שואל ומשיב/ב/ד/צד

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן צד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין פסול עד זומם מפני מה הוא. נתתי לבי לעיין מפני מה פסול עד זומם לעדות ולשבועה והנה הרמב"ם פ"ו מהלכות עדות ה"ב כתב איזה הוא רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות והנה בלאו שאין בו מעשה דלא לקי לא נפסל כמ"ש בתומים ריש סי' ל"ד ולפ"ז לאו דלא תענה הו"ל לאו שאין בו מלקות כדאמרו דיש מכות אמנם בה"ד שם מנה רבינו רשע דחמס דפסול דהיינו גנב וגזלן וכתב וכן עד זומם שאעפ"י שהוזם בעדות ממון ושילם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות. והנה ביאור דברי רבינו דבעדות שיש בו מלקות נפסל משום דעבר על לאו שיש בו מיתה ומלקות אבל בממון דגלי קרא דממונא משלם מלקי לא לקי א"כ ה"א דכל דשלמו שוב אינם רשעי' ואפ"ה מפסלי כנלפענ"ד בכוונת הרמב"ם בזה ועיין כ"מ דלא כתב כן ולפענ"ד מ"ש נכון. אבל אכתי קשה שלא נתברר הטע' למה באמת יהי' נפסל ועיינתי בש"ס סנהדרין דף כ"ז והנה נחלקו שם ר"מ ור"י דר"מ ס"ל דעד זומם נפסל לכל התורה ור"י ס"ל דה"מ בד"נ אבל בד"מ לא. ולכאורה רציתי לומר דזה טעמא של ר"י דבד"נ דחייב מיתה הו"ל רשע דעבירה שיש בה מיתה אבל בד"מ דאין בו רק ממון לא נפסל אמנם הש"ס שם תלי לה בפלוגתא דאביי ורבא אי בעי רשע דחמס והנה מהש"ס שם הוכחתי דיש פסול אחר דמה שהוא רע לשמים ורע לבריות אף שאינו חייב מלקות ולא רשע דחמס אפ"ה פסול ולכך ס"ל דעד זומם פסול דהוה רע לשמים דעכ"פ העיד שקר ועבר על לאו אף דלא לקי וגם רע לבריות שהפסיד ממון בעדותו וזה לא נתבאר כלל ברמב"ם דהוא דבר חדש דעד זומם מפסיל משום דהוה רע לשמים ולבריות. ובאמת אכתי צריך ביאור דלמה יפסל הא לא כתיב רק אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומנ"ל רע לשמים ולבריות אף דלא מקרי רשע. אך נראה דהרי דהנה העיקר לפענ"ד דהפסול הוא בשביל שחשוד לאותו דבר אינו דנו ומעידו וכאן הוא חשוד להעיד שקר ולכך פסול. ובזה רציתי לומר דר"מ לשיטתו דס"ל דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אבל אנן קי"ל כרשב"ג דכשר להעיד בשל חברו כמבואר ביומא דף ע"ח ולכך בעי לריה"ג דיהי' חשוד לדבר חמור דחשוד על הקל. אך אכתי קשה דמכל מקום חשוד מעיד בשל אחר אך אחר העיון נראה לפענ"ד דהדבר נכון דבשלמא בחשוד בדבר לטובתו ולתוענתו א"כ שייך שפיר לומר דבשל אחרים אינו חשוד אבל כאן ממנ"פ אם אתה חושדו שקבל שכר ולכך העיד שקר א"כ תמיד ישקר ויקבל שכר ואם אתה חושדו שהעיד בחנם שקר מכ"ש דפסול בכל עדות ול"ש חשוד בשל עצמו וז"ב ועיין ש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק ח"י ודבריו צ"ל דקאי על דבר שנקרא חשוד בשביל הנאתו רק שהוה רשע אבל בדבר שאינו נקרא רשע ע"כ הפסול בשביל שהוא חשוד לאותו דבר ובזה ל"ש דמעיד בשל אחר דגם כעת העיד לאדם אחר בשקר וז"ב מאוד:

ובזה מובן היטב המחלוקת דתלי הש"ס פלוגתא דר"מ ור"י בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי אף שאינו רשע דחמס פסול משום קולא לחומרא ולרבא לא פסול אבל עיקר הפסול בשביל שחשוד לאותו דבר וז"ב ועיין קצה"ח סי' נ"ב משם מבואר ג"כ דהפסול הוא בשביל שהוא חשוד לאותו דבר. ואם חומה היא נבאר בזה מחלוקת ר"ה ור"ח דפליגי בתרי ותרי דהכחישו עצמם דר"ה ס"ל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה ור"ח ס"ל בהדי סהדי שקרי למה לי והיינו דר"ח ס"ל דהם חשודים מספק דלא ידענו מאן נינהו החשוד ור"ה ס"ל דלא נקרא חשוד דאוקמא כל אחת בחזקת כשרות ובזה נראה לפענ"ד לפשוט הספק שנסתפק התומים בסי' ל"א ס"ק ג' אם רוצים העדים להעיד על אדם אחד שהוא פסול אי נאמנים לר"ה דהא כל הטעם דכל אחת מעידה משום דהוא בחזקת כשרות א"כ עכ"פ ספק הוא ואיך יוציאו מספק אותו האיש הכשרות ורצה לדייק מדברי התוס' בכתובות דף כ"ב דדוקא לר"ח לא יוכלו למפסל אבל לר"ה לא וע"ז כתב דאכתי קשה מנ"ל להתוס' כן והניח בספק ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עד זומם דלאו רשע דחמס הוא ולאו רשע דעבירה שיש בה מלקות היא רק חשוד לבד ולפ"ז לר"ה דלכל עדות אחר מחזיקין להו בחזקת כשרות שוב אינם חשודים להעיד שקר ומדוע יפסלו אף אם ספק שמא עברו כל שאינו חשוד לזה לא נפסל ושוב יוכל לפסול אז מחזקת כשרות אבל לר"ח דס"ל דהם בחזקת סהדי שקרי מקרי כל אחת חשודים מספק ואינם נאמנים להוציא האדם מחזקת כשרות ואני תמה על התומים דאיך עלה על דעתו שלא יהי' נאמנים להוציא האדם מחזקת כשרותו הא הם נאמנים להוציא ממון וחזקת ממון לא אלים טובא יותר מחזקת כשרות אבל לפמ"ש הדבר נכון בטעמו וז"ב כשמש ובזה יש ליישב קושית התוס' דהב"ח והט"ז סי' ל"ד הקשו מ"ש בתרי ותרי דהעידו באדם אחד שהוא פסול ותרי מכחישים דפסול מספק ואילו בתרי ותרי מוקמינן כל אחת בחזקת כשרות ולפמ"ש לק"מ דשם כל שיש שמעידים המעידים בפסול נפסל מספק אבל בתרי ותרי לא אתרע חזקת כשרות דמכל מקום אינם פסולין לעדות כל שאינם חשודים בבירור וז"ב כשמש. ובזה נלפענ"ד במה שנסתפק הש"ך בסי' ל"א בשם חכמי בריסק אי בחד וחד נפסלו להעיד ביחד ולפמ"ש בודאי כשרין דבאמת כל הטעם דפסולים להעיד הוא משום דיש כאן בודאי כת אחת דפסולים וחשודים להעיד שקר אבל בחד בחד דלא נעשה חשוד עפ"י עד אחד רק בעי שני עדים וא"כ מה"ת מפסלו להעיד. ובזה יש לומר הא דמביא הש"ך ראיה מדברי הר"ן גבי תרווייהו באשת איש קא מסהדי דהר"ן כתב דפסולים אף לר"ה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בעדות אשת איש אם מזימין אותם אי אפשר לקיים כאשר זמם והו"ל כעדות בן גרושה ובן חלוצה דמקיימין במלקות וכיון שלוקין שוב נפסלו משום רשע דעבירה שיש בה מלקות ושפיר נפסלו אף בחד וחד ודו"ק היטב ואף דבעד אחד לא שייך הזמה מכל מקום לוקה בדבר שנאמן דעכ"פ תרווייהו באשת איש קא מסהדי וז"ב ודו"ק. ועיין נוב"י חלק אהע"ז סי' ע"ב. ובזה מיושב מה דהקשה בשו"ת בית יעקב סי' קפ"ד ובתומים סי' ל"א ס"ק א' בהא דאחד אומר שגבוה ד' מרדעות ואחד אומר שלשה מרדעות דעדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לממון וקשה הא שם לא הי' הפסול משנים רק מאחד ושפיר מצטרפין והיא תימה רבתי דנעלם מהם הש"ס במקומו ולפמ"ש אתי שפיר דשם בעדות החדש דודאי לא שייך ממון רק מלקות דהוה כמו בן גרושה ובן חלוצה דלא שייך כאשר זמם וא"כ הו"ל רשע דעבירה של מלקות ושוב נפסלו אף בחד ובזה יש ליישב דברי רש"י שם ולהצילו מקושית התוס' ואכ"מ להאריך ועכ"פ נתברר בו ענין נחמד ונעים ודו"ק:

והנה במ"ש למעלה דטעם דעד זומם מפסל משום דמקרי חשוד לאותו דבר הנה מלבד דלא נזכר ברמב"ם הטעם ומדברי הרמב"ם משמע דחד טעם הוא עם גנבים וגזלנים משום דהוא רשע דחמס אף גם דאכתי קשה היאך אמרו בש"ס דאביי ורבא נחלקו בפלוגתא דר"מ ור"י והא יש לומר דבעי רשע דחמס ושאני עד זומם דהטעם משום דחשוד לאותו דבר ולכך בד"מ לא חשוד על ד"נ דחמור ולא מקרי חשוד לאותו דבר וע"כ נראה לפענ"ד דא"י מידי פשוטו ועד זומם מפסל משום דהוה רשע דחמס ואדרבא אם מעיד שקר כדי שחבירו ירויח ממון בודאי אין לך רשע דחמס גדול מזה ואם נימא דלקח שכר כדי להעיד שקר א"כ בודאי עכ"פ רשע דחמס הוא ומכ"ש אם מעיד בחנם דהוה רשע דחמס דמה לי שגוזל לעצמו או שגוזל לאחר עכ"פ אמרינן כשם שחשוד לגזול ולגנוב כך יעיד שקר וז"ב כשמש. שוב חפשתי ומצאתי במלמ"ל פ"ד ממלוה הלכה וא"ו שהביא בשם מהר"י אשקפי שכתב דעידי רבית פסולים משום דהוה עבירה בענין עדות עצמו והוה כמו עדים שהעידו שקר דפסולים והמלמ"ל תמה דלא דמי לעד זומם שחושדים שהעידו שקר וכבר עשו עברה כזו משא"כ בזה שניהו שעשו עבירה אבל לא עבירה זו הנה מדבריו מבואר דעד זומם מפסל מטעם דחשוד לאותו דבר וגם כתב שם דיש לומר דעד זומם פסול משום דהוה רע לשמים ורע לבריות ות"ל שהרגשתי בכ"ז. אבל לפענ"ד נראה דהעיקר הוא דהוה רשע דחמס. וראיתי לתורת חיים בסנהדרין שם שהקשה דהיאך אמרו דרבא כר"י ס"ל דמקולא לחומרא לא אמר והא ברשע דחמס מודה רבא דהיינו באוכל נבלות לתיאבון דפסול אף דהוה מקולא לחומרא ע"ש שנדחק ולפמ"ש יש לומר דרבא באמת ס"ל דכל דהוה רשע דחמס פסול אף מקולא לחומרא רק דעד זומם לא מפסל לר"י משום רשע רחמס דס"ל דכל שמעיד בחנם אינו רק רשע כמו אוכל נבלות להכעיס אבל כל שאינו עושה לטובתו א"כ אינו פסול רק מחמת שחשוד להעיד שקר אם כן מקולא לחומרא לא הוה חשוד וזה ברור כשמש:

ובזה מיושב היטב הא דאמר הש"ס אליבא דר"י כ"ע לא פליגי והדבר תמוה דהא רבא ס"ל כר"י ורש"י כתב דאביי לא מצי סבר כר"י אבל בש"ס משמע דגם רבא לא ס"ל כר"י. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת משמע להו להש"ס אליבא דאמת דעד זומם מקרי גם כן רשע דחמס וא"כ ע"כ לאו אליבא דר"י אמר רבא רק אליבא דר"מ ס"ל לרבא דאף דעד זומם פסול משום דהוה רשע דחמס ורע לשמים ורע לבריות וזה עיקר הפסול של רשע דחמס לרבא ודו"ק. ובזה מיושב היטב הא דאמרו שם מה דעתיך כר"מ והא ר"מ ור"י הלכה כר"י ותמהני דהא שם העידו שגנב קתא והוה רשע דחמס והרי רבא ס"ל דרשע דחמס פסול מקולא לחומרא ע"ש בת"ח שהניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דלר"י בודאי דאף רשע דחמס לא פסול מקולא לחומרא דהרי רבא ס"ל דעד זומם מפסל משום רשע דחמס והרי לא מפסל לר"מ מד"מ לד"נ ע"כ דר"י ס"ל דאף רשע דחמס לא מפסיל מקולא לחומרא. עוד היה נראה לי דבאמת יש לומר דשם מיירי שהעידו שגנב מנכרי קבא דחושלא וקתא שהרי לא העידו ממי גנב רק שגנב בלבד ולפ"ז אם נימא דגזילת וגניבת גוי מן התורה וכמ"ש הכ"מ פ"א מגניבה ועיין שו"ת זקני ח"ץ זצ"ל סי' כ"ו שכתב ליישב קושיות הרש"ל דהתורה כולה לישראל נאמרה וכתב הוא דעיקר הטעם הוא לא בשביל גזילה שגזל מהעכו"ם רק דהתורה אסרה לישראל לגנוב ולגזול אלא ילמוד לעצמו מדת רחמנות ולא לעשות עול ע"ש. ולפ"ז שוב אינו מקרי רשע דחמס בגזלו לעכו"ם או גנבו די"ל דלישראל לא יעיד שקר והוה כמו מקולא לחומרא ודו"ק היטב. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ז סברא שכתבתי דעד זומם מפסל משום דהוה רשע דחמס ושמחתי. גם מ"ש דר"י לא ס"ל גם ברשע דחמס דמפסל גם בזה הרגיש שם והמעיין יבחין. ובגוף הקושיא כבר קדמם הת"ח וגם בכל הענין לא ראה דברי הת"ח שם. אך מה שהקשה מהא דמסיק הש"ס דסתם כר"מ מהא דכל שאין האשה כשרה לה והקשה דשם הוה רשע דחמס והוה לרבא פסול אף מקולא לחומרא לק"מ לפענ"ד דשם מיירי ע"כ בפסולי דרבנן כמ"ש התוס' בר"ה דף כ"ב במשנה שם וא"כ לא הוה רשע דחמס מן התורה והוה מקולא לחומרא וע"ש בכל פלפול וכי ע"פ מ"ש יש לסתור ולבנות בדבריו שם. והנה מ"ש שם בתחלת לתמוה על הרב השואל שם (שהוא לדעתו הגאון מוהר"ר צבי אבד"ק האמבורג ז"ל בעל תפארת צבי) דרשע דחמס פסול אף שאינו בר מלקות הנה אף שהדבר נכון מכל מקום הכנה"ג בחו"מ סי' ל"ד רצה לומר כהרב השואל וכבר תמה עליו הקצוה"ח סי' נ"ב גם מה שחידשו שם דלפסול לאדם בעי דרישה וחקירה דלא שייך נעילת דלת. הנה לפענ"ד לא משמע כן בש"ס דהרי העידו שגנב קתא ולא מצינו שחקרו ודרשו כל החקירות ואולי הש"ס מקצר בזה ותדע דהרי גניבות ל"ש מקרי ול"ש נ"ד והוה כמו גזילות וחבלות ובודאי בעי דרישה וחקירה וע"כ שהש"ס מקצר בזה. ועכ"פ ת"ל נתבאר הדברים בשרשן. והנה הרב השואל בנוב"י שם הקשה בהא דאמרו בסנהדרין דף כ"ו דהחשוד על עריות כשר לעדות וע"ז תמה דלאביי דס"ל דלא בעי רשע דחמס מה מועיל מה שהוא יצרו תוקפו דמכל מקום הוה רשע והנוב"י נדחק מאוד ולפענ"ד נראה לפמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו דיצרו תוקפו חשיב כאניס א"כ ניהו דחייב מיתה או מלקות ולא שייך בזה יצרו תוקפו דהיה ליה ליתובי דעתיה ועכ"מ פ"כ מסנהדרין אבל עכ"פ לא שייך לומר דכמו דחשוד על עריות יעבור על עדות שקר דזה אינו דעדות שקר לא אלים כח היצר ואף שנרדף מהיצר לענין עריות ולא יכול ליתובי דעתא מכל מקום לענין עדות דלא אלים כל כך היצר יוכל לכבוש עדותו ולא יעיד שקר וז"ב לפענ"ד. והנה התוס' שם כתבו עוד תירוץ דיש לומר דברביעה באמת ג"כ יצרו תוקפו רק דלאותה רביעה מכל מקום פסול דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולכאורה היא תימה דהא אנן לא קי"ל כר"מ וגם חשוד על הדבר מעיד לאחר וא"כ אמאי יפסול להעיד על אחר. אך נראה כיון דלר"י שם דלא ס"ל פלגינן דיבורא וסובר דכל שנאמן על אחר נאמן גם על עצמו וכמ"ש הנוב"י באורך בסי' ע"ב חלק אהע"ז שם ע"ש באורך בביאור דברי הרשב"א באני זניתי עם פלוני ולפ"ז כיון דמעיד על עצמו שוב נפסל מטעם דרשע הוא ולאותה עבירה שהוא חשוד לא דנו ולא מעידו. אך בפשיטות יש לומר דכבר כתבו התוס' והרא"ש בבכורות דף ל"ו ד"ה אימר דאף דלא קי"ל כר"מ מכל מקום לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת רשע עד והוא אינו נאמן כל שחשוד לאותו דבר ועיין ש"ך שכתב בסי' קי"ט ס"ק ח"י ביו"ד דלענין ממון כל שחשוד לאותו דבר אינו נאמן להעיד וא"כ לכך אינו נאמן בזה וז"ב. והנה ראיתי לשארי הגאון בנתיבות סי' ל"א שכתב דלכך בע"א המוכחש מפי ע"א לא נפסל משום דכל הטעם דלא מהימן ע"א נראה מש"ס ריש ב"מ דטעמא דע"א לא דייק כל כך ואומר בדדמי ולכך נאמן כשמקחו בידו דמדייק וא"כ בשלמא כשהוכחש משני עדים לא שייך לתלות בדדמי ולהכשירו כיון דהוא חשוב כשני עדים אבל בע"א לא שייך לחשוד אותו דיש לתלות בדדמי ע"ש שהאריך. והנה דבר גדול דיבר בזה דעד אחד דאינו נאמן הוא רק משום דאומר בדדמי. ובזה נראה לפענ"ד דכל דהוה מלתא דעבידא לגלוי דמהראוי להאמין עד אחד ועיין שו"ת תשב"ץ ח"א סי' פ"ד שהאריך בזה ומשום דבזה וואי מדקדק הרבה להעיד כמו שהוא דדלמא יתברר הדבר לאשורו ואף דבחו"מ סי' ל"א מבואר דאף במלתא דעבידא לגלוי לא נאמן והיא מהריב"ש באמת שהתשב"ץ שם עיקר יסודתו לחלוק על דברי הריב"ש הלז אבל גם להריב"ש יש לומר דכל שיש לתלות בדדמי א"כ הוא חושב שבאמת הוא כן ואינו מדקדק כל כך. ובזה נראה לפענ"ד הטעם דבע"ד נאמן להכחיש העד וע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא ובהכחשת עד לעד אינו נאמן להכחישו לגמרי ועיין ב"ש סי' מ"ב ס"ק ז' שהאריך בזה ובאמת דעת הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז דאף בהכחשת עד אינו נאמן הראשון כמו בהכחשת בע"ד ולפמ"ש אתי שפיר דכל גריעותא של העד אחד הוא דטוען בדדמי וא"כ בשלמא הבע"ד כל שמכחיש העד שפיר נאמן דהבע"ד בודאי מידק דייק בדבר שלו ויודע היטב משא"כ העד אבל עד נגד עד א"כ מה חזית דנימא דהראשון לא דייק דלמא השני לא דייק. ובזה נראה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ט מהלכות אישות הלכה ל"א ע"א אומר מקודשת היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והיא תימה דלמה יגרע כשיש לה ע"א יותר ממה שהיא בעצמה הכחישה ועיין ראב"ד וה"ה וכ"מ שם ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא כשהיא מכחשת אמרינן דעד אומר בדדמי והיא יודעת בבירור אבל כשיש עד ומכחיש עד ועד"מ שזה אומר שזרק קרוב לה וזה אומר שהיה קרוב לו א"כ מה מועיל שהאשה מכחשת הא כשם דתלינן שלזה נדמה כן משום שהכחישו האחר כמו כן יש לחוש שגם לה נדמה כן ואטו יש לומר דהאשה תוכל יותר לדקדק מעד כל שראינו שנפל ספק בעצם הדבר ולכך לא תנשא אבל כל שנשאת לא תצא וזה ברור. אך עדן יש לדקדק דא"כ מה סיים הרמב"ם שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ומה מועיל זאת וע"כ דהיא מדקדקת יותר וא"כ שוב לכתחלה לא תנשא והנה חתן דודי הרב הגדול החריף מוה' יוסף נ"ז נ"י ושמו המופלג מוה' ישראל נ"י אמר דאפשר דכיון הרמב"ם דבע"א מכחיש העד לא מיירי כלל שהיא מכחשת רק שאינה לפנינו ולכך לכתחלה לא תנשא כשיטת הב"ש דע"א גרע מהכחשת בע"ד אבל כל שנשאת הרי בזה גופא שנשאת הוה כהכחשת בע"ד שהרי מדנשאת ע"כ אומרת לא נתקדשתי. והנה אף שדבר חכמה אמר מכל מקום לא סלקא שמעתא כלל דאיך אפשר שהיא לא היתה שם דא"כ איך קבלו עד שלא בפניה וגם למה לא תנשא הא כל שתרצה להנשא ע"כ שאומרת לא נתקדשתי וא"כ למה לא תנשא לכתחלה. אך לפענ"ד נראה דיש לומר דכל שיש לה ע"א היא לא דייקא כל כך וסומכת על העד ולכך לכתחלה לא תנשא דאם נתיר לה להנשא שוב הוה נשאת ברשות ולא יהיה זה למכשול כ"כ וא"כ לא תדוק כ"כ אבל כל שנשאת תצא ע"כ שדייקה דאל"כ דלמא יתברר אח"כ שנתקדשה ושוב תצא מזה מזה וכל הדרכים בה ולכך נאמנת וז"ש הרי היא אומרת לא נתקדשתי ודו"ק היטב וע' מחנה אפרים הלכות עדות סי' ט' וע' באא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"ה. ודרך אגב אבאר מה דראיתי דבר תימה בקצה"ח סי' ל"ד ס"ק ג' שחידש דהגונב או גוזל מן הגנב אף דס"ל לר"ח דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אפ"ה לא מקרי השני לא גנב ולא גזלן ומשום דלא גנבו מבית הבעלים רק מהגזלן ורק שיכול להוציאו מידו כ"ז שהוא בעין הוה דנגזל כל היכא דאיתא אבל אינו פסול לעדות ע"ש שהאריך ואני תמה מאד פה קדוש יאמר דבר זה דל"מ לדידן דקי"ל דלא בעי רשע דחמס דעכ"פ רשע מקרי אלא אף לרבא הוה רשע דחמס דהרי גנבו זה ואמאי לא יהי' גנב או גזלן ואף דאמעט דאינו משלם כפל היינו משום דבעינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אבל שלא יהי' מקרי גנב כלל זה אי אפשר ותדע שהרי אמרו בהדיא בב"ק דף ס"ט אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל בשלמא לגנב ראשון לא משום וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים ישלם אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וכו' ומשמע דוקא לענין כפל ממעט אבל לא לענין הקרן דלא יהי' מקרי גנב זה אי אפשר כלל דלמה לא יהיה גנב וגזלן והרי אמרו בברכות דף ה' בתר גנבא גניב וטעמא טעים ועיין רש"י דאף הגונב מן הגנב טועם טעם גניבה ומאוד נפלאתי שהרי רש"י פירש בריש פרק הגוזל ומאכיל דברשותיה דמאריה קאי וזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו הרי בהדיא דלר"ח הו"ל גזלן מבעלים אף השני ועיין בחולין דף קל"ד דנחלקו רב ור"א בדר"ח והרי שם משום מזיק ודאי אינו חייב דמזיק מתנות כהונה פטור וע"כ משום דהו"ל גנב ממש ואף דהתוס' הקשו באמת דבמה מיירי אי באינו בעין הא פטור ואי כשהם בעין הוא גם למאן דפליג אר"ח חייב ע"ש אבל עכ"פ כולהו ס"ל דר"ל השני גזלן דאל"כ למה יטול מהשני הא השני לא מקרי גנב וגזלן רק מזיק ומזיק מתנות כהונה פטור ואף דאם הוא בעין חייב אבל זה כשהוא מקרי גנב ואף אם נחלוק גם ע"ז ונימא דכ"ז שהוא בעין בתורת גזילה בעין הוא לוקחו מכל מקום הדבר פשוט דזה מקרי גזלן ממש וכן מבואר בשיטה מקובצת בב"ק ריש הגוזל ומאכיל בשם הראב"ד והמאירי דהשני הוה גזלן וגנב ממש ומהתימה איך נעלם ממנו כל זאת ודרכו בקודש לחפש אחרי גנזי מאמרות יקרות מרבותינו הקדמונים וגם מצד הסברא הוא פשוט ומה שכתב דא"כ למה באתבר ממילא משלם זוזא ולא נימא דהו"ל כאילו גנבו בכל שעה במחכת"ה מה זו סמיכה ופשיטא דכל שהוא בזה גזלן הראשון הרי הוא כגזילתו וגניבתו כמו שהיה בעת גזילה וגניבה ומה שמשההו ואינו מחזירו לא מקרי גזילה וגניבה חדשה והרי כבר נעשה גנב עליו וכעין שגזל יחזור ועיקר הגזילה היה בעת שגזלו אבל מי שגנבו מהגנב נקרא גנב חדש והרי גם המסייע להגנב מקרי גנב וכמ"ש הרא"ש בתשובה ובש"ע סי' שט"ו א"כ פשיטא דמקרי גנב ממש ועכ"פ לפסול לעדות פשיטא דפסול ובנתיבות לשארי הגאון ז"ל האריך ג"כ לחלוק עליו ועיין במשובב מה שהשיב בזה אבל תימה דלא העירו דבר מכל מה שכתבתי ומחוורתא כמ"ש וכן עיקר ועיין בסי' שמ"ח ס"ח בהג"ה דהשליח הוא עיקר הגניבה אף דכבר גנבם הגנב ולא ידעתי פשד דבר איך רצה הקצות החשן לחלוק על דברים ברורים:

והנה לכאורה צריך ביאור הא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה והלא ראוי לומר שלא יגבה רק מהשני דכל היכא דאיתא לאיסורא גביה קנסוה כדאמרו בקידושין דף נ"ו ובכמה מקומות וצריך לומר דבאמת כל דאיתא לאיסורא בעיניה ויכול לגבותו מהשני כשהוא בעין פשיטא דעיקר דינו עם השני אבל ר"ח לא חידש רק היכא דאינו בעין או שא"י לגבות מהשני דרצה מזה גובה וכל שאינו בעין ה"א דהשני אינו גנב כלל ולאו בע"ד דידיה הוא קמ"ל כיון דלא נתייאש הוה כגנב מבית הבעלים. ובזה יש ליישב הא דנחלקו רב ור"א אי הדין עם הטבח אי הדין עם הלוקח וכתבו התוס' דאין לפרש דרב ס"ל אף עם הטבח ור"א ס"ל דדוקא עם השני דליכא מאן דפליג דדוקא יגבה מהשני ולא מהראשון ור"ח אמר דיכול לגבות מהשני ג"כ אבל מהראשון פשיטא דגובה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בכל מקום פשיטא דגובה מהראשון דהוא עיקר הגנב אבל כאן דבאמת מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ולשיטת הר"ן אף במכרו כל שמכרו בידים והפקיע המצוה בידים פטור אף דמשתרשי ליה וא"כ פשיטא דאינו יכול לגבות מן הטבח דהא הוא מכרו להלוקח ודוקא מהשני דאיסורא גביה בעין וקנסוהו כל היכא דאיתא לאיסורא גביה וגם לשיטת התוס' דס"ל דכל שמשתרשי חייב אבל פשיטא דמהראוי לקנוס השני טפי דאיסורא גביה בעין ולהראשון אין לו רק טענת דמים מה דקא משתרשי ועיין בחולין דף קל"א ע"ש. ובזה יש ליישב קושית התוס' לפירושם ג"כ ועיין בר"ן באלפסי ובחידושיו לחולין דף קל"ד שם ודו"ק היטב עכ"פ דברי הקצות החשן תמוהים לפענ"ד. ומ"ש בנתיבות דכל שעשה שינוי בגזילה גם הגזלן השני נתחייב במחכת"ה אדרבא ע"י השינוי יקנהו ואיך שייך שעי"ז נעשה גזלן והא אדרבא נעשה שלו וצריך לומר דגזילתו ושינוי באין כאחד וזה דחוק ומ"ש ראיה מתמורה דף ד' דכשעשה שינוי עבר על לא תגזול במחכת"ה לא ידעתי כוונתו דשם לא אמרו רק דשינוי מועיל ולא הוה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אבל שיעבור על לא תגזול פשיטא דעובר בשעת גזילה ובפרט הגזלן הראשון ועיין משובב נתיבות שסתר כל דבריו בהשכל אבל לא הדגיש במ"ש. והנה הנתיבות הדפיס שנית חבורו וערב עוד דברים ועשה כעיסה בלוסה וגם העתיק מ"ש בראשונה והוסיף עליו ולבש בגדים אחרים ודבריו תמוהין ג"כ ואכ"מ להאריך ועיין מחנה אפרים הלכות גזילה סי' זיי"ן ועיין בשיטה מקובת כתובות דף ל"ד גבי הניח להם אביהם פרה שאולה מבואר גם כן דהשני מקרי גזלן דלא כמ"ש בקצוה"ח:

אחר ימים רבים נזכרתי שהקצוה"ח והנתיבות במחכת"ה אשתמיטתי' הא דאמרו בע"ז דף ע"א ב"נ נהרג על פחות משו"פ ולא ניתן להשבון והיינו בגזל מישראל דמחיל עליה וע"ז אמרו בסיפא בא אחר ונטלה ממנו נהרג עליו ולשיטת הקצה"ח דשני לא מקרי גזלן כלל אלא מזיק פשיטא דלא נתחייב מיתה רק על גזילה ובזה לא מקרי גזלן ואין לומר דגזלו מיד ישראל דהא השני לא גזלו וגם מיד הראשון לא גזלו דהראשון לא קנהו דמשיכה אינה קונה להס"ד וגם מזיק לא הוה דהא באמת פחות משו"פ אינו ממון וישראל מחיל ליה ורק דחייב על שצערו וא"כ השני למה חייב ואף דיש לדחות דזה באמת קושית הש"ס דהשני לא מקרי גזלן כלל וע"כ דקנהו הראשון במשיכה והוה של הראשון ושוב גזלו השני מיד הראשון דהא היה יאוש דהרי פחות משו"פ מחיל ליה אבל ז"א דעכ"פ הראשון לא קני ביאוש דבאיסורא אתי לידיה וא"כ השני לא מקרי גזלן מיהו יש לדחות כיון דהראשון לא קנה והרי עדיין ברשות ישראל והו"ל זה השני כאילו גזלו מיד ישראל וע"כ דגם השני מקרי גזלן ולפענ"ד הוא ראיה שאין עליה תשובה ודו"ק: והנה אחר זמן זמנים טובא מצאתי במהרי"ק סי' קכ"ו שכתב דלכך לוה בריבית פסול להעיד אף דאינו רשע דחמס דאין לוקח ממון שאינו שלו ומהרמב"ם פ"ו מעדות הנ"ל משמע דוקא אם לוקחין ממון שאינו שלהם הוא דנפסלים וכתב כיון שעבירת הממון בא ע"י הלוה ואי אפשר מבלעדו חשיב כרשע דחמס וז"ש מלוה הבאה בריבית היינו שעבירת לקיחת הממון של המלוה בא ע"י הלוה ולכאורה צריך ביאור דא"כ גם העדים והסופר והערב לפסלו דמחמתייהו הלוהו ואף דיש לחלק דשם יוכל להיות דהלוה וגם בלא הנהו משא"כ בלי לוה אי אפשר להיות מלוה בשום פנים אבל זה דוחק דסוף סוף כל שבאמת לא רצה להלוות רק ע"י סופר ועדים ומכ"ש ערב דקרוב לודאי שלא הלוה בלי ערב יפסלו. ובגוף הדבר אני תמה דברא"ש בסנהדרין מבואר שם דלכך לוה פסול כיון דמשום חימוד ממון שהיה צריך לוה הו"ל חימוד ממון והוה ליה רשע דחמס ואף דהרמב"ם כתב שלוקחין ממון שאינו שלהם אפשר דלאו דוקא הוא ובאמת שהנימוק"י רצה לומר דלוה בריבית אינו פסול רק מדרבנן ע"ש ובערב ועדים כיון שלא נהנו כתבו התוס' והפוסקים דאינם נפסלים מכ"ז מבואר דלא כמהרי"ק והמהרי"ק בעצמו כתב שם שלא היה לפניו אז פירוש מסנהדרין לעיין וכפי הנראה שגם פירש"י לא היה לפניו וברור דאילו ראה הוה הדר ביה והרי רש"י כתב בהדיא בדף כ"ה כיון דחימוד ממון מעבירו על דת לכך נפסל גם לוה בריבית הרי דלא כדבריו והמהרי"ק בעצמו הרגיש דהרי אוכל נבילות לתיאבון פסול אף שאינו לוקח ממון שאינו שלו וע"ז חלק המהרי"ק דדוקא לרבא דבעי גם ברשע דמלקות גם רשע דחמס סגי בצירוף רשע דחמס כל דהו משא"כ לאביי כל דאינו חייב מלקות בעי רשע דחמס גדול וכתב סמך לזה דהרי רבא מפיק ליה מקרא דאל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וא"כ ע"כ דלא בעי רשע דחמס גמור מקרא דלא יקום עד חמס נפקא ע"ש ובאמת שלכאורה דבר גדול דיבר. ובזה מדוקדק מה דנקט רבינו הקרא דלא יקום עד חמס ונתקשו הכ"מ והלח"מ ולדברי המהרי"ק אתי שפיר דלדידן דקי"ל לא סגי בחמס כל דהוא כל שאינו רשע דמלקות ולכך בעי שיקח ממון אחרים ולדברי המהרי"ק היה מקום לומר דעד זומם דנפסל הוא לפי שאי אפשר הלקיחת ממון של זה רק ע"י העד א"כ הוה כלוה בריבית אבל כבר כתבתי דברש"י ורא"ש אינו מבואר כן וגם בכל הפוסקים לא משמע כן ועיין מלמ"ל פ"ד ממלוה שהאריך בזה. אמנם אני תמה דמדברי רש"י לא מבואר כן דהרי בהא דפריך בדף כ"ז מהא דתניא אל תשת רשע עד אלו גזלנין ומלוי בריבית תיובתא דאביי ופירש"י אבל לתיאבון כגזלנין ומלוי בריבית דמיין ולדברי המהרי"ק באמת לא מקרי רשע דחמס כל שאינו לוקח ממון ורק דלרבא לכך נפסל אוכל נבילות לתיאבון כיון דבן מלקות הוא סגי בחמס כל דהו אבל עכ"פ לא הוה כגזלנים ומלוי בריבית וגם בהא דכתב רש"י בדף כ"ה גבי הא דאמר רבא לוה בריבית פסול משום דהוה כרשע דחמס דחימוד ממון מעבירו על דת ולדברי המהרי"ק לרבא א"צ רשע דחמס גמור ומרש"י משמע דבעי חמס גמור. ומיהו אי מהא לא איריא דיש לומר דרש"י רצה לפרש גם בריבית דרבנן פסול וא"כ בזה בעי שיהיה חמס גמור. ובזה הנה מקום אתי לפרש הא דפריך אח"כ והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול והו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד והדבר יפלא למה לי כל אריכות דברים והא כיון דרבא אמר דפסול שוב פשיטא דפסול לעדות ולמה לו לתת טעם בשביל דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דשם לא העיד רק לדידי אוזפן בריביתא ואולי היה ריבית דרבנן ולכך אמר והתורה אמרה אל תשת רשע עד והיינו דלרבא דדריש מקרא דאל תשת רשע עד וכתיב בתריה להיות עד חמס בחמס כל דהו סגי וא"כ שוב אף בריבית דרב' נפסל וכמ"ש אבל פשטת הלשון מורה שלא כמהרי"ק וגם תימה בהא דפסל ר"פ להני קבוראי ופירש"י דמשום שכר ממון עוברי' על ד"ת והו"ל רשע דחמס וקשה הא שם אינו לוקח ממון חברו ולאביי לא מפסל בכהאי גוונא ואין לומר דהוה בר מלקות דא"כ שוב לא היה צריך למפסל משום רשע דחמס וע"כ צ"ל כמ"ש בתשובה אחת לענין משאצ"ל דקבורה הו"ל משאצל"ג ולכך צריך לטעם דרשע דחמס וא"כ שם לא הוה חמס שאינו לוקח ממון חברו וזה תימה רבה למהרי"ק וגם גוף דבריו דחפש למצוא למה נפסל לוה בריבית אפשר לומר דבר מלקות הוא דאין בידו שיחזיר לו זה הריבית ושפיר פסול ואולי יש לומר דקשה ליה למהרי"ק רבא דפסל לוה בריבית ולדידיה בעי רשע דחמס ולזה הוצרך לחדש כיון דעל ידו בא הריבית אך לפ"ז לדידן לא צריך להאי טעמא. ובזה היה מקום אתי ליישב דברי הש"ס דפריך והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול והו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד והקשיתי דלמה לו לסיים כל האריכות הלז ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לרבא לשיטתו דבעי גם רשע דחמס צריך לומר הא דלוה בריבית הוה רשע דחמס שעל ידו בא הלקיחת ממון וזה דחוק מאוד אבל יש לומר דלרבא סגי בחמס כל דהו וכמ"ש המהרי"ק משום דאי בחמס גמור למה לי קרא דאל תשת רשע עד ת"ל דכתיב לא יקום עד חמס ומעתה זה דפריך והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכמ"ש ודו"ק היטב. ובלא"ה יש לומר דבאמת י"ל דמיירי בריבית דרבנן רק דכיון דהתורה אמרה אל תשת רשע עד כל שמדרבנן פסלו ומקרי ריבית והו"ל רשע והוא בכלל אל תשת רשע עד וכמ"ש המלמ"ל פ"ב מנערה באורך לענין אנוסה דרבנן כגון שניה ע"ש היטב ועכ"פ דברי המהרי"ק צע"ג:

שוב מצאתי בשו"ת זקני הגאון בעל מג"ש חלק חו"מ סי' י"ט שהאריך להוכיח דאבק ריבית גם כן איכא איסור על המלוה והנה מה שהביא מהא דפריך והא אנן תנן המלוה בריבית והרי המשנה מיירי בריבית דרבנן וא"כ לכך לא תני רק על המלוה הנה כן הקשה המהרש"ק בהגהת הט"ז בחו"מ סי' ל"ד וכבר כתבתי שם ליישב וכאן כתבתי גם כן בזה דלרבא בודאי אף בריבית דרבנן נפסל דלא בעי חמס כולי האי מיהו כל טעמו של המהרי"ק בשביל דלרבא הו"ל רשע של מלקות ורק דבעי עוד צירוף רשע דחמס לכך סגי בחמס כל דהו ולפ"ז ברבית דרבנן דאינו רשע דמלקות שוב בעי חמס גמור מיהו עכ"פ מדרבנן הוה רשע מהראוי לפסול עכ"פ מדרבנן וסגי בחמס כל דהו ודו"ק. ומ"ש עוד ראיה מהא דאמרו בקידושין דף וא"ו ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית ולישנא משמע דקאי אמקדש ולא על המתקדשת. הנה בראשית ההשקפה תמהתי דלפירש"י א"כ המקדש הוא המלוה ונותן לה בקידושין מה שקיבל ממנה ריבית פרוטה דהרחבת הזמן וא"כ להמלוה איכא איסור וע"כ לא כתב הרשב"א רק דלהלוה ליכא איסור רק על המלוה איכא איסור אמנם כוונתו לפירוש התוס' דפירשו דהיא חייבת לאחרים והלך זה ופייס להמלוה שימתין לה וא"כ זה הוה כמו האשה שהיא צריכה ליתן הפרוטה וא"כ שפיר מקשה אא"ז ז"ל דהא לא הוה רק רבית דרבנן ושרי להלוה ומכ"ש לזה המקדש אבל עכ"פ אין קושיא על הרשב"א דלפירש"י שפיר אמרו דאסור לעשות כן. ובזה מיושב מה שהקשה שם על הרמ"א דפסק ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ב דאסור לקדש אשה בהנאת מלוה כגון שהיא חייבת לו ומרוויח לה הזמן דמשמע דקאי על המקדש והרי על המקדש ליכא איסור. ונפלאתי בזה דהא בכהאי גוונא שמרוויח לה הזמן והוא הלוה לה בכהאי גוונא שפיר איכא איסור עליו. שוב ראיתי באהע"ז סי' כ"ח סעיף יו"ד שם הביא המחבר היה לו מלוה אצלה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה דמקודשת ואסור לעשות כן משום ריבית והרמ"א שם כתב היתה חייבת לאחרים ובא אחד ונתן פרוטה למלוה להרוויח לה הזמן וקדשה בזה הוה מקודשת ותמה הב"ש שם דאמאי לא כתב הרמ"א דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבזה לא שייך הערמת ריבית דהא על הנותן ליכא איסור באבק ריבית והרמ"א העתיק כן להלכה בסי' ק"ס ס"א ושמחתי מאוד שזה כוונה אמיתית לפענ"ד ברמ"א ודו"ק ומה שהקשה מהא דאמרו בב"מ דף ע"ה ע"ב דהלוה אסור להקדים לו שלום והרי שם לא קצץ עמו ואינו רק אבק ריבית וע"כ דאינו רק אסמכתא בעלמא אף דיליף מקרא והרי על הלוה ליכא איסור בריבית דרבנן ומכ"ש בזה לפענ"ד ל"ק דניהו דאינו עובר אף מדרבנן מ"מ אסור לעשות כן דעכ"פ לפני עור שייך בזה וא"כ שוב אסור לעשות כן מצד רבית גם כן אף דאינו רק דרבנן וז"ב ולפמ"ש בהגהת מרדכי שם דמיירי שא"ל בפירוש בשכר מעותיך ועיין במלמ"ל פ"ה ממלוה הי"ב א"כ לא קשה כלל ודו"ק היטב. ובגוף דברי הפ"י שם בתשובה תמהני דכיון דעכ"פ אינו מפורש בתורה שוב לא הוה כנשבע לבטל המצוה וכמ"ש הר"ן בתשובה ומזה לא הזכיר כלל שם ומ"ש עוד שם דנכפהו לזה ליתן וזה לא יקבל ממנו ויקיים שבועתו כמו בנשבע ליתן מתנה לחברו והלה אמר א"א דזה יצא ידי שבועתו אף שזה אינו רוצה לקבל הנה באמת כן מבואר בר"ן ובחידושי רשב"א וריטב"א בשבועות דף כ"ה גבי מתנה לעשיר דאם נשבע ליתן אינו עובר אבל מה ענינו לכאן שם יכול זה לקבל וכאן שאסור לקבל א"כ הוה שבועת שוא דאי אפשר שבועתו להתקיים וז"ב ופשוט ומ"ש שם לתמו' על הרשב"א דכיון דעכ"פ אסור משו' לפני עור שוב אסור מן התור' להכשיל אף שאינו רק איסור דרבנן מ"מ התורה צותה שלא להכשיל אדם הנה כמה רב גובריה דהאי אילנא רבא לסתור בזה דברי הרשב"א דמה"ת מצווה שלא להכשיל באיסור וכל שאין איסורו רק מדרבנן א"כ ליכא מכשול ואף שמדרבנן אסור מכל מקום איך שייך לומר דעובר מן התורה הא התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול וזה עכ"פ מן התורה ליכא מכשול. הן אמת דלפמ"ש המלמ"ל פ"ב מנערה יש לומר דבכהאי גוונא שהתורה אמרה סתם לפני עור לא תתן מכשול כל המכשולות בכלל אף איסור דרבנן. אבל עכ"פ אינו מוכרח ואין כדאי בזה לדחות דברי הרשב"א. שוב נזכרתי מדברי התוס' בע"ז דף כ"ב שכתבו ראיה לפיר"ת דבאיסור דרבנן שייך לפני עור א"כ משמע דר"ת חידש זאת אבל בלי דברי ר"ת היינו אומרים דבאיסור דרבנן לא שייך לפני עור כלל אף מדרבנן אבל מדאורייתא משמע דלכ"ע לא שייך לפני עור באיסור דרבנן ואף אם נימא דר"ת ס"ל דגם מן התורה עובר אבל עכ"פ ר"ת הוא שחידש כן ומשמע מדברי התוס' דאינו מוסכם ומהתימה על הגאון הפנ"י שלא נזכר מזה גם מ"ש שם דאף לפני עור שייך לומר מוטב שיעבור בשב וא"ת על השבועה ולא בקום ועשה ואף איסורא זוטא. הנה לפענ"ד דכאן אינו עובר בידים על לפני עור דכל שהוא מוכרח לעשות כן משום קיום השבועה אינו מתכוין להכשילו רק שיתקיים השבועה ובכה"ג אקליש איסורא מאד ובכהאי גוונא אף בקום ועשה שרי כנלפענ"ד:

אחר זמן רב נתעוררתי שנית בדברי הקצה"ח הנ"ל שחידש דגזל ובא אחר וגזלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה דהוא מתורת מזיק ולא מתורת גזלן ותמהתי לעיל בזה וכעת מצאתי בהא דאמרו בכתובות דף למ"ד ע"ב ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב ופירשו התוס' אמאי חייב ממון כיון דלא מצי לאהדורי אלא על הנאת מעי' וגרונו אתה מחייבו והרי הוא לא גזלו ולא מחייב על הנאה ואע"ג דאם גזל ובא אחר וגזלו ממנו חייב היינו לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שהשני גזלו אבל כאן בשעה שזה נהנה ממנו כבר אבוד הוא מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה ואח"כ משני ל"צ דמצי לאהדוריה ע"י הדחק כתבו התוס' ד"ה ל"צ דכאן חייב על הנאת מעי' ואז קלב"מ ואף דזה אינו מרוויח כלום שכבר נמאס מכל מקום חייב על הנאה. הנה לכאורה מבואר דלא כהקצה"ח דהרי שם אי אפשר לחייבו משום מזיק שכבר נמאס ואפ"ה חייב וע"כ דהשני חייב מדין גוזל. אמנם יש לומר דחייב מתורת הנאה ולא מתורת גזילה והעירני לזה החריף מו"ה מאיר בראם נ"י ואחר העיון ראיתי דאדרבא משם ראיה להקצה"ח דהרי באמת בהך דמבואר בש"ע סי' רמ"ו גבי בא ואכול עמי דחייב לשלם לו הקשה המהרי"ט חלק אהע"ז סי' כ"א דלמה לא יוכל לומר הייתי מתענה כמ"ש התוס' בחולין דף קל"א גבי מתנות כהונה דל"מ משתרשי דיכול לומר הייתי מתענה וכתב המהרי"ט דלא דמי דשם מזיק מתנות כהונה פטור רק משום דנהנה דמשתרשי ליה וזה לא נהנה אבל כאן חייב משום מזיק אף שלא נהנה כל כך ולפ"ז כאן דמשום מזיק פטור שהרי לא שוה מידי א"כ אמאי יתחייב על הנאה הא יוכל לומר הייתי מתענה וע"כ דחייב על שגזלו אבל הקצה"ח סי' רמ"ו חולק על המהרי"ט וכתב דאף שיכול לומר הייתי מתענה מ"מ כל שאכל טפי עדיף ליה והביא ראיה מהך דכתובות דחייב על הנאה אף שתחב לו חבירו רק דמתנות כהונה דבעינן משתרשי ליה ולא סגי בהנאה לחוד לזה שפיר כתבו התוס' דכל שיכול לומר הייתי מתענה עכ"פ לא הרוויח משא"כ במקום דחייב על הנאה ולפ"ז הדבר תלוי במחלוקת המהרי"ט והקצה"ח הנ"ל דלהמהרי"ט ע"כ כאן מתורת גזלן חייב דמזיק לא שייך שאינו מרוויח כלום ולהקצה"ח חייב משום הנאה ואינו ראיה ובאמת שדברי הקצה"ח נראים דע"כ משום הנאה לחוד מחייבו דמחמת שגזלו לא שייך בזה דהא אחר תחב לו ואף שהיה מרצונו כיון שלא גזל במעשה רק במה שלא אהדריה זה לא חשיב גזילה ומחמת מזיק ליכא כיון דנמאס ואפ"ה חייב על הנאה וז"ב מאוד ועיין תוס' ב"ק דף ס"ט שכתבו דאסור לאחר להחזיק בו משום דהוא נצרך לגזלן שיקיים והשיב ולפ"ז שפיר דברי התוס' דדוקא כשהוא בעין חייב גם האחר דהרי הוא נצרך לזה אבל כל שהוא אבוד ואי אפשר לאחר להיות נהנה ממנו לא חייב משום גזילה רק על הנאת מעי' דדוקא כל שיכול להדר בשעת הדחק אבל כל שאינו יכול לאהדורי כלל לא מתחייב כלל ובאמת אם נימא דהשני הוה גזלן קשה דלמה לא יתחייב עכ"פ משום גזילה וע"כ דלא הוה גזלן. אמנם יש לדחות דכיון שהוא לא גזלו מה שלא החזיר זה ל"ה גזילה ולא הוה רק משום מזיק והרי לא הזיקו כיון דאין מגיע לו תועלת ודו"ק:

אחר שנים רבות בחוה"מ פסח שנת תרי"ב מצאתי דבר נפלא בירושלמי זרעים פ"ז מתרומות וז"ל על המשנה דהמאכיל את בניו הקטנים והעבדים לא הספיק לשלם עד שנשתחרר נותן היה לו נכסים שאין לרבו רשות בהן נותן היאך עבידא ראובן שגזל משמעון והאכילה ללוי יצא ידי גזילה בפלוגתא דר"ח רבה ור' ינאי דאתפלגין גזל מעורתו של זה ונתן לזה בשם ר"ח רבא מוציאין מן הראשון ואין מוציאין מן השני ר"י בשם ר"י מוציאין מן השני ואף ר"ח רבא מודה מכיון שנתנה ללוי יצא ידי גזילה ופירש מוהר"א פולדא שם דלפי המסקנא כ"ע מודו דיצא ידי גזילה ורק דלכך אין מוציאין משני דקנה השני בשינוי רשות. הנה מבואר משם דהשני הוא עיקר הגזלן ולא כהקצה"ח. הן אמת דדברי המפרש תמוהין דמ"ש דזו היא שנחלקו בריש פרק הגוזל ומאכיל היא תימה דשם מבואר דעיקר הגזלן הוא הראשון וכאן מסיק דהשני הוא עיקר הגזלן וגם מצד הסברא הוא תימה דאיך אפשר דיוצא ידי הגזילה כיון שלא השיב להראשון מה בכך שנתנה להשני ס"ס היא גזילה. אך לפענ"ד נראה דבאמת צריך ביאור הא הוה מזיק מתנות כהונה דפטור ואיך שייך לחייב הגוזל תרומה ואכלו וצריך לומר דמשתרשי ליה כמ"ש בחולין דף קל"א ולשיטת הר"ן כל דלא נתכוין לגזול חייב וכאן מיירי בשוגג ולא נתכוין לגזלה הו"ל כאנס המלך גרנו דחייב במשתרשי ולפ"ז זהו כשנהנה בעצמו אבל כל שנתנה לאחר ולא נהנה ולא משתרשי ליה שוב פטור הראשון דלא נהנה כלל והשני הוה הגזלן דגם השני לא ידע שהוא תרומה וזהו דנחלקו בתרומה ועורות ולא בשאר דבר והמפרש כתב דלאו דוקא ולפמ"ש דוקא בזה נחלקו דהו"ל מתנות כהונה ודו"ק ועיין במפרש שם דבעבדים יד עבד כיד רבו ולא שייך שינוי רשות ועיין בטוש"ע חו"מ סי' שס"א שלא מוזכר דין זה. ובגוף דינו של הקצה"ח עיין בטור וש"ע חו"מ סי' שמ"ח וסמ"ע ס"ק י"ד שם מבואר דלא כקצה"ח והשני הוה גזלן גמור. שוב ראיתי במלמ"ל פ"ו מהלכות ערכין ה"ב שכתב דעור של הקרבה לא שייך בכלל מתנות כהונה אבל אין הכרע בדבריו. אך גוף הדברים שכתבתי דהו"ל מזיק מתנות כהונה באמת לאחר שבא ליד כהן לא מקרי מזיק מתנות כהונה דהוה שלהם וכדאמרו בחולין דף ק"ל ע"ב מיהו יש לומר דהירושלמי קאי במתנות כהונה דהיינו באתי ליד כהן בטבלייהו מיהו הך דעורות שהזכיר הירושלמי ודאי תמוה דהעורות הן של כהנים לגמרי וכבר זכו בהן איברא דלפמ"ש המהרש"א בחידושי אגדות בפסחים דף נ"ז גבי הא דאמרו עמדו בעלים והקדישום לשמים ופירש"י דהיינו בעלי המשמר והמהרש"א פירש דהיינו בעלים ממש קודם שזכו בהו הכהנים דהכהנים לא זכו בהו עד אחר שהקריב כדכתיב עור העולה אשר הקריב ע"ש א"כ יש לומר דמשלחן גבוה זכו הכהנים גם בעור ושוב הו"ל מתנות כהונה אבל באמת דברי המהרש"א תמוהים שבזבחים דף ק"ג וברמב"ם פ"ה ממעה"ק הלכה כ' אינו מבואר כלל מזה וכן למדנו מדברי רש"י בחולין דף קט"ז ע"ב במשנה במ"ש בסוף הפסק דאין קדושה חלה על דבר שאינו ראוי למזבח כמו עור קדשים שהוא לכהנים ע"ש ומבואר דאינו קדוש כלל רק התורה זכתה לכהנים וכן נראה מדברי המלמ"ל פ"ו מה' ערכין ע"ש ודו"ק. ועיין במפרשי הים פרק מרובה אות ל"ז שמבואר שם כן בפשיטות וכבוד אבי מורי הגאון נ"י העירני ראיה למ"ש במפה"י מדש"י חולין הנ"ל ועיין זבחים דף פ"ו ובריש ג"ה דמבואר דהכל מעלה וע"כ דעור דאינו מעלה לפי שאין עליו קדושה והיא לכהנים כמו מתנות כהונה ובקדשים קלים לבעלים ומכל מקום גוף דינו של המהרש"א אפשר לקיים דהכהנים לא זכו עד שיקריב הקרבן דלפמ"ש התוס' בכריתות דף י"ג שיכולין לשאל על הקרבן כל זמן שלא היה זריקת דם כהלכתן א"כ לא מצו הכהנים לזכות בו דהא עדן יכול לשאל עליו ומדברי המהרש"א ראיה ברורה למ"ש הרשב"א בנדרים דף פ"ה דאם נשאלו הבעלים על מה שאסרו על עצמם בהנאה דמועיל ודלא כהר"ן בנדרים שם שחולק עליו דאל"כ למה לא יזכו הכהנים בעור תיכף מחמת דיכול לשאול עליו. אברא דגם להרשב"א קשה דהא עכ"פ דיכול לשאול מכל מקום לא חיישינן שישאל עליו וא"כ גם כאן לא חיישינן. אמנם נראה דיש לומר דבשלמא שם דזכו באותו דבר עצמו שיוכל לשאול שפיר אמרינן דמוקמינן על חזקתו אבל כאן הזכייה היא בעור והשאלה היא על הקרבן ואם ישאול על הקרבן פשיטא דהעור חוזר ובעלים דהעור אגב הבשר בא ובכה"ג שפיר יש לחוש דלמא ישאל על הבשר והעור ממילא נפקע. ובזה יש לומר דגם להר"ן כאן כשישאל על הקרבן ממילא העור נפקע ובזה גם הר"ן מודה דאף שזכו בהעור הכהנים מכל מקום כשישאל על בשר ממילא תפקע זכותם ודו"ק. הן אמת דדברי התוס' בכריתות הנ"ל תמוהים דמבואר מדבריהם דכל שלא נקרב ונזרק יכול לשאול והרי בבא ליד גזבר אין נשאלין על ההקדש וכבר הרגיש בזה במלמ"ל פי"א ממעה"ק ה"ד יעו"ש בסופו והארכתי בזה בכמה מקומות וכעת אני מוסיף דבקרבן משעה שהפרישו לקרבן מהראוי שלא יהיה יכול לשאול עליו והטעם דהנה זה רבות בשנים אמרתי בביאור דברי הש"ס פסחים דף כ"ג דמקשה והרי תרומה דתנן ולישראל בתרומה ופירש"י דיכול לשאול והתוס' הקשו שני קושיות חדא דלמה לא פירש דחזי לכהן ועוד מה ראיה דמותר בהנאה דלמא לעולם אסור בהנאה והא דמותר לערב משום דמצות לאו להנות נתנו ואמרתי בזה דבר חדש דהנה בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' קנ"ד ביאר הטעם דלכך בבא ליד גזבר אין נשאלין משום דבאמת הדבר ספק אם חרטתו אמת דצריך להיות חרטה דמעיקרא וא"כ בשלמא כשלא בא ליד גזבר הוא נאמן על עצמו דאינו של הכהן אבל כשבא ליד גזבר שוב אינו יכול לשאול מספק ע"ש ולפ"ז אם תרומה אסורה בהנאה שוב הוא של הכהנים וא"כ גם בלא אתי ליד כהן למה יהיה יוכל לשאול עליו והא ההקדש מוחזק בו והוא אין לו חלק בו וע"כ צריך לומר דניהו דאינו שלו מכל מקום מועיל שאלה דאדם נאמן על עצמו אף שאינו מוחזק בו ואף שהכהן מוחזק בו יותר מכל מקום כל שבאמת מתחרט מעיקרא הרי הוא שלו א"כ קמי שמיא גליא ואדם נאמן באיסורים וכן עוררני אחד מהתלמידים דבר"ן דף פ"ה הנ"ל מבואר דבאוסר הנאה על עצמו וכן באוסר התרומה על הכהנים יכול לשאול ואיך מועיל שאלה והא איסורי הנאה אין להם בעלים וע"כ דמכל מקום נאמן אדם על עצמו ועכ"פ דברי המהרש"א יש להם מקום:

והנה במ"ש למעלה דברי הקצה"ח סי' ל"ד והנתיבות שם ובמשובב וכן הנתיבות בסי' שס"א האריכו במה דפריך בתמורה דף ד' על רבא דס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מהך דגוזל עצים ועשאן כלים דקנה וע"ז הקשו דעל השינוי לא מצי קאי הקושיא דהא שינוי אף ממילא קני וא"כ לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד כמ"ש התוס' לענין צורם בכור. והנראה בזה דהנה באמת צריך ביאור מנ"ל דשינוי ממילא קונה דהא באמת בשטה מקובצת בב"מ דף ק"ב מביא בשם הריטב"א דבאיסור אף דרוצה לקנות ל"מ זולת הגניבה דהתורה רבתה דקונה להתחייב באונסין ולפ"ז זהו לענין גניבה וגזילה אבל לענין השינוי מנ"ל דקונה ואף דהתורה אמרה אשר גזל כעין שגזל אך זה באם רוצה לקנות אבל בשינוי ממילא דלא רצה לקנות בשינוי מנ"ל דקני ואין לומר דלא שייך בזה איסורא לא ניחא ליה דלקני דהא כבר גזל ועבר על הגזילה וכל שאינו מחזיר ממילא כבר עבר דזה אינו דהרי באמת יש תיקון לגזילה במה שהשיב והנה אם שינוי קונה לא מהני התיקון דהשיב ואף דמשלם דמים אבל זה אינו תיקון להלאו ולא מקרי ניתק לעשה רק כשמחזיר גוף הדבר ודמים אינו רק שלא ילקה כיון דניתק לתשלומין אבל העשה אינו מתקן בזה וא"כ מנ"ל דקנה. וביותר יש לתמוה דהרי באמת כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ והשריש המהרי"ט דבכהאי גוונא שאינו יכול לתקן הלאו מהני וא"כ כל דנימא דשינוי קונה שוב ל"מ לתקן הלאו וקני ומנ"ל דקני בזה ואם כן להס"ד דלא ידענו מאשר גזל שפיר מקשה דמהראוי לומר דלא מהני וממילא שינוי ממילא לא קני וע"ז מתרץ דהתורה רבתה מאשר גזל אפילו ממילא ודו"ק היטב ויתכן יותר ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ק"ג לענין מצות לאו להנות ניתנו דאם היה ניתן להנות שוב לא היה יוצא דעי"ז יהיה נהנה ומהראוי שלא יהנה ולא יצא ע"ש וה"ה כאן מהראוי לומר שלא יקנה השינוי דממילא כדי שיוכל לתקן העשה ולא יהנו מעשיו דאם יועילו מעשיו שוב לא יתקן העשה וצריך לומר דהתורה רבתה מכאשר גזל כעין שגזל אף שינוי ממילא וא"כ בהקושיא שלא ידע מהקרא דאשר גזל שפיר מקשה דמהראוי שלא יועיל ושינוי ממילא לא יקנה. ודרך אגב אומר במה דאמרו בשבועות דף מ"א ולר' יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיו דתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור ואמר ר"ח גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינים וביום ג' ויגש ז' חנוכה שנת תרכ"ג הקשיתי למה אמר ר"ח להוציאו בדיינים ובאמת בדרבנן לא נחתינן לנכסיו ולמה לא קאמר דנ"מ לענין שיהי' פסולים לעדות דהרי בסנהדרין דף כ"ה ע"ב אמרו תנא הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ופריך גזלן דאורייתא הוא ומשני לא נצרכה אלא למציאת חש"ו מעיקרא סבור מציאת חש"ו לא שכיחא אי נמי מפני דרכי שלום בעלמא ולפ"ז למ"ד גזל גמור מדבריהם שוב פסול לעדות ואף דאינו רק גזל מדבריהם ולא פסול לעדות זה אינו דהא במשנה חשיב פסולי עדות מדרבנן כמ"ש התוס' בסנהדרין דף כ"ד שם ודוחק לומר דמשום דמסתבר ליה דמציאת חש"ו לא שכיחא דמנ"ל זאת לר"ח והא במשנה מבואר דמציאת חש"ו מפני דרכי שלום וא"כ לר"י באמת הוה גזל גמור מדבריהם ופסול לעדות והיא קושיא גדולה ויקשה יותר ע"פ מ"ש התוס' בסנהדרין שם ד"ה א"נ דהקשו דהא למ"ד מפריחי יונים ארא הוא גם כן מפני דרכי שלום וכתבו דמפני דרכי שלום קאי למ"ד אי תקדמי' יונך ליון והיינו למ"ד ארא פסולים באמת ומשום דרכי שלום לא מפסלי וא"כ נ"מ טובא דלת"ק במציאת חש"ו אינם פסולים ולר"י פסולים. איברא דדברי התוס' תמוהים דנראה אדבריהם דלמ"ד ארא ס"ל דנפסל משום גזל גמור אבל מפני דרכי שלום לא נפסל והרי בדף כ"ד כתבו בד"ה ואילו דהני דחשיב במשנה הם פסולי דרבנן ולמ"ד ארא מפני דרכי שלום הוא. הרי מבואר בדבריהם דגם מפני דרכי שלום נפסלו למ"ד ארא ודברי התוס' סותרין זה לזה וצע"ג ועיין בט"ז בחו"מ סי' ל"ד סט"ו שהבין ג"כ מדברי התוס' בסנהדרין דף כ"ה דלמ"ד ארא הוא פסול גמור מדבריהם ולא ס"ל דהוא מפני דרכי שלום וצ"ע למה לא הרגיש בדברי התוספות דף כ"ד הנ"ל דשם מבואר דלמ"ד אינו רק גזל מפני דרכי שלום ואף אם נדחוק לומר דמ"ש התוס' דהא דאמרינן מפני דרכי שלום קאי למ"ד אם תקדמי' יוניך ליון היינו דמ"ש כאן בדף כ"ה דא"נ מפני דרכי שלום לא פסול הוא דוקא למ"ד אם תקדמי' יונך ליון אבל למ"ד ארא אי אפשר לומר מפני דרכי שלום לא פסול דהא ארא אינו רק מפני דרכי שלום ולזה העירני אחד מהמלמדים ושמו ר' משה נ"י. ובזה יתיישב דברי התוס' שלא יסתרו אבל דברי הט"ז תמוהים וכמו שתמה ר' משה הנ"ל על הט"ז. ואני אמרתי דלפ"ז דברי התוס' דחוקים שכתבו דהא דאמרינן מפני דרכי שלום והרי זה מוזכר במשנה והיה צריך לומר דמה דאמרו דלא נפסל במה שאינו רק משום דרכי שלום וע"כ דברי התוס' צע"ג:

והנה בהא דאמרו מ"ד אם תקדמי' יוניך ליון מ"ט לא אמר ארא א"ל ארא מפני דרכי שלום ומשמע דלמ"ד ארא הוא גזל גמור. מיהו יש לומר דהוא ס"ל מפני דרכי שלום גם כן פסול וכמ"ש התוס' בדף כ"ד. וראיתי ברש"י שכתב מפני דרכי שלום בעלמא דתניא יוני שובך ויוני עלייה אינו רק מפני דרכי שלום ולא גזל גמור ולא זכה בהן בעל השובך דממילא קא אתו ורבו להתם ובגמרא דהשואל דף ק"ב גרס לה ולא ידעתי מהו כוונתו דבחולין דף קמ"א ג"כ שם וק"ל דא"כ מה פריך למ"ד ארא דהרי בארא הוא מלמד שהביא מקנים ממקומן לבית בעלים כמ"ש רש"י והרי באם קננו בבית חייב בשלוח וא"כ קנהו בעה"ב וא"כ שוב הו"ל גזל גמור ואדרבא זה שהיה בשובך שלו נתייאש בודאי ויאוש קנה לה למ"ד יאוש ושינוי רשות כיון דהוא מלמד להביא בבית בעלים אחרים וצ"ע בכ"ז. ודרך אגב אזכיר מה דנחלקו אביי ורבא דרבא ס"ל דבעי רשע דחמס והש"ס שם מקשה לאביי מהא דתניא אל תשת חמס עד אלו הגזלנים ע"ש בדף כ"ז ומזה מבואר דבקרא אין חילוק בין חמס לגזלן כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ב דבלשון התורה אין חילוק דאל"כ איך דריש אלו הגזלנים והא בקרא מבואר חמס והיינו דיהיב דמי ואפ"ה פסול ואילו גזלן היינו דלא יהיב דמי וע"כ דחמסן דקרא היינו גזלן. הן אמת דדברי התוס' לא נתבארו אם הכוונה דבקרא גזלן היינו חמסן ואף דיהיב דמי מקרי גזלן או להיפך דבקרא חמסן היינו גם כן דלא יהיב דמי ורבנן אחמרו. איברא דק"ל על התוס' מהא דאמרו בב"ק דף קי"ט כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו וכו' וכ"ת ה"מ היכא דלא יהיב דמי אבל יהיב דמי לא ת"ש מחמס בני יהודה הרי דקאי על קרא ומחלק בין יהיב דמי דזה נקרא חמס מיהו אין ראיה דשם אסמכתא בעלמא דבאמת מה דהוה כנוטל נפשו אינו רק אסמכתא בעלמא ולא הוה כשופך דמים ואף דבשיטה מקובצת בכתובות דף י"ט מבואר שם דלר"מ כשם שבש"ד יהרג ואל יעבור כמו כן בגזל ע"ש אבל לא קי"ל כן וכבר כתבתי בתשובה אחרת הטעם משום דאפשר בחזרה. אברא דבמדרש רבה פ' נח פל"א אמרו שם מה בין גזל לחמס גזל שו"פ וחמס דאינו שו"פ וא"כ משמע דמן התורה היא וקשה לפ"ז א"כ יהיה רשע דחמס אף בפחות משו"פ וזה לא שמענו ועוד יקשה דא"כ היאך דריש על הגזלנים והא בקרא חמס כתיב ומזה מבואר דמן התורה אין חילוק וכמ"ש רש"י בחומש דחמס היינו גזל וכמו שכתב הרא"מ שם וביפ"ת שם ראיתי שכתב דגם בקרא יש חילוק בין גזל לחמס בזה וזה אי אפשר ותמהני דא"כ למה קאמר בב"ק דף קי"ט הגוזל שו"פ כאילו נוטל נפשו וכ"ת ה"מ דלא יהיב דמי ת"ש מחמס והרי שם אף בפחות משו"פ הוא כן ולמה נקט שו"פ וע"כ כדברי הרא"מ הוא עיקר דאין חילוק בין גזל לחמס מן התורה ורק דמדרבנן נחלקו והמדרש ס"ל דגם בפחות משוה פרוטה החמירו והש"ס ס"ל דדוקא בשו"פ רק דיהיב דמי. ומצאתי בספר גבורת ארי שנדפס מחדש על מסכת תענית מהגאון שאגת אריה ז"ל בדף ט"ז במה שדרשו שם ומן החמס אשר בכפיהם אפילו גזל מריש ומביא ראיה מזה דבקרא אין חילוק בין חמס לגזלן דאל"כ הא בקרא כתיב חמס והוא דריש על גזל. ומזה סתירה גם כן לחלוקו של יפ"ת. שוב ראיתי ברש"י בחומש פ' נח שכתב גזל שנאמר ומן החמס אשר בכפיהם והוא תמוה דמה לו לראיה מן החמס אשר בכפיהם ולא נקט שאר כתובים דכתיב חמס מחמס אחיך יעקב וכדומה ובקרא כתיב עד חמס ולפמ"ש אתי שפיר דרצה להביא ראיה דבתורה אין חילוק ולזה מביא ראיה מקרא דמן החמס אשר בכפיהם ושם מבואר דקאי על גזל כדדרש בתענית והנני מוסיף דשם ע"כ מה"ת קאי דהרי עשו תקנת מריש בבירה שנותן לו דמים וכדאמרו בגיטין דף נ"ה וע"כ דמן התורה קאי ורבנן הקלו בזה ולכך נקרא עד חמס דחמסן יהיב דמי ומדרבנן נקרא עד חמס ודו"ק. וראיתי בגור אריה שרצה לומד בפ' נח שגם בקרא נקרא חמס דיהיב דמי ע"ש שנדחק ואי אפשר לומר כמ"ש ודברי רא"ם עיקר ודו"ק ועיין סנהדרין דף ק"ז ק"ח דדרשו כמה גדול כחו של חמס שהרי דור המבול לא נענשו רק על הגזל ומבואר דחמס היינו גזל כמ"ש רש"י ורא"ם וכן עיקר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף