שואל ומשיב/ב/ג/צא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן צא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יום א' ראה תרל"ב בעש"ק העבר נשאלתי מאדעס ביבמה שזקוקה ליבם מומר ויש שני עדים שנעשה מומר אך אחד מהעדים בשעה שהעיד שראה שנעשה מומר לא היה בר מצוה ועכשיו העיד שאז ראה שנעשה מומר וע"ז נשאלתי. והשבתי דאף שהיו שני עדים כשרים שנעשה מומר לא מצאתי היתר שכלם חלקו על מר יהודאי גאון ז"ל שכתב שמומר אינו זוקק ליבום כמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' קנ"ז ונעלו הדלת בפנינו ומ"ש השואל שכיון שלא ידעה הוה קידושי טעות השבתי דז"א דהא מבואר בהג"ה שם דאף שלא ידעה כלל אם היה לה יבם ואח"כ כשנשאת לאחר נודע לה שהיה לה יבם מומר רק כשכבר נשאת מקילין וי"א דבעינן שיחלוץ לה ע"ש הרי דלא מקרי קידושי טעות ומטעם דניחא לה לשבת טן דו. וכן השבתי לאדעס שלא מצאתי היתר. ותמול בש"ק נתעוררתי שיש למצוא היתר וארשום פה. והנה ראש המחמירים בזה הוא רש"י שכתב שאעפ"י שחטא ישראל הוא. והנה מראש צורים נראה דהמקור אעפ"י שחטא ישראל הוא היא בסנהדרין דף מ"ד גבי עכן דכתיב חטא ישראל ודרשו אעפ"י שחטא ישראל הוא. ולכאורה רציתי לומר דדוקא מומר שלא עבד ע"ז הוא דמקרי ישראל אבל מי שיצא לדת אחרת ועובד ע"ז זה יצא מכלל ישראל והנה הדין מפורש בטור וש"ע דמומר שקידש קידושיו קידושין ורצה הבעל עיטור לחלק דבעובד ע"ז לא הוה קידושין אבל לא קי"ל כן ע"ש. וגם המהרש"א בח"א בסנהדרין שם כתב בהדיא דאף שעכן עבר על כל התורה אפ"ה מקרי ישראל ע"ש והב"י שם מביא בשם בעל עיטור דקידושין גמורים הם מדלא אמר חוששין לקדושין אלמא דהוה קידושין גמורים מדאורייתא וכן פסק בש"ע שם. ובאמת שבהגהת מרדכי פרק החולץ בשם מהר"ם שכתב דמומר שקידש זו היא חומרא בעלמא כדאמרו על מנת שאני צדיק גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו ה"ה בזה ומהתימא שלא ראו כלם זאת. אבל באמת אנן לא קי"ל כן והוי קידושין גמורים מה"ת אמנם בכ"ז נראה לפענ"ד דאדרבא כיון שאף שחטא ישראל הוא עי"ז אינו זוקק ליבום והנה הט"ז באו"ח סי' תמ"ח כתב דאם מכר חמץ למומר אסור לשתות החמץ דאעפ"י שחטא ישראל הוא והמקום שמואל סי' י"ז חולק על הט"ז ואינו לפני כעת אבל בתשובה דחיתי כל דבריו וחלילה לסמוך ע"ז אמנם לפענ"ד נראה דבאמת זה ודאי דמומר אינו בר מצוה שיהיה מקיים מצות הבורא שהרי אף חסידי אוה"ע שמקיימים שבע מצות ביאר רבינו בהלכות מלכים דבעינן שיקיים מצד שצוה השי"ת למשה רבינו בתורתו אבל אם קיים מצד שכלית אינו מחסידים ולא מחכמיהם כמ"ש בשו"ת מהר"ם אלשקר שכן הגרסא אמור מעתה שכ"ש הישראל עובד ע"ז שפיקר בכל תורת משה ואינו מאמין שודאי לא בר מקיים מצות הבורא הוא וכיון שכן באשת אח שבאמת שלא במקום מצוה הוא חייב כרת והתורה התירה במקום שמקיים מצות הבורא כדכתיב יבמה יבא עליה אבל המומר דאדרבא אף שחטא ישראל הוא ואסור בעריות ומקיים מצוה לא הוה דאינו בר מצוה וא"כ שוב אסור לייבם וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וממילא אינו זקוק ליבום כנלפענ"ד טעמו של מר יהודאי גאון שהב"י כתב מרורות. ובזה נראה לפענ"ד לקיים מ"ש רבי' נחשון גאון דאם היה מומר טרם שנתקדשה לאחיו ודאי אינו זוקק ליבום והטור כתב דלא ידע לחלק מה חילוק שבין מומר טרם שנתקדשה לאחיו או אחר כן ועיין בב"י שמביא בשם הגהמ"ר דהוא מטעם דנישואין מפילים ולפמ"ש יש לומר דאם נעשה מומר אז חל מצות יבום על אחיו וא"כ אף שנעשה מומר אח"כ מ"מ אף שחטא ישראל הוא וכיון שהיה בר מצוה מקודם לא נפקע המצוה אף שאינו בר מצוה אבל כל שנעשה מומר קודם לא חל מצות יבום עליו ואדרבא עושה איסור משום אשת אח שלא במקום מצוה ושאני קידושין דאף שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין ול"ש דאינו בר מצוה דאף שלא קיים מצוה מ"מ אינו אסור לקחת בת ישראל והקידושין תופסין בה ועוד דיכול לחזור בו וכל שבידו לחזור חל הקידושין משא"כ יבום דרובץ איסור אשת אח עליו כנלפענ"ד ברור:

ובזה נראה דאם מתנה בשעת הקידושין שלא תחול הקידושין אם ימות בלא בנים ולא תצטרך ליבום דודאי מותר ומ"ש התה"ד דהוה מתנה על מ"ש בתורה והב"ח והב"ש וכמה אחרונים האריכו בזה. ולפמ"ש בלא"ה חל דאינו מתנה עמ"ש בתורה ואדרבא התנאי הוא שלא יעבור על ד"ת ולא ייבם אשת אח שהיא בכרת כל שהוא שלא במקום מצוה כנלפענ"ד. ובגוף דברי התה"ד שמביא דברי המרדכי פרק הפועלים דאמר המתנה על מ"ש בתורה תנאי בטל כגון לא תזקק ליבום תמהני דבין לרב ובין לשמואל לא מקרי מתנה עמ"ש בתורה דל"מ לשמואל דבמי ימר דעקר לא מקרי מתנה עמ"ש בתורה כאן הוה מי יימר דעקר דהא יכול להיות שתלד ולא תזקק ליבום אלא אף לרב דכל דלא ידע דקמחיל מקרי מתנה על מ"ש בתורה הנה כאן לא שייך זאת דשם באונאה שאני דלא ידע דקמחל דחשב שלא יהיה בו אונאה אבל כאן ממנ"פ אם חשבה שמא תלד ולא תצטרך ליבום לא התנת עמ"ש בתורה ואם חשבה שמא לא תלד שוב ידעה דקמחלה וז"ב ופשוט. אמנם נראה דכונת הירושלמי דפלוגתא דרב ושמואל הוא דוקא בדבר שבממון ובזה כל דידע דמחל מועיל אבל באיסור ל"מ והוה מתנה עמ"ש בתורה ומה מועיל מחילה דמאן יכול למחול חיוב התורה וז"ב. ומה שהקשה התה"ד בהא דאמר בב"ק דף ק"י אלא מעתה במוכ"ש נימא אדעתא דהכי לא קדשה הרי דמועיל אף בלי תנאי ל"ק לפענ"ד דשאני אם הוא מתנה לא מועיל דהוה מתנה על מ"ש בתורה דעליו החיוב להיות יבם וא"י להתנות שלא יחולו הקידושין אבל האשה יכולה לומר אדעתא דהכי לא נתקדשתי והיא אינה מתנת עמ"ש בתורה דלא עליה חל היבום והיא אינה רק מפקרת עצמה והבעל מקדשה כמ"ש הר"ן בנדרים בדף למ"ד וא"כ יכולה לומר אדעתא דהכי לא הפקרתי עצמי להיות זקוקה למוכ"ש כנלפענ"ד דבר חדש. עוד נראה לפענ"ד דלפמ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו לחלק דאין אישות לחצאין א"כ יבום חשוב מכלל אישות ול"מ תנאי דאין אשות לחצאין ואם היא אשתו גם היבום צריך להיות דלא יצאת מכלל אישות אם לא תתייבם כנלפענ"ד דבר חדש ודו"ק היטב כי קצרתי. ובמ"ש יש לישב קושית התה"ד שהקשה מהא דפריך אלא מעתה במוכת שחין תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה ולפמ"ש יש לומר דכל הטעם דלא מועיל משום דאין אישות לחצאין ולפ"ז להס"ד דלא ידענו דמינח ניחא לה והיינו כמ"ש התוס' דדעתה אינה מעכב ודוקא באירוסין ס"ד דבדידה קיימא ע"ש ובכתובות דף מ"ז א"כ כל דדעת אחרת מעכב לא שייך אין אישות לחצאין דלא נתקדשה רק לו ולא ליבום לאחיו והוה כמו דאמר לה התקדשי לחציי דמקודשת לחצאין ולא פשטה קדושה בכולה דאיכא דעת אחרת וכדאמרו בקידושין דף ז' וגם כאן לא נתקדשה רק לחציה דהיינו לו לבד אבל אם דעתא אינה מעכבת וגם הוא אינו חושש וכל שקדשה שוב אין אישות לחצאין ודו"ק:

ובזה יש לחלק בין אם נעשה מומר קודם דאז בשעת קידושין לא היה ראוי ליבם וא"כ לא שייך אין אישות לחצאין משא"כ אם נתקדשה כשהיתה ראויה ליבם א"כ הקידושין זוקקין ליבום ודו"ק היטב כי הדברים האלו חריפים ועמוקים ובטחתי שיש בהם דברי טעם והלכה. והנה בענין שאין כאן רק עד אחד שאומר שנעשה מומר אבל עד השני אינו מעיד רק כשהיה קטן וכתב מעלתו דנפלנו ברבותא אם עד אחד נאמן להתיר לעלמא. לפענ"ד זה אינו דבכאן כ"ע מודו דעד אחד נאמן דלא שייך טעמו של הרא"ש דהא ע"א אינו מעיד שמת רק שנעשה מומר וא"כ כאן לא שייך דלא דייקא דהא חוששת שמא יבא היבם המומר דבשלמא כשמעיד שמת יש לומר דסמכה דעתה על העד ובודאי מת אבל כאן אמאי סומכת דלמא יבא היבם וא"ל דכאן ודאי סומכת על העד וחושבת דודאי הוא מומר ואף כשיבא לא תצטרך ליבם מ"מ כיון דאינו רק מלתא דעבידא לגלוי בכה"ג נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנותו וזה הוה רק גילוי מלתא בעלמא דיכולה זאת להתודע ובודאי הוה שני עדים המעידים שנעשה מומר וז"ב ודו"ק:

צא.

לש"ב הרב מוה' מרדכי וואלף מקעמפנא במדינת פרייסין.

מכתבו הגיעני ביום ד' וארא שנת תבר"ך. והנה על דבר שביקש ממני להשיב לו על הקושיא שראה בפתיחה לסדר קדשים מחבורו של הגאון הצדיק המנוח מוה' ישראל ליפשיטץ אבד"ק דאנציק זלה"ה שהקשה על מ"ש רבינו פ"ד מפהמ"ק הכ"ב שכתב אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים והרי הרמב"ם כתב בפירוש פ"א ממעה"ק הי"א הקטנים הם מבן שמונת ימים עד שנה והרי באשם תלוי איל כתוב בפרשה ואיל צריך להיות עכ"פ לא פחות משנה ול"א יום כמבואר בהלכה י"ד שם וע"ז הוסיף מעלתו להקשות דהדבר מפורש בזבחים דף ע"ז תורה תורה אמרי בדכרי מחלפי לך וע"ש ברש"י דמבואר בהדיא דאשם תלוי בן שתי שנים ע"ש. וביקש מעלתו לכתוב לו תירוץ ע"ז. והנה בעת ראותי תמהתי ונבהלתי מאוד על רבינו הרמב"ם ז"ל וקראתי גם עליו תורה תורה אמרי בדכרי מחלפא לך וחפשתי בספרים ולא מצאתי. אמנם יגעתי ומצאתי במרכבת המשנה ח"ב אשר נדפס בשאלונקי ובאותה הלכה ובאותו פרק מצאתי שהאריך בזה בקושיות הרבה מלבד הקושיות האלו והביא מפי ספרים וסופרים הרבה דברים וכלם דחוקים ומאד נצטערתי בזה. ולפענ"ד דהדברים נכונים ברמב"ם. וטרם יהיה כל שיח אומר דלשון רבינו היא צחה ואקדים דיש סוג ומין עד"מ כל מיני בהמה שור ועז ושעיר וכבש וכדומה כולם הם בשם סוג בהמות והמין הוא כל מין ומין לבדו והנה יש קטנים וגדולים בסוג ובמין והנה מהכשרים להקרבה והם כוללים כל סוגי בקר וצאן וכדומה הקטנים בסוגם הוא מבן שמונה ימים עד שנה אבל במין כל אחד נקרא קטנים וגדולים לפי הכשירם ולקרבן במינם עד"מ באלים שהם מבן שנה ול"א יום ואילך עד בני שתים זה נקרא קטן וגדול מזמן הכשרם וז"ב. ומעתה הרמב"ם כתב בדקדוק דבמעה"ק הלכה י"א הנ"ל שחשב בשלמים שבא מן הכבשים ועזים ובקר מן זכרים ונקבות קטנים וגדולים ולזה נקרא קטנים מבן שמונת ימים שזה הוא קטני הסוג. אבל בפ"ד מפהמ"ק שם הוא קאי לענין אשם תלוי שזה הוא מהמין אלים שהם מבן שנה ול"א יום עד בן שתים ובזה נקרא קטנים מבן שנה ולא עד בן שתים וזה נקרא קטנים וגדולים באותו מין ומה דל"ח באשמות כן היא מפני שכבר הביא אשמות בפ"א ממעה"ק ה"י שכתב שהאשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד יש מגדולי מין זה ויש אשם בא מן הקטנים וכוונתו למה שמפרש כאן דיש חילוק בין אשם נזיר ומצורע לשאר אשמות אבל אשם תלוי לא הזכיר שם ולכך מזכיר כאן שבא מן הקטנים והגדולים והיינו קטנים וגדולים במינם של הכשר קרבן מזה ודו"ק. ובא וראה כמה דקדק רבינו בפ"א היו"ד הנ"ל שכתב גדולי מין זה וכמ"ש. ומעתה מיושב היטב קושית מעלתו וכבר קדמו במרכבת שם שהקשה מהא דאמרו אמרי בדכרי מחלפי לך שבאמת דכרי דהוא איל הוא מבן שנה ל"א יום עד בן שתים ואם הוא רק בן שנה ולא יותר ובתוך החדש קרוי פלגס וא"כ אי אפשר להביא מזה על זה והנה במרכבת שם ראיתי שרצה להביא ראיה דאשם תלוי בא מן הקטנים ממש דהיינו מבן ח' דאף דכתיב איל בן יומו קרוי איל וכדאמרו בב"ק. ובמחכ"ת זה אינו דאיל בודאי הוא יותר מבן שנה רק שהאיל מתולדתו יש בו אותן כחות שיש באיל גדול וכמו השור דבן יומו קרוי שור אף שבודאי אינו אותו שור בגידול ובקומה רק שמוכן לאותן כחות ולאותן ענינים שיש בשור כמו כן באיל וז"ב ופשוט. ומ"ש שם המרכבת ראיה דא"ת בא מן הקטנים ממש דהרי בזבחים דף פ"ט ע"ב אמרו אדרבא אשם קדים שכן יש לו קצבה ולא קאמר בפשיטות שכן הוא איל ואילים קודמים לכבשים וע"כ דרצה לכלול אשם תלוי גם כן וא"כ זה בא מן הכבשים ולכך קאמר שכן יש לו קצבה וא"ת ג"כ יש לו קצבה ע"ש באמת שקושיתו ל"ק דהרי כל הטעם דאילים קודמים לכבשים אמרו בזבחים דף צ' הטעם שנתרבו בנסכיהם דאיל שני עשרונים וכבש עשרון והרי אשם וחטאת אין בו נסכים כמבואר במנחות דף צ' ע"ב וברמב"ם פ"ב ממעה"ק ה"ד ואף דאשם מצורע בעי נסכים הא גם חטאתו בעי נסכים כמבואר שם ושם ולכך מזכיר הטעם שכן יש לו קצבה ודו"ק היטב. ומה שהתפאר במרכבת שמצא תוספתא פ"ק דכריתות שחשב חמשה אשמות ור"א אומר אשם תלוי. והיא תמוה דאטו ת"ק לא ס"ל אשם תלוי וע"כ אמר דת"ק ס"ל דרק אשמות ודאין באו מן הגדולים אבל א"ת בא מן הקטנים ג"כ דאיל בן יומו קרוי איל ור"א ס"ל דגם א"ת בא רק מן הגדולים. נפלאתי מאוד דמלבד דנותן תורה חדשה ומחלוקת התנאים באשם תלוי מה דלא נשמע כלל בשום מקום אף גם דגוף הדבר תמוה דהוא חשב דכל אשמות באין בני שתים ובמחכ"ת לא נזכר תכ"ד מה דבזבחים דף צ"א חשב שם אשם נזיר ומצורע דבא בן שנה והתוספתא חשב בהדי חמש אשמות נזיר ומצורע וגוף דברי התוספתא אם רצה לישב היה לו לדרוש מרגניתא דחמש אשמות מכפרין כפרה גמורה משא"כ אשם תלוי ור"א ס"ל דגם א"ת מכפר כפרה גמורה כגון אכל נבילה וכדאמרו בכרתות דף כ"ה ע"ב וכרב יוסף וגם כרב מנא מצי לאתוי ודו"ק. שוב ראיתי בפירוש המשניות לרבינו פ"ו מכריתות משנה וא"ו שביאר דאשם תלוי הוא איל ולא ביאר כלל דבדיעבד כשר שיהיה כבש וכדומה כל הדוחקים שכתב המרכבת ע"כ העיקר כמ"ש דגדולים וקטנים באותו מין דהיינו משנכנס לשתים אחר שנה ול"א יום עד שתים זה נקרא קטן ונ"מ לענין מצוה מן המובחר וגם אם בן שתים יותר משני סלעים ופחות משתים ממש רק שנכנס לשתים כהנ"ל הוא בן שתי סלעים סגי בזה וא"צ לתת יותר וז"ב לדעתי ודברי הרמב"ם הם כדינם וכפשטן:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף