שואל ומשיב/ב/ב/ה

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן ה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ע"ד שאלתך על מ"ש התה"ד סי' ס"ד דפסיק רישי' במידי דרבנן מותר והקשית מהא דפריך הש"ס בסוכה דף ל"ג והא הוי פסיק רישיה והרי התם הוה דרבנן דמתקן מנא דהתם אינו רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' בדף ק"ג בד"ה שבת וא"כ מותר אף פסיק רישא. הנה יפה שאלת וכמה אחרונים הקשו זאת. וכפי הנרא' רמזו המ"א סי' שי"ד ס"ק ה' בהשיגו על תה"ד במ"ש וכ"כ התוס' בשבת דף ק"ג סוף ד"ה ל"צ וכוונתו למ"ש. אך לפענ"ד הדבר נכון וטרם יהי' כל שיח נבאר סברת התה"ד דמ"ט יהיה מותר בדרבנן פסיק רישא דהרי רבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכמו דבדאוריית' אסור בפ"ר כמו כן יהי' אסור בדרבנן מדרבנן אמנם נרא' דהנה במלאכת שבת דאסור מדרבנן יש שתי ענינים יש מלאכות שאמרו חכמים דאותן המלאכות הם דומות קצת למלאכה דאוריית' ואם נתיר בהם נתיר ג"כ מלאכה דאורייתא ויש שהם בעצמותם נחשבו למלאכה מדרבנן דאף דהתורה לא החשיבה אותם מלאכה מדרבנן חשיבי מלאכה. ועתה נרדפה לדעת הנ"מ וההבדל שבינותם. הנה במלאכות שגזרו משום דדמי למלאכה דאורייתא והגזירה הוא דאם נתיר אותם נתיר מלאכה דאורייתא אם כן אין כוונתו למלאכה דאוריית' כלל ומהיכי תיתי ניחוש שיעשה מלאכה דאוריי' ולכך מה לנו במה שהוא פסיק רישא הא כל שאינו מתכוין ובעצמותו אינה מלאכה אם כן פשיטא דמותר ומעתה בהך דתה"ד דשם כל החשש שאינו עשוי להכניס ולהוציא ואינו פתח מן התורה ורק דגזרו משום טלטול תרנגולים ולהכי כל שאינו מתכוין ליכא שום איסור אף דהוה פסיק רישא דהרי לא נתכוין לעשות פתח כלל ובעצמותו לא מקרי פתח דאין שם פתח על זה ושפיר כתב התה"ד דמותר בזה אף דהוה פסיק רישא וכמו כן הביא ראיה ממהר"ם במרדכי שכתב לענין שפיכת מים לכרמלית דכל שאינו מתכוין הרי בעצמותו אין בכרמלית שם איסור ורק דגזרו אטו רה"ר וכל שאינו מתכוין שרי וזה ברור בכוונתו. ומעתה סרה מהר קושייתך שהיא קושית המגן אברהם דבסוכה דהוה מתקן מנא מדרבנן והיינו דהוה כמחתך או כמכה בפטיש וכמו שכתב מהרמב"ח בכפות תמרים שם באורך אם כן מדרבנן מקרי מלאכה שהוא מחתך או מכה בפטיש ואם כן כל דהוה פסיק רישא הרי עושה מלאכה בעצמותו מדרבנן ואסור כמו בדאורייתא כל דהוי פסיק רישא דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וזה ברור כשמש. ואחרי שזכינו לזה אם חומה נבנה עליה טירת כסף שבזה מיושב כל קושיות המגן אברהם על תה"ד דמה שרמז בסי' שי"ו ס"ד והיינו לענין פריסת מחצלת על גבי הכוורת דאסור בפסיק רישא אף דאינו איסור תורה כמו שכתב המגן אברהם שם בהדיא לא קשה דשם עכ"פ מדרבנן הוי מלאכה ואסור בפסיק רישא. וכן מה שרמז לסי' של"ו לא קשה דשם הוה חופר מדרבנן שמשוה חריץ וגומא ובכה"ג אסור וגם מה שרמז לסי' רע"ז גם כן לא קשה דשם גם כן הוי מלאכה בעצמותו מדרבנן והתה"ד לא אמר רק באם אינו מלאכה בעצמותו רק משום גזירה אטו מלאכה דאורייתא וגם בסי' ס"ב בתה"ד שם התיר גם כן פסיק רישא לענין אמירה לעכו"ם דהוי שבות והובא ברמ"א סי' רנ"ג בסופו הוא גם כן משום דבאמת אין איסור בזה ולא מקרי מלאכה בעצמותו מה שאומר לעכו"ם ורק שחז"ל אסרו זאת משום שבות ובכה"ג כל שאינו מתכוין לא שייך זאת מה שאין כן היכא שהוא מלאכה בעצמותו. ובזה מיושב מה דקשיא לי כמה שנים ואחר כך מצאתי בליקוטי פרי חדש סי' תקי"א שרמז לזה מדברי התוס' במ"ק דף ד' ע"ב ד"ה מפני מבואר דאף בדרבנן אסור פסיק רישא ולפמ"ש אתי שפיר דשם הוה כחורש מדרבנן ולכך אסור אף מדרבנן וזה ברור:

שוב מצאתי בשעה"מ פכ"ה משבת הלכה כ"ד שהאריך הרבה בענין הלז והאריך בכל קושיות המגן אברהם ורמיזותיו ע"ש באורך ולפמ"ש אתי שפיר וע"ש מה שהקשה במה שכתב רש"י בביצה דף ל"ג ד"ה והלכתא שכתב דמותר באינו מתכוין אף דהוה פסיק רישא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשם בנין ארעי הוה ואינו מלאכה כלל רק דגזרו אטו בנין קבע וכדאמרו שם וכיון דאינו מלאכה בעצמותו שרי בפסיק רישא ודו"ק. גם קושייתך מסוכה דף ל"ג מבואר שם וכבר כתבתי דהיא קושית המגן אברהם ולפי מה שכתבתי הדבר מבואר. ובזה אתי שפיר הא דמשני הש"ס כגון דאית ליה הושענא אחריתי והרמב"ם השמיטו והכסף משנה וכל הפוסקים תמהו על דבר השמטה ועיין בט"ז סי' תרמ"ו ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון דאם היה לו הושענא אחריתי לא היה כאן תיקון כלי וכמ"ש רש"י שם ועיין בתוס' שם ולפ"ז אף שאין כאן הושענא אחריתי עכ"פ מלאכה בעצמותו אין כאן דהרי אם היה כאן הושענא אחריתי לא היה מקרי תיקון כלל ורק דבשאין לו הושענא אחריתי מחזי כתיקון כלי וכיון שכן שוב מותר פסיק רישא בדרבנן בכה"ג ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב דברי רבינו על פי מה שהקשה בחידושי הריטב"א שם דנימא מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי קושיא זאת וכתב הריטב"א כיון דעושה כלי שהוא דבר מסויים לא התירו בשביל מתוך ומעתה כיון דאם הי' לו הושענא אחריתי לא היה מקרי תיקון כלל אם כן עכ"פ לא מקרי כלי מסויים ושרי משום מתוך ודו"ק. ועיין מ"א סי' שי"ז בסופו שם בס"ק ה' שנחית ג"כ לסברא זו דלא אתי להוציא כיון דאינו מתכוין ולפע"ד הוא הסברא שכתבתי דכל שאינו מתכוין לא שייך לגזור אבל זה דוקא כל שהוא משום גזירה אבל לא כשחשוב מלאכה בעצמותו מדרבנן וכמ"ש ודו"ק אחר שכתבתי זאת מצאתי במקנה בקונטרס אחרון סי' ס"ד סעיף ה' וגם כן לא ביאר החילוק ע"ש ומ"ש הוא נכון: ועיין בכורות דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה והיינו משמע דאף בדרבנן אסור בפסיק רישא. ובמ"ש יש לישב קושית התוס' בשבת דף ל"א שהקשו לפי מה דמסקינן דאית ליה הושענא אחריתי ולפירש"י לא חשוב תיקון כלל א"כ אף למ"ד דבר שאין מתכוין אסור מותר דאין כאן תיקון ולמה אוקמינן דס"ל כאבוה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא מיירי דאית ליה הושענא אחריתי רק דעכ"פ בכה"ג שרי משום דבדרבנן פסיק רישא שרי או דהותרה משום מתוך ולפמ"ש במק"א דמכאן ראיה למ"ש השה"ג דפסיק רישא לא מקרי רק היכא שאי אפשר באופן אחר כ"א באיסור ופירשתי כיון דאפשר בהושענא אחריתי לא מקרי פסיק רישא א"ש גם כן קושית התוספות הנ"ל ודו"ק:

אמנם בגוף קושית הריטב"א הנ"ל דלשרי משום מתוך צריך להבין דמ"מ הא בעי צורך קצת לשיטת התוס' וצ"ל דצורך מצוה חשוב צורך קצת כמ"ש התוס' בביצה דף י"ב ולפי"ז יש לומר דכיון דבזה אינו עושה המצוה רק שהוא מכשיר המצוה דעל ידי זה יוכל לקיים המצוה אם כן לא עדיף ממכשירי אוכל נפש דאסור היכא דאפשר לעשות מעיו"ט כדקי"ל בסימן תצ"ה ואם כן הוא הדין כאן הא אפשר ללוקטו מעי"ט וזה ברור לדעתי. ובזה יש לומר ע"ד הפלפול דהא דמשני בדאית לי' הושענא אחריתי היינו דכל הטעם דאסור באפשר לעשותו מעיו"ט היינו משום כיון דאינו רק מכשיר האוכל למה יכשירו ביו"ט וכל דהיה יכול לעשותו מעי"ט למה יטרח בחנם בי"ט במלאכה ואם כן יניח כל המכשירין על יו"ט ולא יעשה שום מכשיר קודם יו"ט דיעשהו בי"ט ונתבטל מעונג י"ט וכעין מ"ש הרמב"ם בטעם הוצאה פכ"ד משבת ולפי"ז זה דוקא במלאכה גמורה אבל כאן אם היה לו הושענא אחריתי לא היה כאן תיקון כלל ואם כן מעיו"ט לא היה צריך לעשות דאולי יהיה לו עוד הושענא אחריתי ורק ביו"ט דאין לו הושענא אחריתי הוא דנאסר אם כן בכה"ג מותר וגם בפשיטות יש לומר דזה לא מקרי שאפשר מעיו"ט דזה הוה כנשברה ביו"ט וכדומה דעד יו"ט אפשר דל"מ מלאכה ואימתי נקרא מלאכה ביו"ט שאין לו הושענא אחריתי ובכה"ג מותר משום מתוך ומיושב קושית התוס' וגם השמטת הרמב"ם ודו"ק כי חריף הוא ודק שכלי. ועיין סי' תקי"א בט"ז ס"ק ח' ובמ"א סי' תרנ"ח ס"ק ב' שהביאו דברי היש"ש דמשמע מדבריו דגבי מוליד ריח כיון דאינו רק איסור דרבנן ל"ח לפסיק רישא והמ"א חולק עליו. ולפמ"ש דברי אא"ז הרש"ל נכונים שמשום ריח לא הוה מלאכה בפ"ר רק שדומה למלאכה חדשה כמ"ש רש"י בביצה דף כ"ב ואם כן כל שא"מ לא שייך לאסור וכמ"ש בסברת התה"ד לעיל ודו"ק. איברא דעדיין קשה למהרש"ל אם כן מ"ט אסר רבה על החרס והיש"ש שם נרגש בזה וכתב דמשום הבערה הוא דאסר ובאמת המעיין בש"ס יראה דמשום אוליד ריחא הוא דקאמר ועיין מ"א שהקשה דהבערה מותר משום דהוא אוכל נפש ודבריו תמוהין דהא אינו שום לכל נפש ועיין בא"ר סי' תרנ"ח ובמחצית השקל שם ולפע"ד כוונת הרש"ל דבאמת כל הטעם דלא שייך משום אולידי ריחא אף דפסיק רישא הוא משום דכל שאינו מתכוין לא שייך לגזור ולפ"ז יפה כתב הרש"ל כיון דשם שייך משום הבערה וצ"ל דמחשב לצורך אוכל נפש וכיון שע"כ צורך מקרי אם כן ממילא שייך לגזור שמא יוליד ריח במכוין כיון דהוא ע"כ לצורך ודו"ק: (שוב מצאתי בשטה מקובצת על ביצה שכתב בהא דר"י אמר דע"י חרס מותר וכתב דהטעם משום דסובר דאולידי ריחא באוכלין לא אכפת לן ומשמע דמאן דאוסר ע"ג חרס ס"ל דאף באוכל שייך אולידי ריחא ע"ש איברא דדבריו צ"ע דאם כן מה חילוק בין גחלת לחרס ואף די"ל דבגחלת אסור משום מכבה ומבעיר מ"מ קשה טובא דניהו דעישון הפירי לא אכפת לן ואכתי הא מוליד ריחא בחרס ואמאי מתיר ר"ח וצ"ע עכ"פ משם ראיה דאף באוכל שייך אולידי ריחא למאן דאוסר ע"ג חרס ודו"ק) ועיין בשו"ת גינת וורדים הספרדי חלק או"ח כלל ג' סי' ט"ז שהאריך בענין זה:

שוב ראיתי בשו"ת דבר שמואל סי' קט"ז בהא דאמרו בשבת דף ק"מ מהו לכסכוסי כתניתא בשבתא וכו' הכא לא מחזי כאולודי חוורא והקשה הא הוה פסיק רישא בדרבנן דאסור והוא השיב דתלוי בפלוגתא דסה"ת בסי' שט"ז לענין צידת דברים שאין במינם ניצוד דמשמע דאסרי אף בדרבנן ולדעתם צ"ל דכאן כל שאינו מוליד חוורא ליכא איסור כלל אף מדרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו רק משום גזירה לא שייך פסיק רישא בדרבנן וגם מה שדייק הדבר שמואל מצידה אין ראיה וכמ"ש לעיל באורך ובמחכת"ה לא זכר עיקר ושורש הדין הוא בתה"ד דמתיר פסיק רישא בדרבנן ע"ש ודו"ק. ועיין ביומא דף ל"ד ע"ב דאמרו ה"מ בכל התור' כולה אבל צירוף דרבנן הוא ועיין תוס' שם ד"ה ה"מ דצירוף הוה פסיק רישא ומשמע דפסיק רישא בדרבנן שרי וכדעת התה"ד מיהו התוס' גרסי שם ואין שבות במקדש ועיין רמב"ם פ"ב מהלכות יוה"כ הלכה ט' שם ובלח"מ שם שהאריך שם בזה ועכ"פ לפמ"ש לחלק אין קושיא על התה"ד ודו"ק:

ובזה מיושב מה ששאל אותי הרב החריף מוה' חיים צבי מק"ק יאניב במ"ש התוס' בסוגיא דדם מפקיד פקיד דהו"ל איסור דרבנן במה שמחבר ע"ש בתוס' ד"ה דם מפקיד וקשה לשיטת התה"ד אם כן איך אמרו בדף וא"ו ע"ב דהו"ל פסיק רישא דהא אינו רק דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהוא איסור בפ"ע מדרבנן דנוטל נשמה דמחליש ונוטל קצת נשמה בזה אסור אף בדרבנן ועיין מ"א סי' שי"ד ס"ק ה' הנ"ל שציין עיין ברכות דף כ"ד ע"ב בתוס' וסי' תנ"ח סי"ב ועיין בתוס' פסחים דף מ"ז ע"ב ולציון הזה אין לו דורש כלל ולפע"ד אין מקומם שם וצ"ל בסוף הס"ק במ"ש להשיג על התה"ד דמקלקל יש חילוק בין שדה לבית ע"ז ציין פסחים מ"ז ע"ב בתוספות ד"ה כתושה ועל מ"ש להשיג על התה"ד דפסיק רישא בדרבנן אסור ג"כ ע"ז ציין ברכות כ"ד ע"ב וצ"ל בכורות דף כ"ד ע"ב ד"ה והיינו ומ"ש תנ"ח צ"ל תרנ"ח ס"ב והיא בהג"ה שם לענין מוליד ריחא ועיין מ"א שם ס"ק ב' ודו"ק היטב ובספר פרי מגדים והתוספות שבת לא העירו בזה וצ"ע במחצית השקל כי אינו לפני:

והנה במ"ש למעלה ליישב דברי האא"ז היש"ש הנה באמת גוף דברי הרש"ל צ"ב דמ"ש דאינו מכוין למגמר שרי דלא שייך פסיק רישא אלא במלאכה גמורה אבל הגימור אינו מלאכה אלא הכיבוי דבריו תמוהין דהא בש"ס אסרי משום הולדת ריח והט"ז סי' תקי"א כפי הנרא' הבין בדבריו דכוונתו כיון דאינו רק איסור דרבנן לא שייך פסיק רישא וכשיטת התה"ד אבל ביש"ש לא כתב זאת והמ"א נדחק בדבריו דבחרס אסור משום כיבוי והבערה אבל בהולדת ריח לא גזרי באינו מתכוין אבל כ"ז היא דברים שבע"פ ואינו כתוב ביש"ש. ולפע"ד דכוון בזה לכוונה עמוקה דענין פסיק רישא היא דאף שאינו מכוין לעשות איסור כל שא"א שיעשה הדבר הזה ולא יהי בו מלאכה הוה פסיק רישא כמו שאי אפשר לחתוך ראש ויחיה כמו כן אי אפשר שיהי' הדבר הזה ולא יהי' בו המלאכה ועיין בכפות תמרים בסוכה דף ל"ג ביאור הדברים באורך ולפי זה זה דוקא כשגוף המלאכה היא האיסור שייך לומר דהוה פסיק רישא אבל במגמר אטו גוף המוגמר היא האיסור במוגמר לא שייך איסור ורק שנצמח בזה כיבוי או הבערה או הולדת ריח אבל גוף הדבר של הגימור אין בו משום מלאכה ואם כן כל שלא נתכוין בשביל גימור אם כן היאך שייך פסיק רישא הא מלאכת הגימור לא נאסר רק הכיבוי וההבערה או הולדת ריח ואיך שייך בזה פסיק רישא וזה שכתב הרש"ל דלא שייך פסיק רישא אלא במלאכה גמורה אבל הגימור אינו מלאכה אלא הכיבוי והבערה והן הדברים אשר כתבתי דגוף הגימור לא שייך בזה פסיק רישא כלל וזה ברור לדעתי כשמש בכוונת הרש"ל. ומ"ש הרש"ל בכיבוי והבערה משום דשם מיירי לענין גחלים שייך כיבוי והבערה אבל עיקר הכוונה שגוף הגימור אינו מלאכה רק הכיבוי שבו או הולדת ריח וזה ברור מאד ולא קשה קושית מ"א כלל ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף שעפ"ז נפתח לי שערי בינה בדברי ה"ה פי"ב משבת שכתב לענין צירוף וז"ל נרא' שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פ"ר מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ע"ש והיא הדבר אשר דברתי דענין צירוף באמת גוף הדבר אין בו מלאכה כלל רק שנצמח זה ענין מלאכה שנתחסם הכלי וכן דרך לוטשי ברזל כמ"ש הרמב"ם א"כ גוף הדבר אין בו מלאכה רק שעל ידי החימום מים נצמח בו ענין מלאכה ובזה לא שייך פסיק רישא כל שאינו מתכוין וז"ב מאד מאד בכוונתו ובזה מיושבים דברי המג"א שהביאו בסי' שי"ח ס"ק ל"ז דברי הה"מ גם לענין מיחם והדבר תמוה דאם כן נשאר קושית הלח"מ שם דלמה אוקמא בש"ס כר"ש והלא אף לר"י מהראוי להתיר דלא שייך פסיק רישא ואינו מלאכה כלל ועיין דגול מרבבה שנתעורר בזה וכן הקשו כל האחרונים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אף דאינו מתכוין הוה כמו כל א"מ דאסור לר"י כיון דשייך בו צירוף ואסור לעשות דבר שנצמח מזה ענין צירוף אך זה אליבא דר"י אבל לר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ורק דכל דהוה פסיק רישא אוסר שפיר כתב ה"ה דכל שאינו מתכוין ל"ש פסיק רישא כיון דגוף המלאכה בעצמותו מה שנותן בו מים אין בו איסור ולכך אוקמא כר"ש וז"ב מאד ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשו כלם בהא דפריך בסוכה דף ל"ג והא מודה ר"ש בפסיק רישא והא לשיטת הה"מ כל שאסור משום מתקן כל שאינו מתכוין לא שייך מלאכה כלל. ולפמ"ש א"ש דזה אינו דכל דאיסור היא בגוף הדבר כמו התם בהושענא דמה שלקטו ומתקנו שיהי' ראוי להושענא עושהו כלי פשיטא דאסור בא"מ כל דהוי פסיק רישא כיון דגוף הדבר הוי מלאכה האסורה ורק התם דגוף המלאכה אין בו משום מלאכה רק שנצמח מזה ענין צירוף בזה שפיר מותר ולא שייך פסיק רישא ודו"ק. ובזה י"ל הא דמשני כגון דאית לי' הושענא אחריתי דהיינו כל שמשכחת לה היתר ע"י שהי' לו הושענא אחריתי א"כ גוף הליקוט אין בו משום מלאכה שוב לא שייך פסיק רישא. ובזה מיושבים דברי הרמב"ם שכתב או שלקטם אחד אחד ולא כתב דמיירי שיש לו הושענא אחריתי ותמה הכ"מ ובב"י סי' תרמ"ו ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ועיין בפירוש המשנה ביומא פ"ג שכתב רבינו לענין חימום עששיות של ברזל וז"ל וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן הקשאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כוונתם חימום המים והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא נודע הכוונה דמה ענין מלאכת מחשבת לזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ס"ל לרבינו דהצירוף הוה פסיק רישא רק דכאן לא שייך פסיק רישא וכמ"ש הה"מ דכל שאינו מכוין לא מקרי מלאכה וכמ"ש הלח"מ בביאור הדברים או כמ"ש אני והנה זה דוקא בשבת דהעיקר הוא דבעינן מלאכת מחשבת ונמצא כל שלא נתכוין למלאכה אין עליו שם מלאכה אמנם בשאר איסורים אם נימא דפסיק רישא אסור בהם בכה"ג לא שייך לומר דכל שלא נתכוין לא נקרא מלאכה דמה בכך דלא הוי מלאכה מ"מ הוי פסיק רישא ואסור וכעין זה כתבו לענין פסיק רישא דלא ניחא לי' דבשאר איסורים אסור דאין הקפידא על המלאכה ועיין שו"ת דו"ז הגאון ז"ל בישועת יעקב על אהע"ז סי' ה' לענין סירוס ודו"ק ועיין בשבת דף נ"ד גבי הא דלא יכרוך חבלים דפריך הש"ס והא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור וקשה לשיטת הפוסקים והר"ן מכללם דשם ס"ל להש"ס דבר שאין מתכוין מותר וא"כ ע"כ דהוי פ"ר דניחא לי' ועיין בשלטי הגבורים סביב אלפסי שם ובש"ע יו"ד סי' ש"ו ואם כן קשה דעכ"פ מדרבנן הוה חיבור ומה קושיא וצ"ל דבדרבנן שרי באינו מכוין אף בפסיק רישיה כשיטת התה"ד וא"ל דבתכיפה אחת אינו חיבור אף מדרבנן דאכתי קשה דגם בלא יכרוך ויקשור אינו רק דרבנן דומיא דלבישה ואפ"ה שייך משום פסיק רישא ועיין בט"ז וש"ך סי' ש' סי"ב שם וע"כ דבדרבנן אסור פסיק רישא ודו"ק. וגבי מסוכרייתא דנזייתא דאסרו אף דהוא פסיק רישא ושם ביאר הר"ן ברי"ף פרק שמונה שרצים דאינו רק דרבנן ע"ש ואפ"ה אסור פסיק רישא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף