שואל ומשיב/ב/ג/קח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן קח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין חציצה בטבילה.

נשאלתי במה שאירע שאשה אחת היה כאב השינים ונעשה נקב שם בשן ורופא עשה לה רפואה וסתם הנקב בעופרת ואמר לה שאחר כלות שלשה חדשים תסיר העופרת מהשן. וע"ז נשאלתי היאך תעשה בטבילה של מצוה. והנה יש לדון אם משום שאינו ראוי לביאת מים כיון שסתם בעופרת אם מצד שחוצץ כיון שיש קפידא בזה. ולפענ"ד נראה דאין בזה בית מיחוש דהנה מצד שבעינן ראוי לביאת מים ליכא חשש כאן דהא השן סתום תמיד וא"כ מה דנפתח מצד הכאב וסתמו נשאר על תכונתו הראשונה ולא שייך כאן ראוי לביאת מים ובפרט דשינים הוי בית הסתרים ולשיטת הריטב"א בקידושין דף כ"ה לא בעי ראוי לביאת מים רק מדרבנן ופשיטא דיש להקל. אמנם מצד החציצה לכאורה היה נראה דלא שייך כאן חציצה כיון דהוא עושית כן משום רפואה וא"כ זו בודאי אינה מקפדת דאף שיותר היה נוח לה שלא תצטרך לסתום בעופרת אבל כעת שצריכה רפואה לא שייך לומר דמקפדת ואף דרובא דעלמא מקפידות מכל מקום נראה לפענ"ד הנה מלבד דמהרמב"ם הבין הב"י ריש סי' קצ"ח דעיקר תלוי בקפידתה וכל שהיא אינה מקפדת מה לה בהקפדת אחרים אלא אף לפי דעת כל הפוסקים דחלקו בזה ודעתם דכל שרובא דעלמא מקפידות אף שהיא אינה מקפדת בטל דעתה מכל מקום נראה לפענ"ד דזה דוקא אם נשאר עליה דבר החוצץ במקרה או שעכ"פ לא עשתה כן לרפואה אבל כל שעושית לרפואה א"כ בלי ספק כ"ע אם היו צריכין ח"ו לזה הי' עושין כן ואיך שייך לומר דבטלה דעתה בדבר שצורך לרפואה לעשות כן וראיה ברורה לפענ"ד מדתניא בתוס' והובא בר"ש סוף מסכת מקוואות הנכנס לו חץ בירכו ר"א אומר אינו חוצץ וחכ"א הר"ז חוצץ בד"א בשל מתכות אבל בשל עץ הר"ז חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ ופירש הר"ש דבשל מתכות עיילי מיא טפי משל עץ שאינו נדבק כ"כ עם הבשר א"נ בשל מתכת איכא סכנה טפי כשמוציאו ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ וכ"כ המרדכי הובא בד"מ סי' קצ"ח אות ה' ע"ש וא"כ יקשה מה בכך שאיכא סכנה והיא אינה מקפדת והא רובא דעלמא מקפידין אף שהיא אינה מקפדת הא אזלינן בתר רובא דעלמא וגם הא יותר היה נוח לה שלא יתחוב חץ ול"צ להסירו וע"כ דעיקר אנו דנין אם הי' אנשים או נשים ח"ו במעמד הלז אם הי' מקפידות וא"כ מזה ראיה ברורה דכל שצריך לרפואה ועשתה לרפואה דא"צ להסירה וזו ראיה נפלאה לפענ"ד ואין לומר דשאני התם דאיכא סכנה להסירו ובכה"ג ודאי מקפידין כל אדם ומי שלא חש לזה בטלה דעתו אבל כל שאינן בכלל סכנה מנ"ל. הנה באמת יש מקום לומר כן אבל עכ"פ בנ"ד בשינים דקי"ל דכל שהוא מהשינים ולפנים ושינים עצמן בכלל מחללין עליו השבת וכמבואר סי' שכ"ח ס"ב באו"ח א"כ שוב כל שיש סכנה ועשתה לרפאות הסכנה פשיטא דאינה מקפדת. והנה בהא דקרם עלי' עור דהכל מודים שאינו חוצץ המוזכר בתוספתא היה נראה לי הטעם דהוה כמו בלוע ובלוע אינו חוצץ ושוב מצאתי בתוספתא הובא בר"ש סוף מסכת מקוואות שסיים בהדיא דלכך הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלועין באדם ובבהמה ובחיות ובעופות טהורין וביאר הר"ש שם בהדיא דכמו שלענין טומאה אינו מטמא כמו כן אינו חוצץ. ומן האמור אני תמה על הב"י שהאריך בזה בהך דקרם אי מיירי בנראה או שאינו נראה ולפמ"ש ע"כ בשאינו נראה מיירי דלא מקרי בלוע כל שנראה מבחוץ ואולי דמקרי בלוע כל שבלועה אף שנראה מבחוץ אבל מצד הסברא לא נראה כן וצע"ג. ומן האמור אני תמה שראיתי בכ"מ דברים נפלאים במ"ש פ"ב ממקוואות בהלכה ח' לענין נכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליו מלמטה חוצצין וכתב הכ"מ דאף דבתוספתא אמרו דאין חוצץ דברי ר"ע יש לומר דשם הטעם משום דר"ע ס"צ דלא צריך ראוי לביאת מים ואנן קי"ל דבעי ראוי לביאת מים וכ"כ בה"ח על אספלנית מלוגמא ונוראות נפלאתי איך יהיה ניחא להכ"מ דדבר שאמרו בפשיטות דבית הסתרים בעי ראוי לביאת מים לשיטת התוס' מן התורה ולהריטב"א מדרבנן ור"ע יחלוק עליו וכן רבי ור"י בר"י ולא הובא בש"ס כלל ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ז ל"ח שמח ללא דבר שמצא בתוספתא מחלוקת תנאים בזה עפ"י הבנת הכ"מ ותשובה זו שלח להגאון בעל נו"ב ותמהני איך לא הרגישו כלל שזה דבר זר ואני תמה על עצמי איך לא הרגיש הכ"מ ואולי חלילה נעלם הי' מרבינו לפי שעה דברי הר"ש אלו שהביא כל התוספתא הלז ופירשה דלא תלוי בהראוי לביאת מים רק דבה"ס לא חיישינן לחציצה וא"כ הדברים נכונים ומה אעשה בוש אני מלומר שמרן דכולא תלמודא הכ"מ וב"י לא ראו כ"ז בר"ש שהרי לא הזכיר כלל דברי ר"ש לא בכ"מ שם ולא בב"י ועיין בכ"מ ה"ג שם ולא הזכיר כלל החילוק והסברא שכתב הר"ש בזה ע"ש ועכ"פ נחזור לענינינו דבעושת לרפואה ובפרט במקום סכנה לפענ"ד אין בזה בית מיחוש. ומן האמור אני תמה על הגאון הנו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' ס"ה שנשאל על טבעת שהושם ברחם בעומק לצורך רפואה אי קרי מקפיד וחידש שם דבבלוע לכ"ע לא צריך ראוי לביאת מים ובאמת שבתשובה מאהבה שם תמה בזה דא"כ בהא דאיבעיא בנדה דף מ"ב אי אותו מקום בלוע מקרי או ביה"ס ונדחק הש"ס למצוא נ"מ ולא אמר הנ"מ לענין זה אי בעי ראוי לביאת מים ונדחק שם כיון דאינו בעי ראוי לביאת מים רק מדרבנן לא רצה הש"ס לומר נ"מ זו ואכתי קשה לשיטת התוס' דהוא מדאורייתא ונדחק הנוב"י שם והמחבר הנ"ל דכיון דאינו רק מעט לא הוה רק דרבנן ואני תמה על עצמי דהא בר"ש מבואר דביה"ס לא שייך חציצה כלל וא"כ אותו מקום דעכ"פ ביה"ס הוה אין נ"מ לענין חציצה בזה וז"ב. אמנם עדיין קשה דהרי רבינו פסק דאף בית הסתרים חוצץ כמ"ש בהלכה ח' וא"כ שוב יש מקום לומר דבבלוע אינו חוצץ דבלוע בודאי אינו חוצץ כמ"ש בה"ח שם דבלע טבעת טמא וטבל הרי זה טהור ולא חוצץ ע"ש וזהו קושיא שראוי לעורר עליה. מיהו ל"ק דכיון דעיקר נלמד מן טומאה א"כ כיון דבה"ס חוצץ משום דעכ"פ במשא מיהא מטמא וא"כ ממילא זהו שאמרו שם הנ"מ לענין טומאה וממילא נלמד מזה לענין חציצה וז"ב ועכ"פ למדתי מזה דבר נפלא דלכך פסק רבינו דחוצץ בין הסתרים משום דכיון דמטמא במשא שוב חוצץ גם כן ודו"ק היטב. שוב מצאתי במרדכי לענין קליעת שערות המהודקות שכתב בטעם הראשון דלכך לא חייצי משום דהוה כבלוע ובה"ס דלא חייצי ע"ש והנה זהו כמ"ש הר"ש אבל אנן לא קי"ל כן כמ"ש הרמב"ם ראש הפוסקים וגם מהר"ש לא נראה דפסק כן רק דפירש כן דברי מי דס"ל בתוספתא דלא חייצי ואנן לא קי"ל כן ומצאתי בסדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק י"ט דהביא דברי המרדכי שהביא בשם התפארת למשה שלא קי"ל כטעם הראשון של המרדכי אבל לא הרגיש בכל מ"ש והסדרי טהרה כתב שם כיון דעושית כן מחמת סכנה לא שייך שמקפדת ואף דכ"ע מקפידין כיון שהוא סכנה והביא ראיה מדברי הר"ש שמחלק בין מתכת לעץ וכמ"ש ונהניתי עד מאד שכוונתי לדעתו הרמה בזה אבל לא הרגיש כלל בכל מ"ש. אח"כ מצאתי בספר מ"נ הנדפס מחדש שהביא ממש מעשה כזו והאריך שם והנה אין דרכי להעמיד יסוד על דברי האחרונים ובפרט על דברי אחרוני אחרונים אמנם הצצתי בין החרכים דכתב דאם אינו שוה להשינים ובולט יותר דחוצץ ולפענ"ד העיקר דכל שעושה לרפואה לא שייך חציצה וכמ"ש הס"ט וכמ"ש וכן עיקר לפענ"ד אחר שכתבתי בזה הראוני שבספר חיי אדם בחלק בינת אדם סי' כ"א נשאל גם כן בזה והעלה להחמיר ולא הרגיש בכל מ"ש ומ"ש ברור לפענ"ד ת"ל ועיין בסדרי טהרה ס"ק י"ט הנ"ל בסופו דאף שהשיג על תשובת פנים מאירות מ"מ כל שיש סכנה בדבר בודאי מודה דלא שייך חציצה ע"ש היטב ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מ"ד ששמח על לא דבר שמצא בכ"מ הנ"ל וכמו שרמזתי למעלה:

וראיתי בב"י סי' קצ"ח שהביא דברי הסמ"ג שכתב שעיקר הגירסא דגריס ולית הלכתא ככל הני שמעתא והביא ראיה מהא דתנן בפ"ט דמקוואות דבית הסתרים חוצץ והא א"צ שיהי' ראוי לביאת מים וע"כ דזה דוקא לבעלה משא"כ לטהרות וע"ז תמה הב"י דניהו דלא בעי ביאת מים אבל ראוי לביאת מים בעי ואם חוצץ אינו ראוי לביאת מים ואני תמה על עצמי האם זה ראוי להעלות בצ"ע דבאמת בית הסתרים שבאשה שחוצץ היינו הזיעה והזוהמא שבאשה ששם שופכים המותרים תמיד כמ"ש הרמב"ם בפירושו שם וא"כ אטו אין ראוי לביאת מים והא בבא המים ישטפו הזיעה והזוהמה שם והזיעה לא יעצור בעד המים ורק שהקפדה יש בדבר מפני המיאוס ומהאי טעמא אמרו בתוספתא דבאשה חוצץ ובפנוי' אינו חוצץ והובא בר"ש שם וא"כ זהו רק מטעם חציצה אתי עלה לא משום ראוי לביאת מים דבאמת ראוי לביאת מים מקרי ושפיר הביא הסמ"ג ראיה מזה ואני מתפלא על עצמי דהסמ"ג הכי סיים בהדיא וע"כ היינו לטהרות דאילו לבעלה לא בעי ביאת מים אלא ראוי לביאת מים ולהבנת הב"י טעה בדברי עצמו חלילה ולא הבין דכאן אינו ראוי לביאת מים אבל באמת ראוי לביאת מים הוה ורק דמכל מקום הוה הקפדה ובעת שטובל עצמו יש עליו דבר החוצץ וכל זמן שלא שטפו המים ולא קנחו אם נשאר עוד איזה שמץ אף שהמים באים שם מכל מקום קרי קפידא והרי שערות חוצצות ואטו לא ראוי לביאת מים והשער בעצמו נטפח במים רבים וע"כ דרק משום חציצה קפדינן וז"פ:

ובזה מיושב גם דברי התוס' בנדה דף ס"ז ד"ה פתחה שהקשו גם כן כקושית הסמ"ג והקשה המהרש"ק ותפל"מ והס"ט סי' קצ"ח ס"ק כ"ז הביאו שהקשה כמ"ש הב"י על הסמ"ג ולפמ"ש אתי שפיר. ובזה יש ליישב גם דברי המהרש"א ממה שהקשה הס"ט עליו שם ע"ש ודו"ק. אמנם בדברי התוספתא שכתב באשה חוצצת ולא בפנויה והיינו אותו מקום באשה דאל"כ לא שייך הבדל בין אשה לפנויה ועיין תוס' שם. וק"ל דמה מבעיא ש"ס בנדה דף מ"ב אותו מקום באשה אי בית הסתרים הוה או בלוע הוה ולא פשטה מהתוספתא דחשב לאותו מקום לבית הסתרים וע"כ דרק בה"ס מקרי ולא בלוע דבלוע אינו חוצץ בטבילה דבעינן דומיא דבשרו מאבראי ולא בלוע וצ"ל דלענין טבילה בודאי אינו מעכב בדבר הבלוע רק לענין טומאה אבעיא שם אי מקרי בלוע שלא תטמא דלענין חציצה אף בבה"ס עצמה קי"ל דלא בעי רק ראוי לביאת מים ולא ביאת מים ממש אם מדאורייתא לשיטת התוס' בקידושין דף כ"ה ובכמה מקומות ולהריטב"א אינו רק דרבנן אבל עכ"פ קיל משא"כ לענין טומאה שפיר מבעיא ליה. ובזה מיושב היטב קושית הזכרון יוסף בחלק יו"ד סי' יו"ד הובא בס"ט שם דאמאי לא קאמר הנ"מ לענין חציצה בטבילה ולפמ"ש אתי שפיר דזה ידענו מהתוספתא דמקרי בית הסתרים ועיקר האבעיא לענין טומאה אי מקרי בית הסתרים דוקא. מיהו הר"ש בסוף פ"ח דמקוואות. פירש דבית הסתרים דאשה לאו דוקא באותו מקום רק בכל בית הסתרים שלה. שוב ראיתי בסוף פ"י ממקואות בר"ש שכתב דהא דבית הסתרים אינו חוצץ לא משום דלא בעינן ביאת מים דהא עכ"פ ראוי לבית הסתרים בעינן ורק משום דלא קפדי אחציצה דבית הסתרים ולכך באשה נשואה דקפדי חוצץ בבית הסתרים ולפ"ז דברי הסמ"ג מבוארים דשם בשביל חציצה היא הקפידה לא בשביל דאינו ראוי לביאת מים דהא באיש בעי ג"כ ראוי לביאת מים ואפ"ה לא חוצץ ודברי הסמ"ג נכונים ומבוארים ובחנם הניח הב"י בתימה:

והנה בהא דפריך הש"ס ביבמות דף ע"ח בהא דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה אמאי א"צ טבילה וכ"ת דרובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ והא כלו חוצץ ומשני שאני ולד דהיינו רבותיה וקשה אמאי לא פריך טפי דקושית הש"ס היא אם נימא דבתר אבוה שדינן ליה או בתר אמו שדינן ליה משמע דלא הוה חציצה ואמאי הא באמת יקשה אמאי עלתה טבילה להאם והא הוה הולד חציצה וגם אינו ראוי לביאת מים וע"כ צ"ל דבבלוע ל"ש חציצה וא"צ שיהיה ראוי לביאת מים כלל והיינו דזה אינו בכלל בשרו דהיינו דוקא מאבראי ולפ"ז איך אפשר שתעלה טבילה להולד והא לא עלה עליו מים ודשא אחידא באפיה ולהס"ד דלא ידענו דהיינו רבותיה א"כ לא בא עליו המים דמה"ט לא הוה חציצה לאם דהולד בלוע ואינו בכלל בשרו ולא בעי שתעלה ע"ז המים וא"כ איך אפשר שתעלה טבילה להולד והא אין לך חציצה גדולה מזו: אמנם נראה דהדבר ברור דאם נימא דבתרא שדינן ליה א"כ כל שנטבלה האם א"כ הוה הולד במעי ישראלית וא"צ טבילה כלל וא"כ ל"ק כלל ולכך מקשה דאם נימא דבתר אם שדינן ליה וא"כ אינו מתיחס אחר האם רק דהוא מונח בתוך מעי ישראלית אבל הוא נכרי מצד אב ואיך עלתה לו טבילה וז"ב מאוד. ועיין ביו"ד סי' רס"ח ס"ז שכתב הדין דנכרית שנתגיירה והיא מעוברת בנה א"צ טבילה ובאמת לדידן דקי"ל עובר ירך אמו בודאי א"צ טבילה דלא מקרי חציצה כלל וראיתי להגאון בדגול מרבבה שכתב וז"ל אם ידעו הב"ד בשעת טבילה שהיא מעוברת הדין פשוט אבל אם לא ידעו הב"ד שהיא מעוברת יש לי בזה אריכות דברים דתלוי באשלי רברבי ואכ"מ להאריך והנה סתם הדברים ולכאורה כוונתו כיון דבטור יש דעת הבה"ג דפוסק דלא כר"ה דחש"ו א"י לגייר אף על דעת ב"ד ואנן לא קי"ל כן אבל עכ"פ היה צריך הב"ד להטביל ע"ד גירות אבל כל שלא ידעו מזה רק שאמו רוצה להטבילו ע"ד גירות לא עלתה לו הטבילה אך אני תמה דלא מבעיא אם נימא דעובר ירך אמו א"כ מה בכך שהב"ד לא ידעו הרי מונח במעי ישראלית גיורת וא"צ טבילה אם ירצה לגייר עצמו או שהב"ד יגיירוהו בהיותו יוצא לאויר העולם ואף למ"ד עובר לאו ירך אמו כיון דעלתה לו הטבילה דהיינו רבותי' א"כ נטבל כבר ויכולין לגיירו אח"כ ותדע דאל"כ רבא דאמר נכרית שנתגיירה בנה א"צ טבילה דאמר בסתם שלא ידעו שהיא מעוברת א"כ אמאי יעלה טבילה וגם בידעו הב"ד א"כ מכאן ראיה לר"ה ולמה דחה הבה"ג לדברי ר"ה ועכ"פ לא תלוי זה בזה כאן עיקר מימרא דרבא אם הטבילה עלה לו וז"פ:

והנה בהא דפריך הש"ס שבת דף ק"כ על גמי הא הוה חציצה ותיפוק ליה משום דיו וע"ז הקשה כבוד אבי מורי הגאון נ"י דמה קושיא הא הוה מיעוט שאינו מקפיד והט"ז כתב באגם שע"ג מכה דחוצץ לפי שצריך לכרוך רטייה על מכתו לכך הוא מקפיד ולא שייך זה כאן עכ"ל ולפענ"ד לא קשה דסתם דיו ודאי מקפיד תדע דאל"כ למה חשיב כל אותן דברים שחוצצים היה לו לכתוב כל שמקפיד עליו חוצץ וע"כ דאותן דברים מסתמא מקפיד וז"פ ועיין זבחים דף צ"ח דם על בגד חוצץ ואם היה טבח אינו חוצץ משמע דבסתמא הוא חוצץ וז"פ וברור לפענ"ד. וראיתי בב"י סי' קצ"ח שהביא דברי הסמ"ג סי' רמ"ח שכתב כל השרפים בין לחים בין יבישים חוצצים מפני שהן לכלוך הפירות פירוש דרך בני אדם להקפיד בהם וה"ה דם הסבוך בבשר שאפילו לח חוצץ מטעם זה וכ"כ ד"מ. אמנם בפרק כל הפסולין אמר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוה חציצה לח אינו חוצץ אלמא אף בבשר לח אינו חוצץ ע"ש ולא זכיתי להבין קושיתו דכפי הנראה הבין הסמ"ג שעיקר הטעם דדם שנסרך דחוצץ משום שנסרך בבשר ואיכא קפידא טובא וע"כ הקשה דשם גם כן נסרך בבשר אבל באמת עיקר החילוק בין נסרך דהיינו שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת שכשתולים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו כמ"ש רש"י במנחות דף כ"א וכ"כ הש"ך ס"ק כ' בהדיא וא"כ שם דלא נסרך ולא התחיל לתתייבש ע"כ לח אינו חוצץ ומהתימה על הש"ך שלא הקשה כן על הסמ"ג וגם נראה לפענ"ד כיון דכל עיקר מה דדם הנסרך חוצץ מטעם שדרך בני אדם להקפיד בזה וא"כ כיון ששבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם א"כ אינן מקפידים ושפיר לח אינו חוצץ ודוקא יבש שיש חציצה מצד עצמו שאינו עומד על הרצפה ברגל ממש אבל בלח שאינו חציצה מצד עצמו רק משום שמקפידים על זה א"כ כל ששבח לבני אהרן אין קפידא ואין חוצץ:

ובזה מיושב קושית השבות יעקב סי' מ"ט בהא דמבואר בש"ע סי"ז דאם רוב בני אומנות אינם מקפידים אינו חוצץ ומקורו מזבחים דף צ"ח והקשה הא שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ואפילו הכי פריך והא חוצץ ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בדבר שאינו חציצה בעצם כמו דבר לח רק שמצד ההקפדה תליא מלתא וא"כ כל ששבח או לא או שאין דרכו להקפיד כמו טבח ומוכר רבב היא דלא שייך הקפדה אבל כל דבר שהיא חציצה בעצם שפיר מקרי חציצה אף ששבח הוא לו ולכך להס"ד דלח חוצץ א"כ מה בכך ששבח הוא לו מכל מקום חוצץ וע"ז משני דלח אינו חוצץ וא"כ אינו רק מכח הקפדה וכל ששבח היא להם לא שייך הקפדה ולפ"ז מה דמבואר בסי"ז הוא דוקא כשהוא לח שאין חציצה מצד עצמו רק מצד הקפדה ועיין רש"י בזבחים דף צ"ח שדייק בהדיא מטעם הקפדה והיינו בלח שמצד עצמו אינו חציצה רק שמשום הקפדה תליא מלתא וכל שאין דרכו להקפיד ורוב בני אומנות זו אינם מקפידים אינו חוצץ. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש בהלכות קטנות דאם נתייבש להמוהל דם על ידו אינו חוצץ משום ששבח הוא לו ותמה בשבות יעקב מזבחים דשבח הוא לבני אהרן ואפ"ה הוה חציצה. ולכאורה אין ראיה משם אבל לפמ"ש יפה הקשה דשם בנתייבש החציצה מצד עצמו והוה חציצה אף ששבח הוח לו וכמ"ש ועיין בט"ז או"ח סי' תקפ"ד שהגאון מוה' פייבוש ז"ל כשהיה מוהל בר"ה היה תוקע בשופר תיכף אחרי שמצץ ולא קנח פיו ותמה בדגול מרבבה דהא הוה חציצה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם שהדם הוא לח וגם לא היה בו ממש רק הצבע וא"כ בכה"ג כל ששבח היא לו שרצה לערב דם מילה בשופר פשיטא דלא מקפיד ומצד עצמו לא היה חציצה כיון שהיה לח וז"ב ונכון: ולכאורה רציתי לומר דמזה ראיה להבנת הסמ"ג דעיקר הקפידא בשביל שדם נסרך בבשר וא"כ מיושב היטב קושית השבות יעקב דע"כ לא אמרו בטבח ומוכר רבב דלא הוה חציצה רק בהיה על בגדו אבל שם שנגע בבשר ממש שפיר הוה קפידא ושפיר פריך אבל העיקר נראה לפענ"ד כמ"ש אבל המעיין בב"י מ"ש בשם הרשב"א והרי"ו יראה דאף בבשר עיקר תלוי בהקפדה וע"ש בלשון הרי"ו שכתב שיש הצבע על ידיהם או על בשרן וכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח ויש עליה דם ע"ש הרי דאף על בשרן אין קפידא כל שהוא בן אותו אומנות ומדברי רי"ו מבואר שהנשים שוחטות ועיין בריש סי' א' ביו"ד בזה ועכ"פ שם מבואר כחילוקי שכתבתי. הן אמת דמלשון הרא"ש והרשב"א שהביא בב"י משמע דאף במקום שיש חציצה ממש כל שאין מקפידות לא אכפת לן שהרי כתיב לענין צבע שנוי שלהן ואינן מקפידות ועוד שאין בו ממש משמע דשני ענינים הם והטעם נראה דכל שאינו רק על מיעוט הגוף אף שהוא חוצץ ממש מכל מקום מיעוט ואינו מקפיד חוצץ אמנם נראה חילוק נכון דבאמת כל ששבח הוא לו אינו מקפיד דכל שהוא רק במיעוט הגוף אינו מקפיד אך זה לענין טבילה דבעינן שלא יחוץ בין בשרו למים א"כ אמרינן דמיעוט אינו מקפיד אבל שם בבני אהרן שצריכין שיהיו רגלם על הרצפה וא"כ מה שייך שם שהוא מיעוט הגוף הא עיקר החציצה שם שלא יהיה בין הרגל לרצפה וכל שהרגל הוא בדם הרי ברגל הלז יש חציצה ושם לא שייך כל הגוף והקפידא היה שם על הרגל לבד שלא יחוץ בינו לבין הרצפה וז"ב וא"כ שפיר מקשה כל דהוה חציצה אף שאינו מקפיד מכל מקום היה רובו החוצץ אף שאינו מקפיד וגם נראה כיון דקי"ל כל שדרך בני אדם להקפיד עליו אף שהוא אינו מקפיד עתה חוצץ א"כ כיון שהכהנים אינם מקפידים רק בעת שהולכים בעזרה אבל כל שהולכין בחוץ מקפידים א"כ שפיר נקרא מקפיד ודוקא טבח או מוכר רבב שבני אומניות הללו הולכין כן תמיד כל היום והלילה כמו שתראה המוכר קמח שהולך כל היום בחוצות מלוכלך בקמח ואינו מקפיד ודו"ק היטב:

והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י הקשה אותי בהא דמשני הש"ס לח הוא ואינו חוצץ והא כל הטעם דלח אינו חוצץ כתב הב"י לענין טיט היה צריד שכל שיבש אינו נמחה במים משא"כ בלח שנמחה במים וא"כ שם כשהחציצה הוא כשהולך בקרקע על הרצפה ולא נמחה א"כ אף לח הוה חציצה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עיקר הטעם משום הקפדה וכל שהוא לח שימחה כשהוא במים אינו מקפיד וא"כ כאן ששבח הוא לבני אהרן ואינו חציצה בעצם שוב בלח אינו מקפיד דשבח הוא לו ובאמת שאף הדבר שכשהוא יבש חוצץ ולח אינו חוצץ צריך ביאור דמה נ"מ כשירד במים נמחה במים מכל מקום הוא מקפיד עליו והוה חציצה וצריך לומר דעיקר החציצה היא בשביל שהמים לא היו על בשרו וכיון שנמחה לא היה כאן חציצה כלל ויש לישב בזה הקושיא של החריף הנ"ל ולא נפניתי כעת להאריך שוב ראיתי בכ"מ שכתב ליישב קושית הסמ"ג דשאני דם לפי שהוא נסרך בבשר וכוונתו למ"ש דנסרך שנדבק שאני ומהתימה למה לא הביא פירש"י במנחות שפירש בהדיא כן וגם הש"ך לא הזכיר דברי הכ"מ וצ"ע אבל אין חילוק בין נסרך בבשר או לד"א רק בין נסרך שהוה יבש או שהוא לח ות"ל כן אמרתי בראשית השקפה שוב ראיתי בסדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק נ"ג דברים רבים ממש בזה ולא נפניתי לעיין דבריו: והנה המופלג החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י הראני מ"ש הטור לענין טיט דשאר טיט כשהוא יבש אינו חוצץ וחולק על שיטת הרמב"ם דס"ל דבשאר טיט דוקא כשהוא לח אינו חוצץ וטיט היון אף כשהוא לח חוצץ והטור חולק עליו ובש"ע סתם כהרמב"ם כמ"ש סי"ד וע"ז הקשה הנ"ל דממשנה ב' פ"ט דמקוואות וטיט היון וטיט היוצרים וכו' אין טובלין ואין מטבילין בהם ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח ומשמע דגם טובלין ומטבילין אחת הוא והרי מבואר דביבש אין טובלין בו אף בשאר הטיט ולק"מ כמו שהשבתי תיכף דאדרבא מדנקט תחילה לא טובלין ולא מטבילין ואח"כ נקט מטבילין ואח"כ נקט ולא יטבול באבק שברגליו ש"מ דדוקא נקט מטבילין אבל טובלין אף כשהיא יבש וז"ב ופשוט. אך מה שהקשה מהא דכתב הרמב"ם פ"ג דמקוואות לגין שהן מלאים מים טמאים והיה על פיו טיט טופח והיה טיט שוקע במים והטבילו טהור ואם היה טיט היון וכיוצא בו כאילו לא טבל וכן טבעת שנתנה בלבינה של טיט טופח והטבילה טהורה ואם היה טיט היון כאלו לא טבלה והיא מהתוספתא פ"ז דמקואות הרי דטיט היון אף כשהוא לח חוצץ ושאר טיט כשהוא לח הוא דאינו חוצץ דהרי שם שוקע במים ובודאי לח הוא והיא לכאורה סתירה מפורשת לשיטת הטור ומה שנראה לפענ"ד בזה דשם לענין שיחשב מה שמונח בטיט כאילו מונח במים בזה יש חילוק בין טיט היון לשאר טיט דשאר טיט כשהוא לח נמחה במים והוה כאילו הטבעת נתונה במים ממש משא"כ בטיט היון דהוא עב אינו נוגע במים ממש ומכ"ש בלגין דהוה לענין השקה ומצינו חילוק בחולין דף כ"ו דאיידי דמיא יקירי שכני תתאי ופירי קפו מלמעלה ואף דמסיק דמיא מבלבלי אבל כאן בטיט העב ודאי לא מבלבל ולא הוה השקה וה"ה דלא מחשב טבילה במים דהטיט מפסיק כנלפענ"ד ברור. שוב ראיתי במרדכי שבועות והובא ביתה יוסף סי' קצ"ח שכתב דטעמא דלח אינו חוצץ דאינו מקפיד הא אם מקפיד חוצץ וכתב דהרוקח מפרש דלח אינו חוצץ דנכנס בו המים וכתב המרדכי דזה אינו דהא אין לח יותר מיון ואפ"ה אמרינן פ"ק דחולין דאין מועיל השקה דמיא שכני מלתתא ע"ש. ואני תמה על עצמי דהא מסיק הש"ס דמיא מבלבלי ועכ"פ מבואר דהתוספתא יש לפרש כמ"ש ועיין בראב"ד בפ"ג מקוואות ה"כ שם מה שהביא לשון התוספתא ואינו מובן מה הבדל יש בין המים שוקע בטיט או הטיט שוקע במים. ולפמ"ש אתי שפיר דלהרמב"ם דס"ל דגם בשאר טיט כל שהוא יבש חוצץ א"כ אין נ"מ בין מים שוקעים בטיט או להיפך אבל להטור דטיט אינו חוצץ כלל אף כשהוא יבש ובטיט היון גם כן כשהוא לח אינו חוצץ וא"כ קשה להבין שיטת התוספתא וצ"ל כמ"ש דאינו משיק המים שבלגים במים רק ע"י הטיט וא"כ כשהטיט שוקע במים (וא"כ) ע"כ כשהמים קדמו להטיט ואמאי לא תעלה טבילה וע"כ כתב הראב"ד שבתוספתא הגירסא שהמים שוקעין בטיט והיינו שהמים נשקעו למטה והטיט למעלה ולכך בטיט יון שהוא עב לא שייך השקה דהטיט מפסיק והמים שקועים בטיט משא"כ בשאר טיט שהוא לח ונמחה במים ואין כאן שום הפסק וז"ב ופשוט. ואני תמה לשיטת המרדכי דטעם לח אינו חוצץ שאינו מקפיד א"כ מה נ"מ בין טיט היון לשאר טיט וגם התוספתא זו אין לה פירוש לפי דבריו וצ"ע. ובאמת גם בהרא"ש משמע כדברי הטור שהרי בפסקי הרא"ש בנדה דף ס"ז אינו מזכיר כלל שאר טיט ורק טיט היון וחביריו וע"כ דשאר טיט אינו חוצץ כלל וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש פרק עשירי מנדה אות כ"ו ומזה למד הטור שהרא"ש מפרש דשאר טיט אינו חוצץ כלל וכפי הנראה תפס הפירוש של המרדכי דהטעם משום הקפדה וע"כ לפענ"ד לדידיה כשהוא יבש לגמרי ואינו נדחק כלל בודאי אינו חוצץ שאינו מקפיד וכשהוא לח מעט כגון שהוא טופח קצת אז יש מקום לחלק בין טיט היון לשאר טיט ועיין בהרא"ש בפירושו בפ"ט דמקוואות מ"ב במה שפירש דגץ היווני היינו כשהם רכים בימות הגשמים ומשמע משום דמקפיד עליו ודו"ק היטב. שוב מצאתי בב"ח סי' קצ"ח שהביא דברי המשנה וכתב שהטור דייק ממ"ש במשנה אין מטבילין דדוקא מטבילין אבל טובלין מותר אף ביבש ושמחתי שכן אמרתי בראשית ההשקפה:

והנה בשנת תרי"ג י"ב אב היה אצלי איש אחד ושמו ר' משה בר"ז מסטפען ברוסיא ושאל על אשה ילדה שהיה לה כאב בראש וצוו הרופאים שתעשה לה קאלטניס בראשה ולא תגלחם לעולם כי יש סכנה בדבר וע"ז שאל מה תעשה בטבילת מצוה וזה שנה שלא הלכה למקוה. הנה כבר נשאל בזה הפ"מ ח"ב סי' קמ"ו והשיב שיש לאסור ובסדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק י"ט הוסיף דברים בזה ולא ידעתי למה החמיר כל כך באם רוב שערות שבראש אינם קלועות רק המיעוט הו"ל ספק דרבנן. והנה הפ"מ שם משיב דלא תעשה כיון שאינו רפואה בדוקה וכאן הורה הנסיון שהרפואה בדוקה וגם מ"ש הס"ט דיש לחלק בין בידי שמים לבין שהיא עושה ול"ש היינו רביתיה במה שנעשה ע"י אדם ג"כ אינו ברור. ולפענ"ד הדבר ברור דבכה"ג כשר ובאמתלא ידעתי למה החמירו כל כך כיון דעכ"פ הרופאים אומרים כן שהוא סכנה א"כ אף אם תרצה להסיר לא שבקינן לה דשמא סכנה היא וא"כ מאן לימא לן שהיא מקפדת במקום שיש ספק סכנה ואף אם היא מקפדת בטלה דעתה אצל רוב בני אדם דע"כ אם מיעוט שער מדובק פשיטא שמותר כמ"ש הפ"מ אף אם רוב השער נדבק נראה לפענ"ד דכאן בנידון דידן מותרת וע"כ לא החמיר הפ"מ אלא שם שנשאל הפ"מ אם תעשה כן לכתחילה שהרופאים הגידו שיהיה לה רפואה בזה וע"ז השיב הפ"מ דאין הרפואה בדוקה שתעשה כן לכתחלה ועי"ז יהיה מקרי רביתא שלה אבל בנידון דידן שעשתה כן והרופאים הגידו לה שיש סכנה אם כן לא יהיה רק חשש סכנה והרי גם באיסורי שבת ויוה"כ החמורים סמכינן על הרופאים כל שאמרו שיש ספק סכנה ופ"נ א"כ כאן שהשאלה אם תסירם וע"ז יש ספק סכנה א"כ פשיטא דמקרי אינה מקפדת ואף אם היא מקפדת כיון שרוב בני אדם אם היו חולים כזו ויגידו הרופאים שיש סכנה לא היו מקפידים ע"ז א"כ הרי באמת דעת הרשב"א דכל שרוב בני אדם אינם מקפידים לא הו' הקפדה ואף שהרמב"ם והטור הובא בש"ך ס"ק ב' כתב דחיישינן להקפדתה ועיין ב"ח וס"ט שם מכל מקום זה כשתלוי בהכונה בלבד אמרינן דכל שהוא מקפדת הוה חציצה אבל כאן שאף שתרצה להסיר אנן לא שבקינן לה שתכניס עצמה לבית הספק א"כ פשיטא דבכהאי גוונא מקרי רביתא ומ"ש הס"ט שם להקשות מאגד שעל גבי המכה לא קשה דשם אין סכנה אבל כאן יש סכנה והס"ט ג"כ הרגיש בזה וכתב מאן יימר שיש סכנה וכ"ז שם שהשאלה אם תעשה כן ולא הגידו שיש סכנה אבל כאן שכבר עשתה והרופאים הגידו לה שיש סכנה א"כ פשיטא דמקרי היינו רביתי' וכן נראה בהס"ט עצמו דס"ל כן כמ"ש בשם ש"ב הגאון בעל תפארת למשה ע"ש שכל שיש סכנה שרי ע"ש וע"כ אף ברוב שערה כל שאינו עפ"י כלו ד"ת רובו ומקפיד בעי וכאן הוה רובו שאינו מקפיד ואף מדרבנן רובו שאינו מקפיד חוצץ גם כן מ"מ ע"ז יש לסמוך במידי דרבנן על המרדכי שכתב דהיינו רביתיה ובדבר שהיא רביתי' סמכינן אף בכלו כמבואר ביבמות דף ע"ח מכ"ש במידי דרבנן ומה גם במקום עיגון כזה דמה תעשה וקשים גירושין וגם ביטול מצות פ"ו וגם היא ילדה ורכה בשנים והרבה ילדות עושה ובפרט בדור פרוץ כזה וכבר הארכתי בזה למעלה לענין סתימה בעופרת דכל שיש סכנה בדבר פשיטא דמותר ולא אאריך בזה גם מה שהארכתי למעלה בישוב הקושיא דנ"מ בין בלוע לבין בית הסתרים לענין חציצה ואני רציתי לחדש דגם בית הסתרים אינו חוצץ עיין בס"ט ס"ק כ"ג מ"ש בישוב דבר זה בשם הזכרון יוסף ומ"ש הוא בזה. והנה מדברי המרדכי לענין קלטניש מבואר דשערות כיון דמהדקי זה בזה הוה כבלוע ובית הסתרים דלא מטמא לא חייצי הנה מבואר דכל שהוא בבית הסתרים אינו מטמא ולא חוצץ ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' ס"ד נראה מסוף התשובה דמחלק דבין הסתרים חייצי רק בבית הבלוע לא חייצי ע"ש ומדברי המרדכי לא נראה כן ובאמת שכבר הבאתי למעלה קושית התשובה מאהבה וכן הקשה בשו"ת ז"י סי' יו"ד דא"כ לימא נ"מ בין בית הסתרים לבלוע בזה ע"ש וכ"כ לעיל בזה:

וראיתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' קל"ה שחוזר על דבריו בנוב"י מהד"ק הנ"ל ושם ראיתי כמה דברים תמוהים ואמרתי לרשום בזה הנה מ"ש שם ראיה דבלוע לא בעי ראוי לביאת מים דאל"כ לא תהני שום טבילה עד שישלשל כל מה שבתוך המעי דאל"כ הוה חציצה אף שנתעכל המאכל שלענין חציצה ל"מ עיכול שודאי לא בטל לגבי הגוף כל שסופו לצאת אני תמה על עצמי דכל שנתעכל אף שסופו לצאת ודאי לא הוה חציצה והדבר מבואר בר"ש סוף מסכתא מקוואות שהקשה במ"ש בתוספתא דכל שקרם עור מלמעלה הוה בלועה והקשה הא חץ בירכו ליכא עיכול ובחולין לא למדו רק מק"ו למטה שעושה עיכול וכאן ליכא עיכול וכתב דאיכא ק"ו אחר שאין סופו לצאת וע"ז סמך הש"ס שם הרי מבואר דכל דיש עיכול ודאי מועיל ויש לי עוד דברים רבים וגם דברי הר"ש תמוהים אצלי לפענ"ד שבאמת הש"ס עושה עיקר מק"ו דעיכול כמבואר למעיין שם וכן נראה מהרמב"ם: והנה בשאלה שנשאלתי בדבר הקאלטניש הגיד לי ר' משה בר"ז הנ"ל שהשערות שעל כל פני הראש נעשו קאלטניש ובכ"ז סמכתי על המרדכי דהיינו רביתא ומועיל אף בכל הראש ואף בכל הגוף וגם שמעתי שהקאלטניש נעשו ע"י קרייטיר בארווינץ שמבשלים אותו במים ונעשה כעין יין ומזה הדיחה ראשה ונעשו קאלטניש. ובזה נראה לפענ"ד דגם השני טעמים הראשונים שמביא הפ"מ לא כתב רק אם נעשה ע"י פיזור סמנים אבל לא במה שנעשה ע"י מים שבשלו הבארווינץ ובפרט שהגיד לי שהמורה צוה שתסרק במסרק שלא יהיה ע"פ כל הראש קאלטיניש וכן עשתה והגדיל הכאב מאד ונסעה להרופא מומחה שב"ק ראוונא והגיד לה שאם תסרק ותקלקל הקאלטיניש תעשה עוורת ותמות א"כ הסכנה ברורה פשיטא שיש לסמוך דהיינו רביתא כנלפענ"ד. והנה במ"ש המרדכי דקאלטיניש הוה כמו בלוע דאינו מטמא ולא חוצץ לכאורה אינו מובן דשאני בלוע דבטל לגבי הגוף וכמבואר בר"ש דלכך כשנקרם עור מלמעלה הו"ל בלוע כמאן דבטל לגבי גוף משא"כ בשערות למאן בטל אי לגבי הגוף ומה בכך הא מכל מקום צריך שיבא מים בתוך השערות וכ"ש דלא שייך לומר שבטל שער לגבי שער דהרי מכל מקום אינו בא המים על כל השערות מבפנים ומבחוץ ואולי דחשיב לכל השער כשער אחת והרי באו המים על השער משני צדדים אבל זה דוחק וע"כ נראה העיקר דלכך כתב המרדכי דהוה בית הסתרים וגם כן אינו מטמא ואינו חוצץ ובית הסתרים בודאי הוה כיון שנדבק. ובזה נראה דצריך גם כן להטעם דהיינו רביתיה מפני הסכנה דאל"כ שוב שייך לומר דהואיל ועומד לסרוק השערות שלא יהיו מחוברין הו"ל כהא דאמרו בחולין דף ע"ב כיון דעומד לחתוך כחתוך דמי וחבורי אוכלין כמאן דמפרת וע"כ כיון דיש סכנה לא עומד להיות מפרת ונקצץ וע"ש בתוס' ולפ"ז במקום דליכא סכנה או שאין הרפואה בדוקה א"כ שוב לא חשיב כבית הסתרים דהא עומד לסרוק:

והנה במ"א סי' שי"ז הביא דברי הרוקח דאשה מעוברת אשת כהן אסורה לכנס באהל המת דלמא העובר זכר ותמה המג"א דטהרה בלועה אינה מטמאה וראיתי בא"מ ח"ב סי' פ"ב ס"ק א' שחידש דכמו דאמרו בעובר דהיינו רביתא ואינו חוצץ ה"ה להיפך דאם הוא טהרה בלועה נטמא כיון דהיינו רביתיה ודוקא בלע טבעת טמאה דלאו היינו רביתיה וכן עובר במעי אשה טהורה דלאו היינו רביתיה כל דמת ולדה הו"ל כמאן דמונח בקופסא שפיר מקרי טומאה בלועה משא"כ בחי מקרי רביתא וטהרה בלועה טמאה ע"ש והנה מדברי המרדכי כאן משמע להיפך דא"כ כל שכתב דהוה רביתיה שוב מהראוי שלא יהיה מקרי בלוע ומיהו לפמ"ש דמכח בית הסתרים אתי עלה ל"ק וגם יש לומר דהטעם השלישי קאי לפמ"ש בטעם השני דלא מקרי בלוע כיון דגם שערות לא מקרי מהדק וא"כ שוב לא מקרי בלוע ע"ש. אך גוף דברי הא"מ תמוהים לפענ"ד דהרי הש"ס יליף טומאה בלועה מהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו ואף באכל סמוך לשקיעה אלמא דבלוע הוה כעיכול וכמ"ש רש"י והרי כל בלוע אוכל במעיים ודאי הוה רביתא דאוכל דרכו להיות במעיים ואפ"ה חשיב בלוע והא היינו רביתא ועכ"פ מה פריך טומאה בלוע תטמא בלע טבעת טמאה והא שם לאו היינו רבותיה וע"כ דאין חילוק וכן תניא בתוספתא הובא בר"ש סוף מקוואות שבלע כזית מן המת ונכנס לבית הבית טהור שכל הבלועין באדם ובבהמה טהורין והרי שם מקרי רביתא ואולי כיון שסופו לצאת לא מקרי רביתא מיהו עובר גם כן סופו לצאת וכדאמרו בחולין שם וא"כ שוב ליתא לסברת הא"מ. והנה בגוף דברי הרוקח כבר קדמו להמג"א הרדב"ז ח"א סי' ר' וגם בספר חזון נחום הספרדי פ"ז פ"ז מאהלות משנה ה' תמה בזה וגם דברי הנוב"י הנ"ל תמוהים דכל שנתעכל פשיטא דלא נטמא אף שסופו לצאת כמבואר בחולין שם ובר"ש הנ"ל ודו"ק: והנה במ"ש הא"מ דכל דהיינו רביתיה גם טומאה הבלוע מטמאה דדוקא בלע טבעת דלאו היינו רביתיה הוא דאינו מטמא וכבר כתבתי לעיל בזה וכעת מצאתי בחולין דף קכ"ו בכלב שאכל בשר מת ומת הכלב ופירש"י דאילו חי אפילו נכנס לבית הבית טהור משום דהוה טומאה בלועה והרי שם הוה רביתיה לאכול בשר ואפילו הכי אינו מטמא בחיים ועיין ב"ק דף י"ט ע"ב דאמר כלב שלקק את השמן וחזיר שאכל בשר ומשמע שם דבכלב אורחיה לאכול בשר דאל"כ היה לו לנקוט כלב וחזיר שאכלו בשר וגם בחזיר כל דהוא רכיך אורחיה הוא ואם נימא דכלב בכלל חיה ודאי אורחיה לאכול בשר וא"כ שוב מהראוי לטמא וע"ש בתוס' ד"ה וחזיר. והנה בשנת תרט"ז כ"ו אב ד' ראה שאל אותי הרב מו"ה יואל אבד"ק באקשאוויטץ נ"י באשה אחת שעינה אחת נמוק וזב והרופא אמר לה שיעשה לה עין אחת שתתראה כמו בעלת עין ונתעורר הרב אם שרי משום טבילה והנה אם כל שמכניס עין לא תוכל להסירו משם בודאי בטל לגבי עין ואינו חוצץ אמנם לפי ששמעתי שתוכל להסירו ולהחזירו בקל בודאי נכון שתסור ותחזור אחר הטבילה וצ"ע:

והנה אור ליום ליום ד' וישלח י"ג כסלו שנת תרי"ז נשאלתי פה לבוב באשה אחת שעשתה לה עין אחת מזכוכית שבעינה אחת היתה סומא ועשתה בווין כמין זכוכית שנכנסה בעין והלכה לטבול וטבלה ושכחה להסיר העין של זכוכית ועכשיו שאלה אם מותרת לבעלה בטבילה זו. והנה אמרה לי האם שיכול לבא מים גם ע"י זכוכית זו שאינו מהודק יפה וכיון שעכ"פ ראוי לבא מים כל הראוי לביאה מים כשר. ולענין חציצה נראה לפענ"ד דכאן לא שייך זאת דחציצה לא שייך רק כשמקפדת להסיר מפני שרע לה וגנאי בדבר אבל כאן שעושית לנוי ובאמת כל ענין הזכוכית שתתראה כבעלת עין וא"כ אדרבא אינה מקפדת ע"ז ושפיר דמי ואף שלפעמים מסירה זאת היינו כדי שלא יתקלקל והוה כלפוש ע"מ לכתף ואף שרע לה הדבר וצער לה מכל מקום כל שהוא לה לנוי א"כ מקבלת הצער כדי שלא תתבזה ולא שייך מקפדת כן נראה לפענ"ד:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף