שואל ומשיב/ב/א/צג

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן צג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מוצאי ר"ה שנת דר"ת לפ"ק:

נשאלתי ששכחה אשה אחת ער"ה להפריש חלה ונזכרה בר"ה ולא שאלה פי המורה ולקחה חלה בברכה והמתינה עד מוצאי יו"ט לשרפו ואח"כ באת לשאול את פי אם יפה עשתה והנה לכתחלה ודאי אסור להפריש חלה ביו"ט אף בחלת חו"ל כמבואר סי' תק"ו ס"ג אמנם בדיעבד לכאורה הדבר מפורש בירושלמי והובא ברי"ף ורא"ש וטור סי' של"ט וסי' תקכ"ד דכלן מה שעשו עשוי בין בשוגג ואף במזיד וראיתי בר"ן שכתב על דברי רי"ף האלו בסוף ביצה דבתרומות תנן דאם הפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבשל בשבת דבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל ומשמע דפליג על הירושלמי ובאמת שלפע"ד דבריו תמוהים די"ל דגם הירושלמי מודה בזה דבמזיד לא יאכל ואפ"ה מה שעשה עשוי דהתרומה תרומה וניהו דאסור ביומו כמו במבשל לר"י אבל התרומה הוה תרומה לו או לאחרים עכ"פ וכפי הנראה כיון הר"ן למה דנשנה במשנה דתרומות המעשר והמבשל בהדי הדדי משמע ליה דדין מעשר כדין מבשל ממש אבל אין מזה ראיה ועיין בתוס' יו"ט שם ובאמת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל נשמר מזה וכתב בפכ"ג משבת הט"ו המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין במזיד לא יאכל עד מ"ש ובין כך ובין כך תיקן את הפירות הרי שכתב בהדיא דאף דאסור בשבת מ"מ הועילו מעשיו דתיקן הפירות עכ"פ וגם אין דינו כמו מבשל דמבשל אסור לו לעולם כמ"ש בפ"י משבת הכ"ג ע"ש וראיתי להמג"א סי' של"ט על מ"ש שם ולא מפרישין כתב בס"ק ז' דדמי למתקן ואם הפריש דינו כמבשל ר"ן ורמב"ם עסי' שי"ח וכפי הנראה הבין המג"א דיש לו כל דין מבשל דאסור אף בשוגג וכמבואר בסי' שי"ח ובאמת זה אף לדעת הר"ן ליתא דהרי מבואר במשנה דתרומות הנ"ל דבשוגג יאכל ומצאתי שכבר העירו בזה האחרונים בספריהם וגם בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' למ"ד הרגיש בזה אבל ביותר יפלא מה שהשוה דברי הר"ן לדברי הרמב"ם זה אי אפשר דהרי הר"ן עשה מחלוקת בין הירושלמי ובין ש"ס דילן והרמב"ם השוה הדברים כמ"ש וצ"ע יהיה איך שיהיה נראה לפע"ד דבשוגג ודאי תרומתו תרומה וכמבואר במשנה דבשוגג יאכל וגם במזיד עכ"פ התרומה הוה תרומה למ"ש ולפע"ד ראיה ברורה לדברי הרמב"ם דהרי באותו משנה מבואר דהנוטע בשבת במזיד יעקר וכן בשביעית אף בשוגג וקשה למה לא כתוב דבמעשר במזיד אין תרומתו תרומה דבשלמא בבישול אי אפשר לעקור הבישול משא"כ במעשר דאפשר לעקור ולומר דהדר לטיבליה וע"כ משום דבדיעבד מה שעשה עשוי ועיין בתוס' יו"ט שם וע"כ מכאן ראיה ברורה לדברי הרמב"ם ודו"ק אך מה שיש לעיין אם יש לו בכאן דין שוגג או דין מזיד והנה באמת אף שעשתה במזיד והפרישה ביו"ט שאלתי אותה למה עשתה כן והשיבה שחשבה שעושית מצוה בזה וחשבה שמותר והנה אומר מותר דעת הט"ז ביו"ד סי' צ"ט ס"ק וא"ו דחשוב כשוגג ואף דראייתו מתוס' בכורות דף כ"ג צ"ע ועכרו"פ ובגליון הט"ז הגהתי בזה עפ"י דברי הפ"מ בח"א סי' ק"ה ע"ש אך הדין דין אמת לפע"ד ועמג"א סי' שי"ח ס"ק ג' דעשה עפ"י הוראת חכם הוה כשוגג ועיין במכות דף כ"ג ט' דנחלקו אביי ורבא אי אומר מותר אנוס הוא או מזיד הוא וכפי הנראה פוסק רבינו דקרוב למזיד הוא ועתוס' שבת דף ס"ט דאף מאן דס"ל אומר מותר אנוס הוא משום דכתיב כ"פ שגגה אבל בעלמא מזיד הוא וצ"ל דבאמת אינו רק קרוב למזיד ולכך בהורג נפש או בשאר איסור תורה כל דהוה קרוב למזיד אסור ונהרג אבל באיסור דרבנן כמו אין מבטלין איסור דראוי לומר דכל שכבר עשה עשוי רק שחז"ל החמירו בתקנתם דאל"כ לא יתקיים תקנתם כמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד ולכך כל שאינו מזיד הקילו כיון דיש סברא לומר דאנוס הוא וז"ב לדעתי:

ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב קושית המלמ"ל פט"ו ממאכלות אסורות הלכה כ"ה שהקשה על מ"ש התוס' בבכורות דף נ"ג ד"ה סבר דכסבור שמותר לבטל חשוב שוגג והרי רבינו בפ"ה מהלכות תרומות כתב בה"ח דאם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ונראה כסותר לדברי התוס' ולפמ"ש א"ש דבאמת הא דשוגג בדין מחשב שגגה אף דהוא קרוב למזיד הוא משום דבאמת י"ל דהוא אנוס ולכך כל שאינו מזיד ממש נותנין עליו דין שגגה שהוא האמצעי בין אונס למזיד ולפ"ז שם דקי"ל דיתרום ויחזור ויתרום במזיד וא"כ לענין זה שיחזור ויתרום אף דנימא דהוא אנוס היינו דהוה כמאן דלא עבר במזיד אבל עכ"פ לא קיים וכדאמרו בירושלמי אונסא כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד ועש"ך סי' כ"א בחו"מ ולפ"ז בשלמא אם נימא דהדרא גריווא לטיבלה שפיר י"ל דכל ששגג בדין דיש מקום לומר דדין אנוס עליו וא"כ הוה כמאן דלא עבר במזיד עכ"פ אבל כיון דבאמת מעשיו קיימים במה שתרם רק שצריך לחזור ולתרום כדי לקיים מצות תרומה כתקנה א"כ מה מועיל מה שהוא אנוס לפטור ממה שצריך לעשות ובזה ניהו דבשוגג א"צ לתרום אבל כאן דקרוב למזיד עכ"פ לכך צריך לחזור ולתרום:

ובזה מיושב היטב הא דפסק רבינו כר"י ובפירוש המשנה לא פסק כר"י ועיין במגיה ברמב"ם שם שהעיר בזה ולפמ"ש א"ש דברמב"ם בחיבורו שפירש לענין טומאה שפיר מחלק רבינו בין ידע דכיון שידע בתחלה הרי הוא קרוב למזיד ול"מ מה שנחשב אנוס ועיין במכות שם דמשמע שם דיש חילוק בין ידע ע"ש בהא דפריך מהגוי גם צדיק תהרוג אבל בפירושו דפירש דברי ר"י דקאי לענין טבל דשם לא צריך לחזור ולתרום ורק לענין אם הדר לטבלי' בזה לא קי"ל כר"י דאף דידע מה בכך מ"מ הוא שוגג בדין וז"ב מאד ודו"ק היטב דרך כלל לפע"ד הדבר ברור דבכה"ג כל ששגג בדין הו"ל כשוגג ובפרט בדבר שחשבה שמצוה היא עושית וכעין דאמרו בגיטין דף נ"ד השתא האי גברא בעי למעבד מצוה נקנסיה אברא דלכאורה יש לעיין ניהו דהוה שוגג הא יש לומר מיגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא וכבר הקשו כן התוס' בשבת דף מ"ג ד"ה טבל ורש"י בביצה דף ל"א כתב דמזה מוכח דבדרבנן לא שייך מיגו דאתקצאי אבל באמת יש לעיין בזה דהרי כל הטעם דבדרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי הוא משום דלא גזרו על שבות ביה"ש ונמצא שלא אתקצאי ביה"ש וכמ"ש האחרונים ולפ"ז לפמ"ש רבינו פכ"ג משבת הלכה י"ד דאין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת והרי לפ"ז יש שני שבותים בהגבהת תרומות ומעשרות בשבת והרי כבר נודע מ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין דאף לרבי דל"ג על שבות ביה"ש בשני שבותין מודה וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות וא"כ שוב שייך מיגו דאתקצי והיא לכאורה קושיא גדולה על שיטת רש"י והנראה בזה עפמ"ש במק"א וחדשתי דבר נפלא דלא שייך משום מקדיש רק כשכבר נקדש לגמרי אבל בתרומות ומעשרות דיוכל לתשול עליו עד שיבא ליד כהן ולכך לא שייך מקדיש כל זמן שלא בא ליד כהן ועצל"ח בחידושיו בביצה דף י"ב ע"ב גבי הולכת מתנות לכהן שכתב דעיקר ההקדש בא בעת שנותנו לכהן דאז א"י לתשול עליו והנני יוסיף דלכך הוכרח הרמב"ם שם לתת שתי טעמים דמשום מקדיש לא שייך קודם שנתנו ליד כהן דמקדיש הוא מתורת מקח וממכר גזירה שמא יכתוב והרי כ"ז דיכול לתשול לא נתקדש לגמרי והארכתי שם הרבה וכעת ראיתי שיש לישב בזה השגת הראב"ד פכ"ג משבת הלכה ט' שעל מ"ש רבינו דאין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שנראה כמתקן כתב הראב"ד ואפילו ליתן לכהן בו ביום ולפמ"ש אדרבא בזה בודאי אסור משום מקדיש ועיקר ההקדש הוא רק כשנותנו לכהן וא"כ יש שתי שבותים ואין כאן אפילו ושם מיירי רבינו מהגבהת תרומות ומעשרות בלבד ולא שייך משום מקדיש רק משום מתקן דעכ"פ תיקן מה שלא הי' מתוקן ואף שעדיין יוכל לשאול עליו מ"מ כעת תיקן מה שלא הי' מתוקן ואטו אם תיקן דבר שיוכל להתקלקל לא יתחייב כעת משום מתקן ובא וראה צחות לשון רבינו דבה"ט כשכתב רק משום מתקן הוסיף רבינו שהוא כמתקן דבר שלא הי' מתוקן והוא לכאורה כשפת יתר דכל תיקון הוא דבר שלא הי' מתוקן ובהלכה י"ד כתב משום שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותן ולא כתב הך סיום מה שלא הי' מתוקן ולפמ"ש א"ש דשם מיירי כ"ז שלא נתן ליד כהן וא"כ יכול לחזור בו דמה"ט לא כתב משום מקדיש וכיון שכן גם התיקון אינו לגמרי שלא יוכל להתקלקל רק שעכ"פ מתקן כעת מה שלא הי' מתוקן דבזה בלבד די שיהיה אסור משום מתקן ולכך הוסיף רבינו דבריו להורות ע"ז אבל אח"כ כשנתן טעם משום מקדיש א"כ ע"כ מיירי כשנתנו לכהן דאז א"י לשאול עליו שפיר הוה תיקון גמור דלכך כתב סתם דהוה כמתקן ודו"ק כי זה פרפרת נאה בכוונת רבינו יהיה איך שיהי' שוב דברי רש"י נכונים דכיון דמקדיש ל"ש כ"ז שלא נתנו לכהן שוב לא הוה רק שבות אחד ולא שייך מיגו דאתקצאי ומעתה גם בחלה הוא כן דלא שייך מיגו דאתקצאי וגם לפי חילוקו של התוס' בביצה ל"א וגם לחלוקו של הרמב"ן במלחמות הובא בסי' תקי"ח בב"י ובט"ז שם ועיין בתוס' יו"ט בביצה שם א"כ לא שייך מיגו דאתקצאי כלל בחלה וז"ב:

ובזה ישבתי לנכון הא דהוה קשיא לי בהא דאמרו בירושלמי דמה שעשה עשוי אף במזיד וגם הרמב"ם פסק כן אף דאסור במעשר בשבת מ"מ המעשר מעשר וקשה הא הש"ך בחו"מ סי' ר"ח הקשה דהא הו"ל כל מלתא דאמור רבנן לא תעביד אי עביד ל"מ ומ"ש הט"ז סי' תקכ"ד דבדרבנן לא שייך זאת רק גבי מכירה ע"ש כל הפוסקים הסכימו דאף בדרבנן שייך זאת ועיין בשו"ת אא"ז שער אפרים סי' ס"ח שהאריך בזה והדברים עתיקים אך כבר נודע מ"ש המהרי"ט סי' ס"ח ליישב דכל דמתקן האיסור בזה שאמרינן דל"מ אז אמרינן דל"מ אבל אם אף אם נימא דל"מ כבר עבר על איסור אז אמרינן דמהני ע"ש וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות ולפ"ז בהגביה תרומות ומעשרות דאיסור הוא משום מתקן לפ"ז אם נימא דלא מהני ואינו מתוקן שוב לא עבר על איסור ואמאי יהי' מועיל והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דבאמת יש עוד איסור משום מקדיש רק דכל זמן שלא בא ליד כהן עוד לא נגמר ההקדש דיכול לשאול ולפ"ז כיון דבשבת ויו"ט אסור לשאול אם לא לצורך שבת וכיון שכן שוב ממנ"פ עובר או על איסור דמתקן או משום מקדיש ויש לפקפק בזה מיהו לפי חילוקו של הסמ"ע כל דהי' אפשר לעשות בהיתר י"ל גם כאן הי' אפשר לעשות בהיתר אבל גם זה צ"ע היכא משכחת לה בהיתר. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בשו"ת פנים מאירות סי' למ"ד שגם הוא כתב ראיות לדברי הט"ז דאומר מותר הוה כשוגג ע"ש וכעת נ"ל להביא ראי' מהא דהקשו התוס' בשבת הנ"ל דנימא מיגו דאתקצאי לבה"ש והקשה המהרש"א דנוקי כר"ש דלית לי' מוקצה ודבריו תמוהים דע"כ ל"ל לר"ש מוקצה רק בדבר שמצפה מתי יעבור האיסור כגון מתי תכבה נירו אבל כאן כיון דבמזיד אסור ורק בשוגג ואיך שייך שמצפה ע"ז וכבר תמה בזה הפ"י שם ונדחק ולפמ"ש י"ל דהכי קשיא לי' למהרש"א דנוקי הא דקתני שוגג יאכל הוא בשוגג כעין זה שאומר מותר וא"כ בכה"ג ישב ומצפה ע"ז ולית לי' לר"ש מוקצה ודו"ק ומה שהקשה שם על דברת התוס' יו"ט פ"ג דביצה משנה ד' שהקשה דלמה אינו מן המוכן הא בדיעבד מה שעשה עשוי וכתב הוא דז"א דמ"מ בשבת אסור וכמ"ש הרמב"ם לענין מעשר הנה לפי דברי הר"ן משמע דכל דאסור בשבת הוא משום דלא הועיל התיקון ואם הועיל הי' אף בשבת מותר וכמ"ש לעיל בשמו וא"כ קושית התוס' יו"ט נכונה אלא שבאמת לפי דברי הר"ן באמת לא קי"ל כהך דירושלמי ואני תמה להיפך על מה שעלה בדעת התויו"ט לומר דהרי"ף מפרש דברי הירושלמי דכלן מה שעשה עשוי אינו רק במקח וקנין ולא במילי דאיסורא דאריה דאיסורא רביע עלה במחכ"ת זה היפך מדברי הרמב"ם והר"ן הנ"ל שכלם הבינו דהירושלמי קאי גם על מילי דאיסורא גם מ"ש שם לפרש דברי התוס' בשבת דף מ"ז דאם עבר ותיקנו מתוקן דהיינו לאחרים מצאתי במאירי הובא בשעה"מ פכ"ג משבת שפירש כן יעו"ש גם במה שהאריך שם בדברי רבינו אמאי לא ביאר דהא דבמזיד לא יאכל הוא דוקא באית לי' פירי אחריני כפי הנראה לא זכר מ"ש הרשב"א הובא בב"י או"ח סי' תק"ג דכתב דלפי המסקנא נדחו כל התירוצים וס"ל להרמב"ם דדוקא בשבת אסור אבל ביו"ט מותר ע"ש ולפ"ז רבינו דדקדק וכתב דבמזיד לא יאכל עד מ"ש הנה התחיל בשבת ויו"ט וסיים במ"ש והוא הדבר אשר דיבר הרשב"א דדוקא בשבת אסור אף באין לו פירי (עד מ"ש) משא"כ ביו"ט יש לחלק ולפי דלא ברירא לי' להרמב"ם דין זה לכך לא כתב רק בשבת דזה דבר ברור ובחידושי הקשיתי בהא דמוקי הש"ס בדאית לי' פירי אחריני וכן במטביל כלים דמוקי באית לי' מאני אחריני והא מעשר בשבת אסור משום מתקן דמשום מקדיש לא שייך כ"ז שלא נתנו ליד כהן וכמ"ש ובפרט במטביל דרבינו כתב בהדיא הטעם דמתקן דבשבת לא שייך שמא ישהה דהוא תקלה דזמן מועט ולפ"ז כיון דמיירי באית לי' פירי אחריני אמאי אסור במזיד דלא שייך תיקון וכדאמרו בסוכה דף ל"ג ע"ב כגון דאית לי' הושענא אחריתי ופירש"י דאין כאן תיקון והשתא התם דמ"מ צורך מצוה הוא גם בזה אפ"ה כל דאית לי' אחריתי לא שייך תיקון מנא ומכ"ש בזה כל דאית לי' אחריתי דלא שייך משום עונג שבת ולמה יהי' שייך תיקון וצע"ג כעת ועשו"ת חוט השני סי' ע' מה שהאריך בענין הלז ולפמ"ש יש לבנות ולסתור ואכ"מ שבתי וראיתי דבאמת דברי רש"י שם תמוהים דא"כ דכל דיש לו אחרת לא שייך מתקן א"כ יקשה למה מוקי שם דס"ל כאביי דס"ל דבר שא"מ מותר ונזכרתי שהתוס' בשבת דף ק"ג עמדו בזה וכתבו שם דדוקא בא"מ הוא דשרי כל שאינו נהנה ולפ"ז הי' מיושב קושיתי דלכך במזיד שרי אך עדיין קשה דא"כ היכא פריך בגיטין דף נ"ד דאמאי בשוגג מותר ולא קנסו שוגג אטו מזיד ומאי קושיא הא בשוגג ואינו נהנה דהו"ל דבר שא"מ דשרי ביש לו אחריתי והנה בכתובות דף וא"ו דדוקא לר"ש שרי דלא הוה פ"ר אבל לר"י אסור ומטעם שמא יתקלקל האחרת ועיין בכפת תמרים שביאר כן להדיא אך לפ"ז יקשה דלמה יהי' אסור במזיד דהא כעת לא עשה איסור דהא יש לו אחרת וא"ל דשמא יתקלקל דעכ"פ כעת לא גרע משוגג דהא לא ידע אם יתקלקל ובשוגג שרי לאכול והיא קושיא נפלאה (ואף דיש לחלק דבהדס אין התיקון רק בשביל המצוה אבל כאן הוא תיקון בעצם) וגם לשיטת התוס' דפירשו שם בסוכה דכל דיש לו אחריתי הו"ל מלאכה שאצל"ג כיון דאית לי' אחריתי אין לו תועלת ג"כ קשה דבדרבנן שרי מלאכה שאצל"ג אף מדרבנן ועיין כתובות דף ה' בתוס' והוא תימה בעיני שלא ראית מי שיתעורר בזה והנראה בזה עפמ"ש במקום אחר דבאמת ביבמות דף צ"ג אמרו דטבל אסור להגביה משום דהוה טלטול שלא לצורך וכבר התעורר המהר"ם בן חביב בסוגיא דבולמוס מדוע לא הזכירו הרמב"ם וכתבתי במק"א דאם נימא דמותר לתקן שוב לא הוה טלטול שלא לצורך ואחרי דאסרו לתקן שוב הו"ל טלטול שלא לצורך ע"ש שהארכתי בזה ולפ"ז כאן דיש לו אחריתי שוב אסור דהוה טלטול שלא לצורך דממנ"פ כל מה דלא נחשב מתקן הוא בשביל שאין לו צורך בזה א"כ הוה טלטול שלא לצורך וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל דלמה לא נימא בשוגג כל מלתא דא"ר לא תעביד ל"מ דלא שייך סברת המהרי"ט דאם נימא דל"מ שוב מתקן האיסור דלא תיקן כלל ולפמ"ש א"ש דבזה שוב יהי' טלטול שלא לצורך וא"כ ס"ס עביד איסור ואסור ודו"ק:

ובזה אמרתי דבר נחמד דמכאן ראיה למ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' תקנ"ו דלמסקנא נדחה הנך חילוקים ודוקא בשבת אסור וביו"ט שרי ובאמת מדברי הר"ש פ"ב דתרומות שהביא דברי הש"ס לא משמע כן ועיין בשו"ת ב"ח סי' קכ"ח שלא הסכים לדברי הב"י ולפמ"ש דעיקר האיסור משום טלטול והרי ר"פ לולב וערבה אמרו מכדי טלטול בעלמא הוא לדחי וע"ש בתוס' הרי מבואר שם דביו"ט כל שיש מצוה הותר הטלטול ביו"ט וא"כ כל שהוא עונג פשיטא דאף ביש פירי אחריני שרי דמ"מ יש עונג גם בזה כנלפע"ד ודו"ק:

והנה המג"א סי' ת"ה הקשה בהא דמבואר שם בפירות שהוציאם חוץ לתחום והחזירו דמותרין וכתבו התוס' דל"ד למבשל בשבת דהוה איסור תורה והקשה המג"א ממעשר ומטביל בשבת דהוא דרבנן ואפ"ה אסור במזיד וכתב דמיירי באין לו פירות אחרים ולכאורה לא הי' צריך לדחוק דבאמת הא דנאסר במזיד הוא רק מטעם קנס והרי בעי בע"ז דף נ"ב בכלים ששמשו בבית חוני' כיון דלאו בני דיעה נינהו לא שייך קנסא וה"ה כאן כיון דאמרו בפירות דאנוסים הם ל"ש לאסור הפירות א"כ ניהו דהוציא במזיד כל דלא שייך לאסור הפירות ממילא לא שייך לקנסו בדבר המותר והרי גם שם שמשו במזיד בהכלים ואפ"ה כל דלאו בני קנסא נינהו ואנוסים לא נאסרו וה"ה כאן וצ"ל כיון דמסקינן בש"ס דאף בכלים קנסו וגם בכהנים דאנוסים הם נמי פסק הרמב"ם דלא ישאו כפיהם ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' י"ג שכתב דמקור מקומו מהך דכלים ע"ש א"כ ממילא ראוי לקנוס אף בפירות דאנוסים ועכ"פ מיושב בזה מה שהקשה בקרבן עדה בפ"ז דעירובין בירושלמי על המג"א דלדבריו לפשוט בביצה דף י"ז דבלית לי' פירי שרי כמו בפירות ולפמ"ש א"ש דל"מ למפשט דהי' מקום לחלק דשאני פירות דאניסי וגם בכלים נימא דלא קנסו דשם אבעיא לן בכלים ושקלינן וטרינן הרבה ולדידן דקי"ל דכלים אסורים הוכרח המ"א לחלק דמיירי בלית לי' פירי ובאמת לשיטת הרשב"א ע"כ אף ביש לו פירי שרי ביו"ט ולא בשבת וכמ"ש הרשב"א ודו"ק:

והנה במ"ש לעיל בענין אומר מותר אי חשיב שוגג או מזיד נראה לפע"ד כעת חילוק נכון דהנה התה"ד סי' רי"ו כתב דת"ח הטועה בדין לא מקרי שוגג כי שוגג הוא כמ"ש הא"ז דסבר שאינה מינקת או שהי' ע"ה שלא ידע שמניקת חברו אסורה אבל ת"ח הטועה בדין בדבר שראוי להסתפק לאו שוגג מקרי ע"ש שהביא ראיה ברורה מב"ק דף צ"ה ועיין בש"ע אהע"ז סי' י"ג סעיף יו"ד ובח"מ ס"ק ח' ולפ"ז יש לומר גם בדין אומר מותר דהיכא דטעה בדין בדבר שאינו ראוי להסתפק בו א"כ הוה טועה גמור וכשוגג חשוב אבל היכא שידע הדין רק שחשב באיזה דבר שראוי להסתפק בו לא מקרי שוגג ובזה אני אומר במ"ש המלמ"ל להקשות על מ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג ד"ה סבר דחשב שמותר לבטל איסור חשוב שוגג והרי הרמב"ם כתב פ"ה מתרומות ה"ח בד"א שלא ידע מטומאה אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ודבריו סותרין להתוס' וכבר כתבתי לעיל בזה ולפמ"ש א"ש דהתוס' קאי בסבר שמותר לבטל איסור שזה מחמת שלא ידע הדין כלל ובכה"ג חשוב שוגג שלא הי' לו במה לטעות שמי לא ידע שאסור לבטל איסור לכתחלה ובפרט באיסור תורה אבל שם שידע שהוא טמא רק דחשב שמותר לתרום מן הטמא על הטהור משום דבאמת מה"ת אף תורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה וכדאמרו שם ביבמות דף פ"ט ע"ב וא"כ טעה בדין במקום שיש לטעות בזה הוה שוגג קרוב למזיד וקנסו טפי ויש להמתיק הדבר דלפי מה שפסק רבינו שם כר"נ ברא דהוה תרומה ויחזור ויתרום וא"כ באמת זה קנס חז"ל וא"כ כל שהי' שוגג וחשב שמותר לתרום מן הטמא על הטהור ואם לא יהי' תרומה יחזור לגריוא ויהי' טבל בזה פשיטא דשייך לטעות דעכ"פ טעה וסבר כר"ח דאם לא יהי' תרומה יחזור לטבלי' וא"כ בזה שייך למטעי והו"ל כמזיד ובאמת לפמ"ש התוס' ביבמות ד"ה לר"נ דלר"ח ליכא בשוגג שום איסור דהתורה לא קפדה אלא על מזיד כדכתיב ולא תשאו עליו חטא א"כ בכה"ג שחשב שמותר לתרום דלא שייך נשיאת חטא מהראוי שיהי' תרומתו תרומה וא"כ בכה"ג ודאי הוה כמזיד כיון דיש מקום להסתפק וז"ב:

ובזה עמדתי על מה שפסק רבינו כר"י ובפירושו להמשנה לא פסק כר"י ועיין במגיה ברמב"ם שם שעמד בזה ולפמ"ש א"ש דבפירושו להמשנה פירש דשוגג דר"י היינו שבתחלה ידע שהוא טבל ואח"כ שכח א"כ בשוגג כזה שלא ידע כלל שהוא טבל בעת הפרשה בזה פשיטא דלא קי"ל כר"י אבל בחשב שמותר לתרום מן הטמא על הטהור דבאמת יש מקום לטעות דמה"ת באמת תרומה הוא ועכ"פ לענין שיהי' תרומה ויחזור ויתרום בזה בודאי יש מקום לטעות ולכך בחבורו שפיר פסק כר"י ועיין בתוס' יבמות שם ד"ה אין שלא מצינו טעם ברור דאמאי לא יהי' תרומה אף במזיד כשעבר ותרם מן הטמא על הטהור וא"כ מכ"ש שיש מקום לטעות שמותר לתרום מן הטמא על הטהור דעכ"פ חזי להסקה. וצ"ע בהא דאמרו בגיטין דף נ"ד ורמי דר"י אדר"י לענין קנסו שוגג אטו מזיד לישני בכה"ג דסבר שמותר וטעה בדין וכר"ח דבכה"ג שייך לאסור אף בשוגג וכמ"ש התה"ד הנ"ל וצ"ע גם במס' מכות באומר מותר ובשבת דף ס"ח וכעת לא נפניתי לעיין בזה שוב עיינתי בשו"ת תה"ד ולפע"ד מה שהוציא הח"מ ממנו דבשוגג שחשב שהדין כך הוה כמזיד באמת המעיין בתה"ד ימצא כי לא כתב רק כי שוגג היינו שלא ידע הדין וע"ז שפיר הביא ראיה מב"ק דף צ"ה דע"ה דלא ידע מקרי שוגג אבל פשיטא דגם ת"ח דלא ידע וטעה בדין דפשיטא דמקרי שוגג דפשיטא דלא גרע מי שטעה בדין ממי שלא ידע הדין כלל ומה דאמרו בב"ק שם בת"ח דידע שם מקרי מזיד שידע שהוא גנובה אבל בת"ח בשוגג פשיטא דגם זה מקרי שוגג ורק במי שטעה בדבר שלא הי' לטעות אולי מקרי קרוב למזיד ובזה יש מקום לישב קושית הנו"ב על התה"ד הנ"ל וצ"ע ועיין שבועות דף י"ח דבע"ה הו"ל אומר מותר שוגג ע"ש ברש"י ודו"ק:

ודרך אגב ארשום במ"ש התוס' בגיטין דף ל"א ובכמה מקומות במנחות ובכורות דטבל שצריך לתקן אין להתיר אף דאפשר במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל במדומע שכבר נתקן מותר הואיל ואפשר במחשבה ונשאלתי בזה והשבתי דכונת התוס' ע"ד מ"ש המג"א סי' שכ"ג דלשער אם יש ששים נגד האיסור מותר בשבת וא"כ ה"ה בזה כיון דכבר נתקן רק להעלות המדומע שוב ראיתי שמקורו של המג"א הוא מהתה"ד סי' נ"ד והמעיין במקור הדין של התה"ד ימצא שהדברים נכונים ודו"ק. והנה בביצה דף י"ז דפריך מהמעשר בשבת ומשני דאית לי' פירי אחריני וכן במטביל בשבת ואח"כ פריך מהמבשל בשבת ומשני שאני איסורי שבת דחמירי לכאורה קשה לי טובא לפמ"ש הריטב"א בעירובין דף מ"א בשם רבינו יונה ז"ל בהא דאמרו שם דאם החזירו במזיד לא הפסידו את מקומן והקשה הריטב"א שם דמ"ש ממבשל בשבת דלא יאכל וכתב בשם רבינו יונה דמעשה שבת דמתסרא לא משום שנעשה בו איסור העברה או איסור הוצאה והכנסה ולא אסרו מעשה שבת רק מפני שנעשה בו תיקון בגופו ודבר שיש בו מעשה דהיינו דכל שהוא תיקון בגופו זה נקרא מעשה והיינו דנקטינן בכל דוכתי מעשה שבת ע"ש והיא מרגליות טובה ממקום קדוש יהלך ולפ"ז הדבר יפלא דאכתי במטביל ומעשר פירותיו דלא עשה תיקון בגופו למה יאסר בשבת וצ"ל דדוקא באית לי' פירי אחריני אסור אבל מעשה שבת דהיינו שנעשה תיקון בגופו כמו בישול דהמאכל גופא נתקו וראוי לאכול עכשיו זה אסור אף בלית לי' פירי אחריני וז"ב וזהו דמשני הש"ס על מבשל איסורי שבת חמור והיינו דזה נקרא מעשה שבת והנה הריטב"א כתב לפמ"ש בפ' ר"א דמילה בשם רבינו יונה ז"ל ועד בשחק נאמן שבראשית ההשקפה עלה ברעיוני לומר דרבינו יונה חידש זאת על הא דקאמרו בעירובין דף ס"ו ולא שאני לך בין מעשה לשבות דאין בו מעשה שהובא ברי"ף פר"א דמילה ועינתי בחידושי רשב"א ומצאתי את שאהבה נפשי שהביא בשם רבינו יונה ז"ל שהוא רבו סתם שפירש דשבות דאית בי' מעשה היינו כשנתחדש מעשה בגופו של דבר כגון עשיית כלי או להחם תבשיל ולאפות שנתחדש ענין בגופן ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן לר"י הסנדלר מעשה שבת דאורייתא והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפייה ובישול וכיוצא בהן אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מתסרי אפילו לר"י הסנדלר כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת ע"ש דבריו הקדושים והנחמדים ולכאורה קשה לי טובא בהא דאמרו בב"ק דף ע"א גבי שחיטה ג"כ דאסור לר"י הסנדלר דהרי התוס' שבת דף ק"ו ובחולין דף ח' הקשו דהא שחיטה הוה קלקול וכתבו כיון דמלאכת מחשבת אסור בשבת וכל שהתיקון יתר על קלקול מקרי מתקן בשבת וגם כתבו בשבת דכל דהתיקון בא מיד לאחר הקלקול מקרי מתקן ע"ש וא"כ כיון שעכ"פ בגוף השחיטה הוא קלקול רק שהתיקון הוא מבחוץ שמתקן אבמה"ח לבני נח ועכ"פ בגוף הדבר אין כאן תיקון אמאי אסור לר"י הסנדלר הא זה לא נקרא מעשה שבת דבעינן שיתקן ויחדש גוף הדבר וצ"ל דגם זה מקרי מתקן ומחדש בגוף הדבר דעכ"פ יש כאן תיקון בגוף הדבר אף דמקלקל ג"כ מ"מ יש בו תיקון וחידוש בגוף הדבר וכל הטעם שם הוא משום דמחזי טפי כעובדא דחול כל שמחדש ומתקן גוף הדבר ע"ש וא"כ אין לך עובדא דחול יתר ממה ששוחט בשבת וז"ב ופשט אמנם נראה דאם נימא מעשה שבת דרבנן בכה"ג ודאי לא שייך לומר דהוה שחיטה שא"ר דמה"ת באמת שחיטה ראויה הוא ואף דמדרבנן אסור מ"מ לא שייך דיהי' נקרא מעשה שבת דבאמת קלקל בשבת וניהו דמ"מ חידש דבר בגוף הבהמה מ"מ כל דמדאורייתא לא מתסר מעשה שבת בכה"ג לא שייך לאסור משום מעשה שבת דמדרבנן לא אסרו רק במקום שיש תיקון בגוף הדבר וז"ב מאד:

ובזה מיושב היטב הא דקאמר הש"ס אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מדאורייתא שחיטה ראויה היא והקשו בתוס' שם דגם בדרבנן אמרינן שחיטה שא"ר הוא גבי חולין שנב"ע ולפמ"ש א"ש דבאמת גם מדרבנן מקרי שחיטה שא"ר אבל לאסור משום מעשה שבת דבעינן שיתקן ויחדש בגוף הדבר והרי בגוף הדבר לא חידש ותיקן כלום. ובזה נראה לפע"ד ליישב דברי הרי"ף שכתב דכיון דפליגו ר"א ורבינא במעשה שבת אי אסור מדאורייתא או דרבנן וקי"ל הלכה כמאן דמיקל ממילא לית הלכתא כר"י הסנדלר ותמה הרא"ש הא מ"מ הם פליגי אליבא דר"י הסנדלר וא"כ אמאי לית הלכתא כוותי' ולפמ"ש א"ש דבאמת הרי"ף ס"ל כסברת רבינו יונה דכל הטעם דאמרו מעשה שבת משום דנעשה תיקון וחדוש בגוף הדבר ולפ"ז לר"י הסנדלר גופא דאוסר במזיד עולמית הרי לא נעשה תיקון וחידוש בגוף הדבר דהא הי' יכול להיות זה התיקון בחול וא"כ לאחרים מ"ט יאסור עולמית דמה נ"מ להם אם זה עשה בשבת או בחול ומ"ט יאסור להם דבשלמא אם מעשה שבת דאורייתא מתסר ונפקא לי' מקרא דמה שבת קודש אף כל מעשיה קודש א"כ כל שנעשה בשבת קודש הוה ואסור עולמית בין שנתקן הדבר או לא אבל אם לא אסור רק מדרבנן ומשום דמחזי כעובדין דחול א"כ זה דוקא שיאסר בשבת עצמו או למי שעשה ושייך קנס אבל לאחרים מה נ"מ להם בזה והיכא מחזי כעובדין דחול הא הוה מצי להתבשל ולהשחט בחול ולמה יאסור להם ושפיר כתב הרי"ף דלמ"ד מעשה שבת דרבנן לא מסתבר למפסק כר"י הסנדלר שיהי' אסור עולמית וז"ב והדברים נכונים וברורים. ובזה יש לישב דברי הרא"ש בב"ק שם התמוהים ועיין ש"ך חו"מ סי' ש"כ מ"ש בזה ולפמ"ש יש לישב ואכ"מ. ובזה יש מקום לישב מה שנתקשיתי זה כמה שנים והארכתי בזה בתשובה בהא דאמרו במ"ק דף י"ב וכן קי"ל בש"ע או"ח סי' רמ"ד מי שבנה ביתו בשבת דאסור לכנס בו והקשיתי שם דמ"ש ממבשל בשבת דמותר במ"ש לאחרים עכ"פ ואמאי יהי' אסור כאן ולפמ"ש א"ש דבאמת מעשה שבת לא שייך רק במה שעושה התיקון בגוף הדבר ולכך לאחרים מותר למ"ש בדבר שאפשר לבשל אח"כ בחול ומאי נ"מ לאחרים במה שנעשה בשבת וכ"ז בדבר שאם בשלו בשבת למ"ש צריך לבשל שנית או בדבר שא"צ לעשות רק פ"א ומה נ"מ לזה אם נעשה בחול או בשבת אבל בנין שבונה בשבת ואח"כ בונה גם בחול וא"כ זה הענין שנעשה בשבת מסייע למה שנעשה אח"כ בחול ושפיר מקרי מעשה שבת ונאסר כמ"ש רבינו יונה וז"ב ועיין חולין דף ט"ו ובדף קט"ו שרש"י פירש שם דר"י הסנדלר אית לי' מעשה שבת אסור מן התורה וזה מסכים לשיטת הרי"ף דס"ל דאם מעשה שבת אינו אסור מן התורה ל"ש דברי ר"י הסנדלר וכמ"ש ודו"ק:

והנה נראה לפע"ד דבר חדש בטעם הדבר דאומר מותר לא מקרי אנוס רק כשוגג דהנה ענין חילוק בין שוגג לאנוס נראה לפע"ד דאנוס על שני פנים אם שמייסרין אותו בגופו ואינו עושה הדבר ברצונו והשני שעושה הדבר ברצונו רק שלבו אונסו ולפ"ז בשלמא באם הוא אנוס ברצונו שפיר פטרה התורה דאינו עושה הדבר מרצונו משא"כ שוגג דעושה ברצונו רק ששגג בדין או בזמן אבל מי שעושה ברצונו רק שלבו אנסו ואומר מותר זה שוגג ממש דהרי עושה הדבר ברצונו רק שמחשב שאינו עושה איסור וז"ב מאד. ואם חומה היא נבנה טירת כסף ובזה נבין הא דנשאת שלא ברשות ב"ד רק ע"פ עדים דחייבת בקרבן אעפ"י דהוה אנוסה ורש"י פירש ביבמות דף פ"ו דאבעי לה לאמתוני ולפע"ד הסברא דע"כ לא מקרי אונס רק שהוא אונס שאינו עושה הדבר ברצון וכל ישראל מכירין באונסו שמיסרים אותו ורואים שזה אנוס אבל בטעה בדין אף שעדים הטעו אותו אבל כל שנגלה לו האמת כאשר נתגלה אח"כ לא הי' מקרי אנוס שהרי עשה ברצונו ובשאט בנפש עבר על עבירה כיון שנגלה לו האמת ששקר דברו ורק שעיקר אנסו הי' שלא ידע בעת ההוא א"כ זה האונס לא נקרא אונס גמור שהרי עשה ברצון ועדים עצמן ידעו ששקר דברו והוא הי' שוגג בדבר אבל אונס כשמו שהוא אנוס ברצונו ולא נוכל לקרות דבר של אונס כל שלא אנסו אותו לעשות שהוא עושה ברצונו רק שהטעו את לבו וזה לא נקרא אונס רק שוגג וכמו אומר מותר. ובזה נראה לפע"ד להבין הא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב וקשה הא מ"מ אנוס הוא ע"פ דיבור של ב"ד וכבר נתקשה בזה בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' צ"ו ולפמ"ש א"ש דזה לא נקרא אונס שעושה ברצונו רק שטעה בדין שסבר שב"ד הורה כהוגן זה מקרי שוגג ולא אונס. ובזה מיושב קושית הרב בעל שיעורי רז"ה שהביא הנו"ב דלכך בשמשו שלא בשעת וסת ומצאו דם דא"צ להביא כפרה ותמה השיעורי רז"ה דמ"ש מנשאת שלא ברשות ב"ד דחייבת בקרבן ולפמ"ש א"ש דשם שפיר אנוסה גמורה מקריא דמה הוה לה למעבד ואף שעשתה ברצון מ"מ עכ"פ שוגג מקריא ושוגג כהאי שלא הי' צריך לחקור כלל שלא בשעת וסת פטור דבשלמא כל שיש ריעותא אף שא"צ לחקור דטעה בדין אבל עכ"פ שוגג הוה משא"כ שוגג כהאי שלא הי' לו שום ענין לחקור שוגג כזה אנוס נקרא וז"ב כשמש ובא וראה דהדבר מבואר כן שהרי הרב אומר כן בפ"ה משגגות הלכה וא"ו שלכך הבא על אשתו שלא בשעת וסתה ומצא דם דפטור מקרבן שזה אנוס ולא שוגג שהשוגג הי' לו לדרוש ולחקור ואילו הי' חקר ובדק יפה יפה הי' מוצא ולכך כל שלא בדק צריך כפרה משא"כ בזה שמה היה לו לעשות ע"ש והרי זה מבואר היטב כמ"ש דניהו שעשה ברצונו כל שלא הי' לו לדרוש ולחקור ואין שום ספק בדבר הרי"ז אונס ברור ונגלה וכאלו כפוהו לעשות משא"כ במקום שהי' יכול לחקור וגם הי' אנשים שהי' יודעים האמת זה לא נקרא אנוס רק שוגג וז"ב כשמש ולכך גם בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת כתבו התוס' והרא"ש ר"פ החולץ דהוה אונס כמו בשלא בשעת וסתה והיינו דלא הי' לו לחקור ובלתי אפשרי הי' לחקור ומי יודע כעצמים בבטן המלאה ובכה"ג מקרי אנוס ממש וז"ב. ובזה יש לישב דברי הרמב"ם פי"ד משגגות ה"ג שכתב דאם הורו ב"ד להנשא ואח"כ נמצא בעלה שחייבין בקרבן לפי שאין זה הוראה אלא טעות ותמהו הלח"מ והמלמ"ל דלמה לו טעם זה ת"ל דהו"ל יחיד שעשה בהוראה ב"ד דחייב ולפמ"ש א"ש דק"ל להרמב"ם דאמאי יהי' חייב הא הוה אנוס גמור דהי' אונס עפ"י שני עדים והב"ד והתורה האמינתן ולזה אמר שאין זה הוראה רק טעות וא"כ אין זה אונס שעשה ברצונו רק שלבו הטעתו והאמין לעדים ולב"ד ובאמת זה לא נקרא אונס ממש ועיין בנו"ב ובהג"ה שם ובספר הורה גבר על הוריות שם בריש הוריות שתמה על הבאר שבע ולא נזכר מדברי הח"מ בסי' י"ז ויש לי אריכות דברים ואכ"מ:

ובגוף הקושיא של הלח"מ והמלמ"ל והחלקת מחוקק סי' י"ז דלמה לי' להרמב"ם משום דאין זה הוראה אלא טעות ת"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב נראה לפע"ד דהדבר נכון דהרי כל הטעם דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב וציבור הב"ד חייב משום דיחיד הי' לו לעיין בעצמו ולכך לא מקרי אנוס משא"כ הציבור דסמכו זה ע"ז ולא עיינו והב"ד הכשיל אותם ולכך הב"ד חייבין והם פטורים ולפ"ז זהו בענין שהוראה שלהם היה בטעות ואי הוו מעייני הי' מוצאים שאינו כן יש מקום לחלק בין יחיד לציבוד משא"כ בהורה ב"ד שתנשא לפי שבאו עדים ששקרו להם הנה בזה כל העיונים והפלפולים לא הי' מועילים וא"כ מ"ש יחיד ומ"ש רבים הא הב"ד הורה והכשילם וא"כ הי' מהראוי שהב"ד יתחייבו גם ביחיד ורק דבאמת גם הב"ד לא הורו כאן דהא כל שהי' עדים לא הורו מלבם כ"א עפ"י עדים שאף בלא הוראתם היתה מותרת עפ"י עדים וא"כ לא מקרי הוראה אלא טעות ולכך חייב היחיד וז"ש רבינו שאין זו הוראה אלא טעות ובש"ס שפיר הקשו ודלמא קסבר ר"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב היינו דאם נימא דהוה הוראה שוב ע"כ דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דאל"כ מהראוי שיפטור דהב"ד הורה לו בטעות אבל כל דמסקינן דאין זה הוראה רק טעות א"כ לא שייך בזה לחלק בין יחיד שעשה בין ציבור דלא הי' לו מה ללמוד וימתק יותר דלפמ"ש למעלה דזה הי' כאומר מותר דעשה עפ"י הוראת ב"ד והרי כל אומר מותר הא דלא מקרי אנוס לרבא הוא משום דהי' לו ללמוד וכאן לא הועיל לו כל למודו דבאמת היתה מותרת עפ"י העדים:

ובזה מיושב מ"ש התוס' בהוריות דמיירי שב"ד של שלשה הורו לה שתנשא ואפ"ה אלו לא הלכה וקלקלה היתה פטורה משום שהב"ד הורו לה וכ"כ האגודה בהוריות שם וכ"כ הבאר שבע ותמה בספר הורה גבר דהא לא מצינו שב"ד של שלשה יוכלו לפטור מקרבן ודוקא סנהדרין של ע"א בעי ולפמ"ש א"ש דדוקא מידי דתליא בסברא שייך לומר דבעי ע"א דבאובנתא דליבא תלוי וא"כ בעי סנהדרין של ע"א דהם חכמים גדולים שאין כמוהם אבל בזה שעפ"י עדים הורו שתנשא בזה הוראה גלויה לכל ואין זה הוראה כלל אלא טעות שהטעו את הב"ד אבל הב"ד כדין הורו א"כ מה לי ב"ד של ע"א מה לי ב"ד של שלשה וכמ"ש ודוק היטב ועיין בח"מ שם שס"ל ג"כ דבעי ב"ד של ע"א ולא ראה דברי התוס' והאגודה והב"ש הנ"ל וכמ"ש ועיין בנו"ב שם מ"ש בנו הרב ז"ל בהג"ה:

והנה אעתיק כאן מה שנשאלתי הלכה למעשה מהמופלג מוה' משה קאסטין בראן נ"י במה שנפסק העירוב בשבת בבקר ונתאספו אנשים לבית אחד בעת סעודה ושלחו השמש שיביא להם משקה והשיב דמבואר בסי' שכ"ה סעיף יו"ד דמותר לשתות המשקה וק"ו מהתם דהשתא התם דיש שלד"ע שהעכו"ם הי' השליח והעבירה על המשלח מותר מכ"ש בישראל דאין שליח לד"ע שהשליח בר חיובא ונחרדתי מאד דק"ו פריכא הוא דשם לא נעשה איסור תורה דאמירה לעכו"ם שבות משא"כ כאן דהוה איסור תורה וענין שליחות לא שייך בשבת דמ"מ גופו שובת ועיין שו"ת פ"י בחלק יו"ד סי' ג' ובספר ב"מ באהע"ז סי' ה' ובישוע"י ואם נרצה להאריך בזה אין קץ והארכתי בכמה תשובות ובגוף הדין הדבר מבואר בביצה דף י"ז דגם ביו"ט קנסו במזיד אם אין כאן פירות אחרים ומכ"ש בשבת דאיסורי שבת שאני דהוה איסור סקילה ואף דיש לצדד דבזה"ז אין לנו רה"ר גמורה אין כאן איסור תורה הא גם זה אינו דבר ברור ומיהו יש לצדד להקל דאפשר דאמרינן כיון דנפסק בשבת שבת הואיל והותרה הותרה ועכ"פ אין כאן רק איסור דרבנן ועיין שו"ת פ"מ סי' למ"ד צדד ג"כ להקל במעשר בשבת אף בלית לי' פירי אחריני ודברי מעלתו שלא בדקדוק שכתב גבי עכו"ם דהעבירה על המשלח דשליח לאו בר חיובא ות"ל דעכו"ם לאו בר שליחות ועכ"פ מאד תמהני איך פרצו כ"כ לשלוח אחרי משקה ולא נחשדו בני ישראל על השבתות ודרך אגב ארשים מה שהקשה מעלתו בש"ס יבמות דף ע"א דאמרו כגון שהי' אביו ואמו חבושין בבית האיסורין והקשה למה לא עשו שליח על המילה הנה כבר הקשיתי כן בחיבורי בהלכות מילה סי' ר"ס והבאתי ראיה דמצוה על האב ואסור לתנו לאחר והארכתי בזה ומ"ש מעלתו היאך עשו שליח על הפסח הא לא מצו עבדי בעצמן שהם חבושין ולא מלו נפלאתי מאד דמלבד דזה לא נקרא לא מצי עביד דמצו עבדי רק דאריה דאיסורא רביע עלייהו ובלא"ה אין התחלה לקושיתו דכל דהמצוה שימולו בעצמם שוב לא הי' מילת זכרים מעכבתן ומה שהקשה על דברת התוס' יבמות דף ע"ב שכתבו דמשמנה ואילך כל שעתא זמני' הוא וע"ז הקשה דאכתי הו"ל מ"ע שהז"ג דבשבת ויו"ט אין מלין שלא בזמנה נפלאתי שכן הקשו כל המפרשים עיין עצמות יוסף קידושין דף כ"ט ובשעה"מ הלכות פהמ"ק בסופו. והנה באם שכח להפריש חלה בשבת ע"פ מהחמץ שהאריך המג"א לפע"ד הי' נראה לפי מה דנסתפק המהרי"ט אלגזי בהלכות חלה והוא בדף מ"ג ע"ג בדפוס פ"ב אי מה דצריך לשייר צריך שיהי' בכזית או אף בפחות מכזית וא"נ אם נימא דעל ח"ש אינו עובר על ב"י משכחת לה שישייר פחות מכזית ויפריש מזה פחות דבכ"ש סגי ובח"ה ישרף כלו ועיין סי' שכ"ב דבזה"ז חלה בכ"ש ודו"ק:

והנה במה שהארכתי למעלה בדברי הט"ז סי' צ"ט שכתב דאומר מותר שוגג מקרי והפר"ח והכו"פ וכן בשו"ת פ"מ ח"א סי' ק"ה תמהו על דבריו דזה דוקא למ"ד דלא קניס שוגג אטו מזיד אבל למאן דקניס לא חשיב שוגג וכעת ראיתי שהדבר מפורש בתוס' סנהדרין דף ל"ג ד"ה מה שכתבו דטיהר את הטמא אמאי מה שעשה עשוי וכתבו דמיירי בשערבן עם פירותיו דבטלי ברובא וע"ז הקשו למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד היכא בטלי ברובא וכתבו דכיון שעשה עפ"י חכם לא קניס האי שוגג ע"ש הרי מבואר דאומר מותר חשיב שוגג לענין ביטול ולמ"ד קנסו שוגג אטו מזיד אסור עד שיבטל עפ"י חכם ולפמ"ש למעלה בשם התה"ד דבטעה בדבר שראוי להסתפק בו לא מקרי הת"ח שוגג דהי' לו לעיין א"כ צריך להבין לכל האקומתות שם דעכ"פ הך דמה שעשה עשוי מיירי במומחה או שטעה בשיקול הדעת א"כ שוב יקשה למה מה שעשה עשוי דלא חשוב שוגג וצ"ל דזה דוקא אם הת"ח טעה והורה כך אבל כשבעה"ב ערבן עם פירותיו זה שעושה עפ"י הוראת חכם א"כ לגבי דידי' נחשב כשוגג גמור דהוא מה הי' לו לעשות אם הת"ח לא נתיישב בהוראתו והבעה"ב לא שייך לקנוס שהרי עשה עפ"י הוראת ב"ד אברא דאכתי יקשה לאוקמתא דרבינא דמוקי דהת"ח בעצמו ערבן עם פירות של השואל וא"כ לגבי דידי' כל שטעה בדין שראוי להסתפק בו שוב לא מקרי שוגג וצ"ל דבאמת מיירי שטעה בדבר משנה ואפ"ה מה שעשה עשוי כגון שעירב עם פירות וא"א לחזור ולכך משלם מביתו שהוא עשה ההיזק ושוגג מקרי שטעה בדבר שלא הי' לו לטעות ודו"ק היטב ועיין מ"א סי' שי"ח ס"ק ג' והביא כן בשם הרד"כ ולא מצאתי בהחפזי ובאמת שהדבר מבואר בתוס' כאן והנה לשיטת הרי"ף דבטעה בדבר משנה לכ"ע חוזר הדין ואוקמתא דרבינא וכל האוקומתות קאי בלא טעה בד"מ רק בשיקול הדעת שוב יקשה דהא שוב הו"ל כמו מזיד כל דטעה בדבר שיש להסתפק וא"כ אמאי מה שעשה עשוי וצ"ע ומ"ש הש"ך בסי' כ"ה ס"ק ה' אות ד' בישוב קושית התוס' דחוק כמ"ש בקונטרס מוהרח"י ותומים וגם לפי המסקנא לא יועילו דבריו כמ"ש בעצמו וצ"ע ועש"ך ס"ק ח' מה שחולק על הגמר' והסמ"ע וכתב דלמה יפטור מדד"ג ודוחק לומר דבשוגג לא קנסו ולפע"ד אף דבשאר דיני דגרמי קנסו גם בשוגג אבל בחכם שטעה לא שייך קנסו שוגג אטו מזיד כמ"ש התוס' ובפרט בכה"ג שמה הי' לו לעשות שלא ידע רק הפירוש הלז. והנה במ"ש למעלה בביאור דברי התוס' מ"ש בגיטין דף ל"א דכל שכבר נתקן שרי בשבת אף שנפל ונעשה מדומע ע"י שמותר ליתן עיניו בצד זה אבל לכתחלה להפריש ע"י שמותר ליתן עיניו בצד זה זהו אסור ובזה נראה לפע"ד להבין דברי התוס' בסוכה דף כ"ג ע"ב ד"ה שני שכתבו דאין לפרש ששכח עד שקידש היום דא"כ אסור לקרות שם והביאו ראיות לזה מהא דהמעשר בשבת דאסור ואם הוה מותר ע"י שאומר מה שאני עתיד להפריש לא הי' ראוי לקונסו אף שעבר ותיקן והדבר צ"ב דלמה לא הי' ראוי לקנסו ולפמ"ש א"ש דכל שעבר והפריש א"כ שוב יקשה דלמה גזרו על הפרשת מעשר בשבת הא אפשר ע"י שיאמר מה שאני עתיד להפריש כקושיתם בגיטין וא"ל דלכתחלה אסור להפריש בשביל שיכול להיות עושה בהיתר דז"א דדוקא לכתחלה להפריש אסור אבל כל שעבר והפריש עכ"פ הרי הוא כבר מתוקן וניהו דלא מועיל כיון שעשה באיסור עכ"פ לא גרע מנפל למדומע שהרי עכ"פ כבר הוא מתוקן ובכה"ג שרי כיון שיכול ליתן עיניו בצד זה וכו':

והנה תלמודיי נ"י הנדזו בדבר דכל דאמרינן דלא מהני הרי הוא כאלו לא הפריש אבל ז"א דבאמת כבר עבר והפריש בפ"ע והרי הוא מתוקן ורק שאנו אמרינן לקנסו שלא יהי' יכול לאכול עי"ז אבל לאחר שבת פשיטא דאותן התרומות ומעשרות מועילים והרי הן תרומה ומעשר וא"כ עכ"פ כבר הפריש ושוב מהראוי שיהי' מועיל ודו"ק היטב כי נכון הוא. ודרך אגב ארשום מה שראיתי בפר"ח יו"ד סי' צ"ט דמפלפל בס"ק י"ב דבדאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד וק"ל טובא דבר"ן פ' גה"נ בסוגיא דזרוע בשלה גבי הא דאמרו דחידוש הוא דזה היתר הבא מכלל איסור כתב בהדיא דקי"ל כר' יוסי דלא קנסו שוגג אטו מזיד ואף להראב"ד דס"ל דאין מבטלין איסור הוא מה"ת מ"מ בשוגג לא קנסו וכ"כ הש"ך בסי' צ"ט ס"ק ז' ע"ש ובחוות דעת שם תמה באמת על הש"ך דהא קי"ל כר' יהודה דקנסו שוגג אטו מזיד אבל מ"ש שם דלא נמצא בר"ן ובאמת בר"ן מבואר כהש"ך וכבר העירני על דברת החוות דעת הנ"ל אחד מקאזליב ושמו הרב ר"י היילפרין נ"י ויפה העיר אבל דברי הפר"ח צ"ע והנה המופלג מוהר"י הנ"ל תמה ג"כ במ"ש הח"ד בסי' צ"ט שם לחדש דבדבר דאסור בהנאה לא שייך לומר דמותר להרבות ולבטל דהא אסור בהנאה והרי יש לו הנאה במה שמבטלו ומשביח ההיתר ולכך בנ"ח אסור להרבות ולבטלו וע"ז הקשה דא"כ למה לא מתרצו הפוסקים בהא דאמרו זה היתר הבא מכלל איסור דבזרוע בשלה התירה התורה לבשל הז"ב עם הבשר אף דנהנה במה שמושבח הרוטב והבשר כשנתבשל עם הזרוע בשלה והרי קדשים אסורים בהנאה ובשאר איסורים של הנאה הרי אסור להרבות ולבטל ולפע"ד נראה דל"ק דהנה באמת צ"ב הא דאמרו דזה היתר הבא מכלל איסור מה דשרי לבטל לכאורה תמוה דכיון דכך גזה"כ שתתבשל מה שייך כאן ביטול איסור והו"ל לא אפשר ולא קא מכוין כלל לאכול ולטעום האיסור אך ז"א דהא הוה פסיק רישא דאסור ולפ"ז זהו לענין אכילה אבל לענין הנאה כבר נודע מ"ש הר"ן פ' גה"נ גבי ריחא מלתא דבא"ה שרי אף דהוה פסיק רישא וא"כ לענין הנאה לא שייך כלל לומר דזהו חידוש מה שמותר דהא הוה לא אפשר ולא קמכוין דאינו רוצה להנות כלל מן האיסור וכמ"ש הר"ן שם דכיון דהוא איסור אינו מכוון להנות כלל וז"ב לפע"ד:

והנה בגוף הענין דשבות בה"ש דאמרינן דלא גזרו על שבות ביה"ש מבואר בפכ"ד משבת ה"י וכ"כ בש"ע סי' שמ"ב דלצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז מותר ביה"ש והה"מ והב"י ביארו דיצא להם זאת מהא דאמרו דביה"ש אין מעשרין את הודאי אף דאינו רק משום שבות וע"כ דכל שאינו לצורך מצוה אסור ועיין בב"י סי' רמ"א מ"ש בזה והנה אני מצאתי בחידושי ריטב"א בעירובין דף ל"ב שהקשה ג"כ בהא דאמרו דרבי ס"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש והקשה ג"כ דא"כ למה לא התירו רק שבותים קלים לעשר דמאי ולא התירו לעשר ודאי בה"ש וכ"ת דהתם דלא כרבי דא"כ הו"ל לומר שם דמתניתין דלא כרבי והביא בשם הראב"ד ז"ל שלא התיר רבי לעשות מעשה בשבות בה"ש אלא שלגבי עירוב הקלו שלא לפסול עירוב והקלו לדונו כאילו יכול לעשות המעשה ההוא בה"ש ע"ש והנה לפי דברי הראב"ד אין לעשות שום מעשה שבות בה"ש והיא שיטה חדשה לא הזכירו הקדמונים אבל לפע"ד נראה דגם הראב"ד מודה לדברי הרמב"ם דבמקום מצוה לא גזרו וע"כ לא אסר רק מעשה הרשות וס"ל דבהך דעירוב הותר אף אם נימא דמערבין לדבר הרשות לכך הוצרך לומר דהקלו שלא לפסול עירובו אבל במקום מצוה מודה דלא גזרו דזה הוה כדיעבד דע"כ לא אסר רבי אלא רק לעשות מעשה הרשות לכתחלה אבל במקום מצוה לא גרע מאלו עבר ועשה שנראה מדברי הראב"ד שהתיר ותדע שאל"כ הי' לו להראב"ד לחלוק על הרמב"ם פכ"ד משבת בזה:

ובזה נראה לפע"ד דזה סברת הרע"ב דשני שבותים אף רבי מודה דגזרו בה"ש והיינו דרבנן כעין דאורייתא תקנו וכמו דרצו לומר בנזיר דף נ"ח דאין עשה דוחה שני לאוין ה"ה דמצוה לא דחה שני שבותים דרבנן ונפסל עירובו בזה. והנה בדברי הראב"ד א"ש הא דאמרו בשבת מ"ג שאם עבר ותקנו מתוקן והקשו בתוס' הא בבכור אסור לראות ולפמ"ש הראב"ד א"ש דבאמת לעבור על שבות ביה"ש אסור אף לרבי רק לענין שיהי' מקרי מוכן שלא יהי' נקרא מבטל כלי מהיכנו ע"ז אמר כיון שאם עבר ותקנו מתוקן א"כ לא נקרא מוקצה לענין זה וכמו דלא גזרו על עירובו בזה ודו"ק היטב ועיין ברש"י ביצה י"ט ובמהרש"א שם ולשיטת הראב"ד לא א"ש כ"ז דשבות ממש לא התירו אף בה"ש אך לפמ"ש למעלה דבמקום מצוה מודה הראב"ד יש לישב ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף