שואל ומשיב/ב/ג/קי

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן קי   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין כובש עדותו:

מצאתי דאתי לידי ספר שאלתות שזכיתי לקנותו ועיינתי בו ומצאתי בפרשה ויקרא סי' ס"ח שכתב שאילתא דא לי מאן דידע סהדותא לחבריה מחייב למיזל ולאסהודי שנאמר נפש כי תחטא וגו' ותניא מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל ולא תעמוד על דם ריעך. והנה חפשתי ברמב"ם פ"א מהלכות עדות וטוש"ע חו"מ סי' כ"ח שאינו מוזכר דבר זה בהם מזה ואמרתי הלא דבר הוא והנה ראיתי ברמב"ם פ"א מרוצח הלכה י"ד שלא הזכיר דבר זה בכלל אותן הדברים שחשב שם בכלל הלאו דלא תעמוד על דם ריעך ולפענ"ד הרמב"ם מפרש דמה דחשיב בסנהדרין פרק בן סורר בכלל לא תעמוד על דם רעך הוא דוקא בהגוף עצמו שאם רואה שטובע בנהר או שלסטים באים עליו וכדומה אבל מה דנוגע לממונו של אדם אינו בכלל לא תעמוד על דם רעך וכן נראה דהרי אמרו בב"מ פרק השוכר את הפועלים דשומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קידם חייב ובש"ש בשכר והרי לענין גופו של אדם כתב הרמב"ם דחייב לשכור אנשים שיצילו וע"כ דממונו קיל ואינו חייב כי אם בשומר שכר שזה מכלל השמירה וז"ב. ובזה עמדתי על לשון הרמב"ם בפ"א מעדות ה"א שכתב והוא שיתבענו להעיד בד"מ שנאמר והוא עד והנה מ"ש והוא שיתבענו כתב הכ"מ דנפקא ליה דאם לא יגיד דרשו לו יגיד ואף דהאי לענין קרבן שבועה כתיב גם נשיאת עון דאם לא יגיד ג"כ בזה וזה נכון דלכך בעי שיהיה תועלת ממון בעדותו וכמ"ש הכ"מ שם וכן נראה מלשון השאלתות שם אבל מה שכתב בד"מ דקדק הכ"מ דדוקא בד"מ ונדחק בטעמו ולפמ"ש אתי שפיר דבד"נ מחויב העד להגיד אף כשלא יתבענו משום לא תעמוד על דם ריעך וז"ב. ואולי גם הת"כ פ' קדושים וגם השאלתות לא מיירי רק בד"נ אבל בד"מ לא שייך לא תעמוד על דם רעך ולכך לא הזכיר הרמב"ם בהלכות עדות ורמז לזה במ"ש והוא שיתבענו בד"מ שוב מצאתי בספר שערי משפט הלכות עדות שהאריך להוכיח מדברי השאלתות דאף בלא תבעו חייב להעיד מלא תעמוד על דם ריעך ולפענ"ד נראה כמ"ש ומ"ש ראיה מהרמב"ם שכתב במנין המצות מצוה רצ"ז בל"ת שגם בענין ממון תכלל האזהרה הזו והביא הך דספרא הנה בספרו היד כפי הנראה חזר בו או דגם שם לא כתב הרמב"ם שזהו אזהרה רק שהוא בכלל האזהרה דפשיטא דגם אבידת ממונו הוא בכלל השבה אבל מכל מקום אינו עובר על לאו זה בממון וראיה ברורה נראה לפענ"ד דהרי בע"א אינו עובר בלא יגיד כמבואר בב"ק דף נ"ו וכ"כ הכ"מ בהדיא בפ"א מעדות והיינו דבעינן כפירת ממון ואם איתא הא עכ"פ מוזהר בלאו דלא תעמוד על דם רעך דאין לומר שאינו הצלה ברורה דאינו חייב רק שבועה מ"מ עכ"פ יכול להיות שתהיה בו הצלה ואפשר שלא ישבע וישלם ופשיטא דבגופו מחוייב להציל אף שאין הצלה ברורה ופ"נ דוחה ואף ספק דוחה שבת וא"כ מבואר דלא שייך הלאו דלא תעמוד על דם רעיך בממון וזה ברור כשמש. ומ"ש ראיה דשייך לא תעמוד אף בממון דאל"כ קשה למה לי קרא דנשים פטורות מלהעיד תיפוק ליה דהא הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא דאין מקבלין עדות בלילה וע"כ דחייבת משום הלאו לק"מ דלא שייך מ"ע שהזמן גרמא דמה דאין מקבלין עדות בלילה לא משום זה דאין מצוה להעיד בלילה רק מטעם אוחרא שהיא כדין שפסול בלילה וז"פ ואין צריך אריכות דברים ומצאתי ברמב"ן בדיני דגרמי וכ"כ בנימוק"י פרק הכונס דאם כובש עדותו אינו חייב בידי אדם דזה אינו רק מגמילות חסדים ואינו שייך גרמי ואם נימא דמוזהר משום לא תעמוד על דם רעך פשיטא דהיה חייב בדיני אדם דהתורה הזהירה עליו והרי טעינה ופריקה ודאי אינו רק מתורת גמילות חסדים ופשיטא דחייב לפרוק מן הדין ודו"ק היטב. והנה אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף במה דאמרו במכות דף וא"ו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ורש"י ותוס' נדחקו בזה דמה טעם יש בדבר ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמ' בד"נ דעובר על לא תעמוד על דם ריעך וחייב אף כשלא יתבענו וכ"כ הכ"מ לפי דרכו דחייבין להעיד אף כשלא ידע ולא תבעו להעיד דחייבין לנקום ממנו ולקיים מצות ובערת הרע וא"כ בשעת ראיה נצטרפו הקרוב והפסול עם כשר דהא נתחייבו להעיד ולכך שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל בד"מ דלא נתחייבו להעיד וא"כ שוב לא נצטרף הקרוב או פסול דבשעת ראיה לא נצטרף וגם בשעת תביעה על הקרוב או פסול לא חל החיוב הגדה ולא נצטרף כלל ולכך בד"מ כשר ולפ"ז צ"ל דרבי דס"ל דגם בד"מ שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול הוא משום דמכל מקום נצטרפו בעת הראיה דהרי התרו בו ולזה אמר אימתי בזמן שהתרו בו אבל זה טעות דבד"מ לא שייך התראה ובדיני נפשות גם ר"י מודה דבטל וצריך לומר דרבי ס"ל דאף שלא צריך להעיד מכל מקום אם בשעת ראיה היה מתכוין להעיד מצטרף ויש להאריך. עוד נראה לי לחלק דלא שייך לא תעמוד על דם רעך בדיני ממונות דבאמת בד"מ לא אברי סהדי אלא לשקרי א"כ כל זמן שלא תבעו להגיד לו לא שייך לא תעמוד על דם ריעך דשמא זה לא יצטרך לזה וע"כ אינו מתחיל חיוב חלות הגדת העדות רק בעת שבא ותבעו להגיד לו משא"כ בדיני נפשות ובזה נראה לפענ"ד החילוק שחילק ר"י בין דיני ממונות לדיני נפשות דד"מ לא שייך שנצטרף קרוב או פסול דהוא לא נתכוין מתחלה להעיד וגם הכשר אז לא ידע אם יצטרך להגיד כלל משא"כ בדיני נפשות. ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו שם דשואל אי למחזי אתו או לאסהודי אתו והקשו בתוספות א"כ לא יהרג אדם מעולם דהקרובים יאמרו דלאסהודי אתו. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' פירשו דקושית הש"ס היכא ידעינן קאי על ד"מ דבד"נ ידענו ממה דהתרו בו וא"כ שפיר אמרינן אי למחזי אתיתו דהיינו שלא לשם עדות כלל או לאסהודי אתיתו היינו אם יצטרך אבל בדיני נפשות לא שייך למחזי כלל דהא צריך עדים ורק דהקרובים פסולים וא"כ כל שיש שנים בלעדם ודאי ל"מ מה שהתכוונו להעיד דהא הם פסולים להעיד. ובחידושי אמרתי דלפי מה שנתבאר בש"ע סי' כ"ח ס"ב בהג"ה דכשמכריזין חרם בבהכ"נ על כל מי שידע בעדות שיבא ויעיד דחל גם על הקרובים דניהו דהב"ד לא יוציאו ממון ע"י הקרובים אבל מכל מקום ע"י החקירות יוודע האמת ע"ש ובסמ"ע שם דהביא דברי הגהת אשר"י שהביא שני דיעות בזה וא"כ בד"מ שפיר שייך לשאול גם לקרובים אם לאסהודי קאתו ולפעמים יצטרכו להעיד משא"כ בדיני נפשות דלא שייך כלל לשאול ע"ז דודאי לא אתו לאסהודי ואינם עדות כלל ודו"ק היטב ועכ"פ הדין דין אמת דבעי תביעה בד"מ ולא שייך לא תעמוד על דם רעך. וראיה ברורה נראה לפענ"ד מהא דאמרו בכתובות דף כ' דרב אשי הוה ידע סהדותא לר"כ ולא הוה דכיר ולבסוף נזכר וכו' ואם איתא דחייב על לאו דלא תעמוד על דם ריעך פשיטא דהיה רב אשי שם על לב עוד בטרם הזכיר לו ר"כ למען לא יעבור על לאו וע"כ דאינו חל בלי תביעה ודו"ק היטב. עוד נראה לי דבלא"ה לא שייך לא תעמוד על דם ריעך דהרי בע"א לא הטילה התורה החיוב דאם לא יגיד לפי שאין בו תועלת ממון וכמבואר בב"ק דף נ"ו ולפ"ז הנה כל אחד מהעדים אינו יכול לגמור בלא רעהו והוה כזה אינו יכול וזה אינו יכול דאמרו בשבת דף צ"ג דלר"ש פטור ואף לר"מ ור"י דחייבים היינו שניהם ביחד חייבים אבל הלאו דלא תעמוד על דם רעך הא כל אחד בפני עצמו אינו עומד על דם רעהו והרי עד אחד אף שמוציא שבועה מכל מקום אינו בכלל לא יגיד וא"כ כל שכל אחד א"י אינו חייב רק שניהם ביחד ומשום דלא יגיד כתיב וצריך כל אחד להגיד משא"כ בדיני נפשות דאף אם אין אחד יכול להגיד מכל מקום מחויב לעשות מה שבכחו אבל בד"מ מה שבכחו לבד לא חייבו התורה כלל רק עם חברו א"כ אינו בכלל לא תעמוד על דם רעך וזה נכון. אברא דק"ל על המרדכי והג"א דכתבו דהחרם חל על קרובים גם כן ואף דאינו בקרבן שבועה אבל השבועה חל עליהן דהרי חזינן דע"א אינו בכלל נשיאת עון כלל אף דעכ"פ יוכלו הב"ד לדעת מזה שורש הדבר אפ"ה כל שאינו בכלל קרבן שבועה גם בכלל נשיאת עון ליתא ה"ה בזה וכ"כ הכ"מ ובב"י סי' כ"ח שם דלכך צריך שיהיה תועלת בעדותן וגם צריך שיתבענו והיאך קבע הרמ"א דין הלז אחרי דבס"א מבואר להיפך ואולי הג"א והרמ"א מיירי כשיש צורך שעה שהב"ד מחרימין על כל מי שיודע שיבא ויעיד וצורך שעה ומגדר מלתא שאני אבל צ"ע. שוב מצאתי בספר מעיין החכמה על המצות בדף נ"ג ע"ב בדלת המתחיל יום אחיך ביום נכרו מ"ש בזה הענין ולפמ"ש דבריו נדחים. והנה נסתפקתי בדבר חדש דע"א קי"ל דאין צריך להעיד ואינו חייב רק בדיני שמים כמבואר בב"ק דף נ"ו וברמב"ם פ"ג מהלכות עדות ובכ"מ ובש"ע סי' כ"ח ובזה יש להסתפק בעדות מיוחדת כגון שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר דבד"מ כשר כמבואר בסנהדרין דף למ"ד דר"נ ס"ל כן ובכה"ג אם מחויב להגיד כיון דבד"מ מצטרף וניהו דאחד הוא מכל מקום כיון שיודע שאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון אחר א"כ הוא מחויב להגיד דהא הוא כשר לד"מ. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו במכות דף וא"ו דעדות מיוחדת כשרה בד"מ שנאמר לא יומתו על פי עד אחד בדיני נפשות הוא דפסול אבל בדיני ממונות כשר והקשה הריטב"א דמה קמ"ל הא קי"ל כריב"ק דכשר עדות מיוחדת ולפמ"ש אתי שפיר דקמ"ל דכשר עדות מיוחדת והוה שם עדות ע"ז וחייב להגיד ובזה מיושב מה דקאמר א"ה בדיני נפשות תציל ורש"י נדחק בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דה"פ כיון דאמרינן דבד"מ כשר והוה שם עדות ע"ז אף שלא ראו ביחד וחייב להגיד א"כ כל ששם עדות ע"ז מהראוי שיציל דהו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובטל כל העדות והנה התוס' שם הקשו דמ"ט דמכשיר הא לענין קרובים ילפינן ד"מ מד"נ ממשפט אחד וה"ה לענין ד"מ וכתבו דע"כ קרא לאו בד"מ מיירי דהא בד"מ עד אחד קם לשבועה. והיא תמוה דאכתי קשה ניהו דלשבועה מועיל אבל לממון אינו קם וכבר כתבתי בזה דברים רבים בתשובה ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בתוספות ישנים בכריתות דף י"ב גבי הא דאמר דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד וכתבו בתוס' ישנים דמכאן אמר רבי דכל ששמעו עדים המעשה ולא נתכוונו להעיד אינו עדות כשיבואו אח"כ להעיד ע"ש ואני אמרתי בתשובה אחת ראיה מכתובות דף כ"ח ולפ"ז לכאורה צ"ב אמאי כשר בד"מ הא ל"מ עדות מיוחדת דריב"ק בודאי לא היה יודע הראשון בעדות השני לאחר זמן ולא נתכוין לזה אלא אף בעדות מיוחדת דהיינו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אכתי לא נתכוין כל אחד בפני עצמו להעיד ולמה יצטרפו לזה כתבו התוס' כיון דעכ"פ לשבועה היה מועיל כל עדות בפני עצמו שוב נתכוונו להעיד מקרי ושפיר מועיל. ובזה מיושב קושית הריטב"א במכות שם דמה קמ"ל ר"נ הא קי"ל כריב"ק דבד"מ כשר ולפמ"ש אתי שפיר דקמ"ל אף שלא נתכוונו להעיד ומר"נ אין ראיה דהוא מיירי שראו כאחד רק דהגדה היה כל אחד ביום אחר ובכה"ג הרי נתכוונו להעיד ועיין סנהדרין דף למ"ד דכלהו רבנן דר"נ כלהו ס"ל כרבנן דריב"ק וה"א דלא קי"ל כריב"ק משו"ה קמ"ל דאפילו בעדות מיוחדת שלא ראו כאחד אפ"ה מצטרפין ושם במכות מיירי מעדות מיוחדת כזה וזהו דומיא דריב"ק דלא היה כאן רק עדות אחד אחד בפני עצמו ואפ"ה מצטרף. ובזה מיושב מה דאמרו אלא מעתה בד"נ תציל ועיין רש"י שנדחק ולפמ"ש אתי שפיר דהנה כל הטעם דבדיני נפשות לא מועיל ובד"מ מועיל משום דבד"מ מועיל שעכ"פ נתכוין להעיד עכ"פ לשבועה ובד"נ לא מועיל עדותו כלל ולא נתכוין להעיד ולפ"ז לענין הזמה מהראוי שיצטרפו ועיין קצה"ח סי' ל"ו ס"ק ל"ו וס"ק ד' מ"ש בשם הב"ח ודו"ק. והנה בטעם הדבר דצריך שיתכוונו להעיד נראה לפענ"ד דאם לא כן הו"ל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש ולאו אדעתא ומה"ט שואלין אי למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו. ובזה מיושב קושית הפנים מאירות ח"ג סי' ל"ו אמ"ש הרמב"ם פ"ה מעדות הלכה ה' דאם היו כלם כשרים אחד שלא נתכוין או שנתכוין להעיד חותכין הדין על פיו וע"ז הקשה מדברי התוס' הנ"ל דכל שלא נתכוין להעיד בטל העדות ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דהוה מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ולפ"ז כל שראה וכיון העדות אף שלא רצה להעיד אבל מכל מקום כיון עדותו שוב כשר. ומה יקר בזה לשון הרמב"ם במ"ש שם הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה והיינו בד"מ צריך שיתכוין העדות אף שלא רצה להעיד ובד"נ כשעשו התראה מועיל ודו"ק היטב. עכ"פ מבואר היטב דבד"מ כיון שמועיל לענין שבועה בודאי כיון עדותו מקרי. ומן האמור מבואר ראיה להצ"צ סי' ס"ה ודלא כבנו בהג"ה דכל שנתכוין לאיזה דבר אף שהוא קל מאותו דבר לא שייך כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש דהרי בד"מ אף שנתכוין רק לשבועה לבד שהיא קל מהוצאת ממון אפ"ה מועיל ודו"ק. והנה נסתר מחמתו כל דברי הנוב"י מהד"ק סי' ע"ב במה שהאריך לדחות דברי המהר"א ששון לענין עדות מיוחדת באיסור דלפמ"ש אין ראיה מדיני ממונות לענין איסורין:

והנה בשנת תרכ"ד ט' אדר שני ה' ויקרא הגיעני מכתב מהרב המאה"ג מו"ה עקיבא ארמר דיין ומו"ץ ד"ק קלאסנע במה שאירע שלוי הלוה לעצמו מעות מראובן ונתן לו טאבילציע על הבית שלו ואח"כ היה צריך עוד למעות וידע שראובן לא ירצה להלוות לו עוד והוא ידע שהבית שלו שוה יותר ויותר באופן שיוכל גם להבע"ח השני לשלם באם שיארע כי לא יוכל לשלם יוכל למכור הבית וישלם גם להשני ע"כ הלך ולוה מעות משמעון והחתים את ראובן שהוא לוה משמעון אח"כ נתגלה הדבר לראובן וטוען ראובן שבאם יביא שמעון הטראטע של ראובן והוא יטעון האמת שלא לוה ולוי החתים שמו אז יהיה לוי בבית האסורים בקרימנאל. וע"ז האריך מעלתו אם מותר לראובן לעשות זאת והביא דברי הש"ס סנהדרין הנ"ל דחייב להשכיר בממונו אנשים שלא תעמוד על דם רעך ומזה מוכח דבסכנת נפשות מחוייב לבזבז כל ממונו והוא האריך להקשות על הב"ח בי"ד סי' רל"ב שכתב דממון אינו מחויב לתת ועיין ט"ז וש"ך שם ס"ק ט"ז בסעיף י"ב בהג"ה שם ובאמת לא מוכח משם דשם באמת אם יש לחברו ממון מחויב להחזיר לו כמבואר ביו"ד סי' רנ"ב ועיין ש"ך חו"מ סי' תכ"ו וא"כ אינו רק שנותן עבורו אבל הוא מחויב להחזיר לו ואף שספק שמא לא ישלם לו בזה יש לומר כיון דעל פי רוב ודאי יעשה כל טצדקי וישלם לו וע"כ מחויב לתת אבל שיתן ממונו בעד ל"ת אינו מוכח משם וז"פ. ובזה מיושב גם מה שהקשה על הב"ח חו"מ סי' י"ב בלא תגורו מפני איש דכתב הב"ח דאינו מחויב בשביל זה להכניס עצמו בסכנת נפשות וגם אינו מחויב לתת מעות בזה ע"ש ולפמ"ש אין ראיה מסנהדרין כמ"ש ומ"ש ראיה מהא דאמרו בכתובות דף ח"י דאם טוענים אנוסים היינו מחמת ממון דאין אדם משים עצמו רשע הרי דמחויב לבזבז ממון לק"מ לפענ"ד. והרי גדולה מזו אמרו שם י"ט א' דקסבר ר"מ דמחויב להיות יהרג ואל יעבור וכלם הקשו דפקוח נפש דוחה כל עבירות שבתורה וכתבו הקדמונים בשטה מקובצת דאף דמן הדין אינו מחויב כל שרק מדת חסידות אין אדם משים עצמו רשע לומר שעשה שלא כדרך שמחוייב להחמיר על עצמו ועיין קצה"ח סי' ל"ה שכתב כן מדעתא דנפשיה וכיון לדברי הקדמונים הנ"ל. וגם יפה חילק מעלתו דמה שאדם עושה מעצמו לזייף חתימות אינו בכלל לא תעמוד על דם ריעך יפה כתב בזה ושאני התם דנטבע בנהר ואירע לו מקרה רעה אבל א"צ לזה וכמ"ש. ובזה מיושב מה שהקשה מב"ק דאמר שיכול מינקט פזרונא והא מחוייב לבזבז ממון ומכ"ש שלא יכה חבירו. ולפמ"ש אתי שפיר. וגדולה מזו מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק דף פ' בעובדא דחסיד שאם מגיע לחברו איזה היזק אף בשביל פ"נ אינו רשאי לעשות לחבירו חשש היזק והארכתי בזה בסוגיא דב"ק דף סמ"ך אם מותר להציל עצמו בממון חברו אף לשלם דחבול ישיב רשע גזלה משלם ועיין פר"ד במה שהאריך בסוגיא דעירובין דף מ"ה ע"ש ומה שהאריך אי בכתב שייך לא תענה דכתיבה לאו כדיבור דמי הדבר פשוט דעובר והרי נמה נדחקו התוס' בב"מ דף ע"ב דלמה יהיה השטר כשר הא העדים עוברים בלא תשימון והרי שם היה בכתב ועיין בכמה מקומות בתוס' מ"ש בזה וע"כ דבעדות כל שגורם לחברו היזק עובר בלא תענה ואדרבא כתיבה מקרי מעשה טפי מדיבור בעלמא וזה ברור ופשוט ועיין סי' פ"א בחו"מ דבכתב ל"ש שלא להשביע. ודרך אגב אכתוב מה שנשאלתי עוד מהרב הנ"ל באחד שרצה לעשות לעצמו ברייהויז וצריך לקחת הרשאה משכינו ואחד מהשכינים נתן לו חתימתו במתנה רק באם שיצליח בברייהויז יתן לו איזה מתנה ועתה כשהצליח אי יכולין הב"ד לכוף לזה שישלם לו או דלמא דהוה כזה נהנה וזה לא חסר דכופין על מדת סדום וע"ז כתב הוא דכאן יש חשש שריפה חלילה בלילה וגם שמע מאיזה גדולים דבת שאינה רוצית לתת חתימתה להבנים ובדיניהם גם הבנות יורשים שמחוייבים לתת מעות להבנות ואינם מחוייבות לתת פטורים בחנם ושאל אם זה אמת הנה זה אמת ונמצא בשו"ת פני משה תשובה ארוכה בזה ואני כתבתי בזה בתשובה סמיכות ע"פ דברי התוס' ב"ק דף מ"ב ואף דבתה"ד ורש"ל מפקפקים על דברי התוס' מכל מקום הדין דין אמת ומכ"ש כאן דאינו מחוייב לתת חתימה בחנם וז"פ וברור:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף