שואל ומשיב/ב/ב/פג

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן פג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביאור דברי הרמב"ם פרק ח"י מעדות ה"ב איזה מקרי הזמה ואיזה מקרי הכחשה. ראיתי ונתתי אל לבי במה שנתווכחו גדולי הדור אם מכחישים הראשונים במציאות העדים וגם מציאת העדות עצמה אי מקרי הכחשה או הזמה ובשו"ת מהר"ל בן חביב סי' קל"ו נחלק בזה הוא ומהר"י בי רב ובמהרי"ט בשניות חלק אהע"ז סי' ל"ז האריך בזה הרב מהר"י בסאן ז"ל והמהרי"ט יעו"ש וכבר כתבתי בזה. וטרם יהיה כל שיח אבאר מ"ש הטור סי' ל"ח שלכך האחרונים נאמנים כיון שמעידים על גופן של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך וכך והוה כאילו העדים העידו עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת ומזה הבינו התוספות יו"ט והלח"מ פח"י שם דגם אם הכחישו מציאות העדות דהיינו שהמלוה והלוה היו שם גם כן מקרי הזמה דהוה כפסלום בגזלנותא וגם הקשה הלח"מ על הטור דבש"ס אמרו דהוה חידוש ולדברי הטור אין כאן חידוש ולפע"ד נראה דאדרבא ע"י טעמו של הטור נתחזק הדבר דהכחשה עם הזמה לא יועיל וחילי דילי דהנה התוס' בסנהדרין דף ל"א ד"ה שב"ש הקשו בהא דאמרו שם שב"ש ס"ל דנחלקו עדותן וע"ז הקשו אם כן בשתי כתי עדים נמי הוה נמצא אחד מהם קרוב או פסול ועדותן בטלה וכתבו כיון דלא נודע מי הפסול לא שייך בזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול ועוד תירצו דדוקא היכא דמסייעים זה לזה שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ולא במכחישים זה את זה ע"ש: ולפ"ז נראה לי ברור דבכהאי גוונא שהיה הזמה והכחשה ביחד שוב אדרבא כיון דעל ההזמה התורה האמינה להאחרונים מטעם שעל גופן של עדים הם מעידים והוה כאלו פסלם בגזלנותא וא"כ עכ"פ נודע הפסול דהיינו הכת הראשונה ואם כן שוב מה שהכחישו עצמם בגוף העדות הוה כאילו נמצא אחד מהם קרוב או פסול ושוב עדותן בטילה וגם לא שייך לומר דבמכחישים זה את זה לא שייך נמצא קרוב או פסול דזה אינו דכיון דבמה שמכחישים מציאות העדים לא שייך בזה ענין דמכחשי אהדדי שוב במה שמכחישים זה את זה הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דכבר נפסלו הראשונים ע"י שהכחישו אותם במציאות העדות וממילא בענין העדות נמצא אחד קרוב או פסול וזה ברור ועכ"פ לפמ"ש התוס' דלא נודע מי הפסול כאן בודאי נודע הפסול ושוב עדותן בטלה:

ובזה נלפענ"ד דיש מקום לחלק בדבר דלפעמים הכחשה עם הזמה יועיל ולפעמים לא יועיל דהנה ר"נ ורבא נחלקו בב"ב דף ל"א ור"נ ס"ל דבמה דאתכחיש אתכחיש ובמה דלא אתכחיש לא אתכחיש ורבא ס"ל דאתכחיש בכל ואנן קי"ל כר"נ ולפ"ז אם התחילו מקודם להכחיש מציאו' העדות ואח"כ מציאות העדים דהיינו שאמרו שהלוה והמלו' היו במקום אחד עמהם ואח"כ אמרו גם העדי' עמנו הייתם במקום אחר אז אפשר דמקרי הזמה ומטעם דבעת שאמרו שהלוה והמלוה היו עמהם הוה עדות מוכחשת ולא נודע מי הפסול אם כן לא היה עדותן בטילה ולא שייך נמצא אחד מהם פסול א"כ אף שהוזמו אח"כ העדים עצמם ובזה האמינם תורה אף לאביי דס"ל למפרע נפסל אפילו הכי כיון דהוי ענינים חלוקים שהכחישום בשתי ענינים במציאות העדות ובעדות עצמו בכהאי גוונא אפשר שנאמנים האחרוני' אבל אם התחילו בהזמה תחלה דהיינו שאמרו להעדי' עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה אם כן בזה שהזימו לעדים התורה האמינם ושוב נודע הפסול א"כ אדרבא במה שהכחישם אח"כ בגוף העדות והו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול כיון דכבר נפסלו דהו"ל כפסלו בגזלנותא:

ובזה לפענ"ד צדקו כל דברי הרמב"ם במה שנתקשו בם כל הגדולים האלו דמ"ש בחלוקה הראשונה דאמרו היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"מ לא זה הרג וכו' ולא זה הלוה דהוי הכחש' הוה רבותא גדולה דאף שבענין העדים לא הזימום כלל ואדרבא הגידו שהיו עמהם וסייעום כיון שהכחישו עצמם במציאות העדות הוי ליה הכחשה מעליא דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהרי לא נודע מי הפסול ואחר כך נקט הרמב"ם דאמרו שזה ההורג או הלוה עמנו היה במדינה אחרת הוי הכחשה. ובזה מיושב מה שהקשו שם דלמה לא נקט יותר רבותא דאף שאמרו לעדים ג"כ עמנו הייתם אפ"ה מקרי הכחשה ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהכחישו אותם בתחלה ואנן קי"ל כר"נ דבמה דלא אתכחיש לא אתכחיש וא"כ אז לא נודע מי הפסול אף שאח"כ הזימום ולמפרע הוא נפסל מכל מקום הא הוה שתי ענינים חלוקים דהוזמו על מציאות העדי' וההכחשה היה על ענין העדות ובכהאי גוונא בודאי לא נפסלו למפרע אבל כשאמרו אין אנו יודעי' אם זה הרג או לא רק שאנו מעידים שאתם עצמכם הייתם עמנו בבבל הרי אלו זוממים הואיל ולא השגיחו על עצמם של עדות והיינו דאדרבא אם היו אומרי' שעמנו הייתם וגם ההורג והמלוה עמנו הייתם אז היה הזמה עם הכחשה ובכה"ג ודאי הוה עדות שבטלה מקצתה ולזה כתב שלא השגיחו על עצמם של עדות ובמהרי"ט הקשה למה כתב שלא השגיחו היאך אפשר להשגיח כיון שלא היה שם ההורג והמלוה והו"ל שלא ידעו. ולפמ"ש אתי שפיר דזה דקמ"ל רבינו דבכאן עיקר מה שנקרא הזמה כיון שלא השגיחו והיינו אף שהיו אומרים שגם הרוצח היה שם או המלוה והלוה רק שלא השגיחו ע"ז באופן דלא נתכחשו בזה לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל כל שהיו מכחישי' עצמם בזה שוב הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול. ובזה מיושב כל קושיות הלח"מ על הרמב"ם ועל הטור דבאמת מ"ש דבש"ס אמרו דחידוש הוא היינו במקום שלא הכחישו רק ההזמה בלבד באמת א"צ לטעם של הטור ול"מ הטעם של הטור דניהו דמעידי' על גופם של עדים אבל במה נאמני' עליהם והלא הם מעידים שהי' במקום הזה רק שהטור בא לתת טעם לדברי רבינו במ"ש דהזמה לא מקרי רק כשאין שם רק הזמה ולא ניתוסף הכחש' דלזה נתן טעם כיון דמהראוי יותר להאמין להאחרונים שמעידים על גופן של העדי' וא"כ עכ"פ מקרי נודע הפסול דעכ"פ נודע פסולן של הראשוני' יותר מאחרונים וז"ב:

ובזה מיושב מהך דאפכינהו ואזמינהו וגם קושית הגאון מוהרח"י ז"ל מפלוני רבעני וכן הקשו משליח נעשה עד ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא דהו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובאפכינהו ואזמינהו לא שייך זאת דהיו דברי' חלוקים ובמה דלא הוזמו לא נתכחשו ולא נפסלו אף דלמפרע נפסל ומכ"ש לרבא דס"ל מכאן ולהבא נפסל וכן בפלוני רבעני לא שייך עדותן בטילה דהו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהרי הפסול לא נתגלה רק בהכחש' ביחד ובכהאי גוונא לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דכיון דלענין הזמה האמינתן התור' לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דזה גופא ההכחש' וההזמה ביחד ודו"ק היטב:

והנה מצאתי בשיטה מקובצת כתובות דף כ' גבי אין מזימין את העדי' אלא בפניהם דהביא שני דיעות דיש מפרשים דהזמה הוה בין כשאומרי' לעדים והלא אתם הייתם עמנו במקום פלוני ובין כשאומרי' שהלוה והמלוה היה עמנו במדינה רחוקה דכל זמן שעוקרין את העדות לגמרי הו' הזמה אבל כשאמרו עמנו הייתם במקום שהראשוני' אמרו רק שהעדות לא היה בדרך הזה זה מקרי הכחש' וי"מ דלא הוה הזמה אלא גבי עדים בלבד והשאר מקרי הכחשה ע"ש בשם תרר"י ובאמת הרמב"ם ביאר בהדיא דבכהאי גוונא שהזימו גוף העדות הוה הכחש' והטעם דבכהאי גוונא לא שייך להאמין לאחרוני' יותר וא"כ כיון שרק חידוש הוא שחדשה התור' יותר מסתבר לומר דבכהאי גוונא שלא הזימו להראשוני' בגופן של עדים לא האמינה תורה ובפרט שזה יותר מסכים להשכל שיהיו נאמנים האחרוני' מהראשוני' וכמ"ש הטור ואדרבא אם היה אח"כ הזמה ג"כ היו נאמנים להזימם וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש ועיין בחבורי כת"י אשר כתבתי שנת תר"ד בדף כ"ז שם כתבתי דברים רבים בכוונת רבינו:

והנה ג' בלק תרט"ז בטריסקאוויטץ והיה אצלי הרב החריף מו"ה מאיר לנדא נ"י בהה"ג מו"ה זיסקינד ז"ל ראבד"ק סטריא והקשה על מ"ש הרמב"ן והחינוך בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה משום כיון דהתור' פסקה לו מיתה ונהרג ע"פ ב"ד א"כ מסתמא מדנהרג היה מחויב ליהרג כי ד' נצב בעדת אל וא"כ גברא קטילא קטלו וע"ז הקשה דא"כ בהך דמכות דף ה' באם העידו שהרג בשני בשבת והוזמו רק שהרג באחד בשבת דמכל מקום חייבים ושם הי' גברא קטילא ואפ"ה חייב והנה אף שבאמת אין זה קושיא משום דאף דהרמב"ן נתן טעם לא בשביל הטעם ישתנה הדין דאנן לא דרשינן טעמא דקרא כמ"ש התוספות ריש פרק שני דסוטה בלא"ה אין קושיא דהא באמת כל שחייב מכאשר זמם הרי הם עכ"פ זממו להרוג נפש והם לא ידעו שהוא גברא קטילא ולאיש בריא נתכוונו להרוג ושאני שם דהוה כאשר עשה דאי אפשר לחייבם על מחשבתם הרעה דזה הוה כאשר זמם וכאן היה כאשר עשה ועל אשר עשו לא אפשר לחייבו דהרי באמת מה שנהרג הוה גברא קטילא והיאך אפשר דעל גוף המעשה בפועל יהיו פטורים ועל מחשבתם אשר חשבו יתחייבו זה הוה כיציבא בארעא אבל מה שלא היה רק במחשבה שייך לחייבם כאשר זמם אף שהי' באמת גברא קטילא מכל מקום הם נתכוונו לחייב גברא מיתה ודו"ק היטב ועיין בשו"ת מהר"י מינץ אבד"ק אובן שם נמצא קושיא זו וגם פלפול גדול בענין זה אבל לפע"ד מ"ש בכוונת רבינו הוא הנכון:

והנה בשנת תרכ"ד ג' תרומה ב' דר"ח אדר הראשון למדתי בירושלמי פ"ד דכתובות ה"ד ואמרו שם דלעולם אין העדי' נסקלים ולא הבעל לוקה ונותן מאה סלע עד שיאמרו עמנו היה במקום פלוני והבעל שכרן להעיד עדות שקר הרי מבואר דאף בכהאי גוונא שאמרו שגם הבע"ד היה שם מקרי הזמה ואדרבא בלא אמרו ששכרן להעיד שקר לא נתחייב וא"כ בכה"ג מקרי הזמה והכחשה ביחד ואפ"ה יש תורת הזמה עליהם. וגם מ"ש ליישב לעיל לא שייך בזה דכאן התחיל לומר עמנו היה במקום פלוני דהיינו הבעל עם העדי' שהרי שכרן שם להעיד שקר וצע"ג:

והנה לכאורה קשה לי בהא דחידש הרמב"ם דהזמה דוקא בלי הכחש' על המעשה הוא דמקרי הזמה ולא כשהיה הזמה והכחשה בגוף המעשה והרי המקרא צווח להיפך והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו הנה מבואר דעיקר חיוב הזמה בשביל שהעיד שקר באחיו והרי להרמב"ם המעש' יכול להיות אמת רק העדי' לא היו בזה ואף דיש לדחוק דעכ"פ הוא ענה שקר באחיו אבל זה אינו דאם כן סגי לומר והנה עד שקר העד דהוא אמר שקר אבל באחיו יכול להיות דהוא אמת. אמנם נראה דהנה דרשו כאשר זמם ולא כאשר עשה וביאר הרמב"ן הטעם דאלקים נצב בעדת אל ואלמלא לא היה חייב מיתה לא היה נהרג יעו"ש. והנה אכתי קשה עכ"פ הוא זמם להרוג אותו וכבר כתב הרמב"ן בעצמו פ' לך דהרוצח נהרג אף שמסתמא זה נתחייב מיתה מ"מ זה לא נתכוין בשביל זה והוא הדין כאן. אמנם נראה דזה דוקא כשהרגו בפועל אמרינן דכל שלא נתכוין בשביל המצוה להרוג מחייבי מיתה נהרג הוא אבל מה שזמם להרוג כל שזה באמת נתחייב במיתה והוא רק זמם להרוג לא נתחייב ולכך בכאשר עשה שנתברר שזה היה חייב מיתה לכך לא נענשו העדים אבל כל שזמם והוזמו אם כן אדרבא נתברר ששקר הדבר כמו שכתב הרמב"ן ואם כן נתחייב על אשר זמם להרוג ומעתה ז"ש והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו שנתברר ששקר ענה באחיו ולכך הזמין ד' עדים שיעידו שעמנו הייתם ולכך מצוה לעשות לו כאשר זמם ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרכ"ה עש"ק ויקרא ד' ניסן מצאתי בשו"ת חתם סופר חלק חו"מ סי' קמ"א שהביא סדר שערי שבועות לרבינו האי שער ה' בנשבעין ונוטלין וז"ל ואמרו אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן וכו' ולא תשלם ההזמה אלא בפני הני זוממין שיוזמו או ישתקו ואם אינו בפני האיש לא שתקו אלא הכחשה ובטלה העדות ע"ש והנה זה דבר חדש וצריך לפרש מה דאמרו דהזמה חידוש הוא מה חזית דציית להני היינו דאף דמודים להמזימים מכל מקום כל כמינייהו כיון שהגידו אינם חוזרין ומגידים ורק כיון שהאמינה התורה להמזימים מועיל הודאתם שחזרו בהם ע"ש שהאריך בכמה מקומות שמשמע כדברי שערי שבועות. אמנם מה שאני תמה מהא דאמרו בכתובות דף כ' כשם שאין מזימין אלא בפניהם כך אין מכחישין אלא בפניהם ולדברי השערי שבועות להר"ה גאון אין שוה להם דלענין הזמה צריך להיות בפניהם דאל"כ לא מועיל דהא לא הודו להם משא"כ בהכחשה דממנ"פ אם נימא דלמא בפניהם היו מודים ואם לא יודו הרי עכ"פ הכחישו והוי הכחשה ולא נשאר רק חד צד דלמא אם היו בפניהם לא העידו האחרוני' להכחיש הראשונים אבל עכ"פ שני צדדים יש דהוי הכחשה ולכך יכולין להכחיש אף שלא בפניהם וע"כ דהזמה גם כן אין צריכין להודות ואפ"ה צריך שיהיה בפניהם ולכך גם הכחשה צ"ל בפניהם וכמ"ש רש"י דכתיב והועד בפניו ודו"ק. ועוד אני תמה מהא דאמרו בב"ק הכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה ואם איתא לרב האי גאון אם כן כל שהכחישו תחלה ודאי לא הוה התחלה דהזמה דהרי הזמה צריכין להודות ולא להכחיש וע"כ דהזמה א"צ להודות וצע"ג. ובמ"ש למעל' נתישב מה שהקשה אותי הרב מוהר"ר ישראל מאיר קערשינבוים מדזיקיב כ"י בשנת תרכ"ו יום ג' תבא לדברי הרמב"ם מה יענה להא דאמרו במכות דף ה' ולא עוד אלא אפילו אמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש ע"ש והרי כה"ג הוי הכחשה עם הזמה דהא שקר הוא שכבר נהרג וכבר קדמו בזה בשו"ת מהר"ם מינץ אבד"ק אובן ולפמ"ש אתי שפיר דכאן לא שייך לומר דהוה נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכמ"ש ודו"ק:

והנה הוא אמר בישוב הקושיות מפלוני רבעני וכדומה עפמ"ש התוס' רי"ד בב"ק ריש פרק החובל לישב קושית התוס' דבמעידין שהוא ב"ג לא יוכל להתקיים העדות וכתב הוא וז"ל הטרפה שהרג הוא הגורם שלא תוכל להזימה מפני שאין חייבין עליו שהרי ההורג את הטריפה פטור אבל אם מעידין שהוא ב"ג אין זה שמעידין עליו גורם שלא תוכל להזים אלא מפני שאי אפשר לעשותם ב"ג ומשום הכי עדותן קיימת ע"ש. והנה האיר עינינו שיש חילוק בין אם ההזמה לא יוכל להתקיים מפני בע"ד אבל לא בגווני שהב"ד אין הגורם לזה ולפ"ז אמר דבפלוני רבעני דמה דלא יוכל להזים מפני שהוא בעצמו הרובע ואם כן הוי הכחשה והזמה ביחד אבל אם היה עוד אחד שהעיד היה יוכל להזים ובכהאי גוונא לא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה. הנה אף שדבר חכמה אמר אבל אינו נכון דניהו דלענין עדות שאאי"ל כתב התוס' רי"ד שפיר דאתה יכול להזימה אבל במה דהוי הכחשה והזמה ביחד דהתור' לא האמינה לאחרונים במקום שיש גם הכחש' א"כ הוה חסרון בגוף נאמנות העדים ול"מ ודו"ק כי זה ברור:

והנה אחר כמה שנים רבות במוש"ק אור ליום א' ויצא תרכ"ז נתישבתי במ"ש למעלה לישב דברי הרמב"ם ע"פ דברי התוס' דה"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול זה אינו נכון דהתוספות לא הקשו רק בשני כתי עדים שזה אומר מנה וזה אומר מאתים דעכ"פ נצטרפו במנה אחת והו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול וע"ז תירצו דאינו ידוע הפסול וגם מכחישים עצמם במנה השניה אבל כל שהכת הראשונה אמרה שזה הרג וכדומה והמזימים מכחישים שלא הי' שם מה שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא מכחישים עצמם לגמרי ובזה אין מקום לקושית התוספות כלל ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרכ"ט יום ה' שלח נשאלתי מבחור כהלכה בהא דאמרו במכות דף ה' דאם הרגו אין נהרגין דהרי כתיב לאחיו והרי אחיו קיים ובתוי"ט האריך שם אם בממון ומלקות שייך כאשר זמם ושאל הבחור הנ"ל דבאמת במשנה לא דרשו כלל מכאשר זמם ולמה לא דרשי באמת מכאשר זמם. והשבתי דרש"י בחומש פירש מחמת כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין לוית חן מ"ש בזה ואמנם באמת מכאשר זמם לא היינו יכולין ללמוד דהוי אמינא דרבותא כתבה התור' דאף כאשר זמם נתחייבו ומכ"ש כאשר עשה כדאמרו בש"ס ולאו ק"ו הוא ומה דאמרו אין עונשין מן הדין זהו אם כבר ידענו שאם הרגו אין נהרגין אבל מקרא בלבד לא אמרינן כן וע"כ למדו במשנה מקרא דלאחיו דדוקא כשאחיו קיים וא"כ ממילא כאשר זמם ולא כאשר עשה ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף