שואל ומשיב/ב/א/צא

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן צא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרבני המופלג החריף מוהר"ר מרדכי מיזיש נ"י:

אשר הראה לי דברי הש"ך בחו"מ סי' קט"ו ס"ק י"ב שכתב דהא דגובה הקרן מנכסים משועבדים ע"כ אינו כל הקרן רק בניכיון החצי שבח שהמלוה לא נטל רק חצי השבח ע"ש שכן מסיק הש"ך בסופו וע"ז הקשה דבב"ב דף קנ"ז ע"ב מקשה הש"ס ואם איתא חצי השבח מבע"ל ומאי קושיא הא שפיר נקט השבח כלו דמה שגבה חצי השבח מקרקע שלו זה הי' בניכיון הקרן מנ"מ והשבח כלו גובה מבנ"ח הנה יפה שאל והנה הסוגיא ארוכה והזמן בוגד כי ימי תחנונים ורצון הם בכ"ז אמרתי לשום עיני בזה אפס קצהו והנה נ"ל דהנה עוד אחת שאל ממני במ"ש הש"ך סי' קי"ב ס"ק ב' לדחות ראיית הרשב"א דיכול לחזור דאל"כ אמאי בלוה ולוה יחלוקו וע"כ דחזר בו וכתב הש"ך דשם לא מטעם חזרה רק שגם להמלוה הראשון ניחא לי' בזה משום שיתן לו השני המעות ע"ש וע"ז שאל דא"כ מה פריך חצי שבח מבעיא לי' הא שם לא ניחא לי' במה ששבחו דמה"ט אינו נותן לו הוצאה וכמ"ש הרא"ש הובא בסמ"ע סי' קט"ו דיכול לומר בלא"ה הי' מושבח ע"ש וכיון דלא ניחא ליה מהראוי שיהי' כלו לקמא ואמרתי בזה עפמ"ש הקדמונים להקשות דלמה גובה הלוקח מנכסים משועבדים ולא גבה המלוה מזה והביא הב"ח בשם התוס' ב"ב דתירצו דאף דאקני משתעבד מ"מ לא יוכל הלוקח לומר הנחתי לך מקום על נכסים שלא הי' לו בשעת מכירה אף דדאקני משתעבד מ"מ עיקר שעבודו הוי על שדה שהי' לו בשעת הלואה והב"ח קילס תירוץ הלז והובא בש"ך ס"ק י"א ולפ"ז אני אומר דזה לענין גוף השדה אבל לענין השבח שפיר אינו גובה רק חצי דהו"ל כלוה ולוה וכאן לא שייך דלקמא משתעבד כיון דגם השבח לא הי' בעולם והו"ל דאקני שוב יוכל הלוקח לדחותו אצל נכסים משועבדים דמאי אולמא האי דאקני מהאי דאקני וז"ב מאד מאד ומיושב קושיתו כמין חומר ואף הש"ך שחולק על הב"ח מודה בזה ודו"ק ולפ"ז מיושב גם הקושיא הראשונה דהרי כל מה דמנכה השבח מנ"מ כתב הש"ך הסברא דיכול לומר הנחתי לך מקום מב"ח חצי השבח שלך ולמה תגבה ממשעבדי ולפ"ז כאן לא יוכל לומר כן דהא לא שייך הנחתי דגם השבח לא הי' בעולם בעת שקנה הנ"מ ול"ש הנחתי כסברת הב"ח בשם התוס' בכה"ג שמכר השדה קודם שקנה הלוקח שדהו וקצת יש לפקפק בזה ואין הזמן מספיק. עוד יש לומר דהנה הרא"ש פרק הכותב הקשה לשיטת הסוברים דבכל לוה ולוה וקנה דמה שגבה גבה אף האחרון דא"כ היאך גובה המלוה חצי שבח הא הלוקח מוחזק ועש"ך סי' ק"ז ס"ק י"א שכתב שקושיא גדולה היא אך לפע"ד נראה דבאמת הא דלוה ולוה וקנה יחלוקו צ"ב דהא באמת שעבוד הראשון קדים וצ"ל כיון דמה שקנה אחר הלואת שניהם חל השעבוד לשניהם לכך יחלוקו ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דבשבח דנ"מ לפמ"ש ה"ה לישב הא דאינו גובה המלוה מנ"מ שגובה הלוקח וכתב דמיירי כשעשאו אפותיקי על השדה הלז וכ"כ התוס' ולפ"ז כיון דאותה השדה משועבד עם כל השבח שיעלה א"כ איך שייך לומר שהוא מוחזק ותפס הא מ"מ שעבודו על אותה השדה של לוקח קדים וא"כ הוא תפס לאחר שנשתעבד ובכה"ג ל"מ תפיסה וע"כ ל"מ תפיסה רק אם לוה ולוה וקנה אח"כ דהשיעבוד של שניהם חל על אותן נכסים בשוה משא"כ בזה ואף בלא אפותיקי עכ"פ אותה שדה הי' משועבד להמלוה מקודם שאח"כ קנה הלוקח והו"ל כתפס לאחר שנשתעבד לזה דל"מ וז"ב מאד ומעתה שפיר מקשה הש"ס דאם איתא חצי שבח מבעי לי' דהא באמת רב אשי במהד"ק אמר לקמא משתעבד ואח"כ אמר יחלוקו עכ"פ דאינו דגם הוא בעצמו נסתפק ולכך אמר יחלוקו מספק (ועיין נימוק"י דכתב מחלוקת בזה אם הוא דין או מטעם ספק) ולפמ"ש שוב אי אפשר לומר דהשבח מנכה לו הנ"מ על הקרן ומטעם דהרי הניחו לו מקום שבח של עצמו דלגבייהו הוה השבח משוחררין נגד נ"מ דז"א דהא באמת לקמא משתעבד טפי והא דיחלוקו אינו רק מכח ספק דגם לו נשתעבד אבל איך שייך שינכה לו בעד הקרן דלקרן ודאי משועבד לראשון וע"כ דעל השבח הוא נוטל ולשבח הוה כלוה ולוה וקנה דיחלוקו מספק וא"כ חצי שבח מבעיא לי' אבל לדידן דקי"ל באמת יחלוקו ולא מתורת ספק שוב יוכל לנכות לו על הקרן. ובזה יש לישב גם קושיתו השניה דבאמת דאין הבע"ח נותן הוצאה שכתב הרא"ש דאם הניחה ביד הלוה הי' ג"כ שבח זה אינו ברור דיוכל להיות שלא היתה משבחת רק דמספק אינו יכול להוציא ממנו הוצאה ולפ"ז לענין החצי השבח יכול לגבות דהוה מוחזק מספק ולא שייך לומר דמשועבד להראשון דלענין השבח חל השעבוד לשניהם ושפיר מקרי מוחזק עכ"פ בחצי ודו"ק היטב. וראיתי במחנה אפרים הלכות גביית חוב סי' א' שהביא בשם מורים דס"ל דאחריות דאקני בעי קנין והוא הביא ראיה דלא בעי קנין מהא דכתבו הפוסקים דבעי שיכתוב להמלוה והלוקח דאקני דאל"כ המלוה גבי ולא הלוקח כשכתב למלוה ולא ללוקח וכמ"ש הרא"ש ועש"ך סי' קט"ו ס"ק א' ולפ"ז הא דאין גובה הלוקח השבח ממשועבדים משום שאינם כתובים ואם איתא דבעי קנין הא בשקנו מידו טורף אף ממשעבדי דקנין אלים מכתיבה וכמבואר בש"ע סי' סמ"ך וע"כ דדאקני לא בעי קנין ע"ש ולפע"ד אי מהא לא אריא דאם נימא דדאקני בעי קנין אף לב"ח ומשום דהוה דבר שלבל"ע ולכך בעי קנין א"כ ל"מ הקנין למשועבדים וכמבואר בכנה"ג חו"מ סי' קכ"ט בהא דמבואר שם דערב שלא בשעת מתן מעות לא מהני אף שקנו מידו משום דכיון דבלא קנין ל"מ אף לענין ב"ח א"כ לא מועיל היפוי כח של הקנין לענין משועבדים ע"ש וה"ה בזה דכיון דהקנין צריך גם לב"ח ממילא לא מועיל למשועבדים אך זה אינו דלב"ח בודאי דאקני משתעבד כדאמרו בהדיא בב"ב דף קנ"ז מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפי' ועיין קצה"ח סי' קי"ב ס"ק א' שכתב דאותן הנכסים שקנה אחר שהלוה לא נתערבו כלל ואם כוונתו דוקא לאותן שמכר הוא תמוה דמה חילוק יש בין אותן הנכסים לנכסים שהם ביד הלוה דשניהם לא נתערבו ואם כוונתו שגם הנכסים שהן בידו לא נתערבו הוא תמוה דא"כ היכא קאמר הש"ס בפשיטות מיניה לא תבעי לך דאף מגלימא דעל כתפי' והא מ"מ לא נתערבו כלל ומכ"ש שלא נקנו ובתשובה תמהתי על דבריו ודחיתי דברים אלו וא"כ עכ"פ קושית המח"א חוזר ונראה (מיהו י"ל כיון דעכ"פ לענין משעבדי היה צריך דאקני שוב ל"ש יפוי כח בהקנין לענין שבח ודו"ק) אמנם בגוף הדבר נראה דהא דבעי קנין באחריות דאקני נראה לפע"ד דתלוי בשני הטעמים דדאקני משתעבד דלפמ"ש הרשב"ם בב"ב שם דתקנת חכמים הי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין א"כ פשיטא דלא בעי קנין אמנם לפמ"ש המהרי"ט חלק חו"מ סי' כ"ג דטעם דדאקני משתעבד לפי שהחיוב חל על גופו ויכול לחייב עצמו אף בדבר שלבל"ע ובקצה"ח סי' קי"ב שם דחה דבריו בקש והדבר מבואר בבעה"ת שער ס"ד דבלשון חיוב יכול אדם לחייב עצמו אף בדבר שלא בא לעולם כדאשכחן במשעבד לב"ח מה שיקנה הרי דהטעם הוא בשביל חיוב וכ"כ המח"א א"כ כיון דבחיוב שמחייב עצמו על גופו בעי קנין כמבואר בבעה"ת שם וכן קי"ל בטוש"ע סי' סמ"ך ואף דהש"ך ס"ק כ"ב מפקפק ע"ז העיקר כדברי הבעה"ת ועיין קצה"ח סי' מ"ם וא"כ שפיר צריך באחריות דאקני קנין דאל"כ לא חל השעבוד על גופו וז"ב ולפ"ז נראה לפע"ד דאותן הפוסקים דס"ל דאחריות דאקני בעי קנין באמת יסברו דהטעם משום שעבוד על גופו ובאמת לדידהו יטרוף הלוקח כלו ממשועבדים כשכתב לו דאקני או שיסבור הטעם מפני שאינם קצובים ול"מ קנין ג"כ ומכ"ש אם ס"ל דדבר שאינו קצוב ל"מ קנין כשיטת הרמב"ם אבל לדידן דקי"ל כפירוש הרשב"ם דמשום תקנת נעילת דלת א"צ ל"צ לקנין כלל:

ובזה מיושב היטב קושית המח"א שם דלשיטת הרשב"ם דמשום נעילת דלת הוא א"כ במקבל מתנה דלא שייך נעילת דלת א"כ לא מועיל כתיבת דאקני ואיך כתב הרמב"ם וטוש"ע גם במקבל מתנה שקיבל עליו אחריות דדין מתנה כדין לוקח שגובה חצי שבח והא כיון דבמתנה ל"מ דאקני איך נוטל חצי השבח ע"ש ולפמ"ש יש לומר דבאמת גם הרשב"ם ס"ל דמועיל מטעם ששיעבד גופו רק דא"כ הי' בעי קנין וכמ"ש הבעה"ת ובאמת הש"ך פקפק שם בסי' סמ"ך דלמה צריך קנין וכתב הקצה"ח סי' מ"ם דאם מחייב עצמו על עתיד בעי קנין רק כשמחייב עצמו תיכף הוה כמו קנין אודייתא דמודה שחייב ולכך לא בעי קנין ומעתה בשלמא בבע"ח או הלוקח דאינו מחייב עצמו כעת רק שמקנה לו מה שעתיד לקנות בעת שיטרפו אותו א"כ שפיר צריך קנין אבל בנותן מתנה הרי מודה שחייב לו כך וכך והרי מתחייב עצמו במה שאינו חייב וא"כ כל שמתחייב באחריות הוה כאלו הודה שנתחייב לו כך וכך ולא בעי קנין ולכך במקבל מתנה שפיר מתורת חיוב הוא וא"צ לטעם נעילת דלת ולא בעי קנין (ובאמת אם נימא כמ"ש המח"א דלא שייך במתנה משום נעילת דלת מיושב היטב קושית הרב המאוה"ג מו"ה בעריש אבד"ק נאהרייב נ"י שהקשה אותי דלמה לא מוקי הש"ס הך דאין מוציאין לשבח במקבל מתנה דלא שייך משום נעילת דלת וגובה השבח כיון שהוא באחריות ולפמ"ש א"ש דא"כ היאך גובה המקבל מתנה השבח מב"ח הא ל"מ דאקני ואף לפמ"ש דמועיל) ובאמת שבשיטה מקובצת בב"מ בסוגיא דשבח מביא בשם רמב"ן דכל דאמרינן דדאקני קנה אף בלא דאקני גובה הב"ח השבח אף בלא כתב לו דאקני ובזה פירש הקצה"ח סי' קט"ו ס"ק ד' דברי הה"מ ודבריו נכונים (ואני מוסיף דעפ"ז א"ש לשון התוס' בב"מ שהקשו דאדרבא לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא טריף הבע"ח מנכסים שגבה הלוקח והדבר תמוה דעכ"פ יקשה היאך גובה בע"ח את השבח והא הוה דאקני ולפמ"ש י"ל דלא משתעבד כלל רק דבעי קנין וכדעת המורים שהביא המח"א וא"כ בבע"ח שפיר י"ל דכל שמשתעבד שוב אף בלא קנין ואפילו לא כתב לי' הכא כיון דהוה כאילו פירש מועיל לגבי שבח אברא דלפ"ז עדיין יקשה דא"כ אין התחלה לקושיתם דמהיכן מוכח דלא משתעבד דלמא אדרבא משתעבד אף בלא קנין ומה דלא גבי הבע"ח דמיירי דלהבע"ח לא כתב דאקני ולהלוקח כתב דאקני ובע"ח שפיר גובה אף בלא כתב דאקני וכמ"ש בשיטה מקובצת דלענין השבח הו"ל כאילו פירש אך ז"א דלפמ"ש שפיר צריך קנין כיון דמחייב עצמו וא"ל דמשום נעילת דלת חייב אף בלא קנין דלענין שבח לא שייך נעילת דלת) ועכ"פ מבואר דלא כהמורים דצריך קנין דאל"כ עכ"פ כשלא פריש דאקני בודאי לא קנה דאקני ולא משתעבד והנה אם נימא כמ"ש המח"א דלשיטת הרשב"ם ל"מ במקבל מתנה דאקני דל"ש נעילת דלת הי' מקום ליישב דברי הש"ס דאמרו מדרישא בגוזל ונגזל סיפא נמי בגוזל ונגזל והקשו התוס' דלפרוך מרישא גופא ולפמ"ש י"ל דבאמת שאלני הרב המאה"ג מו"ה בעריש אבד"ק נאהרייב דלוקי במקבל מתנה באחריות דלא שייך משום ריבית ושפיר גובה חצי שבח אך לפמ"ש המח"א א"ש דבאמת לא שייך נעילת דלת במתנה וצ"ל הטעם משום חיוב ולפמ"ש כיון דהוא מתורת חיוב הי' צריך קנין וא"כ כיון דבעי קנין שוב גובה אף השבח ג"כ מנכסים משועבדים וכקושיית המח"א ומעתה זהו בסיפא דמבואר דהשבח אינו גובה אף רק מבני חרי אבל מרישא לא הוה מצי למפרך דהוה מצי לשנויי דמיירי במקבל מתנה ודו"ק אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דפריך הש"ס בב"ב שם מנפל הבית עליו ועל יורשיו וממאוחרים דדאקני הוא אלמא דאקני משתעבד וקשה ניהו דדאקני משתעבד והא שם לא קנו מידו ואכתי אמאי מאוחרים כשרים והא עכ"פ לא קנו מידו ולא מועיל וע"כ דלא בעי קנין וצ"ע:

והנה בתוס' בב"מ בסוגיא הקשו דלוכח מהכא דלא משתעבד דאי משתעבד אמאי לא גבי הבע"ח מהמשועבדים שגובה הלוקח וקשה דא"כ יקשה להיפך היאך גובה השבח ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דהנה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ח הביא בשם רבנים שרצו לומר דכששעבד לו נכסים שקנה ושיקנה חל שעבודו של ראשון על דמיהן ותמורתן עד סוף העולם ואין בע"ח מאוחר חולק עמו כדין לוה ולוה וקנה משום דמתוך שנשתעבדו הם עצמם נשתעבד נמי דמיהן מידי דהוה אדקל לפירותיו דחל קנינו אפירות והמהרי"ט האריך לחלוק ע"ז דכי היכא דשאר נכסים שעתיד לקנות ממקום אחר קנין בפ"ע הם ה"ה הבאים מחמת אלו קנין בפ"ע הם ויש הוכחה דלא נפרש דבריו דנכסי לדמיהן קאמר דא"כ לא חל שעבוד על שאר נכסי ע"ש ולפ"ז יש לומר דאדרבא אם נימא דאקני לא משתעבד שוב אדרבא גובה השבח דהו"ל כדקל לפירותיו דמשתעבד ועיין קצה"ח סי' קט"ו ס"ק א' שהאריך בזה דאיך פשיט משבח דדאקני הוא דלמא הוה כדקל לפירותיו ע"ש ולפ"ז עכ"פ י"ל דבזה שפיר הקשו דאדרבא לוכח מהכא דלא משתעבד מדלא גבי משאר נכסים וע"כ דדאקני לא משתעבד אמנם באמת לפע"ד יש ליישב קושית הקצה"ח דאם נימא דהוה כדקל לפירותיו ולכך משתעבד השבח א"כ תינח שבחו של הבע"ח אבל עדיין יקשה היאך גובה הלוקח השבח ומטעם דהו"ל כלוה ולוה וקנה והא לגבי לוקח הו"ל דאקני וא"ל דהוה כדקל לפירותיו דז"א דהרי הוא אינו גובה רק חצי השבח והחצי גובה מבנ"ח ובכה"ג לא הו"ל כדקל לפירותיו דהא אינו גובה מזו הקרקע כלל וגדולה מזו דעת מהר"ם אלשיך סי' ז' דבריוח היוצא מהמעות לא מקרי דקל לפירות דאינו יוצא מגופו ואף אם נימא דלא כהאלשי"ך ועקצה"ח סי' ר"ט וגם אנכי הארכתי בזה הרבה בחידושי לנדרים ובתשובה מ"מ כאן דאינו גובה מאותה קרקע ודאי לא שייך דקל לפירותיו וע"כ דדאקני משתעבד ומעתה התוס' שפיר הקשו דלוכח מהכא דלא משתעבד מדלא גבה הבע"ח מהנכסים שקנה הלוקח ומה שגובה השבח יש לומר דמשום דהוה כדקל לפירותיו ובאמת נימא דהלוקח גובה כל השבח ולא חצי השבח וכפי הס"ד בש"ס בב"ב דגובה כל השבח מנכסים בני חורין ובזה הוצרכו התוס' לשנוי די"ל דמיירי כשעשאו אפותיקו ובזה מיושבין היטב דברי הה"מ שכתב דמיירי כשכתב ללוקח דאקני ולהבע"ח לא כתב דאקני ותמה הש"ך דא"כ איך גובה השבח ולפמ"ש א"ש דכיון דדאקני משתעבד שוב הו"ל השבח כדקל לפירותיו דלא לומר כסברת המהרי"ט דא"כ לא יגבה משאר נכסים שיקנה אח"כ דז"א דהא באמת לא כתב כלל דאקני רק דכיון דדאקני משתעבד שוב הו"ל לגבי שבח כאלו פריש דהו"ל כדקל לפירותיו:

ובזה נכון סברת הרמב"ן שהביא השיטה מקובצת דלגבי שבח ל"צ דאקני והיינו מטעם דהו"ל כדקל לפירותיו והתוס' שתירצו דמיירי באפותיקו היינו כיון דכתב לו אפותיקו שוב הו"ל כדקל לפירותיו דל"ש סברת המהרי"ט דא"כ לא יקנה הנכסים שיקנה אח"כ דבלא"ה לא יקנה הנכסים שקנה אח"כ דהרי עשה לו זו השדה אפותיקו. ובזה יש לישב היטב קושית המהרש"א שהקשה בהא דהקשו התוס' דאמאי צריך לאוקמא כר"מ יעמוד כשעשאו אפותיקו דהא ע"כ מיירי באפותיקי דאל"כ אמאי לא גבי משאר נכסים ולפמ"ש א"ש דבאמת ניהו דמיירי באפותיקי אבל ל"צ לאוקי באפותיקי מפורש רק באפותיקי סתם רק דכל דעשה אפותיקי עכ"פ לא יגבה משאר נכסים כ"ז שזו בעין ומכ"ש מהנכסים שעתיד לקנות ושוב הו"ל כדקל לפירותיו ולכך הקשו התוס' דא"כ למה אוקמא כר"מ דאף דדאקני לא משתעבד מ"מ דלמא מיירי באפותיקי מפורש ואז שפיר גובה השבח דהו"ל כדקל לפירותיו דבאפותיקי סתם כיון דבשטפה נהר יכול לגבות משאר נכסים שוב לא הו"ל כדקל לפירותיו משא"כ באפותיקי מפורש דהו"ל כדקל לפירותיו ממש דאותה שדה מיוחדת אבל אם דאקני משתעבד א"כ אף בסתם אפותיקי הרי כל השדה משועבד לו עם השבח והו"ל כדקל לפירותיו ודו"ק היטב:

ובגוף הענין דשיעבוד מועיל בדאקני שהאריך הקצה"ח דלמה יועיל יותר מקנין הי' נראה לפע"ד דכיון דעכ"פ שעבדו הו"ל כקני את וחמור דדעת רב ששת דקני הכל א"כ ניהו דלא קי"ל כן ורק דקנה מחצה מ"מ כאן ששעבד ג"כ א"כ עכ"פ ע"י השעבוד קונה במקצת וכיון שקנה מיגו דקנה נכסים שכבר קנה ממילא קונה גם הנכסים שיקנה וז"ב לפע"ד. ובזה נראה לפע"ד ליישב קושית התוס' בב"ב שם שהקשו בהא דמוקי כר"מ והא אימר דאמר ר"מ בעבידי דאתי ולפמ"ש א"ש דכיון דעכ"פ קצת שייכות לי' בגווה ויכול להקנות לר"מ שוב שייך לומר מיגו דקנה נכסים שכבר קנה קנה גם הנכסים שיקנה ועיין סמ"ע סי' ר"ג ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק חו"מ סי' כ"ו. והנה יש ליישב קושית התוס' בב"מ דלוכח דלא משתעבד מדלא גבה מנכסים שקנה אח"כ כמו שגבה הלוקח ולפמ"ש יש לומר כיון דלא גבה הנכסים שקנה אח"כ רק מכח נכסים שקנה כבר וא"כ איך שייך לומר מתוך שקנה הנכסים אלו קנה גם הנכסים שאח"כ דהרי אדרבא כיון שהלוקח יוכל לדחותו על הנכסים של אח"כ ויאמר לו הנחתי לך מקום ושוב עכ"פ לא שייך הנחתי דכל שלא קנה הנכסים שלא עכשיו בודאי לא קנה הנכסים של אח"כ וז"ב:

ובזה יש ליישב דברי הב"ח שכתב דלא שייך הנחתי לך דאלו הנכסים שהי' בשעת הלואה לא יוכל לדחותו על הנכסים של אח"כ והש"ך בסי' קט"ו תמה עליו דמה סברא היא זו ולפמ"ש א"ש דכוונתו כיון דכל עיקר השעבוד הוא משום מתוך שנשתעבדו הנכסים שהי' כבר בעת הלואה וא"כ בזה לא שייך הנחתי ויפה פירש הב"ח בכוונת התוס' בב"ב וכן הסכים בתפארת שמואל בחידושיו שכן כוונת התוס' ודו"ק ובלא"ה י"ל בכוונת התוס' והב"ח כיון דמצד הדין הנכסים של אח"כ לא משתעבדי כלל רק משום נעילת דלת כמ"ש הרשב"ם א"כ עכ"פ לא שייך הנחתי לך מקום דעכ"פ כיון דהוא דבר שלבל"ע ולא סמך דעתו ע"ז איך הניח לו מקום דאינו דבר ברור הוא שיקנה נכסים אח"כ ולא שייך הנחתי לך מקום וז"ב והתוס' ב"מ דלא פירשו כן צ"ל דכיון דהתנה על דאקני דבדאקני לא אמרינן אחריות ט"ס א"כ ע"כ כיון גם לנכסים שיקנה אח"כ שוב יוכל לומר הנחתי וע"ז תירצו דמיירי באפותיקי והיינו אף באפותיקי סתם דעכ"פ על דאקני לא התנה ושוב לא יוכל לומר הנחתי ובזה מיושב קושית התוס' דנוקי באפותיקי מפורש ושפיר גובה אף אם דאקני לא משתעבד מ"מ גובה השבח ומיושב קושית מהרש"א:

והנה לכאורה יקשה דלפמ"ש המהראנ"ח הובא במלמ"ל פכ"ג מאישות דמועיל סילוק בדבר שלב"ל בדבר דהוא רק מדרבנן א"כ לכאורה י"ל דלכך לא גובה הבע"ח מאותן נכסים שקנה אח"כ מטעם סילוק עצמו ולכך גובה השבח ג"כ אמנם נראה דכיון דדאקני לא משתעבד דהוה דבר שלבל"ע ורק משום נעילת דלת משתעבד או משום שהוה חיוב על גופו ועכ"פ לא מהני סילוק דלא הי' לו שום שייכות עוד בהנכסים והוה לי' כמו שסילק עצמו קודם אירוסין דל"מ דכל שרצה לסלק עצמו קודם שוב לא שייך הנעילת דלת וגם החיוב שמחייב גופו ושוב הו"ל דבר שלבל"ע וידעתי שהמעיין במלמ"ל שם ימצא דבכה"ג יש לו כח לסלק עצמו וכמו בסילוק מקנס מ"מ לפע"ד גם בקנס לא יוכל לסלק עצמו ובתשובה אחת הארכתי לענין סילוק בקנס וא"כ א"ש גם כאן ובזה יש לומר דלזה תירצו התוס' דמיירי באפותיקי והיינו אף באפותיקי סתם ועכ"פ בכה"ג ודאי מועיל הסילוק דאין כוונתו לסלק רק שזה יהי' אפותיקי שלו וממילא מסתלק מן הנכסים שיקנה אח"כ. ובזה מיושב ג"כ הא דמיירי כשעשאו אפותיקו והיינו ע"ד שכתבתי למעלה ודו"ק:

והנה הרב אבד"ק נאהרייב הנ"ל שאל דלמא מיירי כשאמר לא ניחא לי בתקנת חז"ל שתקנו דדאקני משתעבד וכל האומר אי אפשי בתקנת חז"ל כגון זו שומעין לו והוא כעין קושיא הנ"ל ואמרתי דכאן לא תקנו משום טובת המצוה רק משום תקנת הלוה שלא יהי' נעילת דלת ובכה"ג לא שייך לא ניחא לי ואמר שמבואר בשיטה מקובצת ב"ק דף ז' גבי אמר שיתנו לו זבורית טפי פורתא כדבריו ועיינתי שם ומצאתי כדברי דכל היכא דלא משום טובתו נתקן לא שייך לומר כן והוא הדבר אשר דברתי ושמחתי אמנם לפמ"ש בשיטה מקובצת עוד תירוץ דכל שהוא להוציא לא שייך לא ניחא לי זה ל"ש כאן דכאן ב"כ וב"כ מוציא דמה נ"מ אם זה המלוה מוציא מהלוקח והלוקח מוציא מנ"מ או שזה המלוה מוציא מנכסים שקנה אח"כ ובזה יש לפקפק גם על תירוץ הב"ח דלא שייך הנחתי כיון דאותן נכסים לא הי' בשעת הלואה דהרי מ"מ יוכל הלוקח לטעון כיון דעכ"פ אני אוציא אותן הנכסים א"כ למה תקח שדה שלי ועכ"פ שייך ועשית הישר והטוב כיון דבין כך ובין כך אוציא אני מהם מוטב לי שאעמוד בשלי ואתה תוציא מהמשועבדים ודו"ק:

ובגוף קושית הקצה"ח הנ"ל דאיך פשיט הש"ס בב"ב דדאקני משתעבד מהך דגובה השבח דדלמא הטעם דשבח דהוה כמו דקל לפירותיו דקנה וה"ה דמשתעבד אבל שאר דאקני דל"ק דבר שלבל"ע אינו משתעבד ג"כ ולפע"ד נראה דלא שייך כאן דקל לפירותיו דהא הלוקח יכול לסלוקי בזוזי כל שלא כתב לו אפותיקי וא"כ שוב ל"ש לומר על השבח שהוא כמו דקל לפירותיו דשם קנה אותן הפירות שיעלה דקל זה וא"י לסלקו מאותו דקל וקנה גוף הדקל לפירותיו אבל כאן יכול לסלקו מהקרקע ולא שייך בזה לומר ארעאי אשבח ולפ"ז באפותיקי דלא מצי לסלוקי בזוזי שוב הו"ל כדקל לפירותיו. ובזה יש ליישב דברי התוס' שכתבו בב"מ יעמיד כשעשאו אפותיקו והקשה המהרש"א על לשון יעמיד דהרי ע"כ מוכרח לומר דמיירי באפותיקי דאל"כ יקשה למה לא נטל הבע"ח אותן נכסים שגבה הלוקח וע"כ דדאקני לא משתעביד ולפמ"ש א"ש דבאמת אף באפותיקי סתם עכ"פ כדקל לפירותיו הוה וע"ז מקשה דיעמיד באפותיקי מפורש מיהו גוף הדין אינו דאף באפותיקי מפורש כיון דיכול לסלוקי בזוזי כמ"ש רש"י ועיין סי' קי"ז בב"ח וש"ך לא הוה כדקל לפירותיו:

ובגוף הקושיא שהקשה הקצה"ח דהשבח הוה כדקל לפירותיו לפע"ד יש לומר כיון דמן הדין אין מהראוי לגבות השבח אף כשכתב דאקני דהא הלוה לא קנה כלל השבח והלוקח הוא שעשאו וכמ"ש הקצה"ח בסי' קט"ו בכמה ס"ק באורך ורק משום נעילת דלת הוא א"כ לא שייך כלל דקל לפירותיו דדוקא אם קנה הפירות רק שלא הוה בעולם שייך לומר דהדקל עכ"פ איתא בעולם אבל כשלא קנה כלל הפירות למה יהי' שייכים לו ורק משום נעילת דלת עשאוהו כן וכמ"ש הרא"ש ושפיר דייק דע"כ דאקני משתעבד דאם דאקני לא משתעבד מכ"ש שלא קנה להשבח כלל דלא שייך נעילת דלת דהרי דאקני לא משתעבד אף כשכתב לו וע"כ דלא שייך נעילת דלת בדבר שלבל"ע דלא סמך דעתו ע"ז וא"כ מכ"ש השבח דלא קנה לא שייך נעילת דלת ובזה נראה דה"ט של הרמב"ן שהביא השטמ"ק בב"מ בסוגיא דשבח דכל דדאקני משתעבד בשבח ל"צ דאקני והובא בקצה"ח ס"ק ד' משום דבזה שייך נעילת דלת וכל דדאקני משתעבד ושייך נעילת דלת ממילא בשבח אף בלא כתב שייך נעילת דלת אך גוף דברי הקצה"ח שכתב דשבח אינו קונה אף בכתב דאקני דהרי הלוה לא קנהו יש לומר דזה דוקא בשבח הבא מחמת מעשה הלוקח אבל שבח דאתי ממילא א"צ לשום מעשה א"כ זה הוה כקנה הלוה אח"כ ועדיין יש לומר כיון דהלוה עכ"פ מכר השדה להלוקח א"כ באמת השבח של הלוקח ובמה קנהו הלוה וע"כ צריך לבא לנעילת דלת ודו"ק. אמנם המעיין בנימוק"י פ"ק דמציעא ובב"ב פ' מי שמת ובטור בסי' קט"ו ימצא דמה דגובה הבע"ח השבח הוא משום דהוה לי' כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל דיחלוקו דאף שלא קנה המוכר השבח מ"מ כיון שכתב לו המוכר אנא איקום ואשפי אינון ועמליהון ושבחיהון הו"ל כאלו חזר ולקח השבח מהלוקח והמוכר חזר ומכרו ללוקח ע"ש א"כ כיון דהמוכר קנה השבח שוב ל"צ לנעילת דלת אך נראה דבאמת הא דאמרינן דהו"ל כאלו הלוקח חוזר והקנהו להמוכר לא בשביל הגעת טובה ותועלת ללוקח בזה דהא אם נימא דלא הקנהו שוב לא הי' יכול לגבות הבע"ח ממנו כלל דלא מועיל אף כתיבת דאקני ודו"ק. והנה הש"ך ס"ק ל"ז כתב דבכתובה דמקולי כתובה שנו כאן אינו גובה מדאקני אף שכתב בפירוש דאקני והתומים והקצה"ח דחו דבריו אמנם גוף סברת הש"ך לכאורה צ"ב דמ"ט יש בדבר להקל בזה ולפע"ד הי' נראה דהנה הרשב"ם בדף קנ"ז ביאר הא דדאקני משתעבד אף דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע הוא משום דלא תנעול דלת בפני לוין אלים השיעבוד שיועיל דאקני ע"ש ולפ"ז בכתובה דמקולי כתובה שנו דלא חיישינן לנעילת דלת ולכך משבח לא גבתה דיותר ממה שהאיש רוצה וכו' א"כ שוב דאקני לא משתעבד לפי דהוה דבר שלבל"ע ולפ"ז לר"מ ולמאן דס"ל כוותי' דאדם מקנה דבר שלבל"ע א"כ משתעבד בודאי כדאמרו בב"ב דף קנ"ז שם א"כ גם בכתובה משתעבד ולא שייך מקולי כתובה ובזה הי' מיושב קצת קושית התומים לר"מ ולר' ינאי ע"ש ודו"ק. אברא דלפמ"ש בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' כ"ג דהטעם דיכול לשעבד בדבר שלבל"ע הוא משום דהשעבוד חל על גופו וגופו איתא בעולם וא"כ ממילא גם בכתובה שייך זאת אמנם אחר העיון יש לומר דבר חדש דהנה הקצה"ח סי' קי"ב דחה דברי המהרי"ט דאף דמחייב גופו מ"מ לא שייך שעבוד נכסי דניהו דיכול לחייב עצמו לכשיקנה הנכסים מ"מ במה חל השעבוד על הנכסים עצמן וכל שמכרם הלוקח לא חייב עצמו והשעבוד צריך שיחול על נכסים עצמן ואני הארכתי בזה בתשובה וא"י מקומו וכעת נ"ל דדברי המהרי"ט נכונים דכיון שנתחייב גופו א"כ נכסי דבר נש אינון ערבין בי' וא"כ שוב חל על נכסים עצמם שעבוד מתורת ערבות וא"ל דהוה ערב שלא בשעת מתן מעות דזה אינו דהרי הנכסים ערבים על ההלואה שלוה ואז הי' מתן מעות וגם בבאו הנכסים ליד הערב עצמו מבואר ברמ"א סי' קכ"ט דודאי משתעבדים וא"כ כאן בא המעות לאותו האיש שנתערבו נכסים בעדו וז"ב ועכ"פ כיון ששעבוד נכסי בדאקני העיקר הוא משום חיוב גופו ולפ"ז לפי מה שנראה מדברי הרא"ש ר"פ אעפ"י על קושית התוס' איך יכול לחייב עצמו החתן במאה ליטרין אם אין לו וכתב הרא"ש דיכול לחייב עצמו אף שהחיוב לא מתחיל מחיים רק לאחר מיתה ע"ש ועיין בבית מאיר סי' ס"ו שהבין כן מדברי הרא"ש בהדיא ולפ"ז כיון שגם על גופו לא חל מחיים שוב לא שייך שעבוד דאקני כלל בכתובה אמנם באמת גוף דברי הרא"ש תמוהים וכמ"ש הב"מ שם דהא החיוב מתחיל משעה שנשאה לכשימות אף גם ניהו דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים היינו אם לא גרשה אבל אכתי חייב עצמו וגופו כשיגרשה יחול החיוב מעכשיו וא"כ חל על גופו חיוב וממילא נשתעבדו הנכסים מהיום שנשאה ושייך דאקני וגם באומר לכשיקנה יהי' נקנה דעת המרדכי ובשעחו"מ סי' ר"ט די"א דקונה ומכ"ש כאן דממנ"פ דאם נימא דעיקר החיוב הוא רק לאחר מיתה א"כ אז בודאי יהי' אחר הקנין ובודאי מועיל ואף הי"ח מודים בזה דעיקר החיוב הוא רק כשיקנה ודו"ק וכן בדברי התוס' והרא"ש שם מבואר דכתובה שייך דאקני ואף דשם בכתובה גדולה מיירי דהיינו מה שיתר על כתובה דאורייתא ובזה לא שייך מקולי כתובה מ"מ נראה לפע"ד ל"מ אם כולל ביחד המנה מאתים עם התוספת ביחד פשיטא דחל מיגו דחל על יתר ממאתים אלא אף אם כותב כל אחת בפ"ע יש לומר דמיגו דהתחייב על יותר ממאתים גם הכתובה רצה להקנות ביחד וז"ב ודו"ק שוב מצאתי בפ"י בכתובות בסוגיא דשנים שהטילו לכיס בחידושיו לתוס' ד"ה רבי אומר שכתב דהא דמשתעבד נכסי שקנה לאחר מכאן אף דלא שייך נכסי דאינש אינון ערבין ביה דלא הי' בשעת הלואה משום דעיקר השעבוד חל על גופו שמחוייב לקיים מצות פריעת בע"ח ונכסיו משועבדים לקיים המצוה ע"ש ולפע"ד מ"ש נכון דאף שהוא שלא בשעת מתן מעות הא המעות בא להערב ובכה"ג משתעבד הערב אף שלא בשעת מתן מעות:

והנה לכאורה הי' נ"ל דבר חדש דבכתובה לא שייך כלל ענין דאקני דהנה התוס' כתבו בבכורות דף מ"ט דבנכסים שקנה הוא איך משתעבד לפדיונו דהא אימתי חל חיוב פדיונו כשהביא שתי שערות שנעשה גדול ותו לא אשתעבד נכסים שקנה אח"כ דלא כתב דאקני וי"ל דנכסים שקנה אח"כ חל עלייהו שעבוד לענין פדיון ואע"ג דלא כתב דאקני דכל שעתא ושעתא רכיב עליהו חיוב דפדיון הבן וכיון דחשבת לי' כמלוה בשטר הוה כאלו נכתב אחר שקנה הקרקעות וביאור הדבר דכל חיוב חל בעת שלוה ואחר הלואה ליכא חיוב רק לפרוע מה שנתחייב בשעה שנתחייב וא"כ הנכסים שקנה אח"כ הו"ל דאקני אבל פדיון הבן וכי לא נתחייב רק בשעה שהביא שתי שערות הא כל שעה ושעה רכיב עליה חיוב משעה שנעשה גדול עד שנותן הפדיון וא"כ ל"ש דאקני ע"ש ובקצה"ח סי' ס"ג האריך בזה לענין שטר מאוחר ולפ"ז לפי מה דקי"ל דכתובה ל"מ אף מחילה ומטעם דתקנת חז"ל הי' כדי שלא תהא קלה בעיני' להוציאה ולפ"ז בכל יום רכיב חיוב חדש דאינו החיוב בשביל שנתחייב אז בשעה שנשאה דבאמת במקום שאין כותבין גובה מתנאי ב"ד ועיקר החיוב הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ויהי' בעילת זנות א"כ כל יום הוה חיוב חדש וא"כ לא שייך דאקני כמו בפדיון הבן כנלפע"ד דבר חדש ובאמת בכמה מקומות בש"ס לא משמע כן והש"ך כתב להיפך דלא גובית כלל מדאקני ולפע"ד להיפך דלא שייך דאקני ולפע"ד יהי' תלוי בזה שנחלקו ר"מ ור"י אי מועיל מחילה בכתובה דלמ"ד דמועיל מחילה וא"כ לא הוה רק חיוב ממון גרידא א"כ בא עיקר החיוב בשעה שנתחייב אבל לר"מ דהחיוב הוא בשביל שלא תהי' ב"ז וא"כ כל שעה רכיב חיוב חדש וז"ב לפע"ד:

ובזה נראה לפע"ד דבר נחמד בטעמו של הרמב"ם דס"ל דלא מועיל מחילה בכתובה וכל הפוסקים תמהו בזה דלמה לא יועיל מחילה עכ"פ בכתב ולפמ"ש יש לומר דהנה מחילה לא מועיל בדבר שלא בא לעולם ולפ"ז לכאורה כל חוב שלא הגיע זמנו לא יהי' מועיל מחילה אבל באמת המהרי"ק סי' פ"ט כתב דמועיל מחילה ובסי' ס"ו בסמ"ע ס"ק נ"ה ובש"ך ס"ק ע"ה הובא דברי המהרי"ק ובתשובה ביארתי באריכות דמועיל מחילה מטעם שעכ"פ החיוב הי' כבר ולפ"ז בכתובה דכל יום רכיב חיוב חדש ניהו דמועיל מחילה על העבר אבל על החיוב חדש דרכיב עליה שלא תהי' בעילתו ב"ז ומוכרח לתת לה מאתים שוב לא מועיל מחילה ואף דכעת היא בעולה הא בכל יום רכיב עלי' החיוב חדש כאלו הי' אז שעת הנשואין וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב קושית הב"ש סי' ס"ו דהיאך אמרו כל לגבי בעלה ודאי מחלה והא ל"מ מחילה בכתובה ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הטעם דלא מועיל מחילה הוא לפי דכל יום רכיב חיוב חדש וא"כ הוה דבר שלבל"ע ולפ"ז שם דמכרה כתובתה לאחר וא"כ הלוקח קנה החיוב שהי' לה מכבר וע"ז שפיר מועיל מחילה דהא על מה שכבר הגיע לו שפיר מחיל ועל מה שמגיע לה אח"כ א"כ גם הוא קנה דבר שלבל"ע ועיקר חיובו על מה שהגיע לה מכבר ושוב הוה מועיל מחילה ודו"ק היטב כי נכון הוא והוא עצה עמוקה. והנה הש"ך ס"ק מ"ב כתב דל"ש לומר דהמוכר מתחייב אח"כ בשבח ללוקח וע"כ דמתחלה מכר לו הקרקע והשבח ואף דא"א מוכר דבר שלבל"ע ולא כתב שום טעם דלמה יועיל המכר כאן אבל לא זכיתי להבין דאיך שייך בזה דבר שלבל"ע דהא מודה ר"נ היכא דתפס וכאן הוה הלוקח מוחזק בהקרקע ואולי כוונת הש"ך דבאמת הלוקח מוכרח לתת להב"ח הקרקע והוא גובה מב"ח וא"כ אינו תפוס בהאי ארעא ומה"ט כתבתי למעלה דלא שייך דקל לפירותיו בכה"ג ובאמת גבי יתומים אמרו בש"ס הטעם דארעא לגוביינא קיימא ולכך על היתומים להביא ראי' וכן קי"ל בס"ה שם והסמ"ע שכתב שם בס"ק כ"ב הטעם דמוקמינן השדה כמות שהיא אחזקתו שהי' ביד אביהן כן הוא תמוה דמלבד דבש"ס לא אמרו טעם זה אף גם דלא שייך להעמיד על חזקתו בדבר שצריך מעשה להשגיח אותו והלא מיירי משבח שמחמת הוצאה וצ"ע:

והנה בשנת תרט"ו י"ב טבת ראיתי בהפלאה בק"א לכתובות סי' צ"א ס"ק ח' שכתב די"ל דחבלה דהיא מלוה הכתובה בתורה ל"ש ענין דאקני דדוקא ע"י שטר שייך דאקני דע"ז לא התחייב ולא נשתעבד בשטר אבל מלוה הכתובה בתורה החוב הוא תמיד חל על הנכסים שבאו וכתב שכן משמע בקידושין דף כ"ט גבי משועבדים דבכור ובמחכת"ה ראייתו מבכור יפה הביא והן הן דברי התוס' בבכורות דף מ"ט הנ"ל ד"ה ודידי' אבל התוס' כתבו דוקא בפדיון בכור שהחיוב הוא בכל יום לפדות ושאני חוב דמעת שהלוה נתחייב ולא הוה חיוב חדש בכל יום וכמ"ש הקצה"ח סי' מ"ג בביאור כוונת התוס' ולפ"ז גם בחבלה החיוב התחיל משעה שחבלה ושייך דאקני אף דהוה מלוה הכתובה בתורה ובגוף קושיתו דא"כ למה אשה ועבד פגיעתו רעה ומשמע דאין מקום שיגבה הבע"ח אם לא כשתתגרש והא בנכסים שיפלו לה אח"כ אף דהבעל לוקח הא שעבודו דבע"ח קדים והו"ל כשבח דאמרינן דאם כתב לבע"ח דאקני וללוקח לא כתב דהבע"ח גובה כל השבח וה"ה בזה וע"ז כתב דע"כ משום דלא כתב לבע"ח דאקני אך לפע"ד נראה דאף דהיה כותב דאקני לא הי' מועיל משום דענין דאקני דמשתעבד הוא משום דחל החיוב על גופו כמ"ש המהרי"ט ועיין קצה"ח סי' קי"ב מ"ש בזה משום נעילת דלת והארכתי בזה בתשובה וא"כ באשה א"א שתחייב עצמה והשעבוד יחול על גופה דאיך תוכל להפקיע שעבוד שיש לבעל עליה דהרי החבלה הי' כשכבר נשאה וכבר חל שעבודה לבעל ושאני שבח דהשעבוד אינו רק קודם שמכר ללוקח ומכ"ש אם נימא דבשביל נעילת דלת זה ל"ש באשה דפגיעתן רעה וקרה מקרה שחבלה ול"ש ענין נע"ד וז"ב לפע"ד. ועיין ברש"י ותוס' ריש ערכין דבערכין גובין מהאשה לאחר שתתגרש ולא גובין אם יפלו לה נכסים דאף דערכין מלוה הכתובה בתורה היא וע"כ דל"מ דלא כהפלאה ומטעם שכתבתי דל"ש כאן דאקני כלל ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף