שואל ומשיב/ב/ג/קכז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן קכז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג חריף ושנון חכם וסופר מוה' אהרן שמואל ראבין נ"י. מכתבו הגיעני ונפשו בשאלתו והנה נודע למעלתו טרדותי כי רבו ואני שאול לתלמידים גם אני שאול לאשר אותי יום יום ידרושון וע"כ לא אוכל להיות מאריך בפלפולים רק לכתוב אומר הבא מן החדש והנה שאלתו בראובן ששכר בית מלוי על חמשה שנים ונתן ראובן בכתב לשמעון שכל משך ימי שכירותו יש רשות לשמעון להניח תבואתו בהשפאכלערס אשר יש באותו בית וכן עשה שמעון כ"פ אח"כ הפקיד שמעון בביתו שני מאות כור דגן וראובן נסע למדינת הגר אודות מסחר היין והלכו בני ראובן וקנו את הדגן משמעון להניחו עד שיתייקר השער והמה נתנו לשמעון סכום המעות עבור הדגן והתנו עם שמעון שהוא יוליך את התבואה על הוצאתם מבית אביהם לביתם להיות כי שמעון מוחזק קצת לשקר במו"מ ולהיות כי המה בני אוריין אמרו לו לפי שידעו שמעות אינם קונות ע"כ רצונם שיוליך התבואה לביתם למען לא יוכל לחזור וכן קיבל ע"ז שמעון בפירוש כי אמר שרצונו להקנות להם באופן המועיל ונתעכב הדבר כמה שבועות מחמת כי לא היה להם פנאי לקבל התבואה אח"כ הלך שמעון ומכר בערמה התבואה ללוי ולקח התבואה מבית ראובן באמרו שיוליכם לבני ראובן והוליכם לבית לוי ובהתוודע הדבר לבני ראובן באו עמו לדין ויצא הדבר בפס"ד מהבד"צ ששמעון מחוייב לקבל מי שפרע והתבואה שייך ללוי והנה עתה נתוודע שבנתים בין המכירה הראשונה להשניה נהרג ראובן בעוה"ר במדינת הגר ועתה טוענים ב"ר כי מעת שמת ראובן נפל בית ראובן לירושה לפניהם כל ימי משך השכירות ממילא קנה להם החצר התבואה אחרי שהיתה בחצירם וחצירם זכתה להם שלא מדעתם אחרי שכ"פ אמר שמעון שדעתו להקנות להם באופן המועיל וע"ז האריך מעלתו דלפי שיטת הרשב"ם דחצר הנפקד קנוי להמפקיד א"כ כיון שראובן הרשה לשמעון בכתב שיוכל להניח שם תבואתו וא"כ נקנה לו המקום וא"כ הוה חצרו של שמעון ולהיות כי המהרי"ט בראשונות סי' ס"ה חולק על הרשב"ם ע"כ האריך בפלפול רב ליישב השגת המהרי"ט אח"כ הכריע דיש לומר דמהרי"ט לא פליג על רשב"ם דכל דאיכא פסידא לא הקנה לו המקום משא"כ היכא דלית ליה פסידא ובזה בנה בנינים. והנה אני לעצמי אין דרכי לעיין בפלפולי השואל רק לברר הדין ובתוך הדברים יתגלגל מעט מדברי השואל ובפרט כי אין הזמן מסכים עמי להאריך. והנה בגוף הדין מה שטענו בני ראובן שחצרו קונה להם שלא מדעתם הנה באמת מבואר בחו"מ סי' רס"ח ס"ב בהג"ה דבדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו שלא מדעתו וא"כ כאן אין לך דבר שאינו רגיל כזה דהרי קי"ל דמיתה לא שכיחא ולא עלה על דעתם שיקנה להם החצר שלא ידעו כלל שיש להם חצר ואף דנהרג במדינת הגר מכל מקום הוא לא היה בתוך הנועדים והוא היה סוחר וכמה וכמה סוחרים אשר עברו ובאו בשלום ת"ל הו"ל דבר דל"ש מיהו יש לדחות דמכל מקום ניהו דלא שכיחא המיתה אבל כל דמת מה שהחצר קנה להם זה היה מלתא דשכיחא וחצירם קנה להם שלא מדעתם וצ"ע בזה גם יש לעיין אם היה כלל חצירם כיון דראובן שכר בית מלוי א"כ כל שמת יוכל המשכיר לומר לראובן הייתי רוצה להשכיר משא"כ לבני ראובן שהם בני בית מרובים וכמבואר סי' שט"ז וגם יש לעיין בלשון הכתב שנתן ראובן לשמעון אם התחייב עצמו שהבית עצמו יהיה נקנה לשמעון לכל אשר ירצה להשתמש ואם אולי אין החיוב רק עליו ולא על הבנים של ראובן. אמנם מה שאני תמה על מעלתו שלא הרגיש שיש כאן זכות לבני ראובן מטעם אחר כיון דנתנו המעות רק דמעות אינם קונות א"כ הא מבואר בסי' קצ"ח ס"ה באם הלוקח שכר המקום שהמטלטלים מונחים שם הוא קונה במעות דלא שייך דלמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דהא טרח ומציל בשביל שהוא שכר המקום וא"כ כיון שעכ"פ כבר מת אביהם ונקנה להם השכירות של אותו מקום וא"כ לא שייך כלל הגזירה דטרח ומציל בשביל שהבית של אביהם וכל המטלטלין שיש לו לאביו הוא שם ואף שלא ידעו עדיין אם מת אביהם פשיטא דעכ"פ מקרי מצוי אצל בית בשביל מטלטלי של אביהם שמונחים שם וגם גוף השכירות הבית ששכר הרי יאבו להציל שאל"כ יהיה מראהו מת ונשרף ובכה"ג לא עקרו רבנן הקנין ובפרט שלפי האמת נתגלה שאביהם נהרג בעוה"ר ושייך להם ועיין סמ"ע סי' קצ"ח ס"ק ט' ואף שלפ"ז נצמח דין חדש דאם יקנו הבנים איזה דבר וימשכו לבית אביהם אף שאינו נקנה להם לא יהיה שייך תק"ח דבודאי טרחי ומצילו בשביל אביהם מכל מקום לפענ"ד באמת הוא כן ולו יהא דאינו רק ספק הא כל ספק בתקנה הדרינן לדינא דמן התורה מעות קונות ורק דחז"ל עקרו מחמת התקנה ובכה"ג דיש לומר דלא שייך התקנה שוב הדרן לדינא ועיין מלמ"ל פכ"א ממלוה שהאריך בזה והארכתי בזה בתשובה אחת לא עת האסף ועיין בסי' קצ"ט ס"ב דבחוב מחמת מכר נקנה ולא שייך לומר דמעות אינן קונות ומכ"ש בזה דכעת הבית שייך להם ובלי ספק יש לאביהם הרבה חפצים מונחים שם וטרחו ומצלו אמנם יש לדחות דלפ"ז אם יהיה לאחד אוהב שבודאי יציל נימא דמעות קונות וזה לא שמענו וא"כ אין מקום לזכותם. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דכיון דעכ"פ מעות קונות דבר תורה ומדרבנן הוא דעקרו לקנין המעות א"כ לפענ"ד נראה דבר חדש דכל שיש ספק אי קנה או לא הוה יותר בחזקת הלוקח מהמוכר וחילי דילי דהנה לפי הנראה מדברי התוספות ב"מ דף מ"ג עיקר מה שעקרו חז"ל הקנין הוא לגבי הלוקח ולא לגבי המוכר ולכך לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות ונעשה שואל ע"ז ע"ש ולפ"ז כיון דהוא באמת מכר וקבל המעות רק שחז"ל עקרו הקנין ע"י שחשו שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה אבל היינו לענין זה שלא יקנה לגבי הלוקח אבל מכל מקום לגבי המוכר הוה קנין והרי חייבוהו במי שפרע ואסור לו לחזור בו וא"כ כל שיש ספק בהקנין הו"ל יותר בחזקת הלוקח מבחזקת המוכר כיון דמה"ת מכר וגם רבנן חייבוהו במי שפרע וניהו דיכול לחזור בו אבל כל כמה דלא הדר הוה ברשותו של הלוקח וא"כ כיון שעכ"פ מידי ספק לא יצא אי חצרו של הנפקד קנוי להמפקיד כשיטת רשב"ם או כמהרי"ט שחולק עליו ואף לכל האריכות שהאריך מעלתו מידי ספק לא יצא ושוב הו"ל בחזקת הבני ראובן ביותר כיון דמה"ת הוה קנין גמור רק מדרבנן נעקר הקנין אבל כל כמה דלא הדר הוה ברשותו של הלוקח והרי היא של הלוקח אך גם ז"א דמלבד דכאן כבר הוא באמת ברשות לוי וא"כ אף שהיה ברשותם מכל מקום לא קני מספק אף גם דהם באמת לא רצו לקנות במעות כמ"ש מעלתו שידעו בעצמם שמעות אינם קונות ורצו שיקנו באופן המועיל שיוליך התבואה לביתם וא"כ אין מקום לזכותם. אך לפענ"ד אין מקום לכל פלפולו דאף לשיטת המהרי"ט דחצר של הנפקד אינו קנוי כלל להמפקיד היינו דוקא היכא שלא הקנה לו המקום בפירוש רק ע"י שהפקיד אצלו החפץ ממילא נקנה לו המקום שפיר כתב המהרי"ט דכל דלא יחד לו מקום איך שייך לומר דקנה מקומו דהא יכול להעתיקו ממקום למקום וכן כל הטעמים שכתב שם אבל כל שהקנה לו המקום כמו בנדון דידן שנתן לו בכתב שיש לו רשות לשמעון להניח תבואתו בהשפאכלירס וכן עשה כ"פ א"כ היה נשכר לו המקום לאותו תשמיש והרי קנה בשטר וחזקה ולא שייך לומר דלא יחד לי מקום לאותן חפצים נשאר המקום קנוי להנפקד דזה אינו דהרי נתן לו בפירוש רשות שכל משך ימי שכירתו יהיה שלו לכל מה שישתמש וא"כ הרי שכר לו מקומו לכל מה שירצה להניח ולא לאותו חפץ בלבד בזה פשיטא דכ"ע מודו דקנה המקום וז"ב כשמש ודו"ק:

ובזה מיושב קושית הקצה"ח סי' קפ"ט מהא דאמרו ריש פרק הבית והעליה ולחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך הממע"ה ומשני שותפין לא קפדי אהדדי ופירש"י דאושלי ליה חדא לאידך רשותא וקשה במה קנאו וע"כ דאפילו כה"ג נמי קנה ולפמ"ש אתי שפיר דבזה גם המהרי"ט מודה וכמ"ש דהרי הם שותפים בכל התשמישים ולכך שפיר מקרי ברשות שניהם וז"ב. והנה מעלתו הביא דברי המהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות לרמב"ן פ"ב שהביא ראיה דשיטת הרשב"ם מהא דאמרו בב"ק דף מ"ח כל היכא שהכניס שור לחצר חבירו דאם לא אמר ליה לשומרו דהו"ל קרן ברשות הניזק או שן ברשות הניזק דחייב אלמא דאקני ליה מקום ולפענ"ד אין ראיה משם דאף דלא קנה המקום לגמרי עכ"פ כל שיש לו רשות להעמיד שם הבהמה לא הוה רשות הרבים וביער בשדה אחר קרינא ביה דעכ"פ נקנה לו להשימוש הלז ועכ"פ נגד המזיק שדה אחר קרינא ביה ועיין רש"י שם דכתב דוכתא אקני ליה וביער בשדה אחר קרינא ביה וא"כ אין ראיה משם. ומ"ש ראיה מגיטין דף ל"ז דאמרי דמנח אסיכי תמהני דלא זכר דברי המהרי"ט סי' ס"ה דאתו היתה הראיה זו ושלחה דמקולי פרוזבול שנו שם ע"ש שהאריך בזה ומ"ש שם ראיה מרא"ש פסחים גבי נכרי שהפקיד חמצו בבית ישראל דהישראל אינו עובר בבל יראה דהוא חצרו של הנכרי גם אני הרגשתי בזה ת"ל בחידושי להלכות פסח אבל אין משם ראיה דלענין בל יראה כל שהפקיד חמצו בגלוי דעת בעלמא סגי שלא יעבור על ב"י ושפיר נקנה לו המקום ובלא"ה נראה לפענ"ד לחלק דכל דאין מקום שישתמש בו זולת בקניית מקומו שפיר אמרינן דמסתמא הקנה לו המקום ולפ"ז שם דאם נימא דאין מקומו קנוי לו הוא ביתו של ישראל ויעבור על בל יראה א"כ הוה צורך שיקנה לו המקום ממילא נקנה לו המקום וכעין שכתב הרא"ש פ"ק דקידושין גבי שואל טבעת קידושין דמסתמא כיון דאם לא יהיה די בשאלה מקנה לו במתנה על מנת להחזיר כיון דיודע דהולך לקדש בזה וגם נראה לפענ"ד דלענין חמץ דכתיב לא ימצא א"כ אף במשאיל לו המקום דלא קנה ליה לגמרי מקרי ביתו שיעבור עליו המפקיד וכדאמרו בדף וא"ו שם שאני חמץ דכתיב לא ימצא:

והנה לפמ"ש המהרי"ט הטעם דלכך לא קנה המקום כיון דלא יחד לו המקום ובזה יש לי מקום לפרש דברי הש"ס שם דייחד לו ביתו אינו זקוק לבער וליישב קושית התוס' דמה אריא יחד אפילו לא יחד נמי דהלא יחד אינו עובר וכמ"ש אך באמת חמץ שאני דכתיב לא ימצא וזהו דנפקא ליה מלא ימצא ודו"ק כי קצרתי. ובזה הן נסתר מחמתו ראיית מעלתו מהא דאמרו בגיטין דף ע"ח מקום חיקה קנויה מקום קלתה קנוי לה משום דשם כל שאינו מועיל להגט זולת בשיקנה לה המקום א"כ ממילא נקנה לה המקום. אברא דלפ"ז עדיין קשה הא לדברי הש"ך סי' ר"ב לא מועיל כשיקנה לה הגט והחצר ביחד אמנם באמת הדבר אי אפשר לומר דהא אמרו גיטה וחצרה באין כאחד. אמנם כבר הארכתי בזה בתשובה ליישב דשאני גט דא"צ שתקנה הגט רק שיתן לה הגט ושפיר באו כאחד והארכתי בזה וה"ה בזה. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם ד"ה מקום ודו"ק מיהו בלא"ה ל"ק משם דשם אמרו דבעל אינו מקפיד על מקום חיקה וקלתה וא"כ נקנה לה לכל השימושים ובזה מודה המהרי"ט ודו"ק וע"כ נראה ברור דבזה גם המהרי"ט מודה וא"כ דברי מעלתו שפסק לזכות את שמעון נכונים ומטעם שכתבתי ודו"ק היטב. והנה מעלתו הקשה בהך דמשכונו של גר ביד ישראל דאמרינן דזה זכה כנגד מעותיו וקשה הא המשכון קנה מקומו להגר ובמה נפקע קנין המקום ומה פריך הש"ס ותקנה לו חצרו וע"כ צ"ל דמיד כשמת הגר נפקע שעבוד המשכון להגר גם מקומו נפקע וע"ז הקשה דלשיטת הש"ך דחצרו ומתנתו באים כאחד ל"מ קשה אף בכה"ג לא מועיל ובשלמא לשיטת התוס' דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו ניחא משא"כ לשיטת המהר"ם הובא במחנה אפרים הלכות קנין חצר קשה וע"כ גם הש"ך מודה דכל דהיה חצרו מקודם נקנה להבעלים למפרע ולא מקרי גטו וידו באין כאחד ובזה יישב גם דברי המהרי"ט שכתב דקנייתו ורשותו באים כאחת וקשה מדברי הש"ך וע"כ כמ"ש דבכה"ג לא שייך קנייתו ורשותו באים כאחת. הנה גוף הסברא כיון מעלתו לדעתי דבכה"ג לא שייך חצרו ומתנתו באים כאחת ובזה ישבתי לנכון מ"ש הקצה"ח והמח"א להקשות על הש"ך מהא דאמרו ריש פרק הזורק גטו וידו באין כאחת ולפמ"ש אתי שפיר דהעבד או האשה היה להם יד מקודם ואח"כ נשתעבדו להאדון והבעל וכל שנסתלק רשות האדון ממילא נשאר כמו שהיה והארכתי בזה בתשובה ואפס קצה כתבתי להרב החריף מו"ה וואלף סאנדהויז נ"י זה כשבועות שתים ואעתיק לו מ"ש בגליון הש"ע אשר לי בחו"מ סי' ע"ב סמ"א במשכונו של כותי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הכותי יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון שוה יותר על החוב והש"ך ס"ק קס"ג תמה דאין מקום ספק כלל דהשתא כשהמשכון בחצר המלוה שאינה משתמרת אם קדם וזכה בו אחר קנה יותר משכנגד מעותיו אף שלא הפקידו המלוה כלל ועדיין הוא בחצרו כ"ש הכא שמתחלה הוא אצל שמעון וכתבתי על הגליון בזה"ל לדעתי הספק היא דלדעת הרשב"ם בב"ב דף פ"ה רשות הנפקד שהפקדון מונח בתוכו קנוי להמפקיד וא"כ שוב לא זכה הנפקד דאף דהנכרי מת אבל המקום נקנה לראובן לענין שווי חובו שיש לראובן על אותו המשכון וא"כ לא מצי זכי שמעון דהא לא הוה חצרו ולדעתי אף המהרי"ט שחלק על הרשב"ם יודה בזה עכ"ל בגליון שם ושם כתבתי בקצרה אבל הדבר ברור לפענ"ד דהא אדרבא במות הגר בודאי המשכון שייך יותר לראובן ונקנה לו מקומו וא"כ היאך מצי שמעון לזכות ומ"ש שגם המהרי"ט יודה בזה כוונתי דלפמ"ש המהרי"ט בטעם הדבר דהוא משום דקנייתו ורשותו באים כאחת א"כ זהו שם כשנפקע לגמרי הקנין אבל כאן כיון שכנגד מעותיו היא עדיין נקנה לראובן א"כ המקום עדיין שלו לענין כנגד מעותיו ממילא שוב לא מצי שמעון לזכות בו וז"ב מאוד וכעת ראיתי ביש"ש פרק הפרה סי' ק' שרמז הש"ך וראיתי כי גם היא מתקשה על הדין הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר. ומה מאוד מדוקדק לשון המרדכי שכתב או דלמא כיון שמכח ראובן תופסו לא קנה שמעון והקשה ביש"ש מה שייך כחו של ראובן הלא הוא בחצרו של שמעון ולפמ"ש אתי שפיר כיון דכנגד מעותיו הוא נקנה המקום לראובן וא"כ נעשה מקומו של ראובן ואיך נקנה לשמעון והרי הוא תופסו מכח ראובן וז"ב כשמש. ובאמת גוף קושייתו דהחצר היא של המפקיד ל"ק לפענ"ד דמשכון שאני מפקדון דפקדון כל שקבלו ראובן נקנה לו המקום משא"כ משכון לאיזה צורך נקנה לראובן המקום והרי הוא חייב באחריות של המשכון אבל כ"ז במשכון משא"כ בהך דסי"א בש"ע דראובן הפקיד ביד שמעון משכונו של גוי פשיטא דנקנה לו המקום וז"ב. אמנם על מעלתו תמהני שאחרי שכתב לחלק דהיכא דהיה כבר חצרו ל"ש דבא כאחד א"כ למה נדחק אח"כ ליישב קושית הקצה"ח על הש"ך הא לפמ"ש ל"ק:

והנה ראיתי בתוך דברי מעלתו שהביא דברי המרדכי ריש פ' הזורק בהא דאמרו שם לקניה להאי דוכתא דיתיב ביה גיטא והקשה הגמה"ר דהא מצוה מחמת מיתה אין צריך שום קנין דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וכתב דאינו רק מדרבנן ונוראות נפלאתי שהרי זה ודאי דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין אינו רק לאחר שימות ולשיטת הטור סי' ר"נ היא למפרע ולהב"י אינו רק לאחר מיתה וא"כ שוב לא תוכל לזכות בגט רק לאחר שימות ול"מ להב"י דאינו נקנה למפרע א"כ לא יועיל דהוה גט לאחר מיתה ואף לדברי הטור דיהיה נקנה למפרע אבל מכל מקום הגט יהיה לאחר מיתה נקנה למפרע וגם זה לא מועיל ועכ"פ לשיטת הב"י בודאי קשה מיהו גם לשיטת הטור קשה דכיון דלא קנתה החצר רק לאחר מיתה למפרע ממילא הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע דהרי לא קנתה בחיים חיותו ועיין בתוס' שם שכתבו דלא שייך מע"ג קרקע דמרשות הבעל בא לרשותו והרי לא בא מחיים לרשותה והו"ל גט לאחר מיתה ועיין תוס' גיטין דף י"ג ד"ה לא וצע"ג ובתשובה הארכתי בזה לבאר דעיקר כשיטת הב"י דאינו נקנה רק לאחר מיתה וכן מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' קכ"ה הובאה בב"י חו"מ סי' קכ"ה ואף לפמ"ש בתשובה דכל דצריך שיקנה למפרע קנה למפרע דאל"כ אכתי שייך שלא תטרוף דעתו אבל כאן אף שמקנה למפרע אבל הגט מ"מ לא בא לידה מרשות הבעל בעת שחי והוה גט לאחר מיתה או שעכ"פ הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע דהרי כ"ז שחי לא היה בא הגט לידה מרשותו דעדיין היה בספק אם ימות ולא קנתה הרשות אמנם שלא יהיו דבריו תמוהים כל כך נראה לפענ"ד דהמרדכי באמת ס"ל דנקנה למפרע ואף דהוה טלי גיטך מעל גבי קרקע הא המרדכי שם הקשה בהך דתיזל ותפתח דנימא דהוה טלי גיטך מעל גבי קרקע וכתב דכיון דגיטה וחצרה באין כאחד לא הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע דהא הוה כזרקו לתוך חצרה ועיין באבני מלואים סי' קל"ט מ"ש בטעמו ולפ"ז גם כאן לא שייך טלי גיטך מע"ג קרקע אמנם באמת גם שם דבריו תמוהים דא"כ קשה להס"ד דלא ידע רבא מזה דגיטה וחצרה באים כאחד א"כ קשה למה לא הרגיש דהוה טלי גיטך מע"ג קרקע וגם דאכתי קשה דהא לא הוה כזרקה לחצרה דזריקה לחצרה לא היה בחייו רק לאחר מותו וא"כ קשה הא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע וצע"ג. ולחומר הנושא רציתי לומר דזה כוונת המרדכי דאינו רק מדרבנן והדבר תמוה דסוף סוף מועיל ועיין רש"י שפירש שקנתה מתורת אגב ואגב אינו רק דרבנן ועיין רשב"א בחידושיו. אך נראה דבאמת אם נימא דמצוה מחמת מיתה הוא מה"ת כדקס"ד בב"ב דף קמ"ז א"כ אפשר דקונה תיכף אבל אם נימא דאינו רק מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו הו"ל רק לאחר מיתה אבל הדבר דחוק דבאמת גם בב"ב שם אינו רק אסמכתא בעלמא ועיין תוס' שם ועיין ב"ב דף קל"ז ע"א וגם בדף קמ"ב דרבא ס"ל דרפויי מרפיין בידיה וכל שאינו רק ספק קנין עכ"פ מרופה בידה ולא מקרי קנין וצע"ג ואף לפמ"ש בתשובה דלא שייך קנין מרופה כל שאינו מקנה רק בספק אבל עכ"פ שוב הוה גט לאחר מיתה וגם מקרי טלי גיטך מע"ג קרקע ודברי הגהמ"ר צע"ג. עוד קשה לי דהרי ר"ה ס"ל בגיטין דף ע"ב דגיטו כמתנתו אם עמד חוזר ורבה ורבא חלקו עליו משום שלא יאמרו אין גט לאחר מיתה ולפ"ז היאך מצי יהיב ע"י מתנת שכיב מרע ואז שוב יהיה אם עמד חוזר ומה יעשה בגט והא הגט אף אם עמד לא יחזור וכל שיחזור בו ע"י המתנה ממילא יפקע הגט וע"כ דברי המרדכי צע"ג. ומ"ש למעלה דלא יצא מרשותו הדבר ברור דאף שהיה ספק אם אולי ימות מכל מקום מוקמינן אחזקת מרא קמא כמבואר בחו"מ סי' ר"נ. שוב האיר ד' עיני ומצאתי בחידושי ריטב"א בגיטין שכתב גם כן להקשות דלמה לא קנה במתנת שכ"מ וכתב משום דאין גט לאחר מיתה והביא כן בשם ר"ת הנה שמחתי מאוד שזכיתי לכוין לדעת ר"ת והריטב"א וד' יודע שבהשקפה ראשונה תמהתי בזה על המרדכי. והנה במ"ש למעלה לחלק בין גיטה וחצרה באין כאחד שלא יסתרו דברי הש"ך דשאני גיטה וחצרה דהחצר הוה שלה מתחלה הנה העירני תלמודי המופלג מו"ה מענדיל בודק נ"י דא"כ בהך דאמר רבא דתיתיב ותקני להאי ביתא דשם אמר ג"כ רבא דגטה וחצרה באין כאחד ושם בודאי הקנה לה החצר משלו ולא שייך גטה וחצרה באין כאחת ויפה העיר ואני מוסיף דאף אם נימא דלא כש"ך אכתי קשה מה פריך הש"ס והא אמרה רבא חדא זימנא והא לא דמי דשם אמר שזרק לה בחצרה שהיה שלה משא"כ כאן דהוא נתן לה החצר. אמנם נראה דמזה ראיה לשיטת רש"י דפירש דהיה שם הקנין מתורת אגב וא"כ בכה"ג אף שלא נקנה לה החצר לגמרי מכל מקום עכ"פ הגט קנתה דדוקא בתורת חצר צריך להיות החצר שלה מתחלה להש"ך אבל באגב ודאי לא בעי שיהיה קודם שלה וטעם הדבר נראה לפענ"ד ברור דהא שיטת רש"י ותוס' בערכין דף כ"ט דכל דמכירה אף שיוצאה תיכף נקנו המטלטלין עמה וא"כ עכ"פ נקנה לה החצר בקנין וקנה הגט עם החצר בתורת אגב אף שבא כאחת אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ מה פריך הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה והרי לא קי"ל כר"מ דאמר דאין יד לאשה בלא בעלה א"כ ניהו דהבעל קנה מן האשה אבל עכ"פ האשה קנתה א"כ ממילא נקנה הגט אגב החצר אף שקנה בעלה דלא עדיף ממכורה ויוצאה והיא קושיא נפלאה וזכורני שכבר כתבתי בזה בתשובה אחת וקשה עלי החיפוש ואולי להס"ד הוה ס"ל לרבא דקונה מתורת חצר ושפיר פריך הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה אבל לאחר שחזר בו רבא וחידש דגיטה וחצרה באין כאחד א"כ ע"כ דהוא מתורת אגב דאל"כ לא שייך קנין לשיטת הש"ך ושפיר פריך הש"ס והא אמרה רבא חדא זימנא והיינו דאם שם קנה מטעם דחצרה היא מכ"ש כאן דא"צ כלל שתקנה הקרקע רק דעכ"פ הוה כמכורה ויוצאה ומשני דהאי על אותה מעשה אמרה ודו"ק ובלא"ה נראה לפענ"ד דע"כ לא אמרינן דכל שמתנתו וחצרו באין כאחד דל"ק רק שמקנה לו החצר ומתנה בתוכה אבל אם אחד נתן מתנה בחצרו של שני והשני מזכה לו החצר בוודאי קונה אף שבא כאחת דאינו קונה מאחד שני הדברים ומעתה כאן דלפמ"ש הריטב"א היה הגט בחצר של השליח והשליח הוא דהקנה החצר שלו להאשה ועי"ז קנתה הגט מבעלה בכה"ג שפיר קונה הגט עם החצר ביחד ולא שייך כלל סברת הש"ך וגם זה נכון ועיין גיטין דף פ"ז ע"ב שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו לכהונה דהנה לכאורה קשה לי גם בהך דרבי גופא דאמאי יועיל הא הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ומצאתי שהש"ס דף ע"ח הקשה כן ע"ש במה דמשני ובאמת זה לא שייך הכא. אך באמת כאן ל"ק כלל לכאורה דהרי אז לא הוה גט א"כ שוב הוה רק ספק קנין בידה ובפקדון כתב הב"ש סי' למ"ד ס"ק א' דלא שייך טלי קידושיך מע"ג קרקע כיון דבא בתורת נתינה לידו ואני המתקתי הדברים כיון דחצרו של הנפקד קונה להמפקיד שוב נקנה להמפקיד ומרשותו לרשותה לא מקרי טלי גיטך מע"ג קרקע אמנם נראה לי כיון דקנאתו לפסול מכהונה שוב יצא מרשותו והוה ברשותה ושוב הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא:

והנה לכאורה קשה לי בהא דכתב רש"י בב"מ בהא דאמרו ומי איכא למ"ד דחצר לאו משום ידה אתרבאי ופירש"י דאי מתורת שליחות למה לי קרא הא מושלחה נפקא וקשה הא מושלחה לא ידעינן חצר משום דהא דוקא שליח אבל חצר מה שקנתה אשה קנה בעלה ואצטריך לאשמועינן חצרה משום דגיטה וחצרה באין כאחד ואין לומר דגיטה וחצרה באין כאחד הוה ידעינן מצד הסברא דזה אינו דחזינן דבתחלה לא ידע הש"ס מסברא זו וגם רבא גופא בתחלה לא ס"ל זאת ומה גם דהש"ך באמת ס"ל דבעי שתהיה חצרו בתחלה ואף לפמ"ש הקצה"ח דחצר דאשה משום ידה אתרבאי הוה חצרה וגיטה באין כאחד דא"כ אם נימא דמשום ושלחה לא הוה ידענו כלל חצר וא"כ קשה טובא היאך נודע דחצר משום יד אתרבאי וא"ל דמהא גופא שמענו לה דאל"כ לא היה מועיל חצרה דזה אינו דהא יש לומר דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה וצע"ג. והנה בהא דאמרו שם בהאי גברא דנתן גט לדביתהו הוה קיימא בחצר אגלגל גיטא נפל בפיסלא אר"י חזינן אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות פלג ליה רשותא לנפשיה ופריך הש"ס אילימא בחצר דידה כי הוה ד' אמות מה הוה והקשה אותי תלמודי המופלג מו"ה שמואל נ"י דלשיטת הה"מ המובא בש"ע חו"מ סי' ר' דבעי עומד בתוכה ולא בצדה א"כ כאן דהוה רשות בפ"ע למה לא אוקמא אף בחצרה רק כיון דהפיסלא הוה רשות בפ"ע בעי שתהיה עומדת בתוך הפסלא לא בחצר דהוה כחצר בתוך חצר דלא מועיל ולכאורה היא תימה ואמרתי אני בלבי דהנה באמת בגט בעי משתמר לדעתה וגם עומדת בצד חצרה ומטעם דגט חוב הוא לה ואין חבין אלא בפניו א"כ בשלמא לגבי קנין דסגי באחד מהם או שיעמוד בצד החצר או שיהיה משתמר וא"כ כל שאינו משתמר והקנין הוא משום שעומד בחצר א"כ בעי שיהיה עומד בתוכו ולא בצדו אבל בגט דבעי שיהיה משתמר וא"כ כבר קניא ליה רק דבעי שתהיה עומדת בצד ביתה כדי שלא יהיו חבין שלא בפניו בזה א"צ שתהיה עומדת בתוכה רק בצד החצר סגי כל שרואית ובפרט כאן שהפסלא הוא בתוך החצר והיא עומדת בחצר וז"ב כשמש:

ובזה ניחא מה שלא מוזכר הדין בסי' קל"ט באהע"ז דבעי שתהיה עומדת בתוך החצר אמנם ראיתי בעירובין דף צ"ב אמרו אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת ופירש"י ותוס' דבעינן שתהיה עומדת בתוך ביתה ולא בצדה וכאן האשה עומדת בתוך הקטנה וגט לא קני לאשה הנה מבואר דלא כמ"ש ובגט אף דמשתמרת לדעתה לא קני עד שתהיה עומדת בתוכה. הן אמת שנשמט הדין בהרי"ף והרמב"ם וטוש"ע כמ"ש הגאון מהרי"פ שם ואולי הוא מטעם שכתבתי ולכאורה רציתי לומר דשם קאי באין משתמר לדעתה ולכך בעי שתעמוד אבל הב"י בסי' קל"ט כתב כיון דחצרה משום ידה אתרבאי בעי שתהיה חצר המשתמרת משום דחצר מידה אתרבאי מה ידה בסמוכה לה ומשתמר לדעתה אף חצרה משתמר לדעתה ואולי שם קאי הש"ס למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אבל לשון רש"י אינו מורה כן וגם כמעט אי אפשר לומר כן כדמסיק בב"מ דף י"א שם וצ"ע ועיין במהרש"א בגיטין שם וע"כ לפענ"ד הדין דין אמת אף שמלשון הש"ס ותוס' ורש"י בעירובין לא נראה כן והה"מ עיקר מקורו מהך דעירובין פרק כל גגות שם אמנם גוף הקושיא שהקשה להמעיין בפרק כל גגות שם יראה דל"ק דהא פיסלא הוה כחצר קטנה בתוך גדולה דנגרר בתר הגדולה ולק"מ:

והנה העירני אחד מהתלמידים ליישב דברי הש"ך ע"פ מ"ש הפ"י בריש פרק הזורק ובדף ע"ח דלכך בקרוב לה מתגרשת דבגט לא בעי רק שיצא מרשות הבעל אף שלא יבא לרשותה כ"כ ע"ש וא"כ שפיר אמרו בזה דגיטה וחצרה באין כאחד והנה בראשית ההשקפה אמרתי דלכך ר"י אמר דלגיטין אמרו ולא לד"א משום דבגיטין לא בעי שיגיע לרשותה רק כל שיכולה לשמור בלבדו וראיתי בפ"י שעמד בזה אלא דק"ל דא"כ למה לא אמר ריש פרק הזורק דלכך צריך למכתב גבי גנב ולא יליף מגט משום דגט שאני דלא בעי שיגיע לרשותה ממש רק במקום שיכולה לשמור לכך סגי בחצרה גם כן ואף דהפ"י כתב דהא דמרבינן חצרה היא אף בשהבעל יכול לשמור באמת זהו לפי המסקנא אבל אי לא כתב גבי גנב ה"א דלא מועיל רק כשהיא יכולה לשמור וצ"ע. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמה שאמר ר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר היינו בשיעור דמאה אמה דחידש ר' יוחנן בעצמו אבל לענין קרוב לו בד"א אף בד"מ מועיל ודו"ק. והנה בהא דאמרו בגיטין דף ע"ח ע"ב תפשוט דבעי ר"א ד"א שאמרו יש להם אויר או אין להם אויר והנה בראשית ההשקפה תמהתי דכפי הנראה מרש"י ותוס' הוא דר"א היא בכל מקום שקונה ארבע אמות במציאה ובמו"מ ובר"ן מבואר יותר דהא הטעם דד"א הוא משום דלא ליתו לאנצויי ובאויר לא תקנו והדבר יפלא דא"כ למה אבעיא ליה בגיטין דוקא ולא בב"מ וגם הפוסקים לא הזכירו הדין בשאר קנינים כ"א בגיטין ועיין בטוש"ע אהע"ז סי' קל"ט סט"ז ועיין בב"ש שם וע"כ אמרתי דדוקא בגיטין האיבעיא דבאמת לכאורה אין מקום להאבעיא דלמה לא יקנה באויר דהא אף אויר שאין סופו לנוח הוה ספק כדבעי רבא בב"מ דף י"ב ועיין בדף ק"ב וא"כ גם ד"א באויר הוה אויר שאין סופו לנוח ואולי עוד יותר דסופו לנוח ועיין בב"ש סי' קל"ט ס"ק כ"ה שכתב דהכא עדיף טפי ועכ"פ מה בעי ליה לר"א הא הוה עכ"פ כמו אויר שאין סופו לנוח וע"כ נראה דכיון דחצר דאתתא משום ידה אתרבאי והרי בעי בסמוכה ותהיה עומדת בצדה ומשתמרת והנה כבר נודע מ"ש הנימוק"י פ"ק דב"מ גבי הי' רצין בשם הרנב"ר דחצר המשתמרת הוה כיד אריכתא דמה שיש לאדם מניח תוך חצרו המשתמרת וא"כ שפיר מבעיא ליה באויר דאין מנטר כ"כ ועיין בתוס' שם ד"ה ותתגרש שנסתפקו בזה ואף אם נימא דמשתמר מכל מקום עכ"פ ידה אינו דאין דרך להניח באויר ולכך בעי לה אי מועיל ומעתה זהו בגט דבעי דומיא דידה אבל חצר דגברא דמשום שליחות אתרבאי אין נ"מ בין אויר לארעא וז"ב לפענ"ד. ובזה מיושב קושית התוס' דף ע"ט שם ד"ה דרך עליה שהקשו מאויר שאין סופו לנוח ולפמ"ש שאני גט דבעי ידה בסמוכה וכל דלאו למינח קאי לא מועיל בגט ובזה מיושב גם קושית הפ"י בדף ע"ט שם ברש"י בד"ה והא לא מנטר כנלפענ"ד לולא שלא מצאתי שום עזר ותומך לזה ולפענ"ד הדברים יש להם פנים בהלכה:

והנה מ"ש כאן וכבר כתבתי בהרבה מקומות דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי כ"כ הרי"ף והרא"ש פ"ק דב"מ אבל המחנה אפרים הלכות קנין חצר מספק עליו בזה והביא דעת פוסקים דלפי המסקנא גם חצר דגברא משום יד אתרבאי וע"ש שאין דבריו מוכרחים כ"כ ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' פ"ב שהסכים בפשיטות דחצר דגברא משום שליחות ועיין שעה"מ פ"ה ופ"ו מהלכות גירושין ובטעם המלך שם. ודרך אגב זכור אזכור מה שהראני החריף מו"ה מאיר ברא"ם נ"י דברי המרדכי פ' הכותב אות רי"ט דאם הקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין א"י למחול ושאני המוכר שט"ח לחברו דאין קנוי לו גוף המלוה אלא שיעבוד שיש לו ולכך יכול למחול בשטר ובטל ממילא השיעבוד אבל אם הקנה לו גוף המלוה במטלטלי אגב קרקע בחליפין לא יכול למחול והובא ביתה יוסף סי' ס"ו בחו"מ ובהגהת ש"ע שם סכ"ו ועיין ש"ך שם ס"ק צ"א אמנם המרדכי כתב שם דלכך הנותן מתנת שכ"מ אין יכול למחול משום דשכ"מ א"צ קנין לגוף המלוה ובאמירה הלואתי לפלוני קנה א"כ לא גרע הנותן שט"ח מאמירה בעלמא וראה זה חדש הוא. ובאמת שצ"ע דאם כן מה פריך בב"מ דף קמ"ז על ר"נ דמתנת שכ"מ דרבנן מהא דמודה שמואל במתנת שכ"מ ואי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול ומשני דרבנן ועשאוהו כשל תורה ות"ל דכל שקנה באמירה שוב לא מצי למחול ודוחק לומר דזה משני הש"ס דאכתי למה צריך לעשות כשל תורה הא כל דקנה באמירה שוב אינו יכול למחול ואולי כיון דמן התורה לא קנה באמירה שוב מה"ת היה יכול למחול אך לפ"ז בהקדש דנקנה גם כן באמירה מהראוי שלא יוכל למחול ובש"ך יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד לא משמע כן ואף די"ל דס"ל דהקדשות דידן דין הדיוט יש לו ועיין ריטב"א הובא בש"ך חו"מ סי' ס"ו ובקצה"ח ותומים שם האריכו בזה מכל מקום פשטת הדברים אינם כן מיהו צ"ע ממכנסת שט"ח לבעלה דאינה יכולה למחול מפני שידה כידו והא בלאו הכי הן הן הדברים הנקנים באמירה ובאמת בבעה"ת שער נ"א מבואר גם הטעם הזה דקני מדרב גידל וזה רבות בשנים שהגאון מוהר"נ ז"ל אבד"ק ראווא הגיד לי דבבעה"ת משמע דלכך אינו יכול למחול משום דרב גידל ואני דחיתי דבריו והארכתי בזה בחידושי לאהע"ז סי' כ"ח וכעת נראה מדברי המרדכי שהבין כן ודו"ק:

אחר זמן רב כשלמדנו הלכות פסח בר"ח שבט שנת תרי"ב עם תלמודים והגענו לסי' ת"מ במ"ש הב"י דאם יחד לו מקום בזוית פלוני דודאי הוה רשותו של הנפקד אמרתי ראיה לזה מהא דאמרו בביצה דף מ"ם כגון שייחד לו קרן זוית ועיין מחנה אפרים הלכות שומרים סי' ג'. ומה שהארכתי למעלה בדברי הש"ך סי' קצ"ח לענין חצר מצאתי בהפלאה בכתובות פ"ו שכתב דבר חדש דבגט לא בעי קנין כלל ע"ש ועיין קצות החשן סי' קצ"ח וסי' ר' והנה אחר זמן רב מצאתי בב"מ דף ס"ג דמוקי רב כשמשך ופריך אי כשמשך פשיטא ומשני בשייחד לו קרן זוית והנה מבואר דיחד לו קרן זוית הוה כאילו הוא ברשותו של זה והיינו כהרשב"ם דחצר הנפקד קונה להמפקיד ואף דלא קי"ל כהרשב"ם מכל מקום בייחד לו קרן זוית בודאי הוה כאלו הוא שלו וקנהו ועיין פ"י שם שמשמע מדבריו דייחד לו מקום אינו קנין כלל ובאמת שלפי מה דאמרו בביצה דף מ"ם משמע דהוה כביתו של המפקיד ורב לשיטתו ודו"ק ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ס"ה ומחנה אפרים הלכות שומרין סי' ג' הנ"ל שכלם לא הזכירו דברי הש"ס ב"מ הנ"ל. והנה בהא דאמרו בב"מ דף מ"א רישא ר"י וסיפא ר"ע לכאורה תמוה דאם נימא כמ"ש המהרי"ט דרשות הנפקד אינו קנוי להמפקיד כי אם בייחד לו מקום א"כ א"ש הרישא והסיפא דבלא ייחד לו מקום א"כ כל שהחזירו מה שהניחו פטור אף שלקחה לצורכו וכר"י דלא בעי דעת בעלים ואף לר"ע גם כן היינו כשלקחו מבית הבעלים שייך לומר דבעי דעת בעלים אב כאן שרשות הנפקד הוא כל שהחזירה סגי אבל כשייחד לו מקום א"כ נקנה הרשות להמפקיד וכל שנטלו ממקום הזה הוה כגונב מרשות של בעלים ל"מ לר"ע דבעי דעת בעלים ועיין בבעל המאור ובמלחמות סוף ב"ק ובפ"י כאן ותמצא שזו קושיא גדולה לדעת המהרי"ט וצע"ג ויש מקום להאריך בזה בכל הסוגיא ובגוף דברי המהרי"ט אני תמה שלא הביא ראיה לדבריו מדברי הטור סי' רמ"א והוא מהרמב"ם פ"ג מהלכות זכייה דאם נתן לו פקדון שמופקד בידו הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד וביאר הב"י הטעם דכיון שהוא בביתו אין לך משיכה גדולה מזו הרי מבואר בהדיא דמועיל ומן התימה על הט"ז סי' קפ"ט והקצה"ח שם שרצו להעמיס בהטור שם דס"ל דל"מ מכירה בפקדון שהיא ת"י והרי בסי' רמ"א מבואר להיפך. ובמ"ש למעלה בשם ההפלאה והקצות החשן שם סי' ר' דגט לא בעי קנין כלל מצאתי ברש"י עירובין דף צ"ב ע"ב ד"ה אינה שכתב וגט לא קני לאשה דנימא נשדי אשה בתר גט דאשה לא בעי למקני גיטה ונשאלתי על דברי רש"י מתלמודיי ופירשתי בט' אדר שנת תרט"ו כרגע טרם הודעי שמתה אמי הצדקת תמול בח' אדר דהכוונה דאף דאמרו דגיטה וחצרה באין כאחד בכ"ז לא שייך לומר דגט קני לאשה דאשה לא בעי קנין כלל בגט כ"א ונתן בידה והרי אפילו בע"כ מתגרשת כל שנתן בידה אף שאינה רוצית לקנות וז"ב ופשוט. ודרך אגב ארשום במה שהראוני תלמידי החריף מו"ה מענדיל בודק נ"י דברי הרשב"א בקידושין דף כ"ה ע"ב בהא דאמרו אלא מעתה פיל במה יקנה לר"ש ומשני בשוכר את מקומו וכתב הרשב"א דשמעינן מהא דשכירות מקום אינו קונה מדין משיכה וכונתו דהרי משיכה לא קני לר"ש רק בהגבהה וע"ז תמה תלמודי הנ"ל דמה הוכחה דאטו אם נימא מתורת משיכה אינו קונה רק מתורת הגבהה והלא הוא באמת חצר וקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה או מכר קנה כמבואר בעובדא דר"ג וזקנים ואם כן ניהו דיש לומר ששכירות מקום הוא מתורת משיכה ג"כ במקום ששייך משיכה ולא חצר אבל מ"מ אינו שולל שיהיה ע"י קניית חצר וא"כ שם דלא שייך משיכה לא נפיק מתורת חצר ובאמת שהיא תימה רבה ולפענ"ד בזה דבאמת לכאורה צריך ביאור דלא שייך תורת חצר בזה דע"כ לא שייך מתורת חצר רק במטלטלין שאינו בע"ח ואינו יכול ללכת ממקום למקום כי אם ע"י אדם שיעבירו וא"כ שייך שנקנה מתורת חצר אבל פיל שיכול ללכת אנה ואנה ואף שהחדר סגור עכ"פ משכחת לה דיעקר דשא וילך לו ואף אם אינו הולך עכ"פ יכול להזיז ממקומו וא"כ ל"ש ששוכר את מקומו וצריך לשכור כל המקום ולפ"ז היה מקום לומר דהקנין הוא על ידי שמשכו מרשות זה לרשות שלו ועכ"פ לא גרע מחצר של שניהם או בסימטא כל מקום שיכול להעמיד כליו וע"כ כתב הרשב"א דאי אפשר לומר כן דהא כאן לא שייך משיכה וע"כ מתורת חצר ובאופן שהפיל כפות או ששכר את כל החדר וסגור באופן שאי אפשר לפתחו וכדומה. ובזה מיושב מה שלא דייק הרשב"א מב"מ דף י"א דגם שם היה לו לומר שקנה ע"י משיכה משום דשם בודאי הוא מתורת קנין חצר רק כאן הוא דלא שייך קנין חצר ומב"מ דף ק"ב גבי תורי דאתו מעלמא אין ראיה כלל דשם לענין הזבל קאי ומיוני שובך ויוני עליה שם ובחולין דף קמ"א אין ראיה דשם כל החצר שלו וכאן לא הקנה רק מקומו. עוד נראה לי דחצר דקונה הוא משום ידו או מתורת שליחות ולפ"ז כאן דלר"ש לא סגי במשיכה רק שיגביהנה לגמרי וא"כ פיל אי אפשר שיגביה וא"כ גם אם תפסו בידו כל שלא הגביה במה קנאו ולכאורה היא הערה גדולה וצ"ל לפמ"ש הרנב"ר הובא בנימוק"י גבי ראה אותן רצין אחר המציאה דחצר המשתמרת מדין יד אריכתא דכל מה שתופס בידו אי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו וכידו אריכא דמי וא"כ ה"ה כאן כל דשכר מקומו הו"ל כאלו הגביהו ותפסו בידו ונתנו לחצרו דהי"ל מתורת חצר דהא משום ידו הוא וסוף סוף לא הגביהו בידו וס"ד דהו"ל כאלו משכו ולזה קמ"ל דכאן ע"כ אי אפשר מתורת משיכה וע"כ משום חצר היא והו"ל כידו אריכא כנלפענ"ד לחומר הנושא. שוב הראני תלמידי הנ"ל שסברתי דחצר מתורת יד וכל דביד לא קני לא שייך משיכה מבואר במהרי"ט אלגזי ריש פרק שני דבכורות דף ס"ו ע"ד ועיין במהרי"ט אלגזי שם דף כ' ע"א:

והנה במה דאמרו בביצה דף מ"ם הב"ע ביחד לו קרן זוית מבואר במהרי"ט דאינו נקנה להמפקיד רק בייחד לו קרן זוית מיהו יש לומר דעכ"פ הו"ל כחצר השותפין דהרשות נקנה להמפקיד וכל החצר הוא של הנפקד וחצר השותפין קונין זה מזה ואף דהרשות להנפקד אינו רק ק"פ וביארתי בתשובה דבכה"ג שלזה יש קנין הגוף ולזה קנין פירות קונין זה מזה מכל מקום קונה גוף המקום לתשמיש ואפשר דאין קונין בכהאי גוונא ובשנת תרי"ז ט"ו סיון א' בהעלתך למדתי עם תלמודי חו"מ סי' ר' וראיתי כי אם רשות המפקיד קנוי להנפקד תלוי בחלופי הגרסאות שהביא הב"י דרשב"ם גרס עד שיקבל עליו והרי"ף והרמב"ם לא גרסו רק עד שיגביהנו או יוציאנה מרשותו והרמב"ן כתב דסגי בקבלה ע"ש בב"י ולפענ"ד הדבר תלוי בזה דאם נימא דהרשות קנוי להמפקיד צריך שיקבל עליו המוכר ואם אינו ברשותו של המפקיד סגי בשיקנה לו הנפקד רשותו להקונה ודו"ק היטב ועיין ריש פרק השואל בב"מ דמשני כגון דקאי בחצרו דלא מחסרא משיכה וקשה הא נקנה לו להמפקיד ואכתי מחסרא משיכה ועיין קצות החשן סי' קפ"ט מ"ש לתרץ הך דע"ז ס"ג וה"ה כאן אך עדיין קשה מהך דב"מ דף צ"ח שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים מהו ועיין רש"י שם מיהו יש לומר דרשות השואל לא נקנה להמשאיל וברשות השואל קיימא ודו"ק היטב:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף