שואל ומשיב/ב/ד/קא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן קא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין אפשר לסוחטו במין במינו:

נסתפקתי באיסור שנפל לתוך היתר מין במינו ולא היה ששים נגדו דאסור איך הדין אם נפל אח"כ אותו ההיתר שבלע איסור ונאסר לתוך היתר ויש ששים נגדו אם מועיל (ועיין בחבורי כת"י שהחילותי לכתוב בשנת תר"ג במ"ש בשם מהרי"ק) ולכאורה הדבר פשוט דמועיל כשיש ששים נגדו. אמנם לכאורה כשההיתר השני היא מב"מ יש לאסור וחילי דילי דהנה כבר נודע מ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב בביאור המחלוקת שבין ר"י ורבנן במב"מ דר"י אזיל בתר עצם כל שהם מב"מ אחד מחזק חבירו ורבנן אזלי בתר חלוקן שזה אסור וזה מותר א"כ הו"ל מין בשאינו מינו ולכך כשהוא דבר שיש לו מתירין דאז אין חלוק כ"כ ההיתר מן האיסור דגם איסור סופו להיות ניתר שוב אזלינן בתר עצם והו"ל מין במינו זה תורף דבריו ע"ש באורך. ולפ"ז נראה לפענ"ד דמהראוי שלא יועיל ששים ומטעם דזה באמת בעצמותו גם כן היתר רק שנבלע בו איסור ולא היה ששים נגדו ונאסר וא"כ אם נימא דאפשר לסוחטו מותר והיינו דיוכל לסחוט שלא יהיה בו משהו א"כ כל שכעת יש ששים וחתיכה לא נעשה נבילה בשאר איסורים א"כ אדרבא כעת תוכל לאסור האחרות ול"מ ששים משום דמין במינו אחד מחזיק חברו ולא שייך לומר דחלוק בטעמו וגם באיסור והיתר אינם מחולקים דהא יכול להיות דאפשר לסוחטו שלא ישאר בו אף משהו ואילו יבא אליהו ויאמר דלא נשאר בו ממש היה החתיכה בעצמה על מעמדה דהיתה מותרת וא"כ הו"ל מב"מ והו"ל כדשיל"מ דמשום שסופו להיות ניתר כהיתר בהיתר דל"ב ה"ה בזה כיון דתוכל להיות מותרת ע"י שתפלוט כל הבלע עכשיו שאין כאן רק ששים נגדה א"כ ניהו דאין בה כדי נ"ט בקדירה שוב אסורה במשהו. וכאשר השקפתי בזה ראיתי דיש לפרש הענין דאפשר לסוחטו אי אסור אי מותר דתלוי בזה אם אפשר שתפליט כל מה שבלעה ולא ישאר בה משהו או דאינה מפלטת מכל וכל רק שתפליט בכדי שלא תוכל לתת טעם ומעתה אם אפשרי שתפליט כלו אז שוב לא בטלה במב"מ דהחתיכה תחזור להיתירה הראשון אבל אם נימא דאפשר לסוחטו בנ"ט אבל מכל מקום נשאר בה משהו א"כ שוב אותה חתיכה בעצמה נשאר באיסורה כמ"ש הרשב"א דלכך לא מהני מה שנתן לקפילא ארמאה לטעום וכשיאמר שאין בו טעם לשתרי משום דכל שכבר נבלע בה האיסור אף שמפלטת קצת האיסור נשאר בה לעולם עד שתפליט כלה ולא ישאר מן האיסור לגמרי וא"כ לפ"ז יהיה הדין בהיפך דאם נימא דאפשר לסוחטו כלו לגמרי אז לא מועיל מב"מ אבל כשאי אפשר לסחוט לגמרי אז איסור שבה אוסר לאותה חתיכה ואי אפשר להפרידו ושוב חלוקה היא מההיתר ולכך בטלה בששים לענין שההיתר מותר לאכול וז"ב לדעתי. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמר רב בחולין בדף ק' כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה אסורה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והקשו בתוס' למה לי שקבלה טעם מחתיכה הא מין במינו במשהו וכתבו דניהו דהיא גופה מתסרא בכל שהו מ"מ לא אמרינן שתעשה נבלה לאסור אחרות בכ"ש וקשה אדרבא כיון דאינו נעשה נבילה רק שאותה חתיכה אסורה א"כ שוב שייך מב"מ לא בטל. אמנם אחר העיון נראה דכוונתם היא דכיון דסוף סוף אין בו רק משהו אין כח במשהו להתפשט בחתיכה אחרת וגוף החתיכה אין אוסר דאין נעשה נבילה. ומן האמור נלפע"ד דצדקו דברי הט"ז בסי' צ"ב שכתב להביא ראיה מדברי התוס' הנ"ל לדידן דקי"ל דמב"מ בטל רק בחמץ בפסח מחמרינן במשהו אף בשא"מ דכל שאינו רק במשהו אינה אוסרת חתיכה אחרת ובנקודות הכסף והמ"א סי' תס"ז חלקו עליו דדוקא במב"מ כל דהוה במשהו הוה כא"מ וא"י לאסור והוה ככח אחר מעורב בו והוה א"מ אבל בחמץ בפסח דאוסר אף באינו מינו במשהו מה נ"מ סוף סוף קיבל טעם משהו ואסור ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ מוכח דמטעם דמשהו אין לו כח להתפשט בחתיכה אחרת הוא דאמרינן דתרי משהו לא אמרינן דאי נימא דהוה כא"מ ולכך א"י לאסור יקשה למה באמת לא יאסור אף בא"מ והא אדרבא כיון דלא נעשה נבילה וא"כ החתיכה בעצמותה היתר רק שנבלע בה איסור ואם נימא דאפשר לסחטו כולו שוב הוה כדבר שיל"מ ומהראוי שתאסור אף בשא"מ במשהו דהא באמת מין במינו היא בעצם וע"כ דאין כח במשהו בעצם לאסור וא"כ שפיר מביא הט"ז ראיה דתרי משהו לא אמרינן משום דאין לו כח להתפשט יותר ודו"ק היטב כי לפענ"ד ראיה נפלאה היא. אמנם לכאורה זה אינו דכיון דאנן אליבא דרב קיימינן ורב ס"ל בחולין דף ק"ח אפשר לסוחטו אסור וא"כ שוב אי אפשר שתהיה החתיכה מותרת לעולם דאף שאפשר לסוחטו אסור ושוב לא היה נאסר לולא דסבירא ליה לרב דמין במינו אסור כר"י וא"כ שוב אין ראיה מהתוספות דיש לומר דבאמת יש כח במשהו לאסור חתיכה אחרת במשהו והא דתרי משהו לא אמרינן היא משום דהוה כאינו מינו וכאן שפיר הוה כא"מ דהא כח אחר מעורב בו ואין לומר דמכל מקום הוה מין במינו בעצם דזה אינו דהא הוה איסור והיתר והו"ל כא"מ. אמנם אחר העיון נראה דהנה באמת כל ענין דהוה כא"מ הוא משום דכיון דהמין משהו מעורב עם כל החתיכה הוה כאינו מינו והיינו משום שכל החתיכה מותרת רק מחמת הבלע במשהו לפ"ז אי נימא דיש במשהו כח להתפשט שוב יקשה דמה בכך דהוה א"מ הא א"מ ממש כל שהוא מינו בעצם מהראוי לאסור ואין לומר כיון דהחתיכה נשארת אסור שוב הוה כא"מ בשביל שחלוקין באיסורן דהא ז"א דכל שיש במשהו כח להתפשט א"כ החתיכה בעצמה מותרת רק שאיסור נבלע בו ואי אפשר להפרידו וא"כ שוב עכ"פ איך אפשר לחשבו א"מ הא היא מב"מ בעצם מה תאמר דהאיסור מחלקו שזה אסור וזה מותר הא זה אינו דהאיסור אפשר לצאת ממנו וא"כ שוב החתיכה עצמה בחתיכה אחרת הוה מין במינו דהא לגבי חתיכה אחרת אין לך לדון בשביל מה שנבלע בו איסור דהא אפשר להתפשט מה תאמר דמכל מקום נשארה החתיכה באיסורה כיון שכבר נאסרה אבל עכ"פ קרובה יותר להיתר דבאמת כעת תוכל להתפשט המשהו הנבלע וא"כ הוה היתר ואינה אסורה רק מחמת שכבר היה בו איסור א"כ מה נ"מ אם דבר שיל"מ שכעת הוא אסור רק שיהיה היתר לבסוף אפ"ה אמרינן דהוה במשהו מכ"ש דבר שכעת באמת מותר רק שכבר נאסרה פשיטא דהוה במשהו וע"כ דמשהו אין לו כח להתפשט ונשארת מיד בחתיכה הלז וא"כ הוה האיסור באותה חתיכה וא"א להיות מותרת וא"כ ע"כ דאין לו כח להתפשט והבן בדבר כי הוא עמוק עמוק:

ובזה מיושב היטב מה שהקשה הר"ן באלפסי סוף פרק כ"ה בסוגיא דאפשר לסוחטו בהא דאמר בדף ק"ח מה קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי חתיכה נעשה נבילה והקשה למה לא פריך בדף ק' כן ג"כ על רב. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ע"כ מוכח דס"ל לרב דאפשר לסוחטו אסור דאם ס"ל דמותר שוב הו"ל מב"מ אף לרבנן דר"י וכמ"ש והרי רב אמר לשמעתיה כר"י כדאמר שם ומשמע דלרבנן היה מותר וע"כ דאפשר לסוחטו אסור ואין כח במשהו להתפשט יותר ונשאר בחתיכה והוה כמין בשאינו מינו וכמ"ש אבל שם דקאי בב"ח דהוה שא"מ בעצם ומבשא"מ בעצם אין ראיה דאפשר לסוחטו אסור ולכך פריך מה קסבר רב ודו"ק היטב. אמנם בגוף הדין שחידשתי דאם אפשר לסוחטו מותר שוב לא יועיל ששים דהו"ל מב"מ. אחר העיון אי אפשר לומר כן דאם נימא דאפשר לסוחטו מותר ואין חתיכה נעשה נבילה שוב לא שייך לומר דהוה כח הנאסר הא גוף החתיכה לא נ"נ ורק האיסור הנבלע בו נאסר והרי זה האיסור הוא באמת איסור בעצם ואוסר ולא נקרא מב"מ כיון שחלוק דזה אסור וזה מותר וא"כ שוב הו"ל מבשא"מ וז"ב. אך יש לומר דניהו דלא נעשה נבילה היינו שיצטרך ששים נגד כל החתיכה זה לא אמרינן אבל מכל מקום כל עוד איסורו בו מקרי חתיכה אסורה בשביל שנבלע ע"פ כולה בהאיסור ושוב הו"ל מב"מ דהא עכ"פ אפשר לסוחטו ותהיה מותרת והבן בדברים. והנה בהיותי בסוגיא שם אמרתי לבאר דברי הראב"ד שכתב בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות על מ"ש הרמב"ם בה"ט שם דאם יש בחתיכה טעם חלב אף שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם נאסרה אותה חתיכה ומשערין בכלה וע"ז כתב הראב"ד אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשה נבילה אלא לדעת ר"י דמחמיר במב"מ אבל לרבנן לא ודבריו סתומים וחתומים. ולפענ"ד נראה הכוונה דבאמת צריך ביאור היאך אפשר לומר בב"ח דחתיכה נעשה נבילה ולהצריך ששים נגד כל החתיכה דהא כיון שכל איסורה בא מחמת שנתחבר הבשר עם החלב והרי דרך בישול אסרה תורה והיינו כשיש בו כדי נ"ט וכל שנימא דאפשר לסוחטו מותר וא"כ כל שיש ששים נגד החלב שנבלע בחתיכה ואמרינן שנתפשט הטעם בשאר החתיכות שוב הותר גם החתיכה הראשונה וכבר יצא ממנה הטעם ושוב אף שנשאר בה משהו ונימא דלא יצא כולו לגמרי מ"מ כל שאינו בנו"ט אין שם בב"ח עלה ומותרת ואיך שייך להצריך ששים נגד כל החתיכה וס"ל לראב"ד דחתיכה נעשה נבילה אמרינן אף שאפשר לסוחטו מותר וגם הר"ן רצה לצדד כן ע"ש וא"כ כל דאפשר לסוחטו מותר לא שייך כלל חנ"נ וע"כ כתב דזה דוקא לר"י דס"ל דמב"מ לא בטל א"כ אף דאפשר לסוחטו היינו בכדי נו"ט אבל משהו נשאר ושוב שייך חתיכה נעשה נבילה אבל אם נימא דמין במינו בטל לא שייך חתיכה נעשה נבילה כל שאפשר לסוחטו מותר. ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ דלהראב"ד איך אמרו בדף ק"ט וממאי דבאפשר לסוחטו פליגי דלמא כ"ע ס"ל דאפשר לסוחטו אסור ובמין במינו פליגי וקשה דאם פליגי במין במינו ומב"מ בטל איך אפשר לומר דאפשר לסוחטו אסור ולפמ"ש אתי שפיר דהראב"ד ס"ל דאפשר לסוחטו וחנ"נ לא תלוי זה בזה דאף דחתיכה נ"נ מ"מ אפשר לסוחטו מותר וא"כ שוב בב"ח לא שייך חתיכה נ"נ כל שאפשר לסוחטו מותר וכמ"ש דאין שם בב"ח כל שאינו בנו"ט ובשלמא בשאר איסורים אף דאפשר לסוחטו מותר אבל כל זמן שלא סחטו כולו נאסר ונעשה כנבלה לפי שמעורב בו איסור א"כ אף שיש ששים נגד האיסור מכל מקום כבר נאסרה החתיכה ג"כ בעוד שלא היה בה ששים ואוסר השאר אבל בב"ח דכל זמן שאין בו נו"ט אין עליו שם בב"ח דדרך בישול אסרה תורה וכל שנסחט לשאר החתיכות שוב מותרת החתיכה כמו שהיתה. ויש לי להמתיק הדברים דענין אפשר לסוחטו דמותר אפשר דלא שייך רק בב"ח דבאמת כל שכבר חל איסור אף שנפלט הטעם אי אפשר שתחזור להיתרו. אמנם נראה דבבשר בחלב כיון דאי תרי ליה מותר ולא אסרה תורה רק בישול והיינו בכדי נו"ט וא"כ כל שאפשר לסוחטו ניהו דכבר נאסרה אבל לא עדיף מאילו נכבש דהא עכ"פ נ"ט ליכא ניהו דנשארה באיסורה היינו שעכ"פ נתברר איסור בתוך החתיכה אבל כל שאין בו כדי נו"ט שרי וא"כ בבשר בחלב בודאי שייך לומר דאפשר לסוחטו מותר אבל בשאר איסורים דגם בכבוש אסור א"כ כל שכבר נאסר אף דיוצא הטעם ונסחט עכ"פ נכבש בו איסור וכבר נאסר ואי אפשר לצאת מטעם האיסור. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דהקשה הר"ן למה פריך הש"ס כאן אי קסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי חתיכה נ"נ ולא פריך לעיל. ולפמ"ש יש ליישב דלעיל בשאר איסורים לא משמע ליה כלל שיהיה אפשר לסוחטו מותר אבל בבשר בחלב מסתבר ליה שמהראוי שאפשר לסוחטו יהיה מותר דלא עדיף מכבוש ולכך פריך אמאי נימא חתיכה נ"נ שכל שאפשר לסוחטו מותר א"כ אין עליו שם בשר דנימא שנסחט החלב שנבלע בחתיכה בשאר חתיכות וא"כ עכ"פ אין אוסר מפני בב"ח ואף אם נימא דאינו ברור שיסחט כל האיסור מכל מקום לענין שתאסר שאר החתיכות לא שייך לומר שחתיכה שנאסרה אוסרתה דממנ"פ מה אוסר החלב שבתוכה יש בה טעם והבשר להבשר אין לו מה לאסור שמא תאמר שנעשה כחתיכה נבילה הא כל שאפשר לסוחטו שוב הבשר בעצמו מותר והיאך אפשר שיהיה הבשר נבילה והא לא נאסרה רק בכדי נו"ט וכל שאפשר לסוחטו מותר א"כ הרי אפשר לסוחטו וגם אם אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים היינו כיון שנאסר כבר דשייך כבוש אבל בבשר בחלב דלא שייך כבוש א"כ כל שאפשר לסוחטו מותר לא שייך נ"נ וז"ש הראב"ד לא אמרינן נעשה נבילה רק לר"י דמשהו אסור אבל לדידן לא שייך נעשה נבילה דבב"ח אפשר לסוחטו מותר ולא שייך נעשה נבילה והא דקאמרו ממאי דבאפשר לסוחטו פליגו היינו דמשמע לש"ס דפליגי בכל אפשר לסוחטו אף בשאר איסורים וע"ז אמר דיש לומר באמת דבשאר איסורים אפשר לסוחטו אסור רק בבשר בחלב מותר ומטעם דמב"מ אינו במשהו ולא שייך אפשר לסוחטו וגם אם נימא דבבשר בחלב ג"כ אפשר לסוחטו אסור דמדרבנן אסור כבוש אף בב"ח אבל עכ"פ חתיכה נ"נ לא שייך בזה דבדרבנן לא אמרינן חתיכה נ"נ ועיין בט"ז סי' צ' ס"ק ז'. ובזה מיושב היטב דברי הראב"ד. שוב ראיתי בסי' ק"ה ס"ז ובש"ך ס"ק י"ז ולפמ"ש יש לפלפל הרבה בזה ולא נפניתי כעת. והנה בר"ן שם מצדד דאפשר לסוחטו אסור אפשר דלא אמרינן רק בב"ח ולא בשאר איסורים וע"ז מביא דברי הירושלמי דמשמע דגם בשאר איסורים אמרינן אפשר לסוחטו אסור. ולפענ"ד יש לומר להיפך דבשאר איסורים ודאי אפשר לסוחטו אסור דעכ"פ נכבש ביחד וכבוש ג"כ אינו שוה בטעם למבושל ואינו בנו"ט כ"כ בבישול ואפ"ה אסור אבל בב"ח מותר אפשר לסוחטו. עוד יש לי לומר בפשיטות דכיון דאפשר לסוחטו הוא ספק אם נסחט כל האיסור ממנו או שנשאר במקומו א"כ בב"ח דכל חד בפני עצמו שרי יש לאוקמא על חזקת היתר כל אחד בפני עצמו ועכ"פ החתיכה בפ"ע היתה מותרת אבל בשאר איסורים גוף החתיכה נאסרת ולא שייך חזקת היתר דאין אנו אוסרין החתיכה רק שאוסרין בשביל שנתערב וכמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ב לענין שתי קופות דבכהאי גוונא לא שייך לאוקמא אחזקה דהאיסור הוא אסור ועיין במג"ש בפסחים דף פ"ט משא"כ בב"ח דכל חדא בפני עצמה שרי שייך לאוקמא אחזקת היתר כל חדא בפני עצמה וגם זה נכון. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושיא חמורה שהקשו האחרונים בהא דאמרו וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה היא והקשו דלמא קסבר רב דאזלינן בתר בטל והו"ל חלב נבילה וחלב כשר מין בשאינו מינו דאי אפשר להיות כבישול דהא משקין לכו מסרחי פקע שם משקה מינה וכמ"ש התוס' במנחות דף כ"ב. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאפשר לסוחטו אסור הוא משום ספק שמא לא נסחט כל האיסור לגמרי ולפי זה אם היה נסחט לגמרי היה מותר וא"כ עכ"פ אפשר להיות כבישול באם היה נסחט לגמרי ואטו אינו במציאות שתסחט לגמרי ושוב הוה אפשר לחלב נבלה שתעשה כבישול וז"ב ופשוט. ובלא"ה נראה כיון דהחלב נאסרה שקבלה טעם בשר וא"כ אותו טעם הנבלע אפשר שיפגום וכל שיפגום טעם הבשר שבה שוב תהיה מותרת החלב אף שהחלב בעצמותה תהי' טובה ועיין כו"פ סי' צ"ב ס"ק ט' דהקשה דברי רבי אהדדי לדברי הראב"ד דלמ"ד מין במינו בטל לא שייך חתיכה נ"נ והרי רבי ס"ל בירושלמי דמין במינו בטל ואפ"ה ס"ל שם דחתיכה נ"נ ולפמ"ש אתי שפיר דהראב"ד לא קאמר רק בבשר בחלב ולא בשאר איסורים וכמ"ש למעלה דאפשר לסוחטו בשאר איסורים חמור משום דעכ"פ הוה כבוש ובב"ח מאן דס"ל אפשר לסוחטו אסור הוא בשביל דמדרבנן עכ"פ אסור בכבוש ולכאורה כבוש בעי שישהה מעת לעת אמנם ז"א דכאן באמת נתבשל ורק דנסחט אח"כ אבל עכ"פ הבישול אינו רע מאילו היה נכבש ובכבוש כי האי ודאי נאסר תיכף וז"פ. ובזה אמרתי ליישב קושיא עצומה בדברי התוס' בחולין דף ק' בד"ה כשקדם דכתבו דהא דאמרו גבי יי"נ שנפל לבור דאף בנפל קיתון של מים לבסוף רואין ההיתר כאילו אינו ומים של היתר רבין ומבטלו והקשו דלמה לא נימא דיין עצמו נעשה איסור ומסקי שם דמאן דס"ל כן יסבור אפשר לסוחטו מותר ותמה הכו"פ הא ר' יוחנן ס"ל כן בע"ז שם ורבי יוחנן ס"ל בחולין דאפשר לסוחטו אסור וכבר כתבתי בתשובה אחת ליישב ולפמ"ש אתי שפיר דשם דלא נכבש והיה יי"נ במים צונן בצונן דלא שייך כבוש ועיין ברא"ש בפרק אין מעמידין דכתב דביי"נ בעי מעת לעת וא"כ אף דאסר אפשר לסוחטו בכהאי גוונא ודאי אפשר לסוחטו מותר מיהו מ"ש התוס' והיה מתיר כמו כן חתיכה עצמה זה קשה דבאמת אסור אפשר לסוחטו בשאר איסורים. אך העיקר נראה לי בכוונת התוס' דס"ל כמ"ש הר"ן דדוקא בבשר בחלב ס"ל אפשר לסוחטו אסור ולא בשאר איסורים וא"כ שם יסברו דאפשר לסוחטו מותר. מיהו גם בזה קשה מ"ש והיה מתיר כמו כן חתיכה עצמה דשם בב"ח ודאי דאפשר לסוחטו אסור. מיהו יש לומר דהתוס' קאי שהיה מתיר חתיכה עצמה בשאר איסורים כדפירשו לעיל ודו"ק היטב בדברי התוס' שם:

והנה בגוף ענין אפשר לסוחטו היה נראה לפענ"ד דביאור המחלוקת הוא דהנה באמת כלם הקשו דאיך שייך חתיכה נ"נ הא קי"ל דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולמה יאסר בכולה ובר"ן האריך והביא כל התירוצים שנאמרו בזה ולפע"ד נראה דענין חתיכה נ"נ היא דכל שהחתיכה קבלה טעם איסור ונאסרה כל שלא היה בה ששים א"כ אי אפשר בשום אופן שתחזור להיתירה דהא אין מבטלין איסו לכתחלה ול"מ לשיטת הראב"ד דיש בזה איסור תורה אלא אף לדידן דעכ"פ מדרבנן אסור לבטל וא"כ אותה חתיכה נשארת באיסורה וא"כ ניהו דיש ששים נגד טעם האיסור שקבלה והרי מתחלה כל החתיכה נאסרה ואטו חתיכה שאין בה רק טעם קלוש כל שהוא אסורה בעצם לא נאסרה וכל שאינו לפגם נאסרה וה"נ כיון שאי אפשר להפריד האיסור ממנה נשארת באיסורה והו"ל כאילו נתחבר האיסור בחתיכה כמו שיש בחתיכה חלב של עצמה שכל שאי אפשר לנקרה נעשה נבלה כאילו היתה חלב ומה נ"מ אם החלב בא מצד עצם החתיכה או שנדבק מעלמא סוף כל סוף אי אפשר להפריד החלב מתוכה וא"כ אף שאח"כ לא נשאר רק טעם קלוש מכל מקום גם טעם קלוש אסור וזה הענין שאפשר לסוחטו אסור דמכל מקום יש בה איסור ואי אפשר לברר האיסור ממנה. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש התוס' דתרי משהו לא אמרינן דהסברא היא כך דהרי הרשב"א כתב בח"א סי' רכ"ב דאף לשיטת הראב"ד מכל מקום באיסור משהו בלוע מבטלין אותו לכתחלה ולפ"ז כיון דאינו רק משהו לא שייך בזה חתיכה נעשה נבילה דהא היה מותר לבטל לכתחלה באינו מינו ולא היה שם איסור עליו ולא שייך חתיכה נ"נ. ובזה ממילא נראה ראיה לשיטת הט"ז דמשהו אין לו כח להתפשט דאי נימא דיש לו כח להתפשט רק דהוה כאינו מינו קשה אמאי לא נימא חתיכה נ"נ ולא שייך לומר דהוה משהו בלוע דהא הרשב"א כתב שם דדוקא בדבר שדרכו להשתמש בשפע הוא דמותר שאי אפשר לבא לידי נו"ט אבל בקערה שאפשר שישתמש במועט וגם המשהו יתן בו טעם אסור לבטל ע"ש וא"כ לפ"ז אם יש לו כח להתפשט אמאי לא נימא חתיכה נ"נ וע"כ דכל משהו הבלוע באוכל דמקושר עם האוכל לא שייך שיתפשט יותר אבל הרשב"א דמיירי שנבלע משהו בקערה א"כ אינו מקושר עם הקערה ושפיר אוסר כל שאפשר שישתמש במועט ועיין בתה"ד סי' קפ"ג וז"ב ודו"ק היטב. אמנם נראה במ"ש דיש לומר חתיכה נ"נ לפי שהחתיכה נאסרה כולה ואי אפשר שתחזור להיתירא משום דאין מבטלין איסור יש לומר דהא כל שאין מתכוין לבטל האיסור ולהנות ממנו שרי וכמ"ש הר"ן בפרק אין מעמידין דאפילו להראב"ד שרי להגעיל הכלי דאינו מתכוין להנות מן האיסור רק להגעיל הכלי שיוכל להנות מן הקדירה וא"כ גם בזה ניהו דאותה חתיכה אסורה ושייך לומר דאפשר לסוחטו אסור דאי אפשר לבטל האיסור שבו ונעשה כל החתיכה אסורה אבל זהו לגבי החתיכה עצמה אבל לענין שיהיה צריך ששים נגד כל ההתיכה זה אינו ענין למבטל איסור דאנו אינם רוצים להתיר להנות מן החתיכה רק דהחתיכות שקבלו טעם מאותה חתיכה יהי' מותרות דהא יש ששים נגד כל איסור הנבלע וא"כ בזה לא שייך לומר חתיכה נ"נ וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הראב"ד דלא אמרינין חתיכה נ"נ רק לר"מ ולא לרבנן ולא נודע טעמו ולפמ"ש אתי שפיר דחתיכה נ"נ שיהיה צריך ששים נגד כל אותה חתיכה לא שייך רק לר"י דמין במינו במשהו אבל לרבנן לא שייך זאת והיינו מטעם שכתבתי דהא אין רצונינו לבטל האיסור רק להתיר וזה ברור כשמש:

ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ דהא במ"ש מאמרו דאפשר לסוחטו אסור ובמין במינו פליגי ולפמ"ש אתי שפיר דמה ענין אפשר לסוחטו דדוקא לענין גוף החתיכה שפיר אמרינן דאי אפשר לבטל האיסור ממנה ונשארת באיסורה אבל לענין חתיכה נ"נ דהיינו שיהיה צריך ששים נגד כולה זה אי אפשר ודברי הראב"ד נכונים. ובזה מובן היטב מ"ש הראב"ד דדוקא לר"מ דס"ל מין במינו במשהו הוא דאמרינן חתיכה נ"נ ולא נודע מה ענין מין במינו במשהו לחתיכה נעשה נבילה ולפמ"ש יש לומר דכתבתי כבר בשם הרשב"א דכל שאפשר לבא לידי נו"ט אף משהו בלוע אסור לבטל ולפ"ז לר"י דס"ל מב"מ כל שנבלע בה מכבר טעם גמור שלא היה ששים א"כ טכ"ע יש בה כח להתפשט עד ששים וא"כ כיון דלר"מ מב"מ במשהו הוה כמו לרבנן בנ"ט והוה כמו אפשר לבא לידי נ"ט וא"כ לא שייך לומר דאין אנו מתכוונים לבטל האיסור דהא באמת כל שאין ששים רק נגד האיסור הנבלע א"כ כיון דלר"מ מב"מ במשהו אנו נהנים מהמשהו ומשהו לר"י הוה נו"ט לרבנן ואסור אבל לרבנן דס"ל בששים א"כ היה מתחלה רק משהו אין לו כח להתפשט יותר כמ"ש בשם הט"ז אבל לר"י הוה כמו דבר שמשתמשין בו מועט שבא לידי נו"ט ואסור אבל לרבנן דס"ל בששים א"כ כל שיש ששים נגד האיסור א"כ מה שנשאר עוד משהו לא אכפת לן וא"כ זה אין איסור וא"כ אין אנו מבטלין האיסור רק שאנו מתירין ההיתר וזה מותר ודברי הראב"ד ברורים. שוב ראיתי ברש"י שכתב באפשר לסוחטו דמותר שכתב דכל שאפשר שיתחלק בהיתר האחרון אף דאין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ בדיעבד מותר הנה זכיתי לכוין דעכ"פ מצד אין מבטלין איסור אנו באין לדון דאף דכיון לבטל האיסור אסור לכתחלה מ"מ בדיעבד מותר ולפמ"ש זה באמת מה שנחלקו דכיון דעכ"פ אסור לבטל לכתחילה שוב הו"ל חתיכה נ"נ. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דפריך הש"ס דאם אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשה נבילה ולפמ"ש קשה טובא דאדרבא כיון דאפשר לסוחטו מותר והיינו דאם באמת נסחט מותר דרק לכתחילה אין מבטלין איסור אבל בדיעבד שפיר אמרינן דחתיכה נ"נ דאם נימא דחתיכה נ"נ שוב אין מבטלין האיסור רק ההיתר אבל אם נימא דחתיכה לא נ"נ א"כ שוב הרי תחזור החתיכה עצמה להיתירא ושוב שייך אין מבטלין איסור. אמנם זה אינו דכל שאנו אומרים דאפשר לסוחטו מותר משום דבדיעבד כל שכבר נתבטלה מותרת שוב לא שייך חתיכה נ"נ דהא כבר נתבטלה ובדיעבד שרי דאף דחתיכה נ"נ הא אפשר לסוחטו אמרינן דמותר וז"פ. ולכאורה רציתי לומר דאם נימא דחתיכה נ"נ א"כ כל החתיכה נעשה כנבילה א"כ לא שייך ביטול דהיאך שייך שיתבטל האיסור שבו והא כל שהאיסור ניכר לא שייך ביטול והרי כל שחתיכה נעשה נבילה לא שייך ביטול דניהו דמבטל האיסור הנבלע אבל מכל מקום כבר נאסרה החתיכה כלה וא"כ הוה איסור ניכר והיאך שייך שתחזור להיתירא. אך נראה דזה אם אפשר לסוחטו מותר א"כ לא שייך לומר דאיסור ניכר דהא כל שאפשר שיסחט עכ"פ אינו ניכר האיסור דהא אפשר לסוחטו וא"כ לא שייך לומר דהאיסור ניכר על החתיכה דהא אפשר לסוחטו וז"ש אם אפשר לסוחטו מותר לא שייך נ"נ הא אינו ניכר האיסור אבל כשאפשר לסוחטו אסור א"כ החתיכה נשארה אסור א"כ לא שייך לומר דנתבטל האיסור כיון שהוא ניכר דהא מובלע באיסור והו"ל כאילו איסור נפל לתוך איסור כגון תרבא בתרבא דלא שייך לומר שיתבטל וה"ה כאן כל דחתיכה נ"נ א"כ נאסר שוב לא שייך ביטול ולכך אמרינן חתיכה עצמה נ"נ וזה נכון מאד בסברא ולכך אין קושיא ממה שאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון דבאמת כאן לא שייך לאסור נגד החתיכה רק דכל שנעשה אסורה כל החתיכה שוב לא שייך לבטל האיסור דהא האיסור ניכר עדיין בחתיכה האסורה ואיך תבטלנו וצכך צריך ששים נגד כל החתיכה דאז לא שייך לומר דמכל מקום האיסור ניכר דזה אינו דאדרבא אמרינן דהוה כמכיר האיסור ונוטל אותה חתיכה וזורקה דממנ"פ אם יצא להחתיכות אחרות הרי נתבטל ואם לא יצא הוה האיסור בפ"ע אבל חם אין ששים נגד כולו א"כ עכ"פ אותה חתיכה כלה הוה איסור וכל מה שיוצא ממנה הוה איסור ואיך שייך שתבטל רק האיסור הנבלע הא האיסור ניכר בחתיכה האסורה משא"כ אם יש ששים נגדה א"כ אם אותה חתיכה עצמה היתה נבלעת היתה מותרת א"כ היוצא ממנה הרי היא כמוה משא"כ כשאין ששים נגדה ומעתה ל"ק מהך דאין המדומע דהוה יבש ביבש א"כ לא שייך לומר שהאיסור ניכר דהא כל אחת בפ"ע וא"כ שפיר בטל האיסור דלא ניכר ובשלמא כשנבלע בלח הרי הוא שם כמו תרבא שנפל בתרבא ולא שייך לומר דמבטל האיסור דהא האיסור ישנו שם ניכר ועומד ודו"ק היטב. וגם הר"ן הביא לחלק בין לח בלח ליבש ביבש ומה שהקשה הר"ן מהך דאין המחמץ מחמץ דמיירי בלח שנבלע וחמצה העיסה לפענ"ד ממחומץ בלא"ה ל"ק דבמחומץ עיקר תלוי במה דעביד לטעמא שיש בה כח לחמץ וא"כ לא שייך חתיכה נ"נ דהא אין בהעיסה כדי לחמץ רק מחמת החימוץ שבה וגם אף ביש בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ מותר ואנן בעינן שיהיה באיסור לבד כדי להחמיץ וכדמוקי בתמורה דף י"ב שם כרבנן דר"א ועכ"פ הסברא שכתבתי נכונה לפענ"ד: ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש דיש לומר דבבשר בחלב לא שייך חתיכה נ"נ דכיון דמה דלא מהני ביטול להאיסור לבד היא רק משום דהוה כניכר האיסור וא"כ זה שייך בשאר איסורים דכל שנפל בתוכו האיסור לא שייך לומר דנתבטל עד"מ שנפל תרבא לבשרא ואנן מחשבינן כאילו כל החתיכה היא נבילה וא"כ הו"ל כחלב בחלב אבל חלב שנפל לבשר א"כ כל חדא בפ"ע שרי ורק שניהם ביחד הם האיסור וא"כ כיון שנתבטל החלב א"כ אין בו כדי ליתן טעם בקדירה א"כ מהראוי שאף הבשר יחזור ומותר ואף דנימא דאפשר לסוחטו אסור והיינו דשמא לא נפלט כולו או שכבר נאסרה אבל לא שייך לומר דהאיסור ניכר ובמה יודע איפוא האיסור דכל שבטל הנו"ט א"כ נשאר הבשר בהיתירו ולא שייך חתיכה נ"נ אף דאפשר לסוחטו מותר ומיושבין דברי הראב"ד וכמ"ש. ובזה מיושב ג"כ קושית הר"ן דלמה לא פריך גם בדף ק' על רב אי קסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי נעשה נבילה ולפמ"ש באמת יש לומר דלא תלוי זה בזה ויכול להיות דחתיכה נ"נ ואפ"ה אפשר לסוחטו מותר והיינו כל שנסחט בודאי אבל כל שלא נודע אסור שמא לא נסחט ושפיר נ"נ ול"מ ששים לבטל האיסור דהא האיסור ניכר והיינו במב"מ אבל בב"ח לא שייך חתיכה נ"נ דהא אינו ניכר האיסור דהבשר בפני עצמו שרי וכמ"ש ודו"ק כי קצרתי:

והנה הר"ן כתב עוד שם לחלק דע"כ לא אמרינן דחתיכה נ"נ רק בדבר של איסור בלוע בחתיכה שאין הממש מאיסור זה יוצא ומתערב באחרות ולכך אמרו שהחתיכה הזו נעשית נבילה אבל בדברים המתערבים ונבללים בשוה בין בלח בלח בין ביבש ביבש אמרינן דנתחלק בכל החתיכות ולא נעשה המעורב כנבילה וע"ז הקשה הר"ן מהא דקאמר בב"ח חלב אמאי אסור חלב נבילה היא הרי ראינו דאף לח בלח אמרינן חתיכה נ"נ. ולפענ"ד נראה דכוונה עמוקה כוונו הפוסקים בחילוק הלז דהנה הרשב"א כתב בשם רבותינו הצרפתים הובא בב"י סי' צ"ח דטעמו ולא ממשו בב"ח היינו הבשר שנבלע בחלב דאי אפשר שבלע ממש אבל חלב שנבלע בבשר הרי נבלע ממשו ע"ש ולפ"ז זהו שמחלק הר"ן כיון דקי"ל דאין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב א"כ עכ"פ מה שיוצא לחתיכות אחרות לא יוצא ממשו של איסור שנבלע בחתיכה זו דהא לא יצא האיסור ממש בלי רוטב וא"כ ע"כ מחמת החתיכה הנבלע בה הוא שמוציאה האיסור וא"כ כיון שהאיסור הוא ע"י החתיכה הנבלע בה והיא המוציאה ע"כ שחתיכה זו נעשית נבילה דאל"כ מאין בא האיסור דהא רק ע"י רוטב של החתיכה הוציאה האיסור אבל ביבש ביבש או לח בלח דהאיסור ממש יוצא בלי סיועת ההיתר הנבלל וכמו יבש ביבש וא"כ א"צ ששים רק נגד האיסור ולפ"ז חלב שקבלה איסור מבשר כבר הבאתי דאינו רק טעמו ולא ממשו א"כ מה נ"מ אם אינו יוצא מחלבה בלי סיועת ההיתר הא בין כך ובין כך יוצא הטעם ובחלב ג"כ לא נבלע בה רק טעם בעלמא ולמה יאסר החתיכה שנימא נעשה נבילה הא גם אותה החלב לא קבלה רק טעם וא"כ לא שייך ביה ענין נ"נ וע"כ משום דשניהם ביחד נעשים איסור אחד והוה כאילו גוף האיסור יש בה וא"כ לא שייך בזה לומר דנבלל בשוה דהא גוף האיסור נבלע בחלב דהא שניהם גם יחד הם האיסור ושפיר אמרינן דנ"נ אף דהיא דבר הנבלל וז"ב כשמש. ומיהו בלא"ה לפענ"ד אין ראיה משם דשם קאי לרב דס"ל מין במינו במשהו לא שייך לומר דנבלל בשוה דמכל מקום משהו נשאר בו ושייך חתיכה נ"נ וז"ב. ובזה מיושב קושית הש"ך סי' צ"ב ס"ק ט"ו על ספר אפי רברבי ע"ש ודו"ק. ובזה יש ליישב גם דברי הראב"ד דהראב"ד לשיטתו דס"ל דבלח בלח לא שייך חתיכה נ"נ ועיין בסי' צ"ב ס"ד בהג"ה שהביאו כן בשם הראב"ד ולא ס"ל לחלק בין בב"ח לשאר איסורים ולכך כתב דלא שייך חתיכה נ"נ רק לר"י דמין במינו במשהו וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב קושית הלח"מ וזה לדעתי ברור ואמת בכוונת הראב"ד:

והנה ימים רבים אח"כ בשנת תר"ט יום א' פ' ויקהל למדתי עם תלמודי הלכות פסח בסי' תמ"ז נתחדש לי ענינים הרבה בענין תרי משהו ואמרתי לרשום פה. והנה כבר כתבתי בזה תשובה מיוחדת בענין תרי משהו וכעת חדשות אני מגיד דהנה גוף ענין דלא אמרינן תרי משהו נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה כל הטעם דאמרינן דמין במינו לא בטל לר"י למדתי מדברי הפ"י בחידושיו לביצה דף ל"ח בסוגיא דמים ועיסה דהענין הוא דבמין במינו שאין הטעם מבטל להמיעוט א"כ כך לי המועט כמו המרובה והו"ל קבוע ולא בטל ע"ש שהאריך בזה וכבר הארכתי בדבריו בכמה מקומות ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר חדש דלפי מ"ש בד"מ ביו"ד סי' ק"י בשם חותנו הגאון מוה' שכנא שכתב לענין קבוע דדוקא באם הקבוע במקומו רק שפירש אחד או שנים ממקומם הוא דחשוב קבוע וכמע"מ דמי אבל אם פירשו כולן ממקומם שלא נשאר שם קבוע ואחד פירש מהן אותו שפירש שרי דליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע דהרי לא נשאר שם קבוע דהרי פירשו כולם לפנינו וכן קבע להלכה בש"ע שם ס"ז ואף דשם מיירי מקבוע דרבנן מכל מקום נראה לפענ"ד דגם בקבוע דאורייתא הדין כן ותדע שהרי הד"מ כתב שם שכן מצא בטוא"ח סי' שכ"ט שכן הוא דעת הטור ע"ש והרי הטור שם מיירי בקבוע דאורייתא לענין פ"נ ע"ש והטעם נראה מדברי הש"ך שם ס"ק ל"ז דקבוע חידוש היא וכל שנתפזרו מקביעתן הראשון שוב לא חשיב קבוע דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון. ומן האמור נראה דאם בנעקרו בב"א כולם כל שפירש אחד מהם בעת שנעקרו מקביעות הראשון אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש שעיקר הטעם דבעינן דוקא שישאר הקביעות הראשון במקומו. ומן האמור אני תמה על מ"ש המ"א סי' שכ"ט ס"ק ג' בשם האו"ה דבעינן שנעקרו בזה אחר זה דאי בב"א הוה נמי קביעו' ואני תמה ע"ז דמה נ"מ דאף בנעקרו בב"א כיון שעכ"פ נעקר הקביעות הראשון אין לך בו אלא חידושו דקבוע חידוש היא ודי בשנימא קביעות בקביעות הראשון ולא בשנעקר הקביעות והרי גדולה מזו כתב הש"ך דאף בנקבע הקביעות השני ג"כ לא אמרינן קבוע ואף דהדגול מרבבה חולק בזה וכתב דבקבוע דאורייתא כל שהדרא לניחותא שוב מקרי קבוע כבר כתבתי בגליון הש"ע שם דבשיטה מקובצת בנזיר דף י"ב משמע דבעינן שיחזור למקום קביעות הראשון דוקא ע"ש שנסתפק בזה והארכתי בזה בענין קבוע עכ"פ זה ודאי דאין נ"מ אם נעקרו בב"א או בזה אחר זה דסוף סוף כל שנתעקרו בטל הקביעות ועיינתי באו"ה שער נ"ט בדין פ"נ אות ל"ח שכ"כ בפשיטות דמ"ש הרמב"ם נעקרו כלם היינו בזה אחר זה ולא כתב שום ראיה. ולפענ"ד המעיין בטור או"ח סי' שכ"ט שם ימצא דאף בנעקרו בב"א ל"ש קבוע ועיין בב"י שם ועיין בפ"ב משבת ה"כ ובראב"ד ימצא בהדיא דשיטת הרמב"ם דבנעקרו כלם ג"כ לא אזלינן בתר קביעות הראשון והראב"ד הוא דחי דוקא כשנעקרו כלן ואחד מכלן בעת מהלכן פירש לחצר אחרת הוא דס"ל דאמרינן דאזלינן בתר הקביעות דעכ"פ הוחזק כאן ישראל אחד וגם זה אפשר דוקא בפ"נ הוא דאמרינן כן משא"כ בשאר קבוע ועיין בהה"מ ובכ"מ ובלח"מ שם ודברי המ"א שכתב בפשיטות כן אף כי כתב כן בשם או"ה צע"ג. ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דזה סברת התוס' והקדמונים דלא אמרינן תרי משהו במין במינו לר"י דהא לר"י מב"מ דלא בטל הוא משום קביעות וכאן לא שייך קביעות דזה דוקא באותה חתיכה אבל בחתיכה השניה שצריך אתה לדון על זה שיצא מחתיכה לחתיכה א"כ עכ"פ לענין החתיכה השניה הו"ל נעקר הקביעות הראשון ושוב לא אמרינן קבוע ואף לדעת האו"ה אטו בבת אחת נעקר שם הא בזה אחר זה נכנס מעט מעט להחתיכה השניה הטעם וא"כ פשיטא דלא שייך מב"מ לא בטל דמשהו אינו רק מטעם קביעות והרי כבר נתעקר הקביעות הראשון ממקומו. ואין לומר דמכל מקום נשאר החתיכה הראשונה על מעמדה ולא נעקר הקביעות הראשון דזה אינו דלענין מה שאתה דן שהקביעות של המשהו נבלע בחתיכה השניה א"כ צריך אתה לדון שחלפה ממקומה ושוב נעקר כל הקביעות ומה גם אם נימא דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה א"כ אותה החתיכה הראשונה לא נעשה גוף איסור רק שיש בה איסור מעורב א"כ אף שנקבע שם אבל אם אמרינן דנבלע בחתיכה אחרת א"כ עכ"פ נפרש לה מהקביעות הראשונה ושוב לא אמרינן קבוע. ובזה נראה לפענ"ד לכוון בדברי הר"ן פג"ה שכתב דכל שאינה נעשית נבילה אינה אוסרת כל החתיכות כולן דאע"ג דאמר ר"י מב"מ לא בטל לא שמעינן ליה הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו והבין הש"ך ביו"ד סי' צ"ב בנקה"כ דהוא מטעם דמקרי מבא"מ וזה דחוק והארכתי בזה בתשובה ולפמ"ש יש לומר דכל שלא נעשה נבלה הוה כאילו נעקר כל הקביעות כיון דעכ"פ אתה אומר דנעקר המשהו איסור ובא לחתיכה אחרת א"כ שוב אין כאן קביעות שכבר נתעקר להחתיכה השניה ושוב בטל מב"מ ואין לומר דנשאר הקביעות הראשון במקומה שהרי החתיכה הראשונה הרי היא כמו שהיתה דזה אינו דאטו נעשה נבילה וא"כ נשאר היתר במקומו והרי אדרבא נתבטל הקביעות הראשון ממקומו וזה ברור ראה זה חדש הוא ועמוק. ולפ"ז לענין חמץ בפסח דחידש הט"ז בסי' צ"ב שם דלא שייך תרי משהו לפמ"ש זה אינו דשם גם שלא במינו נאסר ובזה לא שייך הסברא שכתבתי ושפיר הוה משהו גם בשני' ודו"ק היטב. והנה מדי דברי זכור אזכור מה שראיתי דבר תמוה בנקה"כ שם שרצה לחדש לפמ"ש הוא בטעמו של דבר דתרי משהו דמשהו הוה כא"מ כיון דכח אחר מעורב בו א"כ נ"מ בחמץ בפסח כגון יבש ביבש דהוה דבר שיל"מ דאינו רק במינו או בע"פ אחר שש דאינו רק במינו מטעם דהוה דבר שיל"מ דבריו תמוהים מאד דהא באמת לשיטת הרמב"ם דהוא מטעם דבר שיל"מ הוא גם בשא"מ כמ"ש פט"ו מא"מ מכל מחמצת לא תאכלו והיא תימה גדולה ומצאתי בח"י כלל ל"ט ס"ק ט"ז שהקשה כן. והנה כשאני לעצמי אמרתי דבע"פ בא"מ ודאי בטל ולא שייך דבר שיל"מ אף אם נימא דלטעמו של הרמב"ם משום דבר שיל"מ היא גם בע"פ כמ"ש הה"מ מכל מקום בזה כיון דאינו רק מכל מחמצת דדבר שיל"מ לא שייך רק במב"מ והרי תערובות חמץ עצמו לפענ"ד הדבר ברור דאינו מוזהר בע"פ וכמו נוקשה דאתי בריבוי דכל מחמצת אינו רק בפסח עצמו וכדאמרו בפסחים דף כ"ח דכל מחמצת אינו רק בפסח עצמו וכ"כ התוס' ריש פסחים ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' כ"א וא"כ ה"ה לענין תערובות חמץ דמקרא דכל מחמצת אין מוזהר מה"ת בע"פ ולפ"ז עכ"פ לא שייך דבר שיל"מ בא"מ בע"פ כנלפענ"ד דבר חדש. והנה בגוף דינו של ר"י דלמד דמב"מ לא בטל מהך דדם הפר ודם השעיר דאין מבטלין זא"ז אף דדמו של פר מרובה משל שעיר לכאורה קשה טובא דמה ראיה משם. וטרם יהיה כל שיח אבאר דבר אחד מה שהראשונים נסתבכו בזה אם היתר בהיתר בטל וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת וכעת חדשות אני מגיד דהנה כבר נודע מ"ש המרדכי דדבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובות לא שייך ביטול וכבר נתקשו בזה מדברי המרדכי גבי גיגית שזב יין בשבת דס"ל דנתבטל ברוב כמבואר באו"ח סי' ש"ך וכתבו לחלק בין ההיתר ניכר תחלה טרם שנתערב לבין לא ניכר ההיתר תחלה ועיין כו"פ סי' ק"ב ולפ"ז נראה לפענ"ד דהיתר בהיתר עד"מ חמץ בפסח שנתערב קודם הפסח א"כ בזה מהראוי לומר דחוזר וניעור והטעם נראה לפענ"ד דזה מקרי תחלת ביאתו לעולם בתערובות דלא שייך לומר דההיתר ניכר בתחלה דזה אינו דהא קודם הפסח גם החמץ היה מותר ועיקר האיסור נצמח בעת שמגיע זמן הפסח ואז ביאתו לעולם האיסור וההיתר ביחד ול"ש ביטול. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הר"ן בתשובה סימן ס"ב והתמים דעים סי' ל"ו ראיה דהיתר בהיתר בטל מהא דאמרו צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר ומשמע דבטל היתר בהיתר ולפמ"ש דשם נתבטל הרחלים בגמלים ונעשה רוב ואחר כך כשנתערב עם פשתן א"כ לא שייך לומר דתחילתו ביאתו בתערובות היה דהא כאן ההיתר ניכר קודם שנעשה איסור לגמרי דכאן נתבטל ההיתר בהיתר שנשאר לעולם היתר ולא דמי לחמץ בפסח שהחמץ נעשה אח"כ איסור ושמו עליו וא"כ בעת שנאסר היא בתערובות וההיתר לא ניכר לעצמו שאז גם החמץ היה היתר אבל כאן צמר גמלים וצמר רחלים שניהם היתר א"כ שפיר נתבטל זה בזה ובעת נתערב עם הפשתן ניכר ההיתר וכבר נתבטל שגם כעת הגמלים עם רחלים הם היתר רק עם הפשתן נאסר ושפיר נתבטל והוה דומיא דיין הזב בגיגית וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד דלכך לא מהני ביטול לכלאים דהא כל שכל אחד היתר בפני עצמו א"כ תחלת האיסור היא לעולם בתערובות ולא שייך ביטול דכל דתחילת ביאתו לעולם בתערובות לא שייך ביטול וכמ"ש המרדכי. ובזה מיושב היטב מה שהקשו התוס' והרא"ש מבשר בחלב ולפמ"ש יש ליישב דהנה הנוב"י מהד"ב חלק יו"ד ביאר דדברי המרדכי אינן רק בביטול ברוב שייך זאת דבעינן דומיא דדיינים שאינם מעורבים אבל ביטול בששים דהטעם הוא שנתבטל הטעם במציאות מה נ"מ כל שנתבטל הטעם נתבטל ולפ"ז בשלמא בכלאים דלא שייך ביטול הטעם א"כ ע"כ מתורת ביטול ברוב אתינן עלה וביטול ברוב לא שייך בזה דהא בא לעולם בתערובות וביטול הטעם לא שייך בזה משא"כ בבשר בחלב דבטל הטעם מה בכך שבא לעולם בתערובות מכל מקום ליכא טעם וז"ב. ועיין בש"ך יו"ד סי' רצ"ט מ"ש הלבוש והש"ך בזה ולפענ"ד לפמ"ש ימתקו הדברים ודו"ק. אמנם בגוף הדברים שכתבתי דבחמץ בפסח לא שייך ביטול דתחלת ביאתו לעולם בתערובות לפענ"ד י"ל דזה תלוי בזה דאם נימא דהיתר בהיתר בטל א"כ נתבטל טרם שמגיע זמן האיסור א"כ לעולם לא בא לכלל איסור ול"ש לומר דבא לעולם בתערובות דכשמגיע זמן האיסור ליכא למציאות האיסור כלל אבל כשנימא דהיתר בהיתר לא בטל א"כ אז ל"ש ביטול דהיתר בחבירו ל"ש ביטול וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א בחידושם לע"ז דף ע"ג ע"ש בכל הסוגיא ותבין ואימתי אנו דנין שנתבטל בהגיע תור האיסור ואז ל"מ ביטול ולפ"ז אם נימא דהיתר בהיתר לא בטל שוב ל"ש ביטול אח"כ:

ובזה מבואר היטב דברי האו"ה כלל כ"ד ד"ח שהביא ראיה דהיתר בהיתר בטל מהגהת סמ"ק שכתב בתוחב כף חולבת בקדרה חדשה של מים ולא היה במים ששים מכלל שאם היה בטל אף שהוא היתר בהיתר ותמה הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' קפ"ו דמה ראיה דשם אף שלא נתבטל מכל מקום כל שהיה במים ששים אינו אוסר אח"כ דאין המדמע מדמע אלא לפי חשבון וכן תמה הפר"ח והנוב"י שם על דברת הש"ך בסי' צ"ט ס"ו בהג"ה בכזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים וכו' וכתב הש"ך דקמ"ל בזה דלא נימא דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דבזה בטל ותמה הפר"ה והנוב"י שם ושם דמה ענינו לכאן ניהו דלא נתבטל מכל מקום אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולפמ"ש א"ש דכאן אם נימא דהיתר בהיתר לא בטל א"כ שוב כשמתערב עם בשר הו"ל תחלת ביאתו לעולם בתערובות ושוב לא שייך ביטול וניהו דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון עכ"פ צריך לבטלו אז והוה תחלתו בתערובות ולא שייך ביטול ולכך כתב הש"ך דמכל מקום בטל ולא דמי להך דכלאים דשם לא ניכר ההיתר מעיקרא דשניהם הי' היתר וא"כ כל שבאו לכלל איסור בהתחברותם לא שייך ביטול משא"כ כאן שעכ"פ נתבטל מקודם שבא לכלל איסור והיתר בהיתר שייך ביטול ושוב לא בא לעולם בתערובות איסור וז"ב כשמש. ובזה מיושב מה שהביא האו"ה ראיה מחמץ בפסח דקי"ל דאינו חוזר וניעור ועל זה הקשה הנוב"י דמה ראיה משם דכשהגיע ע"פ בטל בששים ואז היה איסור ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא אם נימא דהיתר לא בטל בהיתר א"כ אימתי מתחיל הביטול לעולם בעת שהגיע האיסור ואז לא שייך ביטול דהוה בתערובות וא"ל דמכל מקום נתבטל במציאות וכמ"ש בשם הנוב"י דבזה מודה המרדכי דזה אינו דבפסח דהיא במשהו שוב לא שייך הביטול דעכ"פ משהו מיהא איכא וע"כ דקודם פסח נתבטל לגמרי ואינו חוזר וניעור ולא שייך כלל משהו דלעולם לא בא לכלל תערובות איסור ודו"ק. איברא דלפ"ז צריך ביאור בהא דמביא האו"ה מהגהת סמ"ג דשם מתבטל בששים ואינו במציאות האיסור ובכה"ג מודה המרדכי מיהו יש לומר דבאמת גוף דברי הנוב"י שחידש דבששים מודה המרדכי תמה עליו בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל ביו"ד סי' י"ד וכתב ישתקע הדבר ולא יאמר דניהו דהטעם בטל בששים אבל כמות איסור שיש בתערובות ע"כ מתורת ביטול ברוב אנו דנין ואני כתבתי בתשובה דיפה כיון הנוב"י דכל דהטעם בטל במציאות הו"ל האיסור כעפרא בעלמא דשרי וא"צ לבא מתורת רוב ולפ"ז יש לומר בבב"ח דעיקר האישור בא ע"י שנתערב א"כ לא שייך לומר דבטל בששים במציאות וצריכין לבא מכח רוב דאל"כ הרי שניהם גם יחד הם כמות האיסור ולא שייך לומר דהוה כעפרא בעלמא דכל שכבר נעשה בב"ח אף נטל"פ אסור ועיין כו"פ סי' פ"ז שהאריך בדין זה וא"כ ע"כ צריך לבא מתורת ביטול וכל שבא לעולם בתערובות שוב אינו מתבטל לשיטת המרדכי ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובזה אני אומר דבר נחמד לפמ"ש הכו"פ שם לחלק בין אם כבר נעשה בב"ח לא מועיל נטל"פ אבל כל שלא התחיל בב"ח אין טעם פגום אוסר בזה מיושב מ"ש הרשב"א בת"ה הקצר דצנון שחתכו בסכין של בשר דטועמין אותו ואם אין מרגישין טעם בזה בידוע שלא בלע כלום והקשה הנוב"י שם למה ליה טעם שלא בלע ת"ל דאפילו בלע הא הו"ל היתר בהיתר דבטל ומזה למד דהיתר בהיתר לא בטל ולפמ"ש יש לומר דבאמת צריך להבין גוף דברי הרשב"א שכתב דאם אין מרגישין בידוע שלא בלע מנ"ל דלמא בלע רק שנתבטל בצנון אבל באמת הן הן דברי הרשב"א דאדרבא דע"כ היתר בהיתר בטל והיינו דלענין שישתמש אח"כ בחלב אמרינן דלא בלע כ"כ טעם שיהיה בב"ח כיון דאין מרגישין הטעם אף שיש בו טעם קלוש הו"ל כלא בלע כלום דהא טרם שהגיע לכלל איסור נתבטל ואף שזה דחוק בלשון הרשב"א מכל מקום נוח יותר דאל"כ מנ"ל להרשב"א שלא בלע דלמא בלע באמת רק שנתבטל בהצנון ודו"ק. ומעתה קשה איך יליף ר"י דמב"מ לא בטל מדם פר ושעיר הא שם שניהם היתר כל דם בפני עצמו וא"כ היתר בהיתר לא שייך ביטול ולכך לא נתבטל משא"כ בשאר מב"מ דאיסור והיתר אפשר דבטל והיא קושיא גדולה לפענ"ד. אמנם נראה דכל הטעם דהיתר בהיתר לא שייך ביטול הוא משום דאין דרך לבטל ההיתר רק אדרבא מוסיפים עליו וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א בע"ז דף ע"ג ולפ"ז שם אנו דנין אם מותר להזות משני הדמים יחד או לא רק כל אחד בפ"ע א"כ לא שייך הענין דהיתר בהיתר לא שייך ביטול דהא אם נימא דדם מבטל דם לא הי' רשאין להתחבר הדמים אלו וע"כ דמב"מ לא בטל והו"ל שני הדמים כמו שהי' קודם ההתחברות ודו"ק היטב:

ובזה יש לומר דלכך לא אמרינן תרי משהו דכל ענין מין במינו לא בטל הוא רק שיהיה המיעוט חשוב כמו הרוב ולא שמהפך המיעוט להרוב להחשב כמותו ודו"ק היטב וכבר הארכתי בזה בתשובה לענין תרי משהו ביתר ביאור. והנה בהא דאמרו סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ולא נודע הסברא ולפענ"ד היה נראה דהנה הרמב"ן והריטב"א בע"ז שם כתבו דע"כ לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה רק במב"מ במשהו דאז שייך לומר דזה המשהו כיון דאינו ראוי להתבטל לא בפני עצמו ולא בצירוף א"כ גם שבא אח"כ באינו מינו אינו ראוי להתבטל אלא אם כן נפל שאינו מינו בתחלה דאז אינו מניח את המינו לבא לידי איסור אבל אם נפל איסור בתחלה ולא היה בהיתר שיעור לבטל אף שנאסר כל שבא אח"כ היתר הרבה מהראוי שיצטרף לבטל דסוף דינא כתחלת דינא מה תחלת דינא אם היה כאן שיעור הרבה היה מתבטל א"כ אף שלא היה אז כשיעור כל שנתרבה אח"כ מתבטל ע"ש והדברים ראויים למי שאמרם ולפ"ז צריך ביאור היאך אמרו סליק מינו כמי שאינו הא אז היה מין במינו ולא היה מתבטל אף בצירוף א"כ סוף דינא כתחלת דינא אף שבא אח"כ אינו מינו כל שלא בא בתחלה שוב אין מהראוי שיתבטל ומהראוי לומר מין במינו לא בטל והמעיין ימצא כי קושיא גדולה היא. אמנם נראה דבזה באמת נחלקו אביי ורבא דאביי מוקי בשקדם וסילקו דאל"כ לא שייך לומר סלק כל שכבר נאסר אמנם רבא חידש דגם כשבא אח"כ אינו מינו מהראוי שיתבטל ולא אמרינן דכבר נאסר דהרי גם בתחלה אם היה מינו ושאינו מינו ביחד והיה בא"מ שיעור שיתבטלו שני חתיכות היה מתבטל א"כ גם סוף דינא אמרינן סליק את שא"מ כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ובזה נראה לפענ"ד ע"ד הפלפול דמה שאמרו בע"ז דף ע"ג דחזקי' ס"ל דהגדילו באיסור אסור הגדילו בהיתר מותר ור"י ס"ל דאף הגדילו באיסור מותר פליגי בזה דחזקיה ס"ל כאביי דבעינן קדם וסלקו דאל"ה כל שכבר נאסר שוב אי אפשר להתיר משא"כ בהגדילו בהיתר ור"י ס"ל כרבא דסליק את מינו כמי שאינו וע"ז רצו לומר דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן וע"ז פריך מאביי דאמר קדם וסלקו מותר וא"כ חזקיה דאמר כמאן ואביי לשיטתו דס"ל דלא אמרינן סליק את מינו כמי שאינו ואף כי הסוגיא עמוקה ויש לפקפק הרבה המעיין ימצא מקום לדברי אלה בהסוגיא ודו"ק. אמנם בגוף הקושיא דלמה אמר רבא סליק את מינו כמי שאינו והא כבר נאסרה התבוננתי בדברי הרמב"ן בע"ז שם ובריטב"א דהביאו הך דרבא שם וכפי הנראה הבינו דמה דאמר רבא סליק היינו דוקא אם לא היה נותן טעם בחתיכה רק שהנבלה עצמה היתה אוסרת שאר החתיכות א"כ בעת נתערבה עם החתיכות היה רוטב שא"מ מבטל להחתיכה של איסור ולכך כל שנתנה טעם נאסרה כל החתיכה מב"מ וצריך ששים נגד שתי החתיכות וזה ברור כשמש ופשוט למעיין שם ובאמת כל שנתנה טעם בחתיכה לאו דוקא רק אף שנפלה רק טפה לבד כבר נאסר מב"מ במשהו וצריך ששים נגד שתי החתיכות וכמ"ש הרמב"ן שם וכפי הנראה לא ס"ל לרמב"ן דלא אמרינן תרי משהו ופירש באמת דמה שאמרו נתנה טעם בחתיכה לאו דוקא ובזה נראה לפענ"ד דצדקו דברי הנקה"כ והמ"א דבחמץ בפסח אמרינן תרי משהו דהרי גם במב"מ במשהו שיטת הרמב"ן דגם תרי משהו אמרינן ומטעם דסוף דינא כתחלת דינא וה"ה לדידן דחמץ בפסח במשהו בין במינו בין בשא"מ דאמרינן חתיכה נעשה נבילה ונאסר כולן ודו"ק ולפענ"ד להוסיף דהרמב"ן לשיטתו אי אפשר לומר דתרי משהו לא אמרינן דאל"כ יקשה למה נצריך א"מ לבטל שתי החתיכות הא כיון שיש ששים נגד חתיכה דאיסורא הלא לא נשאר בחתיכה האחרת מהאיסור כדי נ"ט וניהו שנאסרה במב"מ במשהו מכל מקום לענין שתאסר האחרות הרי כל שאין בה כדי נ"ט שהרי יש ששים נגד כל החתיכה של איסור א"כ לא תוכל לצאת מחתיכת האיסור ומחתיכת ההיתר כדי נ"ט ולמה תאסר וע"כ דגם תרי משהו אמרינן לשיטתו כל שהיא מב"מ משא"כ לדידן אי אפשר לומר כשיטת הרמב"ן ודו"ק היטב:

והנה הריטב"א נסתפק שם אם אביי ס"ל גם כן הך דרבא דאמר סליק והביא ראיה מחמרא חדתא בענבי ע"ש ובאמת מדמשני אביי בקדם וסלקו משמע ג"כ דאביי לא ס"ל הך דרבא ובחולין דף ק"ח אמרו לימא פליגא אדרבא משמע דאביי לא ס"ל כן רק רבא לבדו ודו"ק ובדברי הרמב"ן האלו עכ"פ מבואר שיטת הראב"ד דלא שייך חתיכה נעשה נבילה רק במין במינו במשהו ולא נודע סברתו ולפמ"ש מבואר כן ברמב"ן וריטב"א ודו"ק היטב. והנה מ"ש למעלה בשם הישועת יעקב דאף דבטל בששים זהו באיכות האיסור אבל כמות האיסור צריך לבא מתורת רוב דמכל מקום ישנו במציאות האיסור שאל אותי אחד מהתלמידים דא"כ מה פריך הש"ס בחולין דף ק"ח על רב לימא פליג אדרבא דאמר מין ומינו ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ומה קושיא דלמא מיירי רב כשנתערבו החתיכות א"כ לרב דס"ל מין במינו לא בטל א"כ ניהו דיש כאן שאינו מינו ג"כ ורבה עליו ומבטלו היינו להטעם אבל מכל מקום כמות האיסור שנתערב במינו נאסר וצריך רוב א"כ לרב שוב לא בטל ולכך אוסר כל החתיכות מפני שהן מינו והיא קושיא גדולה וכן קשה בחולין דף ק' והשבתי דלפמ"ש התוס' במנחות דף כ"ב דר"ת ס"ל דיבש ביבש בטל אף לרב דמב"מ לא בטל יבש ביבש בטל ומה דאמר רב דאוסר כל החתיכות משום שהטעם שמתערב הוה כלח בלח ע"ש ולפ"ז כאן שהטעם שמתערב בטל באינו מינו א"כ לא נשאר רק כמות האיסור בלבד וזה שפיר בטל אף לרב דהוה יבש ביבש דמבטל. והנני יוסיף דאף אם נימא דגם יבש ביבש לא בטל היינו ביבש ביבש ממש דהו"ל ראוי ליתן טעם כשיתבשל אבל בנ"ד דהטעם היוצא נתבטל באינו מינו ולא נשאר כי אם גוף האיסור בלי נו"ט שוב כ"ע מודו דיבש ביבש דהטעם שבו הותר ואם היה פולט כל הטעם היה מותר פשיטא דכמות האיסור ודאי בטל דזה בודאי הוה יבש ביבש ממש דבטל ודו"ק היטב ועיין בפ"י בביצה דף ל"ח מ"ש בסברת ר"י דמין במינו לא בטל ותמצא סברא דביבש ביבש שייך שיתבטל דאין אחד מחזק את חבירו דהן נפרדות ואף אם נימא דלכשיתבטל מתערב כאן שהטעם בטל כ"ע מודו דיבש ביבש בטל כנלפענ"ד:

והנה הש"ס משני אי דנפל ברוטב רכה ה"נ הבמ"ע דנפל ברוטב עבה ופירש"י דק דק של בשר ושומן דכוליה מין בשר הוא והנה לכאורה רציתי להביא מזה ראיה למ"ש הד"מ ביו"ד סי' פ"ט וברמ"א דשומן של בשר דינו כבשר וכאן מבואר כן וגם ראיה מזה למ"ש בד"מ בשם רבינו ירוחם דיש חילוק בין רוטב צלול ורוטב עב דרוטב עב יש לו דין בשר והיינו דברוטב עב יש לו דין בשר ממש וכמבואר כאן. אמנם עיינתי בב"י או"ח סי' קע"ג והוא העתיק דברי הרר"י פא"ד דמרק של בשר מותר לאכול גבינה בקינוח והדחה דלא הצריכו שהיה אלא כשאוכל בשר מפני הבשר של בין השיניים אבל במרק דליתא להאי טעמא שרי וע"ז הביא דברי רבינו ירוחם שכתב ראיתי לרבותי שהי' נוהגים כן דווקא במרק של בשר שהוא צלול אבל עב כגון עם ירקות וכיוצא בו אסור לאכול אחריו גבינה שמא יש במרק בשר ואינו נראה וכפי הנראה אין הכוונה לחלק בין צלול לעב בשביל דעב יש לו דין בשר ממש רק דהוא ס"ל דעיקר השהייה הוא משום בשר שבין השינים ולפ"ז במרק בשר צלול שניכר א"צ להמתין משא"כ בעב שאינו ניכר יש לחוש שמא יש מעורב גם בשר בתוכו וישאר בין השינים ולפ"ז לפי הטעם דמושך גם ברוטב צלול שייך לאסור וכ"כ הב"י בשם סמ"ק ברוטב של בשר מושך הטעם בפה וביאר הב"י דדוקא תבשיל של בשר כגון ביצים מטוגנים בשומן אינו מושך הטעם משא"כ ברוטב. ומן האמור אני תמה על הט"ז ביו"ד סי' פ"ט ס"ק ה' שכתב בשם הב"י באו"ח סי' קע"ג בשם הגהת מיימון דמרק של בשר דינו כבשר ורבינו יונה פא"ד כתב דיש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר ומשמע דמחלק בין צלול לעב דרוטב עבה יש לו דין בשר ובאמת זה אינו כלל ומלבד שלא העתיק יפה דהב"י לא כתב כך בשם רבינו יונה רק בשם רבינו ירוחם אף גם דגוף הדבר לא הרגישו דהרר"י ורבינו ירוחם אזלו בשיטת הרמב"ם דהחשש משום בשר שבין השינים א"כ יש לחלק בין עב לצלול אבל לפמ"ש בטור וש"ע שם דקי"ל גם כטעם השני מפני שמושך הטעם א"כ כל מרק מושך הטעם וכמ"ש הב"י בשם הסמ"ק וא"כ שוב אין חילוק ואחר שכתב הרמ"א דשומן של בשר יש לו דין בשר אף דלא שייך משום בין השינים מכל מקום אסור משום דמושך א"כ גם במרק יש להחמיר ובאמת שהתימה על הב"י והד"מ ובת"ח כלל ע"ז שלא הרגישו כלל שהרר"י ור"י אזלו בשיטת הרמב"ם ובאמת שיותר תמוה שהרי הרשב"א בתשובה סי' ש"ז כתב דאף לטעם של הרמב"ם אין לחלק ובכל ענין גזרו אף במקום דלא שייך משום בשר שבין השינים א"כ אין מקום לכל הדברים של הד"מ. והת"ח והט"ז וכל האחרונים לא ירדו לזה והפר"ח ס"ק י"ד הביא דברי הרשב"א דאף בשומן של בשר בכלל האיסור אף לשיטת הרמב"ם משום לא פלוג ובתכ"ד הביא דברי הב"י באו"ח סי' קע"ג בשם ר"י דיש חילוק בין מרק צלול לעב והתימה עליו שזה מבואר דלא כרשב"א ולא הרגיש שיש בזה מחלוקת בין הרשב"א להרר"י ורבינו ירוחם וכמ"ש וא"כ לענין דינא אין מקום להקל במרק דל"מ לטעם דמושך יש להחמיר אלא אף לדעת הרמב"ם מחמיר הרשב"א ומי יבא אחריהם ועיין בת"ח כלל ע"ז שלא הרגיש כלל ובזה תדע להיישיר כל השיטות שהביא בת"ח ובד"מ שאינם מובנים כל הצורך ולפמ"ש אתי שפיר ומ"ש הט"ז דעב כמו ירקות לא העתיק יפה דר"י כתב דעב כמו עם ירקות וכדומה דו"ק ותשכח ות"ל מקום הניחו לי ועיין בכרתי ס"ק י"ג י"ד ותמצא שלא הרגיש כלל במ"ש וצע"ג:

והנה בהא דאמרו בש"ס דרב סבר אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אסרה תורה ולא חלב ופריך וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והאיתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה ואמר רב לוקה על אכילתו ואי ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אאכילה אמאי לוקה חצי שיעור הוא וקשה לי לפמ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' צ"ח דמשום איסור החלב קרי לבשר בחלב טעמו ולא ממשו דבחלב א"י להיות בו ממשו של איסור אלא טעמו אפ"ה אסור אבל בבשר אפשר להיות ממשו של חלב שגוף החלב נבלע הוא בתוך הבשר ע"ש ולפ"ז יש לומר דבאמת לא מסתבר לומר דרב יחלוק רק דגדי אסרה תורה ולא חלב מה שהוא היפך כל התנאים והאמוראים רק דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא אף בב"ח ומטעם דדוקא גדי אסרה תורה שיכול להיות החלב בתוכה בעין משא"כ החלב שאי אפשר להיות גוף הבשר ולא טעמו לכך לא אסור טעם כעיקר בזה וא"כ לכך כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר משום דהבשר יכול להיות גוף החלב בו ואסור משא"כ בחלב דאין בו רק טעמו ורב סבר דטעם כעיקר לא אסרה תורה ולכך אמרה לא תבשל גדי וגדי אסרה תורה מפני ממשות של החלב ולא החלב שאין בו רק טעם ולכך לא נעשה נבלה ולכך כחצי זית בשר שפיר חייב דשניהם אסורים והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דמשמע להש"ס דגדי אסרה תורה ולא חלב היינו שאף החלב ממש מותר לאו דוקא הטעם. ומה יקרו בזה דברי רש"י שכתב ולא חלב אפילו חלב מותר והדבר תמוה דמה אפילו חלב הא דוקא החלב מותר ונשאלתי בזה מאחד מהתלמידים ולפמ"ש אתי שפיר דזה שדקדק אפילו החלב מותר לאו דוקא הטעם בלבד ודו"ק היטב:

והנה התוס' כתבו בשם רבינו אפרים דאף כי נתנה בה טעם אין ההיתר נעשה נבלה שיצטרך ששים כנגד כל החתיכה אלא כנגד האיסור הבלוע לכך לרב דאמר הכא מב"מ לא בטל כשחתיכת היתר קבלה טעם מן הנבלה חשוב האיסור כאילו הוא בעין ואוסרת כל החתיכות במשהו אבל כי לא נתנה הנבלה טעם בה לא הית' אוסרת החתיכה מפני שהוא מינה שהרי א"צ לבטל אלא האיסור לבד וכיון שלא נתן טעם בחתיכה הוה האיסור כמאן דליתא דלא הוה כאילו הוא בעין ולא אסר אלא החתיכה הראשונה שאין ההיתר נעשה איסור ולא אסר שאר החתיכות והדברים צריכין ביאור דסוף סוף למה לא יאסר המשהו בעצמה וצריך לומר דגם ר"א ס"ל דמשהו חשוב דבר אחר מעורב בו והו"ל כאינו מינו והרי הש"ך כתב בנקה"כ דזה סברת ר"ת והר"ן כתב לעצמו תירוץ זה אבל בדברי ר"א לא מצינו זאת. ולפענ"ד נראה לי דבר חדש דהנה אנן קי"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ומכל מקום לכתחילה אסור לבשל בקדרה ואם בשל התבשיל מותר וכתבו התוס' והרא"ש סוף ע"ז דלכך הכלי אסורה משום דהיה בו בתחלה טעם לשבח אף שנפגם אח"כ נשאר באיסורו משא"כ התבשיל שקיבל טעם פגום ע"ש וכעין זה כתב הר"ן דלכך נ"ט בר נ"ט בשאר איסורים אסור ובבשר בחלב מותר משום דבשאר איסורים היה מתחלה הטעם מושבח אף שנקלש באיסורו עומד משא"כ בבשר בחלב ולפ"ז נראה לי ברור דענין משהו היינו שאין בו טעם גמור רק נקלש הרבה ואינו מורגש אבל עכ"פ לא גרע מנטל"פ ותדע דהרי בכ"מ דמשהו אסור גם נטל"פ אסור לשיטת הי"מ בתוס' ע"ז דף ס"ו ולפ"ז אף דמין במינו במשהו היינו דעכ"פ היה כאן איסור גמור טרם שנתפשט ונתבלבל והיה ששים כנגדו וא"כ אף שיש ששים מכל מקום נשאר באיסורו הראשון דהרי עכ"פ נפל כאן איסור ממש משא"כ כאן לענין שתאסר לאחרים שוב אינה מקבלת האחרת טעם גמור רק טעם קלוש דהיינו משהו ולא שייך לאסור ובשלמא בב"ח דשניהם הגורמים איסור לא שייך לומר דלא הוה רק משהו דהא הבשר שנאסר הוא טעם גמור ואף שהחלב שנבלע משהו הא כל אחד היה מותר רק בהתחברם נאסרו א"כ האיסור בפ"ע ניכר במציאות ובעין משא"כ בשאר איסורים ודו"ק. ובזה י"ל דזה סברת ר"ת דלא אמרינן נעשה נבילה כיון שלא נאסר רק ע"י משהו והיינו דגוף המשהו הוא טעם קלוש ולא נאסרה ורק החתיכה נאסרה מאותו משהו והיינו דקבלה טעם איסור אבל כעת אין בה רק טעם קלוש ולא יהיה הנאסר גדול מן האוסר דהמשהו אין לו כח לאסור לאחרים. איברא דלפ"ז אם מתחלה נבלל לח בלח והיה באחד ששים שוב מהראוי שלא תאסר במשהו אף במב"מ דכל טפה היה ששים כנגדו ומעולם לא התחיל טעם איסור אמנם זה אינו דעכ"פ בפ"ע היה האיסור מורגש וידוע אבל במשהו לאסור אחרים זה א"א דאין באיסור עצמו טעם מורגש כלל. ובזה יש להאריך על דברת הט"ז ונקה"כ אמנם כבר הארכתי הרבה ע"כ דברי מעטים ודו"ק היטב:

והנה בהא דאמרו מתן ד' במתן אחת ר"י אומר ינתנו במתן אחת ור"א אומר במתן ד' וא"ל הרי עובר על בל תגרע וקשה לי כיון דקתני מתן ד' במתן אחת משמע דהמתן אחת היא הרוב כמבואר בסנהדרין גבי נסקלין בנשרפין וא"כ הא דם מבטל דם רק דעולין אין מבטלין א"כ זה כשראויים לעשות מהם מה שראוי משתיהם כמו התם בדם הפר עם שעיר שהתורה צותה לערות ולהזות מדם פר שבע הזאות ואח"כ מהשעיר ואח"כ משתיהן ביחד אבל כאן דא"א להזות רק או מתן אחת או מתן ד' דהמתנות אינן שוות שוב ראוי ליזל בתר רוב ומתן אחת מרובה וא"כ שוב מתן אחת טוב יותר ולא שייך בל תגרע. ורציתי לומר דכיון דהדם בפני עצמו היה כל אחת היתר וכשנתערבו נעשה איסור הו"ל כבא לעולם בתערובות וכמ"ש בתשובה אחת דה"ט דהיתר בהיתר לא בטל משום דהו"ל כבא לעולם בתערובות. אך כבר הקשיתי דא"כ למה לי קרא דעולין אין מבטלין זה את זה הא הו"ל היתר בהיתר לא בטל ובא לעולם בתערובות ולפמ"ש המלמ"ל דבא לעולם בתערובות אינו רק מדרבנן א"כ ל"ק על הקרא ואתי שפיר אבל גוף הדברים חדשים הם. גם צ"ע דהא בספק לא שייך בל תוסיף כמ"ש הסמ"ק הובא במ"א סי' ל"א א"כ היאך א"ל כאן דעובר בבל תוסיף דהא הו"ל בספק וע' בתוס' ר"ה דף כ"ח שהרגישו בזה ומדבריהם נשמע קצת דגם בספק שייך בל תוסיף כל שהוא בזמנה ועיין תוס' ישנים דף נ"ז ביומא גבי נתערב דמים בדמים שכתבו דמספיקא לא שייך בל תוסיף והזכירו אותה סוגיא וצ"ע שלא נפניתי כעת לעיין בזה:

והנה בשנת תרי"ד י"ג טבת וא"ו ויחי למדתי הסוגיא דטפת חלב ומצאתי בריטב"א שביאר ענין חתיכה נעשה נבילה וענין אפשר לסוחטו דשני דברים הם דחתיכה נ"נ היינו שנעשה כמו האיסור שאסרו ואפשר לסוחטו היינו שנדון כאילו היה אסור גמור מתחלת ברייתו ע"ש בד"ה קסבר אפשר לסוחטו אסור שהתפאר עצמו בזה וכתב שהוא כפתור ופרח. ובזה מבואר דאם אפשר לסוחטו מותר מכל מקום יכול להיות דחתיכה נ"נ והיינו שנעשה כמו האיסור שאסרו ולפ"ז צריך ביאור מ"פ אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נ"נ והא אינו תלוי זה בזה ולפענ"ד נראה דזה אינו דאם אפשר לסוחטו מותר לא שייך חתיכה נ"נ דהא אין האיסור באותה חתיכה רק במה שבלע איסור וכיון דנתבלבל בכל החתיכות והרי יצא כל הטעם שבה א"כ נשארה החתיכה מותרת ולמה צריך ששים נגדה אמנם להיפך ודאי יכול להיות דאף דחתיכה לא נעשה נבילה מכל מקום אפשר לסוחטו אסור והיינו במקום שנעשה איסור לעצמו כמו בב"ח דאז אף בשאר איסורים לא אמרינן חתיכה נ"נ היינו משום דנעשה נבילה הוא דנעשה כמו האיסור שנבלע בה וכל שאפשר לסוחטו ונתפשט הטעם בכל החתיכות שוב א"צ ששים נגד החתיכה הנ"ל דהא יצא האיסור ונסחט לכל החתיכות בשוה אבל בב"ח דנעשה עצם האיסור א"כ שפיר חתיכה נעשה נבילה דהא החתיכה נעשה עצם האיסור וזה דפריך לרב דסבר אפשר לסוחטו אסור והא בשר שנפל לתוך יורה בשר אסור וחלב מותר והיינו בב"ח וע"כ דגם בב"ח לא סבר אפשר לסוחטו אסור וע"ז משני דגדי אסרה תורה ולא חלב וא"כ הוה כשאר איסורים ורק הבשר נעשה עצם האיסור ולא הגדי ואח"כ מסיק ביורה רותחת. עוד ראיתי שם דבר חדש דיש לומר דאף מ"ד דאפשר לסוחטו מותר היינו דוקא בב"ח דנאסר בתערובות וכל שנפרד ונסחט הטעם זה מזה חזרו להיתירם ככלאי בגדים לאחר ההפרדה משא"כ בשאר איסורים אסור ע"ש ד"ה אי קסבר והיא מרגליות יקרה ולפענ"ד יש להוסיף דהרי דרך בישול אסרה תורה והיינו בדרך נו"ט וא"כ כל שנסחט הטעם שוב חזר להיתירו משא"כ בשאר איסורים דכל שנאסר לא נפקע האיסור. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הראב"ד בהשגות פ"ט ממ"א שכתב דלא אמרינן חתיכה נ"נ רק לר"י דמין במינו לא בטל משא"כ לרבנן והיא תימה דלא שמענו מעולם דר"י ורבנן נחלקו אי חתיכה נעשה נבילה ואנה הסברא שיגזור כן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אם אפשר לסוחטו מותר שוב ודאי לא שייך חתיכה נ"נ דהא אח"כ נסחט האיסור ונתפשט בכל החתיכות וא"כ בבשר בחלב דאפשר לסוחטו מותר א"כ לא שייך חתיכה נעשה נבילה דהא נסחט האיסור ולכך צ"ל דר"י היא דס"ל מין במינו אסור ולא שייך אפשר לסוחטו מותר דהא כל שהחתיכה נאסרת מה בכך שהאיסור אח"כ הלך לו מ"מ הרי במב"מ אסור במשהו א"כ עכ"פ משהו נבלע דזה אי אפשר שיסחט מכל וכל רק בכדי נו"ט אפשר שתסחט ושפיר אוסר במין במינו במשהו וז"ב כשמש אבל בשאר איסורים דאפשר לסוחטו אסור א"כ כל שנעשה נבלה דבחתיכה לא היה ששים וכבר נאסר מה בכך שאח"כ נסחט האיסור מכל מקום בשאר איסורים כל שכבר נאסר אסור וז"ב והראב"ד אזיל שם לענין טפת חלב ושפיר כתב דלר"י הוא דאמרינן חתיכה נ"נ אבל לרבנן לא שייך זאת דהא אפשר לסוחטו מותר בבשר בחלב וכל שנסחט האיסור מהחתיכה שוב אין בה כדי לאסור דהרי בבשר בחלב אפשר לסוחטו מותר. ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ שהקשה על הראב"ד דא"כ איך אמרו ממאי דבאפשר לסוחטו פליגי דלמא אפשר לסוחטו אסור והכא במב"מ קא מפלגי והלא אם מב"מ מותר שוב אפש' לסוחטו ג"כ מותר דהרי לא נעשה נבלה ולפמ"ש אתי שפיר דאם אפש' לסוחטו אסו' שפיר נחלקו במב"מ דאף דלרבנן מב"מ מותר מ"מ אפש' לסוחטו אסור וניהו דלא נעשה נבילה מ"מ אפש' לסוחטו אסו' והא דלא נאסרו כל החתיכות דלא שייך נעשה נבלה דהא באמת נסחט החלב בכל החתיכות רק דאמרינן כל שכבר נאסרה החתיכה שוב לא יצתה מאיסורה אבל שאר החתיכות מותרות ויתכן יותר דבאמת מה דאסור אפשר לסוחטו בבשר בחלב צ"ב דהרי סברת הריטב"א נכונה דכל שנסחט הטעם חזרו להיתירם כמו כלאי בגדים וצריך לומר דאדרבא בבשר בחלב דשניהם היתר וההתחברות אוסר הרי אין לך לומר שנסחט האיסור דהרי החיבור של שניהם הוא דאוסר וניהו דנסחט שאינו נותן טעם מכל מקום הרי נשאר בפאות מכדי נו"ט ולא דמי לכלאי בגדים דנפרד לגמרי ולא נשאר שום צמר בהפשתן אבל דבר שנבלע באחרת אי אפשר שיסחט לגמרי. ויש להמתיק הדברים דהרי אביי רצה לומר דבבשר בחלב אפילו כי ליכא נו"ט נמי דהא חידוש הוא ורבא חידש לו דדרך בישול אסרה תורה והיינו דבעינן שיהיה בו כדי נו"ט א"כ זה דוקא שיתחיל ענין בשר בחלב בעינן כדי נו"ט דרך בישול אבל כל שהיה בו כדי נו"ט אף שנסחט אח"כ כל שנאסר דרך בישול בנו"ט שוב לא פקע האיסור ועדיף משאר איסורים דהא בבשר וחלב שניהם היתר והחיבור אוסר רק דבעי בנ"ט וכל שכבר נתחברו ונאסרו לא פקע האיסור וזה ברור כשמש. ולפ"ז לכך לרבנן דמב"מ מותר מכל מקום אפשר לסוחטו אסור דהא באמת נאסר ע"י נ"ט אבל חתיכה נעשה נבלה לא שייך בזה דכל שנסחט אח"כ הטעם לא שייך לומר דיאסר החתיכה האחרות דהא מב"מ בטל ואף דאפשר לסוחטו אסור היינו אותה החתיכה שכבר נאסרה בנו"ט אף שנסחט אח"כ נאסר אבל לא שאר החתיכות דאין בהם דרך בישול ונ"נ לא שייך בזה ודו"ק היטב ועיין כו"פ סי' צ"ב ס"ק ה' ולפמ"ש מיושב כל קושיותיו על הראב"ד ויש ליישב הרבה קושיות על הר"ן אבל כבר הארכתי לעיל בזה רק שלא ראיתי אז דברי הריטב"א וקיימת חילוק שבין בב"ח לשאר איסורים מדעתא דנפשאי ולא מטעמו של הריטב"א:

והנה לעיל נסתפקתי בזה אם אפשר לסוחטו הוא דאפשר לסחוט לגמרי האיסור או דהפירוש הוא דבנ"ט אפשר לסוחטו אבל נשאר כ"ש וכאן דרכתי בדרך זה דנשאר עכ"פ כ"ש וכעת ראיתי בחולין דף קי"ב ע"א בתוס' ד"ה תרי שכן משמע מדבריהם ועיין ש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז מ"ש בשם מהרא"י ובגליון שם כתב ואפשר לסוחטו דאסור בב"ח היינו ע"י טעימת קפילא אבל אם יבא אליהו ויאמר דנסחט לגמרי היה מותר וכן מבואר מדברי הרמב"ן במיוחסות סי' קנ"א הובא בב"י סי' ק"ו ועיין בט"ז וש"ך שם עכ"ל שם. ודע דבסי' צ"ב ובסי' ק"ו מבואר דאפשר לסוחטו יותר מסתבר לאסור בבשר בחלב מבשאר איסורים ועיין ש"ך סי' צ"ב ס"ק י"א ובדברי הרשב"א בסוגיא דטפת חלב מה שהעתיק שם דברי רבינו אפרים לענין חתיכה נ"נ ובדברי הריטב"א שם בסוגיא מבואר דאפשר לסוחטו יותר מסתבר דמותר בבשר בחלב מבשאר איסורים. אבל אחר העיון היטב בדברי הרשב"א והריטב"א ימצא המעיין דבאפשר לסוחטו יש שני פירושים אחד דאותה חתיכה גופה תהיה מותרת לאחר שתסחט האיסור ממנה ב' דאותה חתיכה נשארת באיסורה רק שלא תוכל לאסור האחרות יותר מסתבר בבב"ח דכל שנסחט האיסור ממנה ובעצם בבשר בחלב כל חדא שריא וא"כ במה תאסור האחרות ולא דמי לשאר איסורים דכבר נאסרה החתיכה אבל בבשר בחלב מסתבר דאינה יכולה לאסור האחרות אבל אם נימא דאותה חתיכה גופה מותרת זה בשאר איסורים דנודע מי האוסר שייך לומר כל שנסחט הרי חלף האיסור אבל בבשר בחלב שניהם מותרים רק בהתחברם יחד נאסרו ולא שייך אפשר לסוחטו בבשר בחלב כנלפענ"ד והמעיין ברשב"א ימצא כן ודו"ק:

והנה בשנת תרט"ז אור ליום ה' שמות י"ט טבת היה אצלי הרב החריף ושנון מו"ה יצחק שמעלקיש נ"י והראה לי דברי התוס' יבמות דף פ"ב במ"ש דלר"י יבש ביבש בטל ברוב במין במינו ומנחות שנתערבו דלא בטילי לר"י הוא מטעם דכשיאפו אותן יתנו טעם זה בזה וע"ז הקשה דהא קודם שנאפה נתבטל יבש ביבש וא"כ אח"כ כשאופה הרי כבר נדחה וכמ"ש התוס' בזבחים דף ע"ז ע"ב ד"ה רואין דטפה ראשונה של דם שנתערב נדחה והו"ל דיחוי בקדשים. והשבתי דש"ה דלא הוה בידו דאף אם יתערב הרבה דם השעיר מכל מקום ירבה עליו דם הפר ואם היה מים היו מבטלין מראות הדם כמ"ש בתירוץ הראשון וא"כ לא הוה בידו וכבר נדחה ואף שלא רבה דם הפר אח"כ מכל מקום כבר נדחה אבל כאן הרי בידו לאפות ועומד לאפות ולא נדחה כלל. עוד נראה לי דזה מקרי דיחוי מעיקרא כיון דהוה קודם קמיצה א"כ יכול לחדש המנחה וללוש אותה הרבה ולאפותה שנית וא"כ לא מקרי דיחוי כיון דנפסלו המנחות מחמת שלא נקמצו ואח"כ כשאופהו פנים חדשות בא לכאן והו"ל כדיחוי מעיקרא דלא מקרי דיחוי ועיין סוכה דף ל"ג וקידושין דף ז' דנחלקו בזה:

והנה ש"ב החריף מו"ה אברהם לבוב נ"י אמר ליישב דש"ה דכל הטעם דבטל ביבש ביבש משום דלא נתפשט הטעם והאיסור מונח במקומו וא"כ ל"ש שנדחה דהרי באמת האיסור מונח במקומו רק שלא ניכר ובכה"ג לא שייך דיחוי ויפה אמר. אמנם אני דחיתי זאת דכל שנפסל יהיה מאיזה טעם שיהיה הו"ל דיחוי דהרי נפסל מקודש וז"ב. והנה מ"ש הרב החריף הנ"ל דמדברי התוס' יש לפשוט לענין חוזר וניעור דכל דהוה יבש ביבש אח"כ שנעשה לח חוזר וניעור ובאמת אין ראיה דשאני כאן דלא נתבטל רק שלא ניכר האיסור וגם כאן כיון דמב"מ במשהו לר"י שייך חוזר וניעור דעכ"פ משהו יש משא"כ בחוזר וניעור דבעי בנ"ט ועיין תוס' ע"ז דף ע"ג. עוד יש לי לומר בישוב הקושיא דע"כ לא מקרי דיחוי רק אם צריך לעשות פעולה ויהיה חוזר ונראה עד"מ שם בדם השעיר שצריך לערות הרבה ביחד ואם יערה טפה אחר טפה אז יהיה נדחה אבל כאן המנחה צריך לאפות אף כשלא נתערב וא"כ לא צריך שום דבר שיעשה פעולה חדשה וא"כ לא התחיל הדיחוי כלל דהא עומדת להאפות וכשיתאפה לא יהיה בטל דהו"ל מב"מ בלח ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה לענין מרק דתלוי בהטעמים אי מישך הטעם או לא הנה בשנת תרט"ז אור ליום ג' בשלח הגעתי שם למה דפריך בשר שבין השינים מהו וא"ל קרא הבשר עודנו בין שיניהם ולא מובן התשובה וגם המהר"ם לובלין והפר"ח הקשו לשיטת הרמב"ם דכל האיסור הוא בשביל השינים שיש בשר ביניהם א"כ מה פריך ונדחקו מאוד ולפענ"ד נראה עפ"י מה דאמרו בחולין דף ק"ג דבבין השינים כ"ע לא פליגי והיינו דאינו נו"ט ואינו נהנה כלל רק בין החניכיים פליגי ע"ש ולפ"ז צריך לומר דמ"ש רש"י דמושך הטעם היינו מה שהוא בין החניכיים ובין השיניים אינו משום שמושך רק משום דהבשר הוא עוד בעין. ובזה מבואר היטב הקושיא והתירוץ שהמקשן ע"כ ס"ל כטעמו של רש"י משום דמושך ואם כן שפיר הקשה דבין השינים מהו והיינו דשם לא שייך מושך הטעם דהא בין השינים אינו בעין כלל מכ"ש דאינו נהנה וע"ז קאמר קרי ביה הבשר עודנו בין השינים והיינו דעכ"פ יש בשר בעין בין שיניהם וא"כ לכך אסור וא"כ מזה יצא לרבינו טעם זה ודו"ק היטב והיינו דהאבעיא היה אם לא אכל רק שהיה בשר בין השינים ופלט קודם שאכלו או שלעס לתינוק ובזה נראה דלכך בלועס לתינוק א"צ להמתין משום דלא שייך מושך הטעם כל שאינו בולע. והנה בשנת תרט"ז למדתי קצת סוגיא דטיפת חלב וביארתי מ"ש רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נ"נ רק בבשר בחלב דגם הוא ס"ל דתרי משהו לא אמרינן רק דאם היה נ"נ ואוסרת כל החתיכה לא היה מקרי משהו דהא כל החתיכה נאסרת והוה כנבלה והרי החתיכה נותנת טעם טובא ולכך הוצרך לחדש דלא נעשה נבילה וא"כ שוב לא הוה רק בלוע משהו דנבלע בחתיכת היתר ולכך אין כח באותו בלוע משהו לאסור החתיכות אחרות גם דברי התוס' ד"ה חתיכה שהקשו על רש"י ע"ש בדף ק' באמת אינו קושיא רק לשיטת רשב"ם שמביאים שם ע"ב ובחולין דף ק"ח ע"ב אבל לפמ"ש בדף ק"ח לחלוק על רשב"ם ל"ק גם כאן על רש"י וז"ש רש"י בשקדם וסלקו לסלק לאיסור וגם הרוטב סילק והיינו דאל"כ היה הרוטב הולך ואוסר ודו"ק היטב. והנה הש"ך ס"ק ט"ו השיג על א"ר שכתב דבב"ח יש להחמיר דחתיכה עצמה נ"נ אף בלח וכתב שזו ש"ס מפורש בחולין דף ק"ח חלב אמאי מותר חלב נבילה היא והרי דאפילו בלח נעשה נבילה. והנה לפענ"ד אף שמצד הסברא דינו אמת דכל הטעם דבלח לא שייך חתיכה נ"נ הוא משום שאין האיסור מובדל וניכר לעצמו ומתערב היתר השני עם הראשון וזה דוקא בשאר איסורים אבל בב"ח הרי כל אחד היתר וההתחברות אוסר וא"כ כל מה שנתערב ניכר האיסור דל"ש שהיתר השני מתחבר עם הראשון דהרי כל אחד היה היתר וההתחברות אסור לי' אבל ראייתו מהך דחלב נבלה אין ראיה דשם לענין מב"מ במשהו לא שייך כלל סברת המרדכי ניהו דאין חשיבות האיסור ניכר מכל מקום מידי משהו איסור עכ"פ לא יצא והרי מין במינו במשהו שוב מצאתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל בסי' צ"ב שכתב כן על הש"ך והביא בשם הראב"ד שכתב כן דבמין במינו אף בלח אמרינן חתיכה עצמה נ"נ אבל לא ביאר הסברא ולפענ"ד הדבר ברור בטעמו כמ"ש. הן אמת דאם נימא דתרי משהו לא אמרינן כמ"ש ר"ת א"כ כאן הוה כתרי משהו דהא חלב מעט נבלע בבשר וכשחזר יוצא ונתערב בשאר חלב הו"ל תרי משהו דאף דנימא דנבלע כזית חלב בהבשר אבל כשחזר ויצא בהחלב אטו יש התחברות לכזית חלב וכל משהו חלב נתערב בחלב הרבה והו"ל תרי משהו דלא אמרינן. אמנם נראה דלפמ"ש בחידושי בטעם דלא אמרינן תרי משהו הוא דהנה בשו"ת נוב"י מהד"ת בחלק יו"ד סי' ל"ה נסתפק אי שייך מין במינו במשהו בטעמו לבד ולא ממשו של איסור לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואני מצאתי בחידושי רשב"א בחולין צ"ח שנסתפק בזה וא"כ בשאר איסורים דלא אמרינן טעם כעיקר א"כ הו"ל המשהו השניה שמעורב בחתיכה כיון דלא יוצא מהחתיכה הממשות רק הטעם יוצא ע"י הרוטב וזהו הו"ל טעמו לבד ולא שייך בזה מין במינו במשהו. ובזה סתרתי מה שכתב הט"ז דלדידן בחמץ בפסח וביי"נ לא אמרינן תרי משהו ולפמ"ש בחמץ ויי"נ דמדרבנן מחמרינן דהוה במשהו אין נ"מ בין טעם או ממשות ומדרבנן אמרינן דהוה במשהו וא"כ גם תרי משהו אמרינן וא"כ לפ"ז שם בב"ח דלכ"ע טעם כעיקר דאורייתא פשיטא דאף תרי משהו אמרינן. ובזה אני אומר דבר נחמד ליישב קושית התוס' על הרשב"ם שחידש דלמ"ד מין במינו במשהו צריך ששים ברוטב לבטל טעם היוצא מהנבילה וששים בחתיכה לבטל טעם היוצא מרוטב נבילה וע"ז הקשו דא"כ מה משני גדי אסרה תורה ולא חלב הא החלב עכ"פ נאסר מדרבנן כשאר איסורים ואוסרת כל חלב שביורה. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הרשב"א כתב בשם רבותינו הצרפתים הובא בב"י צ"ח דהא דאסור טעם כעיקר בבשר בחלב הוא משום הבשר בהחלב אבל החלב בבשר הוא ממשו ולפ"ז להס"ד דגדי אסרה תורה ולא חלב א"כ אין ראיה דטעם כעיקר אסור דהא החלב בהבשר היא ממשו וא"כ שוב הוה תרי משהו דאין לומר דמדרבנן אסור אף בטעם דזה אינו דבאמת כל הטעם דטעם כעיקר אסור מדרבנן בשאר איסורים הוא משום דלמדו מבב"ח דטעם כעיקר דאורייתא ובשאר איסורים גזרו חז"ל אבל להס"ד דבב"ח לא ידענו מטעם כעיקר ולא משכחת לה שוב אף מדרבנן לא אסור דלא משכחת לה טעם כעיקר כלל בבשר בחלב וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובגוף הדין של התוס' משמע דס"ל דמין במינו שייך אף באיסור דרבנן והרי אמרו שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ושיטת התוס' והפוסקים דאינו רק מדרבנן ול"ש מב"מ וצ"ע באחרונים בזה ועיין ש"ך סי' צ"ט ס"ק י"ד וס"ק ט"ו שלפמ"ש אין ראיה מהך דפריך לרב חלב אמאי שרי חלב נבילה וכמ"ש למעלה דלמ"ד דמין במינו במשהו ואף בלח נעשה נבלה ואף בלא נודע ודו"ק:

והנה בעש"ק פ' ואתחנן י"ד מנחם שנת תרט"ז הלכתי לבקר חולה הרב מו"ה משה עפשטיין נ"י אבד"ק זאמישט ואמר דתמה על הפרי מגדים ביו"ד סי' צ"ב במשבצות ס"ק ט"ז במ"ש שיש לו חקירה גדולה בהך דיבש אינו מבטל לח וכן להיפך ע"ש מה שפלפל בזה והוא תמה מהא דאמרו בחולין דף ק"ח לימא פליגא אדרבא דאמר מין במינו ודבר אחר רואין את מינו כאילו אינו ע"ש ושם מבואר דרוטב לח מבטל הגוש שהוא החתיכה. והשבתי דשם בודאי ל"ק דבמב"מ הוא לא משום ביטול הטעם כמ"ש המהרש"ל סי' צ"ח הובא בט"ז וש"ך שם לחלוק על הרשב"א יעו"ש. מיהו גם דברי הפרי מגדים לא זכיתי להבין דודאי הטעם שבגוש בטל בלח וכן להיפך אבל מה דניכר זה אי אפשר בביטול ובזה צ"ע כל דבריו: והנה הנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' ל"ה חידש במב"מ דלא בטל לר"י אם טעם כעיקר אינו רק מדרבנן בטל הטעם אף שהוא מב"מ. וזה רבות בשנים שתמהתי עליו דבחידושי רשב"א מבואר בחולין דף צ"ח שנסתפק בזה ומשמע מדבריו דאינו בעל וכעת ראיתי שגם הנוב"י מסיק דלמ"ד טעם כעיקר הוא מן התורה אף בטעם לא בטל משא"כ למ"ד טעם כעיקר דרבנן אז בטל ע"ש וא"כ אין קושיא על הרשב"א דהרשב"א ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא יעו"ש ול"ק. ובזה יש ליישב הסוגיא דלא נצרכא אלא לטעם כעיקר אמנם ראיית הנוב"י איני מכיר דשם שמן בשמן הוה ממשו של איסור ולא שייך בזה טעם כמ"ש הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים ודו"ק. והנה הרב מו"ה חיים צבי נ"י אבד"ק יאניב הראני בער"ח סיון שנת תרח"י דברי התוס' בבכורות דף כ"ב ד"ה יתיב שכתבו באמצע הדיבור וז"ל ושמא אפילו בנפסק לא אמרינן ראשון ראשון בטל כמו בחתיכת בשר שבולעת טעם נבילה אפילו למ"ד חתיכה עצמה נעשה נבלה בשאר איסורים כמו בבשר בחלב דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ לענין שלא תועיל לו פליטה משום דאפשר לסוחטו אבל רבי' תועיל והיא תימה דמשמע דחתיכה עצמה נעשה נבלה מועיל ביטול ברוב נגד החתיכה וזה לא שמענו. באמת שזה תימה קצת וצ"ע בצ"ק ושוב הגיעני הצ"ק וראיתי שהוא מפרש דרבייה היינו כשיש ששים מועיל וצ"ע:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף