שואל ומשיב/ב/ב/מג

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן מג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד ממדינת הגר:

ע"ד אשר האריך מעלתו בדברי הש"ך סי' פ"ג וסי' ק"ז ביו"ד שחידש דהא דציר דגים טמאים אינו רק דרבנן זה רק ע"י מליחה אבל לא ע"י בישול ואז יוצא עיקר הטעם וכמ"ש מהרא"י דדג טמא שכבשו עם דג טהור אסור מן התורה וע"ז הבאת דברי הנו"ב חלק יו"ד סי' כ"ו שתמה עליו. הנה לפענ"ד במחכ"ת הנו"ב מה שהשיג על הש"ך מדברי הרא"ש בע"ז בפ"ב סי' ע"ב שהביא ראיה דציר דגים אינו רק דרבנן מהא דמבואר בפ"י דתרומות דדג טמא צירו אסור וכו' ואם איתא הא שם בכבשו מיירי ומה ראיה למליחה דלמא במליח' לא גזרו. הנה המעיין יראה שהרא"ש הביא מסיפא דמשנה דדג טמא צירו אסור וזה במליחה מיירי דזה מוקי בחולין דף צ"ט במליחה דהרי קאמר הש"ס שם שאני ציר דזיעה בעלמא היא וכתבו התוס' והרא"ש שם דאינו רק דרבנן ואם כן שפיר מביא הרא"ש ראיה דמ"מ אסור מדרבנן גם במליחה וגם מה שהקש' מהר"ש פ"י דתרומות משנה א' ג"כ לא קשה דגם כן כונתו לסיפא דמשנה דמיירי במליחה דכבשו כבר תני ברישא ולא פריש דינו ומ"ש הר"ש כדתנן הכא כונתו לסיפא ומה שהקש' דאם כן היאך אמרו גבי בשר בחלב דחידוש הוא ואמאי הא מצינו בדגים טמאים כה"ג אזיל לשיטתו דעל ידי כבוש מותר ורק ע"י בישול אסור ושפיר הקשה כמ"ש שם בהדיא אבל לפמ"ש דגם בכבוש אסור מן התור' אם כן אין קושיא כלל. אך בגוף הדין של המהרא"י דעל ידי כבוש אסור מן התור' לכאורה מדברי הש"ס בע"ז דף מ' דאמר מחלוקת לטבל בצירן וע"ז כתב הרא"ש דאינו רק דרבנן והרי שם מיירי דהיה בחביות אם פתוחות או סתומות ועכ"פ נכבש שם ואם כן למהראי' הוי לי' דין תורה וע"כ דכבוש בציר ג"כ אינו אסור רק מדרבנן:

שוב ראיתי בתוס' ע"ז דף מ' ד"ה מחלוקת שהקשו והא צירן נמי אסור מן התור' כדתנן הטמאים לאסור צירן ורוטבן ודבריהם תמוהין כאשר האחרוני' תמהו עליהם ועיין במקור מ"ח סי' פ"ג שהניח בצ"ע והא התוס' בעצמם כתבו דציר דגים טמאי' אינו רק מדרבנן וכמ"ש בדף צ"ט בחולין: ולפמ"ש אתי שפיר דכאן הוה כבוש ואסור מן התור' ולפמ"ש הנו"ב דהמהרא"י לא כיון רק לנכבש במכבש בזה חמור כבישתו יש לישב דברי הרא"ש דהרא"ש ס"ל ג"כ כן ושפיר כתב דציר דגים אינו רק דרבנן אף דנכבשו עכ"פ זכינו דמדברי התוס' נרא' כהש"ך דאף בכבוש אסור מן התור'. ובזה יש לישב היטב קושית התוס' שם ד"ה ובדגים שהקשו דמה משני בארי ופלמנדרא דדמי רישייהו אכתי יקשה למ"ד או ראשו או שדרו לבדוק בשדרה והיא קושיא גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי אמרו מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל ראשן ושדרן ולכל הפירושים ע"כ דבדרבנן סמכינן על חדא וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' אבל לענין דאורייתא בעינן שני סימני' ולפ"ז שפיר קתני ובדגים כל שיש לו סנפיר משום דשם רצה להורות מלתא פסיקתא והרי בציר ע"י בישול אסור מן התור' וגם בכבישה במכבש לפמ"ש המהרא"י אסור מן התור' ואם כן כל שיש בו איסור תורה שפיר צריך שני סימנים והרי בארי ופלמנדרא אינו רק סימן אחד דרישייהו דמי לטמאים לכך נקט מלתא פסיקתא סנפיר וקשקשת ובפשיטות יש לישב קושית התוס' דלכך נקט בדגים סנפיר וקשקשת לענין גופן דודאי בעי שני סימנים ודו"ק. ויש להמתיק הדבר דלמה באיסור תורה בעי שתי סימנים משום דדעת הגאון בעל אהעו"ז ואא"ז הגאון מג"ש דבשתי סימנים אמצעים הוה כסימן מובהק ואם כן לכך בעי שתי סימנים באיסור דאורייתא אבל בדרבנן דעת הרא"ש בתשובה כלל ב' דסגי בסימן אמצעי וגם סימן אחד עכ"פ סימן אמצעי הוה ודו"ק היטב עכ"פ אין לדחות דברי הש"ך:

שוב ראיתי במנחת יעקב כלל ב' סעיף ג' שהאריך גם כן בדברי הש"ך האלו ועיין בסולת למנחה ובחידושי הארכתי בזה ואכ"מ ובמנחת יעקב שם משמע דהרא"ש לא מפרש דהמשנה בתרומות שם מיירי בשלש ענינים כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ר"פ ולפ"ז יש מקום לקושית הנו"ב מהרא"ש אבל באמת ע"כ הא דדג טמא מיירי במליחה שהוא דרבנן כדמוקי בדף צ"ט וכפי הנרא' בנו"ב שם אח"כ הרגיש קצת בזה. ומה שהקשיתי מדברי התוס' בע"ז דף מ' כמ"ש בשם אחרונים ראיתי בכו"פ במרוצת הלשון בסי' פ"ג שנרגש בזה ופירש דברי התוס' דמיירי בשומן דבזה הוה דאורייתא ע"ש ומצאתי בספר בית הלל על יו"ד סי' ס"ט ס"ק י"ח שהרגיש גם כן בדברי התוס' בזה ופירשו גם כן דמיירי בשומן וראיתי בב"ה שם שהקש' במ"ש רש"י בבכורות דף וא"ו ע"ב דהטמאים לאסור צירן דמיירי בשומן הדג והקש' דהא דגים צירן שלהן אינו רק מדרבנן וע"ז כתב רש"י דצירן היינו שומן דבזה גם בדג אסור ע"ש אבל באמת הדבר תמוה דלמה פירש"י בשומן הדג והא שם קאי לענין בהמה ושרצים טמאים ובזה איכא איסור תורה אף באינו שמן וכן פירש"י בעצמו בחולין דף קי"ב: אמנם נרא' לי דק"ל לרש"י דכיון דבדג דרשו בת"כ גם כן מהטמאים לאסור צירן וכתבו דאינו רק אסמכתא ע"ש בתוס' בכורות ובחולין דף צ"ט וקי"ב ואם כן מה פריך הש"ס במס' בכורות מהטמאים דמנ"ל דבשרצים ובבהמה הוא מן התורה ודלמא אינו אלא אסמכתא בעלמא ועל זה פירש"י דגם בדג הוא באמת בשומן ובאמת היא דרשה גמורה. עכ"פ יהיה איך שיהי' כיון דבשמן אוסר אף בציר דגים יש לומר דבכבוש ובמבושל שיוצא על ידי הבישול והכבוש הטעם ממש ודאי אסור וראיה ברורה נ"ל להש"ך דאם לא כן יקשה מנא לי' דדרשינן הטמאים לרבות צירן בבהמה ושרצים טמאים אף במליחה ודלמא אינו רק ע"י כבוש ובישול דבזה מסתבר יותר וע"כ דבזה גם בדגים היא דאורייתא וז"ב. וראיתי בבית הלל שם שנתקשה בתירוצם של התוס' בע"ז שם שכתבו דבצירן הוא דמותר דבטל ברוב והקשה כיון דס"ל לתוס' דציר דגים הוא מן התור' אמאי יבטל ברוב וע"כ לא כתבו הפוסקים רק אם ציר דגים אינו רק דרבנן ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש דגם בסימן אחד הוה סימן אמצעי והוה ספק עכ"פ וכשבטל ברוב הוה כעין ספק ספיקא. אך זה אינו דהוה ספק אחד בגוף דלא מועיל בדאורייתא והנרא' בזה לפמ"ש בכונת התוס' דהא דכתבו דציר דגים הוא מן התור' הוא משום דעל ידי כבישה יוצא טפי א"כ ס"ל שבטל ברוב עכ"פ לא עדיף טעם כבישה דבטל ברוב מציר מליחה ממש שלא נתבטל ולא הוה רק דרבנן ומועיל הסי' וז"ב מאוד והבן: וראיתי במקמ"ח הנ"ל שהקש' על דברת הר"ן בע"ז שכתב שקל הוא שהקלו חכמים בציר דהא דתנן בחולין דף קי"ב הטמאים לאסור צירן ורוטבן היא אסמכתא בעלמא. ותמה על זה דהיאך אפשר דזה אסמכתא דציר בשר היא ודאי מן התור' כמ"ש התוס' והרא"ש שם וכן מוכח בכמה מקומות ובמחכ"ת נסתבך בכוונת הר"ן דכוונת הר"ן למה דדרשינן בת"כ גבי דגים לאסור צירן כרוטבן דאינו רק דרבנן וכמ"ש התוס' בחולין דף צ"ט ע"ב ד"ה שאני והמרשים המ"מ טעה וסבר שכוונתו להך דחולין וכוונתו להך דת"כ גבי דגים ומהתימה איך לא ראה במשנה שם שביאר הר"ן בהדיא דדוקא ציר דגים אינו רק דרבנן והביא הך דחולין דף צ"ט הנ"ל והוא כמ"ש התוס' שם וא"כ יגיד עליו ריעו דגם שם כוונתו כן וז"פ וברור:

ובגוף קושית התוס' בע"ז ד"ה ובדגים אמרתי בחידושי לישב דבאמת יש להבין מה פריך מדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת הא הראש והשדרה אינם סימני טהרה בעצמותם רק דהיכא שיש לפנינו חתיכות דגים ואינו ניכר אם הם מדג שהי' לו סנפיר וקשקשת סמכינן על זה אם ראש ושדרה ניכר ע"כ דהיה להם סנפיר וקשקשת וא"כ העיקר הוא כל שיש לו סנפיר וקשקשת ועיין בסי' פ"ג ס"ד בהג"ה ובאחרונים ותמצא שקושיא גדולה היא. וצ"ל דעיקר הקושיא דאם כן למה לי ראש ושדרה בחדא סגי דבשלמא אם זה הדבר בעצמו סימן בפ"ע שפיר י"ל דצריך תרווייהו אבל אם זה רק לסימן שהיה לו סנפיר וקשקשת אם כן בחד סגי להס"ד דלא ידענו דיש שדמי לטהור וע"ז משני דאיכא ארא ופלמנדרא דדמי ולכך צריך תרווייהו ודו"ק:

והנה לכאורה קשה דמ"פ מבדגים כל שיש לו סנפיר ודלמא באמת ראש ושדרה אינו סימן מובהק רק לענין ציר דרבנן סמכינן על זה משא"כ לענין דגים גופייהו צריך שיהי' סנפיר וקשקשת אך יש לומר דעיקר קושית הש"ס כיון דמיירי שאינו ניכר אם לא היה לו סנפיר וקשקשת א"כ הוי לי' ספיקא דרבנן ולקולא ולמה צריך סימן של ראש ושדרה כלל ועל זה משני דבארא ופלמנדרא דהוחזק להיות דומים ולכך לא היה מותר בלי סימן דראש ושדרה דהרי אתחזק איסורא ואקבע איסורא שיש מהם דומות ולכך בעי היכר שדרה להוציא מחזקה. ובזה אמרתי ע"ד הפלפול לישב קושית התוס' ד"ה כאן על רש"י דבפתוחות להחמיר דבעי שתים והרי לקמן אמרינן דפתוחות כולן מותרות. ולפמ"ש י"ל דבאמת לפמ"ש המהרא"י בכבוש שנכבש במכבש אסור הציר מן התור' דיוצא הציר טפי. ולפ"ז יש לומר דלכך שם מקילין בפתוחות דבפתוחות כיון שעכ"פ אינו נכבש כל כך בחזקה כל שבאחת נתחזק ההיתר בשתי כלכית תלינן להקל דציר אינו רק מדרבנן משא"כ בסתומות דהוה כמו במכבש אבל לענין שיהי' סגי באחת כל די"ל דמעלמא אתי לא מקלינן וצריך שתים וז"ב ודו"ק:

ובגוף הקושיא שהקשיתי למעלה דמאי פריך מסימני דגים סנפיר וקשקשת שם הוא לענין גוף הדגים הוי ליה איסור תורה ובעינן סימן גמור דהיינו סנפיר וקשקשת אבל כאן דאמרינן מחלוקת לטבל בצירן וציר אינו רק מדרבנן לכך סגי בסימני ראש ושדרה דאינו רק מדרבנן היה נלפענ"ד ליישב דהנה כבר נודע מ"ש המהר"ש חיין ומהר"י הלוי הובא במ"א סי' קפ"ד ס"ק ד' דהיכא דיש כאן דאורייתא ודרבנן ביחד אין אומרים בספיק' דרבנן לקולא דא"כ אתה מזלזל באיסור דרבנן כיון דאיכא כאן דאורייתא ובדאורייתא אתה אוסר בספיקו ובדרבנן תקל בספיקו כדאי בזיון לדרבנן ולפ"ז כאן דיש ראש ושדרה וא"כ לענין גוף הדג תאסר מספק דעל זה לא מהני הסימן דהו"ל ספק דאורייתא ולענין הציר תקל מספק ואיכא בזיון לדרבנן ולכך שפיר פריך מהא דתנן סנפיר וקשקשת דגם כאן אינו מהראוי להקל בספיקו וע"ז משני דמיירי בארדא ופלמנדרא וא"כ כיון דדמיא רישייהו לטמאים א"כ שוב לא הוה זלזול לדרבנן דלענין הציר שפיר י"ל דהציר הוא מדגים טהורים כיון דאינו רק דרבנן אבל לענין גוף הדג שפיר י"ל כיון דדמיא לטמאים לכך אמרינן דטמא הוא ולא סמכינן על השדרה ושפיר מחמרינן בשביל דלאו סימן גמור הוא ורק דזלזוללא הוה די"ל דדמי רישייהו לטמאים וא"כ לכך נחזיק אותו בחזקת טמא וז"ב מאוד ומיושב קושית התוס' היטב ודו"ק:

שוב ראיתי בר"ן שכתב ליישב דלכך סמכינן בכלבית אחת ומתירין כל הציר בשביל זה ובטרית בעינן שיכיר ראש כל אחד ואחד משום דבציר שאין בו דגים כלל שפיר סמכינן על הכלבית דציר דגים אינו רק דרבנן אבל בטרית כיון דלענין אכילת הדג צריך הכרת ראש ושדרה אפילו על צירן גזרו משום גופן שכיון שצירן מעורב בגופן אי שרי צירן אכלי נמי גופן ע"ש ולפמ"ש י"ל להמתיק הדברים דכיון דהספק על דאורייתא ודרבנן יחדיו אין להקל בספיקן דרבנן ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית הש"ך בס"ק כ' דלמה כתב זאת בשם י"מ והא ש"ס ערוך הוא דאר"פ הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת והרי הפלוגתא היא בציר דוקא ואפ"ה בעינן שיכיר כל אחד והיא תמיה גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם שפיר בעינן שיכיר כל אחת דאל"כ היה הספק על דאורייתא ודרבנן ביחד וא"כ כל שאנו אוסרין בשל תורה ע"כ לא היה מועיל גם בדרבנן הסימן דאם לא כן הי' זלזול ולכך בעינן שיכיר כל אחת ואחת אבל בכלבית דהכלבית היה הסימן שע"כ ציר טהור ולכל הפירושי' היא סימן ע"ז אם כן ממילא אף שנחמיר על הדג עצמו מ"מ לא יהי' זלזול לדרבנן דנימא דלכך הציר מותר משום דהכלבית מעיד שהציר הוא מדגים הטהורי' דאל"כ לא היה הכלבית משוטטת בו ולכך הוצרכו הרמב"ן והרשב"א לומר דהאיסור הוא אטו גופן וא"כ עכ"פ לא נשמע מהש"ס בהדיא ומיושבין דברי הש"ע שהעתיק בשם י"מ ודו"ק כי הוא נעים ונחמד וחריף: ובמ"ש יש ליישב דברי הדרישה שהש"ך ס"ק כ"ג תמה עליו. ולפמ"ש באמת הציר אסור מצד שלא יהי' זלזול ואם כן ממילא החתיכה הטהורה נאסרה משום שקבלה טעם מציר ולא שייך לומר דציר עצמו מותר דזה אינו דכל שיש גופן וצריך להחמיר בגופן צריך להחמיר גם בציר שלא יהי' זלזול לדרבנן ודו"ק היטב. ומן האמור נרא' שצדקו השלשה גדולים שלשת הרועים אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ' והכנסת יחזקאל והחק יעקב סי' תפ"ט שהשיגו על לחם משנה על המשניות שרצה לחדש דמשקין היוצאין מן החדש כגון שכר שמבשלין משעורים דמותר דזיעה בעלמא היא ולא שייך בזה איסור חדש וכדאמרו בפסחים דף כ"ד והם השיגו ע"ז דבחולין דף ק"כ מבואר דמשקין היוצאין מהם כמותן והרב בעל פ"י בק"א לקידושין בפסק של חדש האריך בזה ליישב דלכך הוה כזיעה בעלמא דכיון דשאר פירות אינן עומדין למשקין משקין היוצאין מהן הוה זיעה בעלמא וכמו דאמרו בציר דזיעה בעלמא היא ע"ש שהאריך לבאר הדברים בישוב הסוגיות ואני אומר דלפמ"ש הש"ך דבציר דגים גופא דאמרו דזיעה בעלמא היא היינו ביצא ע"י מליח' ולא ביצא ע"י בישול דאז יוצא גוף הטעם ואם כן הוא הדין בחדש של שכר שנתבשל השעורים אף בשאר פירי דאינו עומד למשקה היינו אם סחטו מהם בלי בישול אבל היוצא ע"י בישול הו"ל משקה ממש ולא מקרי זיעה וז"ב לפע"ד. ובזה נלפענ"ד לישב הסוגיות דהא דאמר דזיעה בעלמא היא היינו ביצא שלא על ידי בישול דאז מקרי זיעה אבל ביצא על ידי בישול בזה צריך למעט בחולין מקרא היינו אף ביוצא על ידי בישול דיצא גוף הטעם אבל בחדש דנתרבה שמשקין הוה כמותן כל שיצא ע"י בישול הוה כמותו. ומיושב קושית התוס' בפסחים ובחולין שם ושם ויש להאריך בזה. ובזה יש לישב קושית התוס' בפסחים שהקשו דהא טעם כעיקר ולפמ"ש י"ל דוקא ע"י בישול שיוצא טעמו ממש משא"כ כאן דמיירי בלא יצא על ידי בישול. ובזה מדוקדק דברי רש"י שכתב דאי אשמועינן פירא גופא ופירש"י דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזים. ולכאורה למה פירש שבישל דוקא. ולפמ"ש אתי שפיר דאי היה מיירי שבישל אז ע"כ מיירי בפירי עצמו ומטעם דהוה שלא כד"ה דאי במשקה מיירי ומטעם זיעה הא בבישול יוצא גוף הטעם אבל השתא דל"מ בבישול אם כן י"ל דמשום דזיעה בעלמא הוא ודו"ק היטב ועיין בח"ץ ז"ל שם שכתב לחלק בין ברכה דצריך להיות דוקא פרי ולא באיסורא ועיקר תלוי בטעם ע"ש. ואני כתבתי בגליון שם דמדברי תדר"י בפרק כיצד מברכין גבי רוב שאר תמרי דאף שהן בעין כיון דלגבי ערלה לא חשיבי משקין גם לענין ברכה נמי וזה נרא' קצת סתירה להח"ץ ויש לדחות דתדר"י בדרך כ"ש א"ש דאם לענין ערלה לא חשיב משקה מכ"ש לענין ברכה אבל אין במשמע מדבריו וצ"ע אבל מ"ש נכון. אחר כמה שנים ראיתי בספר בית יעקב באו"ח סי' תפ"ט האריך בענין חדש הוא ואחוזת מרעהו הרב מוהר"י טרילנגין ז"ל ושניהם גם יחד הזכירו מדברי הש"ך הנ"ל דבע"י בישול לא הוי זיעה בעלמא והוא הדין לענין חדש והאריכו בזה ונהניתי. גם הרגיש שם מדברי התוס' בע"ז הנ"ל על דברת הש"ך ואכ"מ לקבל ארוך. אחר זמן רב הגיע לידי ספר שמלת בנימן על הלכות נדרים סי' רט"ז וראיתי שהקש' על הש"ך הנ"ל מהא דמקשה בנדרים דף נ"ב ע"ב על רמב"ח מהא דאמר ר"י מעשה ואסר עלי ר"ט ביצים שנתבשלו עמו וא"ל אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר ויש בו בנותן טעם הרי זה אסור ואם איתא מה ראיה שם נתבשלו ויצא הלחלוחית ועיקר הטעם משא"כ ביוצא מהן דאינו לחלוחית ממש ע"ש ודבריו תמוהין דמה שייך שם לחלק בין יוצא מהן או נתבשל עיקר תלוי בכוונת הנודר וכ"כ הוא בעצמו אבל דקארי לה מה קארי לה ותדע שהרי רבנן מתירין בנודר מן הבשר ברוטב ובקיפה והרי רוטב ודאי ע"י בישול הוא ואפ"ה מותר ולא אסרו רק באמר בשר זה עלי והיינו משום דאלו אסור אף ביוצא מהן וז"פ. גם מה שהקש' שם לשיטת הפוסקי' דיש לחלק לענין משקין היוצאין מהם דדוקא בזיתים וענבים משקין היוצאין מהם כמותם משא"כ בשאר משקין אם כן מאי מקשה שם מקונם פירות אלו דמותר ביוצא מהן דלמא שם הוא דמותר משום דהוא שאר פירות משא"כ בעיא דרמב"ח דקאי על המשנה דמיירי בזיתים וענבים דשם משקין היוצאין מהן כמותן גם כן אין מקום לזה דעיקר איבעיא דרמב"ח היא בשביל דמסתפקא אי לשון אלו דוקא ואם כן תלוי בכוונת הנודר ולשון בני אדם ומה ענין משקין היוצאין מהם כמותן לכאן ובלא"ה אטו ליכא בזיתים וענבים רק השמן והיין היוצא מהם והאיכא עוד דברים הנעשים מזיתים וענבים והרי עכשיו נתגלה שמשמן הנקרא ריפ"ס איי"ל נעשה מהגרעין הנשאר לאחר כתישת השמן לחם ממנו ואם כן אסור גם בזה ובזה ליכא משום משקה וע"כ דאין ענינו למשקה היוצא מהן רק אחר כוונת הנודר הן הן הדברים וליתנהו לדברי' האלו. וזה המחבר כה דרכו לכתוב הכל לפום רהיטא בלי עיון היטב הד"ק במחכ"ת:

והנה אחר זמן רב בשנת תרי"ב ח' טבת ד' ויגש תמהתי על דברת התוס' בחולין דף קי"ב ד"ה הטמאים שהקשו ד"ה ורוטבן דלמה לי קרא לאסור רוטבן וקיפה שלהן ות"ל ממשרת לטעם כעיקר וכתבו דעיקר דרשא לא איצטריך אלא לענין צירן ושאר הוה אסמכתא בעלמא א"נ איצטריך לרוטבן וקיפה ואשמועינן דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו דהוי כאכיל' דס"ד דבשתיה מחייב כיון דאכילה כתיב ביה והכי איתא בהעור והרוטב דף ק"כ דמייתי לה אהמחה את החלב וגמעו ולפי שיש לי מבוכה גדולה בזה אבאר הדבר בשרשו הנה בהעור והרוטב אמרו שם והא דתני הטמאי' לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למה לי לגמר מהני צריכי דא לא כתב רחמנא הוי אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם דאיכא כזית אף הכא נמי דאיכא כזית ופירש"י דשרצים איסור אכילתן בכעדשה כטומאתן כמבואר במעילה י"ז ואי לא כתב בשרצים ה"א דלחייב דוקא בכזית ע"ש. ולפ"ז הנה מבואר דבר חדש דצירן ורוטבן וקיפה של שרצים היא בכעדשה ואם כן אין מקום לקושית התוס' שהקשו דלמה לי קרא תיפוק לי' מטעם כעיקר והא על טעם כעיקר אין לוקין כ"א בכזית בכדי אכילת פרס עכ"פ לכל השיטות בטעם כעיקר כמבואר בתוס' ע"ז דף ס"ז ובכמה מקומות וכאן לוקה אף בכעדשה ואיצטריך קרא ותירוצם היא יותר תמוה שכתבו בתירוצם הראשון דאין צריך לרוטבן וקיפה רק לציר והרי צריך גם לרוטבן וקיפה ולענין כעדשה וגם תירוצם השני שכתבו דצריך למחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו דס"ד דבשתיה לא מחייב וציינו דהכי אמרו בהעור והרוטב והוא תימה דלענין דיהי' מחוי כממש לזה לא איצטריך דהרי יכול למגמר מהני ורק לענין שיעור כעדשה. וגם תימה דזהו ודאי דציר מהטמאים ודאי לא לקי בכעדשה דזה אינו בכלל מחוי דמחוי היינו שהמחה גוף השרצים וכמו בחלב וחמץ ונבלת עוף טהור ואם כן בציר של שרצים טמאים ודאי אינו חייב בכעדשה רק בשיעור כזית בכדי אכילת פרס ואם כן לא עדיף מטעם כעיקר וכמ"ש באמת התוס' דאיצטריך לצירן והשאר הוה אסמכתא ואם כן מה מקש' בהעור והרוטב דאמר מהני הא איצטריך לענין ציר וציר ודאי לא הוה מחוי כממש דאף לשיטת הש"ך דציר דגים כשכבשן הוה מה"ת ומכ"ש בבהמ' ושרצים אבל עכ"פ ציר ע"י מליח' דבדגים דרבנן בבהמה ושרצים אינו רק מריבוי דהטמאי' ועכ"פ לא הוה כמחוי ותדע דאם לא כן יקשה טובא דהרי בתורת כהנים יליף גם בהמה לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן מקרא כמ"ש התוס' בחולין דף קי"ב ובדף צ"ט שם וע"ז יקשה למה לי קרא תיפוק לי' מהך דנפש לרבות השותה כדפריך על טמאים דגבי שרצי' וע"כ דצירן אינו נקרא מיחוי ואם כן מאי פריך הש"ס מטמאים דשרצים וגם על רש"י בכורות דף וא"ו דפירש אלה הטמאי' דכתיב גבי שרצים היינו צירן שומן הדג והיא תמוה דמלבד דציר דגים היא דרבנן וכמ"ש הבית הלל והארכתי בזה למעל' אף גם דא"א לפרש דקאי על דג דהרי רק בשרצי' היא בכעדשה וא"כ הך דהטמאים לאסור צירן ורוטבן דמוזכר בהש"ס היא רק משרצים דאל"כ אין מקום לדברי הש"ס בחולין ק"כ הנ"ל וצע"ג בכל זה אמת שלא ראיתי בביאו' הך דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ברמב"ם ובעין משפט בחולין דף קי"ב ובבכורות דף וא"ו מרשים הרמב"ם בשנים אבל לא מצאתי בכל המקומות ועיין ט"ז סי' ק"ז ביו"ד ס"ק א' וכל דבריו ברורים ובנקה"כ האריך שם בדברים שאין בהם ממש לפענ"ד ועיין בדברי התוס' חולין דף צ"ו ע"ב ד"ה ור"י דיש לאו דשרץ דלא כתיב אכילה אלא לא תשקצו והאי לא לקי אחי משום בריה והיינו בלא נתרסק כמ"ש שם התוס' ולפענ"ד יש להעמיס זאת במ"ש במעילה י"ז א"ל כי קא מקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורן לא ורש"י ותוס' נדחקו שם. ולפמ"ש התוס' יש לפרש דברי הש"ס אבל לא נפניתי כעת לברר הדברים ודברי הש"ס צע"ג:

אחר זמן רב שנת תרי"ג ג' דברים ה' אב למדתי ע"ז ובהגיעי לדף מ"ם שם מצאתי בחידושי רמב"ן שם בדף ל"ט גבי כלבית שכתב שכיון שציר דגים טמאים אינו רק דרבנן לכך הקילו להתיר בו ע"י סי' דדג אחד אבל טרית כיון דאכל גופה צריך הכרת ראש ושדרה ע"ש ומזה מבואר דגם הוא סבר דציר דגים אינו רק דרבנן כמ"ש התוס' בחולין דף קי"ב ולא כמ"ש התוס' בע"ז הנ"ל:

ודרך אגב אזכור מה דק"ל בהא דפריך הש"ס בחולין קי"ג שם מדג טמא שמלחו עם דג טהור וקשה לי טובא הא הש"ס פריך ותיפוק לי' מדשמואל דמליח הרי הוא כרותח ומשני דה"א דמן אבל צירן לא ולפ"ז הא התוס' בחולין קי"א בהא דס"ל לרבין משום ר' יוחנן דמליח אינו כרותח הקשו מדתניא טהור מליח וטמא תפל וכתבו דבדגים ודאי מליח כרותח דרפו קרמייהו ואם כן בדגים הוה מלוח כרותח לכ"ע וא"כ ממילא גם צירן מהראוי לאסור וקשה לכ"ע מיהו יש לדחות דניהו דמלוח כרותח הוי בדגים אבל מכל מקום י"ל דאינו רק זיעה בעלמא. ועכ"פ הרווחתי בזה מה דהיה קשה לי בע"ז דף ל"ח נחלקו חזקיה ור' יוחנן וס"ל לר"י דדג מלוח אסור ופירש"י והרמב"ם משום דמלוח כרותח וכן קי"ל בש"ע סי' קי"ג והוה קשה לי לרבין דס"ל דר"י ס"ל בכ"מ מלוח אינו כרותח אם כן למה יהי' אסור משו' בישולי עכו"ם אבל לפמ"ש התוס' דבדגים דרפו קרמייהו הוי מלוח כרותח לכ"ע א"ש ודו"ק:

ובשנת תרי"ג ג' שופטים הראה לי הרב הגדול מו"ה שמחה יואל נ"י בעהמ"ח מי השילוח ספרו החדש חלת לחם ובסי' ג' ס"ק כ"ח ראיתי שבנה יסודו על דברת ש"ב הגאון בעל חוות דעת סי' ק"ה ס"ק ב' שכתב דכוונת התוס' בדף קי"ב הנ"ל דרוטבן מותר כיון שהטעם נבלע במשקה וטעם כעיקר באכילה דוקא אסר רחמנא ודוקא כשנבלע באוכל יעו"ש ובמחכת"ה לדבריו א"כ בב"ח דעיקר טעם כעיקר כתב הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים דמשום איסור החלב קרי לי' טעמו ולא ממשו דבחלב א"י להיות בו ממשו של דבר אלא טעמו ע"ש והובא ביתה יוסף סי' צ"ח ועיין תוס' ע"ז דף ס"ז ולפ"ז לא שייך טעם כעיקר כלל דהא הטעם נבלע במשקה וכי תימא שאני בשר בחלב דעיקרו הוא במשקה דז"א דמלבד דמשכחת לה להיפך שהחלב יבלע בבשר ונאבד ממשו מחמת מיעוטו כמ"ש הרשב"א אף גם דאם כן אביי דיליף טכ"ע בשאר איסורים מבשר בחלב הא אינו דומה כלל דשם במשקה ובשאר איסורי' הוא רק באוכל ואף שיש ליישב ולומר דזהו מה דאמר בשר בחלב חידוש הוא וליישב בזה קושית התוס' שם אבל הוא דחוק ופשטת הדברים מבואר דלא כוותיה אבל כוונת התוס' כפשוטו דס"ד דבשתיה לא מחייב היינו מלקות דמטעם כעיקר לא לקי ומטעם דמחוי כממש לקי וז"ב ופשוט אבל דברי התוס' תמוהים מטעם שכתבתי:

והנה במ"ש למעלה דציר אינו כמחוי י"ל דציר על ידי כבישה הוי כמחוי ממש. והנה בירושלמי אמרו פ"י דתרומות על המשנה דכל הנכבשים אמר ר' יוחנן לית כאן נכבשים אלא נשקלים כבוש כרותח היא ועיין תוס' יו"ט דדברי ר"י סותרים דכאן ס"ל דכבוש הוא כרותח ובבבלי חולין דף קי"א אמר רבין בשם ר"י מלוח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל ע"ש. ולכאורה ל"ק דבאמת כבוש עדיף חד דרגא ממלוח ואם כן לשמואל דס"ל מלוח ה"ה כרותח והיינו כרותח דצלי כדאמרו בדף צ"ו שם אם כן ממילא כבוש עדיף והו"ל כמבושל אבל לר"י דמלוח אינו כרותח ממילא כבוש דעדיף רק חד דרגא היא כרותח וא"כ אינם סותרים דשם ס"ל דכבוש הוא כרותח אבל אינו כמבושל. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בנו"ב שם הנ"ל דאמאי לא פסקינן כר"י נגד שמואל ובכל מקום קיימינן כר"י נגד שמואל ואף דאביי דחה לדרבין היינו רק לענין מלוח כרותח אבל לא לענין כבוש. ולפמ"ש א"ש דבאמת זה תלוי בזה דאם מלוח אינו כרותח ממילא כבוש אינו כמבושל רק כרותח דצלי אבל כיון דאביי דחי הך דמלוח דר"י ס"ל דמלוח כרותח דצלי ממילא שוב כבוש עדיף והוה כמבושל ומזה גם דבברכות דף ל"ז גבי שלקות מבואר דס"ל לר"י דמליח כרותח ע"ש גבי הא דאמר ר"י אכל זית מלוח ופירשו התוס' דמלוח כרותח וא"כ שוב כבוש כמבושל. איברא דעדיין יקשה קושית הר"ש דשלקות משמע דגרע מכבוש ובסוגיא דכבדא מבואר דשלקא עדיף יותר מכבוש ע"ש אבל באמת כבר כתב הרוקח סי' תמ"ה שיש ב' מיני שלוק ומה שאמר ריב"ב שלוקה אוסרת ואינה נאסרת מיירי בישול מעט וכ"כ בשו"ת זקני השער אפרים סי' פ"ט דיש תרי מיני שלוק דיש שלוק שאינו כמבושל ואם כן י"ל דהוא גרוע גם מכבוש. וזקני שם לא הזכיר מדברי הר"ש אלו ומהתוס' יו"ט הנ"ל ולולא דמסתפינא הייתי אומר פי' חדש בירושלמי דמ"ש לית כאן נכבשים אלא נשלקים כבוש ברותח היא ר"י לשיטתו אבל לא קאי על חגבים כמ"ש הר"ש רק קאי על משנה י"א על מ"ש ר' יוסי כל הנשלקים עם התרדין אסורים ואקדים מ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות כי אלו התנאים חולקים על מה שקדום שבמשניות הקדומות התירה כבושה וזה מתיר אפילו השליקה ור"ע מתיר אפילו המתבשלין ולפ"ז באמת הירושלמי ס"ל דשלוק עדיף מכבוש ור"י לשיטתו דס"ל דכבוש אינו רק כרותח דצלי ולכך אמר על דר"י דלית כאן נכבשין אלא שלוקין והיינו דר"י מוסיף אף בשלוק שמודה דלא נטעה דר"י מיירי בנכבשין ועל זה אמר דכבוש כרותח וא"כ אינו רק כרותח דצלי אבל שלוק דהוה כמבושל ואפ"ה שרי דר"י מתיר אפילו בנשלקים וגם בנוב"י מפרש כעין זה דקאי על חגבים כפי גירסת הר"ש דר"י קאי על זה אבל לפמ"ש לפנינו קאי על ר' יוסי וע"ז נתן טעם דהא כבוש כרותח היא דהוה ולא כבישול ואם כן ר"י מוסיף ולדברי הנוב"י הך סיומא דכבוש כרותח אין לו ביאור ולפמ"ש א"ש:

והנה בע"ז דף ל"א ע"ב ד"ה ושל ציר כתב אע"ג דלאו אורחא למרמי ביה חמרא וכו' חיישינן דלמא מחליף לי' בציר של דגים טמאים ובלמדי הדברי' בשנת תרי"ט א' תרומה כ"ה שבט נתקשיתי דהא ציר דגים טמא דאינו רק מדרבנן ומה"ת לחוש שמא מחליף לו בזה בשלמא יי"נ חמור ואגב חיבת ניסוך להכשיל לישראל חיישינן אבל ציר דגים טמאים מה"ת לחוש ואמרתי דמזה ראי' ברורה למ"ש מהרא"י בהגש"ד סי' כ' דע"י מכבש שנדחק והולך גוף הדגים והוה מה"ת והרי כאן פירש תמיד ציר מזיעת דגים כשכובשין אותו במכבש כדאמרו במ"ק דף י"א ונעשה חזק כחומץ ומטבל בו והוא תמוה דמלבד דבכ"מ לא פירש"י מהו ציר וכאן האריך כ"כ וגם הראי' שמביא ממ"ק שם לא פירש"י רק שהי' בחומץ ומלח כדרכו בכל מקום לפרש ענין כבושה כמ"ש הב"י יו"ד סי' ק"ה בשם רש"י וכאן נדחק כל כך שהי' ע"י מכבש והוא הדבר אשר דברתי דע"י מכבש ודאי הוה מה"ת והנוב"י נדחק דמאין הוציא המהרי"א זאת ולפמ"ש מכאן הוציא זאת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף