגורם לממון דהאי עפרא עפרות זהב הוא והיזק ניכר הוא ועדיף מדיני דגרמי והוא תמוה דסותר עצמו דכבר כתב דדיני דגרמי הוא וקי"ל כר"מ וכפי הנראה הרכיב שני פירושים שברשב"ם שם אי משום דיני דגרמי הוא או משום דהוה הנזק גמור ועיין שם בתוס' בדף צ"ד שם ע"ש ובאמת לפי הגירסא שר"ח אמר בשם רבה קשה דאי אפשר לפרש משום דיני דגרמי דמשמע בב"ק דף צ"ח דרבה פוטר מדיני דגרמי וע"כ דכאן הוה ממון גמור ועיין ביצה דף ל"ח ע"ב דאמרו שם הטעם דכולא חסריה ודוק ועכ"פ דברי הנימוק"י תמוהים דהרכיב שני הפירושים:

והנה בהא דכתבו הרי"ף והרא"ש פרק הכותב סי' כ"ז דאם הלוה אינו לפנינו וצריך לשלוח אחריו שליח ושלח המלוה שליח והוצאת השליח יוסיף על חובו ויגבה מהלוה וכההיא דערכין דהמקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר וגובה נכסים משום דר' אבהו ולשון מוסיף משמע שמוסיף על הלואתו וגובה הדינר עם שאר חובו וה"ה להוצאת השליח שהוא לטובת הלוה שמן הדין היה ראוי לירד לנכסיו מיד משום נעילת דלת. ולכאורה ראיה זו תמוה דשאני התם דהקדיש נכסיו והו"ל כמזיק שעבודו של חבירו דמכר נכסיו וכמו יתומים שמכרו נכסי אביהם ולכך צריך לשלם הדינר שפדה הנכסים משא"כ כאן דלא גרם לו היזק דאף דהגיע הזמ"פ והוא לא היה בביתו אינו רק מניעה בעלמא ולא היזק בידים וכבר התעורר בזה הקצוה"ח סי' י"ד ולפענ"ד נראה דאין התחלה לקושיא דבשלמא אם היינו דנים על גוף ההקדש שהקדיש אם חל או אם חייב לשלם לו הבע"ח בשביל שגרם לו היזק שפיר היינו מחייבים אותו דהו"ל מזיק שעבודו של חבירו ועדיף מגרמי אבל כאן אין אנו דנין על גוף ההקדש דהרי פודה וגובה חובו רק שגרם לו על ידי ההקדש היזק שצריך להוסיף דינר זה אינו רק גרמי לכל היותר ואפ"ה חייב ומשמע שם דלא משום גרמי אתינן עלה דהרי בגרמי נחלקו שם מבואר הדין פשוט דמוסיף דינר וגובה חובו וע"כ משום דעושה לטובתו של בע"ח וא"כ שפיר יליף הרא"ש דה"ה בשלח שליח דמוסיף הדינר שהוציא הוצאות וגובה חובו ג"כ וז"ב: והן נסתר מחמתו גם מ"ש בקצה"ח שם דהרא"ש לשיטתו דס"ל דדוחף מטבע של חבירו לים דצריך בר אמוראה למשקל אין זה רק גרמא בעלמא וה"ה כאן כיון דיכול לפדותו רק דצריך להוסיף דינר שוב אינו רק גרמא בעלמא ופטור ואפ"ה גובה אותו דינר ע"כ דעושה משום טובת הלוה. ולפמ"ש אף כי דבר חכמה אמר אבל לא עלתה בידו דניהו דגוף ההיזק מה שהקדיש אינו רק גרמא בעלמא אבל מה שסבב לוה רק אותו דינר שצריך להוסיף זה הוה גרמי דצריך להוסיף דינר ולפדות ולולא זה הזיק לו חובו וא"כ זה הדינר הוי גרמי וע"ז אנו דנין וע"כ דכאן אין אנו דנין משום גרמי וא"כ תלוי במחלוקת ר"מ וחכמים וזה לא שמענו. וגם יש לומר דכיון דאינו רק משום גזירה דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון א"כ אינו רק גרמי דרבנן ודעת המהרש"ל דבדרבנן לא שייך דיני דגרמי ועיין סי' שפ"ח וע"כ דהוא רק שעשה טובה להלוה בזה. ובלא"ה אין התחלה לקושיא דהרי הרא"ש בעצמו פסק דכל דמכרו היתומים הנכסים אינן חייבים דלא מקרי מזיק בגוף הקרקע שלא קלקל גוף הקרקע וא"כ ה"ה כאן הא באמת לא הועיל ההקדש דקדושת דמים אינו מפקיע א"כ לא קלקל בגוף הקרקע ועיין בחו"מ סי' ק"ב וסי' ק"ז ובקצה"ח שם ס"ק וא"ו שהאריך בפרט הזה וגם נראה כיון דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ בדידיה היזק והרי הראב"ד כתב דוקא בהזיק שעבודו של חבירו חייב אבל בלוה לא מקרי מזיק דבדידיה קא מזיק וה"ה להקדש הן אמת דגוף ראיית הרי"ף הוא רק לפירוש רש"י דהבע"ח גופא הודה אבל לפמ"ש התוס' בערכין דף כ"ג ע"ב דהלוה לוה עוד דינר ופודה הנכסים וא"כ אין התחלה לראיה דפשיטא דאם לוה לו עוד דינר דמשלם הדינר שלוה לו ומ"ל אם פדה בזה ההקדש או השליכו לים וז"פ. ולפענ"ד ליישב שיטת רש"י דרש"י לשיטתו דפירש בפסחים דף ל"א דלכך לא חל ההקדש של הלוה אף דמכאן ולהבא הוא גובה משום דהו"ל אינו ברשותו מכל מקום משועבדים הן להמלוה ועיין קצה"ח סי' קט"ז שהאריך בביאור הדבר. ואני בעניי הארכתי בזה בקונטרס מיוחד ולפ"ז כל שהמלוה מוסיף דינר א"כ שפיר מצי לפדות דהן משועבדים לו לחובו וכל שהגיע זמנו שוב יוכל לפדותן אבל הלוה איך יכול לפדותן דהוא באמת הקדישן רק דלא חל ההקדש דהו"ל אינו ברשותו אבל לגבי דנפשיה הרי ממנ"פ יצאו מרשותו ולמה יפדה אותן ודו"ק היטב ולפי שיטת הרמב"ם פ"ז מהלכות ערכין יש להבין מה לשון מוסיף דינר ופודה הנכסים ואכ"מ להאריך כעת וגם מה שדימה הקצוה"ח לדוחף מטבע של חברו לים יש לחלק דשם יכול לומר הא מנח קמך רק שצריך הוצאות לשכור בר אמוראה למשקל הו"ל רק גרמי בעלמא אבל כאן באמת ההקדש חל בשעתו דהא יכול להקדיש ניהו דזה יכול להוציאו משום דהקדש דמים אינו מפקיע משיעבוד מכל מקום עכ"פ לא יכול לומר הא מנח קמך דהרי הקדישו ומה לי מכרו להדיוט או מכרו לגבוה וכיון שאין הקדש יוצא בלי פדיון עכ"פ היה חלות להקדש דהו"ל כמכרו דאף דזה יכול להוציא מהלקוחות מכל מקום עכ"פ מזיק שעבודו מקרי וזה ברור כשמש. אחר שנים רבות מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק ריש פרק הכונס גבי פורץ גדר בפני בהמת חבירו שדעת הרמב"ם בפי"ד מנזקי ממון ה"ב דחייב גם על היזק של בהמה וכתב ה"ה שהקשו ע"ז מהא דהוציאוה לסטים דמשמע דוקא בהוציאוה הא פרצו בפניה פטור והשיב הרמב"ם שיש חילוק בין לסטים המתכוונים לגנוב ולא לפרוץ גדר ובין זה המתכוין לפרוץ הגדר ולא לגנוב וכתב ע"ז השיטה מקובצת בשם המאירי שיש לחזק דבריהם שדבר זה הוא בכלל דיני דגרמי ולא גרמא והוא שכבר ידעת שהרבה מפורשים טרחו ליישב מה הפרש יש בין דיני דגרמי לגרמא בנזקין עד שפירשו שכל כוונתו להזיק אלא שיש מסייע לאותו הנזק הוא גרמא בנזקין ופטור כגון מה שאמרו פרק לא יחפור מרחיקין את הסולם מן השובך ד' אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואם לא הרחיק ד' אמות אין כוונתו להזיק וכן משסה כלבו של חברו בחברו אעפ"י שכוונתו להזיק כח אחר מעורב בו. וכל שכוונתו להזיקו שעל ידו לבד נעשה הנזק הוא דינא דגרמי כגון שורף שטרותיו של חבירו ומחל שט"ח אחר שמכרו וכן אתה מפרש את כולם עפ"י דין זה ואף בזה אנו אומרים לדעת גדולי המחברים שגרמא זו הואיל וכוונתו להזיק ושעל ידו לבדו בא הנזק הרי הוא בכלל דיני דגרמי וחייב על הנזק אבל רעוע הרי פשע חברו וגרמא עם פשיעת חבירו פטור עכ"ל הזהב. הנה המאירי מאיר עינינו בחילוק חדש דגרמי מקרי מה שגרם בעצמו לבדו ואין זולתו מסייע וגם כוון להזיק אבל מה שלא כוון להזיק אף שהזיק בעצמו או כוון להזיק ולא בא הנזק על ידו לבדו כי אם בסיועת איזה מעשה מקרי גרמי. ובאמת שזה דבר חדש לא שמענו עד כה. והנה מ"ש דבעינן שיתכוין להזיק. הנה כיוצא בזה כתב הראב"ד דהיורש שמוחל לעצמו א"צ לשלם מדיני דגרמי דיכול לומר דלא נתכוונתי להזיק רק להנאת עצמו והובא בש"ע חו"מ סי' ס"ו סכ"ג ונחלקו עליו כלם. מיהו יש לחלק דשם דבר שמזיק בזה עצמו מגיע טובתו י"ל דחייב דסוף סוף בא ההיזק על ידו אבל כאן הלסטים פרצו גדר כדי לגנוב ולא לתכלית שיפרצו הגדר א"כ לענין זה הו"ל אינו מתכוין וכיוצא בזה מקרי מלאכה שאלצ"ג לענין שבת ועיין מג"א סי' ער"ח מ"ש בשם רבינו אברהם החסיד זלה"ה וה"ה כאן דלא כוון כלל להזיק. אך מ"ש לחלק בין אם עושה הנזק לבד ובין שע"י סיוע זולתו נעשה דאז מקרי גרמא ופטור לכאורה הדברים תמוהים דא"כ הך דאחויי אחוי דהו"ל כמשסה כלבו של חברו לשוך בחבירו דפטור ועיין בב"ק דף קי"ד ובתוס' שם דמוקי לה כר"מ והביאו ראיות לזה וגם קשה מהא דאמרו בב"ק דף ס"ב עשו תקנת נגזל במסור וקאמר שם למאן דדאין דיני דגרמי והרי שם ודאי בא ע"י מעשה חבירו שזה רק מסרו לבד ואפ"ה חייב וגם בהך דגורם לגורם דנחלקו הבעה"ת והרמב"ן מבואר דעכ"פ מקרי גרמי והרי שם ודאי אינו בא ע"י מעשיו לבד ואפ"ה מקרי גרמי וגם בהך עובדא דתה"ד שהבאתי הלא מראש לשיטה המאירי אין כאן התחלה להדין דלא מקרי גרמי כלל. ולכאורה רציתי להקשות מאחוי לי' דנרא דאמרו בב"ק דף ק' דחייב למ"ד דדאין ד"ג והרי שם לא בא ע"י לבדו אבל זה אינו דניהו דזה החליפו אבל כיון שע"פ החליפו ובא לו ע"י גרמתו בלבד הנזק שלולא הוא שאמר לו שהוא טוב לא לקח וא"כ מקרי גרמי וכן מצאתי בהדיא בשיטה מקובצת בב"ק שם דף נ"ו גבי עושה מלאכה במי חטאת שהביא דברי המאירי שזה מקרי גרמי ע"ש ששונה כמה ענינים מגרמי ובכללם גם הך דדינר וכתב שכל שכוונתו להזיק חייב כיון שלבדו הוא עושה אבל מהך דאחוויי אחוי ומסור וגורם דגורם לא הרגיש כלל וצע"ג. שבתי וראיתי דיש מקום ליישב דשאני אחוי אחוויי ומסור דהוה כאלו עשה המעשה בידים דהא אמרו דהוה כתוא מכמר וא"כ תיכף מכי אחוי או שמסר הוה כאלו עשה הנזק מעצמו ואין זולתו והוא לבדו גרם כל הנזק וכן מצאתי בשיטה מקובצת בשם המאירי שכתב גבי היודע עדות לחברו ואינו מעיד דכל שאינו רק מניעת הדיבור אינו חייב וע"ז הקשה ממחיצת הכרם שנפרצה דחייב אף שאינו עושה מעשה רק שעל מה שלא גדרה חייב וכתב בשם חכמי הדורות שלפנינו שתירצו שמאחר שנודע בודאי שהאיסור בא ע"י כך הרי הוא כגורם בידים עכ"ל הנה מבואר דכל שבודאי יבא הנזק הרי הוא כגורם בידים ולפ"ז גם מה שאחוי אחוי או שמסר זה הוה כגורם בידים ולא דמי למשסה כלבו של חבירו דאפשר שינצל ממנו שלא ישוך אותו אבל כאן הוה כגורם בודאי וא"כ הו"ל גרמי דבגרמתו לבד בא הנזק ובגורם דגורם באמת יסבור המאירי דפטור ואתי שפיר דבריו אבל גוף החילוק הוא חדש וצריך סעד לתמכו והנה בהא דמבואר באו"ח סי' ת"נ דמותר להשכיר תנורו ע"מ שיאפה בו מצה ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו ועיין מג"א מ"ש בזה וע"ז אמר הרב החריף מו"ה אברהם קאמפף נ"י דיש לדון בזה מהך דנכרי דנסך ליינו דישראל דאמרינן דחייב לשלם אף דאסרו בהנאה דהוא מקלי קלי לאיסורא ודמי היזיקו משלם וכן קי"ל ביו"ד סי' קל"ב וה"ה כאן הוא שכרו לאפות מצות ואף שהוא אפה חמץ דמי היזיקו קא משלם שהרי ע"י אפייתו חמץ אסר עליו הדמים של התנור. ולכאורה יפה טען. אמנם אחר העיון זה אינו דהא אינו רק גרם היזק שע"י שבטל תנורו של חברו והוא היה יכול לאפות בו מצה ושכרו על מצה א"כ לא עדיף ממבטל כיסו של חברו דאינו רק גרמא בעלמא ושרי וה"ה בזה ולא דמי לשם דשם עביד מעשה ונסכו אבל כאן אינו רק גרמא בעלמא ושרי. אך עדיין יש לומר כיון שנודע בודאי שע"י שיאפה חמץ יאסר התנור עליו ולא יוכל ליקח השכר ממילא הוה כגרמי כמ"ש בשם המאירי אבל יש לחלק ועכ"פ דברי ההג"א נכונים שם ועיין פר"ח שם אחר שנים רבות מצאתי בשו"ת הרא"ש כלל י"ז סי' א' שכתב לענין מסור דיש שלמדו דאחד שמסר אין לו דין רודף דחיישינן שמא יעשה תשובה וכדאמרו שמא הרהר תשובה בלבו וע"ז דחה דכל שהוחזק למסור אין חוששין ודוקא משום חומרא דא"א דחיישינן ע"ש והובא ביתה יוסף סי' שפ"ח. אבל אין סתירה לדברי התה"ד הנ"ל דמכל מקום ברי היזיקא לא הוה וכמ"ש למעלה וגם מה שהאריך הש"ך דד"ג אינו רק קנסא וא"כ לפ"ז לפמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ח דאין הלכה כר"מ בקנסותיו א"כ שוב לא יהיה הלכה כר"מ בד"ג אבל זה אינו דאטו בודאי אינו הלכה רק שבגזירותיו הלכה כר"מ ובקנסותיו אין מוכרח שיהיה הלכה אבל מכל מקום יכול להיות הלכה כר"מ בזה ודו"ק:

והנה בענין גורם דגורם אי פטור או חייב נחלקו בעה"ת והרמב"ן דבעה"ת מדמה גורם דגורם לדבר הגורם לממון דפטור כדאמרו הכל מודים בעדי סוטה והרמב"ן כתב דאינו דומה דשם כל שהוא גורם דגורם הו"ל כפירת דברים בעלמא ע"ש. ולפענ"ד היה נראה דאם נימא דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי כ"ז שהוא בעין אפילו לר"ש לא הוה ממון וכמ"ש הצ"ץ סי' ל"א ומקורו מדברי רש"י בפסחים דף וא"ו ולפ"ז ע"כ הא דמחייב ר"ש בדבר הגורם לממון שבועה היינו דכל שלא יהיה בעין יתחייב ממון והו"ל כפירת ממון א"כ גם בגורם לגורם מהראוי שיתחייב דכל שיבא לידי חיוב ממון אז לא יהיה בעין ויהיה כפירת ממון ואפ"ה פטור ע"כ דגורם לגורם אינו חייב וא"כ ה"ה בדיני דגרמי שמה שהוה גורם לגורם לא מקרי מזיק ממון כלל ודו"ק ודברי הבעה"ת נכונים אבל לפמ"ש התוס' לחלק בב"ק דף ע"א דגרמי חמור מדבר הגורם לממון א"כ אין ראיה מגורם דגורם לגרמי. והנה בחו"מ סי' ק"ח ס"ב מי שנתחייב מעות בעד מלשינות בב"ד ומת גובין מיורשיו ותמה הש"ך שם דמה קמ"ל דבתשובה לא כתב רק למ"ד דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשים אבל לדידן דגובה מיורשים וע"כ מיירי באופנים דגובין מיורשים דאינו יכול לטעון פרעתי וא"כ מה קמ"ל. ולפענ"ד טובא קמ"ל דהנה הרמ"ע מפאנו בתשובה סי' קי"ג כתב דאף דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא היינו דלא למגבי ממשועבדים אבל מכל מקום אינו נאמן לומר פרעתי דהו"ל כמעשה ב"ד וקי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי לא אמר כלום ואף שבשערי משפט סי' ע' חולק עליו אני כבר הארכתי בזה בתשובה ליישב דברי רמ"ע ולפ"ז כאן דהוה מלשינות והו"ל כמזיק כמ"ש לקמן סי' שפ"ח ס"ב דיש לו דין נזקין וא"כ שוב אינו נאמן לומר פרעתי וא"צ כל השלשה דרכים הנזכרים בסי' ק"ח ואף דהש"ך כתב שם בסי' ק"ח דאף דמעשה ב"ד יש לו קול אבל בענין שנודע שלא פרעו אח"כ היינו דוקא מעשה ב"ד דהיינו פסק ב"ד אבל מה שמחוייב אפילו לא כתב זה נקרא מעב"ד דאינו נאמן לומר פרעתי ועיין ב"מ דף ו"ז ברש"י ותוס' שם ועיין בתומים מה שהאריך ליישב ולפענ"ד כמ"ש:

והנה בשנת תרי"ג היה מעשה שגבאי העיר לבוב היו שוכרים חזן להתפלל בימים נוראים ויצא עליו קולות לא כשרים ונסתלק ואחר כך קרב זמן ימי נוראים ולא היה איש שיתפלל וכתבו הגבאים לשני חזנים בחשבם כי אחד יבא והנה באו שניהם והנה באו אלי ורציתי לעשות שלום ביניהם שיתפללו בשותפות בעד השכירות שקצבו לכל אחד בפ"ע והנה אחד טען שהיה לו הוצאות רבות ואין די לו במחצית שכר וביקש שיפייסו אותו וישלמו לו כל ההוצאות. והנה עלה על רעיוני שפטורים הגבאים דמה שגרמו לו היזק נראה לפענ"ד דפטור וכמ"ש התה"ד סי' ש"ז במעשה שאחד העליל על חזן שהוא נואף וע"י כך סלקו אותו מהחזנות ופסק דפטור ואף דכתב דשוכר את האומנין כיון שע"י ששכרו זה סלקוהו מכל שכירות אחרות חייבין. הנה באמת כאן רצו שיתפללו בשותפות ואף דאם יתפללו בשותפות מגרע מחצית משכירות שהבטיחו לו עכ"פ לא מקרי גרמי דמי יודע אם נשכר שם אם היה מגיע לו יותר ואף אם נימא שהיה לו יותר מ"מ אולי ההנאה שמתפלל בקהל לבוב העיר הגדולה ואם ייטב בעיניהם יהיה לו לכבוד אולי זה יותר מהשכירות וגם אטו הם כוונו בשעת ששכרו אותו להטעותו חלילה הא באמת אם לא היה בא אחד לא היה מפסיד כלום ונמצא שכל אחד מהחזנים לא עשו לו היזק שיהיה גרמי רק גרמא בעלמא ועיין בקצה"ח סי' של"ג ס"ק ב' דגם שבת באדם דחייב מכל מקום בגרמי פטור ודוקא נזק חייב בשבת אבל לא גרמי דשבת ועיין בחבורי יד שאול סי' רס"ז ס"ק ט"ו. וכעת נראה לי ברור הדבר בטעמו דלכך גם לענין שבת יש לחלק בין גרמי לגרמא דהרי מבואר בסי' ת"ה בחו"מ דאהדקי' באנדרונא דחייב הוא רק כשהכניסו לאנדרונא וסגר הדלת אבל כשהיה כבר בהבית והוא סגר הדלת פטור והיינו משום דלא הכניסו ולא השביתו בידים רק ממילא נשבת וא"כ מכ"ש דגרמי לא שייך בשבת ומכ"ש גרמא דודאי לא שייך בשבת דלא עדיף מהיה באנדרונא וסגר הדלת אחריו ודו"ק. והנה בלא"ה נראה לי דמה שטען זה שהוצרך להעמיד במקומו שם חזן אחר וגם נתן למשורר אחד איזה סך לא שייך דיני דגרמי והדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד לענין זרעוני גינה שזרע ולא הצמיחו ושיטת הראב"ד דלא שייך גרמי רק מה שהוא חסרו ע"י גרמתו אבל מה שעשה לעצמו אף שזה גרם לו שע"י שמכר לו זרעוני גינה הלך זה וזרע אותם פטור דלא שייך דיני דגרמי רק מה שזה שגרם לו עשה הדבר וא"כ ה"ה כאן וע"כ נראה לפענ"ד ברור דבכה"ג שלא גרמו לו בידים ואינו ברי היזיקא ומה גם שבעת שכתבו לכל חזן כוונו באמת ואם אחד היה קדם לחברו במכתבו היה השני מסתלק א"כ לא הוה רק גרמא בעלמא ופטורין ומה גם דשבת לא שייך רק שהשביתו לגמרי ממלאכתו אבל מה שרוצים שיתפללו בשותפות ל"ש שבת ולא הוה רק מבטל כיסו של חבירו דפטורים לכ"ע וז"ב כשמש ומכל מקום מצד הביוש נכון לעשות שיפייסו אותו באיזה סך וכמ"ש התה"ד סי' ש"ז שם ואף ששם עשה לו ביוש גדול וכאן לא בשביל שאינו הגון רצו לדחות רק שאין להם רק אותו סך לשלם בעד חזנות וע"כ רוצים ששניהם יתפללו מכל מקום קצת ביוש שייך בזה וחייבים לפייס לכל אחד באיזה סך ולא הרבה יותר מדאי שלא גרמו לו דבר היזק ודו"ק היטב וגם לפמ"ש למעלה בשם שיטה מקובצת בשם המאירי דגרמי צריך דוקא שמכוין להזיק ויעשה מעשה לבדו בלי סיוע אחר כאן ודאי לא שייך כלל דיני דגרמי דכל אחד מהגבאים שכתבו לכל אחד מהחזנים לא כוונו להזיקו ולא עשו כל אחד לבדו שום היזק ודו"ק. וגם יש לצרף שיטת הראב"ד בסי' ס"ו דכל שמוחל לעצמו לא שייך גרמי דאינו מתכוין להזיק וא"כ הגבאים לא רצו לגרום היזק רק שלא יתנו יותר מכפי שנתחייבו לתת ובזה כתבתי במה שהיה מעשה עוד בשנה זו כי היה אחד מתפלל שחרית כמה שנים בשכר ואח"כ חלה והוכרחו לקחת עוד אחד ואח"כ התפללו בשותפות ובשנה הזאת שנת תרי"ג בא החזן הראשון ואמר אחרי כי עזרו ד' וא"צ להתפלל בעד שכר רוצה להתפלל כל התפלות של שחרית בחנם אין כסף והשני טוען כי הוא רוצה להתפלל אם בשותפות או לבדו אבל ישלמו לו והנה בזה פשיטא דלא שייך דיני דגרמי שגרמו לו היזק אחרי שאינם מתכוונים להזיק רק שלא יצטרכו לשלם ובודאי פטורים ומ"מ מצוה לפשר ויבצעו תמימים:

והנה בשנת תרי"ד ה' וירא ט"ז חשוון למדתי בכתובות דף פ"ו גבי הא דאמרו תזיל ותחיל כתובה דאימיה ובשיטה הביא שם קושית התוס' והקדמונים דהא תצטרך לשלם מדינא דגרמי והביא בשם תר"י דר"נ ודאי אית ליה דינא דגרמי אלא שהיו סוברים דד"ג הוא דוקא בדבר שגופו ממון כגון מוסר ממון חבירו או מראה דינר לחברו אבל מוחל שטר דלא הוה גופו ממון אינו רק דבר הגורם לממון ופטור דקי"ל דבר הגורם לממון פטור וכשראו האמוראים אחרונים שהשטרות נמכרים ככל המטלטלין חדשו דדייני להו דינא דגרמי ולכך כפיי' רפרם לר"א לשלם משום דר"א הוה סבר דהוה דבר הגורם לממון ופטור וחדש רפרם דהוה דינא דגרמי ע"ש שזה תורף דבריהם וצ"ע בב"ק דף צ"ח דר"ד בר"ח אמר דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן וע"ז נחלק ר"ה בריה דר"י דאף לר"ש פטור בדבר שאין עיקרו ממון ואח"כ אמר אמימר מאן דדאין דיני דגרמי והרי לר"ה דאף לר"ש פטור א"כ מדוע יתחייב מד"ג דאף דחידשו אמוראים אחרונים דשטר הוה כמטלטלין לא עדיף מדבר הגורם לממון דאינו בדבר שאין עיקרו ממון וצ"ל דאמימר חידש דאף דר"ש פוטר בדבר שאין עיקרו ממון מ"מ שטר הוה כעיקרו ממון וזה רחוק מאוד דיהיה שתי דרגות עדיף דד"ג מדבר הגורם לממון ועוד קשה לפמ"ש התר"י דהאמוראים אחרונים ראו שהשטרות נמכרים כמטלטלין לכך חייבו בדיני דגרמי והיינו דהוה כעיקרו ממון ולפ"ז למה צריך לדון בדיני דגרמי הא מטעם דבר הגורם לממון נמי מחייב דהא הוה כעיקרו ממון ואם נימא דלא הוה כעיקרו ממון שוב למה יתחייב בשביל דד"ג וצ"ע ועיין ש"ך חו"מ סי' שפ"ו ס"ק א' שהקשה דמנ"ל לאמימר דמאן דדאין ד"ג מחייב בשטר הא לא עדיף מדבר הגורם לממון דבדבר שאין עיקרו ממון פוטר ע"ש ולפי שיטת התר"י הרי אמימר ראה שהן נמכרים כמטלטלין וחשוב עיקרו ממון ושפיר מחייב אלא שא"כ לא היה צריך לטעם דד"ג הא ת"ל דהו"ל כמזיק לממון וא"ל דאמימר חידש דאף לרבנן דפטרי בדבר הגורם לממון מכל מקום בשטרות מחייב משום דיני דגרמי הא זה אינו הא גם אמוראים ראשונים מחייבי מד"ג רק שחשבו אין עיקרו ממון כדבר הגורם לממון ופטור לרבנן וא"כ מה הוכיחו לחייב בדיני דגרמי וע"כ שדיני דגרמי חייב אף באין עיקרו ממון. אך יש לומר דמזה ראיה לשיטת הש"ך דדיני דגרמי אינו רק משום קנסא וא"כ אמוראים הראשונים היו חושבין למכירת שטרות כדבר דל"ש ולא קנסו ולכך פטרו דלא עדיף מדבר הגורם לממון דפטור ולא מחייב בשביל דיני דגרמי ואח"כ כשראו שהדבר שכיח שימכרו השטרות לכך קנסו בשביל דיני דגרמי וז"ב. אך שלפ"ז לא היו צריכין לומר דדבר הגורם לממון פטור דאף לר"ש דמחייב פטור באין עיקרו ממון וא"כ הדברים צ"ע. גם מ"ש דאף שר"נ ס"ל דיני דגרמי מ"מ בדבר שאין עיקרו ממון פטור דהוה כדבר הגורם לממון. הנה בדברי הרמב"ן מבואר להיפך דאף לר"ש דמחייב דבר הגורם לממון היינו דוקא שור הנסקל וחמץ השורפו אבל בהיזק הנעשה ע"י גרמי פוטר ר"ש ע"ש בדיני דגרמי ולתר"י הדבר להיפך דלר"ש חייב אף בדבר שאין עיקרו ממון דמכל מקום גורם לממון הוא וזה אינו לפענ"ד. ובזה נראה להבין סברת ר"ה בריה דר"י דאמר דאף לר"ש בדבר שאין עיקרו ממון פוטר והיינו דר"ש לא מחייב רק בדבר הגורם לממון דהוה ככיס מלא מעות וחייב אבל באין עיקרו ממון דמעולם לא היה ככיס מלא מעות למה יתחייב. ובזה מיושב קושית הש"ך דזהו שחידש אמימר דלמאן דדאין דיני דגרמי א"כ מה בכך שאין גופו ממון מכל מקום גרמי הוה להזיק וחייב דמכל מקום גרם עכ"פ נזק ואטו לא הוה נזק אם שרף השטר ולמה לא יתחייב ואף דזה לא הזיק בידים זהו אם אנו דנין מטעם דהזיק בידים אבל בדבר שאין גופו ממון הרי לא הזיק עכ"פ בידים שמה שהזיק הזיק השטר והרי לא הזיק דבר שגופו ממון אבל אם אנו דנין על מה שגרם נזק הרי באמת גרם היזק ומה נ"מ בין גופו ממון או לא וז"ב מאד. והנה התוס' חדשו בב"ק דף ק' דדיבור הוה מזיק ממש וע"ז הקשו משורף שטר דלא חשוב מזיק בידים ותמה הגאון מוהרח"י בקונטרסו דלמה לא הקשו ממוחל דע"ז לא שייך תירוצם וכבר כתבתי בזה כמה ענינים. וכעת נראה דהרי נחלקו במוחל שט"ח אי חייב לשלם כל מה ששוה השטר או רק דמים שנתן ולפ"ז נראה לי ברור דמה שנתן הוה כמזיק ממש דזה נתן דמים וכשמחל לא יצטרך לשלם אבל היותר ממה שנתן זה אינו מזיק ממש דהא עכ"פ הוא לא נתן רק סך מועט ורק שהיה יכול להרוויח הרבה ע"ז לא מקרי מזיק ממש בדיבורו ואין לומר דמכל מקום כשקנה השטר הרי כל שווי השטר שלו והוה כמזיק ממש דזה אינו דהרי באמת השטר אין גופו ממון וא"כ ל"מ אם נימא דמכירת שטרות דרבנן אלא אף אם נימא דמכירת שטרות דאורייתא הרי לא קנה גוף החוב רק השטר קנה בכסף שנתן והשווי שבו אינו קונה רק לכשיבוא לידי גוביינא וא"כ לע"ע אינו מזיקו רק כפי מה שנתן. אבל כ"ז אינו דהוה כמזיק ממש בכל החוב וקושית הגאון כארי מוצק. אמנם באמת לפענ"ד ל"ק דהא כל הטעם דיכול למחול הוא משום דשני שעבודים יש והוא מוחל שעבוד הגוף שאינו יכול למכור כמ"ש ר"ת ולפ"ז הרי הראב"ד פ"ז מהלכות חובל כתב דאף למ"ד המזיק שעבודו של חברו חייב היינו דוקא אחר אבל הלוה עצמו לא דיכול לומר בדנפשיה קא עבידנא וא"כ ה"ה כאן יכול לומר בנפשו קא עבידנא ובשלי אני רשאי ולכך אף דמקרי מזיק ממש מכל מקום אי לאו דיני דגרמי לא היה מתחייב דבדנפשיה קעביד וא"ל דא"כ גם למ"ד דדאין דיני דגרמי הא דיני דגרמי לא עדיף ממזיק שעבודו של חברו דכל דבדנפשיה קא עביד לא מחייב זה אינו דש"ה דבדנפשיה קא עביד והרי בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ולא הזיק אותו אבל כאן הרי ע"י שמחל שעבודו גרם היזק לשעבוד נכסים של חברו ועכ"פ דיני דגרמי נינהו וחייב ועכ"פ לא מקרי בדנפשיה לבד ושפיר מחוייב מדיני דגרמי וז"ב. ומהתימה על התומים בסי' כ"ה ס"ק ד' שכתב ג"כ כעין זה ליישב קושית הגאון מוהרח"י הנ"ל אבל לא דבריו דברי כאשר יראה הרואה וגם הקצה"ח סי' כ"ה ס"ק א' כתב דמוחל שטר אינו רק מזיק שעבודו של חבירו ופטור דלא חשוב רק גרמא והביא מפרק המניח דף ל"ג ובמחכת"ה משם מבואר להיפך דאף מאן דפוטר מד"ג מכל מקום במזיק שעבודו של חבירו חייב טפי וכמ"ש הש"ך שם סי' שפ"ו ס"ק י"ב באורך דלפי המסקנא חמור מזיק שעבודו של חברו אבל היה להם לדלות מרגניתא דכאן הוה מזיק בשלו ובחברו גרם נזק. איברא דק"ל דלשיטת הראב"ד יקשה למה פטור בשחטו תם הא לר"ע שותפי נינהו ולא הוה כדידיה דלר"ע דשותפי נינהו אינו דומה לבע"ח דמכאן ולהבא הוא גובה ואין לומר דקאי אליבא דר"י דס"ל בע"ח נינהו ועיין תוס' שם ד"ה א"ב דתליא בפלוגתא דמכאן ולהבא או למפרע גובה מכל מקום קשיא היכא למד ר"י בר"ה מזה למזיק שעבודו של חבירו הא שם בדחבריה קעביד ובשחטו תם בדנפשיה קא עביד ואין לומר דלא ס"ל חילוקו של הראב"ד דא"כ מה פריך פשיטא הא אינו פשוט וע"כ נראה דקאי באמת אליבא דר"ע דהלכתא כוותיה רק כל דשותפי נינהו שוב מקרי בדנפשיה קא עביד דהא שלו הוא גם כן ומה דלמד ממנו ר"ה ברד"י למזיק שעבודו של חברו הא שם בדחבריה קא עביד דיש לומר כיון דשותפי נינהו עכ"פ מזיק גם לחבריה ואפ"ה פטור א"כ ה"ה בכל מזיק שעבודו של חברו דפטור וא"ל דהוא בדנפשיה קא עביד דמכל מקום מזיק גם לחברו ואפ"ה פטור:

והנה בש"ס אמרו מ"ד התם הוא דא"ל לא חסרתיך ולא מידי דא"ל זיקא בעלמא הוא דשקלא מינך וכו' ולפ"ז יש לומר דה"ה במוחל דיש לומר דלא חסרא רק זיקא בעלמא דנפקע שעבוד נכסיו ע"י זיקא בעלמא דהפקיע שעבודו ול"ק קושית הגאון מוהרח"י הנ"ל ועיין קצוה"ח סי' שפ"ו ס"ק ה' שהרגיש בקושיתי על הראב"ד והנראה לפענ"ד כתבתי ודו"ק היטב. והנה הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק א' האריך דדיני דגרמי אינו רק קנסא כמ"ש הריצב"א ואני תמה על עצמי דא"כ היאך דנין בבבל והא דיני קנסות אין דנין בבבל וכ"ת דבאמת לא דנין דזה אינו דהא אשכחן רפרם כפיי' לר"א ובאמת שהרמב"ם והש"ע סי' א' בחו"מ כתבו דדיני דגרמי אינן קנס ולפיכך דנים אותן בח"ל ועיין כ"מ שלמד מרפרם וא"כ להסוברים דקנס הם איך דנין בח"ל. אך נראה דהרמב"ם והש"ע לשיטתיהו דמחלקו שם דדבר דל"ש ולית ביה ח"כ לא עבדינן שליחותיהו וא"כ אם נימא דד"ג משלם כל השווי א"כ הוה יותר ממה שגרם לו היזק וגם ל"ש ע"כ הוצרכו לומר דד"ג ממון הוא אבל להנימוק"י שהובא ברמ"א שם דגזילה דשכיחא כגון כופר בפקדון דנין וגזילה דל"ש הוא דלא דנין א"כ יש לומר להיפך דדוקא לעשות היזק בידים הוא דל"ש ולא קנסינן בבבל אבל גרמי שאינו עושה בידים ממש א"כ שכיחי דעבדי ולכך קנסינן אף בבבל וז"ב. ובזה יש לישב קושית הגאון מוהרח"י הנ"ל דלכך הוצרך לחדש משום ד"ג במוחל משום דאם נימא דהוה כמזיק ממש א"כ לא עבדינן במוחל בבבל דאף דדיבורא מקרי ואמרי מכל מקום שם מזיק חד הוא וכל שלא דיינינן דיני נזקין בבבל דל"ש גם בזה לא דיינינן. וכעין זה מבואר שם לענין שבת וריפוי ע"ש בסמ"ע ס"ק י"א אבל מטעם דיני דגרמי דנין בבבל וזה שאמר אמימר מאן דדאין ד"ג ומביא הך דכפייה רפרם לר"א והיינו בבבל ולכך הוצרך מטעם דיני דגרמי. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו בב"ק דף קי"ז מה נ"מ לך מיניה אי דינא או קנסא וקשה טובא דהא נ"מ אי קנסינן בבבל ובאמת הרמב"ם כתב דמסור ג"כ ממונא וכפי הנראה יצא לו מזה אבל באמת טעמא בעי למ"ד קנסא הוא איך דנין ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהוא מלתא דשכיחא שוב דנין אף בבבל. ובזה נראה לפענ"ד להכריע דבמוחל א"צ לשלם רק כפי מה שנתן ולא כל השווי דהא באמת מלתא דל"ש לא דנין בבבל ורק דד"ג הוה שכיחי דלא עשה בפועל ממש ולפ"ז כל דידע דיצטרך לשלם עכ"פ מה שקיבל שוב נעשה מלתא דל"ש כיון דיצטרך לשלם ושוב א"צ לשלם יתר ממה שגרם לו היזק. ובזה יש לי לומר דבאמת חייב מטעם מזיק דבדיבורא קליא רק דכיון דדנין ד"ג א"כ שוב נעשה מלתא דל"ש ושוב לא חייב בבבל משום מזיק דהוה מלתא דל"ש ולכך איצטרך לחייבו משום דינא דגרמי. אברא דלפ"ז א"כ למה אמר אמימר דאי לא דאין ד"ג מגבי ביה דמי ניירא והא אדרבא שוב הו"ל מזיק גמור. אך יש לומר דבאמת עיקר דינו של אמימר קאי על שורף כמ"ש הרא"ש והר"ן פ' הכותב דגבי מוחל לא שייך דמי ניירא א"כ ניהו דאמימר קאי גם אמוחל כמ"ש התוס' פרק החובל ועיין קצוה"ח סי' כ"ה ס"ק א' אבל אין דינם שוה דבמוחל למאן דלא דאין ד"ג צריך לשלם דמי כולו דהוה שכיחי דדיבורא מקרי ואמרי והוה כמו כופר בפקדון אבל למאן דדאין ד"ג א"כ לא יוכל למחול דהרי יצטרך לשלם וא"כ שוב א"צ לשלם רק כפי מה שנתן ולכך לא הקשו התוס' ממוחל דבמוחל באמת לא שייך מזיק למאן דדאין דינא דגרמי משא"כ בשורף כמ"ש התוס' בתירוצם שאינו נוגע בגוף הנייר ודו"ק היטב כי חריף הוא ועמוק. ובזה מיושב דהאי עובדא דכפייה רפרם לר"א פירש רש"י בב"ק דקאי בשורף ולמה פירש דווקא בשורף ואף דבב"ק קאי אשורף הרי בכתובות קאי אמוחל ולכאורה הטעם משום דדמי ניירא בעלמא משמע דקאי אשורף וכמ"ש הרא"ש והר"ן אבל באמת אמימר ע"כ קאי גם אמוחל דאל"כ מה ענינו בכתובות דמיירי במוחל ולפמ"ש אתי שפיר דבמוחל לא מגבינן כי כשורא לצלמא דמשמע כל שווי החוב דהא ל"ש כל דמתחייב מדד"ג וע"כ דקאי אשורף דלא נגע בגוף הממון ודו"ק:

ומצאתי בשנת תרי"ד ער"ח אדר ב' תרומה בשיטה מקובצת בב"ק דף ק"ז ע"ב גבי דינא הוא או קנסא שכתב בשם הרשב"א דלכך תנן קנסות דגרמי בבבל בשורף ומוחל השטר דהוה מידי דשכיחא ואית ביה ח"כ ע"ש ומה שהקשה מהא דר"נ דן קנסות לפענ"ד יש ליישב לפמ"ש בשיטה ריש פרק החובל דכל דאתו תרווייהו לדין דנין אף בבבל א"כ יש לומר דאתי לקמיה דר"נ זה דאחוויי אחוי ושפיר דן וכן משמע הלשון דש"ס דאתיא לקמיה דר"נ משמע זה דאחוי אחוי ודו"ק. והנה הקצוה"ח סי' ר"ז הקשה על הרא"ש שכתב בראובן שהיה לו פרה וא"ל שמעון שחוט שאם תמצא כשרה אתן לך כך וכך ואם תמצא טריפה אתן לך כך וכך ואח"כ נמצאת טריפה וחזר בו שמעון ופטר הרא"ש והקשה הרא"ש הא הו"ל דיני דגרמי כיון שע"פ שחטו וע"ש שהביא ראיות ולפענ"ד ע"פ דברי הרמב"ן שהקשה דלמה טבח שקלקל חייב והא הו"ל היזק שאינו ניכר וכתב דזה הוה היזק ששחטו וניכר בין חיים למיתה והוה כמתיז ראשה בסייף ע"ש ולפ"ז כל ששחטה והוציאה מידי נבילה תו לא הוה היזק ניכר כמ"ש הרמב"ן שם לענין מפגל וא"כ שוב הוה היזק שאינו ניכר ולכך פטור אבל שם בהא דכתב הסמ"ע שכתב לו שטר ולא הלוה לו הוה היזק ניכר וכן בהך דרא"ש דאמר לאומן שיעשה לו איזה דבר שזה הוה היזק ניכר שעשה לו דבר והוא לא צריך לאותו דבר והפסד ניכר יש בדבר ולכך חייב. ומזה הוריתי בשנת כת"ר י"ט כסלו באחד שאמר לצד הכלה שיעשה בגדים ואח"כ נמשך הדבר ולא היה החתונה תיכף ואח"כ מתה הכלה וטענו צד הכלה שיקח לו הבגדים שעשה ע"פ צוויו של החתן והוריתי דזה לא היזק ניכר והקלקול אינו ניכר ופטור ודו"ק. והנה בהא דאמרו אלא הא דזכי רחמנא לאב לממסר לחופה הא קא מבטל ממעשה ידיה וקשה הא הו"ל רק כמבטל כיסו של חבירו דפטור וצ"ל דמשום שבת הוא מחייב ואף דלא אפסדיה הא באדם חייב שבת אף שלא במקום נזק כגון דאהדקיה באנדרונא. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה בחידושי הרב הגדול מו"ה יעקב מאיר בהגאון בעל הפלאה דמה קשיא מחופה הא באמת נוכל למילף מקידושין רק דאמרו בקידושין דף ד' דמע"י אימא דדידה נינהו משום דקטרחא וא"כ מע"י דלא קא טרחא שוב נוכל למילף מקידושין. ולפענ"ד נראה דעיקר הלימוד הוא דאם אין מע"י שלו שוב חייב משום שבת אף שלא במקום נזק וזה אין בידו לבטלה ממלאכה מידי דהוה אהדקיה באנדרונא דחייב וא"כ א"י למנוע אותה ממלאכתה דאף דמעשה ידיה שלא טרחה היא שלו אבל התורה אסרה לבטל אדם ממעשה ידיו אף שלא אפסדיה דהיינו שבת שלא במקום נזק וע"כ דמעשה ידיה שלו וא"כ בידו להדקה ממעשה ידיה כנלפענ"ד. אמנם עדיין קשה דהרי כבר כתבתי בחבורי יד שאול סי' רס"ז ס"ק ט"ו דמה דמתחייב באדם שבת שלא במקום נזק הוא רק בעשה בידים כגון הא דאמרו בב"ק דף פ"ה באהדקיה באנדרונא ואף בזה כל שהיה כבר באנדרונא והוא סגר הדלת אחריו פטור כמבואר בסי' ת"כ וכאן מה שמסרה לחופה אינו רק גרמי בלבד ופטור וא"כ מה זכייה שייך בזה וצריך לומר דניהו דאינו חייב אבל מכל מקום אסור כמו בכל גרמי דאסור בבא לצאת ידי שמים כדאמרו בב"ב דף ט"ז ובב"ק דף נ"ו וא"כ כאן דזכי ליה רחמנא לאב להכניסה לחופה אי ס"ד דמע"י אינו שלו א"כ היא רשות לעצמה אף במקום דלא טרחה אבל אין בידו לבטלה מלעשות מלאכה כל שמע"י אינו שלו וע"כ דמע"י שלו והו"ל ככליו שלו דלא שייך שבת. שוב נזכרתי בש"ס ב"ק דף פ"ז ע"ב במה דאמרו חוץ מן השבת בזמן שהשבת שלו ואמרו שם מודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות שלו הוה. הנה מבואר כל הדברים שכתבתי דשבת דוקא אם המעשה ידיה של אביה הוא דשייך שבת אבל אם מעשה ידיה שלה אף דלא אפחתה ולא טרחא מ"מ שייך שבת באדם ואסור לבטלה ממעשה ידיה דהתורה הקפידה על אדם שאין לאחר לבטלו ממעשה ידיו ולהדקו באנדרונא ודו"ק היטב כי ראה זה דבר חדש הוא. אברא דלפ"ז צריך ביאור מה פריך הש"ס דיהיב לה שכר פקעתה והא מכל מקום אסור דאהדקה באנדרונא ושבתה ממלאכה וצ"ל דכיון דברצונה היא אטו יאסר לאדם שיהדק חבירו באנדרונא וזה יתרצה ומשלם עבור זה לו זה ודאי לא אסרה תורה וז"ב ודו"ק. ודרך אגב ארשום מה ששאל אותי אחד מלומדי למד ברש"י בב"ק דף פ"ה גבי צער במקום נזק היכא שיימינן ומשני אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו ופירש"י היכא שיימינן והלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנטל והוא תמוה דא"כ מה משני הש"ס בתירוצו דהרי יש לו לקוצצה. ואמרתי דרש"י כיון דכל דהוא יש לקוצצה בעצמו שהרי מכר לו ידו וז"ש רש"י בעד הדמים שנוטל וא"כ מה יש לו עוד ומשני דמה שאחר קוטע לו זה יותר צער מאם אדם עצמו ירצה לקצץ ידו ודו"ק: והנה בהפלאה כתב שם בשם בנו הרב הנ"ל זצ"ל ליישב בדרך מושכל אבל תמהני דא"כ מה דחי הש"ס דיהיב לה שכר פקעתה והא אכתי הו"ל חופה איסורא דאית בה ממונא:

והנה ב' כ"ד טבת ה' וארא שנת תרכ"ג הגיעני מכתב שו"ת מר' פנחס אליעזר מבוברקא כעת מתגורר בפשווערסק באחד שהחזיק הראנדא וכעת בא שלשה אחים ושכרו הראנדא מהאדון והוסיפו סך רב ושני אחים הם עניים גמורים ואחד עשיר וכאשר תבע את העשיר לדין טען העשיר שהוא נתן מעות שלו סך מאה רייניש לאחיו שילכו לשכור ובעת פסיקת ההשוואה בא גם הוא ועשה הפסיקה ומע"ל הביא דברי הש"ך סי' ל"ח ס"ק א' מ"ש בשם הרמב"ן וגם כאן הוא גרם שהאחים הם עניים גמורים וא"כ חייב הוא לשלם עבורם והאריך דהו"ל גורם דגורם. והנה לפענ"ד לפמ"ש למעלה בשם השיטה מקובצת ב"ק בודאי פטור דהרי הוא לא גרם ההיזק לבדו והדברים ברורים דכאן לא שייך לחייבו דאינו רק גרמא בעלמא ופשיטא דלא שייך בכה"ג כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי דבכה"ג שאינו רק גרמי ודאי לא נוכל לחייבו. ומה שהקשה מעלתו במ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג דלפטור מממון אמרינן מיגו בשנים אבל כל היכא דליכא דררא דממונא כמו באנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים במגו דאנוסים מחמת נפשות וע"ז הקשה לפי מה דמבואר בחו"מ סי' מ"ו סל"ז דאם אינם נאמנים צריכים לשלם מה שהפסידו אותם א"כ שוב שייך מיגו דאם לא יאמינו אותם יהיו צריכין לשלם ויהיה דררא דממונא והאריך בזה ולא ידעתי קושייתו דכל מגו הוא שנאמין לו במה שטען דאם הוא שקר היה לו מיגו יותר טובה וא"כ ע"כ שהוא אמת מה שטוען וע"ז שפיר כתבו דלא שייך מגו דיש לומר דהם משקרים ולא היה להם מגו דכל דליכא דררא דממונא לא יתכוונו וא"ל דיתכוונו דאל"כ יצטרכו לשלם זה אינו דהא הם חושבים שיאמינו להם וא"כ ל"צ למגו דיראו שמא לא יתכוונו וכאן חשבו שיאמינו להם וכל שיאמינו להם שוב לא יצטרכו לשלם וז"ב. ובאמת לפענ"ד גם במחמת נפשות היו צריכין לשלם כשלא נאמין להם דהיינו באם כת"י יוצא ממקום אחר ואף דהיו אנוסים מכל מקום בשביל פ"נ של זה לא יכלו להפסיד ממון של חבירו. וגדולה מזו כתב בשטמ"ק ב"ק דף פ' דאף משום חשש שמא ירעה בשדה אחר אסור לגדל אף דאיכא פ"נ ע"ש במעשה דאותו חסיד. ועכ"פ קושייתך ל"ק והדין לפענ"ד ברור דא"ח רק משום מגדר מלתא מהראוי שיבצעו תמימים. ואין להקשות על השטה מקובצת דא"כ שני עדים שהעידו דחייבים לשלם מדיני דגרמי והא כל אחד לא עשה לבדו ההיזק דזה אינו דעדות דצריך להיות בשנים הוה צירוף אחד וכ"א עשה ההיזק לגמרי וזה ברור ופשוט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף