שואל ומשיב/ב/ד/קעא

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן קעא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להמופלג הנ"ל:

ומה שהקשית בהא דאמרו בדף מ"ט ה"מ על פה אבל בשטר לא אתי שטרא ומרע לשטרא וע"ז הקשית דלפמ"ש התוס' בדף ל"ט ד"ה מודעא [צ"ל ד"ה מחאה] דלכך מועיל במודעא אף שהוא מפי כתבם כיון שהוא הצלת הנאנס מועיל והיינו משום דזימנין שלא יהיו כאן העדים להעיד ע"פ ולפ"ז כאן דע"פ לא מרע לשטרא רק משום דשטרא מרע לשטרא א"כ היאך מועיל השטר דהא באמת אין לו דין שטר רק כע"פ דמי ואין לו דין שטר גמור וכתבת שהקשית קושיא זו להרב הגאון מוה' וואלף אבד"ק פשווערסק וכעת בק' רישא ולהרב הגאון האבד"ק קאמינקע ואמרו שהיא קושיא עצומה וצ"ע. הנה לולא שראיתי זאת במכתבך לא האמנתי לדברים האלו שרואה אנכי אחר המחילה הרבנים האלו קראו והטו הפשט בדברי הש"ס שהם הבינו כפשט דדוקא ע"פ לא מרע לשטרא אבל שטרא מרע לשטרא. ובאמת שמעולם לא שמענו נפקותא בעדים שהעידו בשטר וחזרו והעידו שיהיה נ"מ בין בע"פ לשטר דבכל ענין א"י לבטל מה שהגידו כבר דכשם דהשטר אחרון הוה כנחקרה עדותן בב"ד כמו כן הראשון והדבר אין צריך אריכות וכן מבואר במלמ"ל בהדיא פ"ג מעדות ה"ה ותמה על מהרש"ך שרצה לחלק כן וע"ש שהביא כן בשם הריטב"א בתשובה הובא בב"י סי' מ"ו שמבואר כן בהדיא וכן הוא באמת כמו שהוא בב"י אות ל"ו ואם כדבריהם הרי ש"ס ערוך דלא כותיה. אבל מאוד תמהני מדוע לא ראית ברשב"ם שביאר כיון דמודעא זו נכתבה טרם שנתן השטר מכירה ומודעה קדמה לאשקלתא פשיטא דלא שייך לומר שעדים שהעידו אינם חוזרים ומגידים שהרי השובר קדם להשטר וז"פ וברור:

ובאמת שלשון הש"ס ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרעא לשטרא אבל שטרא מבטל שטרא משמע לכאורה דבשטר תלוי. אמנם נראה דלפי מ"ש המשנה למלך שם שאם היה סתירה בשני השטרות ולא הוברר איזה מהן קודם כגון שלא נכתב בו זמן אז בשטר אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ארעא בחזקתה משא"כ ע"פ דהשתא הוא דמרעא לשטרא ע"ש וא"כ יש לומר דבמודעא לא כתב זמן לכך דוקא ע"פ לא מרע לשטרא אבל שטרא מרע לשטרא. אבל באמת מלבד דהמ"ל מפקפק על גוף הדין אבל אף אם נימא דהדין דין אמת וכן נראה לי ממשמעות דברי הריטב"א בתשובה סי' מ"ו שהדין כן מ"מ כאן שהעדים חתמו עצמם על המודעא ועל המכר בודאי אמרינן דמסתמא נכתבה המודעה מקודם וגדולה מזו מבואר סי' ר"ה ס"ט בהג"ה דאף סתם מודעא ואינו כתוב זמן יש לאוקי עדים אחזקת כשרות ומסתמא נכתבה מקודם המכר וא"כ אין מקום לכל דבריו ולק"מ קושייתו ודו"ק:

והנה בצום גדליה שנת תר"ח הגיעני דבריו שנית מ"ש להתנצל בעדו והוא האריך ואכתוב תורף דבריו דכל היכא דמן הדין הוה מפי כתבם ולא מהני רק מתקנת תכמים להציל הנאנס ולפ"ז לא מועיל רק היכא שאם היו באים לפנינו והגידו ע"פ ג"כ היו נאמנים משא"כ היכא דאף אם עכשיו באו לפנינו להגיד ע"פ לא מהני לא תועיל עדותן בכתב ומעתה מה מועיל דברי הרשב"ם שנכתב שטר המודעא קודם מכל מקום כל זמן שלא בא לפני ב"ד לא נחקרה עדותן כמ"ש בשו"ת הרמ"א סי' י"ב דמצי לחזור בו כמו בעדות בע"פ שהעידו שלא בפני ב"ד וא"כ גם כאן בשעה שבאה מודעא לפני ב"ד לא יוכלו להעיד ע"פ דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא דמכירה דהוא עכשיו לפני ב"ד גם ע"י השטר דמודעא ל"מ וע"ז הבאת ראיה מדברי הרמב"ם דכל שלא זוכרין העדות אסור להם להעיד מפי השטר דהו"ל מפי כתבם כמבואר בחו"מ סי' מ"ו ובש"ך שם ס"ק ל"ב והרי חזינן דלא הוה כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ גם עדי המודעא בשטר ל"מ דהו"ל מפי כתבם והארכת בזה דאף לדעת ר"ת דמועיל מפי כתבם מ"מ כל זמן שלא בא לב"ד לא מקרי שטר והארכת הרבה וזה תורף דבריך. הנה אם אמנם כחי חלש וברכי כשלו מצום בכ"ז אנסתי עצמי לכתוב לך מעט. והנה לדבריך הא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד הוא דוקא כשבא לב"ד מקודם אז מיד שהב"ד רואין חתימת עדים חשוב זה קבלת עדים וכאלו נחקרה עדותן בכ"ד וכן מלאת דבריך בפירוש דהא דעדים דאמרו מודעא היה דברינו דאינם נאמנים היא דוקא בשכבר נחקרה עדותן בב"ד וכל דבריך תמוהין דמלבד דהראיתיך דברי הריטב"א שהובא בב"י סי' מ"ו והמלמ"ל שמפורש שלא כדבריך ואתה באמת רצית לישב דברי הרש"ח שתמה המל"מ דמיירי שלא בא ליד ב"ד. הנה תמה אני מאד דלמה יהיה כמי שנחקרה כל שבא לב"ד ומה ידעו הב"ד כשרואין חתימות כ"ז שלא חקרו וע"כ דבאמת מצד עצם הדבר כל שאנו רואין חתימות העדים לא אמרינן דזייף דלא חציף אינש לזייף חתימות דמתיירא פן יתגלה שקרו כשישאלו לעדים ויאמרו שאין זה חתימתם ויראו חתימתם בשטר אחר ויהיה מוכחש וא"כ באמת מיד כשחתמו עדים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ כל שהיה ראוי לבא לפני ב"ד הוה השטר כאלו נחקרה עדותן בב"ד ועיין בכתובות דף י"ט בתוס' ד"ה מודה ובריש גיטין אמרו דמה"ת לא צריך קיום משום דהוה כאלו נחקרה ושם אנו דנין על הגט כשבא לפני ב"ד אי צריך שיאמר השליח בפני נכתב וא"כ מה תענה דמה מועיל מה שמביא לפני ב"ד אטו בשביל זה נתקיים השטר כל שלא חקרו ורואה אנכי שדברי הרמ"א בתשובה הטעך ואבאר לך דברי זקיני הרמ"א הוא מיירי בעד שנתן עדותו נכתב וטרם שנחקר עדותו בב"ד נתן בעצמו כתב שכל מה שהעיד בתחלה הוא שקר וא"כ יפה כתב הרמ"א כיון שהיה מפי כתבם והרי חזר בו וא"כ הוה כקול ושוברו עמו שממ"נ אם אתה מאמין למה שהעיד מפי כתבו בתחלה תאמינהו גם מה שהעיד עתה והרי ביטל עדותו וא"כ גם כאן אם אתה מאמין לשטר מכירה אף שהיא מפי כתבם א"כ תאמין לשטר מודעא שקדמו שביטל כל הכתב המכירה ואדרבא דידן עדיפא ששם בעובדא דרמ"א ביטל העדות הראשון בכתב אח"כ אבל כאן הרי ביטל המכירה מקודם שחתם על המכירה ולמה תאמר שהמכירה אמת כיון שכעת הוא לפני ב"ד הא גם המודעא כעת לפני ב"ד ובאמת בהך עובדא דרמ"א קשה ג"כ דאמאי האמין למה שחזר בו עד ונימא כיון דכבר חתם עצמו תחלה הוה כמי שנחקרה עדותו בב"ד ול"מ חזרתו וצריך לומר דסברת הרמ"א כיון דעכ"פ חזר בו העד וא"כ ל"מ מפי כתבם דאינו ראוי להגיד בעת הוה כמו אלם שאינו ראוי להגיד. ובאמת שגם על זה יש לפקפק דהא עכ"פ בעת שחתם הוה כאלו נחקרה עדותו וא"כ מה מועיל חזרתו אח"כ וא"י לבטל אלא שמי שיכול לדון עם מי שתקיף אבל זה אינו ענין לנדון דידן דשם העד חזר בו ואמר שחתם בשקר א"כ ביטל עדותו אבל כאן שניהם אמת שחתם אמודעא וחתם אאשקלתא רק שהאונס מבואר ע"י המודעא שהוכרח להחתים עצמו וא"כ למה תבטל המודעא בשביל המכירה הא שניהם אמת דבהכרח היא חתימתו על המכירה ואינו מקרי חוזר ומגיד רק שמבאר דבריו שהיה אנוס ולמה לא יהיה נאמן וז"ב ונכון. ואני תמה על הרמ"א למה לא הרגיש דבעד אחד דעת הקדמונים דלא מקרי נחקרה עדותו ועיין בתוס' כתובות דף כ"א וכן קבע הרמ"א להלכה בסי' מ"ו סעיף יו"ד בהג"ה ובאמת הש"ך שם ס"ק ל"ג תמה על הרמ"א שם ע"ש:

והנה בהא דמבואר בסי' מ"ו סל"ז באם באו עדים לפסול עדי השטר ועדי השטר עודם חיים שיטת התוס' והר"ן דגם השטר נפסל דלא עדיף מאילו העדים עומדים לפנינו דיכולים העדים לפוסלו והרא"ש ס"ל דכל שחתומים על השטר הו"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד ולא מהמני הני לפסול השטר ע"ש. והנה ל"מ לשיטת הרא"ש הדבר מבואר דאף שלא בא לב"ד ולא נחקרה עדותן בשטר אפ"ה השטר בחזקתו ואף לשיטת הר"ן והתוס' וכן הסכים הש"ך שם היינו משום דקי"ל כאביי דלמפרע הוא נפסל וא"כ העדים נפסלו בשעה שחתמו על השטר אבל אי לא נפסלו למפרע לא היה נפסל השטר אף דלא נחקר בב"ד משום דכל שחתמו על השטר הוה כנחקרה עדותן בב"ד ובאמת אם נימא דבעי שיבא לב"ד היה מיושב היטב מה דמבואר בסי' מ"ו סי"ט דעדי הקיום הקרובי' למלוה וללוה פסולים ותמה בקצה"ח מהא דאמרו בב"ב דף קכ"ח היה יודע לו בעדות קודם שנעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כת"י והא קיום כשר ע"פ קרובים ולפמ"ש הרמ"א אתי שפיר דכל הטעם דקיום כשר בקרובי' משום דקיום שטרות דרבנן דמן התורה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ בשלמא התם דבאין קרובים ורוצים לקיים השטר א"כ בעת בא השטר לפני ב"ד הוה כנחקרה עדותו של השטר בב"ד ושוב יכולין עדים קרובי' לקיים חתימתן אבל בזה כיון שבעת בא השטר לב"ד הוא כבר חתנו ופסול ולא הוה כנחקרה עדותו בב"ד ושוב ל"מ קיום בקרובי' וז"ב אבל כבר כתבתי דהדברי' תמוהים ומעולם לא שמענו לחלק כן וכל שראוי לבא לב"ד אמרינן דכמי שנחקרה עדותו בב"ד ודו"ק היטב ועיין במהרי"ט חלק חו"מ סי' מ"ג בראש התשובה ועיין במהרי"ק שורש ע"ד. אחר שכתבתי זאת שנים רבות הגיע לידי ספר שו"ת פני אריה סי' פ"ה עמד על שו"ת רמ"א הנ"ל והאריך בזה בדברים חדשים ועיין לש"ב בעל נתיבות סי' מ"ו ס"ז. אחר זמן רב זכיתי ללמוד הסוגיא הלז וראיתי בשיטה מקובצת בב"ב שם שכ' בהא דאמרו ה"מ ע"פ אבל בשטר אתי שטר ומרעא לשטר שהקשה דמ"ש שטר מע"פ וכ' שאני שטר דאלומי לשטרא ויכול להורע כח השטר א"נ דע"כ לא אמרה תורה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד היינו דא"צ לחקור ולקבל עדותן לסתור מה שאמרו כבר אבל כל שכבר נחקר עדותם בשטר דשטר הו"ל כמי שנחקרה עדותן הו"ל כמי שנחקר מפי שנים אחרים ע"ש הרי מבואר בהדיא דבשטר יכולין לחזור ולסתור דבריהם והמלמ"ל לא ראה זאת והיה לו לפשיטות דא"י לחזור ולסתור דבריהם. אבל באמת תמוה לפענ"ד ולא זכיתי להבין דברי השיטה ולא ידעתי למי מקדושים כי סיים עכ"ל ולא הודיע בשם מי ומי הכותב ובאמת שמ"ש בתירוץ הראשון דאלמוה לשטרא קשה הא גם להיפך יש שטר ומה אולמא דהאי שטרא מהאי שטרא גם בש"ס כתובות דף ח"י משמע להיפך דאמרו וכ"ת ה"מ ע"פ אבל בשטר לא והאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד הרי דס"ד דשטר לא אלים כע"פ ויכול לסתור דבריו וא"כ מ"ש שטר דיוכל לסתור מ"ש בשטר דממנ"פ או דשניהם הו"ל כמי שנחקרה או לא וגם מה שחידש דכיון דהוה כנחקר כבר שוב הו"ל כמו שנים אחרים לא זכיתי להבין דאטו יהיה עדיף מה שכתבו בשטר מאמירתם ע"פ דהוה כמי שנחקר היינו דמסתמא אמת היה הדבר והבע"ד לא חתם עדים בזויוף אבל כל שאנו אומרים דאמת שחתמו אבל אין בכחם לסתור מה שהגידו כבר וא"כ אם יחקרו בב"ד לא מצי לחזור בהו ואיך יהיה עדיף מה שחתמו בשטר מאילו נחקרו בב"ד ותדע שכן שאל"כ כל רמאי ישחד לעדים שיחזרו לסתור דבריהם בכתב ואף אם נימא דלא חיישינן לעדים שישקרו לא בע"פ ולא בכתב מכל מקום כל שהעידו בב"ד לא היה מועיל ואיך יהיה יציבא וכו' שבשטר יהיה עדיף מע"פ אתמהה ועיין בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' י"ז דהא דאמרו עדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ר מדאורייתא אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דשטר אינו רק דרבנן דבעי מפיהם היינו כשיש ע"מ וע"מ כרתי רק דלא ניחוש לזיופא לומר דהשליח זייף להגט או שזייף דעדים מוקמינן בחזקת כשרות וע"ש שמיישב הסוגיות דכתובות דף ח"י וגיטין דף ג' ע"ש וקצת צ"ע דבריו בהך דכתובות דאם יש ע"מ שוב בודאי אינם נאמנים לסתור עדותן דהא ל"צ להו כלל ודי בע"מ ואולי משום דצריך לברר דבריו עיין סנהדרין דף כ"ז ובב"ב דף ק"ע או דשם מיקרי בלא ע"מ רק לענין שיהיו נאמנים לסתור דבריהם אמרו דהוי חתימתם אמת והוה כמי שנחקרה עדותן שבודאי חתימתם אמת אבל אכתי לא יצאנו מהמבוכה דכל שמן התורה ל"מ עדותם בכתב א"כ עיקר הגדתם בעת שאמרו בב"ד והרי שם אמרו דהוי קטנים. ובאמת שראיתי במהרי"ט שלא כיון להך דכתובות דף ח"י רק לדף ב"ח דאמרו קיום שטרות דרבנן ושם הדברי' נכונים אבל בדף ח"י לא יגהה מזור תירוצו של המהרי"ט וצ"ע עכ"פ כיון דלא הוה כמי שנחקרה רק לענין זיוף ולכך המנוהו לענין הזיוף אף לשליח בגט או לקטן בקיום שטרות אבל שיהיו נאמנים לסתור דבריהם פשיטא דלא הוה כמי שנחקרה וע"כ דברי הש"ס תמוהין לפענ"ד וצדקו דברי המלמ"ל ובחידושי רמב"ן ראיתי שפירש ע"ד פירוש הרשב"ם ועיין בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ה' דמ"ש בשם מהרי"ק צ"ל מהרי"ט וגם הוא לא הרגיש לדברי המהרי"ט מה יענה להך דכתובות דף ח"י:

והנה בחידושי אמרתי דבר נפלא וחדש בדברי הרמב"ם דאין חותכין עדות שבשטר מה"ת שכלם צווחו עליו ולהיות כי אולי יתגלגל לכאן איזה דברים הנוגעים לעניננו ע"כ אמרתי להעתיקם פה הנה בגוף הענין דמפיהם ולא מפי כתבם נראה לפענ"ד טעם הדבר וטרם יהיה כל שיח נבאר מה שנחלקו הסמ"ע עם הט"ז בסי' כ"ח סעיף ה' בת"ח שיודע להעיד וזילא ביה מלתא ללכת לפני ב"ד הקטן ממנו דדעת הרי"ו דשולחין אליו להעיד בביתו וכתב הסמ"ע דצריכין לשלוח ג' אנשים כדי שיהיו ב"ד דאלו שנים הו"ל עד מפי עד והט"ז בהשמטות הנדפסים בסוף חו"מ כתב דכל ששולחין אליו מפי ב"ד אין שם עד מפי עד עליו ע"ש והוא דבר חדש. ולפענ"ד סברתו דכל שב"ד שולחים השלוחים והם שנים א"כ עכ"פ נאמנים הם שהת"ח העיד כן וא"כ שוב הוה כמו שהיו שומעין הב"ד בעצמם דשליח כמותם ומקרי שהעיד לפני ב"ד דהב"ד שומעים משלוחם ששמע מפי העד והרי אם היו העדים שולחים עדותן בכתב לב"ד היה מועיל לשיטת ר"ת כל שראויים להגיד מפיהם לשיטת ר"ת ולשיטת הרמב"ם עכ"פ מד"ס חותכין עדות שבשטר מד"ס אף דמדרבנן צריך קיום ולא הוה כמי שנחקרה ולדברי הרי"ף והרז"ה והרמב"ן כל שנעשה מדעת המתחייב הוה כמפיהם וא"כ עכ"פ הב"ד לא שמעו מפי העדים רק מהשטר ולא גרעו שלוחי ב"ד ממה שנעשה מדעת המתחייב והשטר ודאי לא עדיף משלוחי הב"ד ולא מקרי עד מפי עד וה"ה בשלוחים וז"ב כשמש. וראיתי בספר שערי משפט שהקשה פה קדוש יאמר כן דהא גם מהמתורגמן אסור לשמוע דהו"ל כשומע עד מפי עד אף דהב"ד מעמידין המתורגמן. ולפענ"ד נראה דש"ה כמ"ש הסמ"ע דהב"ד א"י לחקור כ"כ כל שלא מבינים דברי העדי' או שהמתורגמן ישנה אבל כל שהב"ד שולחין שלוחם ואומרי' שיחקרו היטב בכל הענינים פשיטא דלא שייך בזה עד מפי עד והאיר ד' עיני ומצאתי בתוס' גיטין דף ס"ז בסוגיא דאומר אמרו שכתבו ד"ה אמרו לסופר ולא דמי לעד מפי עד דה"מ כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מנה שלא נמסרו עדות לאלו המעידי' אלא בפני הראשוני' אבל כאן עיקר העדות לא נמסר לאלו והראשוני' הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט עכ"ל ראו עיני ושמחו דזה מבואר כמ"ש הט"ז והוא הדבר אשר דברתי דכיון דהשלוחים המה במקום הבעל כמו שהבעל יכול לעשות עדים כמו כן השלוחים יכולי' לעשות עדים וה"ה בזה כשם שהב"ד יכול לקבל עדות כמו כן שלוחי הב"ד שנים שהם נאמנים שקבלו עדות למה לא יהיו כמו הב"ד לקבל העדות. וראיה ברורה לזה דכבר ביארתי בתשובה אחת דאף בד"נ דבעי סנהדרין של כ"ג אפ"ה הב"ד שמקבלין העדות סגי בשלשה וא"כ לפ"ז הוה אח"כ כעד מפי עד וע"כ דאותן השלשה אינם רק שלוחי הב"ד לקבל העדות ולא הוה עד מפי עד וע"ש שהבאתי כן בשם תשובת הרדב"ז ואני הבאתי דברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין שמבואר כן וה"ה בזה ע"ש היטב. ומצאתי בספר נתיבות המשפט בסי' כ"ח ס"ק וא"ו שהאריך בדברי התוס' בגיטין הנ"ל ולפענ"ד הדברי' כפשטן נכונים וברורים וכמ"ש בכוונתם. ובזה יש לבאר דברי הרמב"ן שהביא בנתיבות שם ותמה עליו ולפמ"ש יש ליישב ג"כ כעין דרך הלז אלא שאכ"מ להאריך ועכ"פ דברי הט"ז נכונים. ומעתה מבואר הענין דמפיהם ולא מפי כתבם דהוה כעד מפי עד דהב"ד אינם שומעי' מפי העדים רק מכתבם. ובזה מבואר היטב שיטת הרז"ה דסובר כיון דנכתב מפי המתחייב הו"ל כמפי כתבם והיינו כמ"ש התוס' בגיטין דהשלוחים מצוים לעדי' שיעשו בשליחות הבעל ולפ"ז השטר הו"ל כשליח המתחייב שצוה לעדים לכתוב לו כן והשטר אינו רק שליח של המתחייב והרמב"ן ס"ל דהו"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד כל שכתוב בנוסח שטר והיינו ג"כ כיון דמן התורה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי והיינו משום דלא חשוד לזייף א"כ ודאי העדי' שמעו מפי המתחייב ושוב לא הוה מפי כתבם והמעיין ברז"ה ורמב"ן במלחמות גבי שטר קידושין מבואר דהרמב"ן ג"כ ס"ל כהרז"ה ורק דחידש דכ"ז שלא נודע אם צוה המתחייב שוב לא מקרי מפי המתחייב לכך הוסיף דנוסח השטר הוה כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ שוב הוה מפי המתחייב וז"ב כשמש ושיטת הרמב"ם נ"ל דכיון שאנו מסופקי' אם זה היה מפי המתחייב שוב הוה כעד מפי עד דע"י השטר הוה כמו שהשטר מעיד שנעשה ע"פ עדים ושוב הוה כעד מפי עד ולכך אין חותכין עדות שבשטר מהשטר מד"ת דהו"ל כעד מפי עד ואף דהוה כמי שנחקרה בשטר הא כל הטעם הוא דלא חשו לזיוף וא"כ ע"י השטר אנו דנין שודאי היו כאן עדים אבל מידי עד מפי עד לא יצא ולכך ס"ל דאינו רק מדרבנן:

אמנם נלפענ"ד דזה דוקא בשטר ראיה או שטר הלואה שנכתב בלשון שהעדים אומרי' אנחנו סהדי מעידים שזה לוה מפלוני או קנה מפלוני א"כ הוה כעד מפי עד דהעדים אינם מעידים בפיהם רק שאנו רואין כתוב כן בשטר אבל כל שהוא שטר קנין או גט וכדומה דזה המתחייב אומר כן רק שהעדים מעידים על חתימתו שכנים הדברי' שזה אמר כן או שזה גירש א"כ לא הוה כעד מפי עד דכל דאמרינן כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא חשיד אינש לזייף א"כ הב"ד רואים חתימת העדים וכאלו העידו בפיהם ושוב הוה כמפיהם ממש: ובזה מיושב היטב הקושיא הגדולה שהקשו על הרמב"ם מהא דאמר ריש גיטין דמן התורה לא צריך קיום דעדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד והיינו כמ"ש דזה הוה כמפיהם ממש ודו"ק היטב והרמב"ם לא מיירי רק משטר הלואה ודו"ק היטב: ומן האמור מיושב היטב מה דהקשה בקצה"ח סי' כ"ח בהא דאמר הש"ס בכתובות דף כ"ד כגון דכתוב ביה פלוני כהן אכולה מלתא קמסהדי או אמנה שבשטר קמסהדי וע"ז תמה דלכל השיטות לא מהני מפי כתבם כ"א לענין מלוה שבשטר ומה מועיל דאכולה מלתא קמסהדי הא הוה מפי כתבם לכל הדיעות זולת שיטת ר"ת. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דמפיהם ולא מפי כתבם הוא משום דהוה עד מפי עד ולפ"ז כל שלגבי המלוה שבשטר הו"ל שטר גמור משום שהוא בתורת שטר או מדעת המתחייב או משום נעילת דלת וא"כ שוב לא שייך עד מפי עד דכל שצוהו המתחייב לכתוב כן לא שייך עד מפי עד וא"כ כל דמסהדי אכולה מלתא שפיר מועיל דהו"ל כאלו צוהו להעיד כל המלתא או דלמא דלאו אכולה מלתא קא מסהדי וא"כ שוב הו"ל מפי כתבם:

ובזה מיושב היטב קושית התוס' בהך דמשולשין דיכתוב כהן והא לאו אכולה מלתא קא מסהדי ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שהכהן מורה על סימן הלוה או המלוה א"כ כל שהלוה צוה לכתוב שטר שהוא הלוה שוב בודאי אכולה מלתא קא מסהדי דלא הוה מפי כתבם דהא צוה לכתוב שטר על שמו שזה הלוה מפלוני וא"כ אין לך נעשה מדעת המתחייב גדול מזה ושפיר מועיל וז"ב. ובזה מבוארים כל השיטות על נכון. איברא דלפ"ז צריך ביאור שיטת ר"ת שכתב דכל דראוי להעיד מפיהם מועיל אף מהכתב ואמאי אכתי הו"ל השטר עד מפי עד. והנראה בזה דר"ת ס"ל דכיון דלכמה דברים כתיבה כדיבור וגם לענין שבועה הרבה פוסקים מחמירים דכתיבה הו"ל כדיבור וכמ"ש בשו"ת שב יעקב סי' מ"ט וברדב"ז ושבות יעקב ותומים סי' צ"ו וקצה"ח באורך לפלפל בזה ועיין בנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' נ"ג בזה ובמגן גבורים סי' מ"ז מבואר בזה אף דכתיב לבטא בשפתים א"כ ה"ה לענין עדות שבשטר דהו"ל כנחקרה עדותן בב"ד והדיבור היה ע"י כתב וא"כ לא שייך בזה עד מפי עד דזה מקרי דיבור ואף דכתיב מפיהם הוא רק למעט אילם דפסול אבל כל שאינו אילם הוה כדיבור ממש וזה ענין דהוה כנחקרה עדותן בב"ד וז"ב. ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש הרמ"א בתשובה סי' י"ב הנ"ל דכל שחזר בו קודם שבא לב"ד שוב לא שייך לומר דראוי להגיד ול"מ מפי כתבם. ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דלא הוה כמו שנחקרה השתא בב"ד דא"כ הו"ל כעד מפי עד רק כמי כשנחקרה בעת שכתבו דאז הו"ל כדיבור ושוב הו"ל לא יגיד וכל שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וזכורני שזה זמן רב ראיתי בכנה"ג על או"ח בסופו שהביא בשם מהר"י בי רב ומהרלב"ח שנסתפקו אי בלא יגיד שייך אם הגידו מפי כתבם. ולפמ"ש היה מקום לפלפל אבל אין אתי ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הדברים ברורים ומן האמור נראה לפענ"ד דבר ברור דבשטר שנמצא חתומים עליו קרוב או פסול דודאי מהראוי שיועיל מה שהעידו הכשרים בעצמם ולא מקרי נמצא אחד מהם קרוב או פסול דיהיה כל העדות בטל:

והנה בסי' ל"ו ס"א פסק כן הרמ"א והוא מתשובת הרא"ש כלל סמ"ך ובטעם הדבר נראה לפענ"ד דאף דהיה ראיה והגדה בצירוף פסול וקרוב דהחתומים על השטר הוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ועיין סמ"ע וש"ך וט"ז שם. אך באמת לפענ"ד לכל השיטות הדבר נכון דל"מ לשיטת ר"ת דבעינן שיהיו ראויים להגיד ע"פ דאל"ה פסול מפי כתבם וא"כ כאן שעדים הקרובים או הפסולים אינם ראוין להגיד ע"פ א"כ שוב נפסלי' בכתבם ולא הוה כמי שנחקרה וא"כ הפסולים כמאן דליתנהו ולכך צריכים הכשרים להגיד אח"כ ובאמת שהיה מקום להכשיר אף בלא הגידו כיון דלענין הקרוב ופסול לא הוה כמי שנחקרה אלא שאי אפשר לאחוז החבל בשתי ראשין דאם אתה מחשב השטר כמי שנחקר הרי הצטרף הפסול עם הכשר ע"כ אמרינן דלא הוה כנחקרה והוה מפי כתבם והכשר יוכל להגיד וכן לשיטת הרמב"ם עכ"פ מה"ת מפי כתבם פסול ולא נתכשר רק משום נעילת דלת וכאן שיפסול עי"ז כל העדות אדרבא אוקמא אד"ת דשטר פסול דהוה מפי כתבם ולא הוה כנחקר ולכך כשר שהגיד אח"כ הוה עדותו עדות וגם לשיטת הרמב"ן דכל שנכתב בלשון שטר הוה מפי המתחייב וכאן דאין לו דין שטר דהוה צירוף קרוב או פסול ומזוייף מתוכו פשיטא שאין לו דין שטר ולא הוה כמי שנחקר וגם לשיטת הרז"ה יש מקום לזה אם נימא דהרז"ה יודה לדברי הרמב"ן. ועכ"פ להשלשה שיטות בודאי דברי הרא"ש נכונים ואף לשיטת הרז"ה הא שם מיירי בשטר צוואה ושפיר יכולין לחזור ולהעיד דהא הצוואה ודאי לא הוה שטר ממש ולא הוה כמי שנחקר כ"כ ושפיר יכולין לחזור ולהגיד. ובזה י"ל דברי הרא"ש דסתרי דבכלל סמ"ך סי' ה' שם פסק לענין שטר מתנה דכל שנצטרפו בראיה פסול השטר וכן מבואר בסי' מ"ה ובסמ"ע וש"ך נדחקו בזה ועיין בשו"ת נודע ביהודא מהד"ת חלק אהע"ז סי' ע"ו ולפמ"ש בשטר מתנה דהוה שטר גמור החמיר בזה דאולי הוה כנחקרה עדותן והו"ל ראיה והגדה בצירוף פסול וקרוב ודו"ק היטב. ובפשיטות י"ל בישוב דברי הרא"ש דבאמת צריך ביאור היאך יחזור ויעיד הכשר הא עביד אינש לאחזוקי דיבורא ובפרט כל שחתם בשטר והוה כנחקרה עדותן בב"ד ואין לך מעשה גדול מזו וצריך לומר כיון דלבעל העיטור אינו מועיל רק כשנפסק הדין עפ"ז וכל שצריך מדרבנן לקיים השטר א"כ לא הוה כנפסק הדין ע"פ השטר ושפיר יכולין לחזור ולהעיד ולפ"ז זהו בשטר צוואה דכ"ז שחי היה יכול לחזור בו א"כ לא נפסק הדין עדן אבל בשטר מתנה שפיר מקרי נפסק הדין דהא הוה כנחקר עדותו בב"ד מה"ת וא"כ שוב שייך לומר דעביד איניש לאחזוקי דיבורא דאף דמדרבנן צריך לקיים אבל מן התורה כבר נפסק הדין משא"כ בשטר צוואה דלא נפסק הדין לגמרי דכל זמן שחי לא נחקר העדות דהיה יכול לחזור בו ועיין ש"ך סי' ל"ג בשם בעל העיטור דעיקר תלוי בנפסק הדין ועיין קצות החשן שם ובסי' כ"ח ודו"ק היטב וע' בתשובת הרי"ף שהביא הרא"ש בפ"ק דמכות בשנים שחתומים על השטר ונמצא אחד מהם קרוב או פסול דמחייבינן שבועה ועיין סי' ע"א ועיין בטוש"ע סי' נ"א וצ"ע דעכ"פ יכול להעיד בע"פ ואולי מיירי שאינו לפנינו שוב ראיתי בנוב"י מהד"ת שם שהרגיש בדברי הרי"ף אלו ונהניתי:

והנה אחר זמן רב בלמדי ברי"ף פ"ב דכתובות בהא דאמר ר"נ דעדי' שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנים ומר בר"א ס"ל דבמודעא נאמנים מ"ט האי ניתן לכתוב והאי לא ניתן לכתוב הביא הר"ן שני פירושים או מיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר או בשכתב ידם יוצא ממקום אחר והנה בדברי ר"נ פירש דאף בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין במודעא דלא ניתן לכתוב דמודעא לא היה מחמת נפשות רק מחמת ממון ור"נ ס"ל בעצמו בב"ב דף מ"ח דאי מודעא לאו אשקלתא ואשקלתא לאו מודעא [וצ"ע דר"נ לא אמר כן והש"ס פריך כן על ר"ה] אמנם במר בר"א דאמר דמודעא ניתן לכתוב הביא הר"ן שני פירושים דלשיטת רש"י דמ"ש ניתן לכתוב הוא דמצוה קעביד להציל העשוק דוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאם יוצא אין נאמנים אף שמצוה קעבדי דלא עדיפי מאנוסים מחמת נפשות דלא מהמני למעקר סהדותא ולשיטת המפורשים דניתן לכתוב היינו משום דנ"מ לענין החזרת המעות שקיבל או שבידם להקדימו לזמן השטר אז אף בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ע"ש ואני תמה דא"כ מר בר"א לא פליג רק בשכתב המודעא בשטר דאז יכלו להקדים זמנו לזמן השטר או עכ"פ בזמן השטר באותו יום וא"כ ר"נ דפליג ואמר דבמודעא אין נאמנים הוא אף בכתבו המודעא בשטר משום דלא ניתן לכתוב והרי בש"ס אמרו שם להיפך דפריך איני והאמר ר"נ העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנים ומשני ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא אבל בשטר אתי שטרא ומרע לשטרא וא"כ הרי לר"נ כל שהיו בשטר נאמנים לומר מודעא וא"כ בין לפירשב"ם משום דיכול להקדימו לזמן השטר ובין לשאר הפירושים עכ"פ בשטר מודעא נאמנים והרי לשיטת הר"ן מר בר"א לא פליג רק בשטר מודעא ובע"פ גם למר בר"א אין נאמנים דלא שייך הטעם של הר"נ וא"כ הא ר"נ לא פליג בזה וצריך לומר לשיטת הר"ן דלמר בר"א כיון דעכ"פ ידעו שהיה אונס א"כ היו יכלו למכתב שוב אף בע"פ נאמנים לומר מודעא היה דהא יכלו למכתב מעצמם ולא הוה כחוזר ומגיד דהא בידם למפסל השטר ע"י שהיו כותבין שטר אחר. אך באמת דזה לא מסתבר דכל בע"פ אין בידם למפסל השטר מכר ע"י שהיו יכולים לכתוב המודעא ולהקדים הזמן וכמ"ש במלמ"ל וכן היא באמת סברת ר"נ לפי' הרשב"ם ובשלמא בפשטות ל"ק דלמר בר"א דס"ל דניתן לכתוב משום דמצוה קעבדי ורק בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר הוא דנאמנים אז אף במעידים בע"פ יכולים לאורעי שטרא דלא מקרי חוזר ומגיד דהו"ל כאלו אמרו תנאי היה בדבר וכמ"ש הרשב"ם שם וא"כ שפיר פליגי ר"נ ומר בר"א דר"נ ס"ל דלא שייך לומר בע"פ שירע לשטר הכתוב וחתום ומר בר"א ס"ל דלא שייך חוזר ומגיד בכה"ג אבל להר"ן דמפרש דמר בר"א פליג אף בכתב ידם יוצא ממקום אחר א"כ לא מסתבר דמר בר"א יפלוג גם בע"פ דהיאך יהיה נאמן בע"פ לאורעי לשטרא וצ"ע ועיין בשיטה מקובצת בכתובות שם ותמצא סעד דלמר בר"א אף בשלא כתב כל דניתן לכתוב ככתב דמי ע"ש אבל אכתי לא פלטינן מדוחקא בסוגיא וצ"ע. וראיתי להפ"י בכתובות שם שהקשה דמה פריך הש"ס מדר"נ הא כיון דמר בר"א פליג קי"ל בכלהו תלמודא דהלכה כמר בר"א בר ממיפך וחוורי וע"כ הביא מזה ראיה דמר בר"א לא פליג רק כשאין כתב"י יוצא ממקום אחר וא"כ שם דחתם רבב"ח דהיה פקיע שמיה כדאמרו שאני רבנן דפקיע שמייהו וא"כ היה בלי ספק ניכר חתימתו וא"כ אף למר בר"א אינן נאמנים ע"ש ובאמת אף שהדבר חריף תמיה לפענ"ד דבאמת הש"ס לא הקשה רק מר"נ ולא ממר בר"א ולדבריו היה לו לש"ס לבאר דהקושיא היא ממר בר"א והרי הש"ס אח"כ גופא ומייתי הך דמר בר"א וגם ניהו דהיה פקיע שמיה אבל מכל מקום חתימתו לא היה ניכר. ובגוף קושיתו באמת לפי מה שנראה בר"ן וכן מצאתי בהגה"ת אשר"י בב"ב שם שכפי הנראה היו גורסין ור"נ אמר מאן דחתים אאשקלתא לאו מודעא וא"כ שפיר פריך מר"נ על ר"נ וגם הא קי"ל כר"נ בדיני נגד ר"ש ואפשר דגם נגד מר בר"א וע"כ דבריו תמוהין ומיהו בנימוק"י על כתובות כתב דהלכה כמר בר"א משום דהלכה כוותיה בר ממיפך וחוורי אבל בקדמוני' בכתובות שם בשטה משמע דס"ל לקצת דהלכה כר"נ מדפריך הש"ס אליביה בב"ב וע"ש בנימוק"י דגם הוא פירש כהר"ן דמר בר"א אף בלא כתב אמרינן כיון דניתן לכתוב ככתוב דמי: והנה מדי דברי בענינים אלו ארשום כאן מה שיש לי ענין חדש ופליאה על הפוסקים בענין לוה שטוען אמנה היה דברינו דמבואר בסי' פ"ב דנאמן ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והנה בר"ח חשון שנת תרי"ב למדתי בטוש"ע חו"מ סי' ק"מ שם מבואר בס"ג דאם טען ראובן שיש לו שטר שמכר לו ושמעון טוען שהוא מזוייף או שטר אמנה דיתקיים השטר בחותמיו ואם לא נתקיים תחזיר השדה לבעלים וכתב הב"י דנלמד ממודה בשטר שכתבו דמבואר בסי' פ"ב דצריך לקיימו. והנה בראשית ההשקפה תמהתי דמשמע דנלמד משטר הלואה ולמה לא הביא הב"י דכן מבואר בהדיא לענין שטר מכר בב"ב דף קנ"ד ע"ב הרי שהיה אוכל שדה וכו' אמנם לאחר שעיינתי בסוגיא נפלאתי מאוד דהרי באמת הרשב"ם שם פסק בדף קנ"ה דהלכה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וכר"י דאיפוך והתוס' ד"ה אלא כתבו דאינו נראה לר"י רק דקי"ל כר"נ בדיני דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ולפ"ז תימה מאוד דהרי ר"נ ס"ל דמודעא היה דברינו וכן אמנה היה דברינו אינן נאמנים וכתבו התוס' בכתובות דף י"ט ובב"ב דף מ"ח ד"ה אמר דר"נ ס"ל דאמנה אינן נאמנים לגרע השטר ע"ש וא"כ כיון דר"נ ס"ל דעדים לא אלימי למגרע שטרא מכ"ש הוא ואף דאנן קיי"ל דבמודעא נאמנים משום דניתן לכתוב ובאמנה לא נאמנים משום דלא ניתן לכתוב כמבואר בכתובות שם ובטוש"ע סי' מ"ו סל"ז וא"כ אם עדים אינן נאמנים מכ"ש המלוה או המוכר דאינו נאמן כדאמרו בב"ב דף קנ"ד דעדים אלימי ומגרעי לשטרא ולא הוא. ובאמת שדעת רבים מהפוסקים דקי"ל כר"נ דלא כמר בר ר"א ועיין ש"ך שם ס"ק קי"ז אבל מכל מקום זהו לענין עדים דאלימי לגרוע כח השטר אבל הוא בעצמו בודאי מהראוי לומר דאינו נאמן דהרי ר"י פסק דא"צ לקיים השטר וכל הטעם דלא קי"ל כן הוא משום דהלכה כר"נ בדיני וכיון דר"נ עצמו ס"ל אף בעדים דאינם נאמנים א"כ עכ"פ לגבי המוכר והלוה עצמו בודאי ראוי לפסוק דמודה בשטר שכתבו אינו נאמן ודברי הטוש"ע בסי' פ"ב ובסי' ק"מ לענין אמנה צע"ג:

שוב יגעתי ומצאתי בתומים סי' מ"ז ס"ק נו"ן שהרגיש בזה. וראיתי בקצוה"ח שהטיב לראות בזה וכתב ליישב דכל הטעם של התוס' דלכך אמנה מהימן משום דלא מגרע השטר וזה לר"נ דניתן לכתוב אבל למר בר ר"א דלא ניתן לכתוב שוב לא שייך לומר דמרע לשטרא דהא לא ניתן לכתב כלל ובזה קי"ל כמר בר ר"א לגבי ר"נ ואמנה לא ניתן לכתוב דעולה היא וא"כ הוה כקטנים ואנוסים דאין מקום לשטר כלל ודפח"ח ואף כי עדיין תמוה דעכ"פ מר"נ אין ראיה וגם אם העדים לא ידעו שהוא אמנה שוב מגרע לשטרא ובכ"ז הדבר נכון ודו"ק. ועכ"פ הדין מבואר בב"ב דף קנ"ד לענין מכר. וראיתי בב"ח סי' ק"מ שכתב על דברת הטור הנ"ל דאף דכבר כתוב בסי' מ"ו וסי' פ"ב דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כתבו כאן דלא תימא דוקא בהלוואות והודאות שבא להוציא מיד המוחזק הוא דצריך לקיימו אבל בקרקע דאדרבא מי שהשטר בידו הוא מוחזק בקרקע וזה בא להוציא מידו הו"א במודה שכתבו א"צ לקיימו קמ"ל ע"ש. ותמהני דממנ"פ אם זו סברא באמת מנלן דבזה ג"כ צריך לקיימו ועוד דהרי בב"ב שם מקשה על הא דאמר שאני אומר לד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והא מפלג פליגי דתנן אין נאמנים לפוסלו וחכמים אומרי' נאמנים ומה קושיא שם נאמנים בשביל שהוא להוציא מיד המוחזק דשם מיירי בהלואה משא"כ כאן דאדרבא זה מוחזק והיא קושיא נפלאה ואף דיש לדחות די"ל דעדים ל"ש לחלק בין מוחזק ובין שאינו מוחזק דכל שעדים נאמנים אף חזקה ל"מ דשני עדים אלימי מחזקה ורוב והם נקראו ודאים ואין חזקה ורוב מועיל לגבי ודאי. ובזה י"ל דזה סברת הש"ס עדים אלימי לאורעי שטרא איהו לאו כל כמיניה והיינו דעדים כל שנאמנים מועיל גם לגבי חזקה משא"כ איהו לאו כל כמיניה כיון דהלה מוחזק. אך אכתי קשה דא"כ בתחלת הסוגיא דר"ל שחל לימא ר"מ היא ולא רבנן ומה קושיא הא י"ל דרבנן ג"כ מודים בזה דהא היה קרקע בחזקת בעל השטר וגם פשטת לשון הסוגיא שם מורה דלא כחלוקו וגם גוף דברי הב"ח דכאן הוא בחזקת הלוקח תמוה דאדרבא קרקע בחזקת המוכר הוא דבחזקת בעלים הראשוני' היה וכל שטוען שהוא אמנה שלא התחיל למכור כלל ממילא קרקע בחזקת בעלים הראשוני' הוא והרי במי שמכר בודאי רק בתנאי כך וכך ונחלקו עדים אם נתקיים התנאי דחידש הרשב"א כיון דודאי מכר הקרקע בחזקת הלוקח מקרי כמה כרכורים כרכר המלמ"ל פט"ו מהלכות טוען בזה וזה דוקא כל שמכר בודאי אבל כשטוען אמנה שלא התחיל המכר פשיטא שקרקע בחזקת בעליה הראשוני' היה. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דהרי בבא לדון בשטר וחזקה נחלקו בב"ב דף ק"ע רבי ורשב"ג ואוקמא שם בפלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו או אי צריך לברר ולפ"ז יש לומר דגם כאן מיירי בכה"ג א"כ בזה בודאי עומד בחזקת הלוקח שהרי א"צ להראות שטר רק ע"ז שאמר שיש לו שטר. ובזה היה מדוקדק הלשון שאמרו בב"ב שם הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו ובא זה וערער והוציא הלה את אונו והיינו שבאמת היה לו כבר חזקה רק שבא בכח השטר ג"כ א"כ בזה בודאי הוא בחזקת הלוקח אלא שלפ"ז באמת קשה למה יהיה צריך לקיימו ולא נוקי בחזקת הלוקח ואף את"ל כיון דצריך לברר א"כ עכ"פ בירור לא מקרי אבל דבר זה אינו פשוט כ"כ ועיין סנהדרין ר"פ זה בירר דנחלקו ר"מ ורבנן אי צריך לברר ויש שם גירסאות והיה מקום להאריך כאן דלכך מתלי תלי לה במחלוקת ר"מ וחכמים אבל לפי שהוא רחוק מדרך הפשוט ע"כ קצרתי:

והנה בהא דנחלקו אי ראיה בקיום השטר או ראיה בעדים כיוצא בזה נחלקו בב"ב דף נ"ב רבה ס"ל ראיה בעדים ור"ש ס"ל ראיה בקיום השטר ופירש רשב"ם שם דכתבו לו ב"ד הנפק ומסתמא חקרו ודרשו יפה שכל השטר הוא אמת והרי נכתב על שמו ובראותי כן תמהתי דמה ראיה מדקיימו השטר דאינו של אחין והא הן טענו דאמת דנכתב על שמו אבל הוא של כל אחין ולא מבית אבי אמו. וראיתי בחידושי ת"ח שהקשה דהא הב"ד מקיימין אע"פ שא"י וגם א"כ בהך דשכ"מ אדבריא מה ראיה מקיום השטר ובאמת שגם הוא נדחק. אך לפענ"ד היה נראה דהנה שיטת הרי"ף דדוקא היכא דאיכא לשטר תחות יד עדים דאי בעי היה כובש השטר לכך מקרי מפי כתבם אבל כל דנפק מתחת ידם ונמסר להבעלים כיון דלא יוכלו למהדר הו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד ע"ש וברמב"ן במלחמות ובנימוק"י ולפ"ז נראה דשם בשטרות שנכתבו על שמו וא"כ שוב הוה לגבי שאר אחין כמפי כתבם כיון דאי בעי היה כובש השטר א"כ הרי הוא טוען דהוא שטר שלו מבית אבי אמו ונמצא אף דנימא דהוא של אחין עכ"פ הוה מפי כתבם ופסול ואף דיצא מתחת העדים והוא ביד בע"ד והוה מדעת המתחייב הא גם הבע"ד היה יכול לכובשו ושוב הוה מפי כתבם וגם לשיטת רש"י ובעה"מ דהוה מדעת המתחייב הא המתחייב לא מסרו רק לאח הלז וכיון דהוא טוען שהוא שלו שוב לגבי השטר הו"ל מפי כתבם ודעת המתחייב לא היה רק למי שנתן המעות ולמי שמסר השטר ולכך כל זמן דלא נתקיים מפיהם הרי הוא שלו:

ובזה נלפענ"ד הא דאמרו הא רב והא שמואל הא רבה והא ר"ש מר כמאן ס"ל ומשמע דרצה למפשט גם הך דנחלקו רבה ור"ש ובאמת זה אינו מוכיח כלל ועיין רשב"ם רק מה דנחלקו רב ושמואל לבד. ולפמ"ש אתי שפיר דבאשה לא שייך קיום השטר דאשה לגבי בעלה אף שנמסר לה והיה כתוב על שמה מכל מקום לא מקרי מפי כתבם כיון דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואף שהיא ג"כ נושאת ונותנת בתוך הבית מכל מקום כל זמן שלא תברר שהיא שלה הוא מסתמא של הבעל וגם דעת המתחייב ודאי הוה לבעל שהוא העיקר וא"כ לא שייך קיום בשטר וע"כ דקיום בעדי' וא"כ ע"כ דראיה היינו בעדים. ובזה נראה לי דגם שם שנחלקו אי היה שכ"מ או בריא בעת כתיבת השטר א"כ הראיה בקיום השטר תלוי גם כן בזה דאם העדים אומרי' ע"פ אז הוה קיום אבל אם אינם אומרי' ע"פ שוב הוה מפי כתבם דהא לא הוה מדעת המתחייב דהא הוא טוען ששכ"מ היה ויכול לחזור וגם היה יכול לכבוש שטרו דהיינו שהיה יכול לחזור והוה ככובש השטר ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף