שואל ומשיב/ב/ד/מח

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן מח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ראיתי ונתון אל לבי בענין לאו דלא תסור שהרמב"ם כתב במצוה קע"ד ובה' ממרים דגם על דבריהם עובר על לאו דלא תסור והרמב"ן בשורש א' במנין המצות חולק בזה והדברים ארוכים ועיין מגלת אסתר וזוהר הרקיע ואני הארכתי בזה. ולפענ"ד תמוה מהא דאמרו בגיטין דף נ"ה כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא ומשני כרת שע"י מדבריהם בא לו אוקמה רבנן ברשותיה כי היכא דלחייב עליה וע"ש ברש"י ותוס' ולדברי הרמב"ם משכחת לה כרת שע"י דבריהם בפשיטות כיון דחכמים אמרו שהוא קני ביאוש שפיר נתחייב כרת ואני תמה עוד דלפי הבנת דבריהם שהרמב"ם מחייב מלא תסור גם על כל דבר שאינו רק מדרבנן אם כן הרי ר"ש אמר בסנהדרין דף פ"ז דאפילו על דקדוק סופרים והרי רבינו לא פסק כן רק כדברי ר"מ דבעי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וגם לרבי יהודה בעינן תורה ויורוך אבל על דקדוקי סופרים אינו חייב אבל באמת הרמב"ם לא כתב רק דעובר על לא תסור אבל חיוב דזקן ממרא להתחייב מיתה אינו רק דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וראיתי בספר נצ"י בחידושיו לברכות דף י"ט שם הביא דברי הרמב"ם ורבינו אלו והוא כתב דכוונת רבינו שיש הפרש בין העובר על דברי סופרים מצד תאוה לדבר הזה או מצד כפירה והעובר מצד כפירה הוא שחייב הרמב"ם על ד"ס אבל מי שאינו עובר מצד כפירה זה אינו חייב וזקן ממרא הוא מצד כפירה. ולכאורה הוטב הדבר הזה בעיני וכעין זה כתב הלח"מ פ"א מממרים בשם קרית ספר להמבי"ט ז"ל. אמנם לפענ"ד הדברים תמוהים דלשיטתם זקן ממרא הוא מצד הכפירה ובאמת הזקן ממרא אינו כופר כלל ואינו מכת האפקורסים רק שנחלק בקבלתם והוא אומר שכן נראה בעיניו או ששמע כך והן נחלקו עליו כמ"ש רבינו בפ"ג מממרים בהדיא ואם כן למה יתחייב וכפי הנראה כל עיקר חיובו הוא רק בשביל שחולק על חכמים וימשך מזה שההמון לא ישמע לדברי חכמים וכמ"ש רבינו שם בהדיא ע"ש וא"כ ליתנהו לדברים אלו. אבל לפענ"ד היה נראה דאדרבא מה שחז"ל אמרו והוסיפו על התורה עד"מ יאוש דמה"ת לא קני והם אמרו דיאוש קני זה אי אפשר לומר דעובר על לא תסור ויש לו דין תורה ככל חייבי לאוין דהרי מה"ת הוא להיפך אבל מה שחידשו בעצמם כמו חנוכה ומגלה וכדומה זה יוכל להיות שיהיה בלא תסור כיון שאינו היפך התורה וכעין זה חלק הב"ש סי' כ"ח ס"ק ה' לענין מעמ"ש ובין גזל לאחר יאוש ע"ש ואם כן שפיר פריך כרת מדבריהם מי איכא:

ובזה יש לומר ראיה דכל דמדרבנן הפקירו הדבר נעשה של תורה דהרי אמרו שם כרת שע"י דבריהם ופירש רש"י משום הפקר ב"ד ואם כן הרי דנתחייב כרת עי"ז ומזה מוכח דהפקר ב"ד הפקר נעשה קנין של זה לא הפקר בלבד דאל"כ לא היה נתחייב כרת דלא כגט פשוט סי' ק"כ ובמק"ח סי' תמ"ח שהלכה זו העלה דהפקר ב"ד אינו רק הפקר ולא קנין והדברים עתיקים והארכתי בזה בתשובה ואכ"מ ועכ"פ בדבריהם יותר יש להחמיר ממה שהוסיפו על ד"ת ופסקו היפך ד"ת ומיהו גם בזה כביכול וויתר הקב"ה על כבודו וחייבה בלא תסור אף שאמרו להיפך מד"ת וז"ש חומר בד"ס יותר מד"ת ע"ש ובאמת מה שהביא בספר נצח ישראל מדברי רבינו בפירוש המשנה פרק אלו הן הנחנקין אינו מובן במחכת"ה דשם מיירי מדיני תורה לחלק בין זקן ממרא ובין כופר מצד שכופר בד"ת יעו"ש ואדרבא משמע דהזקן ממרא שאומר מצד קבלתו יתחייב מצד המראתו ולא מצד כפירתו ובאמת יש קצת צ"ע בדברי רבינו שם ולדעתי הן שני ענינים זקן ממרא היא מצד ההלכה ולא מצד כפירה ועיין בירושלמי ריש ברכות חמורים דברי זקנים מדברי נביאים ע"ש ודו"ק. שוב מצאתי בר"ן בחידושיו לסנהדרין שם שגם הוא העלה כשיטת רמב"ן ופירש דמה דאמר ר"ש אפילו על דקדוק מד"ס אינו ד"ס ממש דרבנן לגמרי ע"ש ולפענ"ד לפמ"ש הזהר הרקיע והמג"א אין קושיא על רבינו וחיוב דזקן ממרא הוא ענין אחר אבל לא תסור שייך אף בדרבנן וכמ"ש. וראיתי במרגניתא טבא שהאריך לפרש הא דאמרו בברכות דף י"ט כל מילי דרבנן על לאו דלא תסור אסמכינהו היינו מה שגזרו ב"ד הגדול חוץ לירושלים ע"ש שנדחק מאד. ולפענ"ד לפמ"ש יתפרש דכבר כתבתי שאפשר לומר דדברי רבנן לגמרי זה שייך בלא תסור אבל מה שמה"ת אינו מלאכה ורבנן אמרו דהוא מלאכה וכדומה זה לא שייך לא תסור ומ"מ כתבתי שהקב"ה ויתר על דבריו וכל שחז"ל גזרו נעשה איסור ושייך לא תסור וז"ש כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור והיינו אף שמה"ת אינו מלאכה כלל וכדומה יאוש דקני ולכך שפיר יכלו למחול מפני כבוד הבריות שבזה העמידו על ד"ת. ובזה י"ל לענין ספיקא דרבנן לקולא דאם הוא לגמרי דרבנן בזה יש להחמיר בספיקתם אבל כל שהוא היפך מד"ת יכלו להקל בספיקם ונשאר על ד"ת ובזה יש ליישב הרבה דברים ואכ"מ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו ביומא דף ע"ד א"ה לא נחייב עליה קרבן שבועה ופירש"י משום דקיימא בלא תסור ומשני כיון דאית ליה היתר מן התורה ק"ש חייב ומשמע דלר"י דחצי שיעור אסור מן התורה לא חייב קרבן שבועה ומזה תמה הרשב"א בשבועות דמבואר דעל חצי שיעור אינו חל קרבן שבועה ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כבר נודע דנחלקו הפוסקים בהא דחצי שיעור דשיטת הרא"ם דאכילה בכ"ש ורק הל"מ דהיא בכזית ואנן קי"ל דאכילה בכזית. ועיין משנה למלך פ"א מחמץ ובהלכות שבועות פ"ד שהאריך בזה ולפ"ז נראה לפע"ד דר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה יש לומר על שני פנים אם דס"ל דאכילה בכזית ולכך חצי שיעור מותר מן התורה ורבנן הוא דאסרו חצי שיעור או דס"ל נר"ל דרבנן אמרו דאכילה דכתיב בתורה היינו בכל שהוא ולא ס"ל דהל"מ אפקיה רק דרבנן מפרשי דאכילה בכ"ש ולפ"ז מבואר היטב דקושית הש"ס הוא לר"ל דס"ל דחצי שיעור מדרבנן ולהס"ד דרבנן מפרשי דשיעור אכילה דכתיב בתורה היינו בכ"ש אם כן שפיר מקשה דא"ה לא נחייביה שבועה דכל דרבנן פרשו כן כוונת התורה ודאי שייך לא תסור וכמ"ש וע"ז אמרו וכ"ת דמה"ת יש לו היתר והיינו דמה"ת באמת אכילה בכזית ורק דרבנן גזרו בחצי שיעור וא"כ לא שייך לא תסור דהרי זה היפוך מה"ת ושוב לא שייך לא תסור דאף דהתורה וויתרה ואמרה דכל דרבנן גזרו נעשה איסור תורה אבל עכ"פ לענין שלא חל קרבן שבועה לזה לא אמרה תורה דזה קולא הוא שעי"ז מקלינן על ד"ת וחומרת חז"ל לא תעשה קולא וכמ"ש הר"ן ברי"ף פכ"ש לענין חמץ דאף דקנסא קניס מ"מ מקרי דשיל"מ דלא מקלינן ע"י חומרא דרבנן ע"ש וכאן הוא כ"ש דשם הדשיל"מ עצמו אינו רק איסור דרבנן וכאן הוא איסור תורה ק"ש ושפיר אמרו ולפ"ז לר"י שפיר יוכל לחול על חצי שיעור דלא שייך לא תסור דהרי הוא אסור מן התורה רק שאינו רק איסור בעלמא וחל קרבן שבועה רק לר"ל ס"ד דשייך לא תסור ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב קושית הזהר הרקיע דלשיטת הרמב"ם דאסורי דבריהם הן בכלל לא תסור ולמה חל קרבן שבועה על חצי שיעור בין לר"י ובין לר"ל. ולפמ"ש אתי שפיר דל"מ לר' יוחנן לא שייך לא תסור דהא הוא איסור תורה רק שאינו רק איסור בעלמא ולא יפול בזה ענין לא תסור וגם לר"ל כל דמן התורה מותר ניהו דהתורה אמרה דכל מה שגוזרין רבנן יהיה בכלל לא תסור היינו להחמיר אבל לא שיבא עי"ז לקולא על ד"ת פשיטא שחל קרבן שבועה ע"ז וז"ב כשמש. איברא דלפ"ז נראה לי דבר חדש לפי מה דאמרו בכריתות דף ח"י דאין יוה"כ מכפר על ח"ש ועיין מלמ"ל פ"ג משגגות ה"ט ופי"ב שם שנסתפק בזה אי קי"ל כן ולפ"ז י"ל דאף אם נימא דיוה"כ מכפר על חצי שיעור היינו למ"ד דחצי שיעור אסור מן התורה אם כן הוה איסור תורה אבל לר"ל דס"ל דמותר מן התורה אם כן מן התורה אין לו ליוה"כ לכפר ניהו דמדרבנן אסור אבל יוה"כ אינו מכפר דלהקל על ד"ת לא מצינו וא"כ באמת עשה איסור מדרבנן ויוה"כ אינו מכפר ומיהו יש לומר דממנ"פ מכפר דמה"ת לא עשה איסור ומדרבנן הרי יוה"כ מכפר אך נראה דאם נימא דשייך לא תסור אם כן בכהאי גוונא אדרבא אם יוה"כ יהיה מכפר יוכל לסור מה"ת עי"ז דהרי יאכל ויוה"כ מכפר. ובזה יש ליישב הא דאמרו הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר והקשה המהרמב"ח למה כפל הלשון ולפמ"ש יש ליישב דבאמת היא תמוה דהכי לא ידע הש"ס דר"ל ס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן והרי לא אמר רק דמן התורה מותר. אמנם נראה דבזה מחולק הס"ד עם המסקנא דבתחלה ס"ל דמן התורה מותר רק דרבנן אסרו משום גזירה וכדומה אם כן לא שייך לא תסור דהא יוה"כ מכפר ויהיה לקולא עי"ז ואח"כ מסיק דרבנן אמרו דאכילה היא בכ"ש א"כ שוב הוה מן התורה משום לא תסור ואינו קולא על ד"ת כיון דרבנן פרשו כן מצות התורה ודו"ק היטב כי קצרתי. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הזהר הרקיע דלשיטת רבינו אמאי במתפיס באיסור דרבנן חל הנדר והרי באיסור תורה לא מקרי דבר הנדור וא"כ גם באיסור דרבנן גם כן וכוונתו להך דאמרו בשבועות דף כ' מהו דתימא כיון דאפילו לא נדר אסור מדרבנן כי נדר נמי לא חייל נדרא ולא מתפיס בנדר קמ"ל וע"ש ברש"י ואם כן חזינן דבאיסור דרבנן יכול להתפיס ולא מקרי דבר האיסור ועיין באבני מלואים ח"ב בשו"ת שם סי' י"ד שביאר כן כוונת הזהר הרקיע ויפה הקשה ולפמ"ש אתי שפיר דלענין זה שלא יחול הנדר דהוא דאורייתא ולומר דהוה מתפיס בדבר איסור ע"ז לא שייך לא תסור להקל על ד"ת דזה לא אמרינן וז"ב:

והנה הב"ח והמג"א סי' תמ"ט כתבו דחמץ שנמצא אחר הפסח ולא נודע אם הוא של עכו"ם או ישראל מותר בהנאה ואסור באכילה והחק יעקב חולק דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ודברי הב"ח והמג"א תמוהין ממנ"פ אם מחמרינן אף דהוא ספק יש לומר דהוא אסור אף בהנאה ואם מקלינן בשביל דהוה ספק דרבנן גם באכילה מותר ועיין מחצית השקל שכתב דבאכילה מחמרינן משום חומרא דחמץ. ולפענ"ד נראה דבר נכון דהנה כבר כתבתי דלשיטת הרמב"ם דעובר על לא תסיר והרמב"ן הקשה דאם כן למה יהי' ספק דרבנן לקולא וכתבו הזהר הרקיע והמגלת אסתר דמחלו על כבודם למען שלא יהי' שוה לדין תורה ע"ש. ולפ"ז נראה לי ברור דבמקום שנוכל להראות שאינו שוה לד"ת כמו הכא בחמץ דאם הי' של ישראל אסור בהנאה ואם הוא של עכו"ם מותר בהנאה אם כן שוב לא נוכל לומר ספיקא דרבנן לקולא דהא עובר בלא תסור וא"ל דא"כ יהי' שוה לד"ת דזה אינו דאינו שוה דאם הי' אסור מד"ת היינו מחמרינן אף בהנאה וכל דהתירו בהנאה שוב אינו שוה לד"ת שוב מחמרינן בדרבנן. איברא דעדיין יש לומר דמכל מקום ספק דרבנן לקולא דא"ל דעובר בבל תסור דהא רבנן מחלו על כבודם וא"ל דאכתי לא דמי דבדאורייתא הי' אסור אף בהנאה דזה אינו דכאן דאף בישראל לאח"פ אינו אסור רק מדרבנן א"כ שוב הי' דומה לדאורייתא ושוב מהראוי לומר ספק דרבנן לקולא. אך נראה כיון דרבנן אסרו ונעשה כשל תורה ועובר על לא תסור שוב אינו מהראוי להקל בשביל ספיקא דרבנן ודו"ק. והנה בהא דאמרו ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה הדבר תמוה דגם באכילה מותר וכמו דקי"ל בסי' תמ"ז באו"ח והירושלמי אמר דמה שאמרו במשנה בפסחים דמותר בהנאה היינו במקום שלא נהגו לאכול פת של עכו"ם ע"ש והובא ברא"ש בפסחים פרק שני שם וא"כ כאן דהי' לאחר הפסח מיד ואם כן הי' שעת הדחק דאין פת של ישראל שכיח כל כך שוב מותר אף באכילה. ומזה ראיה למ"ש הבעל עיטור דפת של נכרי לאחר הפסח אינו מותר רק בהנאה ולא באכילה וכתב הט"ז דס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה יעו"ש ולפ"ז יש לומר דר"ג ס"ל ג"כ כן ולכך לא אמר רק דמותר בהנאה ומה דאמר דהולכין בתר רוב עוברי דרכים דלא כרש"י ותוס' דאסור בשביל פת של עכו"ם דבאמת כאן דלא שכיח עדן תיכף לאחר פסח פת של ישראל לא שייך לאסור פת של עכו"ם דאין לך שעת הדחק רק דאם הי' חוששין דלמא של ישראל הוא הי' אסור אף בהנאה אבל אם רוב עוברי דרכים נכרים שוב מותר בהנאה ועיין בתוס' בד"ה שהולכין ובמהרש"א שם מה שהקשה על התוס' והבעל העיטור באמת מפרש כהמהרש"א ודו"ק. ומצאתי ברמב"ן במלחמות בפ"ק דפסחים גבי המקדש בחיטי קורדנייתא שכתב דר"ג גם כן ס"ל כר"ש דהרי אמר דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר והביא הך דעירובין ולפמ"ש מזה נסתייע שיטת הבעל העיטור דלא התיר רק בהנאה וכמ"ש ודו"ק:

והנה כבר הבאתי שיטת הב"ח דספק חמץ של עכו"ם אסור באכילה ומותר בהנאה וכפי הנראה מהב"ח משום דחמץ חמור ולכך אסרו באכילה. ובזה נראה ליישב מ"ש התוס' ד"ה ולמדנו דאם הי' אסור בהנאה הי' לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה ותמה המהרש"א דהא ספיקא דרבנן ולקולא ולפענ"ד נראה כיון דבאכילה מחמרינן משום חומרא דחמץ שוב הי' אסור ליתן לנכרי דהו"ל כגונב דעת הבריות דהגוי מחזיק לו טובה וחשב דנותן לו והרי להישראל אסור והו"ל גונב דעת הבריות כעין דאמרו בחולין דף צ"ד דמכר טריפה במר דכשרה ואסר שמואל משום דהו"ל כגונב דעת והרי אסור ליתן מתנת חנם לנכרי רק דכל דמתלוה בדרך חשוב כמוכרו לו ואם כן שוב אסור משום גונב דעת הבריות. ובזה מיושב דברי התוס' בד"ה שהולכין שכתבו דאם הי' של ישראל הי' מותר מיד דתלינן שלאחר הפסח נעשה והקשה המהרש"א דמנ"ל זאת להתוס' ואדרבא אם הי' תולין בשל ישראל שוב הי' אסור בהנאה גם כן ולפמ"ש יש לומר דאם כן כיון דבספק הי' אסור שוב גם בספק שמא של נכרי הי' אסור דהוה כגונב מפני דאם הי' של ישראל הי' מותר מיד ושוב ליכא משום גורם דהא הוה כעין ס"ס ספק שמא של ישראל ומותר מיד וגם אם של עכו"ם מותר עכ"פ ליתן לעכו"ם דחמצו של עכו"ם מותר בהנאה ואם כן ניהו דבאכילה אסור משום חומרא דחמץ לא מקרי גונב כיון דיש לומר דלמא של ישראל ומותר לישראל גם כן ודו"ק ויצא לו להב"ח מדאמרו דחמצו של נכרי מותר בהנאה ולא אמרו באכילה מכלל דבאכילה אסור משום חומרא דחמץ. ולפמ"ש למעלה דכל דמותר בהנאה לא שייך שמחלו חכמים דכבר יש הבדל אם כן אתי שפיר כל מה שכתבתי כאן ועפ"י הדרך הנ"ל ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף