שואל ומשיב/ב/ב/ט

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן ט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלתי אם יש בידי להכריע במה שנחלקו רש"ל וט"ז סוף סימן תרס"ח אם יוכל לאכול בכניסת יום ש"ע עד הלילה. הנה אם אמנם מי אנכי להכריע בין הרים גדולים בכל זה אחרי שדפקת על דלתי בית המדרש לא אשיבך ריקם. הנה כל דברי הט"ז במחכ"ת יש להשיב על דבריו דמ"ש דאם כן היה אסור לכנוס באותה שעה ל"ק כלום דל"מ אם נימא דיכול לפטור עצמו אם בדעתו בפירוש שיפטור עצמו ועיין בסי' תרל"ט במג"א ס"ק י"ז פשיט' דלא קשה מידי אלא אף אם נימא דל"מ מ"מ כיון שאינו סותר עצמו שפיר יוכל לברך ומה בכך וע"כ לא כתב רש"ל רק באותו קידוש של ש"ע דאז סותר ברכת לישב בסוכה דאם שמיני אין כאן שביעי משא"כ בזה. ובזה נדחה גם כן מה שהקשה בכל יום עד יו"ט בערב שבת יהי' אסור באכילה עד הלילה דלא יוכל לומר יעלה ויבא דזה אינו דמה בכך הא יוכל לומר יעלה ויבא וגם רצה וכעין מ"ש בסי' קפ"ח סי"ו שם אין כאן סתירה דיוכל להיות שהוא יו"ט ושבת אבל כאן יש סתירה דאם שמיני אין שביעי ואם שביעי אין שמיני וכו'. ומה שכתב הט"ז דכיון דקיבל עליו קדושת ש"ע אם כן הוי כל קדושת ש"ע עליו ואין כאן מצות סוכה כלל. במחילת כבודו זה אינו רק לחומרא ולא לקולא ועיין בהגהת ד"מ ואני מוסיף עוד שהט"ז בעצמו סי' תרע"ג כתב בהדיא בס"ק ט' דלקולא לא הוי כן ע"ש ועיין בט"ז סי' רצ"א ס"ק ו' שחולק גם כן על רש"ל וגם שם דברי רש"ל נכונים וכמ"ש בגליון הט"ז שם בזה"ל עיין לקמן סי' תע"ב בט"ז ס"ק א' שכתב בשם אא"ז מהר"ל מפראג כרש"ל ועיין תוס' פסחים דף צ"ט ע"ב ד"ה עד שתחשך ודו"ק ועיין מג"א סי' רס"ז ועיין בהר"ן פרק ע"פ גבי שבת אינה קובעת עד שתחשך עכ"ל. וכעת מצאתי בפר"ח סי' תע"ב שהאריך גם כן בזה ע"ש עכ"פ דברי הט"ז אינם נכונים ובגוף דברי אא"ז הרש"ל קשה לי טובא דאיך יפרנס הא דאמרו בסוכה דף מ"ו ע"ב א"ל ר"פ לאביי לר"י מ"ש סוכה ומ"ש אתרוג א"ל סוכה דחזיא לבין השמשות דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה איתקצאי לבין השמשות וכו' ולדברי רש"ל איך מצי אכיל בין השמשות הא סתרי אהדדי דפשיטא דבין השמשות צריך לברך לישב בסוכה. והנה בשגגה נשאר המקום חלק שהכותב בחוה"מ הניח חלק ואמרתי לבאר כעת דבמה שתמהתי על הרש"ל והט"ז נתיישב לי היטב הא דאמרו במשנה סוכה דף מ"ח סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו ופירש"י לא יתיר אגדים שלה לסותרה דהא כל היום חובתה לישן ולשנן ואי איקלע ליה סעודתא אכיל ליה בגוויה. ושאל אותי החריף מו"ה מרדכי מיזיש נ"י ולמה לו לרש"י טעם זה הא באמת אתקצאי ביום השביעי ואתקצאי לכולי יומא והש"ס לא אמר בדף מ"ו דאי איקלע ליה סעודה רק לענין זה דנימא דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני אבל בשביעי הרי איתקצאי לכל היום והיא הערה עצומה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אם נימא כשיטת רש"ל דאסור לאכול בסוכה בשביעי לעת ערב כשקידש היום של שמיני ואם כן שוב לא אתקצאי על כל היום דהרי לא היה דעתו ע"ז ולכך כתב רש"י דז"א דבאמת מחויב לאכול עד ערב בסוכה ואם כן שוב באמת אתקצאי על כל יום השביעי וגם אתקצאי אף על יום השמיני וזה ברור כשמש ומה מאוד שמחתי שראיתי ברמב"ם פ"ו מסוכה הי"א שכתב גמר מלאכול ביום השביעי בשחרית לא יתיר סוכתו וכו' ואם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה. והראב"ד בהשגות כתב א"י מה זהו. והנה גם לפירוש הה"מ בדברי רבינו ובלח"מ האריך שם בפירוש כוונת הראב"ד. אכתי תימה על הרמב"ם מה השמיענו בזה. ולפמ"ש טובא קמ"ל דה"א דאסור לו לאכול מן המנחה ולמעלה בסוכה קמ"ל דחייב לאכול כל היום השביעי בסוכה אף שקדש יום השמיני וז"ב ופשוט:

והנה על דברי הרש"ל הקשיתי למעלה מדברי הש"ס והגידו לי שבספר חמד משה הקשה כן אמנם באמת על דברי הרש"ל יש ליישב דמשכחת לה שישב כל היום בסוכה ולא צריך לברוכי או דאזיל הש"ס כמאן דס"ל דלא מפסקי לילות מימים ואין צריך לברוכי לישב בסוכה. אמנם על דברי הט"ז קשה יותר שהוא כתב שכל יום השמיני חלף ועבר מצות סוכה כל שקבל עליו קדושת שמיני אם כן כל שהוא ביהש"מ א"צ לברוכי לישב בסוכה כלל ואיך שייך מיגו דאתקצאי. אמנם גם דברי הרש"ל תמוהין דבאמת עכ"פ מוקצה לא שייך בזה דהא באמת אסור לישב בסוכה. אמנם נראה דהנה בהא דאמרו בדף מ"ז לל"ב דלמ"ד שמיני לזה ולזה מיתב נמי לא יתבי נתקשה הריטב"א בחידושיו דהא הוי ספיקא דאוריי' דשמיני ספק שביעי הוה דאוריי' ולמה לא צריך לישב בסוכה מספק ומ"ש הריטב"א בזה דדוקא בעת שלא היו בקיאין בקביעא דירחא הוא דהיה ספק דאוריית' אבל לדידן דבקיאין בקביעא דירחא לא הוה ספק שביעי כלל רק משום שמנהג אבותינו היא ודלמא גזרו שמד ע"כ תקנו יו"ט שני ואם כן אינו רק גזירה דרבנן אם כן הוה רק ספק דרבנן ע"ש וכן נראה מהר"ן שכתב גם כן דאינו ספק תורה וכוונתו גם כן כמ"ש הריטב"א אבל אני תמה מאד שהרי הרמב"ם ביאר בהלכות קידוש החדש פ"ה דהחשבון שאנו מחשבין היא מסוף חכמי הגמר' ועד ימי אביי ורבא על קביעת א"י היו סומכין ע"ש בהלכה ג' ובה"ד שם ביאר דבזמן שסמכו על קביעת ב"ד והיו קובעין על הראיה היו שאר מקומות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם היו עושין שני ימים מספק אבל בזמן הזה שסומכין על חשבון היה מה"ד שלא יעשו רק יום אחד יו"ט רק תק"ח היה שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם ולפ"ז בימי הגמרא בימי רב יוסף ומכ"ש בהקודמים לו היו מקדשין על פי הראיה והיה יו"ט שני מספק ואם כן היה ספק דאוריית' ולמה לא מיתב יתבינן ולא עוד אלא שההפוך מבואר דר"י בריה דר"ש בר שילת לבר מסוכה הוה יתיב ולדידן קי"ל דמיתב יתבינן. ולפמ"ש אדרבא איפכא מסתברא דבימי חכמי הש"ס הי' צריכין לישב מספק ולדידן לא ניתיב בסוכה עכ"פ דברי הריטב"א ברורים. ובזה אמרתי מ"ש המרדכי וכן הוקבע בש"ע סי' תרס"ח בהא דקי"ל מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן דהטעם דלא מברכין דיש היכר על ידי שאין מברכין ולכך אינם עוברים על ב"ת ולכך אין ישינים בסוכה דבשינה לא הוה היכר והדבר תמוה לפענ"ד דאם כן מאי טעמא דמ"ד דגם ברוכי מברכין לל"ק בדף מ"ז שם ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' מ"ם הבין דאותן מ"ד לא חשו לב"ת כלל והיא תימה דלמה לא חשו לב"ת וגם הקשה בנו"ב שם דאם כן גם לישן בסוכה היו צריכין וא"כ מאי פריך שם ודלמא רבנן ס"ל כמ"ד דאם בירך יום ראשון א"צ לברך וקשה למה לא היו ישינים בסוכה ע"ש אבל לפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה באמת לכאורה לא שייך ב"ת כמ"ש הסמ"ק והמ"א סי' ל"א דכל שעושין מספק לא שייך ב"ת וכתבתי על הגליון דכן הוא בתוס' ר"ה דף כ"ח ד"ה ומנא תימרא ובתוס' ישינים ביומא דף נ"ז ד"ה ת"ל אך זה דוקא כשלא היו בקיאין בקביעא דירחא אבל לדידן דבקיאין בקביעא דירחא ואינו ספק כלל רק מנהג בעלמא שייך ב"ת לזה הוצרך המרדכי לחדש דלדידן יש היכר במה דלא מברך אבל בימי חכמי הש"ס לא שייך כלל ענין ב"ת ודו"ק. ועכ"פ יקשה קושית הריטב"א לל"ב דאף מיתב לא יתבינן וקשה מ"ט ואדרבא בזמן הש"ס דהיה ספק דאוריית' דלא בקיאין בקביעא דירחא היה מותר לישב ולא שייך ב"ת כלל ואם כן יקשה למה לא ישבו אמנם נראה דלפמ"ש הרש"ל דכל דיושב ואינו מברך לישב בסוכה הוה עון גדול יותר מאם לא ישב כלל וכוונתו דבאמת בשב ואל תעשה יש כח ביד חז"ל לעקור אבל לישב ולא לברך זה ודאי לא מסתבר ולפ"ז לכך ס"ל דלא יתבינן דבאמת הוה ספק דאוריית' והיה צריך לברך מספק וכיון שאם יברך לישב בסוכה ומקדש של שמיני הוה סתירה גמורה כמ"ש הרי"ף דלכך ברוכי לא מברכינן וכ"כ הרש"ל שם ואם כן יהיה זלזול גדול לכך תקנו שלא יברך כלל וזה טוב יותר דיש כח ביד חז"ל לעקור משום זלזול בקדושת שמיני וגם הוה סתירה ביחד כמ"ש הרש"ל לכך ס"ל שלא ישב כלל וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הנו"ב שם שהקשה בהא דאמרו ללישנ' בתרא נקוט דר"י בידך דר"י בר שילת לבר מסוכה הוי יתיב ותמה בנו"ב מה רבותא דר"י בריה דר"ש ב"ש טפי מר"ה בר ביזנא וכל גדולי הדור דהוו יתבי בשמיני ספק שביעי רק דלא מברכי ולמה יהי' עושין כר"י והרי כל גדולי הדור לא פסקו כן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם דלא יתבי בסוכה אף דהוה ספק תורה היא משום דהוה סתירה דהרי מקדשין בשמיני ולפי"ז זהו בלילה דהוה סתירה גלויה אבל בקידוש היום אין כאן שום סתירה אף שיברך ולכך שם דמיירי שבאו ביום ולכך שפיר הוה יתבין ולא היה סתירה ובלא"ה כיון דהם לא ברכו אם כן לא היה שום סתירה ושפיר יתבי אבל ר"ש ס"ל דהוה עון אז ישבו ולא ברכו ואם כן כל שיצטרכו לברך שוב הוה סתירה גלויה וז"ב. ומ"ש הגאון מוהראו"ו ז"ל ראיה מהרשב"א וריטב"א לפמ"ש אין ראיה דהם אזלו בשיטתייהו דאף בספק עוברים על ב"ת אבל לדידן דקי"ל כתוס' הוצרך המרדכי לחדש דע"י ברכה איכא היכר. ובזה מיושב היטב דברי הרש"ל דלכך בזה"ז כיון שבקיאין בקביעא דירחא ואינו רק מנהג שפיר אסור לישב בסוכה דהוה סתירה אבל בימי חכמי הש"ס דהוה ספק אם כן בעוד יום היה ספק ספיקא ספק שמא עוד יום הוא והוה שביעי וחייב בודאי בסוכה ואת"ל שמא לילה שמא היא שביעי דלא בקיאין בקביעא דירחא ואם כן פשיטא דלא חשו לזלזול וסתירה כל דהוה ספק ספיקא לחיוב סוכה ושפיר הוה מוקצה וז"ב. ובזה עכ"פ דברי הט"ז נדחים דעכ"פ אי אפשר לומר דחלף מצות סוכה דהרי באמת לענין סוכה הוה ספק ספיקא לחיוב ולענין שמיני אין כאן רק ספק אחד ואיך שייך שידחה מצות סוכה שהרי אף ביום השמיני הוה ספק שביעי ואולי גם הט"ז לא כתב רק לדידן אבל בימי הש"ס לא אמר כן ובאמת גם מצד הסברא כן דבשלמא בזמן הזה דאינו רק מכח מנהגא אם כן יש לומר דכל שקיבל עליו קדושת שמיני יותר עדיף וחלף מצות סוכה כיון דבאמת יום השמיני מוכן ועומד לחול אבל בזמן הש"ס איך יוכל לקבל קדושת שמיני מה שיום השמיני בעצמו הוא בספק שביעי וז"ב. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הריטב"א דאיך לא ישבו בסוכה הא הוה ספק תורה דהנה באמת חיוב מצות סוכה היא בכביצה והנה הטור כתב בסי' תרל"ט דבלילה הראשונה חייב בכזית דכמו דחשוב לענין אכילת יו"ט ועיין שעה"מ שהאריך דסעודת יו"ט קובע ע"ש. ולפ"ז נראה לפענ"ד דאם אכלן כזית כזית באופן שלא יצטרפו בכדי א"פ שוב אינו עובר בשמיני ספק שביעי דבאמת עד כביצה מצי לאכול בלי סוכה וא"ל דסעודת יו"ט קובע דזה אינו דממנ"פ אם היא שמיני שוב א"צ סוכה וז"ב כשמש. ואם כן יש לומר דמאי דס"ל דלא יתבינן עושין כן ואין אוכלין בפ"א רק פחות פחות מכביצה ואם כן גם ר"ש דלבר מסוכה יתיב היה עושה כן. ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב הנ"ל דלמה שביק דברי ר"ה בר ביזנא וכל גדולי הדור והכריע כר"י בריה דר"ש ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דהם אכלו בכביצה ויותר ולכך הוצרכו לישב בסוכה משא"כ ר"י בריה דר"ש ודו"ק היטב. והנה התוס' הקשו מלולב דלמה לא תיקנו ליטול בשמיני מספק והנה באמת גם לי היה קשה וישבתי דשאני לולב דאינו רק ספק דרבנן דבגבולין אינו רק ביום ראשון לבד ומצאתי בר"ן שכ"כ אבל אם נימא דבאיתחזיק איסורא גם בדרבנן אסור ואם כן אין מקום לתירוצו ועכו"פ בבית הספק שדייק מדברי הר"ן דלא ס"ל דבאיתחזיק איסורא בדרבנן אסור ולפ"ז הר"ן לשיטתו ודו"ק:

והנה בשמיני עצרת שנת תבר"ך נתחדש לי על מה שהקשיתי על הרש"ל והט"ז דל"ק דבבין השמשות דאיכא ספק שמא שמיני שוב לא הוה תרתי דסתרי וכמ"ש המהרש"ל בעצמו שפיר יתבינן בסוכה כמו בשמיני משא"כ בעוד יום גדול בשביעי דהו"ל ודאי שביעי ומ"מ מקרי אתקצאי דעכ"פ בין השמשות איתקצאי מיהו יש לפקפק דגם ביה"ש הוה ספק ספיקא דשמא יום של שביעי מיהו זה אינו דהוה ספק ספיקא משם אחד וצ"ע בא"ר סי' תרס"ה ודו"ק: והנה במ"ש ללישנא בתרא נקיט דר"י בידך דר"י בריה דרב שילת עביד כוותיה תמה בנו"ב שם דמה רבותא דר"י ב"ש נגד ר' ביזנא וכל גדולי הדור דלא עבדי כוותיה והנראה עפמ"ש בעירובין מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני ששנו דברי ב"ש ודבריהם ולא עוד אלא שהקדימו דברי ב"ש ופירשתי בחידושי עפמ"ש המורה בטעם דכולו זכאי חייב מפני ששכל אנושי עליו לטעות רק כשבא ע"ד הוויכוח הוא יכול להתברר ולכך כל שכולם אמרו זכאי ולא בא לוויכוח יוכל להיות שכלם טעו ע"ש ולכך ב"ש שלא שנו רק דבריהם ולא שנו טעם ב"ה לכך יוכל להיות שטעו אבל ב"ה שבחנו דברי ב"ש ודבריהם אם כן בא לכלל ויכוח ולא עוד אלא שהקדימו דברי ב"ש ובחנו טעמם ומצאו שאינו נכון לכך הלכה כמותם והארכתי בזה ולכך מכל גדולי הדור אין ראיה שיוכל להיות שלא בחנו דברי מי שכנגדם. אבל ר"י בר"ש שאמר דבריהם ודברי ר"י וידע היטב הטעם שנחלקו ואפילו הכי יתיב לבר מסוכה ע"כ שהדין עמו ועיין רש"י מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר. ומ"ש והלכה מיתב יתבינן אף שכבר אמר שנקוט דברי ר"י בידך נ"ל דהיא הכרעה דלל"ב נחלקו בגוף הישיבה ולל"ק נחלקו בהברכה אם כן לכך הכריעו הש"ס דמיתב יתבינן דלל"ק כל גדולי הדור ישבו ולל"ב עכ"פ יש רב דס"ל דמיתב יתבינן ולכך הכריעו כן ואין זה ענין להכרעה שלישית דכאן כבר נתבאר סברת מחלוקתם ולכך הכריע כן ודו"ק כיון דהוא ספק תורה ועל ספק תורה צריך לברך כמ"ש בסי' ס"ז ובפרט היכא דאיתחזק איסורא או חיובא כמ"ש הפר"ח שם בשם הכנה"ג ע"ש וכאן איתחזיק חיובא וכיון שצריך לברך איך יעשה עם הקידוש ולא מצי לאכול כמ"ש מהרש"ל וא"ל דהוא יסבור דגם בשמיני מברכין דהא אנו קי"ל דבשמיני ברוכי לא מברכין ור"י סבירא ליה בהדיא כן דשמיני לזה ולזה ע"ש בדף מ"ז ועיין במג"א סי' תרנ"ב סק"א משמע בהדיא דעל הסוכה מברך ביה"ש ואם כן איך יעשה עם הקידוש והיא קושיא גדולה לפענ"ד וע"כ נראה לפענ"ד דבאמת יוכל לברך לישב בסוכה ומה שמברך הקידוש דש"ע אינו סותר כלל דיכול לקבל עליו קדושת יו"ט מקודם אף שאינו יום שמיני עדיין ואין חשש סתירה בזה. ומדי דברי זכור אזכור מה שהקשו התוס' שם ד"ה דאי דל"ל טעמא דאיתרמי ליה סעודתא תיפוק ליה משום סתירת אהל. ולפענ"ד לא קשה דהרי אמרו בשבת דף ל"א דסותר על מנת שלא לבנות אינו חייב מ"ה וכן כתב הרמב"ם פרק י' משבת הלכה ט"ו וכיון שאינו רק איסור דרבנן הא קי"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות ואם כן לא איתקצאי מחמת בין השמשות דבין השמשות הוא יכול לסתור וא"כ עכ"פ מותר כשנפלה ביו"ט דל"ש איתקצאי לכך צריך הטעם דלמא איתרמי ליה סעודתא ודו"ק. ובזה יש לומר דבר נחמד הא דאמר אביי שם שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר ונדחקו התוס' שם דמאי טעמא לא גזר גם בתשיעי ספק שמיני אטו אתרוג אטו סוכה ולפמ"ש אתי שפיר דבתשיעי ספק שמיני אין צריך בסוכה הטעם דאיתרמי ליה סעודתא רק משום סתירת אהל דשם אסור גם בין השמשות לסתור דכבר אתחזק עליו היום השמיני [ובזה מיושב מה שהקשה הא"ר דבתשיעי ספק שמיני גם בסוכה מהראוי להתיר משום דהוה ספק ספיקא ולפמ"ש אתי שפיר דאסור משום סתירת אהל ודו"ק] ובזה גם בין השמשות גזרו ועיין מג"א סי' שמ"ב דמ"ש ביה"ש גזרו על השבות דמספיקא לא פקע קדושה והוא הדין כאן דכבר איתחזק בין השמשות יום השמיני וכיון שהטעם היא משום סתירת אהל מאי ענין אתרוג לזה דבאתרוג לא שייך סתירת אוהל דבשלמא משום איתרמי סעודתא שייך גם באתרוג דגם באתרוג ראוי ליטול בין השמשות אף שאינו מברך וכמ"ש בחידושי הריטב"א מה שאין כן משום סתירת אהל ודו"ק היטב כי חריף הוא. איברא דלפמ"ש צריך להבין בהא דאמרו בביצה דף למ"ד אבל עצי סוכה לא מהני תנאה ופירש רש"י דאסור משום סתירת אהל ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' והא לא אתקצאי כל בין השמשות דלא גזרו על שבות בין השמשות ואפשר כיון דשם הוה סוכת מצוה ואיכא איסור דרבנן אף ביותר מכדי הכשר סוכה ושייך משום ביזוי מצוה וכדומה ועיין בפ"י ואם כן איכא שני שבותים וגזרו על שתי שבותים ביהש"מ כמ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין. ובזה מיושב מה שהקשה המהרש"א שם דלמה דוקא סוכה של מצוה אסור והא גם בשאר סוכה שייך סתירת אהל ע"ש ולפמ"ש א"ש ויש להאריך שם בסוגיא הרבה. ומדי דברי זכור אזכור במ"ש לי ב"ג החריף מו"ה י"א נ"י בהא דפריך הש"ס ומי מהני בה תנאי והאמר וכו' מניין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה וכו' והדבר תמוה דאכתי מנ"ל שלא מהני בה תנאי ואמר ע"פ מ"ש הב"י או"ח סי' ער"ה לענין נר שהדליקו באותו שבת שהרמב"ן התיר על ידי תנאי והריב"ש חולק דכל דאתקצאי לבין השמשות וכו' ואמר הוא דכל דהאיסור מצד עצמו שייך אתקצאי לבהש"מ כמו נוי סוכה משא"כ התם דאיתקצאי על ידי האור לא בגופו ע"ש ולפ"ז אמר דזו הקושיא דבשלמא כשהאיסור משום סתירת אוהל לא שייך איתקצאי לבין השמשות אבל כיון שחל על עצי סוכה שם שמים לכך מסתבר ליה דלא מהני תנאי ולכך שפיר מקשה ומי מהני בה תנאי עכ"ד. ולדבריו רואה אנכי שנסתר כל ענין מוקצה כשאין האיסור מחמת עצמו ובאמת שלא קי"ל כהרשב"ץ בזה ועיין מג"א סי' רע"ט ס"ק וא"ו דדוקא בעשוי לכבות היא דמהני תנאי ולא בשאר בסיס לאיסור ע"ש אבל באמת המג"א ג"כ לא ראה דברי הרשב"ץ בעצמו שלא נדפס בימיו ומצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ב שהביא דברי הרמב"ן וביארו דזה החילוק שבין נר לשאר דבר דכאן לא הוקצה רק בשביל אורו ולא בגופו והאור אינו רק בעת דלקו וכל שכבה הופסקה הקצאה ובעצמותו אינו מוקצה וכשהתנה עליו לא אתקצאי לגופו ע"ש והב"י קיצר בהעתקה ולפ"ז לענין סתירת אהל דכל שהוקצה משום סתירת אהל ניהו דלא הוקצה לגופו מ"מ אתקצאי לביהש"מ וגם אינו מוכרע אם סתירת אהל לא מקרי מוקצה לגופו ועכ"פ לדבריך אין לך שום מוקצה בעולם וזה מבואר הביטול דכל מוקצה מחמת איסור יוכיח וכמה דברים שאינם מוקצים לגופם וכל הבסיס לדבר איסור לא יהיה מוקצה לדעתו וזה מבואר הביטול:

והנה לשיטת רש"י דמוקצה דרבנן לא שייך לומר מיגו דאיתקצאי וכמ"ש ברש"י ביצה דף ל"א כאן דנפלה ואין כאן רק מוקצה דרבנן לא שייך מיגו דאיתקצאי. ונשאלתי בזה מאחד מתלמידיי. והנה כבר הרגשתי בזה למעלה רק שאני כתבתי מלתא בטעמא דכל הטעם דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי בדרבנן משום דבהש"מ לא אתקצאי דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכמ"ש ש"ב הגאון בעל כסא דהרסנא והרבה מהאחרונים. והנה אותו התלמיד אמר דמקום יש לחלק דבאמת ענין מוקצה יש שתי פנים דבר שאיתקצאי בהש"מ וכל היום היה מותר רק בין השמשות איתקצאי בזה יש לומר כל דאינו רק איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי אבל יש עוד ענין מוקצה שגם קודם יו"ט ושבת לא היה דעת בעלים עליו ולא היה לו הכנה וכמ"ש הריטב"א בסוכה דף מ"ו ולפ"ז כאן שאתקצאי לשבעה ואם כן בתחלה לא היה מוכן ובזה אף שנפחת אח"כ ונשאר איסור דרבנן ל"ש לומר דאינו רק מוקצה דרבנן דהא מקודם היה מוקצה ולא היה מוכן כלל ובכה"ג אמרינן מיגו דאיתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא אף דאינו רק דרבנן. ובזה ישב מה שהקשו בתוס' סוכה דף יו"ד מלגין של טבילים דלמה לא אמרינן מוקצה והעלו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן והקשו האחרונים דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מוקצה ולפמ"ש אתי שפיר דשם גם מתחלה היה טבל ואם כן בכה"ג אף באיסור דרבנן שייך מוקצה. והנה אף שלכאורה הוטב בעיני אבל אין יסוד וקיום כלל דהנה מה שהקשה דכיון דנפלה ביו"ט לא שייך מוקצה דאינו רק מוקצה דרבנן לק"מ דאטו המוקצה היא מחמת סתירה המוקצה היא בשביל שהקצה למצותו ושפיר כתבו התוס'. ומ"ש בהך דלגין לא דק דשם עיקר הקושיא כיון דאמרינן דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן אם כן לא שייך בזה ענין מוקצה וכ"כ בספר בתי כהונה הובא בשעה"מ בהדיא ואם כן אין מקום לדבריו והשיב דקושיתו היא לפמ"ש התוס' בשבת ובכמה מקומות דכל שנפל אין קדושת הסוכה עליו ואינו רק מוקצה דרבנן ובזה א"ש כל דברי התלמיד הנ"ל:

ודרך אגב אזכיר מה שכתב המג"א סי' תקפ"ו דאם עשה שופר ביו"ט דאסור משום נולד דלא עדיף מאילו מונח עליו אבנים. וראיתי בספר אחד מאחרוני גאוני זמנינו שתמה עליו מהא דפריך ריש לולב וערבה אמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת ופירש בחידושי הריטב"א דכל שהיא מצוה קביעה א"א לאסור משום טלטול דרבנן ואם כן גם שופר של תורה איך שייך לאסור משום טלטול דרבנן ולפענ"ד זה אינו דש"ה דהלולב בעצמו היא מוקצה שאינו כלי ואם כן אי נימא דחכמים אסרו לטלטל הלולב בשביל גזירתם וזה אי אפשר לבטל מצות לולב ביום השבת ובזמן שביהמ"ק קיים שמצותו כל שבעה ולכך אי אפשר שיתבטל המצוה ושפיר פריך טלטול בעלמא הוא אבל בקרה מקרה שהשופר או הלולב מונחים במוקצה כגון שנפל עליו אבנים פשיטא דאף במקום מצוה גזרו וז"פ וברור ושפיר הביא ראיה המג"א מנפל עליו אבנים וכוונתו לר"ה דף ל"ג ואני מוסיף מסוכה מ"ג שהצדוקים כבשו אבנים על ערבה והת"ח לא רצו לטלטל רק הע"ה שלא ידעו מהאיסור ואפ"ה אסרו. ובלאו הכי נראה דבר חדש דהנה הר"ן ביאר בר"ה בהא דאמרו ולא עולין באילן מ"ט משום דיו"ט עשה ול"ת היא וביאר הר"ן דהו"ל עשה ול"ת דדבריהם. ולפענ"ד נראה דטלטול מוקצה כל שאין בו משום מלאכה לא שייך העשה דלמען ינוח רק ל"ת של דבריהם שייך בזה דבשלמא כשעשה שופר והו"ל מלאכה רק שלגבי דידן לא הוה רק נולד או שנפל אבנים דעכ"פ הו"ל מלאכה שייך למען ינוח אבל מה שהחכמים גזרו שיהיה מוקצה בדבר דלא שייך מלאכה ל"מ גדר מלאכה ואין כאן רק ל"ת של דבריהם אבל למען ינוח לא שייך בזה ושפיר פריך טלטול בעלמא הוא ולדחי והיינו שאין כאן רק ל"ת בלבד של דבריהם ודחי. ולפמ"ש הרשב"א בשבת דף ק"ל בשם מורו רבינו יונה לבאר הא דאמרו ול"ש לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה שהכוונה דדבר שנתחדש בו מעשה בגופן כמו בישול ואפייה בזה גם אמירה לעכו"ם אסור משא"כ בהוצאה וכדומה דלא נתחדש בגופו מעשה ואם כן גם לענין טלטול שלא נתחדש מעשה בגופו ואינו רק מטלטל מוקצה שפיר מותר משא"כ בעשה שופר שנתחדש מעשה השופר וגם בנפילת אבנים שמקודם היו נטמנים ומכוסים וכעת נתגלו הוי ליה כמו שנתחדש מעשה בגופן וגם בפשיטות יש לומר דלא דמי לשם דשם באמת הקשו התוס' דמאי פריך טלטול הוא והא ראוי למצוה וכתבו כל דלא הוה כלי הוי ליה מוקצה וע"כ שפיר כתב הריטב"א דכל שהיא מצוה קבוע שפיר מקרי כלי וכמו שצורך לכלי כמו כן צורך ללולב ביום הזה ולא שייך לומר דהוי מוקצה אבל מעשה שופר דהו"ל נולד גמור פשיטא דאסור וז"ב כשמש. ואני תמה ע"ז המחבר איך מלאו לבו לחלוק על המג"א הא הרשב"א בתשובה סי' רצ"ז הובא במג"א סי' תרנ"ה שערבה שנתלשה ביו"ט אסור לטלטלה אפילו אין לו אחרת לצאת בו דמוקצה היא ואפילו במקום מצוה אסרו ועיין מוהרשד"ם חלק או"ח סי' כ"ב דרצה להתיר והשעה"מ פ"ב מיו"ט הלכה י"ח כתב דאסור ושניהם לא ראו דברי הרשב"א הנ"ל כמ"ש בגליון המג"א שלי ועכ"פ דברי המג"א סי' תקפ"ו נכונים. ומ"ש המחבר הנ"ל דבסי' תרנ"ה שאני דהאיסור הוא שלא יהנה ממלאכת מחובר באמת ברשב"א אינו מבואר רק בשביל שטלטל מוקצה אסור ועיין תוס' בביצה דף ג' דלפעמים לא שייך גזירה שמא יעלה ויתלוש ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בדף מ"ו איתביה ר"י לר"ל מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן מאי לאו הוא הדין לגדולים לא תינוקות דווקא ופירש רש"י דתנוקות דווקא שלא הקצו למצוה גמורה והיא תימה גדולה דמה נ"מ בין תנוקות לגדולים. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש ומקודם נחקור בהא דאמרו לא לקני איניש לולבא ביומא קמא דיו"ט דמקני קני אקנויי לא מקני. ולכאורה משמע דוקא ביומא קמא אבל ביום שני יכול הקטן להקנות ואף דאינו מקנה בלב שלם מ"מ לא גרע משאול אבל אחר העיון הא ליתא דהרי כל ששאל שלא מדעת קי"ל דשאלה שלא מדעת הוה גזלן וכדאמרו בב"ב דף פ"ח וכן קי"ל בטוש"ע חו"מ סי' שנ"ט ס"ה והרי קטן אין לו דעת. וזה כששאל ממנו הוה כשלא מדעת דל"מ והא דאמרו לא ליקני איניש לינוקא ביומא קמא היינו משום דביום שני א"צ זה הגדול להקנות לו לגמרי כי אם שיתן להקטן בתורת שאלה ואז ממיל' יחזיר להמשאיל דלא נקנה להקטן כלל. אבל ביום ראשון דבעי שיקנה ממש להקטן ממילא הקטן יקנהו דדעת אחרת מקנה לו והקטן לא יוכל להקנות וז"ב. ומעתה הרי כל הטעם דר"י אמר דאתקצאי לכל יום השביעי הוא משום דניהו דהוא כבר יצא מ"מ ראוי לאחרים שיצאו כל היום כמבואר בירושלמי. ולפ"ז זהו דאמרו תינוקות דווקא כיון דהוא אתרוג של קטן ואם כן לא יוכל אחר לצאת בו דכל שהוא כבר של קטן אין יכול הגדול לצאת בו דהא הו"ל שואל שלא מדעת ושוב לא אתקצאי רק למצוה דוקא וכמ"ש ר"ל וז"ב ודו"ק. והנה לכאורה צריך ביאור הא דאמרו מיד תינוקות שומטין את לולביהן ולר"י דס"ד תנוקות אין גדולים לא וקשה הא אף דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו. אבל הר"ן פ"ד דר"ה הובא במ"א ריש סי' שמ"ג דמלתא דנפיק מיניה חורבא כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווים להפרישו ולפי"ז לפירש"י דשומטין היינו שהגדולים שומטין מיד התינוקות וכעובדא דמדרש בהאי חסידא ואם כן נפיק החורבה מיניה דהא כשיראו אנשים אחרים אתרוגים לא ידעו ולא יבינו כי מיד התינוקות חוטפים ויחשבו שלקחו אתרוגים של הגדולים בעצמם והרי הוקצה למצותו והיא קושיא נפלאה. וא"ל דאף זאת לומר דמיד הגדולים לקחו גם כן אינו רק מוקצה דרבנן ולא חשו. זה אינו דהרי גם התקיעה בשבת אינו רק דרבנן והיא חכמה ואינה מלאכה ואפ"ה חשו לזה ואם כן גם כאן נחוש לזה ואולי כיון דלר"י הוקצה לכל היום משום דחזי לאחרים כדאמרו בירושלמי ואם כן מה"ת לחשוד אותם כשיראו שאוכלים ביום השביעי שלקחו לעצמם אתרוגים של גדולים בעצמם הא בלי ספק ניחא ליה לאיניש ליעביד מצוה בממוניה ואם כן מה"ת יפסיד האתרוג וע"כ שלקחו מיד התינוקות ובפרט לפי מה דמבואר במדרש שהביא רש"י דלקחו ממה שמקלקלים התינוקות ואם כן כבר נפסל ואם כן בודאי יתלו שלקחו להם האתרוגים שכבר נפסלו ונתקלקלו ביד התינוקות. ובזה מיושב קושית התוס' דף מ"ה לפירש"י דתינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים הוקצה למצוה גמורה ועל זה הקשו דאם כן היה לו לנקוט של תינוקות דוקא וכוונתם דכפי הגירסא שלפנינו משמע דתינוקות הוא דשמטו אבל הגדולים לא שמטו ולפי' רש"י עיקר הקושיא היא דדוקא אתרוג של תינוקות היא דשרי ולא של גדולים וא"כ הי' לו לנקוט דתנוקות אין דמשמע של תינוקות דוקא. ולפמ"ש אתי שפיר דאגב אורחא קמ"ל דהגדולים אסורין לשמוט ולקלקל רק כל שכבר נתקלקל ביד הקטנים הוא דשרי הגדולים לחטפם מיד התינוקות דאל"כ הרי אסורים להנות מהמוקצה ואף דלא הוקצה למצוה גמורה עכ"פ כל שהתינוקות מקלקלים עדיף טפי ולמה יקלקלו הגדולים המוקצה בידים:

והנה מריש הוה קשיא לי על התוס' שפירשו כפירוש הי"מ שמבי' רש"י וקשה הא רש"י דחה אותו מהמדרש. ומצאתי בחידושי מוהר"ם לובלין שהרגיש בזה וכתב דלא היה לפני התוס' הגירסא כן ברש"י. ואני אומר דאכתי קשה הא מ"מ מהמדרש מבואר דהגדולים לקחו מיד הקטנים והרי היא גזל. אמנם נראה דהנה באמת רש"י ותוס' בפירוש ראשון כתבו דלא שייך כאן גזל משום דעושין כן דרך שמחה ועיין באו"ח סי' תרצ"ו ס"ח בהג"ה דמבואר כן לענין סעודת פורים. ומקורו משו"ת מהר"י מינץ סי' י"ז ומהתימה שמהר"י מינץ לא נסתייע מכאן שכן מבואר בהדיא ברש"י ותוס'. ומצאתי בביאורי הגאון החסיד מוהראו"ו ז"ל שכפי הנראה הרגיש בדברי תוס' הנ"ל ועכ"פ מבואר שם במהר"י מינץ דלפניו ולאחריו אסור רק בפורים עצמו כיון דאינו עושה בשביל שום דבר רק לשמחה בלבד ולפי"ז הנה תלוי בזה דאם נימא דבאמת הוקצה לכל היום אם כן פשיט' דאסור לגזול דבאמת ניהו דהתינוקות עושין כן שלא כדין ותינוק שאוכל נבילות אין מצווים להפרישו. אבל עכ"פ זה הגדול אסור לחטוף דלא שייך שעושה כן בשביל שמחה דהא הוקצה למצותו ואם כן שפיר אמרו תינוקות אין גדולים לא אבל במדרש שם מבואר דלקח ממה שהתינוקות מקלקלים ואם כן כבר נפסל מלצאת בו שפיר היה מותר להחסיד לחטוף מידם דעשה כן בשביל שמחת מצוה ולמצוה לא היה ראוי וז"ב ודו"ק. והנה מ"ש רש"י דלא הוקצה למצוה גמורה נלפענ"ד דרש"י לשיטתו דס"ל בביצה דף ל"א דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרי' מיגו דאיתקצאי ולפ"ז מה שנתקצה בשביל הקטנים זה לא הוה מצוה גמורה ולא הוקצה רק מחמת מצוה דרבנן ודו"ק היטב:

והנה הלא מראש הקשיתי על הרש"ל והט"ז וכעת שנתרח"י ליל הו"ר אמרתי לרשום מה שנתחדש לי והנה בהא דאמרו בסוכה דף מ"א סוכת שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר סוכתו אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה ופירש"י דלכך לא יתיר את סוכתו משום דאי איקלע ליה סעודה אכיל לה בגוה הרי דאף מן המנחה ולמעלה ראוי ומותר לאכול בסוכה ומבואר דלא כהרש"ל. הן אמת דלפי זה יקשה דאם כן לפי מה דקיי"ל דאם אכל וקידש עליו היום פורס מפה ומקדש ואם כן לפמ"ש המרדכי דלכך בשמיני מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן משום דבאכילה יש היכר מה דלא מברך. ולפ"ז כאן שכבר אכל ואין צריך לברך שוב שייך בל תוסיף. הן אמת דגוף דברי המרדכי יש חשש בל תוסיף לכאורה כיון שעושה מחמת ספק שביעי לא שייך בל תוסיף כמ"ש המג"א סי' ל"א דלכך מותר להניח תפילין בחוה"מ ולא שייך בל תוסיף עמ"ש שם על הגליון מכאן וכ"כ עושה מחמת ספק וצריך לומר דכאן שאני כיון דבאמת הוא שמיני והרי אם יעשה מלאכה ילקה וכל שאוכל בסוכה הרי הוא מוסיף דהרי הוא ודאי שמיני לכל דבר לכך הוא צריך היכר שלא לברך. אמנם נראה דזה דוקא אם אכל בסוכה כל השבעה ימים ואח"כ כשאוכל בשמיני שייך בל תוסיף והיינו שמוסיף על הימים שהתורה אמרה שבעה ימים והוא מוסיף עוד יום אחד אבל כל שלא אכל שלא היה במקום סוכה ובא לסוכה בשמיני שוב לא שייך בל תוסיף דעכ"פ רוצה לקיים מצות סוכה מספק והרי ר"א ס"ל בסוכה דף כ"ז דמי שלא אכל ליל יו"ט ראשון ישלים ליל יום טוב אחרון רק שחכמים ס"ל שהוא מעוות לא יוכל לתקן וזה דוקא שם שהוא יכול לישב ולא ישב. אבל במקום שהיה פטור מסוכה ובא בשמיני לסוכה ורוצה לקיים מצות סוכה פשיט' דלא שייך בל תוסיף. ובזה אני אומר מה דאמרו בסוכה דף מ"ז ללישנ' בתרא נקוט דר"י בידך דר"י בריה דר"ש לבר מסוכה הוה יתיב והקשה הנו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' מ' דהרי כל הנהו רבנן יתבי בסוכה. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דאותן רבנן מאפר קאתו ולא ישבו בסוכה כל החג שוב לא שייך בל תוסיף ודו"ק:

והנה בהא דאמרו ללישנא קמא למ"ד שביעי בסוכה ברוכי נמי מברכינן וקשה למה לא שייך בל תוסיף לשיטת המרדכי וצ"ל כיון דמזכיר בקידוש ובתפלה ש"ע א"כ זה גופא היכר שאינו רוצה לחשבו לשביעי רק מחמת ספק. ובזה יש לומר דגם הוא מודה דעכ"פ אין ישינים בסוכה דבזה לא שייך היכר ושייך בל תוסיף. ובזה מיושב קושית הנו"ב על הנך רבנן למה לא היו ישינים בסוכה ולפמ"ש אתי שפיר דאסור לישן בסוכה. עוד יש לומר דלכך ברוכי נמי מברכינן דהרי המג"א סי' קפ"ד כתב דכל היכא דפגעו רבנן ודאוריית' בהדדי גם ספק דרבנן לחומרא כי היכא דלא ליתו לזלזולי ואם כן גם כאן דפגעו דאוריית' ודרבנן בהדדי דהרי מקדשין יו"ט שמיני וסוכה הוא מדרבנן ספק שביעי וצריך להחמיר גם מדרבנן כי היכא דלא ליתו לזלזולי ואין לומר דאדרב' כאן סתרי דאוריית' לדרבנן דזה אינו דכ"ש בכהאי גוונא צריך לקיים גם חשש דרבנן שלא יבא לזלזולי. והנה לכאורה יש לדקדק למה לא יעשה בשביל היכר להביא שרגא לסוכה או מנא דמיכלא כדאמרו בסוכה דף מ"ז וצ"ל דמזה ראיה לשיטת הרי"ף דמפסלא הסוכה בהכי כמו שהבין הריטב"א מדבריו דלא כהרז"ה ורמב"ן ואם כן כיון שהוא צריך לסוכה בשמיני לא יוכל לפסלו ושם בדף מ"ז קאי לתשיעי ספק שמיני כמו שכתב הרא"ש ויוכל לפסול הסוכה ודו"ק. ובגוף הדבר דצריך היכר אף שעושה מחמת ספק נראה הטעם כיון דסתרי אהדדי לגמרי הוי ככסיל בחושך הולך ועיין במג"א סוף סי' פ"ד לכך צריך היכר שלא לברך ודו"ק:

והנה בש"ת שנת תרח"י הקשה אותי תלמידי החריף מו"ה מענדיל בודק נ"י במ"ש הפר"ח באו"ח סי' תר"ע שהקשה דלמה לא עושין ט' ימים חנוכה בשביל ספיקא דיומא וכתב כיון דהיא מדרבנן לא הטריחו חכמים וע"ז הקשה מהא דהקשו התוס' דלמה לא עושין לולב בשמיני ומה קושי' הא לולב אינו רק מדרבנן בשאר ימים לא הטריחו חכמים לעשות בשמיני ספק שביעי ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בחנוכה דאין עושין כלל שייך זאת אבל כאן לענין סוכה אנו עושין מספק שפיר הקשו דא"כ למה לא יטול לולב דהוה זלזול דרבנן וגם סותר לדרבנן ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף