שואל ומשיב/ב/ב/לה

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן לה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם ידידי הרב החריף מו"ה יעקב סגן כהן נ"י מ"ק מיקליניץ:

אשר שאל בהא דאמרו בקידושין דף מ"ה בנתקדשה לדעת אביה והלכה ונשאת שלא לדעת אביה דר"א אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת תרומה למפרע והקשה הוא כיון דעדיין ארוסה היא ואוכלת בתרומה מן התור' רק מדרבנן היא דגזרו כמ"ש התוס' ד"ה ונמצאת וא"כ היאך ניחוש לה והא היא קטנה ול"מ לדעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לה בידים א"כ מאי ניחוש לה ואף אם נימא דאסור לספות לה בידים עכ"פ דאינו רק ספק שמא ימחה וא"כ אינו ספי בידים. והנה יפה העיר ובהשקפה ראשונה אמרתי לו פה אל פה דכיון דבארוסה הגזיר' שמא תאכיל ותשקה לאביה ולאחיה וכאן ג"כ גזרו בשביל זה וכמ"ש התוס' דלא פלוג וכאן דגזרו בשביל זה וא"כ החשש שמא תאכיל לגדולי' וזה מצווין הב"ד להפריש לגדול א"כ שפיר חיישינן שמא ימחה ותהיה ארוסה ותאכיל ותשקה לאחיה הגדולי' ויהיה איסור תורה. ובזה ניחא מה דיש להקשות הא דקשה טובא דבלאו הכי הא הוה ספיקא דרבנן ואמאי ניחוש לה ולפמ"ש אתי שפיר דאיכא ספיקא דאורייתא ע"י גזירת חז"ל. אמנם עדיין יקשה לטעם דסמפון מאי איכא למימר ולא שייך זאת ולכאורה רציתי לומר דאם נימא דע"ד קידושין הראשוני' בועל א"כ יש לחוש שמא תגדל והוא ימחה אח"כ ואז תהיה זרה למפרע:

אבל גוף הדין צ"ע דכיון ששתק עד שבגרה א"כ יש לומר דהוי כנעשה בה מעשה יתומה בחיי אב דסובר ר"ה דאוכלת דל"ש דשתק בשביל דרתח ואפילו לר"י דחולק היינו שם דאם נימא דרתח ולא מקרי נישואין וקידושין שוב לא נעשה יתומה בחיי הבעל אבל בבגרה דיצאה מרשותו שוב בודאי י"ל דגמר ונתרצה. ובלא"ה יש לחלק בין קטנה לקטן ועיין ביבמות דף ק"ט ובחידושי רשב"א שם וצ"ע. והנרא' לי עיקר בזה דע"כ לא אמרינן דבדרבנן ספי לה בידים או עכ"פ אין מוחין דוקא היכא דגוף האיסור אינו רק דרבנן כגון תרומה דרבנן אבל כאן דהתרומ' דאוריית' רק דהוה ארוסה ואוכלת מן התור' וכל שרבנן גזרו שלא תאכל שוב נעשה על ידי זה איסור תורה ואינה אוכלת ועיין מלמ"ל פ"ז מתרומות שנסתפק בתרומ' טמאה מדרבנן אי הוה עי"ז כדין תורה והדברי' עתיקים בכמה מקומות כנלפענ"ד. ומדי שוטטו עיני שם בזה ראיתי ברא"ש שם שכתב דהא דמודה רב לענין ירושה שאינה יורשה שכתב דא"ל דלכך אוכלת משום דאזלינן בתר רוב שאינן מוחין אבל לענין ממון לא אזלינן בתר רוב שהרי רב ס"ל דבממון אזלינן בתר רוב. והיה לכאורה תמוה לי מכאן על מ"ש האחרוני' ומכללן בעל הפלאה סוף פ"ק דכתובות דהא דלא אזלינן בממון בתר רובא הוא דוקא כשאינו נ"מ רק לענין ממון אבל אם נ"מ לענין איסור ובזה אזלינן בתר רובא שוב גם לענין ממון אזלינן בתר רובא ע"ש שהוכיח כן מכמה מקומות וכאן מבואר ברא"ש להיפך דהרי לענין תרומה מחזיקין דאזלינן בתר רוב ומכל מקום לענין ממון לא אזלינן בתר רובא. אמנם באמת בתוס' בכורות דף כ' ד"ה ור' יהושע משמע כמ"ש האחרונים הנ"ל ע"ש שהקשו דכיון דלענין בכורה וכדומה אזלינן בתר רוב ממילא גם לענין ממון מהראוי ליזל בתר רוב ועיין בחידושי רשב"א הובא בשיטה מקובצת בכתובות דף י"א גבי גר קטן דחיישינן דלמא ימחה אח"כ וע"כ דברי הרא"ש צ"ע ולפמ"ש אפשר ליישב קצת כיון דבאמת לענין תרומה הו"ל ספיקא דרבנן וכמ"ש ורק דכיון דחיישינן שמא תשקה לאחיה וכמ"ש וכיון דיש רוב דלא מוחין א"כ כל דליכא חשש הלז דלענין זה מועיל הרוב דלא ניחוש שמא תשקה וא"כ שוב היא בעצמה בלא"ה מותרת משום דלא היה רק איסור דרבנן וא"צ לדון בתר רוב רק לסלק החששא דתאכיל לאביה ודו"ק. אמנם מ"ש הרא"ש דהא לרב קיימינן ורב אזיל בתר רוב צ"ע לפמ"ש התוס' בבכורות שם דגם רב מודה כל דלא יכול לומר דהוא יודע בנפשו שהוא מן הרוב ע"ש ואם כן כאן דהוא לא יכול לומר שיודע שאביה יהי' מן הרוב שאין מוחין אם כן גם לרב אתי שפיר. ואולי יחלק הרא"ש כחילוקם השני שם דדוקא בממון שיש לו תובעין הוא דאזיל רב בתר רוב ולא בממון שאין לו תובעין. ודע דחילוק זה של התוס' נעלם מהרב בעל קונטרס הספיקות אחי הקצה"ח ז"ל כלל וא"ו דאזיל בתר איפכא דבמתנות כהונה אף לשמואל דלא אזיל בתר רובא מכל מקום במתנות כהונה מודה דאזיל בתר רובא והרי התוס' כנגדו דאף לרב בממון שאין לו תובעין והוא לענין בכורה וכדומה מודה דלא אזיל בתר רוב והסברא מוכח כן דהשתא בשאר ממון דיכול חבירו לטעון שהוא יודע בנפשו שהוא מן הרוב אפילו הכי לא אזלינן בתריה משום דאין מוציאין ממון מספק והוא יכול לטעון להיפך שאני מן המיעוט מכ"ש בממון שאין לו תובעין דהצד שכנגדו לא מקרי צד דמכ"ש דיכול הוא לטעון דאני יודע שאני מן המיעוט. והן נסתר מחמתו שתי הראיות שהביא לזה דבשתי מקומות שהביא מספק לקט ומס"ס בבכור שם הספק בא ממילא וגם הוא א"י כלל אם הוא מן הרוב או מן המיעוט ובכה"ג יש לומר דגם לשמואל אזלינן בתר רוב וראה זה חדש הוא דכל דגם אליו הספק כמו לכל העולם בכה"ג אזלינן בתר רוב בממון וצ"ע בזה ולענין ספק לקט י"ל בלא"ה דהנ"מ היא גם לענין איסור וצ"ע בזה:

שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שהובא בשיטה מקובצת בכתובו' שהבאתי לעיל שם מבואר ככל דברי הרא"ש הנ"ל דאף דלענין איסור אזלינן בתר רובא בכ"ז לענין ממון לא אזלינן בתר רובא וע"כ נראה דגם תוס' בבכורות יסכימו לזה ומ"ש דאין סברא כיון דלענין גיזה ועבודה הוה בכור ודאי מחמת הרוב מדוע לענין נתינה לכהן לא ניזל בתר רובא כוונתם י"ל דכיון דכל הטעם דלא אזלינן בתר רוב בממון הוא משום חזקת ממון וכאן כיון דחזקת ממון אתרע לה שהרי לענין גיזה ועבודה וגם לענין קדושת בכור לקרב על גבי המזבח אזלינן בתר רוב וא"כ אתרע לה חזקת ממונו דאינו כממונו לכל דבר דהרי אסור בגיזה ועבודה וקרב במזבח ואם כן מהראוי לתנו לכהן. ובזה אתי שפיר לשון תירוצם שכתבו דיש רוב דמתעברו' כנגדו והדבר תמוה דאכתי יקשה אמאי לענין בכור וגיזה ועבודה אזלינן בתר רובא ועיין בחק נתן הספרדי מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל כוונתם דניהו דחזקת ממון אתרע מכל מקום כל שיש לו רוב מסייע אף שיש רוב להיפך מכל מקום לא אתרע כל כך חזקת הרוב ואזלינן לענין ממון בתר החזקה. ובזה תדע להישיר דברי התוס' בדיבור השני ע"ש ודו"ק. ועיין ברא"ש בבכורות שם ודו"ק. ועיין בחידושי רשב"א מ"ש בחידושיו לקידושין דף מ"ה וכפי הנרא' הרגיש בקושית הרב מוהר"י הנ"ל ודברי הרשב"א סתרי אהדדי ועיין בתשובות שבסוף אבני מלואים סי' ט"ו ולפי שאין דברי הרשב"א לפני לא אוכל להאריך בזה. וכעת הגיע לידי דברי הרשב"א בקדושין הנ"ל ולא הרגיש בזה ודברי הרשב"א בכתובות הנ"ל עיין בר"ן נדרים דף פ"ה ד"ה רבא אמר מה שנחלק על הרשב"א והרי דברי הרשב"א מוכרחין מכאן וצ"ל דגם הר"ן לא נחלק רק בנדרים דלאתשולי קיימי מיהו בתוס' גיטין ל"ג מ"ש בנזיר מבואר דאף בנדרים מוקמינן אחזקה ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בקידושין דף כ"ט הוא לפדות ובנו לפדות דת"ק ס"ל דהוא קודם לבנו ור"י ס"ל דבנו קודמו וקשה מ"ט בנו קודמו הא באמת כבר הקשו האחרוני' דמ"ט יצטרך לפדות דלמא לאו בנו הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב וכתבו כיון דנ"מ לענין מצות פדיה ואזלינן בתר הרוב ועיין בהפלאה שם (ועיין בשיטה מקובצת ב"ק דף י"א שכתב שצ"ע אמאי לא נימא גבי פדיה כיון דמצוה היא ע"ש) ולפ"ז כאן דבין כך ובין כך אין לו רק חמש סלעים ועושה מצוה בין כך ובין כך דעכ"פ מקיים מצות פדיה אם שלו אם של בנו וא"כ שלו מהראוי שיקדם וא"ל דבאמת אמרו שם דמצוה דגופיה עדיף דזה אינו דל"ל טעמא דמצוה דגופי' עדיף ת"ל דהוא קודם דהוא מצוה ובנו אין מצוה ואין הולכין בממון אחר הרוב. ולכאורה רציתי לומר כיון דכל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום חזקה דממונא וכיון דבין כך ובין כך הוא צריך ליתן החמשה סלעים שוב ליכא חזקה דממונא וכעין מ"ש הש"ך בחו"מ סי' צ"א. אך לפמ"ש התוס' שם דמיירי שעשה אביו אפותיקי בעבור החמש סלעים של אביו וא"כ שוב יוכל הבן לטעון אני אתן בשבילי ואקח המשועבדים בשבילי לעצמי. אך זה אינו דהא באפותיקי שהיה משועבד בשביל פדיונו בודאי לא היה מוחזק. ומן האמור יש ליישב קושית התוס' ד"ה ואזיל שהקשו לפירש"י דאדרבא יש אונאה ללקוחות דמצי לומר לו מצות גופך עדיף ופדה עצמך מבני חרי ע"ש. ולפמ"ש י"ל דהרי התוס' כתבו בב"ק דף כ"ז דאף לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אבל לנפשי' מצי אמר קים לי בנפשי שאני מן המיעוט וא"י להוציא ממנו א"כ לא יוכלו הלקוחות לטעון פדה את נפשך דיכול לומר קים לי שאני מן המיעוט ואני ממזר ונולדתי מהכהנים ולווים ועיין שו"ת צ"צ סי' קכ"ה ועכ"פ מידי ספק לא יצאת וא"כ פדה כבר את בנו ואח"כ יאמר שנודע לי שאני בן אבי ונתחייבתי בחמש סלעים וכל שכבר נתן שוב לא יוכלו לומר הנחנו לך מקום דלענין זה אזלינן בתר רוב והם לא יוכלו לומר קים לנו שאתה מן המיעוט כמ"ש התוס' בהמניח שם ודו"ק כי נאמר ע"ד החידוש. ובזה ממילא מיושב הקושיא שהקשיתי דאם לא ניזל בתר רוב שוב גם הוא אינו מן הרוב דשמא אינו בנו ונולד מן הכהני' והלוים שפטורים מבכורה. ובזה ישבתי קושית הרב מו"ה ליזר מבראד נ"י שהקשה דאמאי לא יקדים הוא דהוא ודאי ובנו אינו רק רוב ורוב אינו דבר ברור רק שספק הוא והתורה אמרה דאותו ספק הוא הותר. ולפמ"ש א"ש דגם הוא אינו ודאי דאפשר ניזל בתר רוב דלמא נולד מן הכהני' וא"כ אינו רק מחמת רוב ורוב אינו ודאי כמ"ש בשטמ"ק בב"מ דף ז' ולכך אזלינן בתר רוב ודו"ק:

והנה בהא דאמרו דהוה עובדא וחש לה רב לדר' אסי וכתבו התוס' דיש לפסוק כרב אסי דהרי חש לה רב ור"ת אומר דאין ראיה דניהו דחזר בו היינו לחומרא ולא להלכה והביאו ראיה מפ"ק דמגילה ואני תמה למה לא הביאו הך דסנהדרין דף כ"ט ע"ב דאמרינן דבפני שלשה ולא קנו מידו דרבא אמר כותבין ור"א אמר אין כותבין ומ"ש רב לדר"א ושם קי"ל כר"א והיה לנו לפסוק דבדיעבד אם כתבו מועיל ויש לו דין שטר ואולי שם כיון דהוא ספק ומספק אין מוציאין ממון מהלקוחות וכדומה וצ"ע:

והנה במ"ש ההפלאה דמידי דמועיל הרוב לענין איסור מועיל בממון. באמת לפמ"ש האחרוני' דרוב שכבר הוחזק מועיל. ובזה יישב דו"ז הגאון מוהר"ץ מבערלין קושית הגאון דו"ז מוהר"ץ אבד"ק האלברשטאם משריפת ב"כ דהוה רוב שכבר הוחזק וכ"כ בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' ה' באורך א"כ לא קשה כל הקושיות מפדיון הבן וכדומה ובזה ישבתי קושית הפרמ"ג באו"ח סי' שכתב אשל אברהם אות ל"ג בהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ד ע"ב אימא עד דמקטל קטיל וכו' אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר. וע"ז הקשה דהיאך אפשר לומר דלר"ש דחנק חמור מכה אביו ואמו עד דקטיל מקטל דאם כן היאך משכחת לה דימות בחנק ודלמא לאו אביו הוא ע"ש שהטמין ברמז כדרכו. ולפמ"ש אתי שפיר דהוה רוב שכבר הוחזק דלכל מילי הוה אביו ושפיר מגיע לו מיתה מיהו בפשיטות לא קשה דא"א לומר כן דאם כן יקשה קושית הש"ס קטל חד בסייף קטל אביו בסייף ואם כן למה לי כלל קרא דמכה אביו ואמו וע"כ דגלי קרא דאביו חמור ואזלינן בתר רוב אף ממיתה למיתה וא"ל דמוכח דע"כ אביו ואמו חייב במכה גרידא דאם לא כן למה לי לכתוב דזה אינו דאטו זהו סברא פשוטה כ"כ דאזלינן בתר רובא במיתה וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא דאינו רק חד תירוצא בתוס' ואינו רק מסברא דנפשיה ועכ"פ אי אפשר להוכיח מזה דבמכה גרידא יתחייב. ובלא"ה מעיקרא דדינא פירכא דבקרא כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת ובאמו ע"כ יהיה פירוש מות יומת לר"ש חנק דלר"ש חנק חמור ואם כן אי אפשר להפסיק הקרא לשנים וע"כ דמקטל באביו ג"כ בחנק ועכ"פ אי אפשר לומר דאמו תהיה חמורה מאביו דזה לא מצינו בשום מקום ודו"ק היטב. אמנם אי קשיא הא קשיא דלמא לעולם עד דקטל מקטל וא"ל דקטל חד בסייף ואביו בחנק די"ל דכיון דמכה אדם אינו חייב עד שיעשה חבורה אם כן דלמא מכה אביו חמור דאין צריך חבורה ואף דבאמת גם במכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה חבורה הא כל הטעם דיליף ממכה בהמה ודלמא מזה נלמד דאביו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה מיהו זה אינו דדוקא אם מכה סתם חייב דהיינו הכאה גרידא שייך לחלק בין עושה חבורה אבל במכה ומת אף שלא עשה חבורה חייב דהרי מת ואם כן אם נימא עד דקטיל יהי' גרע משאר אדם וז"ב ופשוט:

והנה דרך אגב אזכור מה שראיתי בספר חסידים סי' תקע"ו הטעם דמקלל אביו ואמו לאחר מיתה חייב ומכה פטור משום דמכה אינו היזק לאב במה שמכהו לאחר מיתה משא"כ במקלל שיש היזק לאב בנשמתו והגאון מהרי"פ ציין כן על המשנה בדף פ"ה ולכאורה תמוה דכי כעורה זו שכתב רש"י במשנה שם דמכה ליכא חבורה לאחר מיתה משא"כ בקללה וכ"כ בביאור יותר ברש"י שם בד"ה מידי דהוה לאחר מיתה וצ"ע:

והנה הב"י בחו"מ סי' כ"ו כתב הטעם דמקלל אחר לאחר מיתה פטור משום דהתורה גלתה באביו ואמו דחייב לאחר מיתה מכלל דאחר פטור והוא תמוה דהדבר מפורש בדף פ"ה דיוצא ליהרג והכהו אחר וקללו פטור ובנו חייב מידי דהוה לאחר מיתה. אם כן מבואר דמכ"ש במקלל מת גמור דפטור וכבר תמהו בזה בהגהות הט"ז שם ועיין בתומים שנדחק בזה. ולפמ"ש הספר חסידים יש לישב קצת דיש לומר דמקלל לאחר מיתה אף אחר חייב דיש הפסד לנשמה וכמו באביו דגרע ממכה ומכ"ש לענין חיוב מלקות גרידא דודאי חמור. אך זה במקלל לאחר מיתה דודאי לא נתכוין רק לנשמתו אבל במקלל היוצא ליהרג דיש לומר דנתכוין לקלל גופו ולא עשה רושם בנשמתו פשיטא דפטור דגופו גברא קטילא הוא ומה הזיקו בגופו ולכך איצטריך למילף מדגלי קרא באביו לאחר מיתה דחייב ש"מ דהמקלל לאחר מיתה אינו בכלל קללה וה"ה באחר. מיהו עדיין יש להקשות דלמא דוקא באביו ואמו לחייב מיתה ה"א דאינו חייב אבל חיוב מלקות מה נ"מ בין מחיים לאחר מיתה ואולי אביו ואמו ואחר שוין בענין הקללה רק זה חיובו מיתה וזה מלקות אבל בענין חיוב שוים. ובזה מיושב קושית הט"ז בהשמטות שהקשה דמקלל אביו ואמו איצטריך דאל"כ הו"א דנקיש מקלל למכה. ולפמ"ש אתי שפיר דזהו באמת סברת הב"י כיון דאי לאו דגלתה קרא הו"א דמקלל פטור ונקיש למכה אף דמקלל עושה בזיון לנשמה ורושם בנשמתו מ"מ כל דלאחר מיתה לא איכפת לן מכ"ש באחר דקיל הקללה דאינו רק בלאו דפטור וז"ב ופשוט:

והנה בהא דאמרו בכתובות דף ל"ח בא עליה ומתה פטור שנא' ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה לכאורה קשה למה לי קרא וקשה לפמ"ש למעלה בשם הפלאה דלכך מגיע קנס במפותה אף דיש להסתפק דלמא לאו אביה ויתומה ומפותה פטור משום דאנו צריכין לדון על איסור דאביה היא לענין אם הכתה אבי' וקללה או לענין קידושין וכדומה. ולפ"ז זהו כשהיא חיה אבל כשמתה דאז אין נ"מ ואין לנו לדון עליה אם זה אביה או לא שוב נימא דאין הולכין בממון אחר הרוב אך זה אינו דהרי ונתן לאבי הנערה באונס כתיב ובאונס הו"א דאבי מתה יתחייב וגם דבשעה שהיתה חיה היה מקום לדון עליה א"כ אף שמתה הא כבר נתחייב והו"א דאבי מתה גם כן חייב. מיהו יש לומר דקנס לא נתחייב עד שעת העמדה בדין ואם כן כעת כבר מתה ומחורתא כמ"ש דבאונס מיירי וגם דהו"ל חיוב ודאי וספק בפרעון וכמ"ש הפלאה שם. אך גוף הדיוק דיליף מהא דאבי הנערה ולא אבי מתה לא נודע מהיכן משמע. ולכאורה רציתי לומר דהרי ר"ל אמר בעירובין דף י"ט שפשעו לא נאמר אלא הפושעי' שפושעים ואזלו. ולפ"ז גם כאן הנערה משמע שגם כעת היא נערה וחיה וקיימא ולא שהיתה נערה כבר אך באמת הא דחי לה הש"ס שם לדר"ל וע"ש במהרש"א בח"א ועיין בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' קכ"ב שהאריך בבקיאות כיוצא בזה והקשה מהא דאמרו והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין ואני כתבתי בגליון דשם דייק מדהיה לו לכתוב הנושא קודם דהיינו מקדשיכם אשוממה. ועכ"פ כאן קשה ועוד קשה דבכתובות דף כ"ט אמרו ור"פ מ"ט לא אמר כר"ל א"ל איצטריך לדאביי וקשה הא לר"ל לשיטתו בודאי שייך דרשת אביי ואדרבא לדידן לא אתי שפיר דרשה דאביי אך נראה דהנה ה"א הנוספת בראש התיבה היא להורות על הידיעה וכתבו המדקדקים דאף בדבר שלא נודע כל שנוכל להראות באצבעו יפול ה"א הידיעה עד"מ השמים שנוכל לראות ע"פ השמים יפול ה"א הידיעה. ולפ"ז מזה יצא לו לאביי הדרוש הלזה מדכתיב הנערה בה"א הידיעה ע"כ שנוכל להראות בעליל זאת הנערה ולכך דרשו כשהיא חיה ולא כשהיא מתה וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוס' בדף ל"ח דבדף מ"ה אמרו הנערה שהיתה כבר ולפמ"ש שם שהיא חיה עודיה רק שבגרה א"כ לא נוכל למעט מהא דהנערה שהרי נוכל להראות עוד זאת הנערה שהיתה כבר ודו"ק היטב:

והנה בדבר שיטה מקובצת הנ"ל שכתבתי למעלה דרוב אינו דבר ברור נלפענ"ד כעת דבר חדש דדוקא לפטור ולהקל עי"ז הוא דבעי דבר ברור אבל לומר שאינו חייב במצוה בשביל שאינו ברור לא אמרינן עי"ז דהרי יש מ"מ רוב שהיא חיוב מצוה ומה נ"מ בין רוב לודאי ודו"ק היטב וכעין שכתב הריב"ש לחלק לענין ציצית בטלית של שותפי' דחייבים כל אחד דחלקו לא יפטר אבל באתרוג בשותפות או סוכה בשותפות לא יצא דבעינן סוכה ואתרוג ברור חלקו:

והנה דרך אגב אזכיר מה שהראני תלמידי הבחור החשוב כמר אלעזר ביק נ"י דברי המרדכי בפ"ק דחולין שהביא ראיית התוס' דחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה מהך דפרה אדומה ושם הוסיף המרדכי מהך דיליף ממכה אביו ואמו ודלמא טריפה נינהו ואמאי הא עכ"פ יש לאב שנה שהרי יש לו בן וא"כ יש לו חזקת כשרות והיא תמיה גדולה דבש"ס אמרו ודלמא לאו אביו הוא והוא גרס דלמא טריפה הוא וגם הוא תימה דבאביו ואמו חייב אע"פ שהן טריפה כדאמרו בהנחנקין דף פ"ה א"ה אחר נמי אחר גברא קטילא קטיל וכן קי"ל ביו"ד סי' רמ"א ובתוס' ריש נדה ג"כ הגירסא בתוס' ממכה אביו ומחקו הגאון מהרי"פ ובאמת שכן היא במרדכי. והנה הקושיא השניה שבאביו ואמו חייב אף בטריפה שהיא לכאור' תמיה עצומה השבתי בפשיטות דכל הטעם דבנו חייב הוא לפי שבנו חייב במכה שיש בו חבורה לבד וא"כ מה נ"מ אם הוא טריפה הא מ"מ הכהו מכה שיש בו חבורה ושאני אחר דצריך שימיתו וא"כ הוה גברא קטילא ולפ"ז אם נימא דלא אזלינן בתר רובא ודלמא לאו אביו שוב אינו חייב על מכה אביו ואמו דדלמא טריפה נינהו וא"כ שפיר למדו מזה דאזלינן בתר רובא ועל זה שפיר הקשה המרדכי דהא עכ"פ יש לו שנה שנולד דודאי אם אנו מסופקים אם זה בנו עכ"פ יש לו שנה לאיש הזה ונעמידו בחזקת כשרות. אך עדיין קשה דכיון דע"כ מכח דדלמא לאו אביו הוא הוה הקושיא ואם כן למה לו להש"ס להקשות מכח דלמא טריפה הוא. אך נרא' דהנה התוס' הקשו דנימא דנוקי האם בחזקת צדיקת וכוונתם דאף דלהס"ד דלא אזלינן בתר רובא מכ"ש דל"מ חזקה דרוב עדיף מחזקה וכמ"ש התוס' שם וצ"ל דעכ"פ ברוב עם החזקה אפשר דאזלינן בתר רוב ולפי זה כיון דיש כאן שני מיעוטי' מיעוט דדלמא לאו אביו הוא ומיעוט דדלמא טריפה הוא ל"מ רוב וחזקה כיון דרוב וחזקה לא מעלות נינהו רק דבשניהם יחד אזלינן בתרי' כל שיש תרי מיעוטים מצטרף ונעשה פלגא וכדאמרו בקידושין דף ע"ג אף דמיעוט דשריפה אינו רק אם נימא הך מיעוט דלאו אביו הוא ומשולבות הן בכ"ז להס"ד לא הי' שוב הרוב וכ"ש החזקה וכל שיש תרי מיעוטים גרע להרוב ודו"ק היטב:

והנה במ"ש למעלה ליישב קושית הפרמ"ג בסי' שכ"ח עפמ"ש האחרוני' ליישב קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל דרוב שכבר הוחזק מועיל לפע"ד כעת דגם דו"ז הגאון ז"ל שפיר סבר דרוב שכבר הוחזק מועיל רק דמכל מקום הקשה דבבת כהן מהראוי שלא יהי' מועיל דהרי התורה גלתה הטעם דאת אביה היא מחללת ואמרו בסנהדרין דלכך ראוי להחמיר משום שאביה מחללת וא"כ כל שהתור' גלתה דאביה מחללת מהראוי שיהי' ודאי וכעין שכתבו בשיטה מקובצת דעשירי ודאי ולא ספק ואף רוב לא מועיל הוא הדין כאן כל שהתור' אמרה בשביל שאביה מחללת א"כ בעינן דבר ברור שהוא אביה ודאי. מיהו זה אינו דא"כ לא משכחת לה אב ודאי וא"כ לעולם לא תהי' נשרפת וע"כ דהתורה גלתה כאן שרוב מועיל ומה גם אדרבא בשביל שכתוב הטעם דאביה מחללת והרי באמת לכל הדברים הוא אביה דאזלינן בתר רוב וא"כ אביה מחללת דהוא אביה ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרכ"ו ט"ז למב"י יום ב' דר"ח אייר למדתי בחולין דף י"א שכתבו שם דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ואמרתי הטעם דהנה בהא דאמרו דיליף מרוצח דאזלינן בתר רובא ושמעתי קושיא בשם הגאון מו"ה עזריאל הורוויטץ אבד"ק קראשניק ולובלין ז"ל שהקשה דהא פיקוח נפש לא אזל בתר רובא ואמרתי דל"ק דזה בישראל כשר אבל כאן באמת ע"פ רוב נתחייב מיתה ובכה"ג כל שהוא רשע ומצוה לבערו מן העולם כדכתיב ובערת הרע מקרבך אם כן לא מקרי פיקוח נפש דהא הוא רשע למות ובכה"ג אזלינן בתר רובא. וכעין זה כתב הנימוק"י פרק ששי מיבמות דלכך במלקיות קי"ל כרבי כיון דגברא בר מיתה הוא מקרבינן ליה המיתה דמפקיר עצמו לעבירות חמורות ע"ש והוא הדין כאן. ולפ"ז זהו בחד מיתה אבל ממיתה למיתה כיון דכבר נתקיים ביעור הרע במיתה קלה למה נחמיר עליו במיתה חמורה הא לענין זה שוב הוה פיקוח נפש דאף חיי שעה חיישי' ומה קיים בזה הביעור הרע וז"ב. ובזה מיושב קושית הגאון מוהר"ץ ז"ל דשם דלא נקטי לאותה כלל שוב אזלינן בתר רובא אף ממיתה למיתה כיון דכבר נתקיים ביעור הרע במיתה קלה וז"ב: ובלא"ה יש לומר דבשלמא התם שפיר מקיימינן ביעור הרע במיתה קלה וא"ל דאכתי לגבי מי שנתחייב מיתה חמורה שעונשו חמור לא נתקיימה הביעור הרע בזה דהא עבירתו חמורה. דזה אינו דאטו יקרה תמיד שיתערב וא"כ באמת יתירא לעשות רע שמא יתחייב עונש החמור אבל בת כהן שזינתה אם לא ניזיל בתר רוב שוב לא יתבער הרע שהרי ראויה לעונש חמור. ובזה מיושב היטב הא דאמרו בסנהדרין דף ע"ט ע"ב גבי הנסקלין בנשרפין דר"ש אמר נידונין בסקילה שהסקילה חמורה ורבנן ס"ל בשריפה ששריפה חמורה ואמר ר"ש אלו לא היתה שריפה חמורה לא נתנה לבת כהן ותמהו המפורשים דמה שייטיה לכאן בפרק ארבע מיתות היה לו לומר זאת. ולפמ"ש אתי שפיר דזה אמרו ר"ש ורבנן לטעמייהו דהרי בנסקלין בנשרפין ס"ל לר"ש דנדון בקלה מטעם דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וע"ז קשה מבת כהן לזה אמר ר"ש דאדרבא כיון שהעביר' חמורה מהראוי שתהיה בחמורה דאל"כ לא יתבאר הרע ודו"ק:

ודרך אגב אבאר מה דאמרו שם וכי תימא משום איבוד נשמה דהא ננוליה והדבר תמוה דאדרבא אי לא נבדוק לא נוכל להרוג הרוצח ועיין שו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' ר"י מ"ש בזה ולפענ"ד דהכוונה היא דשמא משתכח טריפה לא נהרוג לזה ולכך מותר לנווליה והקרא דכתיב ברוצח דנהרג היינו בלא משתכח טריפה וכמ"ש רש"י וא"כ שפיר משום איבוד נשמה בדקינן ליה. ולפמ"ש יומתק יותר דבאמת הוה פיקוח נפש רק כיון שהוא רשע אזלינן בתר רובא א"כ זהו כשההרוג הוא שלם ואם היה טריפה שוב אינו רשע כל כך ושפיר בדקינן ליה ואם לא משתכח טריפה ודאי נהרג ודו"ק. עוד יש ליישב קושית הגאון מוהר"ץ הנ"ל דהנה בסנהדרין דף ס"ט פלפל הש"ס אי אזלינן בדיני נפשות בתר רובא ופירש"י דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וא"כ אף דמסקינן דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא היינו כמו דאמרו במכות דף ז' שאף הם מרבין שופכי דמים בישראל ולכך אזלינן בתר רובא ולפי זה ממיתה למיתה דשוב לא ירבו דמים בישראל שוב מהראוי שיהי' והצילו העדה ולפי זה בבת כהן שזינתה שאם לא ניזיל בתר רובא לא תענש באותה מיתה כלל לא שייך ושפטו העדה דהרי התורה רצתה להחמיר בבת כהן שתהי' נענשה בעונש גדול. ובזה יש לפרש המשנ' בסנהדרין הנ"ל. והנה בהא דפלפל אי אזלינן בדיני נפשות בתר רובא הקש' בחידושי הר"ן שם דהא יליף בחולין דאזלינן בתר רובא מרוצח ע"ש. אמנם לפענ"ד נרא' דשאני התם דאם לא ניזול בתר רובא יפטרו כל הרוצחים וזה ודאי דרוב רוצחים אינם טריפה ואיך נפטר בכללות אבל שם במקרה שקרה דאמת אם יהי' לה בנים תהרג שפיר ול"ש חשש איילונית שוב פלפלו אם ניזיל בדיני נפשות בתר רוב ולפ"ז ממיתה למיתה שקרה מקרה שנתערב בכה"ג לא אזלינן בתר רובא ולפ"ז בבת כהן דיפטרו כל בנות כהונה בזה ודאי אזלינן בתר רוב ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף