שואל ומשיב/ב/ב/נב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן נב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד הרבני מוה' משה מאיר ני' מווילקאטש:

אשר שאל אותי במ"ש הרא"ש פרק כל הנשבעין על דברת הר"י הלוי שהביא ראיה דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה והביא ראיה משבועת ע"א דלמה יתחייב הא יש לו מיגו וכתב הרא"ש דבשבועת ע"א לא ידענא מאי מיגו איכא וע"ז תמה דהא איכא מיגו דאי בעי אמר פרעתי והשבתי לו תכ"ד דקושית הרא"ש היא דאין ראי' משבועת ע"א דל"ש מיגו דאי בעי אמר פרעתי דהא יש לומר דמיירי כשטען מקודם לא לויתי והביא עד אחד שאמר שלוה ואם כן ל"ש מיגו דפרעתי דמלבד דהוה מיגו למפרע אף גם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם כן לא הי' נאמן לטעון אחר כך פרעתי וכן מבואר בש"ע סי' ע"ה סי"ג דכשטען להד"מ ואח"כ חזר ואמר לויתי ופרעתי דהו"ל מחשויאל"מ ומטעם דכיון שטען לא לוה הו"ל כאומר לא פרעתי ובשנים לא הי' מהימן ובע"א הו"ל מחויב שבוע' וא"י לשבע משלם:

ואגב אומר מה ששמעתי בשם הרב מפיאסק ז"ל שאמר לישב קושית התוס' במכות בדף ו' דר"י אמר דבד"מ תתקיים העדות בשאר והקשו בתוספת דמאי שנא ד"מ מד"נ וכתב לישב דכיון דהוא אומר לא לויתי אם כן הוא נאמן לגבי עדים דלא הי' קרוב או פסול כלל ולגבי הכשרים לא נאמן וכמו בטען לא לויתי דמהמנינן ליה נגד עדים שאומרים פרע ובמה דאומר לא לויתי אינו נאמן נגד עדים והוא הדין בזה לגבי קרוב או פסול מהמנינן לי' שלא היו עדים אלו ולגבי הכשרים אינו נאמן. ואני אומר אם כי דפח"ח אבל אינו נכון דשם אמרינן דאף דבאמת העדים נאמנים מכל מקום התור' האמינה את האדם נגד העדים כל שהיא לחובתו ולכך מהמנינן לי' שלא פרע נגד העדים האומרים שפרע אבל שם לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דניהו דמהימנינן לי' אבל מכל מקום אנן סהדי דהיו העדים האלו בשעת הלואה ובנמצא אחד מהם קרוב או פסול גזירת הכתוב אף שהי' אדם כשר קרוב מכל מקום אינו נאמן אף דאמת הדבר מכל מקום התורה פסלה לעדים בשביל שנצטרף קרוב או פסול והרי באמת היו הקרובים ביחד אף דהוא מכחיש הלואה נאמן לגבי עצמו מ"מ העדים נפסלו וז"ב והבן. נחזור לענינינו דהדבר ברור דאין ראי' משבועת ע"א ובלא"ה הדבר נכון דאין כאן מיגו דל"מ לפמ"ש הסמ"ע בסי' ע"ה ס"ק ל"ו בשם הריב"ם דאינו נאמן לומר יש לי בידי כנגדו במיגו דפרעתי דהו"ל מיגו במקום עדים וה"ה מיגו במקום ע"א וכל שמודה לו א"י לשבע ולהכחישו א"כ אין מקום להקושי' אלא אף לפמ"ש הש"ך ס"ק ל"ח עכ"פ שבועה צריך ואינו נאמן בלא שבוע' ע"ש ואם כן לא שייך מיגו ועיין בסמ"ע ס"ק ל"א בשם הע"ש ומ"ש הסמ"ע עליו ואם כן עכ"פ יפה כתב הרא"ש דלא ידענא מאי מיגו איכא דמיגו דפרעתי לא שייך דכיון דמודה להעד רק שיש לו מיגו אינו נאמן בלא שבועה שוב ראיתי בר"ן פרק כל הנשבעין שהביא בשם הר"י הלוי בהדיא דבע"א יש לו מיגו דהחזרתי וכתב בר"ן לדחות דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים והוה ליה מיגו במקום עדים וכל זמן שאינו נשבע כנגדו הרי הוא כשנים ע"ש וכוונתי ת"ל לדעתו. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש התוס' ב"מ דף ג' להקשות דמנ"ל דכופר הכל פטור דא"ל משום דחזקה דאין אדם מעיז דזה אינו דאם כן בבנו דמעיז מנ"ל וא"ל מדאיצטריך ע"א דאכתי איצטריך ע"א בטענו בספק ע"פ ע"א והקשה המהר"ם שיף דהא איצטריך ע"א במקום שא"י להעיז דכ"ה פטור עוד הקשה הבעה"ת דהא איצטריך ע"א לענין כפירת שו"פ פחות משתי כסף דאינו חייב שבועה במודה במקצת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הנימוק"י ודעימיה כתבו דהא דאמרי' כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים היינו במקום שהוצרכה להאמינו כשנים כגון בדבר שבערוה דהוצרך שנים משא"כ היכא שאין צריך שנים כגון באיסור דגם ע"א נאמן אם כן לא הוה כשנים וכל שבא עד אחד ומכחישו נאמן ע"ש ובש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ג ולפ"ז י"ל דבשלמא אם נימא דכ"ה פטור מגזירת הכתוב ואפ"ה ע"א האמינו התורה אם כן ע"כ דע"א חשבו התורה לשבוע' כשני עדים שפיר לא שייך מיגו דהו"ל מיגו במקום עדים כ"ז שלא נשבע דהעד אחד הו"ל כשנים אבל אם נימא דכ"ה גם כן חייב כל שיש לומר שמעיז ורק במקום שא"י להעיז בשביל החזקה אם כן בע"א יש לומר דלא אלים החזקה כל כך ולכך חייבו תורה שבועה וכיון שאין ראי' שהתור' חשבו ורק שכל שאין החזקה אלים שוב חייב מכח הסברא דגם כופר הכל חייב במקום שאין חזקה דא"י להעיז כגון בבנו ואם כן שוב יקשה דהא יש לו מיגו ואי דהו"ל מיגו במקום עדים דזה אינו דהא אין מוכרח דתורה האמינה כשנים וע"כ דכ"ה פטור אף בבנו ואפ"ה האמינה התורה לע"א וע"כ דהאמינו תורה כשנים ושוב הו"ל מיגו במקום עדים וז"ב:

ובזה ממילא מיושב גם הקושיא השני' שהבאתי דדלמא אצטריך ע"א בפחות משתי כסף דזה אינו דעכ"פ יקשה כיון דעד אחד לא מחשב כשנים שוב הו"ל ע"א ולא כשנים ואם כן הא יש לו מיגו וע"ז תירצו דאיצטריך ע"א כגון שטענו ע"פ עד דאז אין לו מיגו דהחזרתי דאז הי' מעיז דההלואה א"י אבל החזרה יודע בבירור שלא החזיר והו"ל מיגו דהעזה לאפטורי משבועה ובזה לכ"ע אינו נאמן כמ"ש הש"ך. ובזה מיושב מה שמקשים בשם הגאון מוה' משולם ז"ל מפ"ב שהיאך מצי לאוקמי בטענו בספק ע"פ עד אחד והא יוכל לפרע לו ואח"כ יחזור ויתבענו ויצטרך לשבע כנגדו דגם כ"ה חייב וא"י לשבע ומשלם וע"א אינו נאמן במקום שהוא מחושואיל"מ לפטור. ולפמ"ש אתי שפיר דכ"ה במקום שא"י להעיז באמת פטור ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה ששמעתי מקשין בשם הגאון ש"ב מוה' שמואל בעהמ"ח בית שמואל אחרון ז"ל דמה הקשו תוס' למה לי ע"א הא איצטריך דניליף מיני' עד מסייע דפוטר דנלמד מק"ו מעד המחייב שבועה כמ"ש הרא"ש בשם מהר"ם מרוטנבורג וא"ל דקושית התוס' דלכתוב דעד המסיע דפוטר בפירוש דזה אינו דהרי הש"ך בסי' פ"ו כתב דאם יש ע"א המחייב שבועה וע"א המסייע הו"ל חד לגבי חד ולא אמרינן דע"א המחייב האמינה כשנים דהא גם עד המסייע נלמד מק"ו דעד המחייב ע"ש ולפ"ז זהו כשכתוב העד המחייב בתורה אבל אם העד המסייע הי' נכתב בפירוש אם כן הי' העד המסייע נחשב כתרי ואין העד המחייב לגביה נחשב דהוא חד במקום שנים דהא העד המחייב לא נלמד מעד המסייע ואם כן אלו לא נכתב בפירוש העד המחייב מנ"ל דמחשב כשנים ולכך אצטריך למכתב דע"א מחייב שבוע' והיא קושיא נפלאה. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ נימא דע"א נחשב כשנים דאל"כ לא יוכל לחייבו שבועה כלל דהא אית לי' מיגו וע"כ דהוא נחשב כשנים כנגד שבוע' וכמ"ש הר"ן וזה גופא הוכחת התוס' דכ"ה פטור אף דיכול להעיז וע"כ הא דהאמינה התור' לעד משום דהו"ל כשנים ודו"ק:

וע"ד הפלפול אמרתי בישוב קושיא המהר"ם שיף הנ"ל דהנה בחידושי אמרתי במ"ש התוס' בב"מ דף ד' להקשות במודה במקצת דחייבו התור' שבועה ולמ"ד שעבודא דאורייתא הו"ל ש"ק ואין נשבעין והקשו המפורשים למה לא הקשו מע"א דחייבו התורה לשבע על ידו ואמרתי בזה דהנה בענין שעבודא דאורייתא צריך להבין איך אפשר שיהי' משועבד מדאורי' והא אין קנין לחצאין והיאך אפשר שישתעבד ולא יהי' נקנה ומה"ט כתבו התוס' סוף ב"ב והריטב"א בקדושין דף י"ג בטעם הסובר דשיעבודא לאו דאורייתא וצ"ל דמאן דס"ל דש"ד ע"כ משום דדוקא האדם בעצמו א"י לשעבד מה שאינו מקנה אבל התורה שפיר שעבדה כמו שחייב בפדיון הבן והוה שעבוד מן התורה וכ"כ בקצה"ח סי' ל"ט באורך ע"ש. איברא דעדיין צריך ביאור דלא דמי לפדיון דבן דשם אי אפשר להסתלק מהשיעבוד בשום אופן אבל כאן כיון שאפשר לו לכפור בהלואה כולו אם כן איך ישתעבדו הקרקעות של הלקוחות ובפרט אם נימא כמ"ש הש"ך בסי' ק"ו דכל שאפשר לטעון פרעתי אין גובין מהלקוחות ואם כן פשיטא דל"ש שיעבוד עכ"פ לומר שהתורה שעבדה את הנכסים הא יכול לסלק שעבודו מעליו וצ"ל כיון דאם יכפור יהי' חייב שבועה דהו"ל מודה במקצת ואם כן הו"ל שעבוד מה"ת דלא יוכל לכפור כלל דלכפור הכל אי אפשר דהא חזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל ומודה במקצת א"א מחמת השבועה וא"כ שפיר נשתעבדו הנכסים ולפ"ז שוב צריך להבין מאי מקשה התוס' דהו"ל ש"ק דאם נימא דא"צ לשבע שוב לא יהי' שיעבודא דאורייתא כלל וצ"ל דשפיר מקשה התוס' דמ"מ הו"ל הודאת קרקע ואין נשבעין על הודאת קרקע וכיון שהודה במקצת דאי אפשר לכפור כלל משום חזקה דאין אדם מעיז ושוב הו"ל הודאת קרקעות דאין נשבעין וז"ב:

ומעתה בע"א שפיר ל"ק דשפיר י"ל דנשבע דל"ש שעבוד קרקעות דהרי באמת צריך להבין דאיך ע"א נאמן במקום חזקה דאין אדם מעיז ובכ"מ אין ע"א נאמן להוציא מחזקה ומכ"ש בחזקה התלויה בסברא דזהו חזקה אלימתא וצ"ל דבאמת החזקה אינה אלים כ"כ דיש בני אדם המעיזים פניהם וכמ"ש הרשב"א ורק דכ"ה פטרה התור' דעכ"פ רוב בני אדם אינם מעיזים אבל במקום ע"א שפיר הע"א נאמן יותר מהחזקה זו דאינו אלים כ"כ ולפ"ז כיון דהחזקה לא אלים כ"כ שוב אם נימא דפטור משום דהוה ש"ק שוב לא יהי' שעבודא דאורייתא כלל דממ"נ דאם נימא דשיעבודא דאורייתא משום דהחזקה אלים כ"כ שלא יוכל לסלק שעבודו כלל שוב לא יהי' נאמן הע"א כלל וע"כ דאין החזקה אלים כל כך א"כ שוב לא שייך שעבודא דאורייתא וז"ב מאד. ובלא"ה כל שבאמת כפר רק שהעד מחייבו אם כן אם נימא דאין צריך לשבע נגדו שוב לא שייך שעבודא כלל דיכול לפרוק השיעבוד מעליו והחזקה לא יועיל דאם כן למה צריך לשבע נגד העד וז"ב וגם לפמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד דלהעיז ולשבע נגד העד ודאי לא יכול להעיז כל כך אם כן אם לא יצטרך לשבע שוב ל"ש שעבודא דאורייתא כלל. ובזה מיושב קושית התוס' שם בהא דאמרו הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בממון שיש עליו שטר פטור והקשו דממ"נ אם ש"ד מה נ"מ בין שטר לעדים הא בשניהם הו"ל ש"ק ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהש"ס מפרש דבעדים חיישי' שמא ימותו ויהי' מועיל כפירתו לפ"ז לא שייך שיעבודא דאורייתא כלל דהא יפרוק עולו ע"י שיכפור והחזקה לא שייך גביה דהא באמת כפר אף שיש עדים נגדו ואם כן לגביה לא אתחזק החזקה דאין אדם מעיז ושוב לא שייך שעבודא דאורייתא כלל וע"ז יש לפקפק קצת דמ"מ כיון שהי' עדים נשתעבד מן התורה ואף שכעת כפר מנ"ל שהי' בשעת מעשה חצוף כל כך לכפור אבל מ"ש בראשונה ניתן להאמר ע"ד הפלפול לפ"ז שפיר מקשים התוס' דניליף מעד אחד ואין לומר דאיצטריך עד אחד להיכא דאינו יכול להעיז דאז הי' פטור דזה אינו דלפי הס"ד דהחזקה דאין אדם מעיז כ"כ אלים עד שמה"ט פטרה התור' הכ"ה מן השבועה שוב יקשה איך נאמן העד נגד החזקה וע"כ דהחזקה אינה אלים כל כך וכמ"ש וכיון שכן שוב לא מסתבר לי' להתוס' שיהי' כ"ה נאמן עי"ז דהרי חזינן שאין החזקה אלים כל כך. ובזה מיושב גם קושית הבעה"ת הנ"ל דעיקר ראיות התוס' ממה דעד אחד יכול לחייבו שבועה ולא הוה ש"ק וע"ז כתבו דאיצטריך העד היכא דטענו בספק ע"פ ע"א דאז לא שייך החזקה דאין אדם מעיז כיון דזה א"י ולא שייך לומר דאינו מעיז כיון שעשה לו טובה להלוה דהא א"י כלל א"כ לא שייך לומר חזקה הנ"ל וז"ב:

ויש לישב בזה קושית הגאון מוה' משלם ז"ל הנ"ל ואכ"מ להאריך ובפרט שהוא רק ע"ד הפלפול. איברא דצריך להבין לפמ"ש היאך מועיל אפותיקי הא בזה לא שייך לומר דהתורה שעבדה ומועיל השיעבוד אף שלא הקנה ממש וכמ"ש הקצה"ח הא השיעבוד הי' על הכל ואפותיקי הוא שיעבד בעצמו ובפרט באפותיקי שיכול לסלק בזוזי יקשה כן כל שיכול לסלק ואם כן לא הוה נקנה לו ובשלמא אם לא יכול לסלק י"ל דהוה כעין הקנאה לגמרי אבל כל שיכול לסלק שוב ל"ש הקנאה לגמרי ודוחק לומר דמה שמסלק בזוזי הוה כקונה ממנו האפותיקי אמנם נראה דבאמת אדרבא כיון דמן התורה משועבד כל הנכסים והוא ע"י האפותיקי מוחל שעבודו משאר הנכסים בזה שפיר מועיל מן התור' דהשיעבוד בא ע"י התור' רק שמחילת השעבוד משאר נכסים עושה הוא וז"ב ודוק. ולכאור' הי' נראה לי דלמ"ד למפרע הוא גובה שוב מקרי קנין עוד ולא שיעבוד והי' נכון מאוד למ"ד דש"ד ובפרט לפמ"ש הפ"י דאביי ורבא דנחלקו בלמפרע גובה או מכאן ולהבא נחלקו אי ש"ד או לאו דאורייתא ולפמ"ש ימתקו הדברים ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ודרך אגב ארשום בהא דאמרו בכתובות דף ח"י דרבנן וראב"י פליגי אי בבנו מעיז והקשה המהרש"ל דלפי המסקנא אכתי לתני ומודה ראב"י באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וכשאינו תובעו ואליב' דראב"י והמהרש"א נדחק וכתב הפ"י דאינו קשה דלמסקנא מאן לימא לן דר"י לא כרבנן ס"ל ואם כן אפילו בתבעו פטור. והנה החריף מוה' מאיר בראם נ"י תמה ע"ז דכרבנן ודאי לא מצי סבר דהא ר"י מיירי בלא תבעו ורבנן מיירי בתבעו ואפ"ה פטרי וכמ"ש רש"י ד"ה אליבא דמאן ולכאור' תימה הוא אבל באמת לק"מ די"ל דע"כ לא אמר ר"י דבתבעו חייב רק במקום דא"י להעיז אבל בנו מעיז והוה משיב אבידה ורש"י לא כתב רק דמודה ר"י לא שייך בזה דהא ר"י לא מיירי רק בלא תבעו ולרבנן בבנו אף בתבעו מודה ואינו מענין דמיירי ר"י אבל לענין הדין אין סתירה מרבנן לר"י ודו"ק היטב. ועיין בשטה מקובצת במ"ש בשם אחד מהחכמים בתשובותיו ואין הזמן מסכים לעיין בזה:

והנה בשנת תרט"ז ש"ק פ' בשלח י"ב שבט הקשה אותי א' מהתלמידים במ"ש התומים סי' פ"ז ס"ק י"ד במ"ש הרשב"א ראי' דמחוש"אי ל"מ א"צ התובע לשבע דאל"כ לא שייך לומר דהכל מודים בעד אחד בנסכא דר' אבא דהא שייך מי יימר דמשתבע שכנגדו וע"ז הקש' התומים דהא שכנגדו יהי' לו עד המסייע ופטור וע"ז כתב דמזה ראי' להש"ך דעד אחד א"י לעשות שתי פעולות וע"ז הקשה תלמידי הנ"ל דמה ראי' והא בנסכא דר' אבא לא שייך עד המסייע דעד אינו מעיד רק שחטף אבל אינו יודע אם הוא שלו או של החוטף ומהו סיועא. והראיתי לו שכבר קדמו בקושיא זו הרב הגאון החריף בעהמ"ח עמק ברכה בהקדמתו וכתב שכן הקשה הרב הגאון מוה' ברוך אבד"ק לייפניק ז"ל. ולפענ"ד נרא' דיפה כתב התומים דהרי אמרו בב"ב דף ל"ד לשתבע כיון דאמר דחטפה הוה לי' כגזלן והיינו משום דחזקה כל מה שת"י האדם הרי הוא שלו ולפ"ז לא צריך לשבע כלל דהשתא לענין להוציא ממון האמינה תורה לעד אחד שישבע הלה אף שהעד אומר נגד החזקה מכ"ש כשיש חזקה לזה התובע וזה העד מסייעו שחטף והו"ל מסייע להחזקה שכל מה שת"י האדם הוא שלו ואם כן פשיטא דא"צ לשבע נגדו ומכ"ש לפי מ"ש הקצה"ח סי' ע"ה סקי"ב דלגבי העד שראה החטיפה לא שייך המיגו והו"ל לגבי' כגזלן גמור ואם כן פשיטא דלא שייך שבועה:

והנה לכאור' לפמ"ש הרמב"ם בפ"ק משבועות דלכך משביע עידי קנס פטור דאינו מתחייב ע"פ העדים דאם רוצה הי' מודה ומפטר ונמצא לא בא החיוב ע"י העדים לבד זולתי ע"י שלא הודה זה והעדים לא גרמו לו כל הנזק ובכה"ג לא חשו בשבועת העדות ולפ"ז יקשה בנסכא דר' אבא דאם הי' טוען לא חטפתי הי' נשבע נגד העד ומפטר ואם כן לא גרם לו העד לבד הנזק כי אם בצירוף מה שזה הודה שחטף ובכה"ג לא שייך כפירת ממון וצ"ל דשאני כאן דצריך לשבע אם הי' טוען לא חטפתי ואם כן כמו דאמרי' מי יימר דמשתבע ה"ה לחייב שבועת העדות אמרינן דגרם לו היזק דבאמת מי יימר דמשתבע שהרי העד הוא יודע שחטף והו"ל העזה ושבועה ובכה"ג שייך בודאי מי יימר דמשתבע ושפיר וע"ז הביא הרשב"א דאם נימא דשייך שבועה לשכנגדו שוב שייך גם להיפך מי יימר דמשתבע וא"כ שוב ממ"נ העד פטור דאם תאמר מי יימר דמשתבע שייך גם להיפך מי יימר דמשתבע התובע ומה הפסדתיך ולפמ"ש בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א דבהך דהכל מודים בנסכא דר' אבא מיירי ע"כ שזה טען אין חטפתי ודידי חטפתי תחלה דאל"כ לא שייך גורם לממון דמי יימר שלא הי' טען לא חטפתי ע"ש אם כן אתי שפיר קושיתי ועיין שו"ת נו"ב מהד"ב חלק חו"מ סי' שהאריך בדברי המיימוני הנ"ל ולפמ"ש יש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ:

והנה במה שהקשה בתוס' ב"ב דף ל"ד בנסכא דר' אבא דניהמניה במגו דלא חטפתי ובשבוע' לפענ"ד נרא' דבר חדש דהנה שמעתי קושיא בשם הרב הגאון בעל נו"ב ז"ל בהא דיליף מהר"ם מרוטנבורג דעד המסייע פוטר משבועה מק"ו דיכול לחייבו שבועה ועל זה הקשה דאדרבא כיון דמחייב שבועה ואם נשבע נאמן נגד העד אלמא דשבועה יש לו כח יותר מעד ואיך יפטור העד המסייע משבועה הא שבועה עדיף מעד וכ"כ בזה בחידושי. וכעת נ"ל דבר חדש דהנה ע"א בהכחשה אינו נאמן ואף בהכחשת בע"ד ולפ"ז מה דבממון אינו נאמן הבע"ד היא משום דנוגע לפטור עצמו ממונו ולפ"ז כל שנשבע ונסתלק הנגיעה וגם השבועה בודאי הוה איסור חמור ולענין השבועה נאמן בהכחשה שוב כל שנסתלק הנגיעה שוב נאמן מצד עצמו בהכחשה ומעתה שפיר יליף המהר"ם ק"ו דבאמת השבועה אינה עדיף מהעד רק שמסלק הנגיעה אבל העד אלים טפי וז"ב ולפ"ז כאן שאינו הכחשת בע"ד דהא מודה שחטף רק שאומר שדידי' חטף שוב אינו נאמן נגד העד ואף דמגו הוה כשני עדים כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב הא כל דצריך שבועה אינו נאמן מצד עדות כנודע ואם כן שוב נשאר העד בתקפו כל דליכא הכחשת בע"ד וז"ב ראה זה דבר חדש הוא:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף