שואל ומשיב/ב/ג/קיט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן קיט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החיים והשלום אל כבוד הרב החריף המופלג וכו' מוה' חיים צבי נ"י האבד"ק יאניב.

אשר שאל במה שאירע בקהלתם אשה אחת קשת רוח אשר זה שנה תמימה שאינה יכולה לטהר לבעלה שיש לה מכה השבורה והיא אומרת שיודעת בבירור שמכתה מוציאה דם משום שבשעה שמהלכת או עומדת אין דם יוצא רק בעת שהיא יושבת על ספסל היא מרגשת אז שבני מעיה יוצאים וכאשר היא עומדת ממקומה מוצאה על חלוקה כתמים כמין מוגלא היוצא ממכה טריה ובתוכה כתמים אדומים ועוד אומרת שיש לה ווסת קבוע וכשמגיע שעת ווסתה היא מרגשת שנפתח מקורה ויוצא דם מן המקור ועוד אומרת שבעת שיוצאים בני מעייה היא בודקת בכל עת במטלית נקי בעומק בחורין וסדקין ולא נמצא שם שום דם וכ"פ הביאה לפני מעלתו העד ומצא שהיא נקי ע"כ שאל מה משפט האשה הלזו. והנה הענין הלז הוא דבר חמור ואיסור כרת וגם הענין בעצמותו ישן נושן וכבר דברו בו ראשונים ואחרונים וכל אחד בונה במה לעצמו סברות כרסיות עפ"י אומדן דעת ובמקום שלא אוכל לחרוש ולשדד בעמקים בתלמוד ופוסקים אין דעתי נוחה לבנות יסוד על דברת האחרונים וע"כ אקצר ואצמצם מהלכי לאחוז בסנסנים היוצא מהקדמונים ומד' אשאל עזר שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר דבר שלא כרצונו יהיו לרצון אמרי פי:

והנה מעלתו פתח לה פתחא מהא דאמרו ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא והביא דברי זקני אא"ז הח"ץ סי' מ"ו שפירש שיטת הרשב"א דצריכה לידע שמכתה מוציאה דם עכ"פ אלא שא"י אם זה הדם בא מן המכה וע"ז כתב דזה דוקא אם נרצה להתיר אף בשעת ווסתה אבל כאן כיון שאומרת שבשעת ווסתה מרגשת שנפתח בזמנה ומכתה מוציאה שלא בשעת ווסתה א"כ נאמנת ואף לשיטת המרדכי והגמי"י ופירשו דבעינן דהדם שותת עתה מן המכה מ"מ כאן שהיא אומרת שברי לה שלא יארע לה מקרה הנ"ל לא בעמידה ולא בהליכה רק בישיבה כשבני מעיים יורדים למטה א"כ איכא רגלים לדבר דמכת השבירה גורמת להדם שיבא והאריך מעלתו בזה. הנה באמת הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ' דעתו דלא סמכינן על שיטת המרדכי רק לענין שלא תהא נקראת רואה מחמת תשמיש אבל לענין שתטהר ולא תצטרך שבעה נקיים לא סמנכינן ע"ז אך יש לומר דהש"ך לשיטתו דס"ל דהמרדכי מיירי שתולה בווסתה אף שאין לה מכה כלל והפסקי מהרא"י כתב דאם יש מכה אף שאינה מוציאה דם טהורה בזה באמת קולא גדולה היא לסמוך על ווסתה ולהחזיקה בטהרה והיינו ביודעת שאין המכה מוציאה דם אבל כל שיש לתלות שהמכה מוציאה דם ושלא בשעת ווסתה מה"ת שלא לתלות בזה אבל זה אינו דא"כ ביודעת בודאי שמכתה אינה מוציאה דם א"כ היאך שייך לתלות במכה וע"כ דמיירי עכ"פ שא"י אם מכתה מוציאה דם וא"כ מוכח דלענין שבעה נקיים לא תולין בזה וכן מורה לשון הש"ך. אמנם לפענ"ד היה נראה בסברת המרדכי וטעמו משום דלפי מה שהעלו האחרונים בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ב' ועוד מחברים דבקרוב ומצוי אזלינן בתר קורבא יותר מהרוב א"כ כיון דכאן יש לפנינו לתלות ברוב דמים שבא מן המקור ולעומת זה יש קרוב ומצוי דהיינו שיש לתלות שמן הצדדים היא כמ"ש בפסקי מהרא"י שכיון שבודקת בתורין וסדקים ואינה מוצאת רק באותו מקום בלבד מן הצד ואינו בשעת ווסתה א"כ הוה אותו מקום קרוב ומצוי דהרי קרוב הדבר שבא מאותו מקום ולא מהמקור וגם מצוי הוא ודם נדה אינו מצוי דהרי היא שלא בשעת ווסהה לכך תלינן בצדדים ולכך אם המכה היא במקור אינה תולה דאז שוה הקורבא דכמו שבא הדם מן המכה מהמקור שם יש גם דם נדות ולכך שוב אזלינן בתר רוב ואף דבלא"ה לא שייך שם מצוי דהא מיירי באין לה ווסת זה אינו כיון דיש לה ס"ס והו"ל כרוב שוב הוה רוב להיפך אבל במכה במקור דאין לה ס"ס לא שייך לא קרוב ולא מצוי ולכך בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם כנלפענ"ד. ובגוף הדין בנדון דידן לכאורה היה נראה דאף אם נימא דמהב"מ בא מכל מקום כיון שעכ"פ יוצא דרך המקור והרי מקור מקומו טמא וא"כ שוב לא שייך לאוקמא בחזקת טהרה דהא עכ"פ טומאת ערב יש לה וכמ"ש הנוב"י כ"ב בתשובותיו וא"כ שוב לא שייך לתלות במכה דכל הטעם דתולין הוא משום דמוקמינן אחזקת טהרה וכאן לא שייך זאת. איברא דיש לומר דאינו מוכרח דיצא דרך המקור רק מהבני מעיים בעצמם שיוצאים לחוץ ומצאתי בשו"ת פמ"א ח"א סוף סי' י"ב שכתב דלכך אמרו חכמים מכה יש לה במקור דהיינו שהדם נובע מן מכה גופא קודם שנבלע באיברי אשה וכן אמרו הרופאים מכה יש לה במעיה ולא אמרו מכה יש לה בגופה והיינו שידוע שהאם והמעיים מחוברין יחד ודרך המכה לשפוך הדם תיכף להמקור אבל אם נבלע תחלת בשאר איברים ואח"כ בא להמקור א"כ הוה כמו כל דם נדה שבא מן המקור שהוא נבלע מכל רמ"ח אברים שע"י ריבוי הדם נוזלים מן המקור ע"ש. הנה כפי הנראה הבין גם כן שהבני מעיים מוציאים דם ע"י המקור וא"כ שוב כבר אתחזק טומאת ערב ושוב לא שייך לאוקמא בחזקת טהרה ואף אם נימא דהבני מעיים בעצמם יוצאים לחוץ וממנו בא הדם מכל מקום לפענ"ד נראה ברור דבכהאי גוונא שיוצא מהבמ"ע דרך המקור בודאי לא שייך חזקת טהרה. ובזה נראה לפענ"ד לפרש דברי הש"ס בנדה דף נ"ב דאמרי הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג רבי אומר אם יש לה ווסת חוששת לווסתה והנה רש"י פירש מחמת מכה שיש לה במעיה ולפענ"ד הך בני מעייה דוקא ולא המקור והיינו כמ"ש הפ"מ דלא כס"ט סי' קפ"ז ס"ק י"א ולפ"ז זהו שנחלקו רשב"ג ורבי דרשב"ג ס"ל דאף בתוך ימי נדותה טהורה והיינו כמ"ש הרשב"א דאף לוסת אינה חוששת שאל"כ תהא אסורה לבעלה לעולם ורבי ס"ל דדוקא שלא בשעת ווסתה וכמ"ש המרדכי והנה בתחלה רצה לאוקמא דפליגי אי ווסתות דאורייתא או דרבנן והיינו דבדאורייתא לא מועיל לסמוך ע"ז אף בשעת ווסת וגם מדברי הרשב"א נראה שאם היה מדאורייתא לא היה סומך על זה ואח"כ אמרו דכ"ע ווסתית דרבנן ובמקור מקומו טמא קמפלגי רשב"ג ס"ל אשה טהורה ודם טמא ולכאורה זה לא נזכר כלל בדברי רשב"ג ורבי אמנם לפענ"ד הכוונה דרשב"ג כיון דס"ל דהמקור מקומו טמא א"כ לא שייך לומר דנתבטל החזקה בשביל דטמא טומאת ערב דא"כ לעולם לא שייך חזקת טהרה דהרי גם דם ירוק וכל דם טהור בא מן המקור כמ"ש כל הפוסקים דלא כחינוך פ' תזריע ואפ"ה מוקמינן בחזקת טהרה וע"כ דאנו דנין על האשה לא על המקום שבא ממנו הדם אבל רבי ס"ל דמקור מקומו טהור א"כ שוב יש לומר דמוקמינן על חזקח טהרה אף על מקום הדם וא"כ ז"ש אי חששת לוסת א"כ אשה נמי טמאה ושוב שייך חזקת טהרה ודו"ק היטב. ויתכן יותר דברי על פי מ"ש הכנסת יחזקאל בסי' ל"ד דמ"ש הש"ך דדוקא לענין רואה דם מחמת תשמיש היא דסמכינן על שיטת המרדכי ולא לענין ז' נקיים דזה דוקא כל שאין כאן חשש רואה דם מחמת תשמיש אבל ברואה דם מ"ת א"כ לענין הדם שלא תהי' מקרי רואה מחמת תשמיש ע"כ עתה מחזיקו שבא מחמת מכה ואיך תטמאנה ז' נקיים שעל דם מכה א"צ נקיים. ובאמת שדפח"ח והסדרי טהרה נחלק עליו בסי' קפ"ז ס"ק י"ד וכתב שטעה טעות גדול רק שלענין דרבנן סמכינן על סברת המרדכי ולא לענין ז' נקיים. ואני אומר דדבריו נכונים דמלבד שמסתבר בסברא דכל דסתרי אהדדי אי אפשר לומר להחמיר באיסור תורה ולהקל בדרבנן דכה"ג מקרי זלזול לדרבנן וכמ"ש המג"א סי' קפ"ד לענין ברכה רביעית וקצת מקרי כסיל בחושך הולך ואף דהוה ספק מכל מקום הוה זלזול לדרבנן בודאי אף גם דלפענ"ד זה דאמר רבי אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה והיינו דאם תאמר דבוסת חיישינן ותאמר שבא דם נדות א"כ גם אשה תטמא כיון שבא מן המקור וע"כ דאמרינן דהוא דם מכה אף שבא דרך המקור א"כ למה נחוש לווסת כיון דאינו רק דרבנן. ובזה נראה לפענ"ד דזהו טעמו של הרשב"א דלא חיישינן אף בוסת משום דאם תאמר דבוסת לא תלינן בדם מכה רק מהמקור אתי א"כ למה ניקל בשלא שעת ווסתה הא חזינא דאותו דם הוא כדם ווסתה וא"כ למה נחוש לזה ולא לזה והא גם בוסת אינו רק חשש דרבנן דווסתות דרבנן ואין לומר דנחמיר בשניהם דא"כ אתה מטמאה לעולם וזה אי אפשר דהא ספיקא דרבנן הוא ולקולא ושיטת המרדכי נראה לפמ"ש הר"ן בפרק ע"פ לענין הסיבה כיון דאיכא ספיקא באיזה כסי צריך הסיבה מחמרינן בתרוייהו דאל"כ ניקל בתרווייהו וזה אי אפשר ודבריו סותרין למ"ש בפ"ק דמגלה דהיכא דספק אי מוקף דיש לקרות בראשון בי"ד ועיין מלמ"ל פ"ק דמגלה הי"א מ"ש בזה וגם אני הארכתי בזה ולכל החילוקים כיון דזמן הווסת חיישינן יותר עכ"פ מדרבנן ושלא בשעת ווסת אינו חושש א"כ לכך מקילין שלא בשעת ווסת ובשעת ווסת לא מקילין כנלפע"ד:

והנה ראיתי בכנס"י שם וסי' ל"ב העיר הערה נכונה דלמה תהיה נאמנת האשה לומר מכה יש לי במקור הא אמרו בסוטה דף ז' ודף כ"א דבעלה אינו נאמן עליה לרבנן ול"ד לנדה שכן יש לה היתר א"כ כאן שאין לה היתר א"כ מנ"ל נאמנות והא כל הנאמנות שלה הוא מכח וספרה לה לעצמה ודלמא שם האמינה תורה שכן יש לה היתר משא"כ כאן דלמא לא יהיה לה היתר כלל ע"ש ובאמת שלפענ"ד ל"ק כצל דאין ענינו לכאן דשם לא מתורת נאמנות אנו דנין דבעל לא ידע רק דמתורת חשוד אנו דנין ואמרינן דעל דבר שיש לו היתר לא נחשד לעשות באיסור משא"כ בסוטה דאין לה היתר אבל כאן אנו דנין על נאמנות מתורת ע"א וע"א נאמן אף בדבר שאין לו היתר ואין לומר דגוף נאמנות עד אחד באיסורין אינו רק משום דהתורה האמינה לאשה מוספרה לה וא"כ דלמא לא האמינה תורה רק בשביל דיש לה היתר דז"א דבאמת עד אחד דנאמן ילפינן מקרא אחריני ועיין בחידושי רמב"ן בגיטין שם שביאר דאדרבא מאשה אין ראיה כלל ע"ש וא"כ לק"מ. אך אי קשיא הא ע"א במקום דאתחזיק איסורא אינו נאמן והא דנאמנת בנדה כבר כתבו התוס' ריש גיטין משום דבידה לספור ולטבול וברמב"ן כתב באופן אחר וא"כ כאן אפשר דלא יהיה לה היתר ושוב אתחזיק איסור. אך יש לומר דיש לה חזקת טהרה ויש לתלות דממכה באה וגם יש לומר דחזקת דמים שבא בהרגשה וכאן לא ארגשה. ובזה מיושב מה דקשה לי דהא חזקת דמים שבא מן המקור וע"כ צריך לומר דיש חזקת טהרה כנגדה. איברא דלפ"ז צריך להבין אם נימא דמקור מקומו טמא וא"כ טומאת ערב תטמא אף שלא בהרגשה ושוב לא שייך חזקת טהרה. ובזה יש לומר דזה דמחולקים רבי ורשב"ג בנדה דף ס"ו דרבי ס"ל דנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא ורשב"ג אומר מקור מקומו טמא ולכאורה תימה דניהו דרשב"ג ס"ל דמקור מקומו טמא היינו שתטמא טומאת ערב אבל מכל מקום מה ענינו לענין שלא תהיה נאמנת לומר מכה יש לי במקור שתהיה טהורה מטומאת נדה. ולפמ"ש אתי שפיר דהא בהא תליא כיון דמקור מקומו טמא שוב אינה נאמנת כיון דאתרע חזקת טהרה שוב אינה נאמנת נגד חזקת דמים שבאים מן המקור דאין ע"א נאמן במקום חזקה וגם לא שייך חזקת דמים שבא בהרגשה ודו"ק איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו לעיל ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ואיך נאמנת ע"ז לרשב"ג ובפרט ברואה דם מחמת תשמיש דודאי אין לה היתר. אמנם באמת יש לומר דלשון חכמים מרפא דשם לא קתני דנאמנת ומיירי באמת באופן דנודע בבירור שיש לה מכה שם ולכך תולה בה וגם יש לומר כיון דיש לה מכה באותו מקום לא שייך חזקת דם שבא מן המקור דהא גם המכה היא שם אבל כאן מיירי שאומרת שיש לה מכה במקור אבל לא ע"פ כלה וא"כ יש לומר דמעורב עם דם מקור ועיין בתוס' נדה דף ט"ז ד"ה ומ"ס ודו"ק היטב שוב מצאתי בש"ש שמעתא וא"ו פרק ו' שהעיר קצת בזה והנראה לפענ"ד כתבתי. ועכ"פ זה ברור דנאמנת אשה לומר שיש לה מכה שממנה דם יוצא וא"כ ה"ה כאן דנאמנת ואף דבשו"ת צ"ץ סי' פ"ו רצה לחדש דלא נאמנת לומר דבכל פעם צריכה שאלת חכם שיראה שהדם מכתה אינו שוה לדם ראייתה אבל כבר מחו לה אמוחא בספר באר יעקב סי' קפ"ח כל הרבנים הגאונים שם ע"ש:

והנה ראיתי שהנוב"י סי' נ"ח כתב שאם הוא ממין השבורה שהבני מעיים יורדין למטה מחמת שנקרע הפריסה שזה לא מסתבר שיצא דם בזה ועכ"פ אין יורד לחללו של פרוזדור. והנה אם כי איני בקי בחכמת הניתוח אנא גמרא ידענא דאמרו בנדה דף כ"ב דשאלו הרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה במעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה. הנה מבואר שם בהדיא דנמצא דם או עכ"פ קליפות ושומא בב"מ ומן המכה זו אפשר שיצא הדם דהרי אם נמוחו טמאה וא"כ עכ"פ מבואר דמשכחת לה דם בבני מעיים ובשו"ת פ"מ סי' י"ד מבואר דמהבני מעיים הולכות להמקור שהוא מחובר לבני מעיים. ובזה מיושב היטב קושית הרא"ש בתשובה כיון שבא מחמת מכה אמאי טמאה הא הוה מן המכה ולמה אם נימוחו טמאה ועיין שו"ת מהר"ם לובלין וח"ץ ז"ל סי' מ"ו ובפ"מ שם. ולפמ"ש יש לומר דבאמת כיון שהבני מעיים סמוך להמקור יוצא למקור א"כ יש לחוש שמא מעורב עם דם המקור ועיין בתוס' נדה דף ט"ז ד"ה ומ"ס ולכך אם נמוחו טמאה אבל בלא נמוחו א"כ היה ענין בפ"ע ולא קבלה דם מקור עמו שהרי יבש היא שאי אפשר להיות נמוח ואמרינן שבא מהבני מעיים ובגפו יבא בגפו יצא ודו"ק היטב. דרך כלל נראה לפענ"ד שכל שאמרה שברי לה שהיא מן המכה ואנן רואין שדם מכתה משונה מראייתה אז אין לחוש ובפרט שיש לה וסת ועיין שו"ת הח"ץ ז"ל סי' נ"ו. והנה בחולי השבורה אין לנו מגע ומשא עם הך דאי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם דכאן לא נפתח הקבר כלל ובפרט לפמ"ש הנו"ב דזה אין מקום לבא לחללו של פרוזדור והם בצדדים חוץ לפרוזדור א"כ אין לנו לחוש כלל ובפרט כי זה גופא אינו ברור ושיטת הרמב"ם דאפשר לפתיחת הקבר בלי דם ודעת השאלתות פ' תזריע לחלק דכל דלא הולידה ולד בצערה לא נפתח כ"כ המקור. הן אמת דבתשובה תמהתי דא"כ איך יפרנס הא דאמרו ריש המפלת דאפשר לפתיחת הקבר בלי דם קמפלגי ובפלוגתא דהני תנאי והא שם הפילה ספק ולד וא"כ יש לומר דאף מאן דס"ל שם דאי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם מודה כאן דשם נפתח הרבה משא"כ כאן וצ"ע. ודרך אגב אומר דדברי התוס' שם ד"ה ורבנן במ"ש דנימא דהוה פלגא ופלגא ויהיה ודאי טמא ברה"י צ"ע דאף ברה"ר טמא דהמקור היא בסתר ובכ"מ שהיא מקרי רה"י כמ"ש התוס' בסוטה דף כ"ח וצ"ע וכמדומה שכבר דברתי בענין זה במק"א ולא נפניתי לעיין. וע"כ נראה לפענ"ד אם ישאל רופא מומחה ומובהק ישראל ויאמר דיכול להיות שיבא שם דם נוכל לסמוך ע"ז כי מה שמפקפק בשו"ת פ"מ שם שלא לסמוך על רופאים בענין זה וכתב דדוקא ביוה"כ ושבת סמכינן ארופאים דשם בלא"ה הוה עכ"פ ספק פ"נ לא נראה לפענ"ד ועיין רמב"ם פ"ב מהלכות רוצח ה"ח ויאמר הרופא שמכה זו אין לה תעלה וכו' ומזה אין ראיה דהוה ספק נפשות להקל ועיין יומא דף נו"ן דבקי ברפואות היה ולדברי הפ"מ בשבת אף שאינו בקי כל כך עכ"פ ספק הוה וצ"ע עכ"פ משמעות כל הפוסקים דסמכינן ארופא בזה וכמ"ש הפ"מ בעצמו ובפרט דאין כאן רק גילוי מלתא בעלמא וגם האשה בעצמה נאמנת שהרי מרגשת הכאב מאין בא. והנה בנידון דידן אין לה שייכות לחלי הפרפאהל שהאריכו כל בעלי תשובות דזה אם ירד המקור למטה ובזה צריכין אנו לשיטת הר"ש בטור סי' קפ"ח ואם באנו לבאר אין אנו מספיקין ולא מספיקין ותלוי בביאור הסוגיא נדה דף כ"א שם. ובפשיטות הסוגיא צ"ע איך בהס"ד רצו לומר ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר וה"ה לשפופרת א"כ מבואר דבשר ולא שפיר הוא פשוט יותר משפופרת ואח"כ מסיק דשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה וצ"ע וע"ש רש"י דפירש משום חציצה וה"ה לשפופרת דהוה חציצה וגם בזה צ"ע דהרי מיב"מ הוה חציצה מכ"ש שפופרת ויש לדחות וצ"ע. עכ"פ בנידון דידן נראה לפענ"ד דיש מקום לטהר ובלבד שיסכים בזה עוד גדול אחד ונמטי שיבא ולאחר שאלת רופא ישראל מומחה ומפורסם בחכמת הרפואות. שוב ראיתי בספר באר יעקב סוף חלק יו"ד נדפס התשובה מהגאון בעל זכרון יוסף מה שנוטה להקל בענין זה ומ"ש שם הוא וריעו הרב מוה' ר' סענדיר ז"ל בדברי השאלתות לא ראו דברי השאלתות במקומם שמ"ש שיש ראיה להשאלתות מדברי הש"ס בכריתות באמת השאלתות עיקר יסודו בנוי ע"ז וע"ש פ' תזריע ובתשובה אחרת הארכתי בדברי השאלתות: והנה עש"ק פ' בהעלותך שנת תר"ט באה לכאן אשה אחת מ"ק טמשאב ממדינת פולין וספרה לי ששלחה הרב הגאון הצדיק החסיד מו"ה שלום אבד"ק בעלז אלי בדבר אשר נתחדש לה ענין שאינה יכולה לטהר לבעלה והנה זה תורף השאלה האשה היא כעת בת ל"ח שנים וזה כעשרים וחמש שנים שיושבת תחת בעלה ובעת הנשואין עד שמונה שנים לנישואיה לא ראתה דם כלל ולא היה לה ווסת כלל ואח"כ בעברו עליה שתי שנים דהיינו בעשרה שנים ילדה ואח"כ ג"כ לא ראתה כסדר כי אם פעם אחת בשנה פעם אחת בחצי שנה כן היה דרכה כל עשרה שנים ואח"כ ילדה שנית והנה זה כחמש שנים חדל להיות לה אורח כנשים ושתי שנים הראשונים לא היה לה שום מיחוש אח"כ הוכתה במכת שבר ותיכף נסעה ללבוב והמילדת הבקיאה בדבר שפטה שהיא מכובד המשא אשר היה דרכה לשאת על שכמה קרה לה זאת ומחמת זה היא רואה דם בכל עת ובשעת ראיה אינה מרגשת כלל והדם אינו שופך וזב ממש רק בגדיה מלוכלכים וגם המראה משונה מדם נדה פעם ירוק פעם אדום והעד שחור ומעורב בו ליחה שקורין איט"ר בל"א והמילדת הבקיאה עשתה לה רפואה שקורין בייגילע כדי לעצור האם שלא תרד למטה ובעת שהיה הבייגלע בבית הרחם לא ראתה כלל ולא הרגישה שום מיחוש אח"ז נתקלקל הבייגילע ונפל לחוץ חזר המיחוש למקומו אך בעת ששוכבת במטה היא מכניס אותו לפנים ועולה למעלה אך בעת ההליכה הרבה ונושאת משא יורד למטה ובעת מנוחתה אף שאינה שוכבת במטה היא בפנים ובתחלת הקלקול היה נכנס מעצמו לפנים אח"כ כשנתקלקל הרבה אינו נכנס לפנים עד שמכנסת ביד. והנה באשר עבר עליה שלשה שנים באתה כעת ללבוב והנה צויתי לשאול לרופא יהודי איזה מין חולי שבורה הוא ואמר שהיא מחולי השבורה שהאם יורדת למטה כי האם תלוי בחבלים ומתרים כדלי בחבל וכאשר נתקלקלו החבלים יורדת האם למטה וכותלי האם יתחבטו בשוקים ומחמת החבטה נחבל העור ונתחכך ומזה יבא הדם ויתלכלכו הבגדים ולפעמים יוכל לצאת כמה טיפין והדם משונה מדם נדה כי העור אשר על כותלי האם דק מאד ונקרא שליידהו י"ט וכשמתחכך בשווקיים יצא ממנה דם משונה מעורב בליחה והמילדת אמרה ג"כ כן בפני שכן היא מצוי בכמה נשים וזאת ההליכה גורמת ואם תשב במנוחה לא תראה כלל וכן אמרה האשה שבהיותה יושבת ב"ק בעלז במנוחה לא ראתה כלל גם אמרה האשה שבתחלת הקלקול רצתה לטהר לבעלה צוה לה המ"ץ ד"ק טאמשיב שתשכב כל שבעה ימי הספירה במטה ותבדוק את עצמה ביום ראשון וביום אחרון וכן עשתה פ"א או שתים במשך השלשה שנים ובדקה את עצמה ביום ראשון וביום אחרון ולא ראתה דם כלל ובימים שבנתים ראתה שליים מראה ירוק או געל או שחור והנה האשה בוכית ומבכית למצוא לה עזר ותרופה כי הבעל מבקש תואנות לגרשה והיא עניה ולדה והנה שמתי פני ולבי לזה וד' יהיה בעוזרי למצוא היתר כדת וכהלכה לימצוא לה הרווחה והנה מקור הדין היא בנדה דף כ"א המפלת חתיכה אע"פ שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ר"א היינו ת"ק אימא שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה לשפורת וחכמים אומרים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה ת"ק נמי טהורי מטהר אלא דפלי פלויי א"ב ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת וה"מ היכא דשיע אבל פלי פלויי טמאה מ"ט בבשרה קרינא ביה ואתו רבנן ואמרו אע"ג דפלי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמא ואפילו בשפופרת נמי אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומ"ס אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכתב הרא"ש פירש"י ואפילו פלי פלויי דאין זה דם נדה אלא חתיכה וקשה דהשתא לא הוה הך דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כמו אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת דהא הוי טעמא משום הפסקה והכא משום דאין זה דם נדה. ועוד קשיא דהו"ל למימר אין זה דם נדה כדאמר מעיקרא ועוד קשה כיון דאביי לא בא לחדש בין שפופרת לחתיכה א"כ לא הו"ל למימר אלא בשפופרת כ"ע ל"פ וכו' ופירש רבינו שמשון ו"ל דבהא פליגי דר"א סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שראתה כדרך שנשים רגילות לראות טמאה ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רואות ברגילות טהורה אע"ג דהוה דם נדה (כן הגיה המעד"מ ובב"י סי' קפ"ח ובד"מ נשמט זאת) ופליגי רבנן ור"א בטעמא דקרא וכו' וכן עשה מעשה ר"ש מקוצי באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית הרחם וטהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך עכ"ל הרא"ש:

והנה בדברי הר"ש האלו האריכו ראשונים ואחרונים והנה הב"י סי' קפ"ח האריך בזה ונסתפק אם אפילו ברואה דם ממש מטהרי רבנן ומשום דתלינן שמהחתיכות שבבית החיצון נמשך הדם או דלמא דדוקא בדם בתוך חתיכה הוא דמטהרי ולא ברואה דם להדיא כיון שהמקור הוא בתוך המקור לא תלינן בדם מכה וכן מסיק להלכה ובד"מ נחלק עליו דתלינן בדם מכה כיון שאין דרך ראיה בכך ע"ש. וראיתי בשו"ת אא"ז הגאון בעל מג"ש בשו"ת פ"י חלק יו"ד סי' וא"ו שהביא דברי הב"י והד"מ ותמה עליהם דלפי הבנתם הך עובדא דעשה הר"ש מעשה אינו ענין שתלוי בפירוש הר"ש דוקא וגם לפירש"י לפי מה שרצה הב"י לפרש דהכוונה אף שרואה דם להדיא כל שבשעה שנעקר לא היה דם תלינן שהדם בא מחתיכה א"כ כשר אף לפירש"י דאמרינן שאין זה דם נדה ותלינן בחתיכות וא"ל דלשיטת רש"י לא הוה תלינן בחתיכות כל שרואית דם להדיא דכי תלינן לרבנן הוא דוקא שראתה שהדם היא בחתיכה אבל בעובדא דר"ש דראתה דם להדיא בלי חתיכה לא הוה תלינן בזה אבל להר"ש אף שלא ראתה דם בחתיכה כיון שאין דרך ראיה בכך טהורה ותלינן דודאי מחתיכה אתיא דזה אינו דא"כ למה ליה לר"ש לפרש אין זה דם נדה דלא כפירש"י דהרי גם לפי דבריו מה דאין דרך נשים לראות כך אינו מספיק לטהרה רק דתלינן בחתיכה דאל"כ למה לי לתלות בחתיכה כלל תיפוק ליה דאין זה דם נדה וע"כ דאין זה מספיק לטהרה וא"כ שוב היה לו להחזיק בדעת רש"י דאין זה דם נדה משום דאין רגילות לראות דם כך ע"ש שהאריך והקשה עוד הרבה קושיות ודחה דברי הב"י והד"מ ולפענ"ד הדברים ברורים דהנה טרם יהיה כל שיח נראה ליישב פירוש רש"י מכל קושיות הרא"ש דהנה בב"ב דף כ"ד אמר אביי אף אנן נמי תנינא נמצא דם בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור אף דאיכא עליה דמקרבא א"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד ואח"כ חזר בו רבא דאף ברוב ומצוי איכא למימר דאזלינן בתר קורבא ואנן קי"ל דבכל רוב וקרוב אף דאינו מצוי אזלינן בתר רוב ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר ברור דעכ"פ לכ"ע אף דאזלינן בתר רוב נגד עליה דמקרבא מכל מקום זה כשהוא רוב גמור אבל כאן דאין דרך אשה לראות דם בחתיכה עכ"פ הרוב אתרע ושוב תלינן בקורבא וכעין דאמרו כתובות דף ט"ז רוב נשים בתולות נשאות וכל הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא וה"ה בזה שוב תלינן דאין זה דם נדה והיינו שבא מעלייה ומעתה שפיר אמרו דאין דרך לראות דם בחתיכה וכיון שכן שוב תלינן דאין זה דם נדה רק עלייה דמקרבא ומיושב קושית הרא"ש על רש"י. ובזה מיושב ג"כ מ"ש בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה ולמה הוצרך לחדש זאת וגם אני הקשיתי דלעיל היה שפופרת נלמד משפיר וחתיכה בהוא הדין ואח"כ נתחדש לאביי דשפופרת כ"ע לא פליגו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם בהס"ד דעיקר ההכשר משום גזירת הכתוב דהוה חציצה א"כ אין שפופרת עדיף משפיר וחתיכה אבל אח"כ דחידש אביי דאין זה דם נדה כיון שאין דרך לראות א"כ בשפופרת ודאי דאין דרך ראיה בכך אף שהיא דם נדה משא"כ בחתיכה דהיא בתוך החתיכה מהיכן בא מעליה ואפ"ה כיון שהרוב אתרע ותלינן דמעליה בא ול"ק כל הקושיות אמנם להרא"ש לא משמע כן דהרי העתיק בלשון רש"י דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה וא"כ אין הכוונה לדם עלייה רק לדם חתיכה מקשה ובאמת לפנינו לא כתב רש"י כן אך נראה דגם לפי גירסת הרא"ש ברש"י גם כן אתי שפיר דהנה בהא דאמרו בב"ב בחצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה ושריא רבינא לחמרא משום דסבר לה כר"ח ודחי דשאני טנבי דמצנעי בגווה ואצנועי בגווה לא מצנעו ואח"כ מסיק דענבי מצנעי בגווה והרמב"ם הביא הך דמצנעו בגווה ותמהו עליו דהא לדידן דקי"ל כר"ח אף דמצנעו בגווה אזלינן בתר רוב וכתב הט"ז ביו"ד סי' רצ"ד דכל שהוא במקומו ממש אמרינן דכאן נמצא כאן היה אף לר"ח ואני כתבתי על הגליון דחכם עדיף מנביא שכבר קדמו הרמב"ן והני מוק"י בב"ב שם דבמקומו ממש גם ר"ח מודה משום דכאן נמצא כאן היה ולפ"ז כל שיש לתלות דמאותה החתיכה הוא הדם ולא דם נדה פשיטא דכיון דהרוב מן המקור אתרע דוודאי תלינן בדם מכה ומיושב כל קושיו' הרא"ש וז"ב כשיש והרא"ש אזיל לשיטתיה דבב"ב שם כתב דלפי המסקנא קי"ל כר"ח אף בענבי דמצנעי בגווה וא"כ שפיר הקשה על רש"י וז"ב כשמש. ובזה מובן היטב החילוק שבין פירוש רש"י לפירוש הרא"ש ורשד"ל פרש"י זה דוקא כשנוכל לתלות בדם מכה או בדם עלייה הוא דמקילינן לרבנן אבל אם היה נודע בודאי שהדם בא מן המקור היה טמא דאין לתלות וע"כ דם נדות היא אבל לפירוש הר"ש אף שנודע שבא מן המקור כיון שאין דרך ראיה בכך טהור אף דם נדה ממש ולכך כתב הרא"ש לפירוש הר"ש דכן עשה מעשה באשה שנעקר מקור שלה ואפ"ה טהר אותה ואף שידענו שבא מן המקור מכל מקום כל שנוכל לתלות שמהמכה היא לא שייך לילך בתר רוב ותלינן בדם מכה ואף דאזלינן בתר רוב אף שהוא במקומו ממש היינו שם שכל שהוא ממקומו הוא ערלה אבל כאן מה בכך דתלינן ברוב ולא אזלינן בתר מקומו ממש מ"מ דם המכה היא בהמקור ממש ושפיר תלינן במכה ובפרט כיון שאינו נקרא דם נדות כלל לפי שנעקר המקור וז"ב משמש ומיושב קושית הפ"י עכ"פ יהיה איך שיהיה דברי הר"ש מבוארים בטעמם דבזה לא שייך לחוש לדם נדות דהא אין דרך אשה לראות כך ותלינן דמהמכה בא ובכה"ג ודאי ל"מ הרוב ואמרינן דהוא דם מכה. והנה כ"ז כתבת לחיבת פיות קדושות הב"י והד"מ והאחרונים שהבינו כן דברי הר"ש אמנם באמת בגוף דברי הר"ש היטב אשר דבר בזה הגאון בעל כו"פ בסי' קפ"ח שם דכוונת הר"ש על ענין שנתחדש בזמנינו ונקרא פערפאהל שלהיות כי הרחם עומד למעלה מפרוזדור והוא מתקבץ כמו המסס ובה"כ וכאשר נפשטו הקמטים כאשר נחלשה האשה אז הרחם אשר בראשו כמו מעי נופל למטה סמוך למקום השתן ויש בו פה כמו מקום צאת הדמים והוא פה הרחם ומשם יוצא הדם והוא מהרחם באמת אבל הוא שלא במקומו כי הרחם והחור שבו הדמים הם למעלה מהפרוזדור ובעת שנחלשה נופל קצת מהרחם למטה לתוך הפרוזדור וא"כ לכך טיהר הר"ש דדרך הראיה היא בזמן שהיא למעלה מבהר"ח אבל אם הרחם מתפשט למטה ומשם יזוב הדם אין דרך ראיה כלל. והנה כוון האמת לאמתו כאשר אמר הרופא יהודי והמילדת דציירו הענין היטב וכמה גדולים דברי חכמים שזכו לכוין מדעתם הגדולה לדעת הרופאים שידעו בחכמת הניתוח. והנה האשה העניה הלזו הנעצבת גם היא כמקרה הזה קרה לה שחולי השבר היא כך כמו שהעידה המילדת לפני שהיא בדקה אותה זה כשלש שנים וכעת וראתה בחוש שהאם נפל למטה ולכך נתנה לה בייגלע לעצור אותה וזה האות כי כנים הדברים שהרי בעת שהיתה עושית הבייגילע לפנים לא היתה רואית וגם לאחר הקלקול אם היתה נוחה היה נכנס לפנים א"כ אין זה דם נדות לפירוש הר"ש ובנ"ד יש לומר דגם רש"י ותוס' מודים דהרי באמת חדל הווסת לגמרי זה כחמש שנים ואף שיוכל להיות שעוד תבא הווסת כאשר זה דרכה בימים הראשונים שבא הווסת לשמונה שנים ואח"כ גם כן בא הווסת שלא כדרך הנשים מכל מקום תלין במצוי בכ"מ שזה דרכה שהווסת תעצור ואין דרך הנשים לראות בחתיכה א"כ יש לתלות שהיא דם עלייה דמקרבא או דם חתיכה והוה כמו ענבי דמצנעי בגווה דדעת הרמב"ם והרמב"ן והנימוק"י דגם ר"ח מודה בזה ומכ"ש כאן ועיין מ"ב סי' ס"ט ובמג"א סי' תס"ז שהאריכו דחולין בכ"מ במצוי יותר ומכ"ש כאן ובפרט שלא בעת ווסתה ועיין ט"ז וש"ך סי' קפ"ח שם ודו"ק היטב. והרופא העיד שבדק באצבע במקום יציאת הדם מהמקור והיה נקי אבל במה שהאם נדחק בשוקיים ראה בחוש הראות שיש דם וזה לאות כי מזה בא הדם וא"כ יש להתיר ובפרט שהוא שלא בהרגשה ודם הלז משונה מדם ראיה וע"כ יש לסמוך על שו"ת מג"ש הנ"ל שגם לפי הבנת הב"י בהר"ש סמך על הר"ש ועיין באר יעק בסי' קפ"ח שהביא כמה גדולים שסמכו על דברת הכו"פ בכוונת הר"ש וכאשר עמדתי למנין ראית שהם עדה קדושה עשרה שליטים אשר סמכו להתיר וכל אחד כדאי לסמוך עליו ואף שלא בשעת הדחק ע"כ גם אני גופא בתר רישא אזל וסומך אני להתיר מה שכבר התירו פרושים את הדבר:

והנה בגוף דברי הר"ש וכפי פירוש הכו"פ דכל שנשתרבב המקור ממקומו טהור דאין דרך ראיית נדה בכך לפענ"ד ראיה ברורה מהא דאמרו בנדה דף מ"א ע"ב ובמכות דף י"ד שאין האשה טמאה עד שיוצא דוה דרך ערוותה ויליף ממה דכתיב וגלה את ערוותה את מקורה הערה מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא דרך ערותה ואף דשם הכוונה לאפוקי דרך דופן הנה כי כן מ"מ כאשר נשתרבב המקור והאם נופל למטה הנה אין המדוה דרך ערותה וטהור ודו"ק היטב. וראיתי בספר מעדני מלך שהקשה להבנת הב"י בכוונת הר"ש דהכוונה שנפל המקור למטה א"כ אמאי הוצרך לטעם שאין דרך ראייה בכך תיפוק ליה דהמקור אינו מטמא רק טומאת ערב ולא טומאת נדה כדאמרו בנדה דף מ"א ולא זכיתי להבין דלכל הפירושים של הב"י עכ"פ רואית דם בחתיכה וכל שהיה דרך ראיה בכך למה לא יטמא משום נדה ודוקא כשהמקור נופל למטה והיינו כפירש"י שהוא חתיכת בשר אבל דם בתוכה ודאי מטמא וראיתי בב"ח שהקשה להיפך לשיטת הר"ש דאין דרך ראיה בכך והא שם משמע דאם היה דם בתוך החתיכה היה מטמא משום נדה וכתב דהר"ש מפרש דאף שיש דם בתוכה ג"כ אינו מטמא רק טומאת ערב ע"ש וכפי הנראה דרש"י לשיטתו שכתב שאין זה דם נדה ולכך פירש"י רק חתיכת בשר דאל"כ הרי המקור בעצמו ודאי מטמא משום נדה אבל להר"ש לא יטמא וז"ב. והנה רבא אוקמא דרבנן ור"א פליגו אי מקור מקומו טמא או טהור וקשה לשיטת הב"י בכוונת הר"ש דמיירי שכל המקור נפל לארץ א"כ לרבנן ע"כ דמקור מקומו טהור לגמרי והרי ר"ל ס"ל דמקור שנפל לארץ מטמא טומאת ערב וא"כ יפלוג ר"ל על רבנן דר"א אבל לשיטת הכו"פ ניחא דלא נפל המקור לגמרי ובכה"ג אפשר דגם המקור טהור מיהו צ"ע דאדרבא כל שלא נפל לגמרי ודאי מהראוי לטמא ואדרבא ר"ל קמ"ל רבותא דאף שנפל לארץ מטמא כמ"ש רש"י שם וצ"ע מיהו בלא"ה יש כמה דברים המסובכים בפסקי הרמב"ם לענין מקור מקומו טמא ועיין בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' צ"ג וכעת לא נפנית לברר זאת וע"כ צ"ע:

והנה בשנת תרי"א פ' מקץ ששי לחנוכה הגיעני מכתב מ"ק בעלז מחכם אחד ושמו הרב ר' יחיאל מנחם מענדיל שראה העתק מתשובת הנ"ל בקוצר והשיב על דברי תשובת ואמרת לרשום בקצרה מ"ש מעלתו להשיב על מ"ש ליישב שיטת רש"י כיון דאין דרך לראות דם בחתיכה שוב מהראוי לתלות בדם עלייה וכעין דאמרו בכתובות דף ט"ז כיון דרוב נשים בתולות נשאות ויש להן קול וזו דאין לה קול אתרע לה רובא וע"ז כתב כתב מעלתו דכעין זה חלק התב"ש בסי' כ"ט לענין מים בראש ע"ש אבל יש לחלק דשאני התם דכל דהרוב אתרע חוששין שאין המיעוט שלא נשאת בתולה או שבהמה זו טריפה היא מה שאין כן כאן דגם אם נימא דמך עלייה הוא אין דרך לבא בחתיכה ואם כן גם הקורבא אתרע ומנ"ל לתלות בקורבא יותר מהרוב שבמקור שב"כ וב"כ אתרע. והנה לכאורה יפה שאל אבל אחר העיון לק"מ דכבר נודע מ"ש הריב"ש דבדבר דל"ש לא שייך לומר מנהג דהרי ל"ש שיארע ולפ"ז בשלמא דם נדות דהוא רוב ומצוי שייך לומר שאין דרכה לראות בחתיכה משא"כ דם העלייה שאינו מצוי מי ידע אולי דרכה גם בחתיכה וא"כ הרי קורבא דמוכחא הוה מעלה והתורה אמרה העיר הקרובה אל החלל ואטי קרוב לית ביה משום רוב רק דרובא עדיף מקורבא ובמקור יש דמים מרובים וכל שאין דרכה לראות בחתיכה שוב הוה ספק השקול עכ"פ וביש לה חזקת טהרה כגון שלא בשעת ווסתה מהראוי להקל. וביותר יש להמתיק הדברים דבאמת דם המקור הא ענין טבעי שהקב"ה נתן באשה ריבוי דם ובמלאת ימי טהרה ומגיע הווסת שופכת מותרי הדם וא"כ בדבר טבעי שייך לומר שדרכה של אשה שלא לראות בחתיכה כי הטבעי ישמור רק טבעו מבלי להיות נצרר דם בחתיכה אבל דם העלייה שאין דרכה להיות שופעת מותרי הדם וע"כ שסבה מבחוץ קרה לה שיצא ממנה הדם וא"כ יוכל להיות שיצרר הדם בחתיכה וז"ב ופשוט. והן נסתר מחמתו מה שהביא מעלתו ראיה מדברי התוס' בנדה דף י"ז ע"ב ד"ה מן הלול דאף דצריך לשחות עד שתצא הדם מן המקור אפ"ה תלינן במקור דהוא רוב ע"ש ולפמ"ש שאני התם דהדם הוא בטבע רק שצריכה לשחות שומרינן שפיר שאין מעצור להטבע ועושית כל ההשתדלות להשפיך הדם לחוץ כי כן יסד המלך יתברך אבל כל שאינו עפ"י הטבע יש יותר לתלות בדם העלייה שכל הדם שיוצא משם אינו עפ"י טבעי ואדרבא מדברי התוס' ראיה לדברי דהרי שם רצו לומר דכל דל"ש הדבר הוה כספק אי מן העלייה או מן המקור אף דהרוב אתרע וגם הקורבא ע"ש היטב בתוס' ותבין. ובאמת שקושית התוס' שם יש ליישב דהרי אביי רצה להביא ראיה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ודחה ליה רבא דרוב ומצוי ליכא למ"ד וא"כ יש לומר דגם אביי קבלה דרוב ומצוי היא ולפ"ז נכון דמן הלול ולחוץ טמא דאמרינן דלמא שחתה אף שעכ"פ אינו מצוי כל כך רק דמספיקא טמא אבל אינו טומאה ודאית א"כ גם במן הלול ולפנים ניהו דרוב עדיף ומצוי עכ"פ כל שיש לתלות שמן העלייה בא עכ"פ אינו כודאי וצ"ע בזה עכ"פ קושיא אינו משם ועיין תוס' ב"ב דף כ"ד ד"ה דתני ר"ח מה שהקשו שם ולפענ"ד הדברים כפשוטן עפ"י מ"ש התוס' בנדה דף י"ז ד"ה ואין דכל דלא יליף מסוטה מהראוי לאוקמא בחזקת טהרה ותירצו משום דדמי אשה מצויים יותר מן המקור כדאמרו דרוב ומצוי ליכא למ"ד וא"כ ממילא הוא ראיה דמשום רוב ומצוי היא טמאה ודאית וז"פ וצ"ע על התוס' כי אני כותב דרך גררא מבלי עיין בספרים ומה שהקשה מעלתו על שו"ת נודע ביהודה מהד"ת סי' ק"ד שדם העלייה הוא שכיח כמו דם החדר וע"ז הקשה מדברי התוס' בנדה הנ"ל יפה תמה ולפענ"ד גם הסוגיא דב"ב דף כ"ד לא אזלא עפ"ז ובאמת שלפי דברי הנוב"י דם העלייה הוה גם כן דמים רבים כמו דם המקום רק שדרך דם שבא בלא שינוי בא מן המקור.

ובזה רוצה מעלתו ליישב שיטת רש"י בנדה דף י"ז להצילו מקושית התוספות אבל באמת לא נמצא כן בפוסקים. אמת שברמב"ם פ"ה מהלכות א"ב משמע קצת כן שכתב שרוב דמים הבאים כאן הוא מן החדר משמע שגם בעלייה יש דמים רבים רק שכל שמצאו כאן הן מן החדר שדרכם לצאת בלי שינוי מן החדר ובמחכת"ה הנוב"י שלא ראה דברי רש"י בב"ב דף כ"ד דרוב ומצוי ופירש"י דרוב דמי החדר דהיינו המקור יותר משל עלייה וא"כ מבואר בהדיא דדם העליה מועטים ועכ"פ שוב אין מקום ליישב דברי רש"י. אמנם באמת לולא פירש"י היה מקום לומר שדם העלייה ג"כ מרובים כמו דם המקור רק שרוב יוצא מן המקור שהעלייה אין שופך לחוץ ורק אם אירע לה חולאת וכמ"ש הרמב"ם שהוא כמו דם מכה ע"ש. ובזה היה מדוקדק מה שאמרו במשנה בנדה שחזקתו מן המקור היינו לא בשביל דיש רוב דמים במקור יותר מבעליה יש דמים מרובים ושוה לדם מקור רק שחזקתו שמה ששופך לחוץ בא מן המקור. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הש"ס בנדה דאמר ספיקו טמא אמרת לן והא אנן שחזקתו מן המקור תנן והקשו התוס' דהא גם במשנה תני ספיקו טמא ומסיים שחזקתו טמא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש כאן ספק אולי הדם מן המקור הרבה מן הדם העלייה ואת"ל ששוה לדם השלייה מכל מקום יש כאן חזקה שבא מהמקור שעפ"י רוב בא מן המקור א"כ יש לומר שזה שאמרו במשנה שספיקו אם הוא נגד דם העלייה או לא טמא לפי שחזקתו מן המקור אבל הם דלא שנו שחזקתו מן המקור א"כ ספיקו טמא רק מספק דדלמא שווין הם וא"כ שוב אינו כודאי וע"ז אמר דודאי טמא משום דחזקתו מן המקור. ובזה יש ליישב קושית התוס' על רש"י דהכי מקשה אביי כיון דזה ספק שמא שווים הם הדמים רק שחזקתו מן המקור מסייע ואף דצריכה לשחות מידי ספיקא לא יצא וא"כ אנו רק ספק וא"כ גם מן הלול ולפנים אינו רק ספק ולא ודאי וזה דאמר אי בתר ספק אזלת שניהם ספק ואי בתר חזקה אזלת א"כ מן הלול ולפנים ודאי טמא דהחזקה מסייע ומן המקור יוצאים כדרכן אבל מן הלול ולחוץ דלא חזקה שוב טהור דהא אין רוב בודאי וא"כ שוב יש לטהר ויתכן יותר דבאמת מן העלייה איכא קורבא וא"כ כל שיש ספק שמא שוה הדמים שוב הקרובא מוכח יותר והחזקה ליכא כאן:

ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דהיאך מייתי אביי ראיה דאזלינן בתר רוב דהרי אם נימא דבתר חששא אינו רק ספק ואם לבתר חזקה עכ"פ מן הלול ולחוץ הוה טהור. ולפמ"ש אתי שפיר דמן הלול ולחוץ שוב לא שייך רובא דיש לומר דשווים הם וכל שאינו רק ספק וליכא חזקה וגם רובא ודאי ליכא שום קורבא יותר מעלה וראייתי אביי דאזלינן בתר רובא הוא מן הלול ולפנים דיש חזקה דהוא מחמת רובא שעפ"י רוב הדם יוצא מן החדר וע"ז חידש לו רבא דהיא רוב ומצוי והיינו דבאמת יש כאן תרי רובי רוב דמים וגם מצוי יותר לצאת מן החדר ושפיר מייתי ראיה מר"ח ומיושב קושית התוס' דע"כ משום דמצוי היא דאל"כ מחמת רוב לחוד עכ"פ אין שורפין את התרומה דיש חזקת טהרה וגם קורבא ועדיף יותר וע"כ דהיא מצוי ועיין תוס' נדה דף י"ז ד"ה ואין ויתכן יותר דבאמת אינו ברור שיהיה דם החדר מרובים רק שכיון דחזינן דמצוי יותר לצאת מן החדר דהוא ע"כ שכן יסד הקב"ה בהטבע שישפוך מותרי הדמים לחוץ ומדחזינן דבעלייה אינו דרך שתשפך ע"כ ששם אין כאן ריבוי דם כ"כ וא"כ מזה שמצוי כן ע"כ מוכח שרוב היא ועיין שו"ת נוב"י מהד"ב חיו"ד סי' קי"ד בהגהת בנו הרב ז"ל ודו"ק. הנה הארכתי לחיבת פה קודש הנוב"י אבל כבר כתבתי דברש"י בב"ב מבואר כן בהדיא ובתוס' בנדה דף י"ז ד"ה מן הלול מבואר כן בהדיא דהן רבים וגם מצד הסברא הוא כן וכמ"ש אין לדבריו מקום. ומ"ש מעלתו דגם על דרך השני שכתבתי עפ"י דברי הרמב"ן והט"ז ביו"ד סי' רצ"ד גבי ענבי דמצעי דבמקומו ממש ודאי קורבא עדיף וה"ה כאן כיון דרוב אתרע שוב עכ"פ מן הקורבא היא וע"ז כתב דגם הקורבא אתרע ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ומ"ש מעלתו ליישב דברי רש"י בגיטין דף מ"ו גבי נמצא ביד מין דהוא משום כאן נמצא כאן היה יפה כתב וכוון לדעתי שגם אני בחבורי על יו"ד סי' רפ"א הארכתי בזה זו"ז מ"ש מעלתו על גוף הפירוש בדברו הר"ש שהנוב"י כתב שהרופאים לא ידעו מזה הנה זה מהלכות הרופאים ואחרי שהכו"פ וכל הגדולים שהבאתי שבחו דבריו ודברי הר"ש מבוארים כן מה"ת לומר דנשתנה הענין והרופא שב"ק פראג אולי לא ידע כי גם אני שאלתי פה לרופא מומחה ומפורסם וצייר לי הענין כן וגם המילדת ציירה על הכתב כן ואמרה שקרה כן כ"פ ורפאת כמה נשים וא"כ חלילה חלילה לפקפק על ההיתר ודו"ק:

והנה בשנת תרט"ו עש"ק צו י"א ניסן הגיעני תשובה מביזנאב מהרב האב"ד מו"ה אברהם העלליר נ"י וזה שאלתו אשה בת נ"ב שנה אשר כבר אתחזקה כי חדל להיות לה אורח כנשים ואחר שהוחזקה כן נתאווה לה חולי שבירה והדאקטיר מומחה הגיד כי הוא זה הנקרא פערפאהל ובהיותה שוכבת במטה עולה האם למעלה כראוי ואחרי עמדה והולכה מעט האם נופל למטה וכאבה רב ועצום עד כי ההילוך קשה לה וחשבה זה כמה לשות עצות בנפשה להקל כאבה שתוכל לילך חגרה בעוז מתניה ומאחיריה קשרה באותו חגור חתיכת פשתן ארוך להמשיכו דרך בין רגליה עד למעלה לקשרו גם לפניה באותו חגור למען תהיה אותה חתיכת פשתן למחסה עוז במקום נפילת האם בין רגליה שלא יהיה מוטל נופל בכובד ואמנם אם שכאבה הוקטן עי"ז מכל מקום אליה וקוץ בה כי אותה חתיכת פשתן שמחזקת האם בין רגליה לסיבת חיכוך החתיכה בהאם נסרט ונתאדם שם עד שחתיכת פשתן הנ"ל מלאה מראות דם כאשר אשה אחת הציצה שם וראתה שכמו עגול בשר מונח בבית החיצון וברצותה תעלהו למעלה בנחת עד מקומו הראשון אך שתיכף בהילוך האשה חוזר ונופל למטה וראתה גם כן שאותו עיגול בשר במקום פגעו באותו חתיכת פשתן הנ"ל נראה מראהו מסורטט ואדום שלא כמראה בשר בית הסתר אך כמו מכה טריה ושום הרגשה מן פתיחת המקור או אף מן זיבת דבר לח אין מרגשת רק לפעמים כשיושבת מרגשת זיבת דבר לח ובדקה כמה פעמים אותה זיבה ומצאה רק מראה לובן אבל מראה אודם שעל פשתן הנ"ל אינו בהרגשה כלל בשום פעם וע"ז כתב מעלתו כי כאן עדיף מן שבירת פארפאהל המובא בספרי אחרונים ומקורו מדברי הר"ש הובא ביתה יוסף סי' קפ"ח וכאן אף המחמירים בפארפאהל יודו שעיקר ההיתר שם משום שאין דרך ראיה בכך וע"ז יש כמה עקולי ופשורי אבל בנדון דידן יש היתר ברור כי העין רואה שבליטה זו שבבית הרחם היא מסורטט ומשונה ורק כשמתחכך שם חתיכת פשתן הנ"ל הוא מתאדם אבל בהעלות הבליטה למעלה למקום הראוי אם תבדוק אז לא תמצא שם דם כלל הרי נודע דדם זה שעל הח"פ הוא ממכת פצע של סריטתה באשה ושום הרגשה לתניהו א"כ אף ז' נקיים א"צ שי טהורה היא ואף לפמ"ש הרמ"א דבשעת ווסתה או משלשים לשלשים אינה תולה במכתה משום דאל"כ לא תקמא לעולם אין זה אמור אלא כשאין ידוע דדם זה היא מן המכה אבל בנדון דידן הרי נודע דדם זה היא מן המכה ועוד דדוקא באשה שעדיין מוחזקת שיש לה דם נדה ועכ"פ באיזה פעם רואית דם נדה שייך הטעם דא"כ לעולם אתה מטהרה אבל בנדון דידן שכבר חדל האוסר ונתחזקה בכך בטרם בא לה חולי הנ"ל ל"ש דא"כ לא תטמא לעולם דכך היא המדה שלא תטמא זה תורף דבריו. והנה מ"ש שאין צריכה ז' נקיים כלל כי לא שייך הטעם כי נודע שדם זה הוא דם המכה הנה יתבאר לפנינו שאינו מקרי דם המכה אך מ"ש כי כאן לא הוחזקה בדם שכבר חדל להיות לה אורח כנשים הנה כאן אנו רואים שאינו כן שהרי מרגשת זיבת דבר לח ובדקה ומצאה דם לבן והנה עינינו הרואות שיצאה ממנה דם ואף שהיא דם טהור מכל מקום גם דם טהור בא מן המכה ואף שחדל להיות לה אורח כנשים מכל מקום אולי שבסיבת הקלקול של האם שניתק למטה אולי עי"ז היא מוציא הדם אף שחדל לה אורח מכל מקום היינו באשה בריאה ונתמעט מותרת הדמים אבל כאן מתוך שניתק הרחם למטה אולי תוציא דם טמא ג"כ כי ממקור אחד בא. הן אמת דלפמ"ש הרא"ה בספר החינוך פ' אחרי כי מה שאינו מהחמשה דמים אינו בא ממקום טמא ע"ש מצוה ר"ז אבל באמת אנן קי"ל דכל הדמים אף הטהורים באים מן המקור כמ"ש בתה"ד סי' רמ"ה בשם הרמב"ן וכן משמע פשטת הלשון הש"ס ע"ש וא"כ רואים אנו שאשה זו חזרה לראות עכ"פ מן המקור ואף אם נימא דהוא ספק אם בא מן המקור כמ"ש בשו"ת שב יעקב סי' מ"א בשם הגאון מוהר"ל מכל מקום מידי ספיקא לא נפיק וכ"כ בסדרי טהרה סי' קפ"ח ס"ק ד' בתשובתו לדודו הרב ז"ל ע"ש אך בגוף ההיתר נראה לפענ"ד דהדבר נכון דלפמ"ש הכו"פ בביאור דברי הר"ש הנה גם זו ניתק הרחם ופה של הרחם היא הבליטה היוצאת ואף שמוציאה דם נדות ממש מכל מקום בכהאי גוונא טהור דדוקא אם מוצא דם למעלה היא דמטמאה ולא כשהיא בבית הרחם וא"כ הוה כמו דם מכה וכמו שהארכתי למעלה ומעלתו הבין שאינו ענין לדברי הר"ש אבל באמת גם כוונת הר"ש הוא לזה כמ"ש בכו"פ באורך והארכתי בזה למעלה והדבר א"צ אריכות כ"כ כמ"ש למעלה וכאן לא שייך אין לפתיחה הקבר בלא דם כמ"ש הכו"פ ועיין בבאר יעקב שהוא ואחוזת מרעיו קבלו וקיימו פירוש הגאון הכו"פ הנ"ל ולא היה להם ספר הכו"פ רק מה שהעתיקו להם בכת"י ושם מבואר בשם שבות יעקב בזקנה להקל וא"כ כאן א"צ לבא מטעם הסריטה שנוגע בחתיכת פשתן רק דאין זה מקרי ראיה דראיה לא הוה רק כשהיא רואית למעלה מבהר"ח אבל לא בכה"ג וכמ"ש הכרו"פ שם לפרש כן דברי הר"ש וסמך ע"ז כשאינה מרגשת וכאן המראה אודם אינה מרגשת כלל ובפרט שחדל להיות לה אורח כנשים. ומ"ש מעלתו שעיגול בשר מונח בבית החיצון זה באמת היא של רחם שהיא כמו מעי וכמו שצייר הכו"פ וע"כ נראה שאף ז' נקיים אינה צריכה שאין זה דרך ראיה כמ"ש הכו"פ ומכ"ש שיש לתלות שבא מחמת הסריטה וכמ"ש מעלתו וז"ב. ואחרי כי נחתם האגרת אמרתי להוסיף דלכאורה דברי הכו"פ תמוהים דמה"ת לחדש דאין דרך ראיה רק כשרואית בלמעלה מן הרחם. אך לפענ"ד נראה דהנה בעינן דרך הרגשה וחזקת דם שבא בהרגשה וביאור הענין שאם הדם בא מן המקור עפ"י חוקי הטבע אזי מתעוררת האשה בזה שהרי כן יסד הקב"ה בחקי הטבע שמותרות הדמים תשפוך החוצה וחום הטבעי מתעורר בזה וע"כ היא מרגשת אבל בנופל האם למטה וחולשת העורקים היא שאין מעצור לה להחזיק הדם עינינו הרואות בכל ענין אם הוא בא מחמת רפיון אין זה אותו הדם שמוציא אם בא בחזקת הטבע וכיון שהוא בבה"ח שוב אינה מרגשת וע"כ ממילא היא טהורה וגם בפתיחת הנקבים עינינו הרואות איש בריא הוא מרגיש בעת יפתחו הנקבים אבל כשהם חולים כמה חולים שמשתינים וגם מוציאים רעי ואינם מרגישין וגם ש"ז כל שאינו יורה כחץ אינו מזריע וע"כ כל שנחלש ואינו מרגיש אין זה אותו זרע היוצא בהרגשה וא"כ ה"ה בזה כנלפענ"ד דבר חדש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' שכתב שבזקנה גם הנוב"י מודה והעיקר דבפערפאהל יש להקל ועיין חולין דף ל"ח דמחלק בין שותת למתרזת ופירש"י דכל שמקלחת למרחוק חיות הוא זה ע"ש ומשמע גם כן דכל ששותת אין בה חיות ולכך א"י להתריז למרחוק ומזה גם כן ראיה למה שכתבתי דכל שנחלש האם אין בה כח כל כך להרגיש בעת יציאתה משא"כ כשהיא בריאה היא מקלחה למרחוק הדם ובכח וע"כ היא מרגשת:

והנה בשנת תרט"ז א' קרח הגיעני תשובה מהרב מוה' יוסף משה בהרב האבד"ק אוליניב במה שאירע שם באשה שיש לה חולי השבירה ר"ל ולפעמים הבני מעיים יוצאים לחוץ ובעת שיושבת על המטה להחזירה לפנים מצאה על הכתונת דם ואח"כ כשרוחצת פניה שלמטה ובודקת היא בעד והיא נקייה והיא זקנה חדל להיות לה אורח כנשים והביא דברי הס"ט סי' קפ"ח ס"ק פ' שהביא בשם פ"י ושו"ת מעיל צדקה שאין מחזיקין דם במכה זו והביא ראיה דאין מחזיקין דם בבני מעיים וכתב בשם הר"ן דבאמת נראה לעין שמוצא דם וגם רופא אחד העיד כן והנה מ"ש בשם ברית אברהם והשיג על המחצית השקל במ"א סי' שכ"א כתבתי בתשובה אחרת בחבורי כת"י שהתחלת בשנת תר"ה. אמנם מה שנוגע לדינא הביא דברי הש"ך ביו"ד סי' קפ"ז ס"ה דמצריך ז' נקיים בא"י אם המכה מוציאה דם ובנוב"י סי' מ"א השיג ע"ז וכתב מעלתו דכאן גם הש"ך מודה לפי מה דאסבר בשו"ת נוב"י שם דברי הש"ך דהמקור בודאי מוציאה דם ואין ספק מוציא וודאי וכאן שחדל להיות לה אורח כנשים שוב הוה ספק השקול וכתב שמצא כן בנוב"י סי' נ"ה שם ואף דבסימן נ"ח החמיר בחולי השבירה שם מיירי שרואית תמיד בכל עת שבודקת וכאן בזקנה ודאי מותר הנה כל אלו הספרים אינם תחת ידי לפי שאני כותב בכפר טריסקאוויץ אבל לענין דינא יש להתיר מהנך טעמים שכתבתי:

והנה בשנת כת"ר יום ג' שמות ט"ו טבת נשאלתי באשה אחת שהיא מעוברת כשבעה חדשים ומתחלת עבורה עד הנה היא רואית על עד הבדיקה כמין קרטין קטנים הנלקחים ביד ונשאלתי מה דינה. והנה אין לדמות לדברי הט"ז ששם היתה מרגשת כאב וגם ע"ז חולק זקני הח"ץ ז"ל סי' ע"ג וכאן אינה מרגשת שום כאב אך הדבר מובא בשו"ת עבודת הגרשוני סי' כ"ב שהובא בשו"ת ח"ץ שם ואף שהח"ץ חולק ע"ז מטעם שכל שאין שום כאב ומכה ולא צער מה"ת לתלות בדברי הבאי במה שאמרו הרופאים והלא יותר טוב לומר דבא מן המקור. אך לפענ"ד נראה כיון דהוא בימי עבורה והיא בחזקת מסולקת דמים מהראוי לתלות במ"ש הרופאים מלתלות בדם המקור שלא שכיח ואף שאינו ברור אם היא מסולקת דמים כמ"ש בחבורי כת"י עכ"פ כיון דאתרע לה רוב שעכ"פ אינו שכיח שתראה כל זמן שהיא מעוברת ובפרט כשהיא יותר מן ששה חדשים פשיטא שיש לתלות שאינו דם כיון שנלקח ביד ואף שרוב עדיף מחזקה כאן בודאי אתרע לה רובא ומה גם שדם זה אינו מהרוב דמים ודו"ק. והנה מה שהקשה הרא"ש בכלל ב' סי' י"ח להרשב"א בהך דרופאים דאמרו מכה יש לה במעייה תטיל למים וע"ז הקשה כיון דיש לה מכה שממנה באין א"כ תולית במכה ולמה ליה להטיל במים ומוהר"ם לובלין והח"ץ סי' מ"ו נדחקו ואני בעניי לא ידעתי קושיא כלל דבאמת תולין במכה אבל אם דם המכה משונה מדם ראייתה אין תולין במכתה כדאמרו בנדה דף ס"ו וכן קי"ל בסי' קפ"ז ולפ"ז הך מעשה דקליפות ושערות הנה דם ראייתה בודאי אינו כדם מכתה ודם מכה הוא לח וזה יבש וא"כ מנלן לדמותו לדם מכה ולכך הוצרכו להגדת הרופאים שהמכה הלז מפלת קליפות אדומות ומהמכה הלז באו ולכך אם נמוחו טמאה דהרי דם הוא ואינו כדם מכה דדם מכה לח וזה יבש ורק אם לא נמוח הרי ראיה דהמכה הלז מוציא כמין קליפות וא"כ תולין במכתה ואמרינן שמכה זו משאר מכות ומוציא קליפות אדומות אבל כי נמוח א"כ אי אפשר לתלות בדם מכה שהרי סתם מכה מוציא דם לח וזו יבש היא בשעה שיוצא מהמכה וא"ל דמכה זו היא משונה דא"כ שוב לא היתה צריכה להיות נמוח וכל דחזינן דנמוחה א"כ אי אפשר לתלות במכתה ומה"ת לומר שנשתנה כ"כ משאר מכות וז"ב כשמש לפענ"ד. וראיתי בתפארת לישראל מהכו"פ סי' קפ"ז ס"ק ה' שכתב שקושית הרא"ש מבואר בירושלמי פ"ג דנדה ה"ב דמקשה על רמב"ח דאמר דדם יבש טהור ומקשה מהמעשים אלו שאמרו שמכה היא הא אם לא היה לה מכה היתה טמאה וכתב שזו קושית הרא"ש ואני תמה על עצמי דלא פגע ולא נגע והירושלמי מקשה דאם דם יבש טמא למה אמרו מכה יש לה והא בלא"ה טהורה מחמת שהיה יבש וכל שלא נימוחו טהור אף אם לא היה מכה והנה בהא דמבעיא ליה בדם יבש מאי כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא עד דמידב דייב ליה וכו' ואמר תניתיה. ולכאורה תמוה דאם נימא דהרגשת זיבת לח סגי אף בלא הרגישה פתיחת פי המקור א"כ מה ראיה לזה דודאי לענין טומאה לבעלה יש לומר דכל שלא הרגישה פתיחת המקור והרגשת זיבת לח לא הוה טהורה אבל טהרות ל"ש הרגשה ולכך אף יבש מטמא והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דזה גופא מספקא ליה להש"ס אי סגי בהרגשת זיבת לח ול"צ הרגשת המקור ועיין שו"ת שב יעקב שהאריכו בזה ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק סי' נ"ו אבל אי נימא דבעי הרגשת פתיחת פי המקור א"כ אף ביבש מטמא:

ובזה יש ליישב קושית התוס' בהא דאמרו יבש מעיקרא קא מבעיא ליה ופשיט ליה מהא דאם נמוחו טמא והקשו דכל שנימוחו לא מקרי יבש כלל. ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קא מבעיא ליה דאם סגי בזיבת דבר לח א"כ בלא הרגישה פתיחת פי המקור וראתה דם יבש היה שלא בהרגשה כלל וטהורה ומה בכך שיכול להיות נמוח מכל מקום ראתה שלא בהרגשה ושם שפיר מטמא לטהרות דדם מקרי כל שיכול להיות נמוח ואולי יש לכוין זאת בתירוץ הראשון של התוס'. איברא דלפ"ז צ"ב מה מביא מהמפלת דאם נמוחו טמאה והא שם גם כן לא בעי בהרגשה כל שילדה והפילה כמין קליפות טמאה. אך זה אינו דאם נימא דזה לא מקרי דם א"כ למה תהיה טמאה כשנימוח והא סוף סוף לא הוה דם כלל וע"כ דמקרי דם שאף כשיבש וא"כ שוב לא סגי בזיבת לח רק בפתיחת פי המקור וא"כ שפיר מטמא כשתרגיש פתיחת פי המקור. ובזה יש לומר דזה קושית הש"ס א"ה בלא נימוחו נמי דבאמת בהמפלת לא בעי הרגשה וא"כ מה בכך שלא נימוח הא דם מקרי אף שיצא יבש וע"ז משני דהוה ברי'. ובזה יש ליישב קושית הרא"ש הנ"ל שנית דיש לומר דזה הענין שתולה במכתה היא דכל שרואה דם מתוך המכה שבמקור א"כ ליכא שום הרגשה לא פתיחת המקור ולא זיבת דבר לח דהא גם מהמכה יוצא כן וא"כ לכך טהורה אבל במפלת דלא בעי בהרגשה ע"ז הוצרכי הרופאים להעד שממנו יוצא הדם ומזה בא הדם ודו"ק היטב ועכ"פ בנידון דידן שהיא מעוברת והיא רואית כמין קרטין אדומים יש לומר דאין זה דם כלל מהמקור דהרי רואית שלא בהרגשה ואיתרע רוב דם שבא בהרגשה ודו"ק היטב:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף