שואל ומשיב/ב/ד/צה

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן צה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין סאה בסאה:

נסתפקתי בהא דקי"ל דסאה בסאה אסור להלות כי אם ביש לו והטעם דאנו רואין הסאה שלו כאילו נחלטה ביד המלוה ולפ"ז לכאורה לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יהיה מותר אף באין לו דהוה כאילו הקנה לו אותה סאה שיבא לידו בשביל זה וכאילו הוקרו ברשותו. וכאשר השקפתי בזה ראיתי דאי אפשר לומר כן דהרי רב ור' חייא ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ היאך אמרו בב"מ דף מ"ד גבי רב דאוזיף דינר מברתא דר"ח וא"ל ר"ח זיל שלים טבין ותקילין ופריך הש"ס דהו"ל סאה בסאה ומשני דרב דינרי הו"ל וקשה דתיפוק ליה דלרב ור"ח לא שייך לאסור הלואת סאה בסאה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אמנם אחר העיון יש לדחות דבאמת המטבע אין מקום לקנות כמבואר בחו"מ סי' ר"ג וכל שאין בעין אין מקום לקנות כ"א ע"י אודייתא ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ט"ז ולפ"ז לפמ"ש הט"ז סי' קס"ט ס"ק י"ד דאודייתא ל"מ לענין איסור רבית דהודאת שקר ל"מ רק לענין ממון ולא להפקיע איסור א"כ שוב ל"מ להפקיע האיסור במטבע. אמנם אחר העיון עדיין ראיה דהרי הש"ס דייק שם דר"ח ס"ל דדהבא טבעא הוה דאי אמרת פרי הו"ל סאה בסאה ולפ"ז אם נימא דדהבא מקרי פרי שוב נקנה בחליפין וא"כ יש מקום להקנותו בחליפין ושוב א"צ לקנין אודייתא. עוד יש ראיה לפענ"ד מהא דאמרו בע"ז דף ס"ב דבי רבי ינאי יזפי פירות שביעית מעניי' בשביעית ופרעו להו בשמינית אתו א"ל לר"נ א"ל יאות הן עבדין וכתבו התוס' בד"ה יאות דמטעם רבית לא מתסר דהני דבי רבי ינאי היה להם תבואה וסאה בסאה מותר ביש לו וקשה מה קושיא הא דבי ר' ינאי מסתמא כרבי ינאי ס"ל ורבי ינאי ס"ל ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ לא שייך סאה בסאה וע"כ דאף בזה ל"מ וזו ראיה נפלאה. והטעם נראה לי ברור דהא באמת אף לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כל זמן שלא באו לעולם יכול לחזור בו וא"כ שוב הו"ל רבית דהא יכול לחזור בו ולא נקנה רק לאחר שבא לעולם ואף דדעת הרשב"א באמר מעכשיו ולכשיהיו בעולם דמועיל דלא יוכל לחזור מכל מקום כל זמן שלא באו לעולם לא נקנה רק לכשיבא נקנה למפרע וא"כ כל דאין נחלט להמלוה בעת ההלואה אסור ללות וז"ב:

ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה דק"ל טובא לפי מה דס"ל להריב"ש דאף בדבר שלא בא לעולם מועיל שבועה וחרם להחזיק הקנין ועיין סי' ר"ז בחו"מ ובסמ"ע והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז לפמ"ש המהריב"ל דאף במקום דאין קונין בכסף כי אם בשטר כל שנשבע לקנות בכסף לבד קונה דמסתמא כשנשבע היה בדעתו לקנות וגמר והקנה בכסף לבד ועיין מלמ"ל פ"א מהלכות מכירה וא"כ ה"ה בשביל איסור ריבית מהראוי לומר דגמר ומקנה והוה כאילו נשבע להקנות וע"כ דל"מ לענין איסור ריבית. ובגוף קושית התוס' בע"ז דהו"ל ריבית לכאורה היה נראה דמזה ראיה דריבית דרבנן מותר במעות עניים כמבואר בסי' ק"ס סעיף י"ח וא"כ בפירי עניי לא שייך ריבית בסאה בסאה דהו"ל רק רבית דרבנן. אמנם בלא"ה לכאורה היה נראה לפמ"ש בשו"ת הרשב"א סי' תרס"ט ובשו"ת מהרי"ט האריך בזה בכמה מתשובותיו דבממון שאין לו תובעין מותר להלוות בריבית קצוצה ע"ש א"כ בפירי שביעית קודם הביעור דהוה הפקר לכל והו"ל ממון שאין לו תובעין ואף קודם ביעור הוה הפקר ועיין פ"ו ופ"ז מהלכות שמיטה וא"כ לא שייך בו כלל איסור ריבית. אמנם נראה כיון דהם פרעו להם בשמינית ולפ"ז לפי שיטת התוס' והרמב"ן דלאחר שהיה הביעור והפקירו לכל אדם אח"כ כשזכו בהם הבעלים אוכל והולך ועיין בכ"מ פ"ז משמטה ה"ג ואם כן כל שלוו העניים לדבי ר"י וא"כ אח"כ שוב זכו בהפירי וא"כ שוב יש בו משום ריבית מה דפרעו בשמינית ושפיר הקשו דהו"ל סאה בסאה וע"ז כתבו דהיה להם תבואה ומותר ביש לו:

ובזה מיושב היטב מה ששאל אותי החריף המופלג מוה' מרדכי מיזיש נ"י דמה מועיל מה דיש להם הא באמת הו"ל חליפי שביעית ואיסורי הנאה וכתבו כיון דבהנך שעתא לא הו"ל פירי שביעית בעין לא מקרי חליפי איסורי הנאה ומזה דייקי לחליפי ע"ז ע"ש וא"כ מה מועיל מה דיש להם הא כל הטעם דהו"ל כאלו הקנה להם בעת ההלואה ולדעת הר"ן צריך שידעו הלוה והמלוה דיש להם מאותו המין ולפ"ז שוב היה אסור משום חליפי איסורי הנאה וא"כ ממנ"פ אסור או דהוה חליפי א"ה או דהו"ל ריבית. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בעת ההלואה לא היה שייך ריבית דהא פירות שביעית הו"ל הפקר רק דלאחר הביעור שוב זכו בו הבעלים וכיון שכן שוב אז לא הוי הפירי בעין ומותר ולא הוה חליפי איסורי הנאה ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד מאוד. והנה עוד הקשה המופלג הנ"ל בסוגיא דע"ז דלפמ"ש התוס' דכל שאין הדבר בעין או שמכר בהקפה כל שקנאו הנכרי הוה כמאן דליתא לאיסורא בעיניה ומותר וא"כ לפ"ז בפועל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף א"כ מותר חליפי איסורי הנאה ולפ"ז מה פריך הש"ס מלקוט לי ירק היום שכרו מותר והא שם מיירי דאמר לו הילך דינר ולקוט לי ירק ושוב לא שייך חליפי איסורי הנאה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דהו"ל רוצה בקיומו דהפועל כל זמן שלא יחזיר לו המלאכה בשלימות לא יצטרך לשלם לו וא"כ שוב אסור ומקרי חליפי איסור ובשלמא בע"ז דבאמת כל שמכרו לעכו"ם בהקפה ניהו דבעת המכירה היה רוצה בקיומו אבל כל שמכרו לו והעכו"ם קנאה במשיכה לא אכפת ליה לישראל ושוב הדמים מותרים אבל כאן הפועל רוצה בקיומו עד שיגמר כל המלאכה ועד שיחזירו לו משלם ועיין בחו"מ סי' של"ב של"ג. שוב עיינתי בחידושי רמב"ן ובר"ן באלפסי והנה בר"ן כפי הנראה בקושיתו וגם מצאתי שהרמב"ן הקשה על בעלי התוס' במה שהתירו בע"ז דהא הוה רוצה בקיומו. והנה לפענ"ד שם יש ליישב וכמ"ש אבל עכ"פ בפועל ודאי ל"ק וכמ"ש ונהניתי שבראשית השקפה כוונתי לדבריהם. ומה שהקשה עוד לשיטת הב"ח סי' קל"ג דבהקדים לו שכרו מותר לאחר השכר א"כ הא שם הקדים לו השכר ומה פריך מפועל לפענ"ד ל"ק דהא שכרו מותר דקתני במשנה סתם משמע אף לו והב"ח לא התיר רק לאחרים דלא קנסו כ"כ וכמ"ש שם בהדיא ודו"ק היטב. ובגוף דברי התוס' שחדשו בשם הר"ר אלחנן דכל שמכרו לנכרי בהקפה ומכרה הנכרי לאחר דמותר לקבל המעות והר"י הוסיף שאפילו לא מכרה הנכרי אלא שמשכה הנכרי דקי"ל משיכה בנכרי קונה א"כ הו"ל כאינו ברשותו. באמת שהרמב"ן תמה דמכל מקום בא בגרמת הע"ז או יי"נ וא"ה ואסור ואף בפועלים קנסו כל שיש סרך ע"ז וגם מצינו דמים לע"ז וגם רוצה בקיומו אסור וכבר רמזתי למעלה. אך לפענ"ד היה נראה כוונה עמוקה בזה דהנה באמת אין זה דמי ע"ז דהא אסור בהנאה ולא ידבק בידך מאומה והו"ל המעות מתנה או גזל כמ"ש הרמב"ן בביאור הירושלמי לפי שאין זה דמיהן ועיין ברמב"ן ור"ן שם ריש הסוגיא דהשוכר את הפועל דכתבו דבאמת מסקנת הש"ס אינו רק משום סרך ע"ז דהוה כמחליף וגזרו על שכר ע"ז אטו מחליף ולפ"ז כיון דבדינינו אם העכו"ם קבל הע"ז או איסורי הנאה לא יוכל הלה לתבוע מעותיו א"כ שוב לאו דמי ע"ז מקבל וא"כ אף דבדיניהם היה יכול לקבל אפילו הכי כיון דבדינינו א"י לקבל המעות א"כ אינו רק גזל ואינו רק משום גזירה אטו החליף וכל שזה כבר מכר לו בהקפה והנכרי מכרו לאחר או אף בלא מכרו כיון דעכ"פ הגוי קנאו במשיכה א"כ שוב אינו מקבל דמי ע"ז והו"ל המעות גזל ול"ש דיבא להחליף דהא באמת לא דמי למחליף דבעת שנותן הע"ז מחליף עבור דמים ותופס דמי' אבל בזה כיון דכל דהיכא דלא הוה בשעת הפריעת מעות לא דמי למחליף וא"כ ל"ד למחליף ומותר ודברי התוס' ברורים כשמש דבאמת אינו מקבל דמי ע"ז ואיסורי הנאה דהא אין להם דמים וזה הנכרי כבר קנהו ולא דמי למחליף והרי באתנן מותר בכהאי גוונא אלמא דעפ"י הדין כל דליתא בעיניה לא נתפס בשם אתנן או בשם פירות שביעית וא"כ שוב לא שייך גזירה משום החלפה ולא שייך רוצה בקיומו דהא אינו לוקח דמי ע"ז וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה המופלג הנ"ל דשכר פעולה הו"ל כליתא בעיניה דמשתלמת לבסוף. ולפמ"ש א"ש דמכל מקום הוא נוטל שכר פעולה בשביל יי"נ ובא בגרמתו וכאן לא שייך לומר דאינו רק מתנה בעלמא דהא בדינינו גם כן מגיע לו שכר פעולה רק שאסור הוא להנות ממנו וישליכו לים אבל מכל מקום הוא שכר פעולה של יי"נ ואסור וז"ב כשמש. והרא"ש דכתב דדוקא לאחרים שרי המעות ולא לאותו שקבל אפשר דלא ס"ל הך דירושלמי דאין זה דמיהן וכמו שהוא שיטת רש"י דהקשה מחולין דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח והרמב"ן חולק באמת על רש"י ועיין מלמ"ל בפ"ה מהלכות אישות אבל לשיטת הרמב"ן בעצמו דברי התוס' נכונים. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הש"ע סי' קל"ב ס"א שכתב דאם לקח היין תחלה ואח"כ נתן מעות י"א דמותר ולמדו הב"י מהך דקידש באיסורי הנאה ותמהו הט"ז והש"ך דנעלם ממנו שיטת התוס' הלז דכל שלקחו כבר שרי וע"ש בנקודות הכסף ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהוא מוכר לו יין שהוא כשר רק שנסכו עכו"ם א"כ עכ"פ אי אפשר לומר דאינו לוקח דמים דבאמת בלא"ה מקרי שלו לשיטת הראב"ד ואף אם נימא דאיסורי הנאה לאו שלו הם מכל מקום זה באיסורי הנאה שלא היה להם שעת הכושר כגון ערלה וכלאי כרם אבל בדברים שהי' כשרים ונאסרו פשיטא דעדן לא יצא מחזקתו ושוב הו"ל דמי איסורי הנאה ואסור ולכך קמ"ל דמכל מקום לאחרים שרי ולעצמו אסור ועיין מלמ"ל פט"ז ממכירה ה"א ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מ"ש הר"י דקי"ל משיכה בנכרי קונה ולפי"ז לדידן דמספקינן אי עכו"ם בכסף או במשיכה שוב לא קנה ולפמ"ש יש לומר דכיון דכאן לא שייך כסף דאין לו דמים לבעלים שוב לכ"ע קונה במשיכה כמ"ש התוס' בע"ז דף ע"א דבמקום דלא שייך כסף כמו במציאה ודאי קניא במשיכה וה"ה בזה. ובזה נראה לפענ"ד דסתם יינם גרע מיי"נ גמור דביי"נ גמור אינו לוקח בשביל היי"נ והו"ל מעות גזל או מתנה אבל בסתם יינם דיש להסתפק דאולי כשר הוא ולא נתכוין לנסך ואנן אסרינן מספק שוב לוקח בדמי יי"נ ולא שייך תירוצו של הר"ר אלחנן והר"י וגם העכו"ם לא קנאו במשיכה דאולי דמים לו וצריך לקנות בכסף וזה ברור ודו"ק ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש הטור סימן קל"ג כשם שאסור למכור סתם יינם ולהנות בו כך אסור להשתכר בו ותמה הב"ח דהא איסור שכירות גם בסתם יינם מפורש כמו המכירה שאסור ולמה תלה רבינו זה בזה ע"ש שנדחק ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת בסתם יינם אדרבא שכרו אסור טפי דלא שייך שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהא כיון שיש לו דמים הרי בא מסרך ע"ז ואסור וא"כ זה שתלה בסתם יינם דכשם דאסור למכור ולהנות והיינו דבזה יש לומר דלא מועיל הקדים מעות לענין הבעלים עצמן וכמ"ש ה"ה בשכירות אסור. איברא דלפ"ז צריך ביאור מה מבעיא ליה לש"ס בשכרו לסתם יינם והא אדרבא סתם יינם חמור טפי וכמ"ש. אמנם יש לומר דכיון דעיקר החומרא נצמח בשביל דיש לומר שאינו יי"נ א"כ עכ"פ קיל טפי מיין נסך ממש דשם בודאי אסור בהנאה וכאן אינו רק גזירת חז"ל ולכך בטומאה קיל טפי ובזה מיושב היטב הא דפשיט הש"ס מהאי ארבא דאגרה לסתם יינם ואסר ר"ח והקשו התוס' דלמא שאני ארבא דנפיש אגריה והוה כמו חמרין ולפמ"ש אתי שפיר דכל דעכ"פ אסור בסתם יינם שוב יש לאסור בסתם יינם אף בפועל דדוקא ביי"נ ממש יש להקל דהא אינו רק קנס דהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואינו מקבל שכר יי"נ והו"ל גזל ולכך בפועל לא קנסו משא"כ בסתם יינם ודוק. ואף שכתבתי לעיל דבשכר פעולה לא שייך זאת מכל מקום עכ"פ אין הכרע לזה ויש לומר דעכ"פ המעלה דאינה משתלמת אלא לבסוף היא שהקלו חז"ל ביי"נ ממש משא"כ בסתם יינם ודו"ק היטב כי הדברים מפליאים ונאמרים במועצות ודעת ת"ל:

והנה הב"ח כתב דהטור רצה להורות דכשם דבמכירה כל שהקדים לו הגוי המעות שרי ה"ה בשכירות כל שהקדים שכרו מותר ונפלאתי מאוד על דברת קדשו דמה ענין זה לזה דשם הוא מוכר לו יין כשר רק שהגוי מנסכו בעת לקיחתו ולכך כל שהקדים לו שכרו מותר דהעכו"ם מנסך יין של עצמו אבל בשכר מה נ"מ. וביותר אני תמה דהרי אדרבא כל שהוא כבר יי"נ אדרבא כשהגוי נותן לו מעות מקודם אסור טפי דהוה חליפי יי"נ ורק בלקח היי"נ לביתו בהקפה ואח"כ נתן לו מעות. התיר ר"א ור"י וכמ"ש הב"ח שוב בעצמו אלמא דכל שהיא כבר יי"נ אדרבא בהקדים לו מעותיו אסור וא"כ ה"ה בשכר יי"נ כל שכבר היא יי"נ הלכך אסור דנהנה מע"ז ויי"נ והמעיין בב"ח יראה כי דבריו תמוהים וכמעט שסותר עצמו באותו פרק ובאותו מקום וצע"ג להבין דברות קודש זקני הב"ח הנאמרים בלהבת אש תורתו הקדושה ומ"ש נכון ת"ל:

והנה בשנת תרי"ז ה' ויצא ז' כסלו הגיעני תשובה מהרב מו"ה מאיר לנדא נ"י מ"ק בורשטין והקשה לפמ"ש התוס' בהך דר' ינאי דכל שמשך הנכרי לביתו מקודם לא הוה דמי ע"ז א"כ למה אמרו בע"ז דף ל"ב דישראל ההולך לירוד בחזרה אסור ולמה לא נתלה דעשה עכ"פ בדרך שלא יעשה כל כך איסור והנכרי משך תחלה ואף שהרא"ש כתב דלהמוכר מכל מקום אסור הדמים מכל מקום אינו רק מדרבנן והו"ל ספק דחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דמחליפין להקל באיסור והיא קושיא מושכלת והשבתי דהנה שם מיירי דהולך ליריד ופירש"י שוק של ע"ז והנה מבואר בחו"מ סי' קצ"ז ס"ב דמשיכה אינה קונה ברשות הרבים כ"א בסמטא או בחצר של שניהם ולפ"ז פשיטא דמי שהולך למכור על היריד לא הלך לסמטא למכור וחצר של שניהם בודאי אינו שם וא"כ שוב הרי מכר לו על היריד ושם משיכה לא קנה וא"כ קבל מעות ע"ז טרם שמשכו הנכרי לביתו ולכך אסור. עוד נראה לי לפמ"ש החק יעקב סי' תמ"ח ס"ק י"ד דדוקא עוברי עבירה לתיאבון שייך זאת ולא בלהכעיס לא שייך דמחליפין ולכך בזה"ז דכל דעושים להכעיס לא תלינן שהחליף א"כ גם בזמן הש"ס יש לומר דדוקא שאר עוברי עבירה אבל בהולך למכור ע"ז על יריד דזה בזרא דע"ז דמקיים אליל פשיטא דדינו כלהכעיס ולא תלינן דהחליף וז"ב ודו"ק:

והנה בעש"ק פ' וישלח הגיעני תשובה מהשואל הנ"ל ושם רצה לדחות מ"ש לו בתשובה הנ"ל התירוץ הא' דמיירי בשוק ולא שייך משיכה וע"ז כתב דמי לא משכחת שמכר לו סמוך לסמטא וגם דלמא מכר לו בהגבהה והגבהה קונה בכל מקום ובנכרי דמשיכה קונה ה"ה בהגבהה כמ"ש בט"ז סי' ש"ך דלמ"ד דנכרי במשיכה קונה ה"ה באגב דהוא קנין עדיף וא"כ ה"ה בהגבהה דעדיף ממשיכה כמ"ש התוס' בב"ב דף פ"ו ד"ה אבל ולק"מ דכיון דהוא מומר לתיאבון דבזה שייך כיון דמשכח היתירא לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכאן לא שייך זאת דכיון דמוכר בשוק ויצטרך לילך לסימטא או לקנות בהגבהה וקשה עליו להגביה פשיטא דלא תלינן בזה. ובאמת יש להמתיק עוד טפי דכאן עדיף משם דבחמצן של עוברי עבירה אמרו דעובר עבירה בעצמו ועשה כל טצדקי אבל כאן צריך הגוי ללכת לסימטא או להגביה זה ודאי אינו ביד ישראל וכולי האי לא טרח להגיד להנכרי שיגביה או ילך לסימטא וזה ודאי לא טרח וגם מ"ש על התירוץ השני דמאן יימר דבזרא דע"ז יהיה דינו כלהכעיס ולק"מ דניהו דאין דינו כלהכעיס אבל עכ"פ בזה לא שייך דעושה לתיאבון דהא הוא הולך ליריד למכור ופשיטא דעכ"פ לא הוה מומר לתיאבון דאמרינן דלא שביק היתירא והרי הוא טורח והולך ליריד למכור ע"ז ומקיים ע"ז בידים דעכ"פ נהנה מע"ז ודמי' אסורים ועובר על לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואיך אפשר דזה מקרי לתיאבון. והנה באו"ח סי' ת"נ ס"א מבואר ישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח צריך לפורעו אחר הפסח וכתבו הפוסקים דנלמד ממה דאמרו דבי ר' ינאי יזפו פירות שביעית ופרעו בשמינית ועיין ח"י שתמה דלמה נקט דוקא אחר הפסח הא אפילו בפסח נמי ע"ש ולפענ"ד יש לומר דלפי מה דמסיק ברא"ש דע"ז דמכל מקום כל דהחליף הוא בעצמו אסור בהנאה לו ע"ש א"כ לכך נקט אחר הפסח דאז לא שייך קנסא כלל ודו"ק. אך מה שאני תמה דאף אם נימא דפירות שביעית אסור היינו כיון דבשעה דיזפי הי' פירות שביעית ונאסרו אבל בפסח דהלואה היה בשעת היתר ואח"כ הגיע זמן פסח דנאסר א"כ כל שלוה בהיתר למה לא יצטרך לפרע בזמן היתר וז"ב. והנה הכה"ג הביא דיש מקומות שנהגו איסור לכתחלה לפני הפסח ולפרוע לאחר הפסח והח"י הבין דקאי על ככרות בככרות ומטעם ריבית נגעו בה והשיג עליו דבדבר מועט ליכא משום רבית כמבואר בי"ד סי' קס"ב ס"א וכ"כ הפר"ח ולפענ"ד הוא מיירי בככרות הרבה ודינא קמשתעי דלפי מה דנתבאר בסימן קס"ב דבעי שיהי' לו סאה אחת עכ"פ ואף שאין לו כל שמצוי בשוק מותר וא"כ כאן דחמץ אינו בידו ולא רשאי לקנות שוב אסור משום רבית ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף