שואל ומשיב/ב/ג/קכח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן קכח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נתתי לבי לעיין במה שהגידו לי שאירע מעשה ב"ק בראד אחד שכר דירה אצל בעה"ב אחד והנה השוכר נתיירא מפני הדליקה המצוי בעוה"ר אמר להבעה"ב שישלם בעד הבית סוקראציע כנהוג אשר אם חלילה יקרה מקרה כי תצא אש ח"ו משלמין לו מן הקאסע כפי ערך סוקראציע שלו וזה לא רצה ובהיות כי גם איש אחר יכול לשלם שכר הסיקראציע ומי שמראה מכתב אשר ינתן לו מהקאסי בעד התשלומין שכר הסקראציע לו משלמין והנה הלך השוכר ונתן שכר הסיקיראציע וכאשר תבע לבעה"ב מחיר המעות הנ"ל ההוא אמר כי יתן לו ודחהו בלך ושוב והנה היה צריך לשלם לו שכר דירה והמנהג לשלם כל חצי שנה חשוון ואייר והנה בהגיע תור חשוון ורצה לנכות לו בעד מה שישלם בעדו ההוא אמר כי ינכה לו בהמחצה השנית ואח"כ בר"ח אייר רצה לנכות לו ולא אבה הבעה"ב ואמר לו כי ישיב לו לימים אחדים וכעת צריך להמעות כלו והנה ביני לביני אירע שיצא אש ונשרפו בתים רבים ובתוכו גם הבית הלז ר"ל ועתה טוען השוכר כי הסיקראציע שייך לו וזה הבעה"ב טוען כי שייך לו והלכו להב"ד והורו ששני שלישים יקח הבעה"ב ושליש אחד ינתן להשוכר ושאלו אותי המשפט ואמרתי לעיין בזה והנה בראשית ההשקפה תמהתי דלכאורה הדין עם השוכר דכיון דזה נודע דמי שמשלם שכר הסקראציע לזה שייך אח"כ התשלומין א"כ כל שזה שלם השכר אף דתבע ממנו ורצה לנכות לו אבל כל זמן שלא שלם לו הרי הוא נתן המעות וזכה לעצמו ואף שזה א"ל שינכה לו משכירות הבית והיה בידו לנכות לו אפשר דהוה כשלם לו מכל מקום כל שבאמת לא רצה שינכה לו ואמר לו שיתן לו אח"כ פשיטא דהוה כלא זכה עכ"פ ואף אם נימא דרצה לזכות לו יוכל לחזור בו וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ג ס"ד בהג"ה ואף דשם נקרא רמאי אבל כאן גם רמאי לא מקרי דזה לא ביקש כלל שישלם הסיקראציע והשוכר עשה כן מדעתיה דנפשיה וזה לא שלם לו תמורתו למה נקרא רמאי ומה עשה לו רמאות ועיין בש"ך שם ס"ק זיין. אמנם אחר העיון נראה לפענ"ד דיש מקום לצדד דזכה הבעה"ב בכל הדמים. וחילי דילי דהנה זה ודאי דאם הלך זה ונתן דמי הסיקראציע ולא שאל לבעה"ב א"צ לשלם לו ומכ"ש בשזה גילה דעתו בפירוש שאינו רוצה לשלם וסמך על הנס או בסתם שלא רצה ליתן אף שזה הלך ולקח מכתב מהסקראציע ונתן מעות פשיטא שזה אינו מחויב להחזיר לו והרי הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אינו חייב לשלם דאינו רק מבריח ארי ואף אם נימא דחייב לשלם עבורו ומכ"ש כשיש לו מעות חברו בידו ועיין בש"ע חו"מ סי' קכ"ח ס"א בהג"ה היינו שם דעכ"פ זה נתחייב וזה משועבד מדר' נתן מכל מקום כאן לא נתחייב לשלם הסקראציע ורבים שאינם סוקרים בסוקרא וא"כ פשיטא דאין הבעה"ב מחויב לשלם לו וא"כ כל שאמר הבעה"ב שישלם לו בהאי הנאה דאמר שרצה לשלם לו וזה השוכר רצה שיהיה עכ"פ הבית משומר שהרי נתיירא משריפה והלך ושלם סיקראציע וא"כ כעת יש לו הנאה שביתו שדר בו משומר א"כ כיון שזה נתרצה לתת לו דמי הסיקראציע מה שלא מגיע ממנו כפי הדין וא"כ עי"ז נתרצה להקנות לו הסך המגיע בעדו לתשלומין כשיארע ח"ו שריפה והדבר דומה לפענ"ד למה דאמרו ריש המפקיד דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה לשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו והיינו בהאי הנאה דלא אטרחיה לב"ד ואף בלא שלם ממש רק שרצה לשלם מקנה לו כפילא כ"ש בזה דאינו מקנה לו רק שלו דמשלמין לו בעד בית שלו רק שזה היה יכול להרוויח ואטו דוקא בית זה יכול לסקור הא בסקירה אחת יכול לסקור כמה בתים ולמה לא יקנה לו התשלומין כיון שגם לו מגיע הנאה שהוא דר בבית ובטוח מהשריפה שהבית שמוסקר יותר משגיחין עליו שלא יארע בו מכשול והחברה הממונים על תשלומי הסקראציע משגיחין ע"ז מאד ומכ"ש אם זה שכר הבית לכמה שנים או שממושכן אצלו שצריך לו להיות בטחון על מעותיו פשיטא שיש לו הנאה וזה נהנה וזה לא חסר כיון שא"צ לשלם לו הסך דמי סקראציע פשיטא דשייך לו דאינו רק מניעת הריוח שיוכל למצוא ואנן סהדי דכל אדם ניחא ליה בשלו ושלא ישרף ולא יקח התשלומין ומכ"ש אדם אחר שבודאי אינו עושה סחורה בזה רק שרצונו שיהיה הבית נכון ומשומר א"כ מקנה לו ועיין בטור חו"מ סי' רצ"ה ואף דזה מקרי שבח דאתי מגופא וזה לא רצה להקנות רק שבח דאתי מעלמא היינו דוקא בעה"ב להשומר אמרינן דלא רצה להקנות לו שבח דאתי מגופא ועיין ש"ך שם ס"ק ח' אבל כאן דאדרבא זה השוכר רצה להקנות לו השכר הסקראציא למה לא יוכל להקנות ומה שייך בזה לחלק בין שבחא דאתיא מעלמא לשבחא דאתיא מגופא ולבעה"ב אינו מגיע שבח כלל ומכל מקום צ"ע במה נקנה לו דבשלמא שם במה שמסר לו הפרה הקנה לו הכפל אבל כאן מה הקנה לו ובדיבורא בעלמא יכול לחזור בו ואין לומר דהקנה לו השטר הנכתב דבזה צריך כו"מ ואם היה המכתב נכתב סתם שהבית הזה נסקר בסקראציע אפשר דאין נ"מ בין זה לזה וכל מי שמראה המכתב לו נותנין המעות אתי שפיר אבל אם סקרוהו ע"ש זה שנותן לו המעות במה יזכה זה ואולי כיון דאנן סהדי דניחא ליה א"צ שום זיכוי והו"ל כשטרי פסיקתא דלא צריך שום קנין אבל מדברי התוס' וכל הפוסקים בריש המפקיד נראה דצריך קנין בזה דאל"ה יכול לחזור בו ובפרט כאן שלא רצה לנכות לו בעד זה אף מן השכירות והוכרח זה לשלם לו כל דמי השכירות וע"כ נראה דהדבר ספק וצריך לעשות פשר ולפענ"ד נראה סמך למה שפסקו דשני חלקים לבעה"ב והשלישית להשוכר דהרי אמרו ריש פרק מציאת האשה בבושת שבסתר לה שני חלקים ולו שליש והיינו משום דרוב הבושת מגיע לה ע"כ נתנו לה שני חלקים ובגלוי הוא להיפך ועיין בשיטה מקובצת שם ולפ"ז כיון דהנאה מגיע להשוכר ע"י ביתו של זה וזה נחסר לו הבית הזה א"כ רוב ההנאה מגיע לו ע"י ביתו של זה וניהו שזה נתן המעות סקראציע יש לפשר שיגיע להבעה"ב שני חלקים ולהשוכר חלק אחד כנלפענ"ד טעם הדין ואני לא שמעתי רק גוף המעשה והפסק אבל לא ידעתי טעם הדברים ואם עוד היה איזה דברים ביניהם וכפי שטחת השאלה אשר כתבתי נראה לפענ"ד הדין דין אמת. ובזה נראה לפענ"ד דאם יש מותר בהסקראציע מכפי ערך שווי הנזק של הבית בודאי חולקין ועיין סי' רפ"ג סעיף וא"ו והלאה ותמצא שבזה בודאי מהראוי להיות חולקין ודו"ק היטב ועיין בחו"מ סי' קע"ו סמ"א דאם אמר הריני משלם אף שדחה אותו קצת כיון דלא אטרחיה לב"ד קנה רווחא וחייב לשלם ליורשים ע"ש וה"ה בנדון דידן כיון דאמר שישלם לו הקנהו לו אף שדחה אותו:

והנה מדי דברי בסוגיא דריש פרק המפקיד דמקנה לו הכפל אמרתי לרשום מה שראיתי נדפס עלה אחת מחידושי הרב הגאון החסיד מוה' יצחק יעקב האבד"ק פשיסחוו בספר נר ישראל מהרב הצדיק המ"מ ד"ק קאזניטץ והמדפיס מתפאר שם בגוונים שלו שברבני זמנינו אין מי שיפלפל כמותו. ולפענ"ד היא פלפלת כל שהוא. והנה זה יצא ראשונה על מ"ש הרא"ש דדעת הרי"ף דבאומר הריני משלם לא מקני הכפל עד שישבע שבועה שאינו ברשותו דלא סמכה דעתו דסבר שמא יחזור בו ושמא עיניו נתן בו אבל אם שילם ממש קונה הכפל אף שלא נשבע שאינו ברשותו וע"ז תמהו המפרשים במ"ש שלם ורצה לשלם וכתב הוא דבאמת צריך ביאור היאך שייך החשש שמא ענ"ב הא אם נתן עיניו בו לא נגנב וא"כ לא שייך כפל כלל ואם נגנב לא שייך ענ"ב וע"כ צ"ל דמתחלה נתן עיניו בו ואח"כ נגנב ולפ"ז כיון דכל שנתן ע"ב שוב נתחייב באחריות וא"כ נעשה שואל והרי בשואל בדיבורא לא מקני כפל עד שישלם כדאמרו שם. ובאמת שאף שנראה דברי חכמה אבל לפענ"ד אין בו ממש דמ"ש דחיישינן שמא עיניו נתן בו ואח"כ נגנב הנה לשנא דענ"ב לא הוה ש"י ובאמת אף שנשבע שאינו ברשותו מדרבנן אבל א"צ לשבע שלא שלח בו יד וזה עיקר הריווח שלו כמ"ש הדרישה וגוף דברי הרא"ש פשוטים דאמרינן דלא סמכה דעתו כלל במה שאומר הריני משלם וסובר המפקיד דבאמת לא נגנב ממנו כלל ורק שחושב שישלם בעד הפרה או החפץ ויקח לעצמו החפץ וא"כ לא סמך דעתו שיהיה כפל וא"כ לא קנה כלל והוא מקנה לו אם ירצה לשלם לו וכאן חושב שענ"ב ולא נגנבה לו כלל. הן אמת דהדבר צריך ביאור דהא אמרינן דנעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה לשלמני קנויה לך מעכשיו או סמוך לגניבתה וא"כ מה נ"מ לו אם ישבע שאינו ברשותו הא כל שלא נגנבה שוב לא רצה להקנות לו ולא קנאו כלל אף שירצה לשלם לו וא"כ ממילא סמכה דעתו דכל שנגנבה ורוצה לשלם מקנה לו הכפל ואם לא נגנב שוב לא הקנה לו. אך באמת הדבר נכון דהכי כוונת הרא"ש דהמפקיד חושב שמא כבר נגנבה וחזרה אליו דהיה טרח ומייתי לה כדאמרו שם גבי מלוה על המשכון דחיישינן שמא טרח ומייתי לה וא"כ אז כבר נקנה לו הגניבה לכשרצה לשלם לו ובאמת כל שהיא כבר בחזרה אינו רוצה להקנות לו ולכך לא סמכה דעתו עד שישבע שאינה ברשותו וזה ברור ופשוט. ומעתה שוב אי אפשר לומר דכל שעיניו נתן בו שוב נתחייב באחריות והוה כשואל דזה אינו דעד שנגנב לא הוה כשואל וא"כ באמת בדיבורא מקנה לו כפל וא"כ שפיר אף בלא שלם לא היה צריך לשבע ובלא"ה לא מסתבר לי כלל דיהיה סברא דאף שרצה לשלוח בו יד ושלח בו יד ירצה להקנות לו הכפל ועיין ברא"ש דחידש בהדיא דמה דחיישינן שמא עיניו נתן בו לא הוה ש"י כלל ועיין בטור וש"ע סי' רצ"ה וע"כ אין לדבריו מקום גם מ"ש על דברת הרמב"ם דהמפקיד אצל חבירו בהמה ואמר הריני משלם ואיני נשבע נמצא הגנב משלם הכפל לשומר חזרה הבהמה עצמה חזרה לנפקד היא וגזותיה וולדותיה והקשה למה נקבל באמר הריני משלם וע"ז אמר דבאמת צריך ביאור למה יהיה הכפל לשומר הא מבואר באמר לו המוכר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי אסור הלוקח לאכול פירות דאם יחזור לו הבית נמצא זה אוכל שכר מעותיו לפ"ז גם כאן כיון דחזרה הבהמה לבעלים א"כ הכפל שלוקח הוא בעד שכר ששילם המעות וא"כ שכר מעותיו עומד ונוטל. אך לפמ"ש התוס' דאם גם בלא ההלואה היה משאילו ל"ח ריבית ע"ש בתוס' דף ס"ה וא"כ גם כאן גם כשאמר שישלים ג"כ הכפל של השומר אף שלא נתן עוד המעות וממילא גם כששילם לא שייך שכר מעותיו הוא נוטל ולכך הוצרך הרמב"ם להשמיענו הדין בלא שלם כדי שיהיה נכון הדין וגם בשישלם לא יהיה שייך רבית ע"ש. והנה דבריו לא נהירין דאם קושייתו קושיא התירוץ שתירץ אינו כלום דלא דמי למ"ש התוס' דשם אף בלי שום הלואה היה משאילו לא חשיב רבית אבל כאן באמת גם בלא שילם בהאי הנאה דלא אטרחיה לב"ד הוה כשילם ממש וסמכה דעתו וא"כ גם זה מחשב ריבית וא"כ כל ששילם באמת איך שייך לומר דאף בלי ששילם היה ג"כ מקנה לו כפל וזה אינו דלא היה מקנה לו הכפל רק אם יאמר ששילם וניהו דלא הקפיד על הזמן באיזה זמן ישלם אבל מכל מקום כל שלא אמר לו לשלם לא היה מקנה לו הכפל הרי שנוטל שכר מעותיו. וקושיתו ג"כ אין לו מקום כלל דמה ענין רבית לכאן והא הריבית הוא לוקח מיד הגנב ואינו בא מיד המפקיד והמפקיד נטל מעותיו ואף שהיה יכול להיות לו רבית והיינו אם לא היה מקנה לו הכפל אבל הוא כבר הקנה לו המעות ולא שייך ריבית כאן וגם גוף הדבר ל"ש שכר מעותיו הוא נוטל והרי השומר באמת היה יכול לפטור עצמו מהמפקיד בשבועה והלך ונתן מעותיו למען יהיה לו הכפל וא"כ הוה כקונה דבר בעד מעות ומה רבית שייך בזה ובפרט ברבית כזה שהוה דבר שלא בא לעולם ופשיטא דבכה"ג לא שייך שכר מעותיו הוא נוטל דרך כלל כל דבריו אינן אלא מן השפה ולחוץ לא בעומק הדברים:

והנה לכאורה קשה בהא דפריך הש"ס והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה לשלמני יהיה פרתי קנויה לך מעכשיו ולמה ליה להקנות לו לפרה הא מבואר בסי' ר"ט דשנים שהקנו זה לזה מה שירוויחו קנו אף דהוה דבר שלא בא לעולם משום דבהאי הנאה דרצה לקנות גמר ומקנה א"כ כאן פשיטא דבהאי הנאה דרצה לקנות הממון של הפרה והוא היה יכול לשבע ולפטור קנה זה הכפל וגם זה בהאי הנאה דרצה לקנות הכפל מקנה לו הממון ובפרט דעיקר הוא המפקיד דצריך להקנות דבר שלא בא לעולם א"כ הוא בודאי מרויח גוף הממון וצ"ל דכיון דאף שאומר לשלם יכול לחזור בו עד שישלם ועכ"פ המפקיד חושב כך כמ"ש המע"מ והש"ך ריש סי' רצ"ה ס"ק א' א"כ שוב לא גמר להקנות לו הכפל שהוא לא יהיה יכול לחזור בו והלה יהיה יכול לחזור בו עוד ולא לשלם ושפיר הוה דבר שלא בא לעולם. אך עדיין קשה לפי מה דמבואר בסי' ר"ח דסילוק מועיל בדבר שלא בא לעולם א"כ כאן שהמפקיד מסלק עצמו מהכפל למה לא יזכה השומר בשלמא לשיטת הפוסקים דבקנין תורה לא יוכל לסלק א"כ כאן הכפל הוה זכות תורה אלא להפוסקים דכל שבא ע"י מעשה או דבר שלא חשוב כבא לידו יכול לסלק א"כ כאן דהוה הרבה מי יימר א"כ יכול לסלק עצמו ועיין מלמ"ל פכ"ג מאשות. אך נראה דניהו דזה מסלק עצמו אבל במה קנה השומר ובפרט דעיקר מה שחייב הכפל כשהוא בית שומר ולא קרינן גונב מן הגנב משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא כמ"ש התוס' בב"ק דף ע' ובשיטה מקובצת כאן בסוגיא וא"כ שוב מה מועיל הסילוק הזה והא צריך להיות בית הבעלים וע"כ צריך שיקנה להשומר גוף הכפל והו"ל הוא בעלים ושפיר פריך דהו"ל דבר שלא בא לעולם:

ובזה ניחא מה דמשני נעשה כאומר לו וקשה סוף סוף במה היה הקנין ובדיבור בעלמא לא הוה קנין ולפמ"ש יש לומר דבאמת בהבטה בהפקר נחלקו אי קנה או לא קנה וא"כ אף למאן דס"ל הבטה בהפקר לא קני היינו כשהוא הפקר גמור אבל כאן דהמפקיד סילק עצמו וצ"ל דניחא ליה וזה משלם מעותיו איך לא יקנה להשומר מה שזה מסלק עצמו ועכ"פ הבטה בהפקר הוה וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הרא"ש במה שהצריך במי שאומר לשלם שישבע שבועה שאינה ברשותו ואי לאו לא מקנה לו הכפל ולפמ"ש נתבאר טעמו דבאמת כל ענין דנקנה לו הכפל אף שלא שלם הוא משום דהבטה בהפקר קנה ואף דבעי מעשה כל דהו גם בהבטה בהפקר כמ"ש התוס' בריש ב"מ מה שאומר לשלם לו ולא אטרחיה לבי דינא זה הוה כמעשה כל דהו וקני והיינו לפי שזה סלק עצמו מהכפל ונקנה לו והיינו דוקא כשנשבע שאינו ברשותו דאם לא נשבע כל דחיישינן שמא עיניו נתן בו וא"כ הוה פקדון דכפריה ושוב לא הוה ברשותו ול"מ הסילוק בדבר שאינו ברשותו ועיין קצות החשן סי' רי"א ושוב במה נקנה לו אבל כל ששילם הרי קנאו במעותיו אף שלא נשבע באמת לא חיישינן לשמא עיניו נתן בו כ"כ רק דכל שהוא לא סמך דעתו וחושב שענ"ב שוב לא הוה סילוק יפה דהא הו"ל דבר שא"ב וכמ"ש ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו אמר הריני משלם ומת ואמרו בניו אין אנו משלמין מאי מי אמרינן מהדר הדרו בהו או דלמא במלתא דאבוהון קיימו והמהרי"ק בתשובה סי' הרגיש בזה דכל שצריך לשבע ומת למה לא יתחייבו בניו לשלם ועיין קצה"ח סי' ס"ט מ"ש בזה ובתשובה הארכתי. אמנם כעת נראה דאף אם נימא דכל דנתחייב אביהם לשבע מה"ת כל שלא נשבע כבר נתחייבו הבנים לשלם היינו בממון גמור דהו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם ומועיל אף לגבי יורשים כמבואר בקצה"ח שם באורך אבל כאן דבאמת זה היה יכול לפטור עצמו על ידי שבועה רק במה שאמר לשלם נתחייב לשלם ועי"ז קונה הכפל אבל עכ"פ לא אתרע טענתו דאדרבא בשביל דהיה יכול לפטור עצמו ולא פטר עצמו הקנה לו הכפל וא"כ כל שלא אתרע טענתו שוב לא שייך לחייב הבנים וגם הא הוא בעצמו היה יכול לחזור בו ואף להפוסקים דלא היה יכול לחזור בו מכל מקום היינו כיון שנגמר הדין והוא משום כבוד הדיין או דלא שייך חזרה לאחר שנגמר הדין כמבואר בסי' כ"ב בחו"מ וזה לא שייך לגבי הבנים דלגביהם לא נגמר הדין ולא גריעי מאביהם שהיה יכול לחזור קודם שנגמר הדין וז"ב ופשוט. עוד היה נראה לי דבר חדש בענין הלז דלכך נקנה להשומר כל שמשלם או שרצה לשלם דבאמת כל ענין מה שחייבה התורה שבועת שומרין הוא חידוש דיהיה נשבע עפ"י ספק שהרי זה לא ידע ורק דאל"כ כל אחד יכפור ויטעון נאנסו וכיון שזה הפקיד בודאי וטוען שלו חייבה התורה שבועה אף על הספק ועיין ש"ך חו"מ סי' ע"ב ס"ק קט"ו וסי' ע"ה בסופו שכ"כ רבינו ברוך בהדיא ולפ"ז זהו כשאינו רוצה לשלם אבל כל שמשלם או שרוצה לשלם שוב אין לו על השומר כלום דהא באמת זה טוען שמתה והיה יכול לפטור עצמו וזה אינו יודע רק שהתורה חייבה אותו לשבע משום פיוס הבעלים וכל שזה משלם א"כ שוב נקנה לו למפרע הפרה שהרי לגבי הבעלים אין להם כלום על השומר שא"י רק שבועה חייבה תורה וכל שאינו רוצה לשבע רק לשלם הבעלים מה להם עוד להרוויח ע"ז בודאי לא חייבה התורה בשבועה שיהיה כחה גדול כל כך ודי שלא יהיה להבעלים פסידא ולא שירוויחו עוד ולפ"ז נראה לי דכל דחשו חכמים שמא עיניו נתן בו א"כ הבעלים לא סמכו דעתם כל כך שסברו שהשומר עוד יחזור כל שלא נשבע וא"כ שוב יפסידו הבעלים שלהם שכל שיש להבהמה בעין הוא שלהם שוב ל"מ ההקנאה אבל כל ששלמו הפרה והבעלים כבר מכרו הפרה א"כ מה להם עוד כי נזעקו על השומר ודו"ק היטב כי יש להאריך הרבה בזה. ובזה מיושב היטב קושית המהרי"ק הנ"ל דע"כ לא אמרינן דכל דנתחייב אביהם לשבע ומת חייבים הבנים רק במקום דנתחייב אביהם שבועה בבירור כגון מודה במקצת וע"א אבל שבועת השומרים דזה באמת טענת ספק והשבועה היה רק שבודאי נתן לשמור א"כ כל אחד יכפור ויאמר שנאנס כדי לפטור ולפ"ז עכ"פ כשלא נשבע לחייב הבנים עי"ז לשלם זה ודאי לא אלים השבועה כל כך להוציא בטענת ספק ממון זה ודאי לא אלים כל כך כיון שבאמת יש כאן הפסת דעת ע"י שיצטרך לשבע סגי בזה ודו"ק. ובמ"ש למעלה הטעם דלכך מועיל ההקנאה בדיבור בעלמא משום דהוא סילק עצמו ניחא בזה מה שאמרו בש"ס דשבחא דאתיא מגופא לא סליק עצמו ולא נודע הטעם ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דסילוק בדבר שלא בא לעולם מועיל הוא לפי דלא חשיב בא בידו ולכך בירושה דראוי לבא בכל שעה לא מועיל סילוק ולפ"ז בשלמא כפל דהוה מי יימר טובא שפיר מועיל סילוק אבל שבחא דאתיא מגופא דראוי לבא בכל שעה וגם לא מקרי בא ע"י מעשה והוה כמו ירושת משפחה דבא ממילא וה"ה כאן וז"ב ודו"ק:

והנה בהא דאמרו ש"ח שאמר פשעתי מקנה ליה כפילא כתב זקני הב"ח סי' רצ"ה דבעינן שיאמר הריני משלם ובמה שאמר פשעתי לא סמך עדיין שישלם לו והביא ראיה מהא דאמרו השוכר פרה מחברו ונגנבה ואמר הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר אלמא דבעי שיאמר הריני משלם הא לא"ה אף שנגנבה והודה שנגנבה כדקתני ונגנבה אפ"ה לא מחייב כפל. וצ"ב דא"כ לבעי שיאמר ואיני נשבע כמו דקתני גבי שוכר הריני משלם ואיני נשבע וה"ה בש"ח פשעתי והריני משלם ואיני נשבע. אמנם נראה דבש"ח כל שאמר פשעתי והריני משלם שוב אין צריך לומר ואיני נשבע דעל מה ישבע כיון שהודה שפשע שוב צריך לשלם ועל מה ישבע משא"כ בשוכר שאף שאמר הריני משלם יוכל לפטור עצמו ולומר שאף שרציתי לשלם מכל מקום באמת איני חייב לשלם דאף שאמת שנגנב מכל מקום הרי נגנב בלסטים מזויין והריני נשבע שנגנב בלסטים מזוין וכדמוקי לה בב"ק דף נ"ז לכך צריך לומר ואיני נשבע אבל ש"ח שכל שאמר פשעתי והריני משלם אינו יכול לחזור בו דהרי הודה שפשע ודוקא בשוכר דיכול לתקן טענתו זה יכול לחזור בו ועיין בחו"מ סי' פ' דכל דעומד עדיין בפני ב"ד יכול לתקן טענתו וא"כ בשוכר יכול לתקן טענתו א"כ עוד לא נתחייב עפ"י טענתו רק שאמר הריני משלם מדעתא דנפשיה וע"ז יוכל לחזור אבל בש"ח שכל שטוען פשעתי הרי באמת נתחייב ואין יכול לחזור בו רק שזה לא סמך על מה שאמר פשעתי עד שיאמר הריני משלם דהרי אם לא ירצה לשלם לו יצטרך לכפותו ואטרחיה לב"ד ושוב לא מקני כפילא ולכך כל שאמר הריני משלם סמך ע"ז ואקני ליה כפילא ואף שמכל מקום יוכל לחזור בו מכל מקום זה סמך שבודאי לא יחזור בו אבל א"צ לומר שאיני נשבע שע"ז לא יוכל לחזור בו בשום אופן וזה ברור כשמש. ובזה מיושב היטב קושית הקצה"ח שם דמהיכן דייק הב"ח מהך דהשוכר דבעי שיאמר הריני משלם הא שם מיירי בלסטים מזויין וא"כ אף שאמר נגנבה מצי פטר נפשיה עדיין בטענת לסטים מזויין ולכך דוקא כשאמר הריני משלם הוא דמתחייב כפל ולא סגי בטענת נגנבה משא"כ בש"ח כל דאמר פשעתי נתחייב ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עדיין קשה למה לי שיאמר ואיני נשבע ומזה דייק הש"ס בב"ק דאי לא אמר היה מצי למפטר נפשיה ולתקן טענתו וא"כ לא סמך על מה שאמר הריני משלם והיה יכול לחזור בו אבל מ"מ מוכח דברי הב"ח דאם נימא כיון דאמר פשעתי אקני ליה כפילא א"כ בנגנבה ואמר הריני משלם ג"כ סגי ואף דיכול לתקן הרי גם בפשעתי היה יכול לומר לא פשעתי ונגנבה וא"כ אקני ליה כפילא ה"ה בשוכר נגנבה והריני משלם אף דיכול לתקן דבריו מכל מקום סמך עליו ומדקתני ואיני נשבע ש"מ דכל דיכול לתקן דבריו ולא סמך על דבורו אף שאמר הריני משלם מכ"ש במה שאמר פשעתי ולא אמר הריני משלם דלא סמך על דבורו לבד דדלמא מכל מקום לא ישלם ולכך בעי שיאמר הריני משלם ובשוכר באופן שיכול לפטור נפשיה בלסטיים מזויין אף הריני משלם לא מועיל כיון דיכול לתקן דבריו וזה ברור מאד:

ובזה מדוקדק מה דאמרו בב"ק ומדקתני ואמר הריני משלם ואיני נשבע מכלל דאי בעי פטר נפשיה בשבועה וקשה מהיכן דייק זאת הא יש לומר דמה דאמר הריני משלם ואיני נשבע היינו מה דהיה יכול לפטור נפשיה ולא היה טוען נגנבה ולפמ"ש אתי שפיר דהכי דייק דא"כ למה לי ואיני נשבע מדקאמר והריני משלם סגי וע"כ דאי לא אמר הריני נשבע אף שאמר איני משלם לא סמך דעתו במה שיכול לתקן טענתו:

והנה לכאורה יש להקשות לפי מה דאמר ר"פ דשואל עד דמשלם דלא מצי למפטר נפשיה רק במתה מחמת מלאכה ומתה מחמת מלאכה לא שכיח ולפ"ז ה"ה בלסטים מזוין דלא שכיח א"כ למה יכול למפטר נפשיה בלסטים מזויין ואיך אמרו בב"ק דמצי לשבע בלסטים מזויין והא לסטים מזויין לא שכיח ועיין בתוס' ב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה קרנא והיא קושיא גדולה. וצ"ל דהש"ס בב"ק ס"ל כל"ב דר"פ דאף בשואל מצי למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה אף דלא שכיח או כאביי דס"ל בשואל עד דמשלם משום דהנאה שלו הוא וא"כ אפשר דס"ל דאף במידי דלא שכיח מצי למפטר נפשיה. ובזה עמדתי על לשון רש"י בב"מ שם דפירש בהך דהשוכר פרה ונגנבה דמצי למפטר נפשיה בטענת אונס והיינו דנגנבה בסתם גניבה דחייב והקצה"ח תמה דמנ"ל לרש"י זאת והלא בב"ק מפרש לה בלסטים מזויין ופטור ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לר"פ בל"ק ע"כ צ"ל דהפירוש נגנבה בלי לסטים מזויין ויכול למפטר נפשיה באונס וכדאמר ר"פ. ובזה מובן מה דסמך להך דר"פ בתר הת"כ משום דבל"ק דר"פ סמך על הך דת"כ וכמ"ש. ובזה מיושב קושית הריטב"א שהקשה מה חידש ר"פ על המשנה ולפמ"ש חידש ר"פ דאף באמר פשעתי לבד בלי אמירת הריני משלם ג"כ סגי ולמדו מהך דת"כ דר"י ולשיטתו מוכרח כן דהרי בדבר דלא שכיח לא מצי למפטר נפשיה ולל"ב ס"ל לר"פ באמת דבעי שיאמר הריני משלם. והנה כל זה כתבתי לחיבת פה קודש זקני הב"ח. אבל פשטת לשון ר"פ כיון שאמר פשעתי או נגנבה בש"ש משמע דאין צריך לומר הריני משלם. והנה לכאורה יש לדייק דבש"ח וש"ש נקט ר"פ כיון שאמר פשעתי או נגנבה ובשואל נקט כיון שאמר הריני משלם ולכאורה נראה לי דהנה באמת צריך ביאור אמאי לא תני בשואל גם כן הפטור דיכול לומר התניתי שאהיה פטור ותנאי מועיל ועיין בסי' רצ"ד ושם מיירי בש"ח מכל מקום בכל השומרים מועיל תנאי ועיין תוס' כתובות נ"ו דלא מועיל מתנה על מ"ש בתורה ולכאורה יש לומר דבכלהו הו"ל העזה דזה מכיר בשקרו והו"ל למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה ועיין בסמ"ע סי' ק"ח דלכך נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו משום דנאנסו ל"ש ועדיף טפי למטען נאנסו מלהעיז פנים וא"כ ה"ה בזה וצריך לומר דבאמת אם טוען החזרתי שפיר נאמן במגו דנאנסו דלא שכיח אבל אם אינו טוען לא זה ולא זה לא שייך לומר דהיה יכול למפטר נפשיה דהרי מתה מחמת מלאכה לא שכיח ותנאי הוה העזה ובזה נחלקו השתי לשונות דל"ב ס"ל דמכל מקום יכול למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה דאף דלא שכיח מכל מקום היה יכול לטעון תנאי והיה נאמן בטענתו מיגו דאי בעי טעין מתה מחמת מלאכה ואף דל"ש נאמן דזה הוה העזה וכמ"ש הסמ"ע. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דלכך נקט בשואל שאמר הריני משלם דבאמת בש"ח וש"ש שפיר מתחייב כל שאמר פשעתי או נגנב דלא יכול לטעון שהיה תנאי דאינו מגו דהוה העזה ואף דבממון אמרינן מגו דהעזה מ"מ הוא דוקא כשרוצה לפטור נפשיה אבל אם רוצה לשלם ואינו עושה התפעלות שישקר ויפטר ל"ש לומר מגו דאי בעי פטר נפשיה דאמרינן דלא יכול להעיז ועיין בסי' רצ"ו בסמ"ע בשם הע"ש אבל בשואל שפיר היה לו מגו ואף דל"ש הא מוטב יותר מלהעיז וא"כ צריך שיאמר הריני משלם דבמה שמודה שנאנס וכדומה מכל מקום אינו מחייב עצמו עדיין דיכול לומר דהיה תנאי והיה נאמן במגו דמתה מחמת מלאכה ואף דלא שכיח מ"מ יכול למפטר נפשיה דבין כך ובין כך הוה ריעותא בשואל וא"כ לא ברור החיוב ע"י הודאתו עד שיאמר הריני משלם ודו"ק היטב:

והנה בהא דאמר גבי השוכר פרה מחברו ואמר הריני משלם ואיני נשבע ק"ל דעכ"פ צריך לשבע שבועה שאינה ברשותו מדרבנן לר"ה דס"ל דחיישינן שמא עיניו נתן בה ולשון איני נשבע משמע דאינו נשבע כלל אף שבועה שאינה ברשותו ומזה יש לומר ראיה דכל ששלם באמת א"צ לשבע ולכך אמר הריני משלם ואיני נשבע לאחר שאשלם ועיין ש"ך סי' רצ"ה בס"ק א' ודו"ק היטב ובזה יש לדחות ראיית הב"ח דלכך נקט הריני משלם לענין דלא יצטרך לשבע ודו"ק היטב:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף