שואל ומשיב/ב/א/פז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן פז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרבני המופלג מהר"מ מיזיש נ"י:

אשר הראה לי דברי התוס' בב"ק דף ד' ד"ה כראי אדם במ"ש דלא מפטר משום קלב"מ ולא נודע החילוק במ"ש לחלק דתנא דבי חזקי' דפטור אפילו שוגג היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה ולא ביארו מה הבדל בין כופר ובין ממון והנה בראשית ההשקפה חשבתי דרכי התוס' הוא משום דס"ל כופרא כפרה וכל דהוא משום כפרה לא שייך קלב"מ וכמ"ש התוס' בכתובות דף למ"ד ד"ה זר אבל באמת מלבד דהתוס' לא הזכירו כלל סברא זו והאריכו הרבה והי' להם לכתוב בקיצור דבכופר לא שייך קלב"מ משום דכופרא כפרה וגם מה יתרצו למאן דס"ל דכופרא ממונא ועיין ר"ן בדף מ"ם והנה המהרש"א והמהר"ם כפי הנראה חלקו דבכופר נתחייב בב"א משא"כ בממון שהזיק דכבר נתחייב מיתה והנה מלבד דאין לחילוק הזה מקור בש"ס ועיין בפ"י אף גם דלדבריהם אפכא מסתברא דכל שכבר נתחייב מיתה מהראוי לחייבו טפי מידי דהוה אם נתחייב מיתה ויצא לשבור כלים דחייב כמבואר בערכין דף ז' ועיין בב"י בחו"מ סי' שנ"א והנראה לפע"ד דכוונת התוס' דכל הטעם דקלב"מ הוא דמשום רשעה אחת אתה מחייבו אבל כאן כיון דעל רשעה אחת שהמית אמרה תורה שאינו נפטר במיתה וצריך לשלם כופר ואיך שייך קלב"מ וז"ב שוב ראיתי במהר"ם מלובלין וכפי הנראה הבין כמ"ש ולא כמ"ש הפ"י בשמו. ובמ"ש מיושב מה שהקשה הגאון מו"ה משלם זלה"ה דמה מקשו התוס' דכופר פטור משום קלב"מ הא בקלב"מ חייב לצי"ש והרי בלא"ה חייבי כופר אין ממשכנין אותן ורק לצי"ש חייב ולפמ"ש א"ש דע"כ כאן אזלי התוס' למ"ד כופרא ממונא דאל"כ לא שייך קלב"מ דלמ"ד ממונא ממשכנין ועיין בדף מ"ם ובמק"א הארכתי בזה בכמה תשובות וכעת נ"ל דבפשיטות לק"מ דניהו דחייב לצי"ש היינו זה שנתחייב מיתה וכל שכבר המיתו אותו דקלב"מ א"א לחייב הבנים משום דאביהם חייב לצי"ש דזה אינו ממון גמור שיתחייבו הבנים ולא גרע מאילו נדר אביהם דקי"ל בחו"מ סי' רנ"ב דאין הבנים חייבין ומכ"ש במה שאינו חייב לצי"ש:

ובזה מיושב קושית הטורי אבן בהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ו בד"נ בפלוגתא דרבי ורבנן והקשה הוא דהא כיון דרבנן פטרי משום קלב"מ מהני תפיסה ושם תפס וקידש ואף לרבנן חייב ולפמ"ש א"ש דע"כ ל"מ תפיסה רק בשביל דחייב לצי"ש וכיון דהבנים פטורים לא שייך תפיסה ואף דבהג"א מבואר דאם הרג אדם חייב ממון לצי"ש היינו בזה"ז דאין הורגין אותו א"כ הוא בעצמו חייב לצי"ש אבל לא הבנים ודו"ק ועיין קצה"ח סי' ת"ו ומצאתי בשו"ת ת"צ בסופו שהגאון מוהר"ע ז"ל הקשה לו דאין התחלה לקושית התוס' דכופרא כפרה ובכפרה לא שייך קלב"מ וכתב הוא לישב דהתוס' אזלי למ"ד כופרא ממונא והוא הדבר אשר דברתי ומ"ש בתירוץ השני לישב דכיון דשם רוצה הש"ס ללמוד מק"ו דיהיה אדם חייב בכופר ואצטריך עליו לפטור וכדאמרו בב"ק דף כ"ו ואם כופרא כפרה לא שייך הק"ו דאפשר כיון דחמור הוא לא רצתה התורה שיתכפר בעונש קל וכמ"ש המהרש"א לענין אין עונשין מן הדין ובמחכ"ת לא קרב זא"ז דכאן כיון דבאמת קלב"מ ונפטר במיתה ואם כן אם ניליף בק"ו דלתחייב כופר חומרא היא שלא יפטור במיתה לבד רק צריך כופר ג"כ א"כ איך שייך לומר דבשביל דחמור עבירתו לא לצטרך כופר ולפטור במיתה לבד דכל דקלב"מ הרי נפטר מדין אדם ונתכפר ע"י כל שקבל דמים וז"ב ופשוט וע"כ מחוורתא כתירוצו הראשון וכמ"ש ומיושב קושית הגאון מוהר"מ הנ"ל. עוד נראה לי בישוב קושית מוהר"מ הנ"ל דכל הטעם דאין ממשכנין חייבי כופר הוא משום דדמי לחייבי חטאות ואשמות דאין ממשכנין כיון דלכפרה קאתי ולא משהה לי' וכמבואר בב"ק דף מ' ולפ"ז הא התוס' ביבמות דף פ"ח ע"ב כתבו דאמרינן אם ירצה לומר מזיד הייתי דהא חייבי חטאות אין ממשכנין וכתבו דאומר מזיד וסבר דמפטר א"כ לא ניחא לי' בכפרה ע"ש ולפ"ז כאן כיון דבאמת יש למפטר משום קלב"מ א"כ באמת סובר דפטור וא"צ כפרה עוד א"כ שוב הי' מקום לחייבו כופר ולמשכן אותו ולכך אצטריך קרא למפטר ודו"ק ובזה יש לישב גם קושית הקצה"ח סי' כ"ח ס"ק א' ולחלק ג"כ בין שוגג למזיד ודו"ק ואכ"מ:

ובגוף קושית הגאון בטורי אבן הנ"ל דמה נ"מ בין רבנן לרבי דגם לרבנן כיון דחייב לצי"ש שוב מועיל תפיסה ושם תפסו היורשים כמ"ש רש"י נראה דבר חדש ע"פ מה שהאיר עינינו הראב"ד ז"ל הובא דבריו ברשב"א ושטה מקובצת בב"ק דף מ"ג בהא דס"ל להש"ס דיש דמים לב"ח וע"ז הקשה הראב"ד והא אין דמים למתים וכדאמרו בערכין דאומר דמי עלי ומת לא יתנו יורשיו שאין דמים למתים והפליג בקושיא זו וכתב שיש לומר שלא אמרו שם אלא לענין יורשין דהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשין מתחייבין בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהם וכיון שלא נישום בחייו עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשים שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשיו אבל לענין כופר ודמים שמזיק חייב משעת המיתה נתחייב ליורשיו עכ"ל הזהב ובתשובה הארכתי בביאור כל הסוגיא ע"פ דרכו והנה תורף חילוקו דהמזיק דעליו החיוב משעת מיתה שפיר נתחייב ליורשי הניזק משא"כ יורשי המת דלא שייך עליהם החיוב רק בעת שירשו הנכסים ואז הי' כבר מת ולפ"ז אף אנן בדידן נימא דלרבנן דס"ל נתכוין להרוג את זה והרג זה דחייב מיתה א"כ ל"ש דלתחייב ממון דאף דקלב"מ חייב לצי"ש אבל כאן על מי הטילה התורה החיוב ההורג בעצמו נתחייב מיתה והיורשים אחריו אין צריכין לשלם דמי הנהרג דאין דמים למתים ולכך גם אי תפס מפקינן מיניה דלא שייך חיוב כלל וז"ב והא דכתב בהג"א פ"ד דב"ק דמי שהרג חייב ממון לצי"ש היינו בזה"ז שאין הורגין אותו א"כ חייב עכ"פ דמים לצי"ש אבל התורה לא חייבו בדמים כיון דבר קטלא הוא ולא שייך לחייבו דבאמת קלב"מ והב"ד אין אומרים לו לשלם ואין עליו החיוב רק לצי"ש פשיטא דבכה"ג לא מקרי נתחייב בשעת מיתה והיורשים אינם מחוייבים דאין דמים למתים ודו"ק ויש לישב בזה הרבה קושיות שהקשה בקצה"ח סי' ח"י ואכ"מ כעת להאריך:

ומדי דברי זכור אזכור מה שראיתי בקצה"ח שהקשה בהא דהקשו התוס' בב"ק דף יו"ד דלמה לי קרא למעט שור ולא אדם ותיפוק לי' מוהמת יהי' לו ומת אסור בהנאה וכתבו דאצטריך לכותי ולעבד הקנוי לישראל דשרי בהנאה והיינו בעבד שאינו חייב במצות דלא מל ולא טבל דאל"כ הו"ל ישראל כמ"ש הכ"מ פ"א מערכין וע"ז הקשה דא"כ לפמ"ש פ"ח ופ"ט מעבדים דבלא כספא ולא טבילה לא קני הישראל הגוף כדאר"א ביבמות דף מ"ה אימא בכספא וטבילה ולפ"ז כל שלא קנ' הגוף שוב ל"צ קרא למפטרי' דהא אינו רק מזיק שעבודו של חברו דאין לו על העבד רק שיעבוד בעלמא כמ"ש הנימוק"י פ' החולץ דעבד שקדם ומל לשם ב"ח דחייב לשלם מדין מזיק שעבודו של חברו ואינו רק מדיני דגרמי ואינו רק דרבנן ולמה לי קרא ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד נראה דאי לא כתיב קרא דשור ולא אדם א"כ הי' חייב בעל הבית לשלם מה שהזיק האדם דהיינו ליורשי העבד מה שהזיק אדם בעצמו וא"כ היה משלם לרבו שהזיק לו אדם ששוה דמים כך וכך ול"ש כאן מזיק שעבודו של חברו דבשלמא כעת שעל אדם פטרה תורה רק מה שגרם לרבו נזק וזה אינו רק דיני דגרמי אבל אם הי' חיוב על האדם הי' צריך לשלם כמה דמים ששוה ושפיר צריך קרא למפטר וגם שם העבד משלם לרבו מה ששחרר עצמו והפקיע שעבודו דרבו וז"ב כשמש ודו"ק:

ומדי דברי בענין זקן ממרא אומר אשר ראיתי בדברי הנו"ב מהד"ת סי' ס"ז וכן ראיתי במרכבת המשנה ח"א בהלכות ממרים שכתב במה שנסתפק המלמ"ל בפ"ד מאישות הי"ט דמי שקידש אשה באתרוג שבעצמותו אינו שו"פ רק דהמצוה מחשיבו לפרוטה אם היא מקודשת וע"ז כתבו דא"כ היאך כתב רבינו פ"ג מממרים ה"ג דאם נחלקו בלולב וציצית ושופר זה אומר פסול וזה אומר כשר אינו נעשה זקן ממרא הרי נחלקו בדבר שיבא לידי חיוב מיתת ב"ד דע"י המצוה יכול לקדש אשה וכבר כתב הרמב"ם בה"ב שם דאם נחלקו בדבר שמביא לידי חיוב חטאת וזדונו כרת דחייב ולפע"ד נראה דע"כ לא כתב רבינו רק בדבר שנחלקו הזקן ממרא עם הב"ד ולדברי מי שאומר שפסול אינו שוה כלום או שגזל הוא בידו וכדומה אבל כאן דגוף המחלוקת הוא בשופר ולולב עצמו וגם יכול להיות שאף שפסול למצוה יהי' שו"פ בעצמותו וא"כ מה בכך שאינו ראוי למצוה אפ"ה מקודשת וא"כ לא הי' מחלוקתם לענין קידושין רק לענין המצוה ובזה לא שייך חיוב מיתה וז"ב שוב אחר זמן רב ראיתי בספר בני חיי סי' מ"ם שהעתיק המגיה במלמ"ל פ"ד מאישות ספיקו של הרב בעל מלמ"ל ושם הביא המלמ"ל לראיה זו מדברי רבינו כמ"ש האחרונים והנראה לפע"ד כתבתי. ובגוף קושית הבעל טורי אבן הנ"ל לפע"ד נראה בפשיטות לפמ"ש בשו"ת בית יעקב דהיכא דנותן לחברו בחשבו שחייב בדיני אדם ובאמת טעה שאינו חייב רק לצי"ש הוה נתינה בטעות ע"ש ולפ"ז גם כאן כיון דהזקן ממרא הורה כרבי דאינו חייב רק ממון ולא כרבנן א"כ הוא לקח המעות משום דחשב דמגיע לו ובאמת הוה קלב"מ בכה"ג ל"מ תפיסה ואף דיש לפקפק דהבית יעקב בסי' ס' שם קאי ע"כ להפוסקים דס"ל בכל לצי"ש אי תפס מפקינן מיניה כמ"ש הריב"ש דאל"כ יהי' מועיל מתורת תפיסה אבל באמת הרי מביא ראיה מדברי התוס' בסנהדרין ע"ב גבי דכרי דרב' והרי שם בקלב"מ ודאי מועיל תפיסה ובאמת שדברי התוס' תמוהים ועיין תומים סי' כ"ח אבל ע"כ צ"ל דגם התפיסה ל"מ רק משום דתפסו בשביל זה ועביד אינש דינא לנפשיה וכמ"ש הש"ך סי' ר"ה אבל כאן לא תפסו רק בשביל שסבר שכדין הורה הזקן ממרא ובכה"ג לא מועיל תפיסה והוה תפיסה שלא ברשות ודו"ק ובקצה"ח סי' ת"י כתב לישב קושית הט"א דהיכא דעבדינן החומרא לא מועיל תפיסה וכמ"ש הרש"ל ביש"ש וא"כ לרבנן דדרשי נפש תחת נפש מיתה הרי עבדינן החומרא ובמחכ"ת טעה בזה דבאמת בגוף הפלוגתא ודאי לרבנן עבדינן החומרא אבל כשהזקן ממרא הורה כרבי לא עבדינן החומרא שפיר הקשה הט"א דעכ"פ כל שלא הרגו אף לרבנן מגיע ממון כיון דתפס עכ"פ וז"ב ופשוט גם מ"ש שם דמעלי' ממעטינן שפטור לגמרי אף לענין תפס ולא משום דקלב"מ ג"כ תמוה להמעיין בסנהדרין דף ע"ט דשם מבואר דתנא דבי חזקי' פליג על רבי ועל רבנן דלרבנן למה לי קרא למפטריה הא פטור משום קלב"מ וקשה אכתי איכא נ"מ לענין תפס ודו"ק וצ"ע בזה:

ובגוף הדברים שכתבתי למעלה דלכך בכופרא כפרה לא שייך קלב"מ הוא משום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן הנה לכאורה הי' נראה סתירה לזה ממה שמצאתי בשלטי הגיבורים סביב לאלפסי פ"ק דב"ב שכתב דמה דאמרו בב"ק דף מ"ם בשור של שני שותפין דממשכנין אותו אף דקי"ל דכופרא כפרה הוא משום דכל שהחיוב לגבוה שייך לומר דכל דלכפרה אתי בודאי לא ישהה הכפרה אבל מה שצריך לתת כפרה לאדם המזיק זה לא נחשב כ"כ שיהי' מקרי כפרה וממשכנין אותו לפ"ז לא שייך לומר כן במ"ש התוס' בכתובות דף למ"ד דתרומה דבשוגג הוא לכפרה לא שייך קלב"מ כיון דמשלם לכהן הקרן והחומש א"כ לא מקרי כפרה וממשכנין ואיך שייך ממשכנין כיון דקלב"מ ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש התוס' דלא שייך כפרה רק על הפרשה בלבד א"כ בזה לא שייך קלב"מ דא"צ רק להפריש אך ז"א דהרי התוס' כתבו דבקלב"מ לא נפטר כיון שאתי לכפרה והרי לא שייך למשכנו בשביל זה אך אחר העיון נראה דע"כ לא כתב השלטי גיבורים שם דכל דהוא לכפרה שמשלם לאדם לא שייך הטעם דאין ממשכנים היינו דוקא במה שמשלם בשביל היזיקו דזה לא נחשב לאדם כ"כ לכפרה כיון דמשלם היזיקו כשאר היזק שעושה אבל בתרומה דאף אם רצה הכהן למחול אינו מוחל ומטעם דמשלם דבר הראוי להיות קדש וכמ"ש הר"ש פ"ז מתרומות ולכך א"י למחול וא"כ גוף התשלומין אינו משלם בשביל ההיזק רק בשביל שיהי' לו לכפרה ולכך משלם דבר הראוי להיות קדש וא"כ כיון שהוא לכפרה לא ישהה אותה ואין ממשכנין ולכך אף בקלב"מ לא נפטר דהא קלב"מ חייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן רק שהב"ד א"י לחייב וכאן בלא"ה אין הב"ד יכול למשכן ועיין קצה"ח ר"ס כ"ח ודו"ק:

ובזה מיושב קושית הגאון מוהר"ע איגר הנ"ל דשם באדם דמשלם כופר אף דכופרא כפרה מ"מ כיון שהחיוב ניתן לאדם המזיקו לא מחשב כ"כ כפרה וממשכנין אותו ולא שייך קלב"מ ועיין בתוס' כתובות שם שדקדקו בהדיא לחלק דתרומה דא"י הכהן למחול הוא דשייך כופרא כפרה ולא נפטר בקלב"מ משא"כ בהקדש דמשלם בעד ההיזק ולא נודע החילוק יפה ולפמ"ש א"ש כמין חומר ודו"ק: ובזה הנה מקום אתי לישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפסחים דף ל"ב דפירש דלכך במזיד פטור דאינו לוקה ומשלם ותמהו כלם דבש"ס לא אמרו כן ולפמ"ש א"ש דלכאורה צ"ב כיון דבתרומה דהוא לכפרה לא שייך קלב"מ א"כ שם דהוא תרומה לא שייך קלב"מ אך לפמ"ש דכל הטעם הוא כיון דאין ממשכנין אותו א"כ אם נימא דלפי דמים משלם במזיד וא"כ אינו לכפרה ולא שייך הטעם ושפיר הוה קלב"מ והן הן דברי הרמב"ם דמחלק בין שוגג למזיד. ובזה מיושב מה ששאל אותי הרב המאוה"ג מו"ה בעריש אבד"ק נאהרייב נ"י בהא דאמרו אא"ב לפי מדה משלם ניחא אלא לפי דמים משלם אימא סיפא ומשמע דלמ"ד לפי מדה משלם א"ש והרי לשיטת הרמב"ם פ"י מתרומות אין חילוק בין לפי מדה ובין לפי דמים דבמזיד משלם ג"כ דבר הראוי להיות קדש רק דיכול למחול וכמ"ש המלמ"ל באורך וא"כ מה נ"מ בין לפי מדה או לפי דמים ובתשובה טיילתי בזה ארוכות וקצרות ולפמ"ש א"ש כיון דיכול למחול שוב שייך קלב"מ דלא שייך כפרה בתרומה דאינו משלם רק היזקו בלבד כמו בהקדש ודו"ק כי קצרתי:

והנה בשנת תרט"ז בשבת ר"ח מרחשון פ' נח הראה לי הרב החריף מו"ה מאיר ברא"ם נ"י מה שהאריכו הטורי אבן בא"מ בחגיגה ובקצה"ח סי' ת"י ס"ק ד' דבמקום דהוה קלב"מ אי תפסו היורשין לאחר מיתה לא מפקינן מיניהו וכ"כ הג"א פ' שור שנגח בהדיא וז"ל ראובן שהרג את שמעון אעפ"י שחייב מיתה משלם דמים ליורשים בבא לצי"ש אי נמי אתפסו יורשין לא מפקינן מיניהו וע"ז הקשה דאיך שייך תפיסת היורשין בדבר שלא הי' מגיע לאביהם בד"א ולא יכול לתבע וא"כ לא עדיף מט"ה שאינו ממון להורישו לבניו וכן קנס שאינו מוריש לבניו וכן כאן מה שייך להוריש לבניו וגם אם תפסו יורשין כתפס אחר דמי דלא ירשו כלל שום זכות בזה שלא הי' לאביהם חיוב כלל ולכאורה היא תמוה גדולה ולאחר העיון אמרתי דבאמת קלב"מ אינו פטור רק דהתורה אמרה משום רשעה אחת אתה מחייבו והיינו דהב"ד לא יוכלו לחייב רק משום רשעה אחת אבל החיוב עליו לשלם והב"ד אין אומרים לו שהוא פטור רק שא"י לחייב ולכופו לשלם שהרי כבר חייבו אותו בשביל רשעה החמורה ונשאר עליו החיוב לצי"ש ובכה"ג שייך החיוב גם ליורשים שהרי אביהם אילו הי' תופס הי' שלו וא"כ גם הבנים שתפסו ירשו זכות אביהם וגם אחר אם הי' תופס בשביל אביהם נראה לפע"ד דעכ"פ לא מקרי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דבאמת זה יש עליו חיוב לצי"ש ואינו חב לו ומכ"ש אם היורשים תפסו שהוא שלהם ול"ד לקנס או ט"ה שאין להאב שום חיוב ממון אף לצי"ש כ"ז שלא הרשיעו הב"ד אבל כאן יש עליו חיוב רק שלא יכול לתבוע עפ"י דיינים וכמו פחות משו"פ שאינו ממון להוציאו בב"ד ומ"מ היורשים יורשים אותו ועיין ב"ק דף מ"ב דכופר אינו משתלם רק לאחר מיתה ועיין מלמ"ל פכ"א ממלוה ה"א לענין דמי קאן פאסי שגובים בדיניהם בהורגים לאיש ופלפלו שם אם שייך לבע"ח משום דהוה ראוי ושייך ליורשים והאריך שם בשם כמה פוסקים דהו"ל ראוי אבל היורשים גובין והרי קאן פאסי ודאי לא זכה האב בחיים חיותו שהרי לא ניתן רק בשביל ההרוג ואין זכי' למת כמ"ש הרשב"א והובא בש"ע חו"מ סי' ר"י וא"כ במה זכו יורשיו ואף שבדיניהם נותנין ליורשים הוה עפ"י דינינו כמו שנתנו להיורשים מתנה לאחר מיתת האב וא"כ פשיטא דהב"ח לא זכה בזה וע"כ כיון דיש להאב חיוב לאחר מותו רק דאינו כאן לגבות ובזה היורשים שלו באים מכחו לגבות וס"ד דשייך לבע"ח שלו וא"כ ראי' לזה שאם תפסו דלא מפקינן מיניהו שהרי זה הי' החיוב בעודו בחיים חיותו ועיין גיטין דף מ"ג ראוי ליטול ואין לו וברש"י שם ותמצא דבכה"ג שייך החיוב להאב והיורשים זכו בו ודו"ק היטב ועיין שו"ת מוהר"ם סי' ק"א. והנה בשנתרח"י אור ליום ג' בראשית למדתי בריש החובל וק"ל בהא דאמרו האי מכדי רשעתו נפקא ומה קושיא דה"א דכופר חייב לצי"ש אף דקלב"מ ולכך קמ"ל קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח דאף לצי"ש פטור וצ"ע ועיין תוס' שם דף פ"ד ד"ה אלא ובמהרש"א שם. והנה במ"ש היש"ש והובא בש"ך חו"מ סי' כ"ח לענין קלב"מ דבמקום דעבדינן חומרא אינו חייב לצי"ש ואי תפס מפקינן מיניה ואם לא עבדינן החומרא אי תפס לא מפקינן מיניה והקצה"ח האריך שם דמנ"ל לחלק כן והנתיבות המשפט שם רצה לומר דאפילו בדעבד החומרא לא מפקינן מיניה ולפע"ד נראה דיפה כתב הקצה"ח והחילוק הוא ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בש"ך חו"מ סי' פ"ח ס"ק ל"ו דהיכא דחייב לצי"ש מצד הדין רק דב"ד לא מפקינן מיניה אבל הוא יודע בעצמו שחייב אז הוא רשע וחייב לצי"ש אבל במקום דאינו מחויב מצד הדין הלצי"ש אינו רק מידת חסידות ע"ש ולפ"ז זהו ההבדל שבין קלב"מ דעושין החומרא לבין אין עושין החומרא דאם עושין החומרא אז הי' לו כפרה עכ"פ ואינו רק מדת חסידות הך לצי"ש ואם תפס מפקינן מיניה אבל במקום דלא עושין החומרא שזה מקרי רשע וחייב מצד הדין לשלם רק דהב"ד לא יכולין להפקיעו שוב אי תפס לא מפקינן מיניה:

ובזה יש לישב קושית התוס' בב"מ דף צ"א בהא דאמרו לוקה ומשלם ואמרו דאתנן אסרה תורה וכו' והקשו התוס' דתנא תני משלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן וכעין דפריך בחולין דף ק"ל ולפמ"ש א"ש דבחולין דאינו רק ממדת חסידות שפיר פריך דבמדת חסידות לא שייך ישלם אבל בקלב"מ והיכא דלא עבדינן החומרא דמצד הדין חייב לשלם רק דהב"ד לא יכלו להפקיע שפיר תני ישלם דחייב ונקרא רשע אם לא משלם. והנה מה שהקשו התומים וקצה"ח מהך דהחזיר רבא הדיכרי וכתבו התוס' משום דלא רצו להחזיר רק מפני שסברו שחייבי' מצד הדין ולא לצאת ידי שמים וע"ז הקשו הא עכ"פ תפס בהו ומ"ש הקצה"ח דזה הוה כמזיד דהרי התחייבו בנפשם והוה כמזיד וברח הנה לפמ"ש כל שלא עשו החומרא ולא הו"ל כפרה חייבים לצאת י"ש ומקרי רשעים אך לפע"ד נראה דכיון דגוף דיכרי קנו בדמים אף דחייבים לשלם מצד לצי"ש אבל מצי לסלוקי בזוזי ושוב לא תפס רבא גוף הדבר דזה צריך להחזיר אם ירצו לסלק בדמים והוה רק כמשכון וגוף הדיכרי לא רצו להחזיר רק דסברי דמחויבים מצד הדין ושוב לא מועיל התפיסה וז"ב ואף דגבי אתנן מצי לסלק בדבר אחר כמ"ש הרא"ש בע"ז דף ס"ג הנה לפ"מ דמוקי דקאי בחצרה שוב לא מצי לסלק בדבר אחר וגם אם רוצה לתת חל שם אתנן הן אמת דגוף דברי הש"ס תמוה לי טובא במה דלמדו מאתנן ואפי' בא על אמו הרי כתבו התוס' שם דעיקר אתנן בחייבי כריתות כתיב וחייבי כריתות אינו פוטר מתשלומין לדידן דלא קי"ל כרנבה"ק וא"כ חייב בתשלומין ומצאתי בפ"י שכתב שם דקאי אליבא דרנבה"ק דאף חייבי כריתות פוטר מתשלומין ומדרנבה"ק נלמוד זה ומזה סתירה גלויה למה שחידש הצל"ח בפסחים דף כ"ט דלרנבה"ק דפוטר אף בח"כ שהוא חיוב לצי"ש ואפ"ה פטור א"כ ל"ש כלל לדידיה חייב לצי"ש ע"ש והרי כאן מבואר להיפך דהחיוב לצי"ש נלמד עיקרו מרנבה"ק אמנם לפע"ד נראה דגם לרבנן א"ש הך דאתנן דע"כ לא נחלקו רבנן ורנבה"ק רק באם החיוב ממון הוא לאדם בזה ס"ל לרבנן דרנבה"ק דח"כ אינו פוטר מתשלומין כיון דהב"ד אינם מחייבים רק תשלומין לאדם ועונש כרת עושה השי"ת אבל לענין אתנן דאיסור אתנן חל לגבוה וא"כ לגבוה כבר הענישו השם ואיך יתכן לחייבו עוד אתנן שיהי' חל שם אתנן לגבוה ואף שמחויבין לתת לה אתנן יהי' כמתנה בעלמא אבל שם אתנן שיהי' אסור לגבוה לא שייך בזה ומיהו ז"א דכל דחייב לתת לה אתנן שפיר חל גם אתנן דאטו זה קנס מה דאסור לגבוה והרי עיקרו משום דמאיס לגבוה וע"כ כמ"ש הפ"י דקאי לרנבה"ק וא"כ סתירה גלויה למה שחידש הצל"ח:

ובגוף הקושיא נלפע"ד כיון דר"ע ס"ל דח"כ ישנו בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה נפטרו מידי כריתתן וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פי"ח מסנהדרין ה"א ועיין בלח"מ ומלמ"ל שם ה"ז א"כ כך למדנו מח"כ דחייב מלקות והיאך משכחת לה דיהי' אתנן והא אם ילקה ויעשה תשובה נפטר מידי כריתתו ואינו לוקה ומשלם והיאך חל שם אתנן ע"ז דהרי בא עליה ואח"כ נתן לה לא חל אתנן ובעינן שיחול שם אתנן תיכף בשעת ביאה והרי בשעת ביאה לא הי' מבורר שם אתנן דהא יכול להיות שילקה ויפטר מכריתות ויהי' לוקה ואינו משלם וע"כ דבכה"ג כיון שחייב לצאת י"ש אתנן קרי לה ודו"ק ועיין בתוס' ע"ז דף ס"ג ד"ה כגון שכתבו דכל שאינו מבורר בשעת ביאה ויכול לדחות על טלה אחר לא מקרי אתנן אף למאן דאית לי' ברירה דבעינן שיהי' מבורר בשעת ביאה ולפ"ז מכ"ש כאן דיכול לעשות תשובה וילקה ולא יתחייב בתשלומין ושוב אינו מבורר בשעת ביאה ולא מקרי אתנן. ובזה מיושב קושית התוס'. שהקשו דהא מוקי בקאי בחצרה ולפמ"ש מכ"ש כאן דיכול לפטור עצמו במלקות לא מבורר בשעת ביאה ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ועכ"פ מ"ש הנתיבות להשיג על הקצה"ח וכתב דאף דעבדינן החומרא חייב לצאת י"ש דהרי אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ומיירי במזיד והתראה במחכ"ת טעה דמה שייך מזיד והתראה דהא ח"כ הוא וע"כ כהפ"י דקאי לרנבה"ק ולפי מה שחדשתי יש לומר דמיירי בהתראה למלקות אבל באמת ח"כ שלקו אף בלא התראה פטורין ועמלמ"ל שם ודו"ק ודברי הצל"ח בלא"ה תמוהים דלדידי' קשה לרנבה"ק למה אסרה תורה אתנן בבא על אמו והא לרנבה"ק לא שייך לצאת ידי שמים כלל וצע"ג:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף