שואל ומשיב/ב/ג/פט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן פט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלום וכ"ט אל כבוד ש"ב הרב הה"ג וכו' מוה' יצחק שמעלקיש נ"י האבד"ק ברעזאן.

הנה מה שהקשה בהא דכתב הרמב"ם פ"א מבית הבחירה הי"ב דהכל חייבים לסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר וע"ז הקשה דהא הו"ל מ"ע שהז"ג דאין בונין בלילה ולא ביו"ט וא"כ פטורין הנשים. והנה לפמ"ש ביד שאול סי' ר"ס דלכך במילה לא שייך מ"ע שהז"ג דהא ל"ש דמשועבדות לבעליהן דבעלים חיבים במילה וא"כ היא עשתה מה שבעלה מצווה ע"ש וא"כ גם כאן כיון דהכל חייבין א"כ אם לא תעשה היא הבעל חייב ולכך לא שייך מ"ע שהז"ג. ומ"ש להקשות בהא דתנן בשבועת העדות דנשים פטורות מעדות משום דכתיב אנשים ולא נשים ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג דהא אין מעידין בלילה לפע"ד כיון דעדות היא מכלל גמילות חסד כמ"ש הרמב"ן והנימוק"י בפ' הכונס וא"כ פשיטא דגמילות חסדים נשים חייבות:

והנה בשנת תרכ"ד אור ליום ב' מקץ היה אצלי נ"ד הרב החריף מוה' פנחם ב"ש נ"י והראה לי דברי הירושלמי פ"א מיומא ה"א פירש בן בתירה שמא יבא על אשתו נדה וישראל חשודין על הנדות כמו דתנן תמן היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ופירש הק"ע דחיישינן שמא יפרוש בקושי וע"ז תמה דהיאך נחוש על כה"ג שיפרוש בקושי ויהיה חייב כרת. וע"ז אמר דהנה לשכת פלהדרין מותר לשמש עם הטהורה דב"ק אינו פסול מלבא בלשכת פלהדרין אבל כשתאמר לו נטמאתי והוא אינו יכול לשהות דנדה ובועלה אסורין להיות בלשכת פלהדרין כמ"ש המלמ"ל באורך א"כ בע"כ ירצה לפרוש בקושי כדי שלא ישהה את הטומאה. והנה אם כי דבר חכמה אמר אבל הק"ע פירש דהקושיא היא למה לא נכנס לבית אחר תמיד של בין הערבים וישמש ויטבול שעה אחת קודם שקיעת החמה וא"כ אין מקום לדבריו. אך לפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מה דאמרו בנדה דף ט"ו ות"ל דהוה ב"ק בשלא גמר ביאתו ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר חדש דגם באמרה לו נטמאתי והוא לא גמר ביאתו אינה מטמאה את בועלה טומאת שבעה ולפ"ז שפיר יש לחוש שמא יפרוש בקושי ולא ירצה לגמור את ביאתו ובזה לא יטמא. ובזה ניחא מ"ש שמא יפרוש בקושי והקשה בשלום ירושלים דלמה ליה כל זאת והלא יש לחוש שמא יטמא ולפמ"ש אתי שפיר דכל שלא גמר ביאתו ליכא טומאה ושוב חיישינן שמא יפרוש בקושי ודו"ק:

ודרך אגב אזכור מה שאמר לי המופלג החריף מוה' ישראל יונה נצח נ"י נכד הגאון בעהמ"ח ס' נצח ישראל ז"ל ע"פ מה דאמרו ביומא דף י"ד ע"א וכהאי גוונא מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשא ניהו דאנינות לא חייל עליה אטרודי מי לא מטריד. ועיין רש"י שם שפירש ובקדשים בעינן שמחה וגדולה וכו' ועיין בתוס' ישנים שהשיגו על פירש"י שם ועיין מלמ"ל פ"ב מביאת המקדש ה"ו ואמר הוא ע"פ מה דאמרו בזבחים דף צ"ט ע"א דאונן אסח דעתיה וא"כ ז"ש כיון דאטרודי מטרד שוב אסור משום היסח הדעת דפוסל בקדשים. הנה אם כי הוטב בעיני כי דבר גדול דיבר בזה. אך לפ"ז יהיה במת לו מת ביו"ט דלא חל אנינות יהיה אסור משום היסח הדעת וזה לא שמענו ועיין מלמ"ל פ"ג מאבל ה"ק ובשעה"מ הלכות מעשה הקרבנות פ"ג מה שהאריכו בענין הזה ולא כתבו משום היסח הדעת וע"כ דזה אינו דמה דפסול היסח הדעת בקדשים הוא משום שא"י לאכול אסח דעתי' וכמ"ש התוס' שם וכ"כ הרמב"ם פי"ב מאה"ט הט"ו דמשום שאסור לאכול אסח דעתי' ויש לחוש שמא נטמא ולא ידע וזה רק מעלה דרבנן ע"ש וא"כ אם לא חל אנינות ומותר לאכול שוב לא שייך היסח הדעת ועיין פסחים דף ל"ד שנחלקו ר' יוחנן ור"ל אי היסח הדעת פסול הגוף או פסול טומאה ועיין מלמ"ל פי"ט מפהמ"ק ה"ד שתמה על השמטת רבינו ועיין צל"ח ואני תמה דהדבר מפורש כאן ברבינו דהוא פסול טומאה ע"ש ועכ"פ נתברר שטירדא לאו משום היסח הדעת ובלא"ה ביוה"כ דכ"ע לא אכלי ל"ש היסח הדעת בשביל שא"י לאכול שהרי כ"ע לא אכלי והרי אכלו השיעור בלילה ולא מפסל משום היסח הדעת ודו"ק:

ומה שהקשה ר"י נצח הנ"ל בהא דפריך ביומא דף כ"ב ע"א והא מעיקרא מ"ט לא תקינו לה רבנן פייס וע"ז הקשה דהרי בדף כ"ג אמרו דעבודת לילה לא בעי פייס ומקשה מתרומת הדשן ומתרץ משום מעשה שהיה וא"כ מה מקשה כאן מעיקרא מ"ט לא תקינו רבנן פייס והא קודם המעשה ל"צ פייס היא קושיא גדולה ונפלאה והנראה לי לפום רהיטא דהנה בהא דאמרו מ"ט לא תקינו רבנן פייס האריך ביד דוד ריש יומא דמזה מוכח דפייס רבנן תקנו והרי משמע מרש"י דמה"ת יש פייס ע"ש. וע"כ נראה דבאמת פייס מה"ת רק בעבודת לילה לא בעי פייס מה"ת אבל הש"ס מקשה מ"ט לא תקינו רבנן פייס וע"ז משני דעבודת לילה ל"ח ורק משום מעשה שהיה תקינו רבנן פייס כן נראה לי לפום רהיטא:

והנה בשנת תרכ"ח יום ד' אחרי י"א למב"י היה אצלי הרב הגדול וכו' מוה' איצק שמעלקיש נ"י האבד"ק ברעזאן והקשה אותי הרבה קושית ואמרתי להרשים כאן בהא דאמרו ביומא דף פ"ח דחייבי טבילות טובלין כדרכן ואפילו טמא מת טובל ביוה"כ והקשה בתוס' ישנים דטמא מת צריך הזאה והוא שבות והיאך משכחת לה וכתבו דמיירי שהזה עליו קטן וכ"כ התוס' במגילה דף כ' ד"ה ולא וע"ז הקשה דא"כ מה פריך הש"ס ביומא דף ח' ולטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא והא קי"ל הזאה שבות ואינה דוחה את השבת ע"ש דף ח' ע"ב והא משכחת לה ע"י קטן. ולפענ"ד נראה בפשיטות דל"ק דהנה שם אמרו אין בין כה"ג השורף את הפרה לכה"ג ביוה"כ וכו' והקשה הש"ס ולר"ח סגן הכהנים נימא נמי הא וע"ז הקשה הש"ס דהזאה ברביעי לא משכחת לה ואמר הש"ס ולטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא וא"כ שפיר מקשה דעכ"פ לתני החילוק בין יוה"כ לפרה דפרה היה מותר הזאה ע"י גדול וביוה"כ דוקא ע"י קטן וכמו דפריך לר"ח לתני נמי הא והיינו דזה בעי שבעה וזה לא רק יום אחד וה"ה נמי דקשה לדידן זה רק בקטן וזה בגדול ודו"ק. אמנם בגוף דברי התוס' שכתבו דקבל הזאה ע"י קטן קשה דהא אסור לספות בידים. ולכאורה מכאן ראיה דבדרבנן מותר לספות בידים וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות דף קי"ד. אך לפענ"ד. היה נראה דכיון דהזאה אינה אסורה בעצם רק משום גזירה שמא יעבירנו בכה"ג לקטן אף לספות בידים מותר כיון דאינו איסור בעצם וכעין מה שחילק הרשב"א שם לענין טבל דאסורו מחמת עצמו אבל קטן ביוה"כ אינו אסור בעצם ע"ש וה"ה לענין זה. אמנם אם נימא דאסור משום מתקן זה אסור מצד עצמו וגם אם נימא דטלטול אסור ועיין בריש פרק לולב וערבה בתוס' שם ובתוספות יוה"כ למהרמב"ח בדף פ"א ביומא שכתב דיש איסור טלטול ג"כ מיהו טלטול אינו רק משום מוקצה ומוקצה אינו רק בשביל הוצאה כדאמרו בשבת דף קכ"ד וא"כ אינו אסור בעצם ועכ"פ ספי בידים אינו מקרי אבל אם נימא משום מתקן קשה ומיהו יש לומר דמתקן גם כן אינו איסור בעצם רק שהתיקון בא אח"כ וכבר כתבו התוס' בשבת דף ק"ו דכל דהתיקון בא אח"כ לא חשוב תיקון מכ"ש שלא נקרא ספי בידים. ובזה יש לישב הקושיא בהא דמקשה הרב הנ"ל דשם היה משום מעלה בעלמא והצריכו להזות כל שבעה וא"כ בכל יום התיקון בפ"ע ושפיר פריך. ובזה מיושב מה שהקשה עוד על הנו"ב במהד"ב חלק או"ח סי' קט"ז דאמר בפרה ודאי אסור דהיה ע"י תינוקות שהי' על השורים והרי משתמש בבע"ח והקשה כיון דהיה ע"י תינוקות א"כ הקטן מותר להזות כמ"ש התוס' במגלה ולפמ"ש שם השימוש בבע"ח הוא אסור מצד עצמו ואסור גם ע"י תינוקות מיהו גם שימוש בבע"ח הוא ג"כ משום אין רוכבין ע"ג בהמה זה ג"כ אינו רק משום גזירה שמא יחתוך זמורה ודו"ק:

והנה שאל אותי במ"ש התוס' ביומא דף מ"ג ד"ה ולא פליג ר' יהודה וכתבו תימה דר' יהודה מכשיר כדאמר בתוספתא דפרה פ"א ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא והיא תימה דאכתי המתרץ מה יאמר לאותה תוספתא. והראיתי לו שהגאון מווילנא הגיה בתוספתא הכל כשרין להזות חוץ מחש"ו דברי ר' יהודה שר"י מכשיר באשה ופוסל בקטן וכ"כ בהגהותיו לתוספתא שבר"ש פי"א מפרה ע"ש ודו"ק ודברי התוס' נכונים ולפנינו בתוספתא כתוב דר"י מכשיר אבל הגאון הגיה כן וכמ"ש ודו"ק. והנה מה שהקשה על דברי הראב"ד פ"ב מחגיגה הלכה יו"ד דכיון דרשות היא יוצא בה אף משום חגיגה אם שחטה בי"ד וע"ז הקשה ממגלה דף ה' דחגיגה מאחרין ולא מקדימין משום דאכתי לא מטי זמנה ל"ק לפענ"ד דשאני כאן כיון דשחטה לשם חגיגת י"ד יוכל לצאת בה משום חגיגת ט"ו דשם חגיגה עליו ובמגלה מיירי בשאר חגיגות דאין שם חגיגה רק ע"ז ששחטו לשם חגיגת יו"ט וא"כ מאחרין ולא מקדימין. ומה שהקשה על הלח"מ בהלכה י"ג שחדש דכל שמלינין לצורך מצוה אחרת לית ביה משום לינה וע"ז הקשה כיון דאחר יום אחד נפסל בלינה וחייב כרת איך אפשר דיהיה מותר להלין. ומה שהראה דברי התוס' רי"ד במס' סוכה ריש פרק לולב וערבה וגם בפסחים פרק אלו דברים בענין העברה ברה"ר באמת הדברים חדשים וצריכין ביקור בקדמונים וגוף החילוק אינו מובן וצ"ע לעת הפנאי. והנה מה שאמר לי ע"פ השדה על דברת הרמב"ן במלחמות דכתב דחטאת ששחטו לשם חולין כשר ועלו לבעלים לשם חובה כדאיתא פרק קמא דזבחים ואמר איזה קושיא בשם הגאון מוהר"ע איגר ז"ל. הנה דברי הרמב"ן הם בר"ה פ"ג לענין מצות צריכות כונה ולפענ"ד הדברים ברורים דהרי אמרו דלכך שחטו בחולין כשר דדל חולין מיניהו והו"ל סתמא וכשר והרי סתמא כשר ועלה לבעלים וגם כיון דכל הטעם דלאו מינה לא מחריב בה והרי לא יחריב משמע דלא יחריב כלל דאל"כ מה מקשה מתוכו דהא גם כאן מחריב בה לענין שלא עלה לבעלים וע"כ דאינו מחריב כלל וז"ב:

ומה שהקשה הגאון מוהר"ע איגר ז"ל. מהא דאמרו דף מ"ו ע"ב דאמר אביי דלמא לא היה כלל כשר ומרצה היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה לפענ"ד ל"ק דאביי רק דלמא קאמר ובאמת רב תנא הוא ופליג כדאמרו בכתובות דף ח' ואביי רצה לדחות דא"צ לומר דרב תנא הוא ופליג אבל באמת לפי מה דקי"ל דסתמא כשר אי אפשר לומר דאינו מרצה דהא לחולין מיהו הו"ל סתמא וכשר ואף דבתחלת זבח דלא ידענו דסתמא כשר רך מהך דר' יוסי הנ"ל אבל באמת יש לומר דרב ס"ל דסתמא כשר גם כן וא"כ לא קשה על רב ובלא"ה נראה דבאמת יש להבין קושית רבה מה דדייק טעמא דלא היה בלבו הא היה בלבו פסול די"ל דהא היה בלבו היינו דהיה בלבו משום חולין ובזה פסול כדס"ל לר"א דהו"ל מתעסק ומיהו יש לומר דרבה לא ס"ל הך דר' אלעזר אבל למה דאמר ר"א דמשום חולין פסולה שוב ל"ק כלל מר' יוסי ודו"ק היטב:

ומה שהקשה בהא דאמרו בירושלמי הובא בתוס' קידושין דף ל"ח דאין עשה דבערב תאכלו מצות דוחה ל"ת דחדש דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור וע"ז הקשה דא"כ עשה דיו"ט דנאמר במצרים לא יווכל לדחות הל"ת דהא נאמר קודם הדיבור. הנה באמת העשה דיו"ט נאמר לאחר מ"ת בפרשת אמור אמנם קשיא לי דא"כ גם עשה דבערב תאכלו מצות נאמר ג"כ בפ' אמור שבעת ימים תאכל מצות ולמה לא יוכל לדחות. וראיתי בשאגת אריה סי' צ"ו שהקשה מהא דנאמר בפרשת חומש הפקודים והיינו בפרשת בהעלותך בפסח שני וע"ז כתב דאינו רק בפסח שני והדבר תמוה דהא גם בפ' אמור כתיב שבעת ימים מצות תאכלו והיא תמיה גדולה. אמנם נראה כיון דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו והרי אינו רק רשות כדאמרו בפסחים דף ק"כ דמה שביעי רשות אף ששה רשות א"כ לא חשיב לעשה דאינו רק רשות אבל בערב תאכלו מצות דזה חובה שפיר חשיב עשה דלפני הדיבור. אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי במנחות דף ס"ו אמרו כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאכלה ששה מן החדש וא"כ מבואר דעשה דבערב לא דחי ל"ת דחדש דאל"כ היאך יתקיימו שני פסוקים האלו וא"כ מה קשיא ליה להירושלמי שידחה וצע"ג. שוב ראיתי במקנה בקידושין שם שהקשה להיפוך על מה דאמרו במנחות דלמה לא ידחה עשה דבערב הך ל"ת דחדש ולמה לא מקשה אהך דמנחות ולפענ"ד ל"ק דיש לומר דבאמת הקרא אתי להורות דלא ידחה אבל אכתי קשה על הירושלמי למה לא מקשה על הך דמנחות דלמה לא ידחה ומנ"ל למדרש הדרשא דששת ושבעת ע"ז. אמנם הירושלמי עצמו קשה דהא התורה גלה דלא לדחי מיהו יש לומר דהתורה מיירי באם אפשר לקיים שניהן ולא דחה אבל הירושלמי מקשה שם דנכנסו לארץ ולא היה להם מן הישן למה לא דחה וא"כ שפיר מקשה הירושלמי ודו"ק. ומה שהקשה בהא דאמרו בזבחים דף י"ד דלהכי כתיב וטבל דמשמע הכי ומשמע הכי והקשה מהא דאמרו במנחות דף צ"א לחלק בין חטאות הפנימיות לחיצוניות משום דכתיב וטבל והרי אצטריך וטבל ע"ז דדרשי בזבחים דף י"ד. לק"מ דפשטת לשון וטבל הוא דאינו בר טבילה והזיה וגם שם מטבל והזה דריש ומלשון והזה ודו"ק:

והנה בשנת תרל"א יום ה' אחרי קדושים כ"א למב"י נתתי את לבי בענין עשה דקודם הדיבור והנה הפ"י בקידושין דף ל"ח האריך בזה וכן הקשה בשאגת אריה וכמה ספרים שמדברים בזה ובספר א"ז ח"ב סי' רל"ג מצאתי שהאריך בזה וכלם לא ראו זאת שלא נדפס. אמנם במ"ש רבינו פ"א מבית הבחירה ה"א דהמצוה לבנות בית המקדש מקרא דועשו לי מקדש והיינו משכן שבמדבר קשה דא"כ היכא קאמר ביבמות דף וא"ו יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת וכו' וקשה הא משכן שבמדבר לא עדיף מעשה דקודם הדיבור ומה גם למ"ד בירושלמי דבעינן עשה שכתובה בצידה והרי ועשו לי מקדש אינו כתוב בצד הכלל ואפשר דלא דחי ומיהו יש לדחות דמ"מ הרי היה לאחר הדיבור ואף דלא היה כתובה בצידה אפשר כיון דכתיב ממקדשי תיראו ואת שבתותי תשמורו אפשר דהוה כמו דכתוב בצדה והרי ס"ד דידחה לולא דהרי שכלכם חייבין בכבודי ע"ש ומיהו בלא"ה אפשר כיון דהתכלית היה להקרבת הקרבנות וא"כ הוה עשה דלאחר הדיבור:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף