שואל ומשיב/ב/ג/סה

שואל ומשיב ‏ ב ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ג סימן סה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אתמול בלילה נשאלתי מאחד שהוא מוזג יי"ש ושכר ובאו עכו"ם ועשו גם כן להם בסמוך לביתם מזיגת יי"ש אבל הם מוכרים דברים טמאים בשר נבלה וחזיר והקונים עכו"ם שבאים לבית היהודי ואין לו למכור דברים טמאים הם הולכים לבית העכו"ם הנ"ל וע"כ מקופח פרנסתו וע"ז שאל אם אולי יוכל לתת לעכו"ם מעות לקנות דברים אלו והשכר יהיה לעכו"ם אם אסור משום דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות ואסרתי לו. וטרם יהיה כל שיח אבאר מ"ש הט"ז סי' קמ"ז לענין נחירת התישים בשביל העורות וכתב דאין בזה משום בל תשחית כל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה וכמ"ש התוס' בע"ז דף י"א לענין עיקור ובחולין דף כ"ח בחיה וצריך לדם ובדף פ"ה גבי ר"ח ומשום שאין עושין סחורה בנבלות וטריפות כיון דבהיתר עושה אותה נבלה להנאתו הו"ל כנזדמנו והביא מברכות דף י"ד דלא יתחיל ואם התחיל גומר ואביי אמר אתחולי מתחילינן כדקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלי מגמר נמי גמרינן. וראיתי לעבודת הגרשוני סי' י"ג שהביא בשם הרב מוהר"ר טעביל רופא ז"ל שהקשה דאיך שייך להתיר משום ריוח מועט לנחור ולעבור על צער בעלי חיים דאורייתא וכתב עבודת הגרשוני ז"ל דלא שייך צער בעלי חיים רק בעוד הבע"ח בחיים חיותו ברובץ תחת משאו או בחסימת שור בדישו או לעקר בע"ח אבל מי שנוחר את הבהמה לא שייך צער בעלי חיים דאטו הבהמה אחינו היא דיהיה שייך ברור לו מיתה יפה והביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף ז' עקרנא להו איכא צער בע"ח קטלינא להו איכא משום בל תשחית והא כבר השיב דשייך משום צער בע"ח וע"כ דבמיתה לא שייך צער בעלי חיים וכן מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' יו"ד שכתב כן מדעתא דנפשיה ומראיה זו ע"ש. ולפענ"ד נעלם מהם דברי החינוך מצוה מ"ח דטעם מצוה זו לשחוט מן הצואר משום דרוב דם יוצא מן הצואר ועוד משום צער בעלי חיים וכן בסכין פגום אסור משום צער בעלי חיים ומוכיח מזה דצער בעלי חיים מן התורה ע"ש הרי דגם בבע"ח שייך משום צער בע"ח וראיתו מחולין דף ז' לפענ"ד יש לדחות דבאמת כיון שאמר שיש מלאך המות בביתו של זה שפיר מותר לקטול דפ"נ דאדם ודאי דוחה כל האיסורים רק דאסור משום בל תשחית ואף דפ"נ דוחה מ"מ כיון שרבי החזיק אותם ורק דר"פ ב"י חש להו איכא משום בל תשחית דאינו סכנה ברורה ואף ספק פ"נ ליכא דעדיין לא קרה שום דבר אבל לקטול להו ליכא משום צער בעלי חיים דצערא דאדם עדיף דהרי ר"פ אמר מלאך המות בביתו של זה ונמצא יוכל להיות צער לאדם ובודאי עדיף מצער בעלי חיים דבהמה ולזה הוכרח לומר משום בל תשחית וא"כ צער דאדם לא עדיף מעבירה דבל תשחית דאיכא איסור ברור ואף דבנדרים דף פ' נחלקו ר"י ורבנן בכביסתם וחיי אחרים ור"י ס"ל דצער שלו עדיף מחיי אחרים וכן פסקו ברמב"ם וטוש"ע אהע"ז סי' פ' וע"ש בב"ש מ"מ זה כשיש לזה צער ברור אבל כאן רק ר"פ חש לזה וע"כ לא רצה ללכת ולא יהיה לו צער וחש אף לבל תשחית דבהמה אבל לקטול ליכא שום חשש דצערא של אדם עדיף מצער בעלי חיים אבל לעקר הפרסות יש צער בע"ח בעוד בחיים חיותא וזה חמור כמ"ש עבוה"ג בעצמו וע"כ חש ר"פ אף דיש צער של אדם דצער של אדם אינו רק לפי שעה והבהמה יהיה לה צער לעולם אבל לקטול יהיה רק צער לשעה לבע"ח כבהמה לא חש לזה משום דצער דאדם עדיף ולכך לא אמר רק משום בל תשחית דהשחתה היא גם כן לעולם ודו"ק. ומ"ש העבודת הגרשוני דא"כ איך אמרו בחולין דף כ"ז ואימא מאזנו וכו' דקרע ואזיל עד דם הנפש והרי יהיה צער בעלי חיים גדול ולכך ראוי לומר שיהיה מן הצואר ל"ק לפענ"ד דכל דלא ידענו שהשחיטה מהצואר והוה ספק אי התורה כוונה מהצואר או מאזנו לא שייך משום צער בעלי חיים כדאמר אביי בע"ז דף י"ג דפריך הש"ס והא איכא צער בע"ח אמר אביי רחמנא אמר את סוסיהם תעקר והיינו כל דהתורה אמרה כן שוב אי אפשר לאסור משום צעב"ח וה"ה כאן אם היה ס"ד מאזנו לא שייך משום צעב"ח. והנה מדברי אביי ראיה למ"ש הט"ז סי' קמ"ז הנ"ל דכל דהתורה התירה לא מצו חכמים לאסור דאל"כ יקשה למ"ד צער בע"ח דרבנן א"כ מה משני אביי רחמנא אמר את סוסיהם תעקר והא מ"מ רבנן אסרו וע"כ משום דכל דהתורה התירה בפירוש לא מצו חז"ל לאסור ודו"ק. ומיהו יש לומר דצער בע"ח הוא משום רחמנות על הבע"ח והשי"ת צוה לרחם על בע"ח וא"כ אף דרק צער בע"ח דרבנן מכל מקום כיון דהתורה לא הי' לה רחמנות על בע"ח איך אפשר דהתורה לא היה לה רחמנות ורבנן ירחמו עליה והרי התורה אמרה את סוסיהם תעקר ואף דכל צער בע"ח דרבנן היינו שהתורה לא הזהירה ע"ז רק רבנן אמרו לפנים משוה"ד אבל מה דהתורה אמרה בהדיא את סוסיהם תעקר ולא היה לה רחמנות שוב רבנן לא יכלו לרחם יותר מהשי"ת כביכול:

ובזה מדוקדק מה דאמר אמר רחמנא ולא אמר הא כתיב אלא שרצה לומר שהתורה שכלה רחמים והשי"ת מרחם ואפ"ה אמר רחמנא את סוסיהם תעקר ודו"ק. ומ"ש העבודת הגרשוני ראיה מדברי התוס' סנהדרין דף פ' לק"מ דכיון דבין כך ובין כך יש לה צער וצער דבע"ח בעודו בחיים חיותו חמור שוב הו"ל למעבד הצער דזוטר ולערפינהו בקופיץ דהוה צערא זוטרא מהכניסה לכיפה בעודה בחיים חיותה. ומה שהקשה הרב השואל בעבודת הגרשוני שם דאיך א"ל צא טרוף או צא נחור והרי אמרו איזהו עיקור שאינה טריפה אבל טריפה אסור ואיך התיר רבי לר"ח בחולין דף פ"ו שיצא לטרוף. לפענ"ד נראה לחלק דהאדם בעצמו שיש לו הפסד שרי לעשות טריפה משום ריוח דאדם אבל שם במלך דאנחנו עושים משום כבוד המלך לא הותר רק לעשות במקום שאינו נטרף ודו"ק. והנה העבודת הגרשוני הקשה במה שמביא הט"ז ראיה מברכות דף י"ד בהא דאמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וע"ז אמר אביי אנן אתחולי נמי מתחלינן כדמתחלי במערבא וכיון דאנן מתחילין מגמר נמי גמרו והשיג העבוה"ג דשם לאו איסור איכא ומה דאמרו לא יתחיל פירש"י דא"צ להתחיל והיא תמיה גדולה ולפענ"ד נראה דהנה גוף הענין דבמערבא התחילו ורב אמר לא יתחיל צריך ביאור במה נחלקו וכבר נשאל בזה הרשב"א בתשובה ולפענ"ד נראה דהנה התוס' בברכות ובקידושין דף ל"ג הביאו ראיה דקי"ל כר"ש דמצות ציצית אינן נוהגות בלילה מדאמרינן לא יתחיל ובמערבא לא גמרי דלא כרבנן דר"ש ולפי זה נראה לפענ"ד דבמערבא רצו לחוש קצת לרבנן דר"ש ולכך התחילו כדי להורות שיש סברא דציצית נוהג בלילה ומ"מ לא גמרי דר"ש ס"ל דאינו נוהגת בלילה ולכך אמר רב דלא יתחיל והיינו דא"צ להתחיל דקי"ל כר"ש ואינו נוהג בלילה וכל שהתחיל א"כ חש לדרבנן וכשלא יגמור אדרבא נראה דלא חש לדרבנן ולכך אמר דנגמר וכשלא התחיל כלל עדיף דאינו מראה שלא חש לדרבנן ויוכל להיות דאמרו בלחש וכדומה אבל כל שהתחיל ולא יגמור יראה כמזלזל לדרבנן דר"ש ולכך צריך לגמור וכיוצא בזה מצינו באם נסתפק בכותבתם דחוזר והקשו התוס' דלמ"ד ק"ש דרבנן אמאי חוזר וכתב דכל שהתחיל בדרבנן צריך לגמור ואף ספק דרבנן להחמיר בזה ע"ש הרי דכל שהתחיל לחדש צריך לגמור ולחזור אף בספק דרבנן מכ"ש בזה דלרבנן דנוהג בלילה צריך לאמרו אף בלילה ולכך אמר אביי אנן מתחלינן כדמתחלי במערבא ונחוש לדרבנן דר"ש דכל דמתחילין שוב צריך לגמור דאל"כ יהיה זילותא. הרי מבואר דברי הט"ז דבאמת אנן קי"ל כר"ש וכל שאומר בלילה עושה איסור דנראה דפסק כרבנן ואפ"ה כל שהתחיל גומר וזה ברור כשמש:

והנה מה שהביאו ראיה המ"ב והט"ז מר"ח דנפל יאניבא בכיתנא והורה לו שינחור ולא אמר שישליכו הבשר לכלבים ולפענ"ד ל"ק דכמו דאמרו בנזדמנו שרי והיינו משום שלא אסרה תורה רק ברצונו לעשות סחורה כמו כן כאן דקרה מקרה שנפל יאניבא בכתניה והוא לא רצה לסחור כלל ובזה לא אסרה תורה והט"ז כתב גם כן דהוה כנזדמנו אבל לא דבריו דברי דהוא אמר משום דבתחלה עשה לצורך יאניבא והבשר אח"כ הוה כנזדמנו ובזה האריכו להקשות עליו אבל לפענ"ד כל דאינו רצונו במסחר הלז והיה ניחא ליה שלא יפול יאניבא ולא יצטרך לשחוט או לנחור זה מקרי נזדמנו וגם כמו דהתירו לציד ה"ה בזה:

ובזה גם הא דאמרו בחולין דף ס"ח בעוף דהדם צריך ליאניבא או בחיה דצריך ללכא היינו ג"כ באופן דלא ניחא ליה כלל בהאי מסחר רק שקרה לו מקרה דצריך להדם בכה"ג הו"ל כעין מלאכה שאצל"ג שכתבו התוס' בשבת דף צ"ד דל"ש בזה שם מלאכה דיותר היה ניחא לו שלא יצטרך לזה ה"ה כאן דיותר היה ניחא ליה שלא יצטרך לזה. ובזה מיושב הא דאמרו בב"ק דף יו"ד השתא אי אית ליה סובין אמרינן ישיב לרבות אפילו סובין נבלות וטריפות מבעיא ולמה צריך קרא דוהמת יהיה לו והקשה הגאון מוהרד"ב בן הפני יהושע ז"ל דמאי קושיא דאי לא כתיב והמת יהיה לו הוה אסור ליקח הנבלה דאסור לסחור בנבלות וטריפות אבל אי כתיב והמת יהיה לו הו"ל נזדמנו ובתשובה כתבתי בזה כמה דברים. וכעת נראה בפשיטות דכל שלא ניחא ליה כלל בהאי מסחר רק שקרה מקרה שבהמה שלו ניזוק והניזק צריך לקחת לנבלה וטריפה שהמזיק נותן לו לזה הוה כנזדמנו ואף שהט"ז והב"ח האריכו באם הקונה ממי שנזדמן לו אי מותר היינו שם דלמה יקנה אבל כאן דנותן לו בשיוי נזקו והוה כמו סובין וזה לא ניחא ליה כלל בהמסחר הלז שפיר הקשה דלמה לי קרא והמת יהיה לו וז"ב ופשוט. אברא דלפמ"ש הפר"ח דדוקא בציד התיר ולא באחר א"כ קשה אך נראה דהחילוק שבין ציד לאחר הוא דציד אינו יודע כלל אם יזדמן לו נבילות וטריפות או טמאות ויותר היה ניחא לו שיצוד טהורות שיש לו שיוי יותר אבל אחר הרוצה לסחור אסור וא"כ כל שאינו רוצה במסחר הלז רק שקרה לו מקרה שיצטרך לדם וכדומה ונשאר לו הבשר שפיר מותר למכור הבשר אף שמרויח בזה וז"ב כשמש. וראיתי מי שהקשה על הט"ז שכתב דאם בתחלה בא לידו בהיתירא מותר וע"ז הקשה ממ"ש הרשב"ם בפסחים דף ק"ז דאם התחיל בסעודה ע"ד שיגמור באיסור אסור וצריך להפסיק הרי דאף דהתחיל בהיתר כל שידע שיצטרך לגמור באיסור אסור וה"ה בזה ולק"מ דשם מה בכך שיפסיק ולכך אמרינן שיפסיק אבל שם יהיה לו הפסד כשיפסוק אח"כ מותר דהוה כנזדמנו וז"ב ופשוט. ומעתה בנידון דידן דהוא רוצה לעשות שליח לסחור בנבילות וטריפות אף שירצה לתת הריוח לעכו"ם פשיטא דאסור דזה הוה כשלוחו ואסור ואף דאין שליחות לעכו"ם מכל מקום אסור משום שבות וגם יש לחוש שמא יאכל ממנו וישכח דהוא איסור כל שהוא נותן המעות והוא שלו כנלפענ"ד ומצאתי בשו"ת בית אפרים לש"ב הגאון מוהרז"מ ז"ל שבספר מ"ב נכתב הג"ה בשם הגאון מוה' אליעזר מרגליות ז"ל ראיה להתיר לנחור מהא דאמרו בשבת דף ע"ה שוחט משום מאי מחייב ופירש"י שחיטה במלאכת המשכן היכן הוה ואי משום עורות אלים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי הרי דמותר לחנוק בשביל עורות ואף לר"ע דס"ל דבמדבר נחירה שחיטה מקרי מכל מקום חניקה אסור ע"ש בסי' כ"ג חלק או"ח ולפענ"ד אין ראיה דכונת רש"י דהוה מלאכה שא"צ לגופה ואף דאסור לחנוק זה רק אריה דאיסורא רביע עלה אבל למלאכת המשכן לא צריך זאת. שוב ראיתי בסי' כ"ד שהרב השואל כתב לדחות כן והגאון מוהרז"מ השיב עליו ולפענ"ד כיון לזה. אמנם אחר העיון זה אינו דעכ"פ כיון דלא רצו לעשות איסור ובודאי שחטו א"כ היה המלאכה במשכן ומה פריך שוחט משום מאי מחייב מיהו יש לומר דכיון דעכ"פ לגוף העור לא שייך לזאת וסגי בחניקה הוה משצל"ג וז"ב ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף