שואל ומשיב/ב/ד/קכח
שואל ומשיב 
ב ד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ענין מיני קטניות בפסח אם מותר להאכיל לעניים.
נתתי אל לבי לדרוש ולחקור היות כי זה כמה שנים אשר היוקר יאמיר וביותר בשנה זו היוקר עלה עד למעלה אמנם נוסף לזה הרבה עשירים ירדו מטה מטה והסוחרים רבים מהם יסחרו אל צרור נקוב כי השפע הלוך וחסור ורבים קפצו יד מהשיב נשייהם וע"כ קשה מאד לתת לעניים קמחא דפסחא כי מלבד כל אלה בשנה הקשה הלזו מפני כי בקיץ פשתה החולי רע ר"ל וע"כ לא יכלו לקצור התבואה בזמן הראוי וע"כ נתהוו חטים מצומחים רבים וקשה שימצאו חטים שאינם מצומחים ואף הביטול בששים קשה מאוד למצוא ורבים שנהגו בקמח משומר משעת קצירה לא יכלו למצוא וגם אני מן המנויים וכמעט סתם קמח היה קשה מאד וא"כ כמעט שקשה לחלק לעניים קמח מחמשת המינים די ספקם וע"כ נתתי אל לבי אולי נוכל להתיר מיני קטניות וכן רעטשקי מלוקט יפה יפה שלא נתערבו בו מקמח מחמשת מינים לאפות מצות למען שיהיה להם לאכול לחם לפי הטף והנה אמת נכון הדבר כי זה שנים רבות אשר רבים דרשוני להתיר להם מיני קטניות כי הוא שעת הדחק ולא רציתי להכניס ראשי בזה. אך כעת אמרתי אולי לחלק לעניים שרי. ומנא אמינא לה מהא דאמרו בפ"ג דדמאי משנה א' מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי הרי אף דדמאי חשו חז"ל והוצרכו לעשר אפ"ה להקל על הצדקה הקלו כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות שם והוא הדין כאן אף דגזרו חכמי אשכנז וחסידיה מבלי לאכול מיני קטניות לא עדיפי מחז"ל בעלי המשנה והגמרא אשר גזרו על דמאי ואפ"ה התירו לחלק לצדקה מכ"ש בזה ומה גם דשם הגזירה כללית היתה על כל מקום ומקום וכאן לא היה הגזירה רק באשכנז ופולין וכמ"ש הטור והב"י סי' תנ"ג דמהראוי להקל בזה ואין לומר דשאני התם דהו"ל רובא דמעשרין ולכך לא חשו למיעוט משא"כ כאן דזה אינו דאדרבא איפכא מסתברא דהרי שם עכ"פ יש מיעוט שאינם מעשרים וגם לא היה דבר ברור דרובם מעשרים ועיין בגיטין דף ס"א ובתוס' ופ"י שם והרבה הארכתי בזה בתשובה אחת ואכ"מ ואפ"ה הקלו ומה גם די"ל דכיון דאיכא חשש איסור בגופו שמא אינם מעושרין והו"ל כגבינות של עכו"ם ואפ"ה לא אסרו ועיין פי"א ממעשר הי"ג ששיטת הרמב"ם שם דאף ס"ס ל"מ בדמאי כמ"ש הכ"מ ליישב השגת הראב"ד שם כיון דמתחלתו גזרו על הספק ואפ"ה התירו מכ"ש במיני קטניות שאין אסורו בגופו רק משום חשש דאתי למחלפיה או שיש בו תערובות מקמח פשיטא דלהקל על הצדקה יש להתיר ואין לומר דשאני התם דלא מחזיקין זה לרשע שלא עשר כמ"ש התוס' בבכורות דף ק"ד לכך לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה משום דלא מחזיקין אותו לרשע וכאן לא שייך זאת דזה אינו דהא באמת כל שאין אנו דנין על איש פרטי לא שייך אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן כמ"ש התוס' בשבועות דף מ"ו לענין אחזיקו בגנבי דהא איכא גנבי בעולם ועיין ש"ך חו"מ סי' קל"ג באורך וה"ה לענין רשע דאיכא רשעים בעולם ואפ"ה לענין צדקה ל"ח וה"ה כאן ועוד באמת ל"ש כ"כ רשע שם דחיישינן שמא מתוך עמיותו א"י כ"כ החומר של המעשר ואינו מעשר לא שיהיה רשע במזיד שיודע מן האיסור וירצה לעבור וא"כ שוב הוה שוה בשוה לכאן ואף שאמרו בירושלמי וצריך להודיען וכ"כ הרמב"ם בספרו הי"ד פ"י ממעשר הי"א הא כבר איסורו בא מצד הגובין סתם ומחלקין סתם וא"צ להודיען והרוצה לתקן יתקן א"כ זה דוקא שם דיוכל לתקן משא"כ כאן אם ירצה להחליף מעצמו ולהוסיף קצת על קמח שמור מי ימחה בידו אבל א"צ להודיעו כלל ואף דבירושלמי אמרו שם דר"י סבר דווקא בעניים חברים הא מסקינן שם דאף בעניים ע"ה. והנה לפמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דדוקא אכילה אחת אבל כשמחלק עליהם הקופה ונפל לכל אחד חלק טוב חייב לעשר ולכך קתני מאכילין ולא קתני אוכלין וכ"כ הרע"ב שם דדוקא באוכלין על שלחן בעה"ב אבל לא באוכלים בביתם ולפ"ז גם כאן כל שאוכלים בביתם אסור. אמנם באמת הדברים תמוהים כמ"ש התיו"ט שם דבחבורו חזר בו הרמב"ם ועמ"ש בתוס' חדשים בשם דו"ז הגאון מו"ה ארי' ז"ל אבד"ק אמשטרדם ואני תמה על הרמב"ם והרע"ב דהרי בירושלמי אמרו תני וצריך להודיען על דעת דר' יונה דאמר בעניי חברי מתנייתא ניחא והא גם לדבריו יקשה דהרי מאכיל לעניים על שלחנו דמאי וא"כ איך יתקן העני ומה מועיל בהודעתו הא א"י לתקן בבית בעה"ב וצ"ל דמודיעו קתני לענין מה שנותן להם לביתם ע"ז צריך להודיע כדי שיתקנו אבל מה שאוכלים בביתו א"צ להודיע ואולי גם מה שאוכלים בביתו אם ירצה לעשר העני יוכל לעשר והנה ב"ש אמרו נותנין את המעושר לשאינו מעושר ושאינו מעושר למעושר נמצא כל אדם אוכלין מתוקנין וחכ"א גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ומפרש טעמא דב"ש אפילו תגדרנו עכשיו יכול את לגדרו לאחר זמן אין את יכול לגדרו מ"ט דרבנן אם מדקדק את אחריו אף הוא ממעט בצדקה ועיין במפרש שם מ"ש בזה ולפענ"ד דטעמי' דב"ש דהם חשו דאם אתה אומר דמותר להאכיל לעניים דמאי העני יאכל דמאי אף כשיבוא לביתו או שיאכל תמיד דמאי ויחשוב דלעני הותר דמאי וניהו שעכשיו תגדרנו ותאמר לו שלא הותר רק להאכילו ולא שיביא לתוך ביתו או מה שיקנה מעצמו מע"ה אבל יהיה הפרצה אח"כ שיתיר לו לעצמו לאכול דמאי ולא ישמע לך וב"ה אומרים דא"כ אתה ממעט מהצדקה שהע"ה עשירים לא ירצו לתת שמדקדקים עליהם לעשר אחריהם ויהיה איבה גדולה ולכך הקלו כנלפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד לומר דאולי כאן לא שייך זאת אבל באמת כאן ל"צ לזה דבאמת יש לומר דלענין צדקה לא גזרו על מיני קטניות והם בעצמם לא היה גזירתם על עניים שמוכרחים להטיל עצמם על קופת הצדקה ובאמת שמצינו כה"ג שחשו חז"ל ולא קדשו קדושה שנייה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וכבר אמרו חז"ל חולין דף מ"ט אסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה א"כ משמע דבאיסור דרבנן ומכ"ש בגזירה מפני חששא רחוקה ודאי חסו על ממונם של ישראל והקלו על קופת הצדקה. והנה לפענ"ד היה נראה לכאורה דלכך ס"ל לרבנן דגובין סתם ומחלקין סתם והיינו דמערבין כל הקמחין ביחד ואולי יש עוד מי שנותן קמח מעושר וגם הבעה"ב שאינם קונים מע"ה וא"כ יש רוב עכ"פ ובכה"ג לא גזרו כ"כ לענין עניים אלא שדעת הרמב"ם דאף ס"ס בדמאי אסור וגם הו"ל דבר שיש לו מתירין ולא בטל. ועכ"פ בנדון דידן נראה לפענ"ד דיש להקל על העניים ועיין בירושלמי דר' יסא אמר דאף לעניי ע"ה דא"כ אתה נועל דלת בפני ע"ה ופירש המפרש שימות ברעב והרי בנ"ד שהקמח ביוקר גדול ויש ג"כ חשש שמא ימותו חלילה ברעב ואף שלדעתי נראה דהפירוש הוא שחשו לע"ה עשירים שאם נימא להע"ה עניים שלא יתנו להם בשביל החשש ישמעו הע"ה העשירים ולא ירצו לסייע להם בצדקה כי יאמרו שאנחנו מובדלים כל כך מהם שאף לעניים אינן מחלקים רק להת"ח ולא לע"ה מכל מקום מצד הסברא נראה דמותר לתת לעניים וכמ"ש ודו"ק. עוד נראה לפענ"ד דמ"ש וצריך להודיעו היינו דשמא נפשו חותה מן האיסור ויצטער באכלו דמאי ע"כ צריך להודיעו דאולי ירצה לתקן וז"ש דלר' יונה ניחא דאמר בעניי חברי מתנייתא אלא לעניי ע"ה למה יודיעו מה מועיל ולזה משני מפני אחר שאינו מתקן והמפרש נדחק בזה ולפענ"ד נראה דשמא ע"ה העני הוא אינו חשוד וירצה לאכול מעושר דוקא ויהיה נפשו חותה דאולי ע"ה העשיר אינו מתקן והם טבלים לכך צריך להודיעו. ובזה מדוקדק דברי הרמב"ם בספרו היד דלא העתיק הך דצריך להודיעו רק ברישא במאכיל ולא בגבאי צדקה ולפמ"ש הך הודעה אינו רק שמא יהיה נפשו חותה מן האיסור והרי שם דהגבאי ג"כ א"י שהרי גובה סתם למה יודיע רק שהעני עצמו אם ירצה לתקן מתקן ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו בסוכה דף ל"ה ע"ב דאמר ר"ה תני ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי וב"ה אומרים מאכילין את העניים דמאי והקשו התוס' מה קמ"ל ר"ה דב"ש פליגי וכי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן וכתבו דקמ"ל דאי משכחת סתמא דאמרו מאכילין תדע דב"ש היא ובכפת תמרים הקשה דאכתי מה קמ"ל דב"ש מבואר בדמאי פ"ג שם דנותנין המעושר לשאינו מעושר אלמא דאין מאכילין והנה לפמ"ש הרע"ב והרמב"ם לחלק דדוקא על שלחנו הוא דמאכילין ולא בביתו וא"כ טובא קמ"ל דשם נותנין הגבאים להעניים בביתם וא"כ בזה הו"א בהא הוא דמחמרי ב"ש ואמרו דצריך לתת מעושר לשאינו מעושר ולא להיפך אבל מאכילין לעני דמאי ה"א דד"ה הוא קמ"ל דב"ש גם בזה חלקו. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם דבאמת הוא תמוה דא"כ איך אמרו מגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוה עני וחזי ליה הא לא חזי לעני וכמו שהקשה התויו"ט וגם הר"ש הקשה כן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הרמב"ם דייק מלשון מאכילין דמשמע דוקא מאכילין אבל לא אוכלין. ולכאורה אין זה דקדוק דיש לומר דאגב דנקט ב"ש אין מאכילין והוה רבותא נקטו ב"ה גם כן מאכילין ואין לומר דכחא דהיתירא עדיף דז"א דבאמת אם רוצה לתקן יתקן ולכך לא נקטו ב"ה בפירוש ההיתר וא"כ מה מדייק הרמב"ם אמנם זה אינו דהרמב"ם בפירוש המשנה שם דלא נזכר דברי ב"ש שפיר אמר דנקט מאכילין דוקא אבל לפי מה דתני ר"ה דברי ב"ש שוב אין ראיה מדברי ב"ה וז"ש מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוה עני וחזי ליה וז"ש רבינו בחבורו סתם וחולק על מ"ש בפירושו ולפמ"ש אין חולק דלפי מה דתני ר"ה אין ראיה מדנקט מאכילין ודווקא במשנה דייק רבינו כן אבל לדינא מודה. ובזה עמדתי על מה דאמרו בברכות דף מ"ז ותני ר"ה ב"ש אומרים אין מאכילין והוא תימה למה סיים זאת בשלמא בסוכה שם נקט במשנה דב"ש פוסלין וב"ה מכשירין הוצרך לפרש טעמיה דב"ש ודב"ה אבל בברכות לא נקט רק דדמאי מברכין ופירש משום דמגו דאי בעי הוה מפקר לנכסיה וחזי ליה ואם כן למה הביא דברי ב"ש והוא דקדוק עצום. ולפמ"ש אתי שפיר דק"ל למה מברכין דלא שייך דאי בעי מפקיר נכסי וחזי ליה והא דוקא מאכילין ולא אוכלין ולכך נקט דב"ש תני אין מאכילין וא"כ שוב אין ראיה ממה דנקטו ב"ה מאכילין וא"כ קי"ל כב"ה דמותר אפילו לאכול ולאו דוקא מאכילין ודו"ק היטב. והנה לכאורה ע"ד הפלפול אמרתי בהא דמאכילין דמאי לעניים ולמה הותר לעני ולא חשו למיעוט המצוי דהנה באמת רוב מעשרין הם וצ"ל דחז"ל חשו למיעוט המצוי אבל זה אינו דאפשר דאינו רק מיעוטא דמעוטא אך נראה דהנה זה רבות בשנים ישבתי מה דאמרו בע"ז דף ע"ג כהיתירו כך איסורו מה היתירו במשהו אף איסורו במשהו והקשו בתוס' הא בלא"ה הוה דבר שיל"מ ולא בטל וכתבתי דבאמת כל דצריך הוצאות לא שייך דבר שיש לו מתירין כמ"ש הרשב"א ובטוש"ע סי' ק"ב לענין הגעלה ולפ"ז כיון דצריך הוצאה ל"ש דבר שיל"מ ולכך אמר כהיתירו כך איסורו מה היתירו במשהו אף איסורו במשהו וא"כ לא צריך הוצאות כל כך והוצאה מועטת כתב המהרש"ל דלא חשוב הוצאה והו"ל דבר שיל"מ ועיין כו"פ סי' ק"ב שהאריך בזה ולכך שפיר הוה דבר שיל"מ ולפ"ז לפמ"ש הר"ן בפרק אין צדין דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב ועיין מלמ"ל פ"ז ממעילה וא"כ שוב לא שייך לומר רוב ע"ה מעשרין הם דהא הו"ל דבר שיש לו מתירין ובשאר מעשרות הוה הוצאה מרובה ול"ח דבר שיל"מ וצריך לומר דמ"מ לגבי העשיר לא מקרי הוצאה מרובה מה שמעשר והו"ל דבר שיל"מ ולכך חשו חז"ל והתקינו שיהי' מעשרין הדמאי ולפ"ז כבר נודע מ"ש הנחלת שבעה ובמנחת יעקב בסלת בלולה דהפסד מרובה נקרא לעשיר לפי ערך עשרו והעני לפי עניו בדבר מועט וא"כ לגבי העני שוב הו"ל הוצאה דמעשר דבר מרובה ולכך מותר להאכילו דמאי ולא מקרי דבר שיל"מ ושפיר הותר. ובזה יש לומר דלכך נקט מאכילין ולא אוכלין דבאמת העשיר שנותן לעני כל האכילה אם נצריכו לעשר שוב מקרי הוצאה מרובה לגביה גוף האכילה והמעשר וז"ש הרמב"ם להקל מעליו הצדקה אבל העני בעצמו אם רוצה לתקן יתקן דאם אינו עני כ"כ וחסר לו קצת ממאתים דדין עני יש לו זה יוכל לתקן והו"ל לגביה דבר שיל"מ. ובזה מיושב קושית הר"ש וזקני הגאון מוהר"ל ז"ל שהקשו דא"כ איך אמרו מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני והרי עני גם כן אסור ולפמ"ש באמת זה שמפקיר כל נכסיו והוה עני גמור א"כ גם הוצאה מועטת לרב יחשב וחזי ליה ודו"ק כי הוא רק ע"ד הפלפול הנהוג אמנם עוד בפי מלין מה שהותר להאכיל להעניים דהנה באמת רוב ע"ה מעשרין הם רק דחשו למיעוט המצוי והנה בחולין דף י"א אמרו לר"מ היאך אכיל בישרא וכ"ת אה"נ פסח וקדשים מאי איכא למימר וכתבו התוס' דאף אם נימא דבכל בשר החמיר וחש למיעוט אבל פסח וקדשים דהוא מצוה ל"ש להחמיר ובשו"ת בית יעקב למד מזה דבשבת ויו"ט אין להחמיר אם אין לו לאכול בשר שאין בו שום שאלה וסמכינן על הרוב בהמות כשרות הן ולפ"ז רואה אני הדברים ק"ו ומה ר"מ דחש לדעת הרבה פוסקים למיעוט מדאורייתא אפ"ה כל שהוא אכילת מצוה לא חש מכ"ש לרבנן דלא חשו למיעוט אפילו במיעוט המצוי דחשו מ"מ כל שהוא מצוה לא חשו והנה מבואר באו"ח סי' של"ג דאם מזמן אורחים מקרי סעודת מצוה ולפ"ז כל שמאכיל לעניים מקרי סעודת מצוה ולא שייך לחוש למיעוט ובזה מבואר מה שנחלקו בירושלמי אם עניים חברים דוקא או אפילו ע"ה משום דהמ"א שם כתב דדוקא לגבי המזמין נחשב זאת למצוה אבל להאורחים מקרי סעודת הרשות ובסי' תקס"ח משמע מדבריו דמ"מ כל שת"ח שרוי בתוכה נחשב לסעודת מצוה ועיין שו"ת חוות יאיר שנחלק עליו ובתוספת שבת שם ולפ"ז היינו טעמא דס"ל עניים חברים דוקא דאל"כ לא מקרי סעודת מצוה לגבי עניים וא"כ למה לא יצטרכו לתקן וע"כ בעניים חברים דזה נחשב כסעודה שת"ח שרוי בתוכה ומ"ד אף בעניים ע"ה כיון דעכ"פ הוא עושה מצוה ל"צ לחוש להמיעוט ומותר להאכיל וז"ש בירושלמי דאל"כ אתה נועל דלת בפני ע"ה והיינו שיאמרו שאין מצוה כלל בהאכיל לעניי הע"ה וימותו ברעב חלילה ולכך באמת צריך להודיעם והרוצה לתקן יתקן וצדקו דברי הרמב"ם דדוקא בבית הבעה"ב הוא דמותר ולפ"ז בנ"ד נמי כיון דכל סעודת יו"ט וחוה"מ נחשב למצוה לא שייך לחוש לזה דלא גרע ממיעוט המצוי דלא חיישינן לזה ובפרט המאכיל בודאי עושה מצוה. ובזה מיושב מה דהקשו הא דאמרו מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוה עני וחזי ליה והא דוקא למאכיל הותר ולפמ"ש אתי שפיר דבשבת ויו"ט ודאי חזי ליה דהוה סעודת מצוה וכדומה ודו"ק היטב:
והנה שאל אותי תלמידי הרבני המופלג מו"ה יוסף מיזיש כעת הוא ב"ק יאברוב בהא דקאמרו בפסחים דף מ"ב הא בדרווקני הא בדפורצני וכתבו התוס' ד"ה דהא דאמרינן שחזקתן מן התמד היינו בדפורצני וכפי הנראה דק"ל מה מועיל שחזקתן מן התמד והא מ"מ יש לחוש שמא הוא מן התמד דרווקני וע"ז כתבו דרווקני אין נעשה לעולם חומץ וע"ז הקשה דלא היו צריכין לזה דהרי מ"מ יש ס"ס ספק שמא מן רווקני ושמא מן פורצני ואת"ל מרווקני והא רוב מעשרין ועכ"פ ספק יש. וע"ז השבתי דשיטת הרמב"ם דס"ס ג"כ אינו מועיל בדמאי וע"ז הקשה ממ"ש הרמב"ם פ"א מדמאי גבי הקלין שבדמאי דכתב רבינו דהוה ס"ס והראיתיו שבשעה"מ פ"א מיו"ט הלכה כ' בסופו הקשה כן בשם הרב מוהר"י אשכנזי. והנה לפי תירוצו הראשון לק"מ דאלמלא שחזקתן מן התמד לא היה מועיל ס"ס וגם לתירוץ השני כאן אין שני הספיקות על גוף החיוב דכל שהוא מין רווקני חייב רק שרוב מעשרין הם וכה"ג לא מועיל ס"ס מיהו זה אינו דגם בהקלין שבדמאי רק ספק אחד שמא הן מדבריות והספק השני שמא הוציאו מהן המעשרות ומועיל וא"כ לתירוץ השני אצ"ל כשיטת התוס'. אמנם דברי התוס' מוכרחים שלא יקשה להיפך דלמה אמר עכשיו הלוקח חומץ מע"ה צריך לעשר מפני שחזקתו מן היין ות"ל דאף ס"ס לא מועיל וא"כ אף שלא יהיה בודאי יין עכ"פ ס"ס גם כן להחמיר וע"כ צ"ל דכל שהיה ספק על גוף החיוב לא היינו מחמרינן בס"ס ולכך קאמר שחזקתו מן היין ולכך נקט גם ברישא שחזקתו מן התמד והיינו דפורצני כדי שיהיו רישא וסיפא שוין ודו"ק:
והנה הרב החריף מו"ה שאול קאצינעללינזאהן הראני במ"ש התוס' בפסחים דף ל"ה ע"ב ד"ה יוצאין בדמאי שמסופק ר"י אי מותר רק בדיעבד משום דאי בעי מפקיר לנכסיה והרי אכתי לא הפקיר או דלמא אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקרא אכילת עניות וע"ז הקשה דא"כ למה לי טעמא דאי בעי מפקיר להו לנכסי והיה עני והא בלא"ה אכילת מצה קרי עניות. והשבתי דבאמת צריך להבין לטעם התוס' דאכילת מצה קרי עניות א"כ לפ"ז דוקא מה שאוכל מצה ענייה אבל מה שאוכל אח"כ מצה עשירה זה ודאי אסור לכתחלה מדמאי והרי א"כ מהראוי לאסור דלמא מחלפא במצת חובה והרי גדולה מזו דעת הכלבו דאסור לאכול כל שני ימים ראשונים מצה עשירה דלמא מחלפא במצת חובה ואף דהב"י סי' תס"ב דחה לה אבל עכ"פ לענין דמאי ודאי ראוי לגזור. אמנם צ"ל כיון דבדיעבד יצא משום דמגו דאי בעי הוה מפקר לנכסי שוב אף לכתחלה שרי ולא שייך שמא ישכח כל דבדיעבד שרי וכעין שכתבו הגאונים דא"צ לבדוק השוחט לכתחלה ועיין ט"ז יו"ד ריש סי' צ"א דכל שאינו רק ספק איסור לא חיישינן כל דבדיעבד מותר ומכ"ש כאן דאיכא רוב וא"כ לכך צריך להטעם דאי בעי מפקיר נכסיה. ובזה מיושב מה שהקשה עוד דאכתי אמאי שרי והא הוה עכ"פ מצה שאינה ראויה לשבעה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הוה ראוי לשבעה ע"י שיפקיר נכסי והוא בעצמו יישב כן ג"כ אלא שלא ביאר כ"כ מיהו בלא"ה ל"ק קושיא הנ"ל דכל הטעם דמותר לעניים וכן לאכילת מצה דקרי עניות דלענין עני מחזיקין שזה מעושר וא"כ שוב אם הוא מעושר חזי לכל שבעה ודו"ק היטב: והנה מ"ש למעלה ממה דמאכילין לעניים דמאי הנה מצאתי בב"י יו"ד סי' קי"ב בשם המרדכי דהיכא דהולך בדרך מותר לאכול פת עכו"ם דלא עדיף פת עכו"ם ממה דמאכילין לעניים דמאי ע"ש:
והנה בשנת תרי"ז יום ג' אחרי י"ט למב"י הגיעני תשובה מהרב החריף מו"ה חיים נ"י וואלירשטיין ראבד"ק רישא אשר לדעתי יש לו שייכות לזה ואמרתי להעתיקו כאן שאירע שם באווזא שנשבר העצם סמוך לצה"ג והיה העור והבשר שלם אך לפי אשר מדד היה השבר עדי לא היה אולי בצמצום גדול רוחב אצבע אגודל ממקום השבר והיינו שהשברים היו נקשרים שע"ש והשבירת היתה אולי כשני אצבעות למעלה משני אצבעות אך העליון ירד למטה כנ"ל והטריף לפמ"ש הט"ז בשם הרש"ל דבעי כשתי אצבעות והכנה"ג סי' נ"ו ס"ק ח"י דבאווזא יש עד ד' אצבעות ובס"ק מ"ח כתב בכל עוף ב' אצבעות וכן הוא ברדב"ז ח"א סי' שצ"ג להחמיר בזה. ולאשר נאמר לי כי אכלו הכל רק הרבע הנשאר לפניו ע"כ הטריף גם כן הכלים הראשונים רק הטעליר דהוה כלי שני או כלי שלישי הכשיר אף דהט"ז מחמיר בדבר גוש והנה חתן השואל הוא מופלג והראה חריפתו לאשר הפ"מ הסכים להקל בע"ש ע"כ הקילו ואף שזה עשיר ואין לו צורך יתנו לעניים ואמרו שזה מקרי הפ"מ ומעלתו ערער ע"ז דלא מצינו קולא זו וגם באווזא גם הפ"מ מודה כמ"ש הכנה"ג וע"ז אמרו המכשירין שבקי בגידין ושאל אותה אם ראו ט"ו גידין והשיבו שלא ידעו. והנה שלא כדין הכשירו. אך מעלתו שואל אם אסור לתת לעניים לפענ"ד אף דמבואר דדמאי מאכילין לעניים היינו לתת לעניים רבים דמאי מותר אבל מה שיקרה איזה שאלה לתת לעני אחד או שנים מה שהוא טריפה לעשיר אין זה מותר ויש חשש לעז כי העניים אוכלים טריפות ח"ו ועכ"פ צריכין להודיעו כי אולי אף שהוא עני לא יאכל מה שהוא טריפה לעשירים. ומה שהאריך בצמקה אונא שלימה ועלתה בנפיחה אבל לא כבראשונה והכשיר אף שהתב"ש מחמיר הלא הפ"ת מיקל וגם בראש אפרים מצדד להקל בהפסד מרובה ומה גם דבעלתה בנפיחה רק לא כבראשונה דלא שייך הטעם דחסרה דא"י להניף יש להקל ומה לצורך היו"ט הנה הדברים פשוטים להקל וזה פשוט:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |