שואל ומשיב/ב/ג/צד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן צד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנה בעש"ק העבר היה אצלי החריף מוהר"ר דוד לאבין נ"י נכד הרב הצדיק מוה' יוסף ליבלינר. והקשה אותי במ"ש הר"ש פ"א ממכשירין משנה ה' שהביא התוספתא זב וטמא שהיו מהלכין בדרך וכו' יצא מכלו הרי אלו מוכשרין וטהורין והקשה הר"ש מ"ש מכרישא דאמרו וכרישא עצמה הוכשרה וכתב לחלק בין הכשר ובין קבלת טומאה. ועל זה תמה דהש"ס במקומו מקשה על התוספתא ומוקי רב יוסף בנתזין בכל כחן. והיא תימה גדולה. ולפענ"ד דברי הר"ש ברורין דבאמת רש"י מפרש דבכרישא ל"ש נתזין בכל כחן דיוצאין בנחת והיא תימה דא"כ גבי זב וטמא דאוקי רב יוסף בנתזין בכל כחן והא הולכין בנחת ומ"ש מכרישא. ובאמת הרמב"ם פי"ג מטומאת אוכלין הי"ד ביאר בהדיא דגם בכרישא אם נתזין בכל כחן לא הוכשר אבל אם שהדין כן אבל הש"ס דמחלק לשמואל דבכרישא לא שייך שנתזין בכל כחן א"כ היאך מוקי להך דזב וטמא בנתזין בכל כחן ולמה לא מחלק שמואל בין נתזין בכל כחן לבין הולכין בנחת. וע"כ נראה דזה קושית הר"ש דגם הוא ידע דמוקי להך דזב וטמא בנתזין בכל כחן אבל הקשה דמ"ש מכרישא דא"כ גם בכרישא שייך דנתזין בכל כחן וע"ז מחלק הר"ש דבאמת לענין הכשר אף בנתזין בכל כחן הוכשר דמ"מ אי אפשר שלא ירד על הבגד בעודו פירש והש"ס דמוקי בנתזין בכל כחן הוא לענין טומאה דלא נטמא כל דנתזין בכל כחן ולכך בהא דמקשה על שמואל דשם הקושיא דלטמא וע"ז משני דנתזין בכל כחן מועיל לענין טומאה ולא לענין הכשר ובהתוספתא דקאי לענין שהן טהורין שפיר משני בנתזין בכל כחן ולכך שפיר אמרו דנתזין בכל כחן הרי אלו טהורים וזה דאמרו הרי אלו מוכשרין וטהורין דמוכשר אף שנתזין בכל כחן. ואני תמה דלשיטת רש"י קשה לי הא אמרו הרי אלו מוכשרין וטהורין וכיון דמוקי בנתזין בכל כחן אינו ראוי שיכשיר ג"כ וע"כ כשיטת הרא"ש והמעיין ברמב"ם יראה בפי"ב מטומאת אוכלין הלכה ה' ו' ימצא דמפרש דמכשירין היינו כשנופל על אדם טהור דלא ניחא ליה ובזמן שהן טהורין אינן מכשירין ועיין ראב"ד וכ"מ שם אבל לשיטת הר"ש מחוור התוספתא כמו שהוא לפנינו דטהורין ומכשירין ודו"ק ועיין תוס' ישנים ד"ה בנתזין והר"ש מחלק בין טומאה דהכא לטומאת הבגד ולפענ"ד כוונתי האמת בר"ש ודו"ק: ומה שהקשה בתוס' נדה דף י"ח ד"ה שליא שהקשו לרש"י דיש מיעוט שליא בלא ולד דאם כן נימא סמוך מיעוטא לפלגא וע"ז כתבו בשליא שיצאה מקצתה ונמצא ולד תוך השליא וע"ז תמה דא"כ מה קאמר בב"ק דף י"א מה קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצאה מקצתה ומה מדמה דשם מיירי דיש ולד באותה שליא כמ"ש התוס' ולק"מ דהוא הבין דהתוס' כתבו דנמצא ולד שלם בהשליא ולא כן הוא רק דכוונת התוס' דנמצא מקצת ולד בהשליא ועכ"פ לא שייך לומר סמוך מיעוטא דשליא בלא ולד לפלגא דהא חזינן דעכ"פ יש מקצת ולד. ומה דאמרו שאף שאין ולד היינו דאין כאן ולד בפנים רק שראינו מקצת ולד כנלפענ"ד בפשיטות:

והנה בש"ק העבר קראנו בתורה ובשליתה היוצאת מבין רגליה ובבנה אשר תלד ומשמע קצת דיש שליא בלא ולד ואולי הכוונה דהשליא יש ולד בתוכה אבל לא הולידה עדיין וז"ש בבנה אשר תלד ועיין אונקלוס דמתרגם בזעירא וכ"כ רש"י וצ"ע דהא שליתה קרי לה ומנ"ל דזה זעיר וזה רב. ומה שהקשה ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש שכתב בהלכה ה' אין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד'. וע"ז הקשה שהרי ר"י דס"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה יליף על מצחו ונשא ור"ש דס"ל דאף שאינו על מצחו מרצה יליף מתמיד לרצון לפני ד' כדאמרו ביומא דף ז' ע"ב וע"כ הרמב"ם הביא כהאי עורבא דמייתי נורא לקיניה. ובאמת שהיא קושיא גדולה. וכעת אני בקרית חוצות ואין לי ספרים. ולפענ"ד נראה דהנה ר"ש קאמר מאי תמיד על מצחו מי לא בעי מינם ולא בעי למיעל לבה"כ אלא תמיד מרצה. וקשה לי מה קושיא דהנה באמת יש לומר תמיד על מצחו אף דבעי מינם וללכת לבה"כ הא מכל מקום מקרי תמיד כדאמרו במנחות דף צ"ט דרבי יוסי ס"ל דאפילו סלק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית אין בכך כלום והיינו דמכל מקום מקרי תמיד וכדאמרו שם אליבא דרבי יוסי אפילו לא למד אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש וכן אמר ר"י משום רשב"י וא"כ מהיכן מוכח דזה לא מקרי תמיד והיא קושיא גדולה. אלא דיש לומר כיון דר"ש אמר שם ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה והיינו דאסור לפרסם הדבר וכמ"ש רש"י ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב א"כ שפיר לא מסתבר דיהיה מפורסם דזה מקרי תמיד ומוטב יותר לפרש דתמיד מרצה ומה גם דלא קי"ל כרבי יוסי וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מתמידין ומוספין הלכה ה' ועיין שבת דף קל"ג ולפ"ז כיון שעכ"פ יש לפרש דתמיד היינו שיהיה על מצחו תמיד כל זמן דאפשר וא"כ יותר מסתבר כרבי יהודה דיליף ממצחו ונשא דהא התורה רצתה שיהיה על מצחו תמיד. ובאמת שכפי הנראה היה עליו הציץ אף בשעת אכילה כמ"ש התוס' ביומא שם ושפיר מביא מקרא דתמיד דהיינו שתמיד על מצחו וע"כ שהקפידה תורה שעכ"פ בעת שיכול ללבוש יהיה על מצחו אף בשעת אכילה וע"כ משום דאינו מרצה רק כשיהיה על מצחו ודו"ק היטב ועיין בתוס' יומא דף ע' דציץ היה תמיד על מצחו וכ"כ בקידושין דף ע"ו והיינו מטעם שהריצוי אינו רק בשעה שהיה לו על מצחו ודו"ק. שוב זכיתי לראות בירושלמי פ"א מיומא ה"ב בסופו שאמר דמ"ד הציץ על מצחו הוא דמרצה הוא יליף מוהיה על מצחו תמיד וע"ש בק"ע ובפ"מ שמפרשים דבעינן שיהיה על מצחו תמיד כדי שיהיה מרצה וע"ז סמך הרמב"ם אף דבבבלי למדו להיפך. שבתי וראיתי במ"ש למעלה להקשות מי לא בעי מינם והקשיתי דמכל מקום שייך תמיד כר' יוסי וכתבתי דקי"ל כרבנן דרבי יוסי. והנה לפ"ז קשה לי למה אמר ר' אמי מדבריו של רבי יוסי נלמד וכו' וקשה הא לא קי"ל כרבי יוסי רק כרבנן דר' יוסי וא"כ למה אמר נלמד מרבי יוסי. אך באמת יש לומר דע"כ לא נחלקו רבנן על ר' יוסי רק שם דאפשר לקיים תמיד טפחו של זה בצד טפחו של זה אבל במקום דלא אפשר קי"ל כר' יוסי וז"ש אפילו לא שנה דהיינו לכתחלה ודאי לא קיים המצוה אבל בדיעבד כל שעבר ולא למד רק פרק אחד שחרית קיים המצוה וז"ש רשב"י ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה שע"ה יסבור שאף לכתחלה סגי בכך. ולפ"ז בהך דיומא כיון דבשעה שמינם או בבה"כ א"א שפיר מקיים תמיד אף שאינו תמיד ממש וזה ברור. ולפ"ז יש לומר דלכך הביא הרמב"ם הפסוק הלז דכיון שאין עודהו על מצחו אינו מרצה א"כ בעי שיהיה על מצחו תמיד ושפיר מתקיים תמיד אף שבעי למינם אבל ר"ש סבר דגם שאינו על מצחו מרצה א"כ אי אפשר למדרש תמיד ע"ז דהא באמת א"צ להיות על מצחו תמיד ולכך תמיד אתי שתמיד מרצה משא"כ לר"י שפיר הכתוב דתמיד כפשוטו דזה מקרי תמיד ודו"ק:

והנה בש"ק העבר פ' תבא היה החריף מוה' חיים ליב פארדעס נ"י והקשה במ"ש התוס' בגיטין דף נ"ג ד"ה מנסך שכתבו בטעמו דשמואל דאף דהגבהה לאו צורך ניסוך מכל מקום כיון דעל שעת הגבהה לא מחייב דיכול לומר הש"ל ולכך על הנסך הו"ל קם ליה בדרבא מיניה וע"ז הקשה דהא בחולין דף מ"א אוקמא דמיירי דאית ליה שותפות בגויה והרי שותפין הו"ל שומרים ובשומר דעת מהרש"ל דאין יכול לומר הרי שלך לפניך ועיין ש"ך סי' שס"ג והנה אף דלפי מה דאמרו בל"ב בחולין שם דאמרינן לצעוריה ולדידהו לא מועיל דאית ליה שותפות דמכל מקום שייך לצעוריה רק דמיירי במומר וא"כ שפיר יש לומר דשמואל ס"ל דלצעוריה קא מכוין ולא מיירי בשותפות מ"מ קשה לל"ק וא"ל דשותפין הו"ל שמירה בבעלים דזה אינו דכל דפשע דעת שו"ת לחם רב בכה"ג סלק עצמו מבעלים וחייב וא"כ שפיר קשה. אבל אחר העיון לק"מ דע"כ לא אמרינן דשומר א"י לומר הרי שלך לפניך היינו דוקא כל שכבר עשה ההיזק רק דאינו ניכר שייך לומר דשומר חייב באחריות אבל כאן בעת שהגביה עדן לא נסך וא"כ שפיר יכול לומר הרי שלך לפניך דעדין הוא כמו שהיה ולא עשה עדין שום נזק כל שלא נסך עדין אף שרצה לגזול ולנסך כל שלא נסך יכול לומר הרי שלך לפניך וז"ב ופשוט בפרט אם נימא דהגבהה לא צורך ניסוך הוא וז"פ וברור. וראיתי לדו"ז בישועת יעקב סי' ד' שהשתמש ג"כ בסברא זו דכל דאית ליה שותפות הו"ל שומר ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך ובמחכ"ת זה אינו ודו"ק:

ומה שהקשה על מ"ש התומים דלמ"ד של"ד איך משכחת לה מכירת שטרות דהא שעבוד הגוף אינו יכול למכור ושעבוד נכסים לאו דאורייתא וכתב דמיירי בשפירש השיעבוד דכה"ג שעבודא דאורייתא וכמ"ש הרשב"א. וע"ז הקשה דא"כ ר"נ דס"ל בגיטין דף נו"ן דאף בשפירש לו השבח של"ד ועיין בתוס' שם ד"ה כיון וא"כ לדידיה לא משכחת כלל מכירת שטרות וא"כ היאך אמר בב"ב דף קמ"ז ומודה שמואל במתנת שכ"מ והא לדידיה לא שייך כלל מכירת שטרות. לק"מ דאליבא דשמואל אמר זאת אבל לדידיה לא משכחת לה. ועוד יש לישב דעכ"פ מדרבנן שפיר משכחת לה ואף דאמרו שם אא"ב דאורייתא היינו דמתנת שכ"מ דאורייתא אבל גוף המכירה אינו רק מדרבנן ומכל מקום מתנת שכ"מ חל דאלים שעבודא מה"ת כל שלא הי' שטרות ודו"ק:

והנה ביום ג' בהר בחקותי שנת תרכ"ח היה אצלי אברך מקאלבסיף והקשה אותי על מ"ש הפוסקים דבקטלנית תיכף משני אין מגיע לה הכתובה משום דאינה ראויה להנשא וע"ז הקשה ממשנה ראשונה דאחת מהנשים שיוצאת ונוטלת כתובה הוא נטולה אני מהיהודים והטעם משום דתשמיש קשה לה וא"כ כיון שא"י להנשא אמאי נוטלת. והנה בפשיטות יש לחלק דשם יוכל להיות דאח"כ שב ורפא לה ותהיה ראויה להנשא. אך העיקר נראה לי דש"ה דמ"מ בעת הנישואין נתחייב לה כתובתה אבל בקטלנית מה דאסורה להנשא שמא היא קטלנית וא"כ חיישינן שמא מתחלה היתה קטלנית ומעין גורם או מזל גורם ולא היתה ראויה להנשא כלל רק שלא ידענו וז"ב ופשוט. ומה שהקשה בנזיר דף כ"ט ע"ב דאמר תרין אסורין דרבנן. וע"ז הקשה לשיטת הפר"ח סי' ק"י דב"ספדר לקולא אף באתחזיק איסור א"כ מה אכפת לן בחטאת עוף הבא על הספק דהוי סד"ר לקולא. הנה יפה הקשה. ולפענ"ד נראה דסד"ר לקולא לא שייך רק לגבי האיש הלז אבל הכהן העובד לעשות תרי איסורי דרבנן זה לא הותר ובפרט אם לובש כלאים בעבודה אף לשיטת הראב"ד ודאי לכתחלה הי' אסורים לעשות אף דהוא סד"ר ודו"ק. ודע דק"ל בהד דחטאת העוף הבא על הספק דפרש"י ספק אי ילדה צורת אדם או צורת דגים או שמא רוח הפילה וקשיא לי למה לא ניזול בתר רוב דרוב נשים ולד מעליא ילדן וצ"ל כמו דאמרו בנדה דף כ"ט דמיירי בלא הוחזקה עוברה וא"כ היה להם לבאר דמיירי בלא הוחזקה עוברה ולא מצאתי שביארו זאת וצ"ע:

והנה ביום ד' בהר בחוקותי שנת תרכ"ח היה אצלי תלמידי הרבני המופלג מוה' נטע רייציס נ"י והקשה אותי בהא דנסתפקו השבות יעקב וזקני הח"ץ ז"ל בסי' מ"ה במי שהכין להדליק נרות חנוכה ובעודו עוסק נזדמן לו שמן אי צריך למשוך ידו מהנרות ולהדליק בשמן או לא ולמה לא הביאו מהא דאמרו במנחות דף ה' דטעמיה דר"ל משום דקסבר האיר המזרח מתיר וע"ש ברש"י ותוס' דאינו רק למצוה מן המובחר בעלמא ואפ"ה מביא עומר אחר הרי דמשום מצוה מן המובחר בעלמא מביא אחרת להתיר השירים. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך ביאור הא כיון דמביא עומר אחר ולמה לא ישאל על העומר הראשון ולהתיר דהא כיון דלכתחלה אסור להביא קודם לעומר א"כ הוקדש בטעות. וכעין זה הקשו בתוס' סוטה דף ה' והמלמ"ל פי"א ממעשה הקרבנות כתב דהוה כתרומה ביד כהן ולפ"ז כבר נודע מ"ש הנו"ב בטעם הדבר דהוה ספק אם השאלה והחרטה אמת וא"כ כל שביד כהן אין מאמינים לו ולפ"ז כל שמביא מנחת עומר אחרת ואין נ"מ להקדש למה לא ישאל וצריך לומר כיון דהאיר המזרח מתיר א"כ לא עשה איסור ולא הוה הקדש בטעות ולפ"ז ע"כ שצריך להביא אחרת דאל"כ היה יכול לשאול כיון דהשירים נאסרים מה אכפת ליה להקדש ואדרבא כשישאל יביא מנחה אחרת כנלפענ"ד ועיין בראב"ד פי"ד מפהמ"ק ה"ג מ"ש לפרש דברי רבא ועיין כ"מ שם וצ"ע דהא רבא קאי על ר"ל לעיל ור"ל ע"כ מיירי קודם העומר דהא אמר האיר המזרח מתיר וצ"ע. אח"כ נתישבתי דבלא"ה ל"ק דאף דנימא דכל דהתחיל במצוה לא צריך לעשות מצוה מן המובחר כגון שקמץ שלא לשמה ניהו דכשר אבל מכל מקום צריך להביא אחרת כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה בכה"ג ודאי צריך להביא אחרת שיעלו לבעלים לשם חובה. איברא דלכאורה לפמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ריש זבחים דמה דלא עלו לבעלים לשם חובה הוא דוקא בקרבן יחיד אבל בציבור עלו לשם חובה דסכין מושכתן למה שהן והיינו דלב ב"ד מתנה עליהן כמ"ש הערוך הובא בתוספת זבחים דף וא"ו וא"כ הוא הדין מנחת ציבור כמו עומר מהראוי שתעלה לשם חובה אבל באמת מבואר במנחות להיפך דהרי בדף ז' פריך ולתני מנחת עומר והש"ס משני דבאה בציבור לא קתני והרי משמע דעכ"פ לא עלו לבעלים לשם חובה אף בציבור רק דלא קתני ובאמת דברי הרמב"ם בפירוש המשנה תמוהין כמ"ש בחידושי הפנים מאירות ח"א ריש חידושיו לזבחים וכתב שבחיבור היד חזר בו ועיין מהרש"א ביצה דף כ' ובפנ"י שם. ובזה נראה לי דבר חדש בהא דאמר רבא דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה ושיריה נאכלים וא"צ מנחת עומר להתירה והטעם דבעי מקום הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דחידוש הוא וביאר רש"י דשעורים אינם ראויים רק למנחת העומר והוא גרש משא"כ מנחת סוטה וכ"כ הרמב"ם פי"ד מפהמ"ק ה"ג הנ"ל ולא נודע הטעם ועיין תוס' וראב"ד שם. ולפמ"ש יש לומר דאף אם נימא דלא כפירוש המשנה ואף ק"צ ל"ש סכין מושכתו למה שהן היינו דוקא בדבר הראוי שיהיה לקרבן אחר וכן מנחה שראויה שתהיה למנחה אחרת אבל מנחת העומר שאינו ראוי רק למנחת עומר שהרי היא מן השעורים בזה פשיטא דעלו לבעלים כיון דשל ציבור הוא ואינו ראוי רק לזה ושייך לב ב"ד מתנה עליהן וז"ב ודו"ק כי זה דבר חדש:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף