שואל ומשיב/ב/ב/מט

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן מט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ע"ד מה שנסתפק הט"ז ביו"ד בסי' ע"ט לענין דרוסה שאם נדרסה האם אם מועיל טיפת הדרוסה להולד או לא ע"ש. וראיתי בשו"ת בית יעקב סי' א' שהאריך בזה ועשה חילוק בין דברי התוס' להרשב"א שהביא ב"י דדעת התוס' דעובר חי ואף שטרפה חיה מ"מ הולד מותר ואף דירך אמו מכל מקום הולד יש לו חיות בפ"ע והרשב"א כתב הטעם משום דטריפה אינה חיה והעובר חי והדבר תמוה לפענ"ד דהא ודאי טריפה חיה ואפ"ה עובר כשר והרי הרשב"א בעצמו דעתו דטריפה חיה שנים עשר חודש כמ"ש בסי' נ"ז ואפ"ה עובר כשר ובאמת עיקר כוונת הרשב"א דאף שטריפה חיה מכל מקום מתנוונת ועובר הוא בריא ושלם ועכ"פ אין חילוק בזה בין תוס' והרשב"א ועיין בר"ן פרק א"ט שם תמצא הדבר מבואר גם בשיטת התוס' כן ועכ"פ אין חילוק בזה בין התוס' והרא"ש ועיין בש"ך ס"ק ח' דמשוה ג"כ התוס' והרשב"א בחדא מחתא ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ו וצ"ע שלא הביא כל דברי התוס' ובב"ק דף מ"ו ובחולין דף נ"ח ובסנהדרין דף פ' ובתרומה דף ל"א וגם קושיתו מערכין ישבו שם ועיין בר"ן מ"ש בזה וגם מ"ש הבית יעקב שם לדחות דברי הט"ז בדרוסה משום דקי"ל עובר לאו ירך אמו לענין טריפות דיש לו חיות בפ"ע במחכ"ת לא הבין כונתו דהט"ז נסתפק שמא טיפת הדרוסה נכנס בהולד גם כן ולא מועיל חיותו בפ"ע וז"ב. גם מה שהקשה על הב"י שכתב מקורו של הטור דולד טריפה מותר מבהמה המקשה והוא כתב מקור אחר עיין ברא"ש בב"ק שכתב גם כן המקור לזה מפרק בהמה המקשה וכן הוא בהר"ן פרק אלו טריפות שם ודוק כתבתי לרישומי דברים בעלמא. ובגוף הדבר שנסתפק הט"ז בדרוסה אם נכנסה טיפת הדרוסה גם להולד לפענ"ד זה ודאי אם ראינו העובר שחי אח"כ והוא בריא ושלם דכשר דזהו ודאי אף למ"ד טריפה חיה עכ"פ היא מתנוונה והולכת וסופה למות דמה"ט פטרינן בהרג טריפה כמבואר בסנהדרין דף ע"ז ועיין בתוס' שם והרי ולד הלז איידי דזוטר חיותא מקלי קלי ליה ברישא ומחתך ליה לסימנים וכעין דאמרו בערכין דף וא"ו דולד מיית ברישא דאיידי דזוטר חיותא אתיא ביה טיפת מלאך המות ברישא ומחתך ליה לסימנים ומכ"ש בזה דכיון דחיישת שנכנס טיפת הארס בולד פשיטא דלא הי' יכול להיות הולד חי ושלם וע"כ לא נחלקו בטריפה אם חי או לא רק בכבר הי' לו חזקת חי ובריא כשנולד אבל בזה שאיידי דזוטר חיותיה פשיטא דלא הי' יכול להוולד כן הי' נראה לי מצד הסברא אלא שכפי הנרא' יש לזה סתירה מהא דבעי בש"ס חולין דף י"א ללמוד דאזלינן בתר רובא ויליף לה מכמה מקומות דלא ניחוש שמא טריפה והתוספות כתבו לענין פרה אדומה דהוי ליה חזקה שלא נתבררה ולפמ"ש על כל פנים נתבררה שלא נולדה טריפה דאם היתה טריפה במעי אמו לא היתה יכולה להוולד אלא שיש לדחות דשם חיישינן שמא נבראת כך בטריפות זהו פשיטא דלמ"ד טריפה חי' היתה יכולה לחיות אבל כאן דהטריפות בא מבחוץ שנכנס טיפת ארס דרוסה לפענ"ד מסתבר לומר דבכה"ג איידי דזוטר חיותא לא היתה יכולה להוולד. ובזה מיושב קושית הכו"פ שהקשה בסי' ע"ט דלוקי בזבחים דף ע"ח בטריפה שנתערב דמיירי בולד טריפת דרוסה דלא ניכר ולפמ"ש בכה"ג לא היתה יכולה לחיות כלל וגם יש קדשים שקרובים לב' וג' שנים ובכה"ג דחי י"ב חדש פשיטא דכשר וכ"כ הפר"ח דבחי י"ב חדש דכשר ושם סתמא קתני. ובזה יש ליישב הרבה קושיות שהקשו האחרונים בסי' נ"ז ועיין בכו"פ שם:

וראיתי בספר בית הלל סי' נ"ז ובסי' ע"ט שחידש דאף דנולד מן הטריפה מותר מבל מקום זה דוקא בנתעברה מקודם אבל אם נטרפה מקודם והיא מן המיעוט שנתעברה ונולדה אח"כ דאפ"ה טריפ' כמ"ש הרשב"א לענין טריפה שחיתה י"ב חדש דמ"מ טריפה היא ה"ה דלא מועיל עיבור ולידה ובכה"ג ודאי גם הולד אסור ע"ש והנה מלבד דגוף הדין לא משכחת לה דאף שאירע מעשה ניסים שחיתה י"ב חדש אבל להוליד א"א וכמו שנראה קצת בחולין דף נ"ז נ"ח ועיין בע"ז דף ט"ז דא"ל והלא מרביעין עליה ויולדת וכו' א"ל לכשתלד אלמא דליכא במציאות כלל שתלד אך אף אם נימא דמיעוטא מולידין ובזה באמת נחלקו חכמים ור"י דר"י לא חייש למיעוטא וחכמים חיישי למיעוטא. ובזה מיושב דאנן קי"ל כחכמים שם דאף שבורה אסור והרי טריפה אינו מוליד וכבר תמה בזה הכו"פ בסי' נ"ז ולפמ"ש אתי שפיר דאנן חיישינן למיעוטא דמולידין ע"ש היטב בכו"פ ותמצא כן ויש לישב בזה הרבה דברים ואכ"מ. אמנם לאסור הולד שנולד מטריפה לפע"ד אי אפשר לאמרו דלמה נטריפנו דכיון דעובר יש לו חיות בעצמו וכל הטעם שטרפה אסורה היא משום שאינה חיה ומתנוונת והולכת וזה חי הוא ובריא ושלם וכמ"ש הרשב"א והר"ן וראי' לזה מחולין דף נ"ח דלא משכח לה פלוגתא דר"א ור"י רק בעברה ולבסוף נטרפה ולא בנטרפה ולבסוף עברה משום דס"ל טריפה אינה יולדת ועיין בתוס' שם ד"ה במאי ולא משום דבזה גם ר"י מודה דאסור וע"כ דגם בזה לר"י מותר וראיה ברורה לזה מהא דמוקי לה בזבחים דף ע"ד בולד טריפ' ואליבא דר"א וכל האמוראים לא רצו לאוקמא כר"א ואם איתא הא משכחת בכה"ג דהיתה ולד טריפה שנולדה אח"כ דאסורה אף לר"י ואף דיש לדחות דבכה"ג דאסורה להדיוט גם כן אם כן היאך קתני ירעו עד שיסתאבו הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים וכקושית התוס' בדף ע"א ועיין בכו"פ סי' ע"ט ותבין מכל מקום פשטא דשמעתא מורה כן וכן כתב בהדיא הש"ך בסי' ע"ט דולד טריפה היינו שנולדה אח"כ ובטריפה ודאית ואפ"ה מותרת ודוק. ומדי דברי בשו"ת מהרי"ט סי' צ"ו הנ"ל ע"ש שהאריך במה דעובר דאסור עכ"פ בישראל להרגו והנה אמרתי להזכיר מ"ש בחידושי ליישב דברי הרמב"ם פ"א מרוצח הלכה ט' שכתב במקשה לילד דמחתכין העובר ונתן טעם מפני שהוא רודף ותמהו עליו כולם דהא בש"ס לא אמרו טעם זה ביצא ראשו וע"ז דחו בש"ס דמשמיא קא רדפו לי' ואם כן גם בלא יצא ראשו למה מקרי רודף ועיין בשו"ת חות יאיר סי' ל"א שהאריך בזה ולפענ"ד נראה דק"ל להרמב"ם דהנה אנן קי"ל דבישראל ההורג עוברין אינו חייב ובב"נ חייב על העוברין וכתבו התוס' בסנהדרין דף נ"ט דל"ק מי איכא מידי דלישראל שרי וכתבו כיון דעכ"פ יש איסור בישראל ל"ש דשרי לישראל ועיין בחולין דף ל"ג בתוס' שם ולפ"ז קשה ליה לרבינו דהיאך הותר לחתוך העובר להציל האם והא כיון דב"נ נהרג ובודאי אסור דאין דוחין נפש מפני נפש ובישראל שרי א"כ מי איכא מידי ועל זה חידש הרמב"ם דבישראל מותר משום דהוה כרודף וניתן להצילו בנפשו ואם כן זה דוקא בישראל ומה שהוא מצוה בישראל בזה לא שייך מי איכא מידי כמ"ש התוס' בסנהדרין שם לענין שבת דישראל מצווה על שבת ול"ש מי איכא מידי:

ובזה מיושב מה שהקשה הנוב"י מהד"ת חלק חו"מ סי' נ"ט דל"ל טעם דרודף ת"ל דכיון דאינו נהרג עליו שוב מותר להרגו בשביל אמו ע"ש שהאריך בזה ולפמ"ש אתי שפיר דאי לאו דהוה רודף שוב היה אסור משום דליכא מידי דלישראל שרי ודו"ק. נהדר לקמייתא לענין עובר ירך אמו ועיין בחולין דף ע"ז דאיבעיא להו מאי למנות בו ראשון ושני כר' יוחנן ס"ל דמונין בו ראשון ושני ור"ל ס"ל דאין מונין בו ראשון ושני ופליגי אי חד גופא הוא ואי שנים ולכאורה י"ל דפליגי אי עובר ירך אמו או לא ור"י ס"ל דעובר לאו ירך אמו והו"ל שני גופים ור"י ס"ל דחד גופא הוא. ובזה ישבתי לנכון מה דלא הביא הרמב"ם הך פלוגתא אי מונין בו ראשון ושני דהרי כבר כתבתי דבמידי דתלוי בחיות י"ל דאף אם נימא דעובר ירך אמו מ"מ יש לו חיות בפ"ע ולפ"ז כיון דמסיק הש"ס התם דלרבנן אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין אם כן כיון שיש לו חיות בפני עצמו שוב אינו מטמא טומאת אוכלין וכ"כ רבינו בפ"ב מאה"ט הלכה ז' יעו"ש דאף כשהוא בבטן החי אינו מטמא ויפה עשה שהשמיטו. הן אמת דבעת למדי הסוגיא שם דהרי ר' יוחנן בעצמו ס"ל דלרבנן אינו מטמא כדאמרו שם אמר ר' יוחנן הא מני ר' יוסי הגלילי היא ע"ש ואם כן היאך נחלק עם ר"ל אי מונין בו ראשון ושני והא לרבנן אין החי מטמא כלל ואף דהוה כשחוט מ"מ לענין טומא' אינו מטמא וכמ"ש רש"י ומדברי הרמב"ם והר"י קורקוס שהביא הכ"מ שם מבואר עוד יותר דאף שנטרף אמו מ"מ הוא כחי חשוב ואינו מטמא. וכבוד גיסי הה"ג וכו' מוהרמ"ז ני' העירני דבלא"ה צ"ל דפליגי ר"י ור"ל שלא אליבא דהלכתא דהא מוקי הש"ס כר"ש דשחיטה מכשרת ואנן לא קי"ל כן. אבל באמת ל"ד דבאמת אף בלי ר"ש עכ"פ נ"מ בפלוגתא כגון שהלך בנהר והוכשר וכדאמרו שם וגם לענין קדשים דחבת הקדש מכשרת כמ"ש המהרש"א בשם בעל המאור יעו"ש אבל מה שהקשיתי קשה דזה לא נ"מ כלל דלרבנן מקרי חי אף בעודו במעי אמו ואינו מטמא וצ"ל דבאמת הא בעיא דר"י ור"ל היא לענין בן ח' חי דמדברי הרמב"ם לא נשמע רק בבן ט' חי דמקרי חי לגמרי. אבל בבן ח' אפשר שמטמא ורש"י שפירש דהאי בעיא היא בבן ט' הוא לפי הה"א דלא ידענו מפלוגתא דריה"ג ורבנן אבל לדידן באמת עיקר נ"מ היא לבן ח' חי ועיין במהרש"א שם לפ"ז הדר יקשה דאם כן למה השמיט הרמב"ם הדין. אך לפמ"ש במק"א דמ"ש התוס' דלענין חיות היא נחשב בפ"ע היינו לדידן מחלקינן כן אבל למאי דס"ל עובר ירך אמו בכל גווני הוא ירך אמו ולפ"ז יש לומר דמה שנחלקו ר"י ור"ל היינו דלפמ"ש דר"י ס"ל דחד גופא דעובר ירך אמו הוא ולכל מילי ס"ל כן ואם כן שפיר הי' מקום שיטמא ורק שאין מונין בו שני ולר"י דס"ל עובר לאו ירך אמו אפשר דס"ל כיון דבן ח' הוא שפיר מטמא אבל לדידן אין נ"מ דגם בבן ח' כיון דלענין חיות נחשב בפ"ע א"כ שוב אינו מטמא דחי אינו מטמא דאף דזוטר חיותא ועודו במעי אמו ועובר ירך אמו ולא חשוב חי בפ"ע תא לענין מידי דתלוי בחיות חשבינן ליה בפ"ע וחי אינו מטמא משא"כ לר"י ס"ל דכל שהוא במעי אמו לא חשיב חי בפ"ע כל שזוטר חיותא כנלפענ"ד אבל לא נתחוור לי כל הצורך ואמרתי בחפזי. שוב ראיתי בלב אריה שהעיר קצת מזה דר"י ס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא יעו"ש ודוק:

והנה הרשב"א בחידושיו לשבת דף ק"ז ע"ב בהא דאמרו המושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגידולו הביא בשם הרמב"ן שהקשה דלא שייך עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים ופירש דדלדל את העובר משום נטילת נשמה הוא חייב דאף דהאי עובר לית ביה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו חייב משום נוטל נשמתו כמו דאמר ר"ש דמאן דתליש כשותא מהגמי שיניקתו תלוי' בהגמי ומחייב משום עוקר דבר מגידולו והוא הדין כאן דהו"ל כחובל ונוטל נשמה מאבר אחד ע"ש ולכאורה אם נימא דעובר לאו ירך אמו לענין טריפות וכמ"ש הר"י דיש לו חיות בפ"ע אם כן לא שייך משום נוטל נשמה דהא יש לו חיות בפ"ע ומכ"ש למ"ד דעובר לאו ירך אמו בכל מילי דלא שייך משום נטילת נשמה ואפשר דכל זמן שהיא בן שמונה ופחות דהיא כאבן לא שייך חיותא בפ"ע אף לפירוש הר"י דעוד לא נגמר הגידול שיהי' לו חיות בפ"ע ובכה"ג הו"ל עוקר דבר מגידולו ולזה נלפע"ד דלכך נאיד רש"י ותו' בבכורות דף כ"ה מפירוש הרמב"ן משום דמשמע להו דאף בדלדל עובר בן תשעה נמי מחייב משום עוקר דבר מגידולו וזה לא שייך משום נוטל נשמה רק משום עוקר דבר מגידולו:

והנה זה רבות בשנים אשר כתבתי בגליון המשניות שלי פרק י"ח משבת משנה ג' גבי ומחללין עליה את השבת דהקשה התוס' יו"ט דמה פריך הש"ס לאתויי מאי דלמא אתי לאתויי איסור דאורייתא והוכיח מזה דתחומין אסור מן התורה ואני כתבתי דלפענ"ד לק"מ דבמילד ג"כ איכא איסור תורה עפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ו דהיאך מותר לילד נכרית הא הוה ליה עוקר דבר מגידולו וכתבו דמיירי שכבר ישבה על המשבר דכבר נעקרה או לאחר שכלו חדשיו ולפ"ז י"ל דמילדין בשבת מיירי בלא ידענו שכלו חדשיו או בלא ישבה על המשבר דמשעה שחכמותיה נושאות אותה במטה מחללין וכמבואר בסי' ש"ץ ס"ב ואם כן איכא איסור תורה דעוקר דבר מגידולו וע"ז שפיר פריך ל"ל דקתני ומחללין עליה את השבת וע"ז משני לענין להדליק את הנר והיינו דעד הנה קתני דמחללין על הולד וכאן קתני דמחללין עליה ואף בסומא דמייתבא דעתה ומדוקדק לשון עליה עכ"ל שכתבתי על הגליון וכעת ראיתי ברשב"א בהא דקתני בשבת דף קכ"ח שם אין מילדין את הבהמה ופירש"י משום טרחא והרשב"א כתב משום חילול דאורייתא והביא ראיה הלזו דאל"כ מאי פריך ומחללין עליה את השבת מאי קמ"ל ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעת הגדול הרשב"א ז"ל. אבל תמהני דהרי לפי שיטת הרשב"א בעצמו לא שייך חילול שבת בלידה דהא הוא ס"ל דלא שייך עוקר דבר מגידולו רק בגידולי קרקע ורק משום נוטל נשמה וכבר כתבתי דנטילת נשמה לא שייך רק בעובר שאין לו חיות בפ"ע אבל בעובר שמילדין אותו שכבר נגמר חיותו ויש לו חיות בפ"ע ואיך שייך שנוטל נשמתו הא הבהמה יש לה חיות בפ"ע והעובר יש לו חיות בפ"ע ואולי טרם שישבה על המשבר או קודם שכלו לו חדשיו גידולו לא נגמר בשלימות ונוטל נשמתו ודוק. ובזה נרא' לפענ"ד מ"ש התוס' בביצה דף וא"ו ד"ה וכי דמיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום וביה"ש לא חזי ותמהו כולם דהוה מוקצה מחמת יום שעבר ולא אמרינן מוקצה כה"ג. ולפמ"ש יש לומר דכל שלא כלו לו חדשיו שוב הוה עוקר דבר מגידולו ובכהאי גוונא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר דהרי לא חזי ביה"ש לשחוט דנוטל נשמתו והוה מוקצה מחמת איסור שנדחה ובכה"ג אפשר דאמרי' הוקצה וצ"ע בזה. והיה מקום לישב דברי המהרש"א שם ואכ"מ. ומן האמור נראה לפענ"ד בהא דאמרו בערכין דף ז' אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין ומוציאין הולד דדוקא ישבה על המשבר דלא שייך עוקר דבר מגידולו וכמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ז הנ"ל ואם כן שפיר משום ספק דשמא חי הולד אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ודלמא חי הוא אבל היכא דלא ישבה על המשבר דאז יש איסור דעוקר דבר מגידולו לשיטת רש"י ותוס' ואם כן היאך נעשה איסור תורה כעת נגד הרוב דהרוב מעיד ודאי שמת הולד ניהו דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ודלמא חי הוא הא גם אם היא חי הרי הוא עוקר דבר מגידולו ויש חשש שמא נפל הוא בדלא כלו לו חדשיו ואם כן היאך נעשה איסור תורה בדבר שאף אם ימצא חי שמא נפל הוא ועיין מג"א סי' ש"ל שהעלה בס"ק י' דאף בלא ישבה על המשבר גם כן קורעין. ולפמ"ש יש לומר דבמקום שלא כלו לו חדשיו ודאי לא קורעין וכמ"ש ועיין מ"ש המג"א בעצמו בס"ק ט"ו דלהרמב"ן בעי שיהיה כלו חדשיו אף ביושבת על המשבר ובדגול מרבבה תמה עליו שם. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דלא כלו חדשיו הרי הוא עוקר דבר מגידולו ועושה איסור תורה ואינו נודע עדן שמא נפל הוא ולא חי ועיין מהרי"ט סי' צ"ג בראשונות שהקשה דברי הש"ס אהדדי דשם אמרינן בישבה על המשבר דקורעין ומוציאין הולד הרי דחוששין לולד והרי אמרו שם דהאשה שיוצאה להרג הורגין אותה ומכין כנגד בית הריונה כדי שימות הולד אלמא דלא חוששין לולד וגם בהא דתנן באהלות דחותכין את ולדה שחייה קודמין לחייו משמע הא אי לאו הכי הוה חיישינן לחיי העובר אף שלא נולד וכבר כתבתי למעלה שהיא קושית התוס' בנדה דף מ"ד וגם תירוצו שם דעובר ירך אמו כ"כ הר"ן בפרק אלו טריפות גבי טריפה אינה חיה ע"ש שמביא כן בשם ס"י ומביא אח"כ דברי ר"ת דעובר לאו ירך אמו רק שנגמר דין שניהם וכ"כ התוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה העובר ולדידהו צ"ל דהא דבמשבר חוששין לולד משום דכבר נעקר והוה לי' גופא אחרינא ומכ"ש לפירוש ר"י דלענין חיות בפ"ע יש לה א"כ כל שנעקרה הרי יש לה חיות בפ"ע. ובאמת שצריך להבין לר"י דיש לו חיות בפ"ע אם כן גם קודם שישבה על המשבר הא לענין חיות יש לו חיות בפ"ע וצ"ל דמכל מקום כיון דעובר ירך אמו כל שנגמר דין אמה גם על הולד נגמר הדין ואין מענין את הדין וחיות נפשה עדיף שלא לענות דינה ועיין רש"י בערכין שפירש דמיירי כשלא נגמר הדין והתוס' השיגו עליו ע"ש ומהתימה על הכ"מ פי"ב מסנהדרין ה"ד שהביא דברי רש"י בערכין דמיירי שלא נגמר דינה ולא העיר מדברי תוס' דאף בנגמר דינה אין מענין את דינה וכמ"ש התוס' והר"ן באלפסי שם וכן עיקר ודוק היטב בכל מ"ש כי יש בזה כמה הערות נפלאות ודו"ק. אחר זמן רב ראיתי ברמב"ן ור"ן בחידושים לנדה דף מ"ד שהעירו גם כן בכמה הערות שהעיר המהרי"ט ומהרי"ט לא הזכיר כלום:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף