שואל ומשיב/ב/ב/עב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן עב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין מתנה אדם בע"ת וע"ת מיו"ט לחבירו ביצה דף י"ג. הנה נתתי אל לבי לתור ולדרוש בשני י"ט של גליות אם שכח לערב עירובי תחומין אם יכול לערב ביו"ט ראשון על יום שני והנה כבר התעורר בזה ש"ב הגאון המצל"ח בביצה דף י"ז ובנו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' מ"ט והוא כתב שהדבר פשוט להיתר ומטעם דהנה בטעם דאין מערבין מיו"ט לשבת יש שלשה טעמים דבעירובין דף ל"ח אמרו לר"א הטעם משום הכנה ולרבנן משום דקדושה אחת היא ובביצה שם אמרו משום מקני שביתה בשבת אסור ולפ"ז זהו מיו"ט לשבת אבל מיו"ט לחברו לא שייך קדושה אחת דשני קדושות הן דהרי קי"ל כרב בהנהו תלת כדאמרו בביצה דף ה' ומשום הכנ' לא שייך דהרי חד מינייהו חול הוא ולא שייך מכין מיו"ט לחבירו וביצה תוכיח שנולדה בזה מותרת בזה וגם משום מקני שביתה בשבתא לא שייך אף אם נימא דמקני שביתה אינו משום הכנה וכמו שצדדו התוס' בביצה שם ד"ה מ"ט בתחלה מכל מקום זהו שם דעכ"פ יש כאן קנין שביתה בודאי שהרי קדושת שבת ודאי ואסור לילך חוץ לתחום כי אם ע"י קניית שביתה אף שהספק אם נעשה קנין באיסור דדלמא לא קנה באיסור כלל דכל אחד מהימים ספק הוא אם הוא יו"ט או חול אבל עכ"פ הקנין על שבת הוא ודאי אבל כאן ספק לגמרי אם קנה שביתה כלל דדלמא לאו יו"ט הוא ולא צריך לקנות שביתה אין לנו לאסור וע"כ תמה על המהרש"א שם שנרא' מדבריו דאף בשני י"ט של גליות הוא אסור וגם דברי הרשב"א בעבודת הקדש בשער עירובי תחומין בפשטותן עומדים לנגדו דמשמע דגם בסתם שני י"ט של גליות אוסר להניח עירובי תחומין ביו"ט ראשון ונדחק דהרשב"א קאי בשני י"ט של גליות הסמוכות לשבת ע"ש שהדבר דחוק דהיה לו להרשב"א לפרש. ולפענ"ד היה נרא' לכאורה בראשית ההשקפה דיש לאסור גם בשני י"ט של גליות דניהו דהוו שני קדושות אבל עכ"פ הכנ' שייך בזה ואף דחד מינייהו חול הוא לפענ"ד נרא' דניהו דמדאורייתא באמת חד מינייהו חול הוא אבל עכ"פ כל דחז"ל עשו יו"ט שני לכל מילי דקדושת יו"ט השני דין יו"ט ראשון יש לו מלבד לאיזה פרטים דהקלו אם כן עכ"פ הוה כמכין מיו"ט לחברו דעכ"פ מדרבנן אסור ואדרבא כיון שאינו אסור מספק דאנן בקיאין בקביעא דירחא ורק מנהג אבותינו בידינו ואם כן חז"ל קבעוהו ליו"ט ומדבריהם עשאוהו כשל תורה ואם כן הרי מכין מיו"ט ליו"ט ואסור ולא דמי לביצה שנולדה בזה דמותרת בזה דהתם לא עשה שום מעשה רק שממילא הוכנה ואם כן לא שייך הכנה לומר דאין יו"ט מכין לחברו דבאמת ממנ"פ חד יומא חול ולא הוכן כלל מי"ט לחבירו אבל שיעשה מעשה להכין מיו"ט ליו"ט אפשר דאסור ואף דהתוס' כתבו בריש ביצה ד"ה והיה דהכנ' דביצה גרע שלא היה בעולם כלל היינו לענין מיו"ט לשבת דשם הוה איסור תורה דהכנה דאורייתא ושפיר אסור בביצה ומגרע גרע דלא היה בעולם כלל ולא הי' דעתו עליו כלל מאתמול ורק י"ט הכין לשבת משא"כ מיו"ט ליו"ט דבאמת אינו רק משום מנהג רק דחז"ל עשאוהו כשל תורה אבל הכנה דבידי שמים דלא עשה מעשה ושבות דאין בו מעשה קיל משבות דיש בו מעשה וכעין דאמרו בעירובין דף ס"ח ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין בו מעשה וכמ"ש הבה"ג והרי"ף שם וגם משום מקני שביתה שייך דעכ"פ עשה מעשה וקונה בשבת וזה אסור דבאמת קדושת יו"ט עליו ועשה ול"ת מדבריהם איכא ועיין מג"א סי' תמ"ו וא"ל דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא דזה אינו דבאמת מדרבנן לא מספיקא היא והו"ל ודאי יו"ט דרבנן גם השני וכ"ש הראשון ואסור וגם לפמ"ש המהר"ש חיון הובא במ"א סי' קפ"ז לענין ברכה רביעית דרבנן בבהמ"ז דצריך לברך מספק דלא ליתו לזלזולי בדרבנן כל דאיכא דאורייתא ודרבנן ביחד והוא הדין כאן כיון דחד יום הוא תורה והשני דבריהם משום דלא ליתו לזלזולי איכא ואסור גם בספק ומכ"ש דהוה ודאי דבריהם וזה ברור לפענ"ד:

שוב ראיתי שגם התוס' מחלקין בביצה דף י"ז ד"ה מ"ט דלר"י דלית ליה הכנה בביצה לא פליג על הני תנאי דאסרו בעירובי תחומין משום דביצה הוה הכנה בידי שמים שנעשית מאיליה משא"כ הכנה שנעשית בידים ולכאורה תימה דבריש ביצה כתבו להיפך דהכנה בידי שמים גרע וע"כ כמ"ש דשם מיו"ט לשבת והוה הכנה דאורייתא משא"כ מיו"ט ליו"ט. איברא דלפ"ז צ"ב במ"ש התוספו' דהקשו דלמה לי האי טעמא דלמקני שביתה בשבתא אסור ת"ל משום הכנה וכתבו דכיון שיש ספק דשמא חול הוא לגמרי לא שייך זאת וביאר המהרש"א משום דכאן מיירי בשני י"ט של גליות גרידא משא"כ בעירובין מיירי מיו"ט לשבת וקשה לפמ"ש עכ"פ כיון דרבנן אסרו ועשאוהו כיו"ט שוב הוה הכנה אמנם נרא' דהא לא תברא דבאמת היה מקום לחלק בין שני י"ט של גליות דאינו רק ספק ומ"ש דהוה ודאי יו"ט של דבריהם היינו לפי מה דאנן בקיאין בקביעא דירחא ואין עושין רק מחמת מנהג ואם כן הוה ודאי אבל דלא עשה הלל עדן החשבון ולא בקיאין בקביעא דירחא ועד אביי ורבא היו מקדשין ע"פ הראיה אם כן לא היה רק ספק ואם כן ממנ"פ חד מינייהו חול והי' מותר דלא שייך הכנה ושפיר כתבו התוס' דצריך הטעם דמקני שביתה אבל לדידן הוה ודאי דדבריהם. שוב ראיתי שכוונתי אל האמת שלמוד ערוך הוא בפי רבינו בפ"ו מיו"ט הלכה י"ד ט"ו שעכשיו אין מתנין אף בעירוב תבשילין שאינו רק מנהג בלבד והראב"ד השיג עליו אבל ה"ה ביאר שם דאדרבא זה מגרע גרע והיום הוה ודאי דבריהם ואם כן פשיטא דשייך הכנה ות"ל כוונתי לסברת רבינו. איברא דעדיין צריך ביאור דא"כ איך שייך למקני שביתה הא אינו רק ספק דדבריה' אך נרא' דהנה כבר ביארתי דכאן לא מקרי ספק דרבנן דהא כלל דאורייתא ודרבנן כאחד ושייך דלא ליתו לזלזולי אבל הכנה דהוא משום דאין יו"ט מכין ליו"ט אם כל שאינו רק ספק אם כן לא שייך דלא ליתו לזלזולי ביו"ט שני דרבנן דהא אדרבא יש לתלות דהשני הוה ודאי יו"ט והראשון אינו יו"ט ומותר משא"כ לענין מקני שביתה דכל שתחילת היום קונה שוב אסור לקנות שביתה ביו"ט ודו"ק:

ובגוף הענין דמקני שביתה לכאורה לפמ"ש הר"ן בפ"ק דכתובות דהא דר"א אתפיס מטלטלי ולא הוה כקונה קנין בשבת דדוקא בפרהסיא אסור ושם הוה בצנעא ועיין ח"מ וב"ש סי' ס"ו וא"כ לכאור' כאן הוה צנעא וצ"ל כיון דמוכחא מלתא דצריך להזמין בפה ולהכין הוה כפרהסיא. ובזה נלפענ"ד מ"ש התוס' דלמקני שביתה דאסור היינו משום הכנה דאין מכין מיו"ט לשבת ולכאורה הדברים דחוקים דמה ענין איסור מקני שביתה להכנה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אם קונה שביתה בצנעא מה שייך כאן הקנאה רק כיון דאין מכינין מיו"ט לשבת והיינו הכנה בפה כדאמרו בעירובין דף ל"ח מי סברת דאזיל ואמר דאזיל ושתיק הרי דאזיל ושתיק לא מקרי הכנה והיינו דהוא צנעא אבל הכנה דאמר היא מקרי פרהסיא ואסור משום מקני וממילא ענין הקנאה היא רק בשביל הכנה דהוה פרהסיא ובזה שפיר מבואר החילוק שבין הכנה בידי שמים לבידי אדם משום דהכנה דבידי שמים הוה כאזיל ושתיק ולא שייך אזיל ואמר משא"כ כאן דאזיל ואמר דאסור ודו"ק היטב:

והנה לכאורה צריך ביאור דלמה לא אסרו בעירובי תחומין משום מתקן והרי גם בספק חשיכה אסרו לערב עירובי תחומין משום מתקן כמבואר בשבת דף ל"ד וביותר תימה דבהא דאמרו בביצה דף ט"ז דאסור לערב עירובי תחומין ועירובי חצירות כתב רש"י בעירובי חצירות דנראה כמתקן ולמה לא יאסר בעירובי תחומין משום מתקן ועיין פנ"י שם וביותר תימה דבשבת שם משמע דיותר שייך לאסור בעירובי תחומין מבעירובי חצירות וכאן משמע להיפך ועיין פנ"י בביצה דף ט"ז שכרכר הרבה בדברי רש"י הנ"ל ולא הרגיש בזה. ולכאורה רציתי לומר דהרי אמרו בביצה דף ח"י דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין ביו"ט ופירש"י כיון דמדאורייתא טהור מעליא הוא לא שייך מתקן ואם כן דברי רש"י בשבת שם נכונים דבעירובי תחומין עכ"פ י"ב מיל דאורייתא ויש להם סמך מקרא שייך מתקן ועיין רש"י שם משא"כ בעירובי חצירות דאינם רק דרבנן גרידא ולא שייך תיקון ועכ"פ דברי רש"י כאן תמוהים ביותר ולכאורה רציתי לומר ע"פ מ"ש הה"מ דגם כלי שנטמא בולד הטומאה דלא שייך מתקן הוא דוקא בולד הטומאה דעכ"פ ראוי לחולין ולא מקרי תיקון כל כך אבל בכלי גוים דאסורין להשתמש אף בחולין אף שאינו רק דרבנן מקרי תיקון ולפ"ז בשלמא בשבת דקאי במערב ביה"ש אם כן כיון דבה"ש אינו רק שבות כל דעירובי חצירות אינו רק דרבנן א"כ מה"ת שרי לטלטל אף בלי עירוב דבהש"מ דלא גזרו על שבות ועכ"פ לצורך הרבה או לצורך מצוה שרי שוב אין מקרי תיקון כל כך אבל כאן דעיקר הפלפול אם מועיל העירוב על שבת ובשבת א"א לטלטל כי אם ע"י עירוב אף שאינו רק דרבנן אסור ומקרי מתקן ולפ"ז לענין עת"ח לא שייך מתקן דבאמת גוף התיקון אינו תיקון גמור דמה שמתקן באותן אלפים שרצה לקנות שביתה מפסיד לו באותן אלפים שהי' לו מקודם ואם כן כיון דעכ"פ מה"ת מותר לגמרי ורק מדרבנן אסור לא שייך לומר איסור מתקן דאינו תיקון גמור ומותר מיו"ט לשבת ולכך נקט איסור משום מקנה שביתה בשבתא דהיינו ביו"ט כמ"ש רש"י ועיין בספר יום תרועה למהרמב"ח בר"ה דף ל"ב גבי שופר של ר"ה אין מעבירין עליו התחום שנסתפק לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא או לרבנן לשיטת הרי"ף והרמב"ם די"ב מיל עכ"פ מה"ת היאך הדין ביו"ט אם יש לו עיקר בדאורייתא ע"ש וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת. והנה לכאורה לפמ"ש דאיסור דרבנן לא חשוב מתקן אם כן איך קאמר רבי מערבין עירובי חצירות ולא עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו וכו' והיינו דתחומין אסור גם ביו"ט ואם איתא הא ביו"ט אינו עיקרו בדאורייתא ולא שייך מתקן כלל ומועיל העירוב אבל לפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. אך לפענ"ד נראה בכוונת רבי שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו דלכאורה מה בכך שאינו אוסרו רק למחר מכל מקום מקרי מתקן אך נראה דבאמת צ"ב היאך שייך ענין מתקן במה דהתיקון אינו בא מיד רק למחר וכבר כתבו האחרונים וכן כתב הרב בעל ספר מרכבת המשנה פכ"ג מה"ש דכל דאין התיקון בא מיד לא שייך ענין מתקן והארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז מכ"ש מיו"ט לשבת דלא שייך תיקון כ"כ אמנם נרא' דזה עצמו מאמר רבי דבשלמא בע"ח שהיום מותר לא שייך מתקן כל כך דמה שמתקן על מחר לא שייך מתקן אבל בעירובי תחומין דהתיקון בא מיד דגם ביו"ט אסור בתחומין ואם כן בא התיקון מיד ולכך אסור משום מתקן:

ובזה מיושב היטב קושית התוספות שהקשו דלרבי דס"ל דקדושה אחת היא וא"כ למה מערבין ע"ח ביו"ט הא קדושה אחת היא ומ"ש לחלק בין דבר המותר לעשות ביו"ט כמו ע"ח דל"ש קדושה אחת היא דהא מותר לעשות ביו"ט באמת הדבר סתום דמה בכך דקדושה אחת היא מכל מקום אטו בשביל זה יהי' מותר לעשות לצורך שבת מה שמותר לעשות ביו"ט והרי ביו"ט הותר לצורך אוכל נפש ובשבת אסור ולפמ"ש אתי שפיר דכאן דאזלינן דאיסור הוא משום מתקן ואם כן כל שאינו בא התיקון מיד רק על שבת אם כן מה בכך דקדושה אחת הן מכל מקום לא בא התיקון מיד דהא ביו"ט א"צ לזה ולא שייך מתקן משא"כ עירובי תחומין דהתיקון בא מיד ודו"ק:

ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' בעירובין דף ל"ח ד"ה ור"א שהקשו מ"ט דרבי דשרי ע"ח ולא תחומין דכיון דלית ליה הכנה ותמה בפ"י בביצה דמה ק"ל דהא משמע הכא דאם נימא קדושה אחת הן אסור אף בלא הכנה ואם כן היה לו לתוס' לתרץ דבע"ח לא שייך קדושה אחת דהוא מותר ביו"ט משא"כ בעירובי תחומין כמ"ש התוס' בביצה וביותר תימה על המהרש"א בעירובין שהקשה דלפי המסקנא דלמאן דס"ל קדושה אחת אסור בע"ח גם כן ורבי ס"ל קדושה אחת הן ואם כן מ"ט דרבי דמתיר בע"ח וכתב דבזה פליגי רבי ורבנן אי שייך קדושה אחת לענין ע"ח דהא מותר להוציא ביו"ט לחוד ע"ש וע"ז כתב הפנ"י דנעלמו ממנו דברי התוס' בביצה שהן הן דברי התוספות ובאמת שהיא תימה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל עיקר סברת התוס' דכל דקדושה אחת אסור לערב צ"ב דניהו דקדושה אחת היא אבל עכ"פ כל שמותר ביו"ט עצמו אם כן לענין זה חולק הקדושה מיו"ט לשבת ולא שייך דקדושה אחת היא דע"כ חילוק קדושה בזה וצ"ל דסברת התוס' היא דניהו דטלטול מותר היינו מה שצורך ליו"ט אבל לא מה שצורך למחר אם כן כיון דקדושה אחת היא אינו מותר דבר שאין צריך כלל בו ביום רק על מחר וע"ז כתבו כיון דעיקר איסור הוא משום מתקן וכל שמותר היום עכ"פ לא ניכר התיקון היום ולא מקרי מתקן ולפ"ז שפיר מקשים התוס' דלמאן דלית ליה הכנה וגם למה דלא ידענו משום מקני שביתה מה חילוק יש בין ע"ח לעירובי תחומין דהא ניהו דקדושה אחת היא הא לא שייך שום איסור היום וע"ז כתבו דשאני ע"ח דהיום מותר אם כן לא ניכר התיקון משא"כ בע"ת ודו"ק ואם כן דברי התוס' בעירובין עם ביצה הם שפה אחת ודברים אחדים והן הן דברי המהרש"א ולפענ"ד המהרש"א אינו רק מבאר דברי התוס' וח"ו שלא נעלם ממנו דברי התוס' בשמעתין רק דס"ל דבעירובין לית לן משום מתקן ואם כן שפיר הקשה דאם כן ע"כ משום קדושה אחת אסרינן בעירובי תחומין הוא הדין עירובי חצירות דמ"ש ועל זה כתבו דבעירובי חצירות לא שייך הטעם דהא גם כעת מותר משא"כ בעירובי תחומין ודו"ק. עוד היה מקום לומר דלא שייך מתקן כלל מיו"ט לשבת דהרי אמרו בכלי שנטמא ביו"ט מלתא דל"ש היא ולא גזרו ביה רבנן ולפ"ז כאן שנולד ענין ביו"ט שרצונו לערב על שבת ובאמת היא מלתא דל"ש שבאמת אסור משום הכנה או מקני רשותא ומסתמא לא ידע מעיו"ט דא"כ לא עבר על איסור דהכנה ומקני שביתה ואם כן שוב לא שייך ענין מתקן וזה דכתב רש"י דוקא בע"ח דשם ל"ש איסור ביו"ט דל"ש הכנה בע"ח וכמ"ש הפנ"י ומכ"ש מקני שביתה וא"כ אינו אסור ביו"ט ואיכא למיחש דיעשה כן ביו"ט עצמו והוה מלתא דשכיחא ושייך מתקן משא"כ בעירובי תחומין דשייך איסור משום מקני שביתה או משום הכנה לכך לא שייך מתקן. ובזה מיושב היטב קושית הפנ"י בהא דאמר רב חסדא הלכה כרבי ולאיסור והקשה דהא לר"ח לא שייך הכנה דהוא ס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט ורק מדרבנן אסור שמא יאפו מיו"ט לחול וזה לא שייך בעירובי תחומין ולא עירובי חצירות ואם כן מ"ט דר"ח דאוסר ובשלמא לשיטת רש"י לא שייך לומר משום מתקן משא"כ לשיטת התוס' דלא ס"ל ענין מתקן וכמ"ש בעירובין רק משום הכנה וס"ל דגם בעירובי חצירות שייך הכנה וא"כ ר"ח דלית ליה הכנה מ"ט והיא קושיא גדולה מביצה על יסודי הסוגיא בעומק שיטת רש"י ותוס'. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הא דלא ס"ל להתוס' משום מתקן הוא כיון דס"ל להתוס' דגם בע"ח שייך תיקון ואם כן שוב ל"ש תיקון כיון דהיא מלתא דלא שכיחא ולפ"ז לר"ח דלית ליה הכנה כלל שוב שייך משום מתקן ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל:

והנה בהא דאמרו הלכה כרבי לאיסורא לכאורה יש לתמוה כיון דפליג רבי עם רבנן והא אין הלכה כדברי רבי במקום חביריו וכאן הת"ק סתם ומשמע דרבים הוו ומיהו בב"ב דף קכ"ד ע"ב נחלקו בזה דרב ס"ל דאסור לעשות כדברי רבי דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור"נ ס"ל דמותר ורבא ס"ל מטין אתמר ועיין תוס' בעירובין דף מ"ו ע"ב ד"ה הא כתבו דמטין היינו שמטין כחביריו ולא שהלכה כן הוא [וצריך עיון שבתוספות בבא בתרא שם לא משמע כן] ואם כן שוב יוכל להיות הלכה כרבי אף מחביריו ולאיסור מחמירין. ובזה הונח לי מה דתמהו רבים וכן שלימים בהא דאיבעיא להו הלכה כרבי לקולא או לחומרא והקשו הפנ"י והצל"ח דלמה מבעיא דוקא לאחר שאמר שמואל הלכה כרבי ולא על רב. ולפמ"ש אתי שפיר דברב אין האבעיא שייך כלל דכל עיקר איבעיא הוא רק על רבי דבאמת אין הלכה כמותו מחבריו רק דמטין אם כן יש ספק אם לקולא או לחומרא אבל לרב דפסק כת"ק אם כן אין נ"מ בכל אופן דס"ל לת"ק אם לקולא או לחומרא הכי קי"ל דהרי רב לשיטתו דס"ל דאין הלכה כרבי מחביריו כלל משא"כ לשמואל דפסק כרבי ור"נ תלמידו דשמואל ס"ל דמותר לעשות כרבי ואם כן יוכל להיות דקיימא לן כרבי אף לקולא ודו"ק היטב ועיין צל"ח שכתב כעין מ"ש אבל לא דבריו דברינו ות"ל מ"ש נכון מאד:

והנה בהא דאמרו דלמקני שביתה בשבתא לא כתב רש"י דשבת לאו דוקא דיו"ט קרוי שבת ולכאורה אם נימא דתחלת היום קונה עירוב אם כן שבתא דוקא דהא עיקר הקנין חל בשבת ורש"י פי' בעצמו דקאי על יו"ט הסמוך לשבת וצ"ל דרש"י רצה לפרש אף אם נימא דסוף היום קונה עירוב ואם כן הו"ל הקנין ביו"ט וז"פ ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י במערב מיו"ט לחבירו ובאותה פת ותמה הפנ"י כיון דאליבא דרב קיימינן והא ס"ל שתי קדושות הן ואם כן ל"מ עירוב בשבת מה שהניח ביו"ט ראשון ועוד כיון דהוא אותה פת א"כ אין נ"מ כלל דהא מיו"ט לשבת באותה פת מועיל וכדאמרו בעירובין שם וא"כ למה הוצרך לממנ"פ ע"ש שנדחק. ולפמ"ש א"ש דבאמת אמרו בעירובין שם דאיך מערב מיו"ט לשבת והא מכין מיו"ט לשבת ומשני דמי סברת סוף היום קונה תחלת היום קונה ושבת מכינה לעצמה ולפ"ז למ"ד סוף היום קונה לא אתי שפיר ולכך הוכרח רש"י לפרש דממנ"פ קנה ואם כן ביו"ט שני שפיר קונה דממנ"פ אם יו"ט ראשון קדש אז קונה ביום שני דהוא חול ואם זהו חול שוב בודאי קונה ביום ראשון ושוב לא שייך יו"ט מכין לשבת דבאמת אינו רק ספק וחד מיניהו חול הוא וא"ל דעכ"פ מדרבנן שניהם קדש דזה אינו דכבר כתבתי דבימי רבי עד אביי ורבא לא הוה רק ספק ואם כן שפיר כתב רש"י דממנ"פ קנה ולא שייך שתי קדושות דממנ"פ קנה בחול או ביום ראשון או ביום שני ובאותה פת דוקא דאל"כ כל דסוף היום קונה דלמא יו"ט שני עיקר ולא קנה ביום טוב על שבת וזה ברור ודו"ק:

והנה לכאורה תמוה לי בהא דאמרו בעירובין דף ל"ח דרב חסדא רמי דרב אדרב מי אמר רב שתי קדושות הן והא אמר רב נולדה בזה אסורה בזה ומשני רבה התם משום הכנה. ולכאורה תימה רבה דהא בהא דפריך רבה לר"ח בפסחים דף מ"ו לדידך דל"ל הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת וא"ל דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב ומדרבנן הוא דגזרו וכל דעשה עירובי תחומין לא גזרו ופירש"י דלכך מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב משום דס"ל דקדושה אחת הן ואם כן לפ"ז לרב דס"ל נולדה בזה אסורה בזה והיינו דקדושה אחת היא ואם כן ל"ש הכנה וכן קשה בביצה דף ז' דמקשה גם כן דרב אדרב ומשני דטעמא דרב משום הכנה והדבר צריך ביאור דמה שייך הכנה בזה דקדושה אחת היא וצ"ל דבאמת מה דאמרו בפסחים דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב היינו דוקא לר"ח דלית ליה הכנה כלל אבל למאן דאית ליה הכנה מה מועיל מה דקדושה אחת היא הא סוף סוף מכין מיום טוב לשבת ושייך הכנה ואף דביו"ט שרי לאפות ולבשל היינו לצורך אבל לא מה שאינו לצורך ואם כן שייך הכנה אף דקדושה אחת היא ומיהו אכתי קשה דהא רבה אית ליה הואיל ואם כן ביו"ט מותר לגמרי ע"י הואיל ושוב ל"ש הכנה ביו"ט כמ"ש התוס' לרבי מיהו אינו מוכרח דהא רב לשיטתו דס"ל כת"ק דרבי ואם כן לא ס"ל סברת רבי בזה:

ובזה הנה מקום אתי לישב שנית מה דלא איבעי לרב אי הלכה כת"ק לאיסורא או לקולא. ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דרב ס"ל כת"ק ואם כן ס"ל כסברת רבי בזה א"כ שוב יקשה דמ"ט דס"ל נולדה בזה אסורה בזה דלא שייך הכנה כיון דביו"ט מותר לגמרי ולסברת רבה דס"ל הואיל לא ס"ל לחלק בין אפיה ובישול לביצה דלא הוכנה כלל דמ"ש התוס' ריש ביצה לחלק זה רק למאן דלית ליה הואיל ועיין מג"א ריש סי' תקכ"ז והארכתי בזה בתשובה בביאור השיטות באורך וא"כ ע"כ דכת"ק לאיסור מה שאין כן לשמואל דניהו דאית לי' הכנה דאמר באותה פת עצמה אבל אינו מוכרח אי ס"ל קדושה אחת היא או שתי קדושות ודעירוב תחומין ס"ל משום מקני שביתה:

ובזה מיושב היטב מה דכתב רש"י בביצה בהא דאמרו דבעירובי תחומין לא משום מקני שביתה וע"ז כתב רש"י דהא דהותר בעירובי תבשילין משום כבוד שבת וע"ז תמה הפ"י דלמה ליה משום כבוד שבת ת"ל דלא שייך בעירובי תבשילין שום טעם דלא שייך קנין שביתה ולא משום הכנה דאפייה ובישול גופא הותר ולפמ"ש אתי שפיר דכאן אזיל אליבא דרב ולרב ע"כ שייך הכנה אף בע"ת דהוא ס"ל הכנה ואין צרכי שבת נעשין ביו"ט ורבה הוא דאית ליה הואיל אבל לדידן דלא ס"ל הואיל אם כן שוב אסור וגם הואיל לא שרי לכתחלה וע"כ כשיטת הרז"ה דכיון דהוא שעת הדחק שצריך להכין מיו"ט לשבת לכך הותר הואיל בדיעבד ואם כן שוב זה שכתב רש"י דע"ת משום כבוד שבת נגעו בה והיינו ל"מ למ"ד דל"ל הואיל אלא אף למאן דאית ליה הואיל הרי לכתחלה לא הותר וצריך שיהיה משום כבוד שבת ודו"ק היטב:

והנה בהא דאמרו בעירובין מי סברת דאזיל ואמר דאזיל ושתיק ולכאורה צריך ביאור דמה נ"מ בין שתיק או אמר ואטו אמירה מידי מששא אית ביה וממנ"פ אי דמה שקונה מקרי קניה היה אסור אף בשתיקה או יהיה מותר אף באמירה והנראה בזה דהנה התוס' בגיטין דף ל"א הקשו בד"ה במחשבה למה לא יגביה תרומות ומעשרות ביו"ט הא כיון דשרי בנותן עיניו בצד זה הו"ל מחשבה בעלמא ולא מקרי מתקן כדאמרו בשבת דף קמ"ב גבי מעלין את המדומע והא קא מתקן ומשני דס"ל כרשב"א דנותן עיניו בצד זה וכתבו דדוקא במדומע שכבר נתקן אבל תחלת תקונו של טבל לא מותר בשביל זה ולפ"ז כל דכבר מערבב יו"ט ראשון וא"כ ביו"ט שני אינו עושה דבר חדש וכבר היא נתקן ממנ"פ אם כן בשתיקה ל"ש בכה"ג מתקן וה"ה הכנה ל"ש בזה דהוכנה כבר וז"ב. איברא דעדן צ"ב דהא לא דמי למ"ש התוס' דשם הוה מדומע שכבר נתקן אבל כאן רוצה לקנות תחום חדש והו"ל מכין מיו"ט לשבת אמנם יש לומר דהרי כל שערב בראשון א"כ רצה לקנות בראשון גם כן התחום חדש ואם כן שוב הוה כמדומע:

ובזה יש לישב קושית הריטב"א בעירובין שם דאחרי דהוכיח רבי ערב ברגליו אף במערב לכתחלה ברגליו סגי משא"כ במערב בפת ע"ז הקשה דאם כן למה לא התיר ר"י לערב ברגליו בתחלה ביום טוב שני ע"ש שנדחק בתירוצו. ולפמ"ש א"ש דניהו דסגי בשתיקה כל שמערב ברגליו דכל שהלך שם א"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה דרוצה לקנות שם שביתה וא"צ שיאמר דבשלמא בפת אפשר דמחזיר בו ויקח הפת אח"כ לביתו משא"כ בהלך ברגליו ולפ"ז זהו לענין דנחשבה שתיקה דא"צ אמירה אבל לענין דלא מקרי הכנה ל"ש בזה דהוה כתורם טבל או דמאי שלא נתקן עדיין וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד מה שכתב הט"ז סי' תט"ז ס"ק ג' דיכול לערב בפת גם לרוח אחרת כל שכבר עירב בראשון ובפרישה כתב דבפת ודאי אסור לרוח אחרת אבל ברגליו מסתפק הפרישה אם לערב לרוח אחרת ולפמ"ש לרוח אחרת אפשר דגם ברגליו אסור דהא שביתה חדשה היא והוה הכנה מיו"ט לשבת דאסור דלא נתקן בתחלה ולפענ"ד היה נראה לחלק דאם רצה לערב לרוח חדשה לגמרי ובמקום שלא היה יכול לבא ברגליו ביו"ט ראשון אם כן יש לומר דאסור אבל במניח בסוף אלף אמה לכאן וסוף אלף אמה לכאן ע"ד שאמרו בעירובין שם דאז עכ"פ יש לו אלף אמה אם כן שוב הוה כמדומע בזה מותר לערב ברגליו ובזה י"ל דאין סתירה מדברי הרשב"א בעבוה"ק שמתיר לרוח אחרת ובריטב"א אוסר וכבר נתקשה בזה בנוב"י שם סי' מ"ח ולפמ"ש יש לישב ובזה ממילא י"ל דגם בפת בכה"ג דאינו רוח חדש ממש בודאי מותר ובש"ס אדרבא משמע דבפת יותר מסתבר דיקנה בשתיקה ממערב ברגליו ועיין ברש"י ד"ה והא ודו"ק:

ובזה נראה לפענ"ד לענין דינו של הנוב"י הסמוך לשבת שיש לו ממקומו עד למקום שרוצה להלך ששת אלפים אמה ורוצה להיות שם שבת ונשאל אם מותר להניח עירוב בעיו"ט עד סמוך לשני אלפים ואז יהיה לו ארבע אלפים אמה ביו"ט וילך ביו"ט שם סמוך לבה"ש ויקנה שם שביתה ואז יכול לילך משם למחוז חפצו דאינו רק שני אלפים אמה והאריך בזה ולפמ"ש בכה"ג הוה שביתה חדשה דאותן השני אלפים אמה שיקנה ביו"ט קודם בה"ש והלא לא הי' כלל אף פסיעה אחת והוה כשביתה חדשה ואסור אמנם אם לא היה ששת אלפים ממש רק כחמשת אלפים אז מותר אבל לא ששת אלפים דאז עכ"פ באותן אלפים הי' לו גם כן מדרך רגל ביו"ט לא הוה כקניה חדשה:

ובזה נראה לפענ"ד מה שהביא הרב השואל דברי הרז"ה והרר"י בפ"ק דעירובין דגורסין בהא דאמרו אלא הא דתנן ר"א אומר וכו' והא קא מכין מיו"ט לשבת וביאר הרי"ף דרבים מחקו זאת משום דק"ל והא שבת מכינה לעצמה דתחלת היום קונה עירוב והוא חזר וקיימה דכוונת הש"ס כיון דהוא רחוק אלפים מכאן ואלפים מכאן והוא ביום ראשון חוץ לתחום שרוצה לילך בשני וא"כ צריך ביום שני לחזור ולקנות שביתה הו"ל כמכין מיו"ט לשבת ומזה הבין הרב השואל דהרז"ה חולק על דינו ולפמ"ש באמת דברי הרז"ה נכונים דבכה"ג ודאי דהוה כמכין מיו"ט לשבת ומה שהקשה הנוב"י על שיטת הרז"ה שם קושיות דאיך הקשה מתחלה מסיפא ואחר כך הקשה מרישא דר"א וגם היאך אמר בש"ס אי הוה שמיע ליה למר הא דתניא לא יהלך אדם לסוף שדהו והא לדברי הרז"ה כל עיקר קושית הש"ס דקא מכין מיו"ט לשבת הוא משום דאסור דהרי"ז כמטיל סמוך לפתח מדינה כמ"ש הרז"ה בעצמו וא"כ מה מקשה הש"ס אח"כ והא רבה שמיע ליה זאת ומשני דכל דלא אמר לא מוכחא מידי והניח בתימה ובאמת שהדברים מרפסין איגרא לשטת הרז"ה. ולפע"ד נראה דהנה הקושיא הראשונה לק"מ דקושיא ראשונה אינו מעין קושיא אחרונה ודרך הש"ס בכל מקום דמקשה ליה קולא מה שיש לו מקום לתרץ ואח"כ מקשה לו החמורה והנה בתחלה מקשה לרבנן דס"ל דאינו מערב רק לרוח אחת ואם כן לא שייך כלל הכנה חדשה ורק עיקר הקושיא דאם סוף היום קונה הוה כמכין מיו"ט לשבת וע"ז מקשה לו קושיא חמורה דהא לר"א דמערב לשני רוחות אם כן הוה כהכנה חדשה ואסור ואם כן שפיר מקשה לו מתחלה מרבנן ואח"כ מר"א. אך בקו' השניה נלפע"ד דכיון דעיקר התירוץ הוה דכל דהוא בסוף אלף לכאן הוה כמדומע שכבר יש לו בכאן מדרך רגל לפי זה נראה לפי ענית דעתי ברור דאחר דהש"ס מקשה כמאן כריב"נ דחפצי הפקר קונין שביתה וחידושא דרבנן הוא דכל דמצי אמר שוב קונה אף בלא אמר לפי"ז שפיר מקשה דהא לא מצי אמר דבאמירה שאמר שרוצה לקנות שביתה הרי קונה שביתה חדשה וזה שוב אסור וע"ז משני דכל דלא אמר אף דמוכחא מלתא לא אכפת לן: ובלא"ה נראה לפענ"ד דעיקר קושית הש"ס כיון דכל עיקר ההיתר הוא משום דבמחשבה לא אכפת לן ולא מקרי הכנה וע"ז מקשה דהא חזינן דבשבת אסור. אף מחשבה בעלמא דלא יטייל אדם כדי שיכנס למרחץ ואם כן אף שתיקה אסור והוה ממצוא חפצך דאסור וע"ז משני דשם הוה מחשבה הניכרת וכאן לא הוה מחשבה הניכרת ודו"ק היטב: איברא דגוף הקושיא צריך ביאור כיון דהא דאמרו לא יטייל היא בשביל ממצוא חפצך כמו שפירש"י שם ואם כן הא קי"ל דחפצי שמים מותר כמבואר סי' ש"ו וכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה כמבואר סי' תט"ו ואם כן לא שייך ממצוא חפצך:

אמנם נראה דבהס"ד ס"ל להש"ס דאיסור דלא יטייל הוא משום דכיון דאסור לעשות בשבת אסור להזמין עצמו לעשות אח"כ בחול ואם כן שפיר מקשה וע"ז משני הש"ס דשם לא מנכרא מלתא ואינו אסור משום דאסור לקרב עצמו רק בשביל ממצוא חפצך. ובזה מיושב קו' רמ"א סי' ש"ז ס"ק י"ג דע"כ מוכח דגם ממצוא חפצך מותר היכא דלא מנכר דאל"כ הי' לו לשנוי דשאני התם דהוה ממצוא חפצך משא"כ בעירוב דאין מערבין רק לדבר מצוה וע"כ דגם ממצוא חפצך כל שלא מנכר שרי ולכן הוכרח לחלק בין מנכר מלתא דאל"כ לא שייך ממצוא חפצך ודברי הש"ע ברורים ודו"ק:

אמנם בגוף הקושיא לפענ"ד מזה ראיה למ"ש הרר"י בפרק כיצד משתתפין דמותר לערב ברגליו אף לדבר הרשות וכ"כ הב"י סי' תט"ו מדעתי' דנפשיה ובתשובה ביארתי הטעם באורך וישבתי כל קושיו' האהע"ז שם ואכ"מ ואם כן שם דפריך מר' יהודה דמערב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני וע"ז משני גם כן דאזיל ושתיק ואם כן שם קשה מהך דלא יטייל דהא ברגליו מותר לערב אף לדבר הרשות ודו"ק כי היא ראיה גדולה לשיטת הרר"י והב"י. והנה בהא דפריך רב חסדא דרב אדרב הקשה במהרש"א דלמה לא פריך דרב אדרב בענין עירוב דכאן פסק דשתי קדושות הן ואילו בביצה דף י"ג פס' רב דהלכה כת"ק דרבי ביו"ט שחל להיות ערב שבת דאין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות וע"כ משום דקדושה אחת היא כיון דלא אסיק אדעתיה איסור הכנה כמ"ש התוס' בעירובין שם וכתב המהרש"א דאפשר דר"ח הכא לא הוה ידע ההיא פסקא דרב בפ"ב דביצה וזה דחוק ואני תמה דהא ר"ח אמר שם הלכה כרבי לאיסור והיינו כשמואל דאמר הלכה כרבי ולאיסור היינו כדאפיך ר"א דרבי ס"ל לאסור ות"ק מתיר ואם כן לפ"ז ר"ח גם כן ס"ל דרב פסק כת"ק היינו לקולא דרק עירובי תחומין אסור וא"כ יש מקום לומר דעירובי תחומין אסור משום מקני שביתה ובעירובי חצירות שרי דלא שייך מקני שביתה ובאמת לא שייך הכנה ושתי קדושות הן ואם כן אין מקום לקושית המהרש"א כלל והתוס' כתבו דרב פסק כת"ק והיינו למה דלא אפיך ות"ק לאיסור אבל ר"ח ע"כ ס"ל להיפך ואם כן אין מקום לקושית המהרש"א ודברי המהרש"א צע"ג:

ואולי דמשמע ליה להמהרש"א דר"ח אמר כן בשם רב הונא ושניהם היו תלמידי דרב ואם כן מסתמא לא יחלוקו על רב רבם וע"כ דהם פירשו דרב פסק כת"ק לאיסורא והיינו לפי מה שהיו שונים ת"ק לאיסור ולזה פירשו הם דרבי לאיסור ואם כן עכ"פ בגוף הדין אינם מחולקים עם רבם אלא שלפ"ז תמוה דמאי משני דר"ח לא ידע הך דרב דאיך אפשר שתלמיד לא ידע דברי רבו וע"כ דבריו צ"ע ואף דברא"ש הגירסא בביצה אמר רבא א"ר סחורא אמר ר"ה והפ"י קיים הגירסא כן [וכן נמצא בכמה מקומות הגירסא אמר רב סחורא] מכל מקום אין הכרח לקושית המהרש"א דיש לומר דעכ"פ ר"ח מפרש גם כן דרב פסק כת"ק לקולא ובאמת פסק כרב ודו"ק. שוב ראיתי ברא"ש שם ובקרבן נתנאל אות י"ט דאף בשאר שני י"ט של גליות דהיינו אף כשחל באמצע שבוע גם כן דאסור משום מקני שביתה ודלא כמ"ש הצל"ח והנוב"י סי' מ"ח ודו"ק. אחר זמן רב האיר ד' עיני ומצאתי בשעה"מ הלכות יו"ט פ"א הלכה כ"ד שהקשה כן על המהרש"א כמ"ש ומהתימה שלא העיר דר"ח גופא אמר דהלכה כרבי ולאיסורא אלמא דרב כת"ק לקולא ונהניתי:

אמנם הוא דחה זאת דאי אפשר לומר דרב ס"ל דת"ק אוסר בעירובי תחומין משום מקני שביתה דהרי רב אמר דמתנה על עירובי תחומין וע"כ דלא שייך לאסור מקני שביתה וע"כ משום הכנה וע"כ דרב כת"ק דאסור אך מה שאני תמה דאיך אמר רב הלכה כת"ק לאיסור והא רב מתיר אף בעירובי תחומין מיו"ט לשני ומכ"ש בעירובי חצירות. ובזה היה מקום לומר דלכך לא איבעיא אליבא דרב דלרב אי אפשר לומר דת"ק לחומרא מיהו תימה דהא גם להיפך אי אפשר דאם כן עכ"פ בעירובי תחומין אוסר והא רב מתיר מיו"ט לחבירו אף בעירובי תחומין וע"כ דלא ס"ל לא משום הכנה ולא משום מקני שביתה ואיך אסר מיו"ט לשבת והיא תימה גדולה ולחומר הנושא אמרתי דבאמת ע"כ מפרשינן דרב דמתיר מיו"ט לחבירו היינו באינו סמוך לשבת ואם כן ס"ל דמותר בזה והוא ס"ל דמקני שביתה גם כן לא שייך בזה ורבא חולק וס"ל דמכל מקום שייך משום מקני שביתה אף שהוא ס' חול ואם כן ביו"ט הסמוך לשבת שפיר אוסר ולפ"ז מבואר דלא כמ"ש הצל"ח דבשני י"ט של גליות שייך גם כן לאסור בשביל מקני שביתה או בשביל הכנה ודו"ק היטב כי לכאורה הדבר מבואר. איברא דעדיין קשה דנימא דרב כת"ק ולאיסור בשניהם והא בעירובי חצירות לא שייך הכנה לשיטת התוס' ומ"ט דאוסר ומיהו יש לומר דאסור משום מתקן אבל יותר מחוור דרב פסק כת"ק ולקולא. ובזה מיושב גם כן מה דרב מתיר מיו"ט לחבירו וקשה הא רב ס"ל משום הכנה כדאמרו בעירובין דף ל"ח ולמה לא אסור משום הכנה וע"כ דזה דוקא בשני י"ט של גליות דשם לא שייך הכנה כיון דס' הוא וכמ"ש התוס' וכפירוש המהרש"א ודבריו מוכרחים והצל"ח דחה דבריו ולפמ"ש לכאורה אין לנטות ימין ושמאל ולשיטת התוס' דמקני שביתה היינו הכנה ודאי קשה דהא רב אית ליה הכנה וע"כ כמ"ש ודו"ק היטב:

איברא דעדן תמוה דהרי הש"ס פשיט דשמואל לקולא מדאמר רב תחלת הוראה דהאי צורבא מרבנן לקלקולא ואם כן ע"כ דרב סבירא ליה כת"ק לחומרא ואם כן למה אמר דמיו"ט לחבירו מתנה וע"כ דיש חילוק בין יו"ט לשבת ובין יום טוב לחבירו וכמ"ש. מיהו לפענ"ד היה נראה דבאמת רחב"א אמר משמיה דרב דמתנה בעירובי תחומין ורבא אמר בעירובי תבשילין ואפשר דרבא חולק ואמר דרב לא אמר בעירובי תחומין רק בעירובי תבשילין אבל זה דחוק דרבא לא שייך שיפלוג איך אמר רב דהוא לא היה בדורו ולא מצינו כזה. והנה בירושלמי פ"ג דעירובין בה"ג אמר דר"א ס"ל דמדחול הוא קונה שביתה לשני ימים ולכאורה היה נראה לי דאי אפשר לקנות שביתה על שני ימים דהא אפשר שתאכל עירובו קודם ביה"ש השני ואז לא היה מועיל מה שקנה שביתה מבחול דהא סוף סוף אין לו עירוב קודם בה"ש והוה כמו נתגלגל עירובו קודם שתחשך דאינו עירוב ואם כן שוב ע"כ צ"ל דכל שאח"כ העירוב עודנו קיים נתברר למפרע שחל שביתה מבערב יו"ט חול והרי אין ברירה ותחומין עיקרו בדאורייתא ואפשר דאין ברירה בזה:

אמנם נראה דאם נימא דס' עירוב כשר אם כן שוב לא שייך לומר דאין ברירה דע"כ לא אמרינן אין ברירה רק בדבר דס' פסול ובעי שיהיה בירור אבל כל דס' כשר אם כן אף שלא נתברר כשר מס' ולא צריך רק שלא יהיה בהיפך בודאי נאבד ואם כן כל שנתברר אח"כ שקיים כשר ואין ענין לברירה וזה ברור בסברא. איברא דעדיין קשה דהא ס' עירוב דכשר בעי דוקא חזקת כשרות והרי כאן לא היה לו חזקת עירוב על יום שני וא"ל כיון דקונה שביתה על שני ימים היה לו חזקת עירוב על שני הימים רק דיש חשש שמא יאבד אחר כך אבל כבר אתחזיק העירוב דזה אינו דאם נימא שתי קדושות הן אם כן על יום שני לא אתחזק הקדושה והקנין השביתה:

ובזה נראה לפענ"ד דלכך לא אמרו בש"ס דילן הך סברא דחלו שניהם בחול. ובזה יש לישב הא דהקשה במחנה לוי בהא דפריך והא רשב"ג ור"י בריב"ב אפכא שמעי' להו והקשה הוא לפמ"ש המ"א סי' תקי"ג דהיכא דשייך לומר יו"ט לעצמו הכין ליכא משום יו"ט מכין לשבת וא"כ ניהו דסברי שתי קדושות הן הא מכל מקום כיון דעירב ביום ראשון תחלת היום קנה לו שביתה לשני הימים ולא שייך לומר דיום טוב מכין לשבת דהא יו"ט מכין לעצמו והניח בצ"ע ולפמ"ש א"ש דאם נימא שתי קדושות ל"ש לומר דקנה לשני ימים דהא אין ברירה וכמ"ש ודו"ק ואף דהא העו"ז בחידושיו כתב דאנן קי"ל דס' עירוב כשר אף דיש לו חזקת ביתו ע"ש אבל אינו מוכרח ודו"ק:

והנה בהא נחלקו אי סוף היום קונה עירוב או תחלת היום קונה ושבת מכינה לעצמה צריך ביאור היאך שייך תחלת היום קונה והא כל דהוא קדושת שבת שוב אי אפשר לקנות עירוב דבשבת אין קונה עירוב וצ"ל דעם קדושת שבת ברגע שמתחיל לכנוס קונה עירוב וקדושת שבת וקני' בא כאחד דאל"כ או שהוא מאוחר או קודם ומאוחר כבר נאסר בתחלת שבת או שהוא קודם והו"ל הכנה וע"כ שהוא ברגע שמתחיל שבת ואף שאי אפשר לצמצם מכל מקום הא היודע עתות ורגעים יודע אימת מתחיל שבת ואז נקנה לו שביתתו כל שהניח עירוב ורוצה שיקנה לו שביתתו: איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דפריך הש"ס בעירובין דף ל"ד מהמשנה דכיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו ואמאי נימא כיון דבעי אמטוי מצי ממטי ליה אע"ג דלא אמטייה כמאן דאמטייה דמי ומה קושיא הא אי אפשר לצמצם ולהביאו באותו רגע ואם כן אי תחלת היום קונה אי אפשר לומר דהוה כאילו הביאו שם דבשלמא כשהוא שם קונה ממילא בעת התקדש השבת אבל לומר דכיון דאי בעי ממטי ליה הוה מצי לאמטוי זה אינו דהא לא מצי לאמטוי וא"ל דהיה יכול להביאו קודם שהתקדש ליל שבת דזה אינו דעיקר אנו דנין על שעת חלות הקנין. תדע שכן הוא דהרי התו' כתבו שם בד"ה ואמאי דלכך לא פריך מכל ע"ש דהרי בה"ש שהיא שעת קנית עירוב לא מצי לאמטוי התם משום איסור הוצאה ואם איתא נימא כיון דמצי לאמטוי התם מקודם בה"ש וע"כ דאנו דנין על שעת חלות השביתה ואם כן שוב ל"ק דהא תחלת היום קונה והיא קושיא נפלאה. אך נראה דבאמת אם נימא דלא שייך מקני שביתה בשבתא ואינו אסור רק משום הכנה שוב יכול לקנות בשבת שביתה ואין צריך לצמצם דוקא עם כניסת היום ואם כן שפיר מקשה דהרי רבנן דהתם ס"ל דהאיסור משום הכנה ולא ס"ל משום מקני רשותא ואם כן שוב יש לומר דיכול לקנות אף כשכבר קדש היום ועיין בתוס' שם שכתבו דר"א ס"ל רק משום הכנה ולא משום מקני רשותא ויש לומר דגם רבנן ס"ל כן ושפיר מקשה דיכול לאמטוי התם:

ובזה יש לישב קושית התוס' דלא מקשה מכל עירוב דע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דס"ל משום מקני רשותא ושוב אסור רק בתחלת היום ואז אי אפשר לאמטוי אבל מאותה משנה שפיר מקשה דלא ס"ל מקני רשותא דאסרו משום הכנה ודו"ק היטב. איברא דאכתי תקשה הא לא מצי לאמטוי בשביל איסור הוצאה וצריך לומר כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה אם כן שוב יכול לאמטוי דלא גזרו על שבות בין השמשות ואז כשהוא שם שוב קונה רשות בעצמו בכניסת השבת וז"ב. ובזה יש לומר פרפרת נאה הא דפריך מאותה משנה דוקא משום דהב"י כתב בסי' תט"ו דהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה היא דוקא בפת אבל ברגליו מצי לערב אף לדבר הרשות ומטעם כיון דהקלו בפת שא"צ להוליך בעצמו לכך לא מקילין רק לדבר מצוה ולפ"ז זהו לר"י דוקא דאמר אחד עני ואחד עשיר מערב ברגליו אבל לר"מ דסבירא ליה דעיקר עירוב בפת לא שייך זאת ועיין בחידושי אהעו"ז סי' תט"ו ואם כן שוב לכך מייתי מהך משנה דמוקי כר"י כמ"ש התוס' בדף ל"ג שם ולכך מביא מאותה משנה ודו"ק היטב. ובזה י"ל הא דמשני גזירה משום יום טוב אחר השבת היינו דשם לא שייך דלא גזרו על שבות בין השמשות כמ"ש המג"א סי' שמ"ב דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא ועיין תוספת שבת סי' ש"ב ובחידושי אמרתי בזה דבאמת צריך ביאור מה שייך לומר כיון דמצי לאמטוי הוה כמאן דאמטיי' והא יש לומר ניהו דלענין קנין שביתה כיון דהוא חפצי הפקר דאיכא למ"ד דהבטה בהפקר קני ואף למ"ד דלא קני עכ"פ כשעשה עירוב הוה כאילו עשה מעשה הוה כמו דאמטיה להתם אבל במה נסתלק חזקת ביתו הא באמירה בעלמא לא נסתלק רשות דבדיבור לא מועיל לסלק רשות וכדאמרו בב"ב דף מ"ג ואם כן שוב לא קנה שביתה עד שעושה מעשה קנין שמורה שרוצה לסלק מחזקת ביתו והיא לכאורה הערה גדולה. אמנם נרא' דעיקר קושית הש"ס מהא דמשני מחשיך עליו והא כבר הניח בראשון ועכ"פ נסתלק מחזקת ביתו דלרבנן דס"ל דספק אם שתי קדושות הן ס"ל לר"י דהו"ל חמר גמל ועכ"פ כבר נסתלק רשות ביתו ושוב ראוי לומר דהוה כאילו אמטיה להתם ובזה ממילא לא קשה קושית התוס' דמכל ע"ש ל"ק דלא נסתלק חזקת ביתו משא"כ בזה. ובזה י"ל הא דאמר גזירה משום יו"ט אחר השבת דאז לא שייך לומר שכבר נסתלק רשות ביתו דמשבת ליו"ט ודאי הוה קנין חדש דבשלמא ביו"ט קודם שבת יש לומר דחדא קדושה היא רק שניתוסף הקדושה בשביל שבת אבל מקדושה חמורה לקדושה קלה לא שייך לומר דקדושה אחת הן וכעין זה כתב הט"ז דאפוקי יומא דיו"ט ראשון לגבי כוס דיו"ט שני ניחא לן באפוקי יומא טפי כנ"ל וזה ע"ד הפלפול. אבל גוף הדברי' הם נכונים מאוד:

והנה בהא דהקשו התוס' בדף ל"ח ד"ה והא בעינן דמשמע דניחא ליה אי לא בעי סעודה הראויה מבע"י אע"ג דסוף היום קונה עירוב ואמאי והא א"י להיות שם במקום שמונח עירובו להס"ד דמניח אלפים לכאן ואלפים לכאן והניחו בקושיא ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר כתבתי דתחלת היום היינו בכניסת שבת ממש וכן מבואר מדברי התוס' בעירובין דף למ"ד ד"ה ולפרוש ואם כן הא דסוף היום קונה היינו בבין השמשות ואם כן אם נימא דסוף היום קונה הא לא גזרו על השבות בין השמשות וא"ל כיון דמיירי בין ביו"ט סמוך לפניה בין לאחריה ואם כן לפמ"ש המג"א דבאפוקי יומא גזרו על שבות בין השמשות ואם כן שוב קשה דזה אינו דעכ"פ היה ניחא ביו"ט הסמוך לפניה לכך מקשה דאם נימא דתחלת היום קונה שוב לא הוה סעודה הראויה מבע"י כלל ודו"ק. אמנם בפשיטות יש לישב קושית התוס' דהנה התוס' מקשים דהא עכ"פ ראוי לאותן שבתחום כמו דמערבין לערוב בתרומה דראוי לכהנים ולפענ"ד ל"ק דהא אם נימא דתחלת היום קונה אם כן אם היה נאכל מבעוד יום פשיטא דל"ק עירוב דבחלות היום כבר נאכל עירובו וא"כ כל שהוא רחוק מעירובו יותר מאלפים ואינו יכול להגיע שם א"כ כל שבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הא לו אינו ראוי ואיך יאכלו אחרים שוב לא יקנה לו דבשלמא כשהיה יכול להגיע שם א"כ היה ראוי לו לאכלו והיה מניח עירוב אחר וא"כ שוב כשחשך היום ולא אכלו א"כ נשאר עירובו קיים אבל כל שלא היה יכול להגיע שם אם כן לו אינו ראוי ולאחרים כיון שהיו יכולים לאכלו ע"כ דהפקירם גם להם והוה כנאכל עירובו דהא הוה ע"כ הפקר לאחרים וא"כ כשיקדש היום אין לו עירוב דכל שיכולים אחרים לאכלו שוב אין עירוב שלו וז"ב. ולפ"ז אם נימא דסוף היום קונה עירוב אם כן אף שיאכלוהו אחרים כבר נקנה לו השביתה. ויש להמתיק הדברים לפמ"ש המהרי"ט בראשונות סי' ק"נ דכל שמזמין אחרים לאכול שלו לא זכו עד שיאכלו ואם כן בשלמא אי סוף היום קונה אם כן הוה שפיר עירוב דעכ"פ דירתו שם רק שמזמין אחרים לאכול ועד שאכלו הוא שלו וכבר נקנה לו העירוב אבל אם תחלת היום קונה שוב כבר נאכל עירובו ואין לו מה שיקנה לו וזה ברור מאד מאד לפענ"ד דמ"ש התוס' לתרץ דהוה כמו נתגלגל חוץ לתחום הוא דחוק לפע"ד דשם אי אפשר לומר דהוה כמו שדר שם דהא א"י להגיע שם אבל כאן שפיר יש לומר דשם דירתו ואף דא"י לאכלו אטו בביתו לא יוכל להזמין אורחים שיאכלו ושפיר מקרי סעודה הראויה מידי דהוה אתרומה דלא בעי שיהי' הוא האוכל רק דראוי לאכילה ודו"ק היטב:

שוב ראיתי ברש"י דף ל"ו שביאר בהדיא דתחלת היום היינו תחלת בין השמשות וסוף היום היינו סוף בין השמשות והוא הדבר אשר דברתי דהיינו בכניסת השבת. והנה בהא דאמר רבה דחול מכין לשבת ואין יו"ט מכין לשבת פירש"י בביצה דרבה לטעמיה דס"ל מוקצה דאוריי' והתוס' בעירובין דף ל"ח ד"ה אמר כתבו דלא נהירא ועוד הא הדר ביה רבה בפסחים דף מ"ז ועיין בר"ן ריש ביצה שדחה גם כן דבריו ועיין מג"ש ופ"י שם שסברו לישב שיטת רש"י. ואני מצאתי דבר פלא בשאלתות ריש פרשת בשלח שכתב דאסור להון לדבית ישראל למיכל ביומא דשבתא מדעם דהוה מוקצה מאתמול לאכילה כגון תאנים וענבים דאסקינהו ליבשינהו וביה"ש לא יבשו ויבשו למחר אסור למיכל מיניהו דלא אזמין לאכילה מחולא דכתיב והכינו את אשר יביאו אמר רבה מהאי קרא דחול מכין לשבת ואין יו"ט מכין לשבת ואפילו לר"ש דלית ליה מוקצה וכו' בגרוגרות וצימוקים מותרים הנה זכיתי שדברי זקני רש"י ז"ל מבוארים בשאלתות שכל דבריו דברי קבלה דהכנה דרבה מטעם מוקצה הוא. אבל נוראות נפלאתי על הגאון דלדבריו מוקצה אסור מן התור' ואי אפשר לומר כן דמוקצה אינו רק דרבנן והרי רבה גופא הדר ביה וא"כ איך כתב הגאון להלכה דהרי לדידן ודאי מוקצה אינו רק מדברי סופרים והרי לר"נ בשבת ל"ש מוקצה כלל ומיהו עכ"פ גרוגרות וצימוקים הוה מוקצה אף לר"ש אבל גוף הדבר תמוה דזה א"א לומר כלל דר"ש יהיה אוסר במוקצה ד"ת וביותר תמה אני דאם כן מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים מותר כדאמרו בביצה דף כ"ז והשאלתות בעצמו הביאו מ"ט דיהיה מותר והשאלתות ביאר כיון דגוף אוכלא היה ראוי אף שהוא אקצה מדעתו לא אזלינן רק בתר האוכל והיא תימה דכל שהוא הקצהו עכ"פ לא הכינו והרי סעודת שבת בעי הכנה. ולכאורה היה נראה לומר כיון דאמרו בעירובין דשבת מכינה לעצמה אם כן עיקר הכנה היינו שאין יו"ט מכין לשבת ולא שבת ליו"ט אבל מה שלא הכין הוא מחול לא אכפת לן כל דהוכן מעצמו ודוקא כשבאמת הקצהו מדעתו כמו גרוגרות וצימוקים א"כ פשיטא דלא מקרי הכנה אבל מה שהוכן מצד עצמו אף שהוא לא ידע ואלו ידע לא היה מקצהו היא מקרי הכנה וכן נראה מרש"י ועיין ברש"י בביצה דף כ"ו דכתב דלכך מותר במוקצה שאין הבעלים מכירין דהוא לא הקצהו אלא ליבש והרי יבש והוכן מבע"י כמפורש בשאלתות ולפנינו כאן אינו כן ועיין בהגהת שאילת שלום ועכ"פ יש לומר דכל שהוכן מעצמו ואין כאן מוקצה דלא בעי שיכין מחול רק שלא יקצהו:

ובזה נלפענ"ד לקיים פירש"י דבאמת רבה דס"ל דמוקצה דאוריי' היינו אף בסתם מוקצה שלא הקצהו בידים והיינו משום דס"ל דבעי שיכין מחול לשבת ויו"ט וזה עכ"פ לא הכין אבל כל שהקצהו בידים כמו מוקצה דר"ש ניהו דלא פסול משום מוקצה עכ"פ פסול משום הכנה ולכך כל ששבת הכין לעצמו ולא יו"ט הכין לו שוב לא מקרי הכנה ולא בעי לשבת הכנה מחול ובזה לא קי"ל כרבה ורבה גופיה הדר ביה וס"ל דמוקצה דרבנן אבל מה שאין יו"ט מכין לשבת או שבת ליו"ט דזה מבואר בהדיא בקרא והיה ביום הששי דהיינו ששי הידוע דהיינו חול והוי ליה כעין לאו הבא מכלל עשה. ובזה נלפענ"ד להבין דברי חכמים מה דאמרו בפסחים דף מ"ז ע"ב ומוקצה דאורייתא היא א"ל אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואזהרתיה מהכא מלא תעשה כל מלאכה ועיין רש"י שנדחק מה מלאכה שייך בו ולפענ"ד נראה דזה עיקר חידושו של רבה דהנה רש"י כ' בפסחים דף מ"ו וביתר ביאור בביצה דף כ"ז דחלה שנטמאת כיון דהתורה אחשביה לשריפתו דכתיב באש תשרף אף אכילה לכלבים ושאר דבר שאינו מלאכה נקרא מלאכה ע"ש ולפ"ז גם כאן כיון דהתורה אחשביה לסעודת שבת ויו"ט שבעי שיזמין מחול אם לוקח דבר שמוקצה ולא אזמניה הוה כמו מלאכה דהתורה אחשביה ונקרא מלאכה ואסור לעשותו ביו"ט ושבת ולכך גם יו"ט שאינו מכין לשבת הוה כמו מלאכה ומכ"ש שבת ליו"ט:

ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י בפסחים שם וכיון דלאו מזומן הוא והכתוב קראו הכנה שוב הו"ל מלאכה והיינו כיון דאחשביה וצריך שיזמינו אם לא הזמין מקרי מלאכה. ובזה מיושב היטב שיטת רש"י דמ"ש התוס' דהש"ס דחה לה באמת לא נדחה רק מה דס"ל לרבה דבעי הכנה מחול בזה נדחה ואף שלא הכינו כל שלא הקצהו בידים זה לא מקרי מוקצה אבל מה דאין יו"ט מכין לשבת זה ודאי מקרי מלאכה דכל דלא אזמין מבחול מה שעושה ביו"ט בשביל שבת מקרי מלאכה דכל מה שמכין ביו"ט כיון דל"צ ליו"ט ולא היה עושה שלא לצורך רק בשביל שבת עושהו מקרי מלאכה ולכך שבת מכינה לעצמה דכל שאינו עושה ביו"ט לשבת לא שייך הכנה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבאמת מה"ת כיון דלא אסור מוקצה לא שייך הכנה כלל דלא שייך אחשביה למלאכה דהא באמת גם מוקצה מותר אף דלא הזמין בודאי ורק כל דמדרבנן אסרוהו למוקצה שוב הוה הכנה דכל דאסור מוקצה ובעי שיזמין מבעוד יום שוב הוה הכנה דהא רבנן אחשביה למלאכה:

ובזה היה מיושב שיטת השאלתות ועיין רש"י בביצה דף כ"ז בד"ה ואי דלא אחזו פירש"י בה"ש ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו הנה דברי רש"י תמוהין דהרכיב מוקצה והכנה ומוקצה היא רק דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דכל דרבנן אסרו מוקצה שוב שייך הכנה ובפרט במוקצה דגרוגרות וצימוקים וכמ"ש השאלתות וכפי הנראה דרש"י מפי השאלתות אמרו כמו שרמז שם לדברי השאלתות במוקצה שיבש. ובזה מיושב מה שגרס רש"י בעירובין התם משום הכנה דתניא ור"ת מחק דתניא דרבה הוא דחידש זאת ועיין תוס' שם. ולפמ"ש יש לומר דרבה אמר דהכנה היא מדאורייתא בשביל דמוקצה דאורייתא ואנן בדידן אמרינן דהכנה אינו רק דרבנן ומשום דכל דאסור מוקצה שוב אף בדבר שלא הקצהו בידים רק שלא הוכנה כמו נולדה בזה אסורה בזה דהיא הכנה בידי שמים אבל עכ"פ לא הוכן שוב אסור:

ובזה י"ל הא דאמרו בפסחים דף מ"ו לדידך דלית לך הואיל היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרינן איסור תורה א"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ומדרבנן הוא דאסור גזרה שמא יאפו מיו"ט לחול משום ע"ת שרי. ולכאורה תימה למה לא משני ר"ח דלית ליה הכנה כמו דס"ל לר' יוחנן בביצה דף זיי"ן ועיין בתוס' עירובין דף ל"ח ד"ה אמר ולפמ"ש אתי שפיר דזהו דמקשה כיון דעכ"פ חז"ל אסרו מוקצה אם כן שוב בעי הכנה כמ"ש ושוב הוה מלאכה דאורייתא דהא רבנן אחשביה למלאכה דהא צריך שיזמין ואם כן הוי ליה מלאכה ומידי דהוי על אכילת כלבים דכל דאחשביה התורה לשריפה אף זה מקרי מלאכה וה"ה אם רבנן אחשביה ואם כן ניהו דלית ליה הכנה דאורייתא אבל עכ"פ מדרבנן מקרי מלאכה ולזה משני משום ע"ת ומקשה משום ע"ת שרינן איסור תורה דהיינו כל דנקרא מלאכה ולזה אמר כיון דמדאורייתא עושין צרכי שבת ביו"ט ורק מדרבנן ועל ידי ע"ת דאדרבה לא אקציה כלל ודעתו לעשות ביו"ט על שבת שוב מותר ויתכן יותר דעכ"פ מיו"ט לשבת ודאי מקרי מלאכה כל דרבנן אסרו מוקצה שוב שייך אין יו"ט מכין לשבת דבעינן והכינו את אשר יביאו ומשני משום ע"ת:

ובזה נפתחו לי שערי בינה בדברי התוס' ריש ביצה ד"ה והיה שכתבו אך תימה הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ותמה המהר"ם לובלין הא זהו קושית הש"ס בפסחים ועיין מג"א סי' תקכ"ז ובתשובה הארכתי ולפמ"ש דקושית הש"ס היא רק למאן דאית ליה הכנה דרבנן אבל למאן דס"ל הכנה דאורייתא שוב ל"מ היתר ע"ת וע"ז כתבו לחלק דלא הוה הכנה גמורה ודו"ק היטב ומובטחני כי זקני רש"י יליץ בעדי דהפכתי בזכותו והבאתי לו תנא דמסייעא השאלתות דקאי כותיה. והנה האמת אגיד אף שישבתי דברי רש"י אבל דברי השאלתות תמוהין מאד מאד דכפי הנראה דס"ל דלר"ש דמתיר במוקצה אבל מוקצה דאכילה אסור מה"ת והיינו משום דבעינן והכינו את אשר יביאו והרי בש"ס לא משמע כן בהרבה מקומות והנה מה שנרא' מדברי הגאון דגם בשבת ויו"ט דעלמא אסור מוקצה בשביל שלא הוכן מאתמול הנה זה נגד דברי הש"ס בביצה דף ב' דאמרו לרבה דוקא ביו"ט אחר השבת ובשבת דעלמא לא אסירי ומה דאמרו שם בשלמא לרבה הו"ל ספיקא דאורייתא ביאר המהרש"א דהיינו בשבת אחר יו"ט וגם הסוגיא דחולין דף י"ד דנסבין חבריא למימר ר"י היא ושקלי וטרי הי ר"י והרי אף לר"ש אסור דעכ"פ מוקצה הוה ולא הוכן ביומו וגם בכמה מקומות במסכת שבת ומסכת ביצה מבואר להיפך והנה זה יש מקום ליישב דבאמת לר"ש דלית ליה מוקצה אבל כשמקצה בידים מודה וא"כ ס"ל לגאון דדוקא היכא שהקצהו בידים שייך לומר דלא הכין מבעוד יום ואדרבא דחהו בידים אבל מה שלא הי' מוכן מצד עצמו אמרינן דשבת ויו"ט מכינין לעצמם ולכך דוקא בשבת אחר יו"ט הוא דאסורי וגם בשוחט בשבת לא מקרי אקציה בידים ולר"ש שרי בכה"ג כמ"ש הרא"ש ועיין בב"י או"ח ריש סימן שי"ח ובט"ז שם ולכך הוצרך הש"ס לומר דלר"י אסור. ובזה נתחזק מ"ש לעיל בסברת הגאון דשבת הכינה לעצמה כדאמרו בעירובין דף ל"ח בהדיא ורק דבאקציה בידים והיא מידי דאכילה אסור בשביל הכנה והנה ברמזי פסקי הרא"ש סוף מס' ביצה מבואר דהשאלתות ס"ל ביו"ט שייך מוקצה ובשבת הוא דקי"ל כר"ש ובאמת שכן נראה ממ"ש כאן בשבת דוקא ולפ"ז יצא לנו דבר חדש דלר"י אסור אף בלא אקציה בידים ואף במוקצה של טלטול וכדומה בדבר דלאו בר אכילה וזה אסור דרבנן אבל במידי דאכילה לרבה דס"ל הכנה אסור מן התור' לר"י דחי' בידים וגם לר"ש כל שאדחי' בידים אסור מן התור' באכילה דלא הוכנה ולכך ביצה דמתילדא בין בשבת בין ביו"ט אסור לגמעה והיינו ביו"ט אחר השבת או שבת אחר יו"ט כמו דמוקמי הש"ס בדף ג' לרבה וכמ"ש המהרש"א אף דהגאון לא ביאר הדין כלל איך מיירי ע"כ צ"ל כן ועכ"פ יצא לנו דאף דמוקצה אינו אסור רק מדרבנן מכל מקום במוקצה לאכילה לרבה כ"ע מודו דאסור מן התורה דעכ"פ לא הוכן ולפ"ז צ"ל דהא דאמרו בשבת דף קכ"ח דר"ה ס"ל במוקצה לאכילה כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש היינו או דלא ס"ל כרבה או דלא מיירי במדחה בידים וכעין השוחט בשבת שנסתלק המוקצה כששחט ואם כן בכה"ג לא שייך הכנה ולכך מוכרח לומר דס"ל כר"י ולא אסור רק מדרבנן אבל בדחי בידים אסור מן התורה:

ובזה ממילא יש לישב דברי רש"י דהא הוא פסק בביצה דף ל"ג כר"ש אף ביו"ט וא"כ דוקא בדחיה בידים דס"ל מוקצה וכן בלא הוכנה או משבת ליו"ט דלא מועיל הכנה שוב אסור מן התורה וכמ"ש ודו"ק. איברא דלפ"ז היה נרא' דנבלה שנתנבלה בשבת שאח"כ יו"ט דלא שייך הכנה יהי' אסור מן התור' אבל זה אינו דבזה לא שייך ענין הכנה דעל סעודת אדם קפיד רחמנא על סעודת שבת ויו"ט שיהיו מוכנים ולא על סעודת כלבים ובכל ענין שרי לר"ש. ולפ"ז נלפענ"ד דמאן דפסק מוקצה כר"י אף בשבת דעלמא שאינו אחר יו"ט ספיקו אסור כיון דאם היה מוקצה בידים היה שייך הכנה והיה אסור מן התור' אם כן שוב עיקרו בדאורייתא מקרי ואסור וזה נרא' בסברת התוספות ישינים ובמהרש"א בביצה דף ג' שכתבו דלר"נ לא פריך דמוקצה חמירא והוה כעין דאורייתא ובפנ"י הקשה מהא דכתבו התוס' בביצה דף ד' ע"ב ד"ה תנן דמוקצה אין עיקרו מדברי תורה ולפמ"ש אתי שפיר דשם במוקצה דטלטול וכאן במוקצה דאכילה דעיקרו מן התורה כגון אם לא הוכן מבעוד יום ודחאו בידים או ביו"ט אחר השבת וזה ברור:

והנה מן האמור נלפענ"ד לישב הא דאמרו ריש ביצה קס"ד אף מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ולכאורה צריך ביאור דמהיכן ס"ד כן עד דפריך קושיא ועיין בתוס' שם שהקשו דר"ש דלית ליה מוקצה לית ליה נולד גבי מסיקין בשברי כלים ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מוקצה דאכילה שייך הכנה רק דשבת הכינה לעצמה ואם כן זהו בדבר שהיא בעולם רק שהיא מוקצה כל שאינו מקצהו בידים שרי אבל בנולד דלא היה כלל בעולם ולא ידע מזה פשיטא דלא שייך הכנה בזה וכשנולדה לא הוכן כלל שנולד דבר חדש ושפיר ס"ד דאסור מן התורה ומעתה במסיקין בשברי כלים דשם אינו רק מידי דאכילה שפיר אף בנולד שרי ולכך מיא בעיבא דהיא מידי דשתיה וצריך הכנה שפיר אסור לר"ש בנולד. ובזה יש לומר מה שכתבו התו' שם דמוקצה דבע"ח חמיר טפי ואף מאן דלית ליה מוקצה מודה בזה וכמו לר"ש במוקצה בידים והיא תימה דמנ"ל זאת ולפמ"ש יש לומר דפשיטא דשייך הכנה והוה כמו דיחוי בידים והיינו ביוני שובך מדחהו בידים ועיין מהרש"א ודו"ק הטב ועיין פ"י בשבת דף מ"ד שם בירר ענין מוקצה לאכיל' ומוקצה לטלטול ובריש ביצה ואילו היה רואה דברי השאלתות האלו היה מוצא ענין חדש ת"ל הפוקח עורים שהרגשתי בדבר חדש מה שלא שערו הראשונים. ובמ"ש נפתחו לי שערי בינה בדברי הרמב"ם במ"ש בפ"א מיו"ט הלכה ח"י כשם שהמוקצה אסור ביו"ט כך הנולד אסור והיא תימה רבה דאדרבא מאן דלית ליה מוקצה אפילו הכי אית ליה נולד כדקס"ד ריש ביצה ומכ"ש ביו"ט דאסור מוקצה דאסור נולד ומצאתי בביאורי הגאון מוהר"י על הלכות יו"ט שהרגיש בזה ונדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה רבינו ביאר דכל שאסור בשבת אסור ביו"ט אף שבות ויש ביו"ט מה שאין בשבת דמוקצה אסור ביו"ט משא"כ בשבת וביאר רבינו הטעם דביו"ט אסור לאכלו עד שיכינו אותה מבערב ויחשוב עליהם לאכול אבל בשבת הכל מוכן וביאור הדברים נלפענ"ד דבשבת בודאי מוכן הכל דהא כל שלא יכין שוב לא יוכל לעשות ולתקנו בשבת וע"כ הכינו מבעוד יום ולא שייך לגזור משא"כ ביו"ט יוכל לחשוב דאף שלא הכינו מבעוד יום כל שהוא מידי דאוכל נפש יתקנו ביו"ט עצמו ושוב לא יהי' לו הכנה והכנה היא תורה ובמידי דאכילה אף לר"ש דלית ליה מוקצה אסור מוקצה מן התור' ולכך גזרו ולפ"ז ה"א דאדרבא נולד דודאי לא מקרי הכנה אם כן לא שייך לגזור ביו"ט דזה איסור תורה קמ"ל דמ"מ אסור ביו"ט וז"ב כשמש. וראיתי בלח"מ שהקשה על רבינו דפסק כר"נ משום מוקצה ולקמן פסק הכנה דרבה ולפמ"ש יש לומר דבמידי דאכילה אף לר"נ מוקצה דאורייתא כשדחה בידים וכל שלא דחה בידים עכ"פ לא היה הכנה מבעוד יום לכך גזרו שוב ראיתי שגם בזה עמד הלח"מ מ"ש דנולד אסור כמו שנאסר מוקצה והלא נולד חמיר והגאון מהר"י נשמט ממנו דברי הלח"מ אלו ולפמ"ש דברי רבינו מזוקקים. והנה מזה יצא לנו דר"נ דאמר דביו"ט מחמרינן במוקצה היינו במוקצה דאכילה וכמ"ש רבינו בהדיא. ולפמ"ש נכון הדבר בטעמו דבזה שייך ענין הכנה ויש מקום שיאסר מן התור' אבל במוקצה דטלטול וכדומה גם ר"נ מודה דיו"ט דמי לשבת. ובזה יש לישב קושית הרא"ש סוף ביצה שהקשה דר"נ אדר"נ ולפמ"ש יש לישב דמשום רחל לגיזתה נקט גם עז לחלבה וברחל לגיזתה גם ר"נ מודה דשוה יו"ט לשבת ודו"ק היטב ועיין שער המלך פ"א מיו"ט הלכה י"ג ויש להאריך בדבריו ואין הזמן מסכים כעת:

והנה בהא דס"ל לר"א שתי קדושות הן הקשו התוס' בעירובין דף ל"ח ד"ה משום דהיכא ס"ד לומר בפסחים דף מ"ו דרבי אליעזר לית ליה הואיל דאם כן היאך אופין ומבשלין ליו"ט למאן דלית ליה הואיל דהא ס"ל איסור הכנה דאורייתא וכתבו דשם להס"ד לא יסבור ר"א דאסור משום הכנה ואני תמה דניהו דלית ליה הכנה הא ר"ח לא סבר גם כן הכנה ופריך רבה לדידך דלא ס"ל הואיל היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ואמר דמשום דצרכי שבת נעשין ביו"ט ופירש"י בפסחים שם דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרויהו שבת איקרי ולפ"ז למאן דס"ל שתי קדושות שוב אינו מותר מן התור' אם כן לר"א דס"ל שתי קדושות הן וס"ל דלא אמרינן הואיל אם כן איך מותר לבשל ולאפות מיו"ט לשבת והיא קושיא גדולה לפענ"ד וכפי הנרא' דהתוס' פירשו דלכך צרכי שבת נעשין ביו"ט משום דלית ליה הכנה דרבה וכן נרא' מהתוס' בריש ביצה שהקשו לדידן דלית לן הכנה דרבה היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ומשמע דעיקר האיסור משום הכנה אבל הא גופא צ"ע דאף אם נימא דלית לן הכנה מכל מקום גוף המלאכ' אמאי תהיה מותרת ודברי התוס' בריש ביצה בלא"ה תמוהין הם דזה קושית הש"ס בפסחים וע' מ"א סי' תקכ"ז ובמהר"ם מלובלין בחידושיו בביצה שם ועכ"פ הדבר תמוה וכמ"ש וצ"ע:

אחר זמן רב יצא לאור ספר אמרי אש וראיתי סי' י"ז בחלק או"ח האריך בדברי רש"י דמרכיב מוקצה והכנה ואולי הרגיש קצת במ"ש: והנראה בזה דבר חדש דהנה לכאור' צריך ביאור הא דפריך הש"ס לדידך דלית לי' הואיל היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ומה קושיא דהא משום גוף המלאכה אין לאסור דהא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ול"מ לשיטת רש"י דאף שלא לצורך כלל שרי אם כן בודאי מותר ואף לשיטת התוס' מה שצריך לשבת מקרי שעת הדחק כמ"ש הרז"ה למה לא יותר ומקרי עכ"פ צורך קצת דבשלמא באופה ומבשל לצורך חול אף לשיטת רש"י אסור דהרי מבשל בפירוש לצורך חול וזה לא התירה התור' כלל וכמ"ש המפרשים בישוב קושית התוס' בביצה דף י"ב על רש"י אבל כאן ניהו דגם לצורך שבת כל שאינו לצורך יו"ט הוה כמו לצורך חול מכל מקום אטו מוכרח לפרש בפירוש לצורך שבת הא כל שיאפה סתם שוב יהי' מותר ומה הקושיא כ"כ היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת אטו לא סגי כשלא יאפה רק מיו"ט לשבת יאפה בסתם ויהי' מותר מטעם מתוך ובפרט לשיטת רש"י וגם לשיטת התוס' עכ"פ צורך קצת מקרי. אך נרא' דהנה באמת כתיב והכינו את אשר יביאו ופירש"י דבעי הזמנה מבעוד יום לשם סעודת שבת ורבה חידש דדוקא יום הששי גמור ולא שבת מכין ליו"ט ויו"ט לשבת אינו מכין והנה זה חידש רבה ומקרי הכנה דרבה אבל זה יש לומר דכ"ע מודו דשבת בעי הכנה והזמנה בפה רק שגם יו"ט יכול להכין ולפ"ז שפיר מקשה רבה כיון דעכ"פ צריך הכנה והיינו שיזמין הסעודה שיאכל מזה למחר ואם כן שוב שפיר מקשה דלדידך דלית לך הואיל היאך אופין ומבשלין דבשלמא לדידי דס"ל הואיל אם כן יו"ט לעצמו מכין וכיון שאופה אינו לוקה דחזי לי' וא"כ עכ"פ לשם יו"ט הוא מוכן וממילא כל שמותר בשביל יו"ט יכול להכין לצורך שבת דאף דאין יו"ט מכין לשבת מכל מקום כיון דשייך הואיל מכין לצורך יו"ט וגם סעודת יו"ט בעצמו צריך הכנה וכל שמוכן ליו"ט נעשה מוכן גם לשבת משא"כ לר"ח ומשני משום ע"ת. איברא דעדיין קשה דאם כן מאי מקשה וכי משום ע"ת נשרי איסור תורה. ומה קושיא הא אמרו בעירובין דף ל"ח דאם עירב בפת בראשון מותר לערב באותה פת בשני ומטעם שכבר נקרא שם עירוב לא הוה קניה חדשה וכן אמרו שם דמותר לערב ברגליו ולא מקרי הכנה דשתיק ולא אמר מידי ולפ"ז גם אנן נימא ניהו דלא מקרי הכנה לשבת וסעודת שבת צריך שיזמין מבעוד יום מכל מקום הא כל עיקר טעמו דעירוב דהוה כהתחיל בעיסתו ולפ"ז אם כן כבר התחיל להזמין סעודתו מבע"י ושוב שרי והיא קושיא גדולה. אמנם צ"ל כיון דאופה ומבשל דבר חדש ואינו אותה פת אם כן מקרי דבר חדש וע"ז הוכרח לתרץ משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט ומטעם דקדושה אחת היא:

ובזה נלפענ"ד להבין דברי התוס' שהקשו לדידן דאית לן הכנה דרבה היאך אופין ומבשלין ולכאורה היא קושית הש"ס בפסחים וכ"כ דהר"ם מלובלין עמד בזה וגם המ"א אך נרא' דבאמת לר"ח דלית לי' הכנה ויו"ט מותר להכין לשבת ועיקר הקושיא היא רק על גוף המלאכ' וע"ז שפיר משני דצורכי שבת נעשין ביו"ט ומכ"ש לרבה דס"ל הואיל ואם כן יו"ט לעצמו הכין וממילא מותר גם לשבת משא"כ לדידן דניהו דנימא דצורכי שבת נעשין ביו"ט והיינו דגוף המלאכה מותר אבל מכל מקום הרי צריך להזמין מבעוד יום וזה אסור מיו"ט לשבת ועיין בחידושי קהלת יעקב להגאון ש"ב מליסא ז"ל שפירש גם כן בדרך זה והארכתי בזה בתשוב' לפלפל בדבריו עכ"פ אסור משום הכנה. ובזה מיושב היטב ומובן החילוק שכתבו דבדבר האפוי ומבושל שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא לא שייך הכנה והיינו דבאמת הא העירוב הוה כהתחיל בעיסתו רק דעכ"פ באותה פת לא התחיל ואם כן זה כשצריך לעשות בזה ענין חדש כמו התם למקני רשות אבל מה שאופה ומבשל לא חשיב תיקון כל כך ואם כן לא שייך הכנה וז"ב כשמש. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דגם לר"א דלית ליה הואיל ושתי קדושות הן מכל מקום מותר דלא שייך הכנה כל כך כיון דיש שם עירוב דבשלמא לר"ח שפיר פריך הש"ס בשביל גוף המלאכה דהא צריך שיזמין לעשות בשביל שבת והרי אסור לאפות בשביל שבת וע"ז אמר דצורכי שבת נעשין ביו"ט אבל לדידן ס"ל דכל דיש עירוב לא מקרי בשביל שבת כל כך ובאמת לר"ח כיון דיכול לשנוי דצורכי שבת נעשין ביו"ט לא הוכרח לחדש חילוק של התוספות אבל לדידן מוכרח כחילוקו של התוס':

ובזה מיושב היטב מה דאמרו בביצה דף ד' דאושפזיכניה דר"א בר"ח הו"ל הנך ביצים מיו"ט לשבת א"ל מהו לאטוינהו האידנא ונכלינהו למחר א"ל מה דעתיך רב ור"י הלכה כר"י אימר דאמר ר"י אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא וע"ז הקשו האחרונים כיון דר"י ס"ל נולדה בשבת מותרת ביו"ט ע"כ דס"ל שתי קדושות הן ואם כן שוב יקשה היאך יצלה מיו"ט לשבת וכאן ל"ש הואיל דהא ביומיה לא חזי כלל עכ"פ מדרבנן ואסור לכ"ע וא"ל דצורכי שבת נעשין ביו"ט דזה דוקא למ"ד קדושה אחת הן וכאן ס"ל שני קדושות הן ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך קושית הש"ס דהא כאן שכבר נולדה בזה ומה דאסורה בשני הוא רק דהוה כמכין מיו"ט לשבת וכמ"ש התוס' שם ד"ה אלא ובפרט בביצה דכל דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה אם כן אף דכתבו התוס' דבביצה שנולד ענין חדש שייך הכנה היינו שם שנולד מחדש אבל כאן מאתמול נגמרה ובודאי מותר לאטוינהו דל"ש מלאכה דהא בשביל העירוב הוה כהתחיל בעיסתו דגומר ודו"ק היטב כי הדברים נאמרו במועצות ודעת ת"ל:

והנה ראוי להסתפק למ"ד נולדה בזה מותרת בזה ומטעם דשתי קדושות הן איך הדין אם קיבל עליו שבת מבעוד יום דמקרי תוספת שבת ויכול להוסיף כמו שירצה ובלבד שלא יקדים ואם כן אי חלה קדושת שבת להיות מותר בביצה זו ונימא דכבר חל עליה קדושת שבת או דלמא דוקא לחומרא אמרינן דיכול לקבל עליו תוספות שבת ולא שיצמח קולא מזה ועיין בט"ז או"ח סי' ת"ר בתשובתו ומשם יש לדון קצת דלקולא לא אמרינן כן ויש לדחות:

ובזה נלפענ"ד דאף אם נימא דשתי קדושות הן מכל מקום בכה"ג שקיבל עליו קדושת שבת מבעוד יום ויכול לומר לאחרים לעשות עבורו מלאכות כמבואר סי' רס"ג בסופו ועיין בט"ז מה שהאריך שם בזה ואם כן בכה"ג נלפענ"ד דאף דהוא מקבל שבת עליו מכל מקום עדיין מקרי קדושה אחת דבאמת יום זה עדן יו"ט היא ובודאי מותר לבשל כל היום לצורך היום רק לצורך שבת הוא דאסור והיינו לצורך שבת ממש אבל מה שזה מקבל שבת עליו שוב בודאי מותר דמכל מקום עדן יו"ט היא אמנם זה למ"ד דאית לי' הואיל אם כן מצד יו"ט היה מותר אף דלא חזי ליה רק בשביל שבת הוא דאסור אם כן אף דזה קיבל שבת כל דעדיין יו"ט הוא בעצם מותר לעשות מלאכה עבורו אבל אם לית ליה הואיל אם כן בלאו הכי בשביל יו"ט אסור ומכ"ש בשביל שבת ולכך הוצרך ר"ח לחדש דס"ל דצורכי שבת ממש ג"כ מותרין ביו"ט:

איברא דעדיין קשה מה פריך הש"ס לדידך דל"ל הואיל היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת והא כל היום קודם אכילה דחזי לדידי' בודאי מותר דהא ביו"ט מותר לאפות רק דבשביל שבת היא דאסור והרי עדיין יו"ט הוא ומי ביקש מידו לפרש דהוא בשביל שבת וצריך לומר דקושית הש"ס הוא דהיאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת כל שכבר אכל ואין צריך לו רק בשביל אורחין חזי ליה וע"ז משני דצרכי שבת נעשין ביו"ט ולפ"ז זהו כשכבר אכל ור"א באמת יסבור דאינו מותר לאפות ולבשל רק כשלא אכל עדיין דאז חזי בשביל יו"ט בעצמו ודו"ק היטב ובזה מיושב גם בהך דביצה שנולדה בזה דשאל מהו לאטוינהו ודו"ק היטב:

ובזה יש לישב מה דק"ל דמה מקשה היאך אופין ומבשלין ומה קושיא הא כל שלא יפרש על שבת דוקא מותר לבשל ולאפות אף שלא לצורך ומ"ש למעל' דהרי סעודת שבת צריך הזמנה מבעוד יום ואם כן צריך להכין גם ביו"ט על שבת לפמ"ש יכול להזמין על זמן תוספת שבת שלענין סעודת שבת בודאי טוב שמכין גם על תוספת שבת ומכל מקום אינו מקרי שבת לענין איסור אפיה ומותר לבשל ולאפות ולפמ"ש אתי שפיר דהקושיא הוא דאיך אופין ומבשלין לאחר אכילה דאינו צורך לו ליו"ט ואסור וכמו אופה לצורך חול ודו"ק היטב. וראיתי בתורת חיים בעירובין דף ל"ט גבי הא דאמרו מודים רבנן לר"א בשני י"ט של ר"ה והקשו התוס' דא"כ סברת רב הפוכה מסברת חכמים מהיפך אל היפך וכתב הוא דסברת רב הוא דבשלמא שבת ויו"ט הוי שתי קדושות משום דשבת חמור קדושתו משל יו"ט ולכך בר"ה דשני ימים שוים הם לכך לא הוה שתי קדושות חלוקות משא"כ לרבנן ס"ל דלכך יו"ט ושבת קדושה אחת הן משום דשניהם קדשי ודאי מדאורייתא ולכך בר"ה דחד ספק לכך הוו שתי קדושות והביא כן בשם הירושלמי והדברי' פשוטים אך לפענ"ד להוסיף דלכך הוה לר"א שבת ויו"ט שתי קדושות משום דבשבת אסרה תורה אף אוכל נפש ע"כ שקדושתו חמורה משא"כ ביו"ט דקיל קדושתו ולא החמירה תורה בשביתה רק ממלאכת עבודה:

ובזה נלפענ"ד דאף למ"ד שתי קדושות הן היינו משום דבשבת חמור קדושתו אבל מכל מקום צרכי שבת נעשין ביו"ט דהא חזינן דהתור' הקילה ביו"ט שאין צריך שביתה כל כך רק ממלאכת עבודה ולא מאוכל נפש אם כן כיון דהתירה התור' לעשות ביו"ט בשביל יו"ט עצמו מכ"ש שהתירה התור' לעשו' בשביל שבת שקדושתו חמורה כל כך ודוקא לצורך חול הוא דאסור לעשות ביו"ט דהרי יו"ט מצוה לשבות ולא התירה בשביל אוכל נפש של חול דאיך יעשה מקודש חול אבל שיעשה לצורך שבת שקדושתו חמורה זה ודאי דמותר והא דנולדה בזה מותרת בזה למ"ד שתי קדושות היינו משום דשם עיקר הוא דלא יהי' נחשב כיומא אריכתא ע"ז אמר כיון דקדושתן חלוקה אם כן פשיטא אף דשבת קדושתו חמורה אבל מכל מקום לא עשה בו מלאכה כלל וגם ביו"ט עצמו לא נאסר רק משום גזירה אם כן כל שעבר היום לא שייך הגזירה דמכל מקום יומא אריכתא אי אפשר למקרי' שהרי נתוסף על שבת קדושה וא"א לחשבו כיומא אריכתא דלא מצינו שחצי היום יהי' מותר באוכל נפש וחציו אסור אבל מ"מ לענין זה דיהיו צרכי שבת נעשין ביו"ט זה אין לו ענין למה דקדושה חלוקה ואם כן אין מקום לכל הקושיות האלו דאף דשתי קדושות חלוקות מכל מקום צרכי שבת נעשין ביו"ט אך נרא' דאם נימא דהכנה דאורייתא והיינו דאסור להכין מיו"ט לשבת ואם כן שקדושתו חלוקה אי אפשר לומר דהתירה התור' לעשות צרכי שבת ביו"ט ומטעם כיון דקדושת יו"ט קלה מותר לעשו' בשביל שבת דקדושתו חמורה דזה אינו דהא אדרבא עי"ז אסור דא"כ הוה כמכין מיו"ט לשבת ונאסר ואם כן אדרבא אם היה קדושה אחת היה מותר דלא שייך הכנה דרבה דיו"ט לעצמו מותר להכין וכן שבת לעצמה וכל דמקרי קדושה אחת הוה יומא אריכתא ושבת או יו"ט מכין לעצמו ולכך שפיר כתב רש"י דר"ח ס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט בשביל דקדושה אחת היא ומותר דמכין לעצמו ולרבה מותר דהא חזי ליו"ט ואינו מכין בשביל שבת וכל שהכין יו"ט לעצמו שוב הוה מוכן אף לשבת:

ובזה מיושב מה דהתוס' הקשו לדידן דאית לן הכנה א"כ אסור וכ"כ בעירובין והיינו דעיקר תלוי בהכנה דבלי הכנה אף דשתי קדושו' הן מ"מ מה נ"מ בזה הא מ"מ מותר בשביל שבת דקדושתו חמורה אבל בשביל הכנה הוא דאסור וע"ז הוכרחו לחלק כיון דאינו מחוסר רק תיקון קצת לא חשיב הכנה והיינו משום דבאמת בשביל המלאכה לא איכפת לן אם עושה ביו"ט דקדושתו קלה בשביל שבת דקדושתו חמורה ורק דמכין מיו"ט לשבת וכיון שכבר מוכן רק שמחוסר תיקון לא שייך לאסור כ"כ ולפ"ז אף למ"ד שתי קדושו' כל דלא שייך הכנה שוב מותר ול"ק כל הקושיות כנלפענ"ד ברור ונכון:

אחר זמן רב בשנת תרי"ג כ' אדר שני מצאתי ברמב"ן במלחמות גבי הואיל דנחלקו רבה ור"ח שבתוך דבריו כתב וז"ל הלכך לית הלכתא כוותיה דרש"י ז"ל פירש בטעמיה דר"ח דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט משום דקדושה אחת היא ואנן הא קי"ל דשתי קדושות הן וגירסת ר"ח א"ל מדאורייתא יו"ט מכין לשבת ע"ש הנה מבואר דלר"ח לית ליה כלל הכנה דרבה וכמ"ש שם באורך וא"כ מבואר דכל הקושיות ל"ק לשיטתו דלר"ח ולר"י דלית להו הכנה דרבה אף ששתי קדושות הן מותר ואף רש"י מודה דלר"י דלית ליה הכנה דרבה מותר ולא הוצרך לפרש רק לר"ח דלא משמע ליה דר"ח לית ליה הכנה דרבה ואדרבא בעירובין כאן משמע דר"ח א"ל דרבה והרמב"ן כתב דאליבא דרבה אמר וליה לא ס"ל ורש"י דחיק ליה אבל לר"י דלית ליה הכנה דרבה בודאי אף דשתי קדושות הן למה לא יהי' מותר כמ"ש הרמב"ן לר"ח וגם מצד השכל הוא כן דמאן דלית לי' הכנה למה יהי' אסור אף אם שתי קדושות הן וז"ב ות"ל דבר נפלא מצאתי והזמן מספיק להוצאת האמת:

ודרך אגב אציג כאן מ"ש על מה דכתב המג"א בא"ח סי' קע"א ס"ק א' דבתענית דף כ' אמרו דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה ופירש"י משום ביזוי אוכלין וקשה לי טובא דהרי אמרו בביצה דף כ"א עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' ונאפת ביו"ט ואדם יוצא בה י"ח בפסח וקשה דאם כן היאך הוה עיסת כלבים הא הוא מאכל אדם ואין מאכילין לבהמה ומריש הוה קשיא לי כמ"ש בגליון שם וביבמות דף ס"ו ע"ב ד"ה כרשיני דמבואר דהוי מאכל אדם קצת דאי היה מאכל אדם לגמרי אסור לתת לבהמה משום הפסד תרומה ומשמע דמשום דהוא מאכל אדם אין קפידא מיהו יש לחלק דשם ניהו דהוה מאכל אדם היינו אם יתקנו לאדם אבל כ"ז שלא תקנו אינו מאכל לאדם עדיין וליכא בו משום מאכל אדם רק משום מפסיד תרומה ובזה מיושב גם כן מה דאמרו בביצה דף וא"ו דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דמה דחזי לאדם לא שדי ליה לכלבים ומשמע דרק מוכן לא הוה אבל היה מותר לתת לבהמה ולפמ"ש יש לומר דשם דמחוסר שחיטה ובישול וכדומה לא נקרא מאכל אדם עדן אבל מכאן קשה דכאן כבר נאפה והנה רש"י בתענית כתב עוד טעם משום דחסה התור' על ממונן של ישראל ולפ"ז היה מותר לתת באם אין לו דבר אחר לתת וכ"כ המחצית השקל בהדיא אבל אכתי קשה דהרי בביצה שם מקשה והא אפשר למפלגה בלישה ומשני שאני עיסת כלבים דאפשר למפייסן בנבילה ואם כן כיון דאפשר לפייסן בנבילה שוב אסור. ולכאורה רציתי לומר דבתענית אמרו דקסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה משמע דהוא סבר ולא קי"ל דאל"כ הו"ל לשנויי התם מאכל אדם אין מאכילין לבהמה וא"כ י"ל דלא קי"ל כן ונדחה דינו של המג"א אבל אכתי קשה דאכתי איך יפרנס רב הונא בעצמו המשנה וא"א שיחלוק על המשנה אמנם נרא' דר"ה לשיטתו דהרי בעי מיניה דר"ה בהנהו באגא דרמי עלייהו קמחא וכו' ואמר להו אי קפדו ולא יהבי ריפתא אסור ופירש"י דפליגא אר"ח ולא ס"ל דאפשר למפלגה בלישה וא"כ לדידיה אצ"ל דמיירי באפשר לפייסן בנבילה ועיין תוס' שם ד"ה חזינן ואם כן שוב אין ראיה משם דשם מיירי באי אפשר לפייסן בע"א דשרי דלא שייך התור' חסה ועיין שבת דף למ"ד כלבים של בית אבא רעבים וא"ל חתוך נבלה והנח לפניהם מיהו אין ראיה דיש לומר דשם עדן אינו ראוי לאדם וגם הרי אסור לאכול עכ"פ לישראל ומותר לתת לכלב והרי מקרא מלא לכלב תשליכון אותו מיהו שם אפשר דמיירי באופן דכבר הסריח ואינו ראוי לאדם כלל אבל זה אינו דהרי למדו מזה דנבילה הראויה לגר קרויה נבילה ואפ"ה הותר לתת לכלב וע"כ נרא' דמה"ד בודאי מותר ואינו רק מדת חסידות ובזה אין ראיה מהמשנה דהמשנה דינא קמ"ל ולא משום מדת חסידות ולפענ"ד העיקר דאנן לא קי"ל כר"ה דהרי אמרו קסבר ודברי המג"א צריכין עיון ועיין חולין דף ח' לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליה לבהמה חייב לעשר וכן אמרו שם דלוקח פירות מן השוק לאכילה ונמלך עליהם לבהמה וכו' הרי מבואר דמאכל אדם מאכילין לבהמה רק מדת חסידות הוא שלא להאכיל לבהמה. אחר זמן רב מצאתי בפסחים דף מ"ו בהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה פירש"י דלהאכיל לכלבים אי אפשר שאין שורפין קדשים ביו"ט והר"ן כתב שם שאוכל אדם או תרומה כל זמן שהיא ראוי לאכילת אדם אין מאכילין אותו לכלבים ועיין במהרש"ל שם והמהרש"א שם רצה להסכים דברי הר"ן עם רש"י וזה דחוק למעיין ועיקר כהבנת המהרש"ל ומשמע דמצד סתם מאכל אדם לא אכפת לן רק משום שהוא תרומה וכעין מ"ש התוס' ביבמות ומבוא' דמאכל אדם מותר להאכיל לבהמה ואינו רק מדת חסידות ואולי שאני התם דאם יניחנה כך היה נאסר על אדם אבל פשטת הלשון לא מורה הן:

והנה במ"ש למעלה שנתחדש לי בכ' אדר שני תרי"ג דלר"ח ל"צ לקדוש' אחת רק דלדידיה דל"ל הכנה אפילו אי שתי קדושות הן מותר דמדאורייתא יו"ט מכין לשבת ובזה נתיישב לי היטב דברי התוס' ריש ביצה שכתבו הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכ"ת ע"י עירוב תבשילין היאך אתי עירוב תבשילין דרבנן ועקר לדאורייתא וכתבו דרבה לשיטתו דס"ל הואיל ואף לדידן דל"ל הואיל ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה ותמה המהר"מ מלובלין דזה קושית הש"ס בפסחים שם והש"ס מסיק דמשום דצרכי שבת נעשין ביו"ט ועיין מ"א סי' תקכ"ז וכמה קולמסין נשתברו בזה ולפמ"ש אתי שפיר דגם התוס' גרסו כר"ח דס"ל לר"ח דיו"ט מכין לשבת והיינו משום דהוא לית ליה הכנה דרבה ואם כן מקשו קושיא חמורה דלדידן דא"ל הכנה דרבה וגם הואיל לית לן אם כן נשאר קושית הש"ס וע"ז הוכרחו לחדש דבדבר האפוי ומבושל לא שייך הכנה כל כך והיינו אף דלרבה אף בזה אית ליה הכנה דאל"כ לא הקשה לר"ח היאך אופין ומבשלין אבל אנן בדידן לא קי"ל כרבה רק בהכנה דביצה דהוא דבר חדש ודו"ק היטב כי לפענ"ד זהו כיון אמת בדברי התוס' והזמן מספיק להוצאת האמת:

ודרך אגב ראיתי ברמב"ן במלחמות בסוגיא דהואיל שם שכתב דלא שייך הואיל בנדר דמי ימר דמזדקקי ליה ב"ד והיא תימה דבשבת דף מ"ו משמע דשלשה הדיוטות מקרי שכיחא ולחלק בין מוקצה להתרת נדר יעיין בנימוק"י ריש האשה רבה דאמר דשלשה הדיוטות קיל ועיין מלמ"ל פי"ג מא"ב ה"ו ולא הזכיר דברי רמב"ן אלו וצ"ע ועיין מלמ"ל פ"ד מבכורות ה"א בתוך תשובתו הארוכה שפלפל קצת בזה ולא הזכיר גם הוא מדברי הרמב"ן הלז וצ"ע:

והנה בהא דאית ליה לרבה הואיל ראיתי בטורי אבן בחגיגה דף י"ב בתוס' ד"ה עולות שהקשו למה לא יביא נדרים ונדבות ביו"ט ויצא בהן משום שלמי שמחה וכתבו דמיירי שכבר קרב ש"ש וע"ז הקשה דאם כן למה לא נימא הואיל דאי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזו ליה ולקרבי ע"ש שהאריך הרבה והתעצם בזה ולפענ"ד לא קשה כלל דהרי הש"ס פריך אמר מר בה"א מן המעשר והא דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואמר עולא בטופל ונחלקו חזקיה ור"ח אי טופל בהמה לבהמה או מעות למעות ע"ש ולפ"ז עכ"פ ממעות מעשר לבד אי אפשר ואם כן כל שקרב כבר ש"ש איך שייך לומר הואיל הא גם אם מקלעי לי' אורחים לא חזי ליה רק אם יטפול מעות חולין ואם כן איך הותרו נדרים ונדבות להקריב והא נדרים ונדבות אינם חולין ואם כן שוב לא חזי להקריב רק כשיטפל מעות עם מעות או בהמה לבהמה וא"כ ל"מ לפי מה דקי"ל כר"י דדוקא מעות למעות וכאן בנדרים ונדבות דא"י למכרם ולטפל מעות למעות דודאי לא שייך הואיל אלא אף לחזקי' לא שייך דיטפל בהמה לבהמה והיינו שמה שבא ממעשר אינו רק טפל להחולין וכאן כל שכבר קרב הש"ש רק דנימא דמקלעי ליה אורחים והרי גם אם יקלעו ליה אורחים לא יוכל רק לטפל והרי בחסר ממונא ל"ש הואיל כמ"ש הר"ן בסוגיא דהואיל דאי בעי פדי ל"ש דמחוסר ממונא מכ"ש בזה וז"ב כשמש:

ובזה נלפענ"ד להבין גם תירוצם השני שכתבו דהא דנפיק בש"ש בנדרים היינו דוקא היכא שהקריבם משום שמחה אבל הביאם לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדושה ע"ש ובט"א כתב שם דאין טעם לזה דלמה לא יוצא משום ש"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת צריך לטפל מעות למעות או בהמה לבהמה ולפ"ז א"כ אינו רק טפלה לש"ש אבל כשמביא אותם לשם נדרים ונדבות במה יצא משום ש"ש הא עיקרם לנדרים ונדבות וז"ב מאוד ובאמת מה שדבר שבחובה אינו בא רק מן החולין ולא במעות מעשר לפע"ד הטעם הוא דבאמת המעות שנתקדש לשם מעשר אין לשנותו לקדוש' אחרת ובזה בודאי הזמנה מלתא היא ועיין סי' קנ"ג באו"ח מ"ש בשם הרמ"ך ועיין תוס' סנהדרין דף מ"ח ובתשובה הארכתי בזה דבכמה מקומות מורה דמעות הוה יותר מהזמנה ולכך אינו בא אלא מן החולין ולכך נרא' דבעי טפילה ואז יהי' טפל להחולין ובכה"ג שרי ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרי"ז א' חקת בלק היה אצלי תלמידי המופלג חריף ושנון מו"ה יוסף בר"ח שמחה ווילער מפה והראה לי דברי היש"ש בביצה פ"ב הכ"ג שחולק על הא"ח וכתב דמזמנין לכותי מותר בקדירה אחת דחד טירחא הוא ודוקא בפת ששייך שנאפה יפה יפה הוא דיש חילוק דהוה כל חדא טירחא בפני עצמה ויש חילוק בין ישראל לעכו"ם אבל בתבשיל דלא שייך זאת אין חילוק וע"ז תמה דלמה לא הזכיר דברי הר"ן פ"ק דביצה גבי שני י"ט של ר"ה שביאר דמה דחיישינן שמא ירבה אינו רק מדרבנן ובפ"ב גבי אין מזמנין לנכרי כתב בהדיא דאינו רק מדרבנן דגם בקדירה שנתבשל יפה יפה היא כן. והשבתי דאף דהר"ן ס"ל כן מכל מקום לא יכול היש"ש להקשות על הא"ח דהא הרז"ה בפ"ג דפסחים כתב דהוא מן התורה והביא ראיה מהא דאין מזמנין דכר"ח קיי"ל דאיכא איסורא דאורייתא ומש"ה אין מזמנין ועיין ברמב"ן במלחמות שכתב דאינו רק דרבנן ועכ"פ לא היה יכול להקשות על הא"ח דשמא ס"ל כהרז"ה ומש"ה מקשה מצד הסברא ומצאתי בשעה"מ פ"ב מיו"ט ה"ט שהביא דברי הרז"ה הנ"ל ותמה עליהם ותמהני דלא הזכיר דברי הר"ן הנ"ל וצ"ע עכ"פ על היש"ש אין כאן תימה. ובגוף הדבר שהאריכו דנימא הואיל ואי מקלעי אורחים צ"ע דהא זימן בשביל זה ותו לא יכול לחזור בו לפמ"ש המהרי"ט דהמזמן אורחים קנו חלקם ויכולין לקדש בו האשה ועיין בחיבורי יד שאול סי' רכ"ב וצ"ל דנכרי אין לו זכייה בזה ובלא"ה כל שלא היה עדן על שלחנו בודאי לא זכו ודו"ק:

ומה שהקשה מעלתו בהא דאמרו וא"א הואיל הרי חזי לכיסוי דם וע"ז כתב דכל ענין הואיל הוא רק בשביל ששייך מתוך ואם כן כאן לא שייך מתוך דהא אינו אוכל נפש ניהו דא"י לשחוט אם א"י לכסות אבל מכל מקום אוכל נפש לא שייך הנה כמדומה שבטורי אבן הרגיש קצת בזה אבל לפמ"ש בחיבורי יד שאול בהלכות נדרים דקושית הש"ס הוא דאינו עכ"פ מלאכת עבודה הוא נכון גם כן לענין זה גם מ"ש דמ"ש המג"ש ואחריו הפ"י דמתוך היא בשביל שכתיב אשר יאכל לכל נפש ובירושלמי אינו מבואר כן רק דכיון דהותר מכללו הרי הותר לא נפניתי כעת לתת עין בזה וצ"ע:

והנה בשנת כת"ר עש"ק בהר בחקותי מ"א למב"י הראה לי תלמידי המופלג כמר שמואל ביק ני' דברי הירושלמי פ"ק דביצה ה"ג המבשל נבלה ביו"ט ר"ח בשם ר"י אינו לוקה שהותר מכלל בישול ור"ל אמר לוקה שלא הותר מכללו אלא לצורך אכילה בלבד והקשה הוא דלר"ל בעצמו דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה אם כן הותר מכללו שיכול לאכול ח"ש וכה הראני שהט"א סוף מגילה בא"מ דף ז' כתב בהדיא דלר"ל דחצי שיעור מותר שייך הואיל דחזי לישראל בח"ש והשבתי בפשיטות דכל הטעם דר"ל דאכילה לא שייך רק בשיעור אכילה דהוא בכזית ולפ"ז כל ענין מתוך הוא מכח אוכל נפש דכתיב אשר יאכל לכל נפש א"כ בחצי שיעור דלא שמיה אכילה שוב לא מקרי אוכל נפש ואסור ולפ"ז דברי הט"א אינם נכונים דהואיל גם כן אינו רק מכח אוכל נפש וזה לא מקרי אוכל נפש. אך נראה דזה תלוי במחלוקת הרא"ש והפוסקים שהביא המלמ"ל בהלכות שבועות ובהלכות חמץ ומצה דאם נימא דאכילה בכ"ש רק דהל"מ אפקי' לכזית שוב לא שייך זאת אמנם העיקר נראה דהירושלמי לשיטתו דס"ל בפ"ו דמסכתא תרומות דמודה ר"ל בדעתו להשלים ולפ"ז כאן שמבשל כמה שיעורים נבילה ורק דחזי לאכילה בפחות פחות מכשיעור אבל עכ"פ דעתו להשלים וחייב וממנ"פ אם לא דעתו להשלים חייב על מה שמבשל יותר מחצי שיעור ואם כן אתי שפיר דברי הירושלמי ולפ"ז גם דברי הט"א נכונים דבאמת אנן ל"ק כהירושלמי ואף בדעתו להשלים פוטר ר"ל ועיין במפרש בירושלמי שם שוב פטור לר"ל ודו"ק אך מה שהקשה הט"א דמשכחת לה היתר באוכל שלא כדרך אכילה לק"מ דבכהאי גוונא לא מקרי אוכל נפש ועכ"פ אינו שוה לכל נפש שדעת הפוסקים דאף בא"נ בעי שיהיה שוה לכל נפש ודו"ק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף