שואל ומשיב/ב/ב/יא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן יא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד:

ע"ד שהבאת קושית הפ"י ריש הזהב בהא דהכסף אינו קונה את הזהב והקשה דלמה לא יקנה דהרי התוס' הקשו דאם נימא דמעות אינן קונות יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעליה וכתבו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואם כן לא יוכל לומר נשרף זהבך בעליה דניהו דטבעא הוי אין לו שמירה רק בקרקע לפענ"ד לא קשה דע"כ לא כתבו התוס' דעל המעות נעשה שומר רק על המעות שקונה אם כן נעשה עכ"פ שומר חנם אבל על הזהב שנקנה ללוקח פשיט' דאסור להשתמש בו ומיד שנתן לו המעות נעשה של הלוקח ואם כן שפיר לא נעשה שומר שלו דכל היכי שהיא ברשותו של לוקח היא וא"ל כיון דלא יחד לו הזהב ויכול לתת לו זהב אחר א"כ יכול להשתמש בו עדיין דזה אינו דע"כ מיירי שיחד לו המעות דהיינו הזהב דאם לא כן לא שייך שיקנה דהו"ל דבר שאינו מסויים דלא קני וגם יקשה קושית הפ"י השני' דאם כן איך שייך שיאמר לו נשרף מעותיך דהא לא ייחד לו הזהב אבל באמת אתי שפיר בפשיטות דע"כ מיירי כשייחד לו הזהב דאל"כ לא קנה הזהב כלל דהו"ל דבר שא"מ וכיון דייחד לו שוב אסור להשתמש בו ולא נעשה שומר כלל דכל שקנה הלוקח ולא קיבל שמירה על זה אף שומר חנם לא הוי וז"ב לדעתי וע"כ לא כתבו דהוי שומר חנם רק על המעות שמקבל ולא על הזהב שצריך ליתן לו ועיין בתוס' עירובין דף פ"א ד"ה שמא ובאמת שקצת צ"ע בדברי התוס' בעירובין שכתבו דלא הוי רק שומר חנם על המעות והרי כתבו בהדיא בסוף הדיבור דבמעות הו"ל שומר שכר כיון דיכול להשתמש בו וצ"ל דבהס"ד לא ידעו עדיין סברא זו ועיין מהרש"א שם. ומן האמור יש לתמוה על הסמ"ע בסי' קצ"ח ס"ק ז' שהקשה קושית התוספות הנ"ל יאמר נשרפו מעותיך בעלייה ומאי קושי' דהא באמת כבר חידשו התוס' דנעשה שומר שכר על המעות וע"כ נרא' דלזה נתכוין הסמ"ע במה שתיקן בסוף הספר והובא בש"ך שם ס"ק ד' דהיינו כשיחזור הלוקח דבזה לא נעשה שואל ואם א"ל טול אף על גניבה ואבידה פטור ודו"ק ובאמת שצ"ע על הש"ך שלא הזכיר שכל דברי הסמ"ע מבוארים בתוס' ב"מ דף מ"ג ודף מ"ו ובעירובין דף פ"א וראיתי בדרישה שהזכיר כן מחולין דף פ"א וצ"ל עירובין דף פ"א עכ"פ דברי הסמ"ע נכונים ודו"ק. אבל אם כי ישבתי כוונתו מכל מקום אין דבריו מוכרחים דממנ"פ אין לחוש דאם יחזור המוכר יתחייב אף באונסין כמ"ש במ"ז ואם המוכר אינו חוזר רק שהלוקח יחזור כיון שבאמת אינו רשאי לחזור ועומד במי שפרע פשיט' דאין אנו אחראין לרמאין ולמה נעשה לו תקנה וקושית התוספות לא היה רק להס"ד דגם המוכר אינו חייב בשמירה ודו"ק:

שוב מצאתי בספר נתיבות המשפט ח"ב סי' קצ"ח שהקשה קושית הפ"י וכתב כעין מ"ש אלא שלא הזכיר שהיא קושית הפ"י וגם לא ביאר דלמה אינו חייב בשמירה ולפמ"ש הדבר ברור דע"כ בייחד לו אותו הזהב מיירי דאל"כ בלאו הכי ל"ק דהו"ל דבר שא"מ ועיין בחו"מ סי' רמ"א דדבר שא"מ ל"ק וע"כ דמיירי בדבר מסויים אותו המעות דוקא ואם כן שפיר כל שקנה שוב לא הוי באחריותו כמ"ש הב"י סוף סי' קצ"ח לענין חטים בהדיא ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"י מ"ש בענין הלז וצ"ע שלא הזכיר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בענין דבר שא"מ. וגם צ"ע מה שהחליט דדבר שבקרקע כל מעשיה אינן נחלטין אלא בשטר ואינו נאמן ע"פ וצ"ע מהא דאמר בב"ב דף ג' כשקנו מידן ברוחות הרי דנקנו הרוחות בשעה שביררו להן וקנו מידן שלא יחזור והרי לענין הוצא אמרו שם הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא משמע דברוחות מועיל בע"פ וצ"ע. ובגוף קושית הפ"י הנ"ל נלפענ"ד דבר חדש דלענין הכסף שיקנה את הזהב כיון דשניהם מעות ומחוייב לשמור שתיהם זה שלוקחו מידו וזה שצריך ליתן לו אם כן הו"ל כשמור לי ואשמור לך דמבואר בסי' ש"ה בחו"מ דהו"ל שמירה בבעלים ועיין בסמ"ע הטעם דלא רצה לשאלו עד שישמור לו וכאן בודאי לא רצה לשאלו את הכסף עד שישמור לו הזהב ואם כן יהיה שמירה בבעלים דפטור אף מפשיעה ושפיר יאמר לו נשרף זהבך אבל כשלא יקנה לא יוכל לומר נשרפו מעותיך דהיינו הכסף דאם לא קנה הזהב לא נעשה שומר על הזהב דלא קנהו הלוקח כלל ואם כן כיון שבמעות נעשה ש"ש ואף שואל לדעת הפוסקים ואם כן יתחייב ולכך ל"ק במעות ודו"ק:

ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בדף מ"ו ש"מ מטבע נעשה חליפין והקשו בתוס' דיאמר לו נשרפו חיטך בעליה והקשה המהרש"א דאמאי לא הקשו לעיל מיניה גבי מעות במעות וכתב דבמעות במעות ל"ש לחוש לאוקמא ברשותיה שיהי' טרח ומציל. ודבריו סתומים וחתומים דלא נודע סברתו למה לא שייך זאת במעות וגם אם כן למה אין הכסף קונה את הזהב וראיתי בפ"י שכתב דלכך במעות במעות לא שייך הגזירה משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ודבריו תמוהים דאם כן למה אין הכסף קונה הזהב וכמו שהקשה בעצמו וע"כ צ"ל לשיטתו דל"פ חז"ל וכמ"ש בסוגי' וא"כ גם בחליפין שייך זאת. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דשייך הגזירה אף דבמעות חייב בשמירה ואין לו שמירה אלא בקרקע כתבתי משום דלא נתחייב בשמירה דהוי ליה שמור לי ואשאילך. והנה בסי' שמ"ו מבואר דבאמירה בלבד לא נקרא שמירה בבעלים ע"ש ובש"ך ס"ק א' ולפי"ז הא קי"ל בסי' קצ"ה דבקנין חליפין יכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין ומטעם דהיא קנין בחוץ לא בגוף הדבר כמ"ש הע"ש ובש"ך שם ולפ"ז נמצא לא נעשה שמירה בבעלים דלא נתחייב בשמירתו עדיין יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין ועל המעות שקיבל בודאי נעשה שומר מקבלה ואילך דזה קנה גוף הכסף במשיכה ולא יכול לחזור ואם כן הו"ל כשמור לי למחר ואשאילך היום דלא מקרי שמירה בבעלים ולכך לא יכלו להקשות ממעות במעות ודו"ק כי חריף הוא. ועיין בשיטה מקובצת ריש השואל ואף דשם נרא' קצת סתירה לזה ע"ש גבי פרה במשיכה ובעלים באמירה לאחר העיון יש להסכים עם דברינו ע"ש ודו"ק:

והנה במ"ש למעלה בשם הב"י ס"ס קצ"ח דאף ש"ח לא הוי אם מעות קונה אמת שכ"כ הב"י בשם רבינו ירוחם וגם מצד הסברא הוא כן דכל שלא קיבל שמירה במה יתחייב ועיין בחו"מ סי' רצ"א סעיף ה'. איבר' דלפי"ז יקשה למה אמרו הש"ס גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה והיינו שיפול דליקה באונס והא כיון דלא נעשה ש"ח אף בפשיעה פטור. אך באמת בש"ס מקשה והא מאן דשדא דליקה בעי שלומי ולכך הוכרח לומר שמא יאמר לו נשרפו חיטך והיינו שיפול דליקה באונס וז"ב. הארכתי בזה לפי שראיתי בשטמ"ק שהביא שם בשם הריטב"א דהא דפריך הש"ס ולאו שלומי בעי היינו דעכ"פ חייב בפשיעה דהוי ש"ח על המקח אף דמעות קונות וע"ז משני דשמא יפול דליקה באונס ולאו דוקא אונס אלא דאף גניבה ואביד' ע"ש וכפי הנרא' היה לפניו הגירס' ולאו שלומי בעי והיינו שהמוכר יצטרך לשלומי וע"כ דהוי ש"ח. אבל לפנינו הגירס' מאן דשדי דליקה בעי שלומי. וכפי הנרא' בזה תלוי המחלוקת שהבי' רבינו ירוחם שם כל דהמעות קונה אי הוה ש"ח או לא והיינו דתלוי בחילוף הגירסא הנ"ל. עכ"פ יהי' איך שיהי' רבינו ירוחם הכריע דלא הוי אף ש"ח ות"ל כן קיימתי מסבר' דנפשאי. ולפענ"ד עוד ראיה לזה דאל"כ יקשה בהא דאמר גזירה שמא יפול דליקה באונס ואם מוקמינן ליה ברשותיה טרח ומציל וקשה כיון שהי' יכול להציל אם רצה וא"כ אם נימא דהוה ש"ח גם כן היה חייב כמ"ש בשו"ת הרמ"א סי' ק"ו והובא בש"ך חו"מ סי' ש"ג ס"ק ז' והש"ך כתב בהדיא דגם אם היה ש"ח חייב דהו"ל פשיעה וה"ה בזה כיון דאמרינן דהיה לו לטרוח ולהציל וא"ל דלא היה יכול לטרוח ולהציל רק במעות שישכור אנשים שיצילו ובכה"ג פטור הש"ח דזה אינו דעכ"פ ספק הוה שמא היה יכול להציל בעצמו ואם כן הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם והיא קושי' גדולה וכמ"ש הש"ך שם ס"ק יו"ד דאף בש"ח הדין כן וא"כ למה לא יקנה המעות והיא ע"כ יציל דאל"כ יתחייב מטעם מחושואיל"מ. וע"כ דאף ש"ח לא הוי ומטעם שלא קיבל שמירה על נפשו דצריך לומר הנח לפני או שימשוך וגם יסתלקו הבעלים משמירתן וכ"ז לא שייך כאן דהרי לא קיבל שמירה ואדרבה ברשות הלוקח קאי ואם כן הוא חייב לשמרו בעצמו וכמ"ש ודו"ק. ואם חומה היא מיושב היטב קושית התוס' דגם אם נימא דמעות אינן קונות אם כן יאמר לו נשרפו מעותיך בעלייה. ולפמ"ש אתי שפיר דאם אינן קונות אם כן על המעות ודאי הוה ש"ח כיון דלא נתן לו בתורת מקח אם כן ודאי קיבל שמירה על המעות דהרי יכול להשתמש בו ובזה נעשה ש"ח עכ"פ ואם כן לא שייך נשרפו מעותיך דהוי ליה מחויב שבועה ואיל"מ וכמ"ש דבשלמא על החיטין כל שלקחו שוב אינו חייב בשמירתו דהם ברשות הלוקח אבל כל שלא קנה בוודאי הוה ש"ח. ובזה ממילא מיושב קושיית הפ"י דלכך הכסף אינו קונה את הזהב דאם נימא דקנה שוב לא הוה ש"ח וכמ"ש. ובזה יישבתי לנכון הא דאמרו בע"ז דף ס"ג והא חסרה משיכה והיינו כמ"ש התוס' שם דלר"י הפקיעו קנין מעות משום גזירה והקשה בקצה"ח דשם לא הועילו חז"ל בתקנתם דאם ישרפו אף אם נימא דמעות אינן קונות יוכל לומר נשרפו חיטיך דכל הטעם דמחסרה משיכה אף דשכירות נקנה בדיבור כתב הרא"ש הטעם משום דבשכירות א"צ ליתן לו החפץ ודי במעות וכן קי"ל בסי' של"ב בחו"מ ולפ"ז אם ירצה ליתן לה החפץ בעצמו בוודאי טוב וכיון שכן יוכל לומר נשרף הטלה שלך וכיון שבין כך ובין כך יוכל לומר נשרף הטלה שלך אם כן מהראוי שמעות יקנה ע"ש בקצה"ח שנתעצם בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו יוכל לחזור אם כן עכ"פ נעשה ש"ח דהא היה יכול לתת לה דבר אחר בעד הטלה. ואם כן כל שנעשה ש"ח דהיינו או שיתן לה הטלה או מעות בעדו ואם כן הוי ליה מחושואיל"מ וכמ"ש ושם עדיף טפי דהרי באמת ספק הוה אם בדעתו לתת לה הטלה או דמים בעדו וז"ב מאוד ודו"ק. ומן האמור הן נסתר מחמתו דברי הנו"ב מהד"ק חלק חו"מ סי' ל"ו שהאריך לדחות דברי הש"ך בחו"מ סי' ש"ג הנ"ל ודעתו דש"ח לא יתחייב בשריפה דל"מ פשיעה. ולפענ"ד ראיה ברורה להש"ך וכמ"ש. וראיה ברורה ממה דגרס הריטב"א והא בעי שלומי ופירש דהמוכר בעי שלומי דהו"ל ש"ח ואם כן מוכח דגם ש"ח חייב ואף דמשני הש"ס שמא תפול דליקה באונס היינו באונס כי האי דש"ח פטור ובמקום שמבורר שלא היה יכול להציל אבל כל שיכול להציל מקרי פשיעה וז"ב לפענ"ד ודו"ק:

ואגב אזכור מה דק"ל טובא בהא דכתב הרא"ש פ"ק דגיטין בטעמא דתקנו מעמ"ש שזה תקנת הסוחרים שכשאין להם מעות לקנות איזה סחורה ואינם רוצים להמתין עד שיקנו תקנו מעמ"ש וקשה דהא שם שייך הגזירה דיאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה כיון דכבר נסתלק מיד הראשון והיאך תקנו מעמ"ש והא הפקיעו קנין מעות בשביל חשש הלז ומכ"ש של"ש שיתקנו קנין חדש כל דיש חשש הלז וצ"ל כיון דמבואר בחו"מ סי' קכ"ו ס"ט דכל שהשני מדחהו או שהעני חוזר על הראשון לכל הדיעות ואם כן כיון שיש מקום לחזור להראשון אם כן דמי לק"ס שכתבו התוס' בב"מ דף מ"ו דלא שייך הגזירה כל שלא קיבל המעות הוא שומר וכדי שלא יצטרך למיקם עמו בדינא ודיינא וכ"ש כאן דמתיירא שיצטרך לחזור על הראשון ודו"ק היטב ועדיין צ"ע. ומדי דברי זכור אזכור מה שחדשתי בסוגי' שם דר"ש ס"ל כל שהכסף בידו ידו על העליונה ואמרו בדף מ"ט שם דאם הפירות ביד הלוקח וכגון שעלייתו של לוקח מושכרת ביד המוכר דלא שייך הגזירה דנשרפו חיטיך בעלייה דהלוקח טרח ומייתי לה. והדבר יפלא דאטו הלוקח תמיד שם שיוכל לטרוח והא כבר השכירו להמוכר ועיין לח"מ פ"ג ממכירה ה"ו. והנרא' בזה דהנה הרמב"ם שם כתב הטעם משום דחצרו קונה לו שהמקח ברשות הלוקח וכמ"ש ה"ה ותמהו הכ"מ והלח"מ וגם ה"ה בעצמו הרגיש דבש"ס אמרו טעם אחר דל"ש התקנה דהוא טרח ומציל והנרא' בזה דהנה באמת צריך להבין דאיך תקנה לו החצר ללוקח הא מושכר למוכר ואף דקי"ל בסי' ר"ס ס"ד דהמשכיר והשוכר שניהם שותפים במציאה שבא בחצר והרי קי"ל דחצר השותפין אין קונין זה מזה והיאך תקנה לו החצר להלוקח לענין דבר של השוכר הא אין קונין זה מזה וצ"ל דהו"ל כאילו גלה דעתו השוכר להמשכיר שרצונו להשאיל לו אותו מקום וממיל' קונה אף בחצר השותפין וכמ"ש במחנה אפרים סי' וא"ו בהלכות קנין חצר אבל באמת צריך להבין היאך נימא דהוי כגילה דעתו הא אדרב' מעות אינן קונות ולמה יאבה שיקנה לו חצרו. מיהו יש לומר כיון דאם לא יקנה לו חצירו שוב יהיו המעות באחריותן וכמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ג דאל"כ יוכל לומר נשרפו מעותיך בעלייה ואם כן אם יוזל ויאבה הלוקח לחזור בו יתחייב באחריות המעות ואף דאם יתייקר יאבה המוכר לחזור בו ולא ניחא לי' דליקני מ"מ י"ל דעל זה הסכים המוכר דכיון שיש צד ספק להיפך ונכנס בספק הלז שפיר אמרינן דמסתמא כיון שקיבל המעות ויש מקום שתקנה לו חצירו מסתמא נתרצה להשאיל לו מקום כיון שיש צד ספק וכעין מ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז לחלק בין אומדנא דהיכי דתלוי בדעת שניהם או שתלוי ביד הנותן לבד ע"ש וז"ב. ולפ"ז לר"ש דס"ל כל שהכסף בידו ידו על העליונה אם כן כיון שהלוקח לא יוכל לחזור לא שייך לומר דחצירו קנוי לו דהא היא חצר של שותפין וא"ל דמסתמא נתרצה להקנות לו המקום כדי שיקנה דלמה יעשה זאת כיון שאם יוזל הלוקח לא יוכל לחזור ורק המוכר אם כן אינו תלוי רק בדעתו לבד למה יעשה זאת ולכך הוצרך בש"ס דקאי שם אליב' דר"ש דס"ל כל שהכסף בידו ידו על העליונה הוצרך לתת טעם משום דלא שייך התקנה דהלוקח טרח ומציל. ובזה מיושב היטב דברי רבינו דלדידן דשניהם יכולין לחזור שפיר נתן רבינו טעם דחצר קונה לו למשכיר. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דניהו דיש לחוש שמא לא יהי' הלוקח בביתו להציל מ"מ שפיר ניחא לי' להמוכר להקנות לו החצר וא"ל דלמה יעשה זאת דז"א דשפיר רוצה להכניס עצמו בספק דלמה יתחייב באחריות וא"ל דלמה לו זאת כיון דהלוקח לא יוכל לחזור דזה אינו כיון דבאמת מהראוי שהמעות יקנה דע"פ הרוב לא שייך התקנה דשמא יאמרו שוב לא חש ר"ש לעקור התקנה כיון דבאמת יש קנין חצר נמי ומן הסתם אמרינן דניחא לי' להקנות: אחר זמן רב ושנים רבות כשלמדתי ברמב"ן על בכורות מצאתי במהרי"ט אלגזי שם והיא בספרו דף צ"ה ע"ג שהאריך שם להקשות אמאי בפודה בתוך שלשים יום כתב רש"י דהמעות מתנה ומשמע דס"ל דבכל מקח טעות מחוייב להחזיר המעות בעין והרי התוס' והרא"ש בפ"ב דקידושין כתבו במכר דבר האיסור דהוי המעות גזל אפילו הכי הוי הלוא' דלהנפקינהו נתנן אף שיהי' מקח טעות וה"ה בזה הוי עדיין בטעות והמעות נעשו הלוא' ע"ש שהאריך בחלוקים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהמוכר קיבל דמים אם כן הא באמת לא קנה במות לבד ויכול המוכר לומר נשרפו מעותיך בעלייה וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות בעירובין דף פ"א דנעשה שומר שכר על המעות דיכול להשתמש בהם ואם כן ע"כ דנתנן לו שיוציא אותם מה שאין כן כאן דנתנן לו לפדיון ולפי טעותו נפדה תיכף כשנתן לו המעות ולכך אסור להשתמש בו כל שאין פדיונו פדיון וז"ב מאוד:

ואגב אזכיר מה ששאל אותי עלם משכיל בהא דתקנו משיכה כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה וע"ז הקשה דאכתי מה הועיל אף שלא קנה מכל מקום לא יציל דאם ישרף עכ"פ חייב במי שפרע ואם כן כשזה תפס המעות א"כ יוכל לומר דאני תופס בשביל שאתה חייב לצאת י"ש במי שפרע ומהני תפיסה כל שחייב לצאת י"ש. והשבתי בזה דעכ"פ כיון שמפסיד כל המקח ל"ש מי שפרע כמ"ש התוס' וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' ר"א ואם כן כשיפסיד כולו לא שייך מי שפרע. ובלא"ה המעיין ברש"י בב"מ דף מ"ו ימצא דלכך תקנו שלא יקנה במעות דאז יטרח ויציל כיון דאם יתייקר יוכל לחזור בו ואם כן אין התחלה לקושיא דסוף סוף יטרח ויציל כשיוכל לחזור בו. איברא דצ"ב הא דאמרו בע"ז דף ס"ג והא מחסרא משיכה ופירשו התוספות דקאי אף לר"י דהא חז"ל הפקיעו קנין המעות ואין חל האתנן והא כל דחייב במי שפרע לא שייך מחסרא משיכה ולכן הקשה בקצה"ח סי' כ"ח על הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ע"ב גבי הני דכרי דהקשו התוספות דהא לצאת י"ש חייבין ואמאי לא קברם רב וכתב הר"ן בשם הר"ם דל"ד להא דאתנן אסרה תורה אף בבא על אמו משום כיון דחייב לצאת י"ש משום דשם חייב אדם לקיים דיבורו אף שאינו חייב מן הדין מה שאין כן שם דכל שאינו חייב מן הדין לא ניתן להשבון וע"ז הקשה דאם כן מחסרא משיכה והקשה הקצה"ח דאם כן מאי פריך והא קא מחסרא משיכה והא מכל מקום חייב לקיים דיבורו כיון שהבטיח לה. והנה בתשובה אחרת כתבתי שדבריו תמוהים וכעת אני אומר דלפי דבריו קשה בפשיטות דהא עכ"פ חייב במי שפרע והיינו משום דחייב לקיים דיבורו ואפ"ה פריך והא קא מחסרא משיכה וע"כ דכיון דעכ"פ בשכירות אף שהבטיח לתת זאת מכל מקום שכר פעולה יכול לתת אחרת בעדו כמ"ש הרא"ש והר"ן שם וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' של"ב ואם כן לק"מ דמצד חיוב לקיים דיבורו מכל מקום יכול ליתן אחרת בעדו. ובלא"ה לק"מ דבמקח הנעשה באיסור לא שייך מי שפרע כמבואר בחו"מ סי' ר"ח. ומזה אני תמה על מ"ש הרד"ך דגבי אתנן חל האתנן משום דחייב לקיים דיבורו דהא לא עדיף מחיוב מי שפרע דלא שייך מי שפרע במקח הנעשה באיסור. ואולי יש לחלק דשם האיסור יהי' נעשה ע"י קיום המי שפרע ויהי' ריבית ובזה אמרינן דלא שייך מי שפרע ואינו חייב לקיים דיבורו בזה אבל כאן המי שפרע חייב על שהבטיח לתת אתנן ומה ענין למה שנעשה בהביאה איסור מכל מקום במה יתוקן החטא ע"י שלא יקיים מי שפרע ואם כן פשיט' דחייב לקיים דיבורו:

שוב נזכרתי דהתומים הקשה בסי' כ"ח דכיון דחייב במי שפרע אם כן חייב לצאת י"ש ואם כן הוי אתנן וכמו דחל אתנן אף דקלב"מ משום דחייב לצאת י"ש. והאחרונים הם ראו כן תמהו דבמקח הנעשה באיסור לא שייך מי שפרע. ולפמ"ש דברי התומים נכונים והן הן דברי הר"ד בחידושי הר"ן הנ"ל דעכ"פ חייב אדם לקיים דיבורו ושפיר הוי אתנן. ובזה גם קושית הקצה"ח על הר"ד הנ"ל קשה טובא דאף דשם לא היה קנין כלל מכל מקום עכ"פ מי שפרע שייך וחייב לצאת י"ש והוה אתנן וכמ"ש בתומים סברא זו ודו"ק:

והנה הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י מראווא הקשה אותי בהא דכתבו התוספות דלכך לא תקנו שמשיכה לא יקנה גם כן עד דאיכא תרווייהו שאם כן יאמר לו הלוקח נשרפו חיטיך בעלייה וע"ז הקשה דהא הלוקח כלי מבית האומן לבקרו אף בלא קייצי דמים חייב כדאמרו בב"ב דף ס"ח וכ"כ בש"מ ב"מ וה"ה כאן אף דלא קייצי דמיה הוה שואל. והנה באמת המעיין שם ובב"מ פ"א ימצא דדוקא בקייצי דמיה ועיין בחו"מ סי' ר' סעיף י"א וסי' קפ"ו ועיין בש"מ בב"מ דביאר כן רק בזבינא חריפא שייך לומר דהוי שואל ע"ש אך באמת אף אם נימא דחייב אף בלא קייצי דמיה וכאן אפשר דעדיף טפי דהוה קייצי אבל כ"ז לא מועיל דזה דוקא בלקחו בתורת שמירה אבל כאן כל דמשיכה לא קני אם כן זה לא קיבל שמירה ולמה יתחייב ושפיר יוכל לומר נשרפו חיטיך בעלייה ודו"ק היטב:

ודרך אגב אומר מה שראיתי במהרי"ק שורש קנ"ג והוקבע בש"ע חו"מ סי' קפ"ז ס"ד באחד שנתן מעות לחבירו לקנות לו חיטים וקנה שמעון והניח החיטין בביתו ונרקבו מחמת הגשמים שירד עליהם ופסק דהוי פשיעה דבתים עבידי דמזלפי והוה כדאמרו בב"ק דף כ"ג סתם דלתות חתורות אצל כלבים וכ"ש גגים לגבי גשמים והביא ראיה דאל"כ למה לא אמר גזירה שמא יאמרו לו שנתקלקלו מחמת גשמים שהם שכיחי יותר משריפה וכדאמרו בב"מ חיטי דקדחי אכלבאי ע"ש וע"כ דזה מקרי פשיעה גמורה וחייב לשלם. ולפענ"ד הדברים צ"ע דאמת דהחיטים מתקלקלים ע"י הגשמים אבל גגים העשוים כהוגן לא שכיח כל כך שירדו גשמים עד שיוכלו לקלקל החיטים וגם בלי ספק לא יוכלו לדור בבית אם יוכל לרדת גשמים כ"כ וגם אף באוצר של חטים שאין דרים בה אם יוכל לירד כל כך גשמים שיוכלו לקלקל החיטים הרי יתקלקל לכל הבית והכותלים ובלי ספק כל בעה"ב נותן עין ולב על זה ול"ש פשיעה בזה ואם יקרה אונס שאף שהגגים היו מתוקנים כהוגן היה רוח סערה שקלקל המסמרים והעצים עד שנתרועע הגג זה הוה יותר לא שכיח משריפה. וראייתו משמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה בודאי אין ראיה דבשלמא שריפה אין בידו להשמר מזה אבל גג בלי ספק כל בעה"ב מעיין ע"ז שלא יתקלקל כל כך הגג וטרח עבורו שלא יתקלקלו הכותלים ושאני שריפה דאי אפשר להשמר מזה ואונס היא וכשקרה השריפה הבעה"ב נותן עין על ביתו ולא על החפצים שאינו שלו ולכך לא יטרח עבור חפצים וחיטים שאינם שלו ולכך אם היה חצר של לוקח מושכרת להמוכר קונה דהלוקח יטרח עבורו. וגם נראה לפענ"ד דכיון דהדליפה לקלקל גם הם ירשלו בכה"ג אינו חייב שומר והרי גם בשריפה כל שנשרפו חפצים שלו גם כן לכ"ע לא הוי פשיעה ואף בטרח להציל חפצים שלו ועל ידי זה נשרף חפצים של אחר דדעת הרמ"א בתשובה הובא בש"ך חו"מ סי' ש"ג דמקרי פשיעה וחלק עליו בשו"ת נו"ב ובתשובה הארכתי לבאר זאת מכל שכן אם נתקלקלו של חבירו גם כן ואם כן ל"ש נדלפו חיטיך בעלייה ואף אם מניח בבית שאינו של שומר מכל מקום גם הבעה"ב יחוש לעצמו ויתקן וע"כ לפענ"ד לולא שאיני כדאי לחלוק אף להבין דברי רבותינו האלו הייתי אומר שהדין צ"ע:

והנה במ"ש הפ"י דלא ייחד לו אותו הזהב ואיך יוכל לומר נשרף זהבך לפענ"ד ל"ק דהרי קי"ל בסי' רי"ד דמראה מת מראהו נפיל ואם כן אדרב' כשלא ייחד לו איזה זהב גם כן יוכל להראות לו אותו שנשרף היה שלו. ולפענ"ד נרא' דבייחד לו הכסף מכל מקום יוכל לומר נשרף כספך דהא כל שהוא להוצאה והוא חריף יותר להוצאה א"כ לא היה הקפידא דוקא לאותו כסף רק שהי' צריך למטבע היוצא ואם כן יקשה דאדרב' הזהב לא הי' לו לקנות הכסף ולהיפך היה ראוי להיות אמנם נראה כיון דנעשה ש"ש במעות שאינם צרורים וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' רצ"ב ס"ק ז' במעות מופקדין אם כן שוב יצטרך לשבע שלא נגנב ואם זה הכסף היה שלו והוא א"י בבירור והו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כמבואר סי' ש"ג ואף להח"ץ החולק בסי' ע"ג על הש"ך דאסור להשתמש היינו בפקדון אבל כאן שקנה כסף וכיון דלא הקפיד על אותו כסף רק שצריך להמטבע שוב יכול לשמש ולתת לו אחרים תחתיהם ואם כן הו"ל ש"ש והו"ל מחושואיל"מ אבל הכסף אינו קונה הזהב דבזהב שאינו להוצאה והיא מחשב לפירי אם כן יוכל להיות שהקפיד דוקא על אותו מטבע שהראה לו ולא יכול להשתמש בו אם כן שוב יוכל לומר זהבך נשרף ולא נעשה שומר וא"צ לשבע ודו"ק היטב כי קצרתי ומיושב היטב קושיות הפ"י שתיהן גם יחד:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף