שואל ומשיב/ב/ב/נד

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן נד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ע"ד מה שהבאת קושית האחרונים בהא דפריך הש"ס בחולין דף קל"ט מוקדשין ה"ד וכו' והקשו דלפמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ד באומר ככר זה הקדש דמיירי דהיה בד"א שזה יכול להקדישו והרא"ש כתב בשם רא"מ דכל דאין אחר יכול לזכות בו הוה שלו אף שעומד מרחוק ע"ש דאם כן לוקי מוקדשין בכה"ג שהיה עומד מרחוק או בד"א ושפיר יכול להקדישו ומזומן לא מקרי דמכל מקום אינו שלו כל שהקדישו כמ"ש הר"ן דד"א אינם שלו לאחר שהקדישו ע"ש:

הנה לפענ"ד ל"ק בפשיטות לפי דעת הקדמונים דד"א אינם קונים בגניבה משום דחז"ל לא תקנו ד"א היכא שהוא באיסור ועיין בש"ך חו"מ סי' רמ"ג ואם כן כאן דאינו יכול לזכות באם כדאמרו שם דהא חייב בשילוח ואם כן שוב אינם קונים לו ד"א וגם להקדישו א"י רק במיגו דאי בעי זכי לנפשיה וכאן לא זכי לו הד"א בזה וכמ"ש. ובזה מיושב גם לשיטת הרא"ם הנ"ל דניהו דמקרי שלו כל שבידו לזכות אבל לענין הקדש צריך להיות ברשותו דאיש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא והרי אינו ברשותו דד"א לא קני ליה וז"ב. ומדוקדק לשון הש"ס דפריך רק דא"ב ולא פריך דאינו שלו והיא מה"ט שכתבנו:

אמנם אי קשיא הא קשיא דלפמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' שנ"ט בשם תוס' הרא"ש דבקדושת הגוף לא צריך שיהיה ברשותו דאיש כי יקדיש את ביתו קדש בקדושת דמים מיירי ועיין בקצה"ח סי' קי"ז ולפ"ז לוקי באמת דעומד בד"א ואם כן לשיטת הרא"ם שלו מקרי דבידו לזכות מאי אמרת הא אינו ברשותו דד"א לא קני הא כאן מיירי בקדושת הגוף כמו שכתב התוס' שם בדף קל"ח ע"ב ואם כן בכהאי גוונא מועיל אף בדבר שא"ב והיא קושיא גדולה ואפשר דכל טעם של הרא"ם הוא משום דבידו לזכות וכמ"ש הרא"ש בשמו וכאן אינו מקרי בידו כיון דאסור לזכות ולא מקרי בידו ודו"ק:

והנה בטעם דהרא"ם שכתב דכל שבידו לזכות בו מועיל והוה שלו לכאורה צ"ב דסוף סוף כל שלא זכה בו ל"מ שלו עדן נראה לפענ"ד דהרי מבואר בסי' רל"ז ס"א דאף במציאה והפקר כל שזה מהפך לקנות הדבר ובא אחר ונטלו דנקרא רשע ואם כן כל שזה עומד ואין אחר יכול לזכות בו אלא הוא אם כן אף כשיבא אחר לקנות נקרא רשע ושוב מקרי שלו דמסתמא שארית ישראל לא יעשו עולה ואף לגבי עכו"ם כל שבדיינים לא יכול לטלו ממנו בדינינו דיינין ליה ושפיר מקרי שלו ושוב יכול להקדישו ולפ"ז יש לומר דזה דוקא בדבר שיכול לזכות בו אבל כאן לענין שלוח הקן דמחוייב לשלח הקן ואסור לזכות בו פשיטא דלא שייך בזה מהפך בחררה ויכול אחר לזכות בו ומכ"ש עכו"ם אין מצוה בשלוח הקן יכול לזכות בו ובכה"ג לא מקרי עני המהפך בחררה כמ"ש בתשובה ובפרט במצוה שהכל מהדרין אחריו לקיימה אם כן הוה כמו פאה דהכל מהדרין לקיימה דל"מ עני המהפך בחררה ועיין סמ"ע סי' רל"ד ס"ק ב' ודו"ק:

והן לא אכחד קושט דבר אמת דמ"מ הדבר דחוק דסוף סוף במה זכה הלה ניהו שבידו לזכות ואחר אסור לטלו מ"מ במה זכה זה ולכאורה רציתי לומר דע"י הקדש בא לו הקנין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והו"ל כעשה מעשה קצת הוה הבטה בהפקר קני דעשה מעשה קצת כמ"ש התוס' ב"מ דף ב' ד"ה דבראיה ע"ש אבל כ"ז דחוק. אמנם העיקר נראה לי בביאור הדברים דהנה באמת הא דהבטה בהפקר קני כדאמרו בב"מ דף קי"ח באמת צ"ב ובמה יזכה כל שלא עשה מעשה קנין. אך נראה דבאמת ע"כ לא צריך מעשה שיקנה רק להוציא הדבר מרשות לרשות דבמה יצא מרשות שהיה בו מעיקרא ע"כ צריך ענין הגבהה ומשיכה וכדומה להוציאה מרשות זה אבל בדבר שהוא הפקר ואין לו רשות בעלים בזה כל מי שרוצה לזכות בו אף בראיה בעלמא קני וז"ב מאוד בסברא. ומעתה לכך בככר של הפקר שפיר אמרו דקני בדבר שיכול לזכות בו:

ובזה יש ליישב הקושיא הנ"ל דלענין שיתחייב בשילוח הקן לאחר שהקדישו ויש לו רשות הקדש עליו שוב לא יוכל לזכות בו שיתחייב לשלוח דראיה בעלמא לא קני כל שיש עליו רשות בעלים או הקדש וז"ב ועיין בשטה מקובצת בזה:

ובזה אני אומר דבר נחמד בביאור הסוגיא דריש ב"מ בהא דס"ד דבראייה בעלמא קני אף דמבואר בכמה משניות דבראיה לא קני וכבר נתקשו בזה התוס' שם ע"ש ובשטמ"ק שנדחקו בזה הקדמונים ולפמ"ש יש לומר דהנה לכאורה לפמ"ש בטעם דהבטה בהפקר קני לפי שיצא מרשות הבעלים בשביל שהוא הפקר לפ"ז במציאה יש חילוק דאם הוא במקום שחייב להחזיר אם כן לא פקע שם בעלים מינה אבל אם הוא במקום שרוב נכרים אז אין צריך להחזיר שוב פקע ההפקר שם בעלים מיניה ולפ"ז שם בשנים אוחזין דכתב הרא"ש דמיירי במקום שרובה נכרים שפיר ה"א מאי מצאתיה ראיתיה וקני דכיון דפקע שם בעלים מינה ול"ק קושית התוס' דבכל מציאה שיש שם בעלים לא קני בהגבהה וע"ז פריך מרבנאי דשם מיירי מאבידת עכו"ם דמותר בגזל ואח"כ בעינן אתאי לידיה וע"ז מוכיח דע"כ בראיה לא קני במציאה כיון דמשכחת לה שיהיה לה בעלים אבל בהפקר קני בהבטה לבד ומיושב קושית התוס' מהא דהבטה בהפקר קני ודו"ק היטב כי הוא חריף ונעים ונחמד:

והנה לכאורה רציתי להביא ראיה לשיטת הרא"ם והרא"ש דכל שבידו לזכות הוה כשלו מהא דאמרו המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וע"כ דקנה מתורת שליחות והיאך שייך שליחות בדבר שלא היה שלו מקודם וכבר אמרו בירושלמי פ"ו דגיטין ובדמאי וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה מיד חבירו והיינו דכל דבר שאינו שלו לא זכתה התורה בו להיות יכול לעשות שליח וכבר כתבו התוס' ב"מ דף ס"א דשליח צריך להיות ממי שנשתלח לזכות לחבירו ממון לא להיפך מצד המקבל ע"ש והוא גם כן מה"ט וכבר האריך בסברא הלז המחנה אפרים הלכות זכייה ומתנה סי' ל"ג ובהלכות שלוחין סי' כ"ג ומצאתי כעת בשו"ת שארי הגאון מוהר"ז מבראד ז"ל סי' קי"ד חלק אהע"ז שרצה לפרש בזה גם דברי רא"ש לענין תופס לבעל חוב ובמחכ"ת שם בחוב ודאי מצי משוה שליח דהיה לו כבר זכיה במעות ועיין מחנה אפרים הלכות שלוחין סי' הנ"ל כתב בהדיא להיפך ואני בעניי הארכתי בזה בתשובה עכ"פ במציאה קשה כיון דלא היה שלו היאך יכול לעשות שליח וע"כ כיון דהיה יכול לזכות בעצמו אם כן הוה כשלו ומצי משוי שליח אך אכתי קשה כיון דמיירי שלא היה יכול להגביה לבדו כי אם ע"י חבירו א"כ לא היה יכול לזכות בו לבדו ובאמת דמה דמצי משוי שליח צ"ל כיון דהא דקנה חבירו הוא משום מיגו דאי בעי זכה לנפשיה זכה לחברו וכל שיכול לזכות לעצמו שפיר מצי משוי ליה שליח כיון דהשליח יכול לזכות לנפשו וכמו שנראה מלשון הירושלמי וכמ"ש המחנה אפרים בהלכות זכייה ומתנה סי' ל"ג בהדיא ולפ"ז במקום שלא יוכל לזכות לעצמו לא שייך המגביה מציאה לחבירו ולפ"ז אם נימא דמעני לעני מחלוקת ולא אמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה שוב לא יכול לעשות שליח ויש לחלק דמכל מקום ניהו דכעת אין לו מיגו אבל בשעה שעשהו שליח היה יכול לזכות לעצמו ויש להאריך בזה בסוגיא דמעני לעני מחלוקת בב"מ דף יו"ד ועיין בשו"ת הגאון מהר"ם כ"ץ סי' ה' שבסוף ספר גבורת אנשים מה שהאריך להוכיח מהסוגיא הלז דבנותן לחבירו סתם יכול לומר דלשם פקדון נתנו עד שיאמר לשם מתנה והביא ראיה מסוגיא זו ולפמ"ש יש לדחות ודו"ק. מיהו בגוף דברי הירושלמי לפענ"ד כוונתו ע"פ מ"ש הש"ך סי' קפ"ה בחו"מ ס"ק א' להסתפק אם מועיל בממון שליח הנותן והמקבל להיות ביחד משום דלא חזרה שליחות אצל המשלח ולפ"ז במתנה דהמקבל עשהו שליח ואח"כ כשעשהו הנותן שליח דע"כ צריך שיהיה מיד הנותן שליח דאל"כ היאך זכי ליה דהא הוה פטומי מילי כל שלא נעשה שלוחו ואם כן לא חזרה השליחות להנותן ואם זו היא כוונת הירושלמי ממילא במציאה לא שייך זאת ועיין בנמוק"י שכתב לענין חצר גם כן הסברא זו בשם הרנב"ר ע"ש בפ"ק דב"מ גבי ראה אותן רצין אחר המציאה ולפמ"ש במציאה לא שייך זאת ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ ודו"ק בכל מ"ש:

ודרך אגב אומר מה ששאל אותי הרבני המופלג החריף מוה' מרדכי מיזיש בהא דכתבו התוס' ריש ב"מ ד"ה דבראיה דהא דהבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהוא כגון שגדר גדר קטן וע"ז הקשה דאם כן יקשה קושית התוס' בב"מ דף נ"ח דהיאך שמרו הא מן המשומר אסור להביא העומר ומ"ש דאין מוחין ליקח רק שמעצמם היו נמנעים ע"ש והרי הא דהבטה בהפקר קני הוא בשעשה גדר קטן ואם כן שוב הוה מעשה והוה מן המשומר לק"מ דניהו דעשה מעשה קטן כדי לזכות מן הפקר אבל מכל מקום לא מקרי משומר לענין עומר דיכול לעבור אף על ידי הגדר וז"פ וברור:

ומה שהקשה בהא דאמרו דף קי"ח הבטה בהפקר קני וא"ל לר"י מדבריך לדברינו אין עומר בא משל ציבור וקשה למה לו כל זאת הא הי' יכול השומר שלא לעשות שום גדר רק למחות ביד הבאין ליקח ולומר הרי זו לעומר ושוב לא קני ולפמ"ש התוס' דהבטה בהפקר צריך איזה גדר קטן לפענ"ד נראה דלפי מ"ש הרא"ש בשם הרא"ם דכל דאין אחר יכול לזכות אלא הוא יכול להקדישו לא מקרי דבר שלב"ל כיון שיכול לזכות בו ולפ"ז כיון דהי' של הפקר המשומר אסור לצורך העומר וא"כ לא הי' אחר יכול לזכות בו שהיו נמנעים ואם כן הי' הוא יכול לזכות בו ושוב זכה בזה לענין שיכול להקדישו דלא מקרי דבר שלב"ל ואם כן שפיר אמרו לדבריך אין באים משל ציבור דעכ"פ הוא יכול לזכות דהיא קאי סמוך לה ולשיטת הר"ן גם כן כל דסמוך קני לו ד"א ואם כן הוא עכ"פ יכול לזכות בו ע"י שיעשה גדר קטן וזה הוה כשלו דאף דגם הוא אינו יכול לזכות בו דבעינן שיהי' של ציבור הא עכ"פ יכול לזכות בו שיהי' שלו ע"י שיעשה גדר קטן וטפי מקרי שלו ושפיר יכול להקדישו ויהי' בא משלו וז"ב. וע"ד הפלפול אמרתי דלכאורה קשה היאך היו נמנעין במה שאמרו להם שהיא משל עומר הא מסתמא לא היו שנים דאף שאמרו שומרי ספיחין היינו שומרין דעלמא ובלי ספק לא הי' רק אחד בכל מקום ואיך נאמן ואף דעד א' נאמן באיסורין הא כבר נודע מ"ש הר"ן בסנהדרין דף ל' ובר"ן ברי"ף דקדושין פרק האומר לענין אמר של מעשר הוא דאינו נאמן דהרי עושה חולין הקדש ופתיך ביה ממונא והוא הדין כאן עושה ספיח הפקר הקדש לעומר ואיך נאמין גם שני עדים יקשה הא נוגעין בעדותן הם דרוצים ליטול שכרם ע"י ששומרי ספיחים דנוטלין מתרומת הלשכה וצ"ל כיון דהבטה בהפקר קני ונעשה שלהם ובעלים נאמנים תמיד על שלהם ולפ"ז ע"כ דהבטה בהפקר קני ונעשה שלהם. ובזה מיושב גם קושית הראב"ד בשיטה מקובצת דאטו לא יכלו להקנות גופם לציבור ולא יטלו כלל ויהיו שומרים בחנם ולפמ"ש צריך לקנות דאל"כ לא יהיו נאמנים. ובזה מיושב גם קושיא השני' של הרשב"א דהא לא נתכוונו לקנות ולפמ"ש אתי שפיר דשוב לא יהיו נאמנים ור' יוסי דס"ל להס"ד דהבטה בהפקר לא קני הא דנאמנים לדידי' צ"ל דר"י לשיטתו דס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה וכיון שכן לענין זה עשו כזוכה שיהיו נאמנים כבעלים ודוק:

ובגוף דברי הרא"ם הנ"ל שחידש דבכל שבידו לזכות בזה שוב יכול להקדיש הדבר דהוה לי' כשלו מצאתי דבר נפלא בתשובת הרשב"א דמבואר להיפך דהרי בשו"ת הרשב"א סי' תר"ב נסתפק באם אמר הכל מה שיגיע לידי משל פלוני באיזה צד הרי זה הקדש תיכף כאשר יגיע לידי אם ההקדש זה מועיל ואם הקדושין נפקעין בכך הואיל והכל באין כאחד בזה אני חוכך לאיסור דכיון שאמרה כשיבואו לידי בין במתנה בין בהקדש הרי הוא כהקדש ואם כן מתרצית היא בקבלתן והרי היא מקודשת וההקדש אינו הקדש לפי שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו ודבר שאינו ברשותו דדומיא דביתו וכו' או דלמא יודעת היא דא"י להקדיש מה שא"ש והלכך הכי קאמרה הרי היא הקדש שיהא אסור כהקדש ועיין ח"מ וב"ש סי' כ"ח סכ"א בהג"ה שרמזו לדברי הרשב"א אלו וקשה הא כיון שבידה לזכות בה והוא רוצה ליתן לה דוקא אם בתורת קדושין או במתנ' והיא יכול' לזכות בה למה לא יהי' מקרי בידה גם להקדש לשיטת הרא"ם והרא"ש הנ"ל ואף דהרשב"א בחידושיו לנדרים לא הזכיר הפירוש זה מכל מקום עכ"פ לא שייך לומר כיון דידעה שא"י להקדיש ודאי כוונה שיהי' אסור עליה כהקדש ואמאי לא נימא כיון דעכ"פ יש סברא דיהי' הקדש כמ"ש הרא"ם אפשר דטעתה בזה וכעין שכתבו התוס' בב"מ דף ט"ז דלכך לא הוה המעות מתנה דאפשר דטעה וסבר כרב ובאמת לפי שיטת הרא"ם הדבר ברור דיוכל להקדיש אף טרם שלא הגיע לידו דכל שבידו לזכות הוה כזכה בה ויכול להקדישו וכן הבין הקצה"ח סי' ר"ב בדברי הרא"ם ואף שהאחרונים פקפקו דאפשר דלא קני רק משהגיע לידו ואז מועיל ההקדש לפענ"ד ראי' ברור' דאף מקודם יכול לזכות דהרי הרא"ש בעצמו כתב בשם הרמ"ה הובא בשט' מקובצת ב"ק דף ל"ג דאם הקדישו בשעה שא"ב ואח"כ בורר רשותו חל ההקדש למפרע ואם כן כל שהגיע אח"כ הככר לרשותו י"ל דקדוש למפרע ומעל ולא שיצטרך להך דרא"ם וע"כ דהך דר"מ היא כל שלא בא עדן לרשותו ואף דיש לדחות דהרא"ש בשם הרמ"ה מיירי בדבר שכבר הי' שלו וברשותו רק שזה גזלו ממנו שפיר מועיל ההקדש כל שגבאו אח"כ מידי הגזלן או שהעמידו בדין דכל היכא דאיתא ברשותי' דמרא איתיה אבל בדבר שמעולם לא הי' ברשותו אפשר דכל זמן שלא בא ברשותו ל"מ שיהי' מקרי עי"ז שלו אף שבידו לזכות בו וה"א כיון דלא חל ההקדש טרם שהגיע לידו אחר כך גם כן לא מועיל דלא חל ההקדש כלל ולזה כתב הרא"ם דכיון שהי' בידו לזכות בו שפיר חל ההקדש מתחל' לכשיבא לידו יהי' איך שיהי' עה"פ אח"כ כשיבא לידו בודאי מועיל הקדש ואיך כתב הרשב"א בפשיטות דהיא מקודשת וע"כ כשבא לידה ואפ"ה לא מועיל ההקדש הרי זה לכ"ע מועיל בין לשיטת הרא"ם ובין לשיטת הרמ"ה עכ"פ בכה"ג ודאי יש לומר דמועיל והוא דבר שראוי לעורר עליו וצ"ל דהרשב"א מיירי בעת שאמרה שיהי' הקדש כל מה שיגיע לידה מפלוני זה האיש לא רצה עדן לתת לה ובכה"ג אפשר דכ"ע מודים דלא חל ההקדש דבאותו העת עוד לא הי' לה מה לזכות דהוא לא רצה לתת לה עדן ול"ד לככר של הפקר אף דהית' רחוקה ממנו מכל מקום כיון שאין שם איש אחר שיכול לזכות בו אלא היא שפיר חל כיון דבידו לזכות משא"כ כאן דבאותו פעם שהקדישה עוד לא הי' בידו לזכות כלל ולא זכה ההקדש אז ואח"כ כלתה דיבורו וז"ב:

והנה לכאור' רציתי להביא ראי' לדברי הרא"ם הנ"ל דכל שיכול לזכות בדבר הוה כשלו ויכול להקדישו מהא דאמרו בב"מ דף קי"ח דת"ק סבר דהבטה בהפקר קני ואי יהיבי לי' אגרא אין ואי לא לא והקשו בשיט' מקובצת הרבה קדמונים דכל שלא נתכוין לזכות לא קנה וא"כ יתנדב לשמור ולא ירצה לזכות בו ועיין מלמ"ל פ"ד משקלים ה"ו שהאריך ג"כ בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שהי' יכול לזכות בו הוא ולא אחר דהא הן בחצרו דעדיף מהי' בד"א וא"כ הי' יכול לזכות בו והוה כשלו ואין לומר דמכל מקום יאמר בפירוש שאינו רוצה לזכות בו דודאי מועיל דזה אינו דכל שהי' יכול לזכות רק שאינו רוצה ומסלק נפשו מזה הו"ל כמוחל הדבר לציבור ושוב הו"ל כבא משל יחיד והרי אמרו שם דכל דתקינו ליה רבנן ד' זוזי והוא מוחל אותן הו"ל הד' זוזי בא משל יחיד מה שמוחל שכרו מכ"ש ביכול לזכות בכולו ולא זכה דזה הוה כמחילה:

ובזה יש ליישב מה שהקשו בשיט' מקובצת שם דמה נ"מ אם לא יהבי אגרא סוף הוה ש"ח של הקדש ואם כן לא זכי לי' לנפשי' כמו באם יהבו לי' אגרא. ולפמ"ש יש ליישב דכל שנתנו לו שכר א"כ אינו יכול לזכות לעצמו דהו"ל כגוזל שכבר נעשה שומר עליו אבל בש"ח דיכול לזכות לנפשי' ואף שקיבל שמיר' הא לא קיבל שמיר' רק שלא יפשע וכל שזכי לנפשי' עכ"פ לא פשע בזה ונשמר יפה ואדרבא הוא מעדיף השמיר' שלעצמו שומר יותר אבל בשכר דמקבל שמיר' שלא יגנב ושלא יאבד וא"כ כל דזכי לנפשי' שוב לא יוכל הציבור להקריב והו"ל כגניב' ואביד' וא"ל דגם בש"ח עכ"פ זה מקרי פשיע' ואולי הוה כמזיק בידים במה שזוכה בו דזה אינו דהא כל דהבטה בהפקר קני א"כ ממילא נעש' שלו ולא פשע כלל ולא הזיק כלל וגם יש לומר דכיון שהי' יכול לזכות בו אף דהוה שומר כיון דאינו רק שומר חנם אם כן מה שאינו זוכה הוא בשביל שרוצה ליתן להקדש אם כן זה גופא הוה בא משל יחיד כיון דיכול לזכות בו אבל כל שבא בשכרו אם כן מה שאינו זוכה היא כדי דלא לפסיד אגריה אם כן אינו עושה בשביל הציבור רק בשביל הנאת עצמו והציבור אינם זוכים משל יחיד רק משלהם דיהבי להם שכרא. הן אמת דקש' למה ל"א התם שיהי' כשומר שכר או כשואל ואז יכול להתנדב בחנם אך זה אינו דמלבד דלמה יתנדב להיות דינו כשומר שכר והוא לא קיבל שכר אף גם דאפשר דבהקדש לא שייך זאת דלא שייך בהאי הנא' דהימני' דהכל נאמנים על הקדש וכמ"ש הריטב"א בב"מ דף נ"ח וקנו מידו לא שייך בהקדש דבעי כליו של קונה ועיין תומים סי' ס"ו וגם בלא"ה לפמ"ש הרשב"א בשיט' מקובצת ב"מ דף צ"ד דבשומר חנם לא שייך כלל חיוב דכל שלא קיבל טובה במה יתחייב ורק בפשיע' חייב שזה נשען על שמירתו וא"כ עכ"פ לענין שיתחייב כשומר שכר או כשואל זה אי אפשר. ובחידושי אמרתי דלפמ"ש הרשב"א דעיקר חיוב של שומר חנם בשביל שזה נשען על שמירתו אם כן בעומר דבאמת הקשו התוס' בב"מ דף נ"ח דבעינן בעומר מן המופקר ולא מן המשומר וכתבו דבאמת לא הי' מוחה רק שהי' מודיע לבני אדם והן פורשים מאליהם אם כן עכ"פ אי אפשר לומר דההקדש נשען על שמירתו דהא אי אפשר לשמור דאם כן יהי' מן המשומר ושוב לא שייך כלל שומר חנם לגבי עומר וז"ב מאד. ול"ק קושית הקדמונים הנ"ל דלכך יהבו ליה אגרא ואי לא זכי לנפשי'. ולכאור' קשה לי דכיון דשומר שכר הוה כפועל ויכול לחזור בו בחצי יום אם כן מה מועיל מה דיהבי לי' אגרא הא אכתי יכול לחזור בו ויהי' שלו ואם כן אדרבא אם יהי' שומר חנם עדיף דכל שמתנדב לשמור ולא ירצה לזכות בו לא יוכל לחזור בו דשומר חנם אין יכול לחזור בו כמ"ש המחנה אפרים בהלכות שומרין לחלק בין שומר חנם לשומר שכר וכ"כ בתומים סי' ע"ד ס"ק ו' ובתשוב' הארכתי בזה. אך נרא' כיון דעכ"פ יהי' שומר רק שלא יהי' שומר של הציבור אפשר דבכה"ג לא שייך הטעם דפועל יכול לחזור בו וכעין שכתב בחות יאיר סי' ק"מ לענין חזן ואף אם נימא דלא דמי דשם רצה להיות חזן במקום אחר משא"כ כאן יהי' שומר לעצמו ול"ש עבד מ"מ י"ל דכל הטעם הוא דהוה פועל ועבד אבל כאן דא"צ לשמור דמן המשומר אסור רק שמודיע לבני אדם שהוא הקדש והם נמנעים מאליהם אם כן דמי לשומר חנם דאין צריך לטרוח בגופו ובכהאי גונא אין יכול לחזור בו ודו"ק היטב:

וראיתי במלמ"ל שם שהתפלא מאד בהא דאמרו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה דמה בכך הא הוה דברים שבלב ולא הוה דברים והניח בצ"ע וכתב שצריך נגר ליישב ולא ידעתי למה החמיר כ"כ בזו וע"כ לא אמרינן דדברים שבלב לא הוי דברים רק היכא שסותר מה שעשה בפועל וכמו התם במכר ורוצה לחזור בו מהמכיר' דלא מכר אדעתא דלא יעלה לא"י דפשיטא דהמכיר' סתם הי' בכל אופן אבל היכא שמפרש דבריו לא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו לקדושין דף מ"ט ואם כן כאן דהבטה בהפקר קני ומה דנותן לציבור הוא אף בנותן משלו שוה כמו שנותן דבר של צבור ואם כן כל שמחל ונקרב משלו מה שייך כאן דברים שבלב וז"ב ופשוט. ובזה ניחא גם כן החילוק שבין אי יהיב לי' אגרא או לא דביהיב לי' אגרא אם כן הדברים שבלב סותרין להמעשה ובזה ל"מ משא"כ בש"ח דאינו סותר המעש' שעשה וז"ב ופשוט:

והנה אח"כ אמרו דהבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמפלגי דת"ק סבר דתקנו רבנן ד' זוזי כי היכא דלשמעו בעלי זרועות ולפרשו מינייהו ור"י סבר לא תקנו ומה אתה אומר ה"ק מדבריך לדברינו אינם באים משל ציבור והאריך המלמ"ל דאם נימא דרבנן ס"ל דל"ח שמא לא ימסרם לציבור אם כן יכול למסור לציבור יפה יפה ולפענ"ד נרא' דהנה המהר"ם בתשובות דשייכי לספר משפטים סי' י"ד כתב דלא שייך לומר א"א בתקנת חכמים כל דלא תקנו לטובתו בלבד ולפ"ז כאן דתקינו רבנן משום בעלי זרועות אם כן ע"כ צריך ליטול הד' זוזי דלא שייך לומר דימחלם לציבור ושוב אין בידו למחול דהא תקינו רבנן משום בעלי זרועות ולא תקנו לטובתו. ויש להמתיק הדבר דהו"ל כמתנה על מה שכתוב בתור' וה"ה בתקנת חכמים ולא שייך לומר דבממון לא שייך זאת דהא בידו למחול דכאן דהוה כבא משל יחיד וא"כ צריך למסור לציבור והו"ל כמתנה על דברי חז"ל דהא הי' התקנה כדי שלא יבואו בעלי זרועות ויקחו ולכך אמר דלר"י לא תקנו ד' זוזי כלל דל"מ לומר דס"ל דתקנו רק דלא חיישינן שמא לא ימסרם וכמ"ש המלמ"ל שם דזה אינו דכל דתקנו שוב לא יוכל לבטל תקנת חז"ל. ובזה מיושב גם כן מה שהקשה המלמ"ל דלמה לא קאמר בש"ס דס"ל דהבטה בהפקר קני רק דיכול למסור לציבור יפה והאריך שם בזה ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהבטה בהפקר קני אם כן שוב לא שייך כלל התקנ' בשביל בעלי זרועות דהא לא יפרשו כלל כיון דהוא של השומר דהבטה בהפקר קני דאף דהוא לא ירצה לזכות בו הם לא יאמינו לו ואם כן שוב ימסרם לציבור ולמה לא יועיל בד' זוזי גם כן המסיר' כל דלא שייך התקנה ודוק כי קצרתי:

והנה התוס' ביומא דף ל"ה ע"ב הקשו דמ"ש בשקלים דמקבלים מנשים וקטנים אף דפטורי ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה וכתבו כיון דכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי דפטירי מסרו לצבור יפה יפה והאריך המלמ"ל דמה זו סברא אטו בשביל שכל ישראל מביאין שקלים לא חיישינן לזה. ולפענ"ד נרא' דבאמת כבר כתבתי בשם המלמ"ל דהו"ל דברים שבלב וכתבתי דל"ק דהא אינו סותר להמעשה דניהו דמסר אבל של שלו מסר ולפ"ז בשלמא בשומר דהבטה בהפקר קני או דחז"ל תקנו לו ד' זוזי והוא נותן לציבור אם כן אינו סותר מעשה שעשה אבל בשקלים הא התור' פטרה לנשים וקטנים וא"כ ניהו דרוצים לחייב עצמם אבל שיהי' עולה בשביל עצמם ולא בשביל ציבור זה אי אפשר דאין לך דברים שבלב סותר להמעשה גדול מזה דהתור' פטרם ורצתה שרק אנשים בני חיובא יביאו והם רצו לחייב עצמם ע"מ שיקלקל כל השקלים ואם כן פשיטא דל"מ וגם בכהן ששוקל דאינו חוטא פשיטא שלא יוכל לקלקל כל השקלים וז"ב ופשוט. עוד הי' נרא' לי עפ"י מ"ש הר"י אלפנדרי ובמלמ"ל פ"ז ממעילה להקשות במ"ש רש"י דד' זוזי אם ימחול לציבור יהי' בא משל יחיד והקש' דלתבטלי ברוב וע"ש במלמ"ל שנדחק וגם בשעה"מ הלכות שקלים נדחק בזה. אך לפענ"ד הי' נרא' דבאמת השקלים מה שכל ציבור התנדבו כל יחיד ויחיד בפ"ע ונמצא שמא לא מסרם לציבור יפה יפה או שהיו מוסיפין על המטבע באופן שכל הד' זוזי היו בערך מחצית השקל ע"ד המבואר ברמב"ם פ"א משקלים הלכ' ה' ו' אם כן לא שייך ביטול בזה דהיתר בהיתר הוא ולמה יתבטל של זה בזה ולא להיפך ואם כן לכך לא בטל ונמצא בטל שליחותו כל שלא מסר יפה אבל שם דהכהן פטור או נשים ועבדים ואם נתנו עכ"פ יתבטל ברוב דזה הוא פטור בחיוב. ובלא"ה יש לי לומר דלא שייך ביטול דעכ"פ גם מאותן ד' זוזי בא העומר ועכ"פ יש באותו עומר ד' זוזי של יחיד אבל שם דפריך דמייתי חולין לעזרה ואם כן פשיטא דלענין חולין בעזרה כל דכבר נתבטל ל"מ חולין בעזרה דהא אי אפשר לומר דאותו דבר הוא החולין בעזרה ועיין תוס' ב"ב דף פ"א ובכמה מקומות דבכה"ג לא שייך חולין בעזרה ועיין מלמ"ל פ"ב משחיט' שהאריך בזה דבכה"ג שבא אגב דבר הצורך לא שייך חולין בעזרה ומכ"ש בזה שנתערב ואי אפשר לברר וז"ב ופשוט:

ובחידושי אמרתי בזה בהא דחיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה דהוא ע"ד שאמרו בגיטין דף כ"א דאשה לא ידעה לאקנוי והיינו כמ"ש התוס' בדבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומקניא דאינו רק שאילה ולפ"ז כיון דאח"כ נקרב על שם אותו האיש גם כן והוא לא ידע שאסור להקריב משל יחיד לבד אם כן חיישינן שמא לא ירצה לאקנויי לציבור כיון דס"ל דלא אכפת לן אם נקרב ע"ש יחיד ולפ"ז בכהן או נשים וקטנים דידעו דהם פטורים ואינו בא משלהם אם כן פשיטא דעכ"פ בא משל הצבור ומסרו לציבור יפה יפה. ובזה ניחא מ"ש התוס' דכה"ג שהוא גדול בתורה ודאי ידע שיש למסור יפה ותמה המלמ"ל דבבית שני לא היו חכמים ולפמ"ש אתי שפיר דהרי אמרו בגיטין שם דגברא ידע לאקנוי ואם כן אף שכאן חשו גם על גברא דלא ידע כל כך דאסור משל יחיד אבל הכה"ג פשיטא דידע אף שלא הי' חכם כל כך דצריך שתבא משל ציבור ומ"ש בתירוץ השני כיון שכל כבוד כהונ' שלו מסר להו יפה ותמה המלמ"ל בכוונת הדברים ולפע"ד הכוונ' דמה דלא מסר היינו דלא יקנה היטב שיהי' של ציבור אבל שם נשאר באמת כבוד כהונ' שלו ואם כן מה בכך שלובש בגדים שלו אבל העבוד' שעשה פשיטא דעושה בשביל הציבור דבזה לא נגרע מכבודו כלום ומ"ש המלמ"ל לתמוה בגוף הקושיא של התוס' דשם אמרו דוקא עבודת יחיד והיינו משום דלא ימסר יפה יפה במחכ"ת לשני הפירושים של עבודת היום דהיינו הוצאת כף ומחתה או מקרא פרשה הכל הי' צורך לציבור רק שלא הי' צורך כל כך אבל פשיטא דבעי מסיר' לציבור. ומה שהקשו התוס' ישינים והמלמ"ל שם מקטורת דמותר כל שמסרה לציבור לפענ"ד בקטורת ודאי ידע לאקנויי היטב דכולי עלמא ידעי דקטורת יחיד ל"מ דבשלמא קרבן מצינו שהיחיד מביא משא"כ בקטורת ויש עוד אריכות דברים ועיין מלמ"ל שם ובשעה"מ שם ובכמה מקומות במלמ"ל ואכ"מ להאריך ות"ל שנתבאר ענין זה בדברים ישרים וברורים:

והנה התוס' בר"ה דף ז' כתבו דהא דפריך פשיטא משום דבזה לא חיישינן כולי האי שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה כמו בשומר ולא ביארו טעם הדבר ולפענ"ד נרא' דכל החשש שמא לא ימסרם לציבור הוא שנוח לו שיקרב משלו והיינו שיהי' לו זכות רב לפני ד' ולפ"ז שם שהתנדב להביא קרבנות ציבור אם כן אדרבא כשימסרם יפה להציבור אז יהיה לו זכות רב שמה שהיו הציבור מקריבין הוא מקריב עליהם ואם לא יהיו נקרבים בשביל הציבור אינן רק קרבנות יחיד וכאן הוי קרבנות ציבור וזה מזכה כל הציבור א"כ פשיטא דרוצה לזכות בשביל הציבור ואז יהיה לו זכות רב אבל בשומר מה שיהיה בשביל הציבור לא יהיה לו כל כך זכות כי גם הציבור נתנו כל אחד חלקו עד"מ או בעומר שבא מן ההפקר בשביעית ונמצא שיש לחוש שמא ירצה שיהי' לו העדפת זכות בשביל שיתן יותר הד' זוזי והיינו לפי הלשון האחרון דאוקי הפלוגתא בתקנו ד' זוזי אבל למה דאמרו בתחלה דפליגי שמא יטעה שכל העומר יבא משלו שפיר יש לחוש בכל דבר ולכך הוצרכו לחלוקים אחרים:

ובזה מיושב מ"ש המלמ"ל דלפי דבריהם בר"ה אם כן אין מקום לכל קושייתם ביומא מבן בכור וגם שאר דברים דדוקא בשומר יש לחוש לא בשאר דברים. ולפמ"ש א"ש דהתוס' לא כתבו לחלק רק לפי המסקנא דלא חשו רק במה שנותן עודף על הציבור אז יש לחלק דהשומר רוצה שיהי' משלו משא"כ ביחיד המתנדב על הציבור דאז אדרבא בזה זכותו רב אבל לפי הס"ד דיש לחוש שזוכה בכל העומר ואז שוב לא שייך החשש שמא לא ימסרם לציבור יפה דאדרבא בזה זכותו גדול וע"כ דגם בזה חשו שמא לא ימסרם לציבור ואם כן שוב בשקלים גם כן חיישינן וקשה כל קושיות התוס' והוצרכו לחלק בחילוקים אחרים:

ובזה יתיישב גם חלוקו של התוי"ט שכתב לחלק בין היכא דאותו דבר בעצמו קרב לבין השקלים שמזה קונים וע"ז הקשה דאם כן לפי המסקנא דאינו זוכה בעומר עצמו רק בד' זוזי אמאי ניחוש שמא ימסרם לכך חלק באופן אחר. ולפמ"ש אתי שפיר דלפי המסקנא החילוק ברור דמה שאינו מחויב ונותן עודף בזה יש לחוש שמא רוצה שזכותו יעלה מה שנותן משלו אבל בשקלים דפטורים הנשים ואיך אפשר דלא ימסרו לציבור הא אי אפשר להו לחשוב שזכותם יעלה דהא ידעו שהם פטורים וכעין זה כתב המלמ"ל שם ודו"ק היטב:

עוד יש לי לומר בגוף הקושיא דע"כ לא שייך החשש שמא לא ימסרם לב"ד יפה יפה רק בשומר דכאן נותן עודף הד' זוזי ומכ"ש כשזוכה בכל העומר אם כן שייך לומר שנוח לו שיקרבו משלו אבל כשנותן שקלים לא חיישינן שמא לא ימסרם לציבור דכשם שרוצה שיעלה לו זכות שנתן כמו כן רוצה לזכות במה שנתנו אחרים לזה והרי נתנו הרבה אנשים שקלים ורבים נתנו יותר מנדבתו ובהאי דגמר לקנות גמר ומקני וז"ב לפענ"ד ואם כן לא קשה כלל קושית התוס' וכן נראה בשיטה מקובצת בשם הראב"ד שכיון להחילוק הלז ועיין בשו"ת צמח צדק סי' נ' ע"ש. ובלאו הכי היה נראה דעיקר החשש בשומר דכל דמצי לזכות בעומר או עכ"פ שיש לו חלק נגד הד' זוזי שנותן שוב הו"ל כמו שומר דכשם דאסור משומר כמו כן גם זה אסור דהא משומר לדעתו כיון דיש לו זכות בזה ודו"ק היטב כי הדברים נפלאים ת"ל. ועיין בירושלמי מסכת פאה ופ"ק דב"מ ואני בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים וכו' מה אנן קיימין אם בתוך ד"א עשיר הוא ואם בחוץ לד"א יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקיימנוה במקדיש ראשון ראשון ולכאורה קשה לשיטת הר"א ממיץ היה יכול להקדיש כל שאין אתה יכול לזכות בו רק הוא לבד וכמדומה שהקשו כן האחרונים אמנם יש ליישב דלא שייך כאן שבידו לזכות דהא היה מחוסר מעשה ללחום עם העמים. אך בגוף דברי הרא"ם לפענ"ד נראה דוקא להקדש מועיל זאת דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ואיכא דעת שכינה וכל שרצה להקדישו ואיכא דעת שכינה ובודאי יוכל לזכות בו ממילא זכה בו הקדש דדעת שכינה איכא משא"כ הדיוט א"י לזכות דלא סמך דעתיה לקנות דבר שאינו עדיין ביד המקנה לו וז"ב ובקצה"ח הבין שכן הדין גם בהדיוט ולפענ"ד נראה כמו שכתבתי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף