שואל ומשיב/ב/ב/ג

שואל ומשיב ‏ ב ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן ג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד:

על מה שהבאת שראית בסידור הגאון מליסא ז"ל שכתב בדיני אתרוג ולולב דאם אמר יהא שלך לצאת בו ולא יותר דאף הוא לא יצא משום שאין בו דין ממון. ושאלת כי דבר חדש הוא. והנה מאז צאת סידורו לאור עולם כשראיתי דבר זה ורבים היו קוהים בזה ושמתי עיני בזה וזה אשר כתבתי בגליון הסידור מדברי הרא"ש פרק לולב הגזול וטור וש"ע סי' תרנ"ח ס"ג וס"ז במ"ש דאם אמר יהי' שלך עד שתצא בו לא יצא והוה כשאול. והרא"ש הביא ראי' מהא דאמר בדף מ"א לא לקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא וכו' ואמאי לא יקנה לו עד שיצא וע"כ דהוה כשאול ומזה מוכח דלולא דהוה כשאול היה יוצא ומקרי דין ממון ועיין בשו"ת הרשב"א סי' אלף הרי בהדיא דלא כמ"ש הגאון כ"כ שם על הגליון ובאמת שלפענ"ד ראיה ברורה דלא כהגאון דהרי בהא דנחלקו ר"א ור"ח בר"א בסוכה דף ל"ה אם בעינן היתר אכיל' בלבד אף דאין בו דין ממון וכפי הנרא' בש"ע סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה ובמ"א שם ס"ק כ' קי"ל דבהיתר אכיל' בלבד סגי אף דאין בו דין ממון ולפי"ז באתרוג בודאי יצא אף שאין בו דין ממון דעכ"פ יש בו היתר אכילה אף שאין יכול לאכלו כל שיש בו היתר אכיל' סגיא וא"כ אף בלולב דבעינן דין ממון כמ"ש המ"א שם מ"מ בודאי יצא גם בזה מיהו יש לעיין דהא עכ"פ לא הוה כל מתנה שאם הקדיש' מוקדש דא"י להקדישו וליתנו ואיך יצא מיהו לפמ"ש התוס' בדף מ"א התירוץ השני כל שהוא בדרך מתנה יצא אף שא"י ליתנו ולהקדישו ע"ש. ואין לומר דסוף סוף לא יצא דהו"ל כשאול וכמ"ש הרא"ש לענין אם אמר יהיה שלך עד שתצא בו דזה אינו דבשלמא שם לא נתנו לו רק עד זמן שיצא בו הו"ל כשואל לזמן משא"כ בנ"ד הוא לא נתן לו לזמן רק שלא נתנו לו לגמרי כי אם לענין לצאת בלבד ובזה שפיר יצא וז"ב:

והנה מפי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י שמעתי דלפי דינו של הגאון מיושב קושית הרא"ש פרק לולב הגזול בשם רבינו ישעי' דמה בין שאול למעמ"ל. ואמר הוא דבשאול אין לו רק על זמן השאלה לענין לצאת בו דלא נתנו לו רק לצאת בו ובכה"ג אין לו דין ממון משא"כ במעמ"ל עכ"ד אבל עכ"פ מכל הפוסקים דהקשו קושיא זו משמע דלולא דשאול פסול הוה מקרי דין ממון ודלא כמ"ש הגאון מליסא ז"ל וכן נראה מהא דאמרו בקידושין דף כ"ד דנתן לו כסף ע"מ שיצא בו לחירות דלרבנן יצא בו לחירות אף שלא נתן לו רק ע"מ שיצא לחירות ונימא דאין לו בו דין כסף ממש ושם בעינן כסף לגמרי ואף דיש לחלק מ"מ קצת ראיה יש:

אמנם נ"ל ראיה ברור' מהא דאמרו בלולב של ע"ז אם נטל יצא ומשום דמצות לאו להנות נתנו והרי לדעת הרבה פוסקים א"ה אין לו בעלים כלל ואין לו שום זכיה בו רק שיצא בו ואפ"ה מקרי שלו. הן אמת דשם כתבו התוס' דמיירי ביו"ט שני דלא בעינן שלכם דאל"כ מדאגבהה קניא ונעשה של ישראל ואם כן אין ראיה. ובזה היה מקום לישב הקושיא שהקשו בתוס' דהו"מ למפרך בחולין דף פ"ט על רבא דס"ל מצות לאו להנות נתנו מהא דאשירה פסול. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דכאן מיירי ביו"ט ראשון ואם כן ניהו דמצות לאו להנות נתנו מ"מ אין לו בו דין ממון דהרי אין לו זכייה רק לצאת בו והיה מקום להאריך ואכ"מ אבל באמת מרש"י ותוספות וכל הפוסקים מבואר דגם ביו"ט ראשון היה יוצא לולי דכתותי מכתת שיעורי' אבל דין ממון מקרי ודו"ק: ומדי דברי זכור אזכור מה שאמרתי ליישב קושית התוס' בסוכה דף ל"ב דלרש"י דאף בלא ביטל יוצא כיון שיוכל לבטל אם כן מה מבעיא ליה בע"ז דף מ"ז באשירה שביטלה אי מקרי דיחוי והיאך שייך דיחוי כיון דע"ז של כותי יש לו ביטול ואף ביו"ט ראשון לא מקרי דיחוי מה שאינו שלו דאטו אם יקבל מתנה ביום ראשון היה מקרי דיחוי ע"ש ואמרתי ליישב דהנה ל"מ אם נימא כדעת הב"י בטור יו"ד סי' קמ"ו דביטול ע"ז צריך שיהי' ע"י מעשה שפחסה וכדומה אם כן כיון דמחוסר מעשה שפיר מקרי דיחוי דהא אין בידו לבטל רק ע"י עכו"ם וצריך שיעשה מעשה אלא אף לדעת המרדכי וכן קי"ל בסי' קמ"ו שם דאף באמירה יכול לבטל אבל עכ"פ אם עכו"ם לא ירצה אף שיכול לכופו עכ"פ ל"מ בלי מעשה כמ"ש שם בש"ע בשם המרדכי ואם כן שוב מקרי דיחוי דדלמא יצטרך לכפות העכו"ם אבל ביו"ט שני שפיר יוצא לרש"י דכיון דעכ"פ יוכל להתבטל בחול ואף ביו"ט אם ירצה העכו"ם לא מקרי כתותי מכתת שיעורי' ואף בלא ביטל יוצא אבל ביו"ט ראשון בביטלה שפיר מקרי דיחוי וז"ב ודו"ק ויש להאריך שם בסוגיא: וראיתי לאחרונים שהביאו ראיה להמרדכי מהא דאמרו בע"ז דף נ"ב לתברינהו ופירש"י ע"י עכו"ם ולמה צריך שבירה אף על ידי אמירה סגי ולפענ"ד הכוונה דשם צריך שבירה להשתמש בהם לגבוה כיון ששקצום היה צריך פ"ח דאל"כ בודאי פסול לגבוה ולכך קאמר לתברינהו וע"ז אמר דאבנים שלימות בעינן וז"ב. וקצת ראי' להמרדכי הנ"ל מהא דאמרו בע"ז דף מ"ז כאן לאחר שבא אתי הגיתי וביטלה והקשו בתוס' שם למה לא לקח עכו"ם לבטלה ועוד למה לא שבריה בעצמו לאביי ולפמ"ש א"ש די"ל דבאמת לא רצה לשוברה ולפחסה כלל ולשיטת המרדכי כשאינו כופהו א"צ שבירה כלל ובאמיר' בעלמא מבטל ולכך אמרו בא אתי הגיתי וביטלה והיינו שבא מעצמו וברצונו:

שוב מצאתי ברמב"ן על התור' פרשת וישלח שכתב על מה שהטמין יעקב באלון אשר בשכם ע"ז והנזמים באזניהם והקשה הא פשיטא דהיה כופה לעכו"ם לבטל בע"כ וכתב שהי' עושה לתוספת קדושה ועיין בחידושי תורת חיים בע"ז דף נ"ב מ"ש בזה ולפי דעת המרדכי יש לומר דכל שלא עשו מעשה ל"מ ביטול בע"כ ולכך הטמין אותם והיה בודאי די וא"צ לפרר ולזרור לרוח דעכ"פ היה ביטול של נכרי רק שלא היה במעשה רק בדיבור יש לחוש שמא לא ביטל בלב שלם עכ"פ אין לו דין ע"ז ממש ודי בהטמנה בעלמא כנלפע"ד: ובגוף דינו של הגאון כשהקפיד שלא להיות שלו רק לצאת בו בלבד אי מקרי דין ממון לפע"ד הדבר ברור דמקרי דין ממון דהא באמת התוס' והקדמונים הקשו דמה מועיל מתנה עמ"ל והא בעינן מתנה שאם הקדיש' תהי' מקודשת והביא הר"ן בשם הראב"ד דיכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן דמי הנאה להקדש ע"ש ולפ"ז גם בזה הא יש לו בו עכ"פ דין טובת הנא' שיכול להקדישו ונותן דמי הנאה להקדש ואם כן שוב מקרי דין ממון. הן אמת דנפלנו ברבוותא אי טובת הנא' הוה ממון או לא. וגם לפמ"ש המהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ה' דשעבוד והקנאה לא מהני בטובת הנאה ע"ש שהאריך בזה ובתשובה הארכתי והבאתי דברי הש"ס ב"ק דף פ"ט דאמרו דט"ה ל"ש שיעבוד דמילי נינהו ומילי לא משתעבדי ומסיק שם דמילי דמזדבני בדינרי נינהו וכתבתי דאף לפי המסקנא שאני התם וכמ"ש בשיטה מקובצת שם ואם כן שוב לא מקרי ממון דאף דיכול להקדיש היינו כדיליף מקרא בערכין דף כ"ח וכמ"ש המהרי"ט שם אבל לא דחשיב ממון. ולפמ"ש במק"ח סי' תל"א דט"ה מקרי ממון ושוה כסף הוא רק דהפלוגתא הוא אי טובת הנאה חשוב ממון בגוף החפץ או דלמא דאינו רק קנין מבחוץ ולא בגוף החפץ א"כ פשיטא דמקרי ממון אלא שדבריו צ"ע כמ"ש בתשובה הנ"ל מש"ס ב"ק דף פ"ט הנ"ל וע"כ דינו צ"ע:

והנה החריף המופלג מוה' מאיר ברא"ם נ"י הקשה בגוף הענין דהנותן אתרוג לחברו ע"מ שתחזירהו דקי"ל דאם לא החזירו לא יצא ואמאי לא יצא ניהו דמחייב להחזירו ואל"ה הוה גזל בידו מ"מ המצות אתרוג מהראוי שיצא דהא דעת הבה"ג דאם התנה עם אשה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ואח"כ מת הבעל ושתתה יין אחר מיתתו דכל דמית בעל בטל לתנאו וביאור הדברים דדוקא מה דצריך לענין התנאי שפיר כל שעברה על תנאי בטל הגט אבל אם מת דלא מכח הגט קא אתית להנשא אם כן מה לנו בתנאו ולפ"ז הרי קי"ל סי' תרמ"ט דיכול ליטול לולב חברו שלא מדעתו ואם כן אף שלא קיים התנאי הרי לא היה צריך להמתנה כלל והיה יכול לקחתו שלא מדעתו ואם כן למה לא יצא. והשבתי דזה אינו דכל שגלה דעתו דנותן לו ע"מ שיחזיר לו אם כן שוב לא שייך לומר דניחא לאיניש לעביד מצוה בממונו דהרי גלה דעתו דאם לא יחזיר יתבטל המתנה וגם כל דנותן לו במתנה עמ"ל אם כן באמת מקיים המצוה ע"י מתנה משום דלא ניחא ליה שיטול שלא מדעתו ואם כן צריך לבא ע"י קיום התנאי ודו"ק. אחר זמן רב יצא לאור ספר נחלת יעקב להגאון מליסא ז"ל ובדקתי בו בחידושיו לסוכה דף ל"ה ומצאתי מקור דינו שהוא נסתפק במה דקאמר דאין בו דין ממון אם לו אין לו דין ממון כגון שהחליף אתרוג בעד א"ה דלו אין דמים ולאחר יש דמים אם מועיל וכתב לפשוט ממ"ש הרשב"א דמודר הנאה מלולב א"י וע"ז הקשה דהא הרשב"א ס"ל בסוכה דף ל"ה דא"ה מקרי בעלים וע"כ משום דאין בו דין ממון ומזה יצא דינו. ובמחכ"ה לא ידע שחידושי סוכה המכונים להרשב"א הם להריטב"א והרשב"א באמת ס"ל דא"ה לא מקרי בעלים וכמ"ש באורך בסי' רכ"ג בספרי יד שאול ובהך דאין בו דין ממון הדבר ברור להיפך מדברי הגאון שכל שיש בו דין ממון אף לאחר מועיל וכ"כ המח"א הובא בספרי שם בהדיא והרשב"א לשיטתיה דס"ל דא"ה לא מקרי בעלים ובזה אזלא ליה כל דבריו כמ"ש שם באורך ודו"ק היטב:

ודרך אגב אבאר מה דאמרו בסוכה דף מ"א דדרשו מולקחתם שיהא לקיחה בו דכל אחד ואחד והקשה בכפות תמרים דלמה לי קרא הא במצוה שבגופו לא שייך שליחות. והנה הוא כ"כ מדעתא דנפשי' אבל הדבר מבואר בתוס' רי"ד ריש פ"ב דקידושין דבמצות שבגופו לא שייך שליחות. ולפענ"ד נרא' דהנה טעם הדבר דלא שייך במצות שבגופו שליחות לפע"ד דהוא משום דהוה חציצה והרי אמרו בסוכה ל"ז דשיירו בי' בית יד כי היכא דלא תהוי חציצה ואף למה דמסיק דכל לנאותו לא הוי חציצ' וכן בלקיחה על ידי דבר אחר דשמה לקיחה אבל עכ"פ מה דאינו על ראש זה רק על ראש של אחר הוה ודאי חציצה בין ראשו ובין התפילין והרי ע"ג רגל חבירו פסול משום דלא מבטל ליה וכדאמרו ביומא דף מ"ח ואם כן שוב הוה חציצה גמורה והרי בתפילין אף להניח סמרטוט אסור דבעינן על ידך ממש ומכל שכן בראשו של חברו דל"מ דעכ"פ מידי חציצה לא נפיק. ובזה יש ליישב מה שהקשה בקצה"ח סי' קפ"ב על תוס' רי"ד דאם כן היאך לשמאי חייב בשאמר הריני לפלוני ואנן ממעטינן ממקרא דאשלד"ע אלמא דשייך שליחות בדבר דבעי מעשה. ולפמ"ש אתי שפיר דלאו משום שאין עושה כלום פסול רק משום דהוה חציצה ולענין דבר עביר' אי לאו דאין שליח לדבר עביר' ל"ש ענין חציצה והרי אם הרגו על ידי סייף וחץ ג"כ חייב אף שלא נגע בגופו וז"ב. ומעתה מיושב היטב הקושיא דהרי הכ"ת הקשה דבעי ולקחתם שיהי' לקיחה תמה ולפמ"ש דא ודא אחת היא דעכ"פ לקיחה תמה לא הוה דהו"ל חציצה. ובזה מיושב מה שהקשו דלמה לא העתיקו הרמב"ם וטוש"ע הדין דבעי שיהי' לקיחה ביד כל אחד. ולפמ"ש אתי שפיר דלפי האמת דבעי לקיח' תמה שוב פסול משום מצוה שבגופו דלא שייך שליחות דהרי הוי חציצ' כנלפע"ד דבר חדש ועיין קצה"ח סי' שפ"ב מ"ש בזה ולפמ"ש יש לפלפל בכל דבריו:

והנה בהא דאמרו בקידושין דף ו' ע"ב אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומ' יצא ידי נתינה ופריך הש"ס מה קסבר רבא אי קסבר מעמ"ל שמה מתנה וכו' ואי קסבר לא שמה מתנה תרומה כו' ועוד הא רבא הוא דאמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דאמר רבא הילך אתרוג על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא והקשו בתוס' דלמה לא יצא הא לא הוה ת"כ והדבר תמוה דלמה לא הקשו תיכף למה במכר אינו קונה ובקידושין אינה מקודשת והא לא הוה ת"כ וכבר תמה בזה המקנה. ולכאורה רציתי לומר לפי מה דמבואר בש"ע אהע"ז סי' ל"ח ובטוש"ע חו"מ סי' רמ"א די"א דדוקא בגיטין וקידושין צריך משפטי תנאים שהן איסור ולא בד"מ יש לומר דלכך במכר לא קנה דאף בלי משפטי תנאים הוה תנאי וא"כ לכך במכר לא קנה ובקידושין היינו טעמא דלא סמכה דעתה שהיא סברה שמא תצטרך להחזיר ועיין סי' ל"ח בב"ש שם. אבל באתרוג שפיר מקשה דהוא מלתא דאיסורא אף דפתיך ביה ממונא צריך משפטי התנאים ושפיר הקשו דלמה לא יצא. אמנם לפע"ד נ"ל דבר חדש דהנה כל הטעם דבעי ת"כ משום דאם לא היה ת"כ אמרינן מדהתנה ולא התנה כהלכתו פטומי מילי הוו דאי הוה קפידא למה לא התנה ת"כ ולפ"ז נ"ל דבר חדש דהנה הרדב"ז הובא במ"א סי' תמ"ח וכן הפרי תאר סי' ק"כ כתב דבת"כ הוה כל זמן שלא נתקיים התנאי הוה כפקדון עד שיתקיים התנאי ולפ"ז יש לומר דכל שהיא פקדון צריך להחזיר אותן מעות שנתן לו כמו בשליח ששלח על ידו מעות דאסור לשנותו אותו המעות כמבואר בב"י סי' קס"ח ביו"ד ודברי הש"ך בחו"מ סי' קכ"א תמוהים כמ"ש בגליון הש"ך שם ובב"ש סי' ל"ח. ולפ"ז יש לומר דזה הנ"מ בין התנה כהלכתו או לא דבהתנה כהלכתו צריך להחזיר אותו מעות ואם לא התנה כהלכתו אינו רק הלואה ודי בשיתן מעות אחר ולפ"ז ל"ק למה לא קנה במכר או בקידושין כיון דהוה הלואה וצריך להחזיר ניהו דיכול לשנות ולתת מעות אחר אבל סוף סוף אין כאן כסף כיון דמחזיר המעות ולא קבל כלום ולכך הקשו מאתרוג דשם כל שאותו אתרוג נקנה לו רק שצריך להחזיר אחר שפיר יצא באתרוג הלז והוא יחזיר אתרוג אחר ושפיר הקשו למה לא יצא כשלא החזיר אותו אתרוג וע"ז כתבו דהיה אומדנא שרצונו דוקא באתרוג זה כמ"ש הרא"ש דל"מ חזרת דמים באתרוג ה"ה אתרוג אחר דרצונו באתרוג הלז כנלפע"ד. ובזה מיושב קושית העצמות יוסף דלמה הקשו התוס' על מה דלא החזירו לא יצא ולא הקשו תיכף דקרי ליה מעמ"ל והא לא צריך להחזיר כלל כל דלא היה במשפטי תנאים ולפמ"ש יש לומר דבאמת צריך להחזיר דהו"ל כהלואה אף דלא התנה כמשפטי התנאים ורק דלא צריך להחזיר אותו חפץ שנתן לו ושפיר נקרא מעמ"ל דצריך להחזיר דמי אותו חפץ אבל הקשו דאף שלא החזיר אותו חפץ סגי ואמאי לא יצא וכמ"ש. והנה הקצה"ח סי' רמ"א בנה בנין מפואר דהיכא דלא התנה כמשפטי התנאים גם כן צריך להחזיר הדבר דהו"ל כשכירות אלא שאם לא החזיר הו"ל גזל מכאן ולהבא משא"כ בהתנה משפטי תנאים הו"ל גזל למפרע כל שלא קיים התנאי וכבר הארכתי בזה הרבה. וכעת נ"ל דז"א דלפמ"ש דהו"ל כהלואה יכול לתת לו חפץ אחר ומידי דהוה בשכירות שאם א"ל ליתן לו חפץ זה יכול לשנותו ולתת לו חפץ אחר כמבואר בחו"מ סי' של"ב וה"ה בזה. ובזה נדחה מ"ש ליישב דברי הגה"מ שכתב בשם הסמ"ג שצריך להתנות משפטי התנאים והקשה הגהת מיימוני דאדרבא אם לא התנה עדיף טפי וע"ז כתב כיון דנתחייב מתורת שכירות שוב הוי למפרע שלו ולא מקרי לכם ולפמ"ש דהו"ל כהלוא' שוב א"צ להחזיר אותו אתרוג ושפיר יוכל לצאת ואף דחזרת דמים לא הוה חזרה באתרוג אבל חזרת אתרוג אחר אפשר דמועיל ואף דהתוס' ס"ל דגם בזה שייך אומדנא אבל אינו מוכרח דהרי גם גזל אתרוג דעת המהר"ם מינץ דיכול ליתן לו אתרוג אחר ואף דזקני הח"ץ והמלמ"ל תמהו עליו היינו בגזל אבל לא כשיתן לו ול"מ במשפטי תנאים דעכ"פ סגי בהחזרה אתרוג אחר. גם מ"ש הקצה"ח דהיכא דלא התנה כמשפטי התנאים הוא מחוייב לקיים התנאי וכל שהמעשה לא יוכל להתבטל מחויב לקיים תנאי ולמדו מחליצה מוטעת דכתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דמחויב לקיים התנאי לפע"ד ל"ד דשם כל שחלץ לה ועכ"פ מידי חליצה פסולה לא יצא דעכ"פ פסלה לה החליצה אם כן שפיר א"א להחזיר אבל בשאר תנאים כמו בגיטין וקידושין הרי יוכל להתבטל הדבר כל שלא קיים התנאי ואם כן שוב אינו מחויב לקיים התנאי מדין שכירות ונימא דיתבטל המעשה או שלא יתבטל כל דלא הוה במשפטי תנאים ולא שייך בזה לומר דמחויב לקיים כמו שהתנה שהרי לא התנה כמשפטי התנאים ולא שייך בזה לומר דמחויב מתורת שכירות כל דאי אפשר להתבטל המעש' דבאמת יוכל להתבטל המעשה. ובזה מיושב מה שהקשה הקצוה"ח בעצמו באבני מילואים מגיטין דף ע"ה דלמה בלא כפליה לתנאי מועיל והרי צריך להחזיר תמיד מתורת שכירות. ולפמ"ש כל שנתבטל התנאי אין שייך תורת שכירות דהא אפשר לבטל המעשה ולומר דלא הוה גט כלל ודו"ק. ובמ"ש יש ליישב דברי הסמ"ג דלכך בלא התנה כמשפטי התנאים הו"ל כהלואה ושוב הו"ל קנין בשבת ויו"ט דאסור משא"כ בתורת מתנה דהו"ל כפקדון ולא הוה קנין מותר ביו"ט ודו"ק כי קצרתי. שוב ראיתי שכוונת הקצה"ח כיון דלא התנה כמשפטי תנאים אם כן המעשה קיים וא"א להתבטל שוב מחויב מתורת שכירות לקיים התנאי ולפע"ד זה אינו דכל דהוה מעשה קיים ותנאי בטל למה יתחייב מדין שכירות וע"כ לא כתבו הרמב"ן והרשב"א דע"כ החליצה נתקיים דהו"ל עכ"פ חליצה פסולה אבל כאן המעשה נתקיים והתנאי בטל למה יתחייב והא מצד התנאי הי' מקום שיתבטל המעש' רק דלא התנה כהלכתו ודו"ק היטב:

והנה מ"ש הקצה"ח דדמי למ"ש הנמוקי דאם משך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטים דחייב ליתן לו כמו שפסק והוא הדין כאן. ותמהני דמה מדמה זה לזה שם התנה עמו שיתן לו כור חטים בעדו וכאן היה מתנה על מנת להחזיר וכל שלא כפל לתנאי ותנאי בטל והמעשה קיים למה יתחייב ליתן לו דהתנאי בטל ודברי הקצה"ח צע"ג:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף