שואל ומשיב/ב/ב/נא

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן נא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד אשר שאל באיש ששאל סוס לרכוב עליו איזה ימים דרך ידוע ובדרך ההוא בא עליו לסטים מזויין ושללו את הסוס וכמעט שהיתה לו נפשו לפליטה אם חייב לשלם הסוס למשאיל. הנה תמהני דהדבר מבואר בהדיא בש"ע חו"מ סי' ש"מ ס"ג שני דיעות בזה ודעת הרמ"ה דזה מקרי מתה מחמת מלאכה ופטור והרא"ש חולק ע"ש בהג"ה והש"ך הסכים שם להרא"ש ומטעם שכתב הרמב"ן דבאמת מתה מחמת מלאכה גופה חידוש היא דהשתא אם מתה כדרכ' דמ"ה מה לי הכא ומה לי התם ואפ"ה חייב מכ"ש מתה מחמ' מלאכ' דהו' גרם לה וכ' הרמב"ן דצ"ל דשואל חייב באונסין אבל לא בפשיע' דמשאיל וכאן חשיב פשיע' דמשאיל שהשאיל' למלאכ' שאינ' יכול' לסבול ולפ"ז כאן לענין לסטים בדרך לא שייך זאת ע"ש ובאמ' אף שדפח"ח אפשר דשיט' הרמ"ה כשיטת הרמב"ם דמתה מחמת מלאכה היינו שמתה בשעת המלאכה ואם כן לדידיה אין חילוק אם היא פשיעת המשאיל או לא דהרמב"ן כתב זאת לשיטתו דחולק על שיטת הרמב"ם ועיין בטור כאן אבל באמת שיטת הרמב"ם בודדת היא ולא קי"ל כן. אמנם בגוף דברי הרמב"ן הנ"ל דמשום פשיעת המשאיל נגעו בו וע"כ משום דהמשאיל בודאי בקי בפרתו עד כמה תשא ותסבול ואכותה ולפ"ז בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר אם כן לא שייך זאת דזה האחר מנין ידע באיכות של הפרה ומעמדה ומצבה עד שתחשב לו כפשיעה והיה מקום לחייבו אך באמת הא אנן קי"ל כר"י דתחזור פרה לבעלים הראשוני' ואם כן ממנ"פ אם השאיל השוכר הפרה לאותה מלאכה ששכרה אם כן בעלים הראשונים פשעו דנתנו אותה למלאכה זו דאפשר שתמות בזה ואם לא השאיל אותה למלאכה אחרת א"כ שוב השוכר פשע ומחוייב השוכר לשלם לבעל הפרה על שפשע בזה. אך עדן יש לעיין דאף שהשוכר השאילה לאותה מלאכה מכל מקום יכול המשכיר לומר בשכירות הייתי רוצה לכנס לבית הס' דאולי לא תמות אבל להשאיל בחנם מה לי בזה. אמנם זה אינו דמה לי בזה במה שהשאילו השוכר סוף סוף המשכיר קיבל השכירות ואדרבה נתנה לשואל דחייב באונסין גם כן. אמנם אי קשיא הא קשיא לרבנן דר"י דס"ל דהשוכר ישבע שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר קשה אמאי נקיט המשנה בב"מ דף ל"ה ע"ב השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ומשמע הא מתה מחמת מלאכה אין נ"מ דגם השואל פטור ועיין בדף ל"ו שם דאמרו פעמים ששניהם באשם במתה מאמת מלאכה ע"ש ואמאי יהיה פטור השואל הא כאן יקשה קושית הרמב"ן דאדרבא מתה מחמת מלאכה מגרע גרע דהוא גרם לה שתמות וכאן ל"ש פשיעת המשאיל דהשוכר מנא ידע הטבע של פרה עד שיחשוב שלא תוכל לסבול המלאכה זו כיון דגם אילו נשכרת למלאכה זו על אותן הימים וא"ל דמיירי שהשאילה למלאכה אחרת דאם כן השוכר פשע ואם כן חייב לשלם למשכיר ואם כן ממנ"פ במה מיירי המשנה ומכ"ש למה דאוקי שם בדף ל"ו לאביי אליבא דר"י דמיירי בנתן לו רשות להשאיל לכשירצה אם כן גם במתה מחמת מלאכה מהראוי שיתחייב דמה פשע המשאיל דהוא השוכר הא אינו יודע בטיבה של הפרה ואם תאמר דמכל מקום פשע דלא השאילה לאותה מלאכה אם כן שוב חייב השוכר והיא קושיא גדולה ועצומה לפענ"ד על שיטת הרמב"ן והריב"ש סי' תכ"ג ודעימייהו. והנראה לי בזה ע"פ מ"ש הרמב"ן הובא בב"י חו"מ סי' ר"ז דאמאי יתחייב שואל באונסין הא אינה בידו לשומרה מאונסין ואם כל דאינה בידו הו"ל אסמכתא וכתב דאדרבה כל שאינה בידו לשמרה ואפ"ה התחייב עצמו לא שייך אסמכתא דגמר להתחייב ע"ש והארכתי בזה בתשובה אחת בסוגיא דב"מ דף צ"ו גבי אגר מיני' פרה ולפ"ז זהו לענין אונסין אבל במתה מחמת מלאכה שוב מהראוי שפטור דהו"ל אסמכתא וא"ל דהא התחייב במה שאינו בידו כיון דכאן היה באמת או פשיעת המשכיר או השוכר דמסתמא אומד אדם כח הבהמה עד כמה תכבד עבודה עליה לבלתי תוכל שאת וא"כ עכ"פ הוא לא גמר להתחייב בזה ושפיר הו"ל אסמכתא ופטור בזה וז"ב לפענ"ד ביישוב הקושיא. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה הרא"ש ריש ב"מ דאמאי קתני ישבע השוכר שמתה כדרכה הא הו"ל עד מסייע דהשואל מסייע להשוכר שמתה כדרכה ויפטור לשיטת הפוסקים דעד מסייע פוטר. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא ישבע השוכר שמתה כדרכה אז יש לחוש דלמא מתה מחמת מלאכה והשוכר פשע דהשאילה למלאכה אחת שלא נשכרת לו ואם כן הו"ל פשיעת השוכר וחייב וכל שחייב ממון שוב לא שייך עד מסייע לפטור דהו"ל חיוב ממון וכעין מ"ש הרא"ש שם לענין שומר שמסר לשומר ע"ש ולכך צריך השוכר לישבע שמתה כדרכה ודו"ק ויש מקום להאריך בזה בסוגיא שם ואכ"מ ומעתה אחר שזכינו ליישב שיטת הרמב"ן ודעימייהו נראה לפענ"ד שהעיקר כדבריהם דבלסטים לא שייך זאת וכמ"ש הרמ"ה ובאמת שלפענ"ד אנא מותיב תיובתא כלפי סנאה דהרמ"ה דלדבריו דלסטים מזויין היינו מתה מחמת מלאכה ופטור השואל אם כן יקשה בהא דאמרו בב"מ דף ל"ד דשומר שכר מכיון דאמר הריני משלם במאי מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה שואל שאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא במה הו"ל למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה לא שכיח והשתא דאם נימא דגם לסטים מזויין הו"ל מתה מחמת מלאכה קשה הא בב"ק דף נ"ו ובב"מ דף כ"ח קרי ללסטים מזוין אונסין והרי אונסין ס"ל שם דשכיח דהרי בש"ש דפטר נפשיה באונסין מקרי שכיח וכמ"ש הש"ך בכללי מגו אות כ"ב להוכיח כן ולפמ"ש במקום אחר ליישב קושית הש"ך גם כן קשה עכ"פ מכאן ראיה ברורה לפענ"ד דלסטים מזוין לא מקרי מתה מחמת מלאכה ודו"ק היטב ושיטת הרמ"ה צע"ג ואולי יש לדחוק דנאנסו דליסטים מזוין לא שכיח מקרי כמו כל מתה מחמת מלאכה ול"ד לשאר טענת נאנסו ודו"ק אבל באמת אין סברא לחלק וצ"ע. וגם לפמ"ש הרשב"א הובא בשיטה מקובצת בב"מ דף צ"ו דלכך מתה מחמת מלאכה פטור משום דכיון דכחש מחמת מלאכה פטור אם כן הרי חזינן דלא קפיד המשאיל על פחת מחמת מלאכה וה"ה למתה כולה דמה לי קטלה פלגא ומה לי קטלה כולה ע"ש לפי"ז זה לא שייך גבי לקחוהו לסטים בדרך דע"ז בודאי קפיד וז"ב. ובדברי הרשב"א וטעמו מיושב הקושיא שהקשיתי למעלה על הרמב"ן וסייעתו ודו"ק. ומדי דברי זכור אזכור במ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ להקשות דאמאי ישבע השוכר שמתה כדרכה הא השואל הוא עד מסייע וראיתי בס' אחד מחכמי דובנא שהקשה הא י"ל דהשני נוח לו והראשון קשה ממנו וכמבואר בב"ב דף מ"א ובטוש"ע סי' ל"ו ואם כן ניחא ליה להשואל שיתחייב להשוכר ממה שיתחייב להמשכיר הנה במחכ"ת אשתמיט מיניה לשעה קלה דברי הש"ך בחו"מ סי' קכ"א ס"ק קכ"ד שכתב דדוקא כשבא העד להוציא י"ל דנוגע דמזה קשה לו להוציא והשני נוח לו אבל להתחייב אין לו נ"מ אם לזה אם לזה ואם כן ה"ה בזה ואף דדברי הש"ך תמוהים כמ"ש הנו"ב מהד"ת סי' י' חלק חו"מ וזכורני שזה רבות בשנים שהקשה אותנו כן הרב הגאון החריף מו"ה נפתלי הירץ סוחסטאב ראב"ד ומ"מ דפה לבוב ת"ה ומ"ש לו אכ"מ מכל מקום הרי הרב הש"ך אמר כן. וכעת נראה לי בפשיטות לישב קושית הגאון הנוב"י מהא דמבואר בש"ע חו"מ סי' ל"ו סי"א ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון ונתנו ללוי בכו"מ והיה שמעון אחד מעידי המתנה דפסול ומטעם דיוכל להיות שהשני נוח לו לשמעון יותר מהראשון וכן הוא בסי' ס"ו סכ"ב הרי אף דחייב שייך לומר השני נוח לו והיא תימה גדולה:

ולפענ"ד נראה דהדבר נכון דהרי באמת אמרו בגיטין דף י"ד בהאי הנאה דמשתניא ליה ממלוה ישינה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה ופרש"י דמלוה חדשה יוכל לשמוט הפרעון זמן ארוך ולפ"ז אם אמרינן דגמר ומשעבד נפשיה מכ"ש לענין נגיעת עדות דאמרינן דהוה נגיע' דאף בדרך רחוקה ונפלאה מחשב נגיעה כמ"ש הרמב"ם ולפ"ז שפיר שם הוה נוגע בעדות די"ל דנוח לו שיהיה השני מלוה שלו דהוה מלוה חדשה ולגבי הראשון הוה מלוה ישינה ומעתה זהו שם אבל בהך עובדא דש"ך דשם מיירי שכעת אין ללוה לפרוע רק דהחשש היא שמא יתעשר להס"ד של הסמ"ע דמקרי נגיעה בזה אבל עכ"פ גם אצל השני יהיה אז מלוה ישינה ומה נוח לו לזה יותר מזה וז"ב. ומעתה כאן דלהשני נתחייב בשוה כמו להראשון שפיר כתב הרא"ש דלא הוה נגיעה ואולי יש לומר דאם נימא כדעת הנימוק"י בפרק הגוזל ומאכיל דבאונסין אין השואל חייב רק משעת אונסין והו"ל איני יודע אם נתחייבתי ועיין ש"ך חו"מ סי' רצ"א אם כן שוב הוה נוגע דאם יתחייב למשכיר הוה מלוה ישינה דנתחייב משעת שכירות משעת משיכה משא"כ במתה כדרכה דהוה אונס ולא נתחייב רק משעת אונסין וצ"ע בזה:

והנה השעה"מ פ"א מטוען הקשה על הרא"ש דהשואל לא הוה עד כלל דצריך לישבע שבועה שאינו ברשותו וכל עד הצריך לשבע לא מקרי עד ע"ש שהביא כן בשם פלפלא חריפתא. וראיתי מקשים עליו דאפי' צריך לישבע שאינו ברשותו לא נפסל לעדות בשביל זה ודוקא עד הצריך לישבע בענין טענה זו אמרינן דאינו נאמן אבל כאן לענין מתה כדרכה א"צ לישבע רק דצריך לישבע בפ"ע שאינו ברשותו ולק"מ דאם היו מאמינים לו שמתה כדרכה פשיטא שא"צ לישבע שאינו ברשותו ואם כן אין מאמינים לו שמתה כדרכה ושלא כדרכה ושפיר מקרי הצריך שבועה שאינו עד דהתורה אמרה שעד יהיה נאמן בעדותו לבד לא מתורת מיגו או שבועה וז"ב. מיהו בלא"ה אתי שפיר דבאמת יש לומר דהוה נוגע דדלמא לא מתה כדרכה ויצטרך הוא לפרע להשוכר והשוכר למשכיר והשוכר עם השואל עושין קנוניא ואם כן שוב הוה נוגע בעדות וע"כ צ"ל כיון דהשואל נשבע בלא"ה שא"ב א"כ ע"כ שמתה ואם כן שוב הוה עד הצריך שבועה דצריך השבועה שמתה כדרכה דאל"כ לא יהיה נאמן דשמא עושין קנוניא על המשכיר ול"ק קושית הרא"ש ודו"ק:

והנה בענין מתה מחמת מלאכה דפטור כבר כתבתי למעלה שכל הקדמונים נתקשו בזה כיון דחייב באונסין למה יפטר וכעת נראה לי דבר חדש ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בשיטה מקובצת בב"מ דף ל"ו מלאך המות מה לי הכא מה לי התם והקשה הראב"ד שואל דחייב רחמנא במתה כדרכה אמאי הא לימא ליה שואל מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם בבית המשאיל ואיכא למימר משום דא"ל משאיל לשואל א"נ שבקה מלאך המות בביתך הוה קיימא ולדידך משעבדא כל ימי שאלתך ולכך כי מתה לדידך מתה ולדידך היא קיימא ע"ש וביאור דבריו הקדושים דכ"ז משך ימי שאילתה הרי היא קנויה לשואל וברשותו מתה ולכך חייב ולפ"ז זהו במתה כדרכה אבל במתה מחמת מלאכה הרי לאו לאוקמא בכילתא שאלה וא"כ כל שמתה מחמת מלאכה הרי לענין זה לא שאלה שלא תוכל לעשות מלאכתה וכל שכלתה שאלתו שוב איננה מקרי ברשותו ואם כן שוב יקשה מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם ולא שייך לומר דברשות השואל היא ולדידיה מתה דכל שאינה ראויה לו למלאכתו כלתה שאילתו ולזה מקרי שואל ואם כן שוב לא שייך לחייבו וז"ב מאוד ודו"ק כי היא סברא ישרה שוב ראיתי בשיטה מקובצת שכתב שם בשם הרשב"א וז"ל ושואל דחייב במתה כדרכה משום דכיון דכל הנאה שלו אוקמא רחמנא ברשותו לגמרי כאילו היא שלו חוץ ממתה מחמת מלאכה דא"ל לאו לאוקמא בכילתא שאילתיה עכ"ל הזהב ולפענ"ד כיון למ"ש ודו"ק היטב:

והנה שאלני הרבני המופלג מו"ה וואלף ני' מטשעניב בהא דאמרו בב"מ דף צ"ט דהכישה במקל והיא תבא דחייב כל שיצאה מרשות המשאיל וע"ז הקשה דכאן יקשה הא מלאך המות מ"ל הכא מה לי התם וכאן ל"ש לומר דהיא ברשות השואל הא כ"ז שלא בא לידו אינה ברשותו דעדיין מצי משאיל למהדר ביה וכדאמרו בקע בו קנה והשבתי דלק"מ דשם כל זמן שלא בא לידו חייב מדין ערב שהיא ערב להחזיר הפרה לבעלים וכל זמן שלא נעשה שואל הרי הוא חייב מטעם ערב והוה ליה כאומר לחבירו זרוק מנה לים ואני ערב דחייב וכמ"ש בשטה מקובצת שם בשם הר"ן בהדיא ואם כן לא שייך מלאך המות מה לי הכא מה לי התם דהא קיבל ערבות וצ"ל אף דבזרוק מנה לים לא מקרי ערב לשיטת כמה פוסקים ועיין באהע"ז סי' למ"ד ובחו"מ סי' ש"פ אבל כאן באמת הוא לקחה להיות שואל רק שמתה מקודם בכה"ג בודאי נהנה ומתחייב מתורת ערב וז"ב ועיין בשו"ת הרא"ש שם שהובא בב"י חו"מ סי' ר"ז גבי מי שהיו לו פרות וא"ל חברו לשחוט אותם והוא יקח הבשר שדעת הבית יוסף דנעשה ערב אף שבזה שנטרפו בודאי הטריפות היו בביתו כמו בבית השוחט ואפ"ה חייב מדין ערב ועיין קצה"ח שם שהקשה דהא זרוק מנה לים לא שייך ערב ולק"מ כי באמת אם היו כשרות היה לו הנאה אף שנטרפו מ"מ מקרי הנא' ונעשה ערב ודו"ק היטב:

עוד נראה לי דבר חדש דלכך במתה מחמת מלאכה פטור דהנה בחו"מ סי' צ"ה בטור מביא דברי הר"י הלוי במי שמשכן כרם לחבירו והתנה עמו לעבדו ופשע בה ולא עבדו חייב כיון דלא עבדו הו"ל כהזיק בידים אבל הרמ"ה כתב כל מאן דגרים לאפסודי דבר שלא בא לעולם אינו חייב עד שיקבל עליו בפירוש והיינו דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ע"ש ובב"י כתב בשם הר"י הלוי דגם הר"י הלוי ז"ל מודה לסברת הרמ"ה ולפמ"ש לפענ"ד סברא ברורה דשאני מתה מחמת מלאכה דבאמת השומרים לא קבלו עליהם חיובם רק שירדה התורה לסוף דעתם שהשומרים ניחא להם להתחייב כל אחד לפי מה שהוא ולפ"ז בשלמא כל החיובים הוא על גוף החפץ שקבל עליו לשמור החפץ וכשנגנב או נאנס חייבים בזה כל אחד לפי שמירתו שהרי החפץ היה בעולם וע"ז נתחייב ונשתעבד לשמרו שלא יאבד ויגנוב ויאנס אבל מתה מחמת מלאכה אדרבא לא לאוקמא בכילתא שאלה ורק לעשות מלאכתו ומה שמתה מחמת מלאכה זה הוא דבר שלא בא לעולם ול"מ עד שיקבל עליו בפירוש דומיא דאם אוביר ולא אעביד דאשלם במיטבא ולפ"ז אם יקבל עליו בפירוש גם מתה מחמת מלאכה בודאי יתחייב כנלפענ"ד דבר חדש ועיין קצה"ח סי' ש"מ שחקר בדין זה אם קיבל עליו בדיבור בעלמא להתחייב במתה מחמת מלאכה אם מתחייב בלא קנין ע"ש ולפמ"ש הדבר פשוט שיתחייב בדיבור לבד וכמ"ש ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרכ"ד בשבת קודש נשא עיינתי בדברי הברטנורא במשנה ב"מ דף ל"ה ע"ב שביאר דהא דהשואל משלם לשוכר משום דהשואל חייב באונסין ומשלם לשוכר בשבועה שהוא נשבע למשכיר והתוס' יו"ט תמה ע"ז דאם כן דבשבועה היא דקני ליה אם כן יאמר לו דל אנת ודל שבועתך כדקאמר בש"ס וכוונתו דאדרבא רבנן דר"י ע"כ ס"ל דבשעת מיתה הוא דקני לה וכמ"ש התוס' בהדיא ד"ה תחזור ודברי התוס' חדשים תמוהים שכתב דהתוס' כתבו כן ונהפוך הוא דהתוס' כתבו דרבנן ס"ל דבשעת מיתה הוא דקני ומ"ש בתוס' חדשים דהרב למד דכ"ע לא ס"ל כסברת המקשן היא תימה דאם כן אדרבא כ"ע ס"ל דבשעת מיתה קני והרי הרע"ב אומר דבשבועה הוא דקני וע"כ דבריו תמוהים והתוס' יו"ט מקשה קושיא אלימתא למעיין היטב אך מ"ש דמ"ש רש"י בגמרא בשבועה צ"ל ושבועה וכפי הנראה חשב דרש"י ציין עד מ"ש ושבועה להפיס אבל רש"י קאי לעיל דאמר בשבועה הוא דקני וע"ז ביאר רש"י דבשבועה היינו מה שנשבע למשכיר ועכ"פ דברי התוי"ט נכונים. וליישב דברי הרע"ב נרא' לי דהנה הרע"ב ביאר דמיירי שהשוכר השאיל לאחר ברשות המשכיר דאל"כ הא קי"ל שומר שמסר לשומר חייב והקשה בתוס' חדשים דזה לא נאמר רק לאביי דס"ל דהטעם משום שאין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר אבל לרבא דס"ל הטעם דאנת מהמנית ליה אם כן אם השוכר יוכל לשבע פטור ע"ש ויפה כיון דכן השיג הש"ך בחו"מ סי' ש"ז על הסמ"ע ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ע"ב כתב דלחנם כתב הש"ך כן דלרבא אף דלא נתן לו רשות להשאיל פטור אף דלכתחילה אין לו למסור לשומר אחר מ"מ אם עבר פטור כל שיכול לשבע והביא דברי הרא"ש שכ"כ ע"ש ותמהני דלא הרגיש בדברי הרע"ב שכתב כהש"ך. אמנם ליישב דברי הרע"ב והש"ך נרא' לפענ"ד דבר נכון דהנה לפענ"ד נראה לי דיש נ"מ בין אביי לרבא דלאביי מכח דאין פקדוני כל שלא נתן לו רשות חייב תיכף אף שנשבע ואם כן בודאי לא משכחת לה דברי רבנן דר"י דהא הש"ש מתחייב כשמסר וע"כ צ"ל דמיירי שאמר לו לדעתך כדמוקי בש"ס אבל לרבא דס"ל הטעם דאנת לא מהימן לי אם כן כל שנשבע פטור ואם כן שוב לא קני לה רק בשבועה ושוב יוכל לומר דל אנת ודל שבועתך ובזה נראה לי דבזה נחלקו רבנן ור"י דרבנן ס"ל דכל דאמר לו לדעתיך שוב כל שיכול לשבע פטור ולא שייך לומר דל אנת ודל שבועתך דבאמת שייך הטעם דאנת מהמנית לי ואם כן בודאי לא רצה לפטור הש"ש לגמרי שיצא מרשותו לגמרי ונכנס שואל תחתיו דהא לא מהימן ליה וא"כ שוב השוכר נשבע ונפטר ור"י ס"ל דכל דא"ל לדעתיך הרי המניה לשואל ושוב נכנס השואל במקום הש"ש ואם כן יכול לומר לו דל אנת ודל שבועתך ומעתה שפיר כתבו הרע"ב והש"ך דמיירי שנתן לו רשות דאל"כ מ"ט דר"י דכל שלא נתן לו רשות עכ"פ לא הימניה רק להש"ש ושוב כל שיכול לשבע נפטר הש"ש אבל המשכיר לא יוכל לומר לו דל אנת ודל שבועתך דהא לא המניה להשואל וניהו דכל דנשבע פטור אבל אדרבא אז קני ליה ולמה יש לו השואל להמשכיר הא לא המניה כלל והש"ס דאמר דל אנת ודל שבועתך לאביי הוא דאמר כן דס"ל אין רצוני ואם כן פשע השוכר וא"כ מוכרח השואל להמשכיר אבל לרבא אדרבא השוכר לא פשע וכל שנשבע בשבועה הוא דקני לה ונפטר השוכר מהמשכיר וזה דקאמר א"ל רב אידי בר אבין לאביי ולימא ליה דל אנת והיינו לשיטת אביי ולכך משני דמשעת שבועה הוא דקני והיינו דמיירי בשאל לו לדעתיך ואם כן בזה נחלקו דר"י ס"ל דאין השוכר קונה רק בשבועה ובהבאת עדים ולכך משלם להשוכר ורבנן ס"ל דל אנת ודל שבועתך אבל לרבא דמטעם דלא המניה אם כן אי נימא דלא נתן לו רשות שוב יקשה מ"ט דר"י דהא לא הימניה ולא יצא מרשות השוכר וכל שנשבע אז הוא דקנה לה ומ"ט דר"י וע"כ דנתן לו רשות וכדמוקי לאביי ואם כן בזה נחלקו דר"י ס"ל דכל דנתן לו רשות הרי הימניה ויצא מרשות השוכר ורבא ס"ל דכל דצריך לשבע אז הוא דקני לה בשבועה ודברי הרע"ב נכונים במ"ש דמיירי בשנתן לו רשות ומ"ש דבשבועה הוא דקני וגם דברי הש"ך נכונים דכל דלא נתן לו רשות בודאי חייב השוכר ואם כן כל שנשבע שוב בשבועה הוא דקני לה ואם כן מהראוי שהשואל ישלם להשוכר והשוכר נשבע ונפטר ודו"ק היטב כי נכון היא והרא"ש שפיר כתב דהשוכר נפטר דהא רק בטעם דלא המניה הוא ואם כן כל דנשבע מפטר אבל לאביי בלא"ה השוכר נתחייב ולא שייך לומר בשבועה הוא דקני ליה דהא מ"מ השוכר נתחייב על שמסר לשואל ומדאמר רב אידי לאביי במאי קני לה בשבוע' היינו דס"ל להמקשה דאף דאמר לו לדעתיך מכל מקום צריך לשבע וע"ז פריך ונימא ליה דל אנת וע"ז משני דכל דאמר לו לדעתיך שוב קני לה משעת מיתה אבל לרבא שפיר נחלקו ר"י ורבנן אי פטר אותו לגמרי והמניה לשואל או דלמא דלא המניה רק להשוכר וכמ"ש ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא. ויש להוסיף דרבא נמי ס"ל טעמא דאביי רק דהוסיף דאף אם א"ל אם תרצה תשאיל מכל מקום משבוע' לא פטריה והאמין רק לשומר שלו ולא להשני. והנה לכאור' בשומר חנם שמסר לש"ש או לשואל מה נ"מ אם חייב הראשון או השני וכפי הנראה מדברי הש"ך סי' רצ"א הוה בכלל רצה מזה גובה רצה מזה גובה ועיין בנתיבות שם. ונ"מ אם לית ליה לאשתלומי מאחד מהם חייב השני:

ובזה יתיישב קושית הרא"ש ריש ב"מ דאמאי לא יהי' שומר השני עד מסייע ויפטור ולפמ"ש י"ל דנ"מ בלית לי' לאשתלומי מזה השני דאז הי' נוגע השני. ובלא"ה נרא' דהרא"ש תירץ כיון דזה א"י לשבע ומחייב לשלם שוב אין עד המסייע פוטר דאינו בא לממון ובזה חידש הש"ך בסי' פ"ז דכל דמחויב שבוע' וא"י לשבע משלם אין עד המסייע פוטר והקצה"ח חולק עליו ולפענ"ד אף אם נימא דלא כש"ך בזה מכל מקום זה דוקא כשהחיוב ממון בא ע"י שא"י לשבע אבל כשהחיוב התחיל מכבר כגון שומר שמסר לשומר דהחיוב בא תיכף כשמסר לשומר אם כן איך יהיה עד המסייע שבא אח"כ פוטר וזה בודאי בא לממון מקרי וז"ב כשמש לפענ"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף