שואל ומשיב/ב/ד/קעז

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן קעז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין חדש בשומרין ובכפירת ממון דבעי פרוטה אי בעי שיהיה שוה פרוטה ללוה ולמלוה. ראיתי בכתבי אבי זקני הרב הגדול הצדיק מו"ה דוב בעריש זצ"ל מק' בערזאן שנסתפק בהא דבעי במודה במקצת שיודה בפרוטה עכ"פ אם בעי שיהיה שוה פרוטה ללוה או דסגי כל שאצל המלוה שוה פרוטה אף שאין שוה ללוה וכעין שהאריך המלמ"ל פ"ה מהלכות אישות לענין קידושין וכתב הוא לפשוט הספק משבת דף ע"ח במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו קמפלגי דת"ק סבר דצריך לקיימו וא"כ לא חזי ליה וע"ז הקשה דכיון דעכ"פ גוף הנייר שתפיס המלוה אנן סהדי ששלו הוא וא"כ מחוייב הלוה שבועה דאורייתא מתורת ר"ח קמייתא דעכ"פ הוה מודה במקצת דעכ"פ הנייר הוה של המלוה והוה כמו אנן סהדי וא"כ שוב צריך השטר דיש לומר מי יימר דמשתבע ושוב יתפשר עמו וא"כ עכ"פ צריך לשטר ואין לומר דשטר חשוב כמו הילך דזה אינו דהשטר אינו רק למשכון ומשכון לא חשיב הילך כמבואר בסי' פ"ז ס"א בחו"מ וא"כ למה יפטר לת"ק וע"כ דבעינן הודאת פרוטה לגבי הלוה ולגבי הלוה לא צריך לזה השטר דלא משהה ליה לצור ע"פ צליחותו דשמא יבא לידי מלוה וכן קשה להיפך לפמ"ש התוס' ד"ה ת"ק דלכך איסור לת"ק להשהותו דחיישינן שמא יגבה שלא כדין א"כ יש לומר להיפך דלגבי המלוה לא מודה במקצת דאסור להשהותו אבל הלוה יכול לצור ע"פ צליחותו דלא שייך חשש שמא יבא ויגבה דאכתי לא ידענא הסברא הלז דלוה לא משהה לצור ע"פ צליחותו וע"כ דצריך להיות שוה פרוטה לשניהם עכ"ד בקצרה. והנה אף שדברי פח"ח מכל מקום לפענ"ד מ"ש דאכתי לא ידענו סברא זו דהלוה לא משהה ליה עד לבסוף הנה רש"י פירש תיכף באוקומתא ראשונה דהלוה לא משהה ליה וא"כ להלוה ג"כ אינו שוה. והן נסתר מחמתו גם הראיה הראשונה דהו"ל מודה במקצת דעכ"פ נייר של המלוה דכיון דהלוה טען דפרעו מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכיון דזה טוען שאין לו ראיה ולא ימצא קיום שוב אסור להשהות שטר פרוע שמא יקיימנו לבסוף ויגבה שלא כדין כמ"ש התוס' וא"כ שוב לא מודה ליה כלל כיון דלפי דברי הלוה אסור לתפוס השטר ולא שייך כאן דאנן סהדי דמה דתפס השטר הוא שלו דהא כל שלא יוכל לקיימו שוב אין עליו תורת שטר וחספא בעלמא ובדין אסור להשהותו שמא יגבה שלא כדין וא"כ לא הודה לו במידי וגם לא שייך אנן סהדי דהשטר הוא שלו דממנ"פ לדברי המלוה אין השטר שלו דמחויב לתנו למלוה לאחר שיפרע לו ואינו רק משכון בידו ולהלוה בודאי אינו שלו דכבר פרעו ולא שייך אנן סהדי ובלא"ה לפי שיטת הרמב"ם סי' ע"ה דאנן סהדי דב"ד לא משוי מודה במקצת ועיין ש"ך שם שהאריך ובקצה"ח וכבר הארכתי בזה בתשובה מיוחדת וא"כ כאן הוה אנן סהדי דהב"ד עדות על מקצת דהוא שלו והא אינו שלו באמת לפי הב"ד דהא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ כי היכי דאנן סהדי דמה שתפס שלו כן אנן סהדי דאינו חייב לו ולא שייך בזה מודה במקצת ועיין בקצה"ח שביאר הדברים באורך ודו"ק היטב:

וראיתי להגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל בהגהות גליון הש"ס שהקשה בהא דאמרו אסור להשהות שטר פרוע והקשה דחזי ליה למחוק השטר ויהיה מותר להשהותו לצור ע"פ צליחותו. ולפענ"ד כיון דגוף השטר הוא של לוה א"כ אסור להשהותו אף לאחר שמחקו דשמא לא ימחקנו והרי חששו בתוס' שמא יגבה שלא כדין ומכ"ש דחיישינן שמא לא ימחקנו או דיהיה ניכר אח"כ וזיילי נכסי דזה חייב לזה ובכל ענין אסור להשהות ועיין בחו"מ סי' נ"ז דאינו מבואר תקנה זו שיהיה מותר המלוה להשהותו וע"כ דבכל ענין הוה בכלל אל תשכן באהליך עולה וז"ב ופשוט ועכ"פ דינו של זקני הרב זצ"ל עדן לא נפשט. והנה מה שנסתפק אם אינו שוה אצל הלוה פרוטה ולגבי מלוה פרוטה אם הוה הודאה במקצת הנה כמו כן יש להסתפק בש"ש דבעי שיהיה שכר שמירתו שו"פ איך הדין אם לגבי השומר לא שוה פרוטה ולגבי המפקיד שו"פ וכן להיפך. ולכאורה רציתי למפשט מהא דאמרו בקידושין דף מ"ג ע"ב דהן הן עדיו הן הן שלוחיו וקאמר בקידושין גם כן הדין כן ובירושלמי אמרו דדוקא בקידושי שטר ולא בכסף והובא בתוס' וכל הפוסקים וכן בש"ע אהע"ז סי' ל"ה וקשה הא קידושי אשה היא פרוטה וא"כ הן לא חשיבי נוגעין דהא שבועת היסת צריך עכ"פ פרוטה והרי שני עדים אינו מגיע לכל אחד ואחד שו"פ וע"כ דעכ"פ לגבי המפקיד כפר לו שו"פ וחייבין וכן קשה לפמ"ש התוס' דאף למ"ד דצריך לפרוע בעדים יש להם מיגו דאי בעי טען נאנסו וא"כ נאמנים לומר פרענו במגו דהחזרתי וכתבו דנאנסו צריכי לשבע וקשה הא הוה חצי פרוטה לכל אחד וש"ש צריך שיהיה שכרו פרוטה כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ש"ג וע"כ דאזל בתר מפקיד. אמנם יש לדחות דע"כ מיירי בשניהם יותר מפרוטה דאל"כ יקשה דלא שייך בקידושין כלל מיגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ללוה דהיינו להמשלח דהא באמת הוה מגו בשנים רק דלפטור מממון נאמנים כמ"ש התוס' ד"ה והשתא ואי מיירי בפרוטה א"כ לא מקרי לפטור מממון דאינו מגיע על כל אחד רק חצי פרוטה ושוב לא שייך מיגו בשנים ולא בטוחים זה על זה שיתכוונו. מיהו לפמ"ש הש"ך סי' ע"ז ס"ק א' דשומרים ערבים זה בעד זה א"כ כל אחד חייב בעד חבירו והוה כשו"פ לכל אחד. מיהו בלאו הכי צריך לומר שמיירי ביותר משו"פ לשיטת הסוברים דגם שבועת היסת צריך שתי כסף ועיין קצוה"ח סי' פ"ח שהאריך בזה וא"כ אין ראיה משם וגם קשה דעכ"פ יש להם מגו דנאנסו ומ"ש התוס' דנאנסו צריך שבועה דהא בנאנסו שוב אינם רוצים לפטור עצמם רק בפחות משו"פ דלא שייך ערבות לענין אונסין דהו"ל אסמכתא דבשלמא בשואל כתב הרמב"ן הובא בב"י חו"מ סי' ר"ז דנתחייב בדבר שאינו ידו ולא שייך שמירה ובשאר שומרין ירדה התורה לסוף דעת השומרין דרצו להתחייב כל אחד לפי שמירתו אבל כאן דהוה ש"ח רק דטוען נאנסו פשיטא דלא שייך ערבות עכ"פ דהוה אסמכתא ואף דבערב לא שייך אסמכתא מכל מקום לענין אונסין שייך אסמכתא דהוא ל"ש כלל הן אמת דגוף דברי התוס' צריכין ביאור דלמה נקטו נאנסו ולא כתבו שיוכלו לטעון נגנב או נאבד דהא לא הוה רק ש"ח ואף דנתן להם מעות מותרות ויכולין להשתמש הא בבעה"ב לא שייך זאת כמבואר בב"מ דף מ"ג מיהו יש לומר דמיירי שקבלו שכר על השליחות ונעשו ש"ש ולכך נקטו דיכלו לטעון נאנסו. איברא דלפ"ז אם היו העדים האלו חנונים היה היתר התשמיש מחייבם באונסין כמ"ש הסמ"ע לענין אפטרופס דהיתר תשמיש מוסיף חד דרגא ובלא"ה לא שייך מגו דנאנסו דהא עכ"פ לא יצטרך לתת להם שכר דהא הוא לא התחייב לתת להם שכר רק אם יעשו שליחותם ועיין בתומים סי' ס"ו ס"ק ס"ח מ"ש בשם המרדכי פרק האומנים דכל שלא עשה פעולתו א"צ לתת לו שכר:

ובזה מיושב היטב דברי התוס' שכתבו דיהיו נאמנים לומר פרענו במגו דאי בעו אמרו החזרנו ללוה והקשה המהרש"א דהא החזרנו אינם נאמנים רק במגו דנאנסו א"כ היה לתוס' לומר דנאמנים לומר פרענו במיגו דנאנסו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא שייך מיגו דמה יעשו בשכרן שמקבלים ולכך כתבו דנאמנים לומר פרענו למלוה במגו דהחזרנו ללוה ולא רצונו לעשות שליחותו ואז שוב נאמנים לומר החזרנו לו במגו דנאנסו דלא שייך לומר דרצונם לקבל שכר דהא טענו החזרנו ללוה ודוק. ואין לומר דא"כ היאך נאמנים לומר פרענו ללוה במיגו דהחזרנו ללוה דא"כ מה יעשו בשכרם דזה אינו דעכ"פ למפטר נפשם מלשלם ממון פשיטא דמקרי מיגו והוה מיגו לענין גוף הממון דנפטרו אבל מ"מ יותר טוב לומר במגו דהחזרנו ללוה ולא במגו דנאנסו דדלמא רוצים לקבל שכרם ולכך לא יטענו נאנסו ודוק היטב ועכ"פ ליכא ראיה ודוק:

והנה בהא דמבואר בטוש"ע סי' ע"ג ס"ב בטען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר על עשרה ימים קבעתי הלוה נשבע היסת ואם היה שם ע"א שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה ומקור הדברים הם מהרמב"ם תמה בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' ק"ה על הה"מ פי"ג ממלוה שלא מצא דברי רבינו וכתב הוא שלכאורה הדבר מבואר במכות דף ג' דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו אלף זהובים וכו' אלמא דהמתנת הזמן חשוב דבר שבממון וע"ז הקשה דא"כ למה לא יתחייב שבועת התורה בלי העדאת עד אחד יתחייב שבועה דהו"ל כפירה שו"פ וע"ז כתב דמיירי כשהודה תחלה ואינם מתדיינים רק על הזמן א"נ משום דאין ההודאה ממין הטענה והו"ל כטוענו דינרי זהב והודה לו בכסף ע"ש ובאמת שלכאורה הדברים תמוהים דאכתי היאך יתחייב שבועה על המתנת הזמן הא הוה מבטל כיסו אל חברו דפטור דאף גרמי לא הוה ול"ד לעדים זוממים דרצו להוציא המעות קודם והו"ל היזק אבל כאן דעכ"פ אף לדברי המלוה אינו רק כמבטל כיסו של חבירו דפטור ואיך שייך שבועה בזה וגם הי"ל לפרש דמשום המתנת זמן אם הוא שו"פ דלפעמים כשהסך הלואה מועט המתנת הזמן אינו עולה לשו"פ וכבר התפלא בזה בקצה"ח שם. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דלגבי הלוה אינו שו"פ מ"מ לגבי המלוה עכ"פ יש בו שו"פ וכן להיפך דניהו דלגבי המלוה אין בו שו"פ דהו"ל מבטל כיסו של חברו דפטור מ"מ הא הלוה מרויח בו פרוטה ויותר וא"כ שוב הו"ל כפירה בפרוטה וחייב. הן אמת דגוף דברי המהרי"ט לא זכיתי להבין דמה שהקשה בלי ע"א יתחייב כדין מודה במקצת דהא בהודאה במקצת אינו חייב עד שיודה לפחות שתי מעין כסף וזה לא הודה כלל דהא לא נחלקו רק בהזמן אבל לא בגוף הממון כלל ואפשר שזה בכלל תירוצו של המהרי"ט מיהו היה לו לבאר דבאמת גם שבועת היסת דעת רבינו ישעי' והר"ן דבעי שתי מעין ופרוטה ועיין חו"מ סי' פ"ח בטור והרמב"ם ס"ל דבע"א או בשבעות היסת מתחייב אף בפרוטה לבד וא"ש דברי הרמב"ם. ומ"ש המהרי"ט בתירוצו השני דאין ההודאה ממין הטענה ולפ"ז בע"א חייב אף שאינו ממין הטענה ולכאורה קשה בהא דהקשו התוס' בב"מ דף ג' דלמה לי קרא דע"א מחייב שבועה תיפוק ליה דהו"ל כופר הכל דחייב וע"כ דכופר הכל פטור ולפי דברי המהרי"ט יקשה דהא משכחת לה בכה"ג דהוא תובע לו שהיום זמנו והלה משיב דזמנו בסוף שלשים יום וא"כ בכה"ג כופר הכל פטור דאינו ממין הטענה ואפ"ה ע"א מחייבו וא"כ אצטריך עד אחד ובאמת לפמ"ש ליישב דאינו נקרא הודאה שתי מעין וע"א מחייבו אף בפרוטה ג"כ ל"ק קושי' התו' וכן נמצא בשיטה מקובצת בב"מ ובבעה"ת שתירצו כן קו' התוס' אבל לפי דברי המהרי"ט גם הודאה ממין הטענה לא הוה וא"כ צריך לעד והיא קושיא גדולה לפענ"ד על המהרי"ט וגם מדברי הט"ז במחלקותו עם הדיינים בסי' ע"ג לענין מודה במקצת ממין הטענה רק עד זמן שלשים יום דלפי שיטת הדיינים לא מקרי מודה במקצת והט"ז נחלק עליהם וכן הסכים הגאון זקני הח"ץ ז"ל בהגהותיו מוכח שלא כדברי המהרי"ט דאל"כ לא חשוב מודה במקצת כלל דאינו ממין הטענה. הן אמת דמדברי הש"ך נראה כשיטת הדיינים כמבואר ס"ק ז' אבל בכ"ז העיקר כהט"ז והח"ץ ז"ל וא"כ הן נסתר מחמתו דברי המהרי"ט:

והנה הקצה"ח חידש דכאן לא הוה כמבטל כיסו של חבירו דהא כל שתובעו שישלם לו ניהו דאם עבר וביטל כיסו של חבירו פטור אבל כשזה תבעו לשלם לו הב"ד יורדין לנכסיו והו"ל תביעת ממון וכן בחפץ ידוע אם זה תובעו שמכר לו וזה טוען שלא מכר לו חייב לשבע ש"ד ע"ש שהאריך בזה. ואני אומר עם כל אריכות דבריו עדן לא הועיל דיהי' נחשב בזה ממון לענין שבועה דהרי לענין שבועה לא מחייב רק אם הודה היה מתחייב ממון וכאן שהודה שנתחייב תיכף ממון ורצה לעכבו ולא ליתן לא נתחייב ממון והרי נחלקו המהרש"ל והרמ"א סי' רצ"ב אי חייב לתת לו הריוח ומכאן ולהבא ועיין שם ס"ק ט"ו וא"כ לא שייך שבועה דהא לא הוה דבר שאם הודה חייב ממון דהא לא נחלקו רק על הזמן ואם ירצה לעכבו לא נתחייב בפרט כל שאינו ברור עדן שירויח בו פשיטא דלא הוה גופו ממון וניהו דהב"ד יוכל לכופו שיחזיר לו מעותיו היינו מתורת גזלן ומזיק דמה לך להיזק שלי אבל לא מתורת ממון ופשיטא דלא שייך בזה תורת נחתינן לנכסיה וא"כ לא שייך בזה כפיה ובפרט בהלואה דגוף הממון להוצאה ניתנה רק שנתחייב לו לשלם לזמן א"כ אם מעכבו ל"ש לירד לנכסיו ול"ש חיוב ושאני בהך דסי' רצ"ב דהו"ל פקדון שייך לחייבו על הריוח מכאן ולהבא משא"כ כאן בהלואה. ומצאתי בש"ך סי' פ"א ס"ק פ"א שכתב ג"כ לחלק בין הלואה לפקדון ואולי הוא מטעם שכתבתי ע"ש היטב. ולפי עניות דעתי הי' נראה דבר חדש דכאן ל"ש כלל ענין מבטל כיסו של חבירו דהנה ענין מבטל כיסו של חבירו דפטור הוא משום דהו"ל גרמא בעלמא ולפ"ז נראה לי דלפמ"ש התוס' בב"ק דף ג' ד"ה פשיטא דשומר יותר מתחייב מגזלן בכחשא דהדר דאומר לו הש"ל בגזלן משום דל"ח שינוי ולא קנינהו ולא מתחייב בשמירה משא"כ בשומר דמתחייב בשמירה גם בכחשא דהדר חייב ע"ש ולפ"ז נראה לי דבשלמא מבטל כיסו של חבירו דהו"ל גזלן או מזיק ואם כן פשיטא דאינו חייב במה שלא הרויח הלה במעותיו דהא לא גרע מגזלן דחייב רק כשעת הגזילה וא"כ אומר לו הרי שלך לפניך והיזק שעשה לו אינו גרמי רק גרמא בעלמא ופטור אבל באם כבר קיבל בהלואה עד זמן פלוני אם כן קיבל עליו אחריות המעות עד זמן פלוני ואילו הי' נאנס בידו הי' חייב אם כן כל שמעכבו אחר כך נתחייב באונס כמו שהי' ולא שייך כאן לומר הרי שלך לפניך דהא נתחייב באחריות עליו דלא שייך לומר דאינו רק גרמא דזה אם אנו דנים מתורת מזיק וגזלן אם כן אינו ברי היזיקא היזק שאינו ניכר פטור אבל אם קיבל עליו אחריות ונעשה שומר והרי שומר מתחייב אף בכחשא דהדרא דהוה היזק שאינו ניכר ואם כן זה יכול לומר לו שלם לי בעד אחריות שקבלת על המעות והרי הייתי יכול להרויח במעות ואם כן גם זה מכלל אחריות דמעות ולא גרע מהיזק שאינו ניכר דחייב ואף אם נאנס חייב באחריות דאונסא כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד והרי מ"מ לא החזיר לו מעותיו לזמן ההוא והרי בכל מקבל אחריות החפץ גם זילא ויוקרא בכלל וכל ענין הרוחה ואם כן גם באחריות המעות הריוח בכלל וצריך לשלם לו בעד מה שקבל אחריות ולא דמי למה דמבואר בסי' רצ"ב ששם מיירי בפקדון וא"כ אינו רק ש"ח ואינו חייב רק בפשיעה ולא בגניבה ואבידה ואונסין וזה שיכול להרויח לא חשוב רק כאונסין דאינו ברור ההיזק ולא הוה רק גרמא בעלמא אבל בהלואה דקיבל עליו אחריות אונסין ואם כן בקבלת אחריות גם מה שבא לו היזק במה שלא העמיד לו בזמן ההוא שאז הי' יכול להרויח פשיטא דחייב באחריות שזה הזיקו ואם כן גם כאן הרי קיבל עליו כל אחריות מה שמגיע לו הפסד אם לא יתנהו לו לזמן ההיא וחייב אף בהיזק שאינו ניכר וז"ב מאד לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד דצדקו דברי הסמ"ע בסי' פ"א שם ולא כהש"ך שמחלק בין פקדון להלואה דלפמ"ש הלואה מגרע גרע דכבר קיבל עליו אחריות ובודאי לא שייך בזה מבטל כיסו של חבירו דזה קיבל עליו אחריות שאם לא יתן לו עד הזמן יתחייב באחריות כל מה שיגיע לו היזק וכל זמן שלא פרעו הרי הוא חייב באחריות דכל תנאי שבממון קיים ואף דלא קיבל בפירוש אחריות על הממון יש לומר דלא מבעיא אם גם עכשיו הי' הלואה בעיסקא אם כן ממילא כל זמן שלא פרעו הרי הוא באחריותו על הריוח אלא אף שלא היה בעיסקא מ"מ כל שקיבל עליו אחריות המעות אם כן כל שהתנה עמו שיחזיר לו בזמן הלז כל שזה מעכבו צריך לשלם לו כל מה שהגיע לו היזק דזה בכלל אחריות דמה לי אם עשה עמו מקח להעמיד לו לזמן ההיא וכל שלא העמיד לו בזמן הלז והוזל וכדומה הרי הוא באחריותו וה"ה בזה הרי זה בכלל אחריות הממון כמו אם היה הוזל המטבע או נתייקר וכדומה דכל שלא קיים תנאו הרי הוא באחריותו וה"ה גם זה הוה בכלל אחריות ולא שייך כאן מבטל כיסו של חברו דבשומר חייב אף בכחשא דהדרא וז"ב ודוק היטב כי לפענ"ד הוא ענין חדש. וגדולה מזו מצינו בש"ע חו"מ סי' ק"ב ס"ב בהג"ה ומי שהיה חייב לשמעון וכשהגיע הזמ"פ אמר לו המלוה יהיו בידך למחצית שכר ואח"כ נאנס מידו דהרי הוא באחריותו כמו שהי' דבחילוף הדברים לא ישתנה הענין מכ"ש בזה דהלה תובע שישלם לי תיכף בהגיע הזמן וזה מעכבו הרי הוא חייב באחריות ואחריות המעות גם הריוח בכלל אחריות שזה עיקרו של ממון שעשוי להרויח בו כנלפענ"ד ענין ברור ראה זה חדש הוא. וגם יש לומר דמה שקיבל עליו לשלם לזמן אם כן בזה גופא קיבל עליו אחריות מה שיגיע לו מצד הזמן ואם כן ממילא חייב מצד אחריות וכל תנאי שבממון קיים:

ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש במ"ש התוס' בב"מ ריש פ' האומנין דהטעה אותן אין להם אלא תרעומת והקשו בתוס' לר"מ הא הו"ל דיני דגרמי שעל ידו נתבטל אותו היום והדבר תמוה דהא הו"ל מבטל כיסו של חבירו דפטור וכ"כ מהר"ם בר ברוך סי' תתכ"א בהדיא וכבר האריך הקצה"ח סי' של"ג בישוב דברי התוס' ולפמ"ש אתי שפיר דהנה בסי' קפ"ח הביא הב"י בשם שו"ת הרמב"ן סי' ב' דאם הגיע להשליח נזק בממונו ע"י שליחות המשלח דהמשלח פטור מה דעלה לו נזק מחמת פשיעתו ואם נתפס בדרך אם לא בא מחמת המשלח שפטור אבל בסבת המשלח חייב שגופו שאול לבעלים ע"ש בשם הגהמ"ר ובשו"ת הרי"ק ולפ"ז אומר אני אם שכר פועלים הרי גופם שאול להבעה"ב ולפ"ז כל שבסבתו נתבטל למלאכה הוה כנתפס גופו בסבת הבעה"ב ואם כן שוב חייב הבעה"ב ולא שייך מבטל כיסו של חבירו דהא בסבתו נתפס גופו וכל שנתחייב באחריות גופו שוב לא שייך מבטל כיסו של חבירו דזה לא נתחייב באחריותו ואם כן אף בכחשא דהדרא חייב השומר:

איברא דיש לחלק דשם התחיל בשליחותו אם כן נעשה שאול לבעלים אבל כאן הרי כל עיקר חיובו בשביל שהטעהו ולא עשה פעולתו ואם כן על מה יתחייב. אמנם נראה דכיון דלר"ש חייב מדיני דגרמי ואם כן חייב לתת להם שיעשו פעולתו דאל"כ צריך לשלם להם מדיני דגרמי ואם כן עכ"פ מבטל כיסו לא שייך בזה דיהיה פטור אף לר"מ דהוה רק גרמא בעלמא דזה אינו דבאמת הוא קיבל שמירת גופם לר"מ דחייב להם לעשות מדינא דגרמי ואם כן שוב חייב כשנתפס גופם כנלפענ"ד דבר חריף ע"ד הפלפול. ועכ"פ מ"ש בגוף ענין מבטל כיסו של חברו נראה לפענ"ד נכון. והנה הארכנו מענין לענין באותו ענין עכ"פ אין ראיה מכאן למה שנסתפק זקני הרב ז"ל:

ובגוף הספק נראה לפענ"ד ברור דכל דאיכא ממון אצל המלוה או להלוה או להשומר אף שאין ממון לנשמר וכן להיפך חייב דהתורה לא הקפידה רק בכפירת ממון והאיכא. וראיה לזה נראה לפענ"ד משומר אבדה דהו"ל שומר שכר בשביל פרוטה דרב יוסף אף שבעל האבידה אין לו הך פרוטה ואיהו לא חסר מידי רק בשביל שזה יש לו פרוטה דר"י דזה מרויח פרוטה דר"י ע"י שיטוחו וניעורו נעשה ש"ש אף דבעי פרוטה כמ"ש הש"ך סי' ש"ג וה"ה בכל הדברים כל דאיכא פרוטה מקרי ממון ודוק ועיין בב"מ דף צ"ג ולפענ"ד ראיה לזה מהא דאמרו בב"מ דף ג' במשנה חמש פרוטות הן וחשיב הודאה שו"פ וקידושין שו"פ ואם איתא הא אינן שוים דהא בקידושין דעת הרדב"ז דכל ששוה פרוטה אף שהוא לא נתן שו"פ חשוב ממון לקידושין וא"כ ה"ה להודאה שו"פ דאל"כ אינן שוים דקידושין אף שאינם שו"פ רק להאשה מקודשת וכאן צריך שיהיה ההודאה שוה פרוטה לשניהם וע"כ דשוים הם. הן אמת שהרדב"ז בעצמו כתב לענין מקדש באיסורי הנאה והיא חולנית דאינן קידושין דהוא לא נתן מידי וכבר כתב המלמ"ל שם דדברי הרדב"ז סותרים וכבר הארכתי בזה בתשובה ליישב וקשה עלי החיפוש אך לפענ"ד נראה דבאמת סברת הרדב"ז מ"ש דאם שו"פ להאשה מקודשת נראה לפענ"ד דהא באמת נסתפק הר"ן אם יכולה לומר לדידי שוה וכתב דכל שהוא ממון רק שאינו שוה דינר לב"ש יכולה לומר לדידי שוה לי אבל בפחות משו"פ לעשות מאינו ממון ממון א"י לעשות ולפ"ז כל שלדידה שו"פ שוב אף שאינו שו"פ לגבי דידיה יכולה לומר לדידי שוה לי דעכ"פ ממון מקרי אף שאינו שו"פ לדידיה דהא חזינן כל שאמרה לדידי שוה לי מקרי ממון אף שהוא לא נתן לה ומצאתי ברדב"ז שהביא במלמ"ל שם שכתב כן והטמין ברמז ואני הרחבתי הדברים ושמחתי שכוונתי מדעתא דנפשאי לזה ולפ"ז זהו כשהוא ממון לגבי דידה רק שלדידה אינו שוה אבל בא"ה דאינו נקרא ממון ומה שמותר החולה להנות בו הוא משום דלגבי חולה הותר אבל דין ממון אין לו דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח דיכול למוכרו לחולה וע"כ דאינו מקרי ממון כלל רק דלחולה הותר והוא כמו עפרא בעלמא דאטו אם יהיה חולה שיצטרך לאכול עפר נימא דחשוב דין ממון ואם כן לא מועיל לדידי שוה לי דהא אין לו שווי בעצמותו כנלפענ"ד ברור ואם כן שוב ראייתי מהמשנה ברור ודוק ועיין מהרי"ט חלק ח"מ סי' ק"ה שנסתפק בשבועת השותפין דצריך שיחשדו בשתי כסף ונסתפק המהרי"ט אי צריך שיחשדו שעיכב על חלקו לבד משתי כסף או דסגי בשתי כסף לכל השותפין אבל אין ראיה מזה לנדון דידן כל שאינו מגיע לו שתי כסף יכול לומר לו מי יימר דשותפים האחרים חושדין אותו ולאו בע"ד דידי את אבל כל שהיה ידוע שחושדין אותו סגי בשתי כסף על כל השותפין. ומצאתי בכנה"ג שהביא בסי' צ"ב ספיקו של המהרי"ט וראיתי בשערי משפט דכתב להוכיח דלא סגי בשתי כסף לכל השותפין משום דבעינן דבר חשוב שתי כסף והרי באבידה גם כי כל שאינו מגיע שוה פרוטה לכל אחד שתי כסף אין צריך להחזיר ע"ש ולפענ"ד לא נהירא דבאמת יש לומר דבעינן כפירת שתי כסף דהוא דבר חשוב והרי בכללות יש כאן שתי כסף ולכך נשבע אבל לענין אבידה דהתורה לא חייבה להחזיר רק בשיש שוה פרוטה ואם כן ניהו דלגבי המוציא יש בו שו"פ אבל כשצריך להחזיר לכל אחד אינו מחזיר רק פחות משו"פ וא"צ להחזיר ובלא"ה אין ראיה משם דשם בהיתירא אתי לידיה דהא נאבד וזה מצא ואם כן כל שאינו מגיע לכל אחד שו"פ הרי נתייאשו דבפחות משוה פרוטה מחל איניש ואם כן א"צ להחזיר דקנהו ביאוש וגם בעינן אשר תאבד ומצאתה וכאן אין כאן אובד רק מוצא בלבד וז"ב ודוק:

והנה במה שהארכתי למעלה בדברי הטור וש"ע סי' ע"ג בטען המלוה היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים דאם הי' שם עד אחד שאמר שהיום סוף הזמן שנשבע שבועת התורה והאריכו בזה המהרי"ט והתומים והקצה"ח וכבר כתבתי בזה וכעת קשה לי טובא דאמאי לא יהיה נאמן הלוה במגו דאי בעי הי' מודה שהיום סוף הזמן ופרעו באותו היום והיה נאמן והי' לו ע"א המסייע וגם המלוה בעצמו מודה שהיום סוף הזמן ויכול לטעון פרעתי והרי שיטת הרמב"ם דגם באותו היום שהוא סוף זמנו נאמן לטעון פרעתי כמבואר סי' ע"ח סג"ד ואף להחולקים בסוף היום בודאי נאמן לטעון פרעתיך היום וא"ל דצריך להכחיש העד שלא לוה וכמו שכתב בסי' ע"ה סי"ג דזה אינו דכבר ביארו הסמ"ע והש"ך וכל האחרונים דפרעתיך נאמן לטעון דגם בשני עדים הי' יכול לטעון פרעתיך מכ"ש בע"א ע"ש וצ"ע:

ודרך אגב ראיתי לכתוב מה ששוטטו עיני בקצה"ח סי' ע"ה סי"ג ס"ק י' שכ' להשיג על הסמ"ע במה דמשמע מדברי הסמ"ע באם העד אמר שהוא תוך זמן הלואה וזה מכחישו שהוא אחר זמנו צריך לשבע להכחיש העד וע"ז כתב הקצה"ח לתמוה דשבועה זו מה טיבה כיון שהוא מודה בעיקר החוב לדברי העד ואינו מכחישו אלא בזמן אין זה דררא דממונא לחייב שבועה ואע"ג דאם הי' מודה לדברי העד שהוא תוך זמנו הי' ראיה שלא פרע עכשיו שמכחישו אינו אלא כמו שטוען ראיה יש לי בידך דפטרה התורה משבועה דאין גופו ממון ומ"ל מכחיש ראיה שיש לו על חברו או ראיה שיש לו על עצמו ע"ש שהאריך והניח בקושיא. וכשאני לעצמי הפלאה זו איני יודע מהו דכאן כל שטוען שפרעו אם הי' מודה לדברי העד היה מחויב ממון דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו אלים והוה חזקה דתליא בסברא דעדיף מרוב וכמ"ש התה"ד סי' ר"ז והרי הדבר פשוט דאף מיתמי נפרעין שלא בשבועה מכח זה אם כן עכשיו שטוען שפרעו ומכחיש להעד הרי מכחיש בדררא דממונא דמ"ל אם הי' העד טוען ברי לי שלא פרעתי שלא זזה ידי מתוך ידך שצריך לשבע נגד העד או שטוען שהוא תוך זמנו ואדרבא בזה כ"ע סהדי דלא פרע ואם כן פשיטא דצריך לשבע נגד העד ומה ענינו לראיה יש לי בידך דאין גופו ממון וכאן הוה דררא דממונא בבירור ודברי הקצה"ח תמוהים לפענ"ד דדברי הסמ"ע ברורים כשמש לפענ"ד:

ודרך אגב אזכיר מה שהרמב"ן נסתפק בגוזל חבירו בעדים אי צריך להחזיר בעדים והשיב לו הרמ"ה דאם כן לתני ומודה ר"י באומר גזלתי והחזרתי נאמן ואם הי' עדים אינו נאמן וע"כ דנאמן. ובאמת שדפח"ח ולפענ"ד נראה דיש לדחות דהנה ברור לפענ"ד דאף בע"א שאומר גזלת והוא אומר החזרתי לפענ"ד הוה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם דהא גם בע"א שלוה דעת המחבר דהוה מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם וניהו דבזה כל האחרונים חלקו עליו דלא עדיף משני עדים דנאמן לטעון פרעתי אך זה בהלואה אבל בגזילה כיון דיש עד שגזל וזה מודה שגזל שוב א"נ לשבע שהחזיר שכל שמאמינים להעד שגזל אף בשבועה לא מהימן דהרי חשוד על הגזילה ואף דגם בשני עדים נאמן לומר שהחזיר היינו משום דבשני עדים לא שייך שבועה ואם כן ממילא החזרתי מלתא אחריתי משא"כ בע"א דהטילה התורה שבועה כל שאינו יכול לשבע נגדו שוב הו"ל מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם:

ובזה יש ליישב גם דברי המחבר מקושית האחרונים ועכ"פ בגזלת בודאי צריך לשבע וא"י לשבע כיון שגזל ושוב ל"ש למתני ואם הי' עדים ואף בע"א אינו נאמן כנלפענ"ד. ובגוף הראיה של הרמ"ה נראה לפענ"ד דיש ליישב דהטעם של הרמב"ן שא"נ נראה לפענ"ד דבר נכון דכיון דלענין שיהי' חשוד לעדותו לשבועה פשיטא דא"נ להוציא מעליו החשד ויוחזר לכשרותו עד שיחזיר בפני עדים אם כן גם לענין ממון לא נאמן לומר החזרתי וכל דפתיך ביה איסור וממון כל דאינו נאמן לענין איסור גם לענין ממון לא נאמן וכעין שכתבו האחרונים לענין אין הולכין בממון אחר הרוב דכל דפתיך איסור וממון כשם שהולכים אחר הרוב לענין איסור גם לממון הולכין כמו כן להיפך כל שהוא בחזקת גזלן לענין פסול עדות ושבועה כמו כן לענין ממון אינו נאמן וז"ב:

ובזה נראה לפענ"ד לישב ראיות הרמ"ה דהנה לפענ"ד זה דוקא אם כבר העידו העדים שהוא גזלן שוב לא יוכל להוציא עצמו מהחשד לענין פסול עדות ושבועה עד שיברר שהחזיר הגזילה אבל אם לא הוחזק בעדים שגזל אף שיש עדים כל שלא העידו בב"ד שגזל בזה ברור דאם בא לב"ד וטען החזרתי על הגזילה אף שאח"כ יבואו עדים לב"ד שגזל שוב לא יוכלו לעשות חשוד כיון שטען שהחזיר ואז לא היה הנ"מ רק לענין ממון ונאמן שוב גם לפסול אינם יכולים לפסול אותו והנה כאן תני ואם יש עדים והיינו דלענין מגו אף שלא העידו עדים רק שהיו עדים מגו אין לו דיש לומר דמתירא מעדים וגדולה מזה מצינו דאף נגד עדים פסולים או קרובים ל"ש מגו אף שלא הוחזק בב"ד וה"ה בזה ולפ"ז שוב ל"ש למתני ואם יש עדים דכל שלא העידו עדים אינם יכולים לפסול אותו כל שאמר ששילם כבר ודו"ק היטב כי הוא ענין נכון:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף