שואל ומשיב/ב/א/פא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן פא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד:

הנה שנתר"ג פ' פנחס כאשר באתי לקנות מקום בבהמ"ד הגדול דת"ה פה לבוב וקניתי מאשת המת המנוח ר' איצק ר"פ והנה בן המיצר רצה לעכב באמרו כי הוא בן המצר ונתתי לבי לעיין בהדין הלז וזאת אשר מצאתי הנה בש"ע חו"מ סי' קע"ה סנ"ג מבואר דבמקומות בהכ"נ יש בו דין מצרנות והוא מבעל העיטור אבל באמת הראב"ד כתב דאינו מתקבל על הדעת ופירש הב"י דכיון דיש לאדם מקום אחד די לו ומה לו לקנות מקום אחר אברא דבב"י הביא שם בשם ר"י שכתב בשם הרשב"א דכ"מ שאינו ראוי לערבו עם שלו להיות אחד אין בו דדב"מ הרי שכתב טעם אחר והתימה על הב"י שכתב שהדברים מבוארים כמ"ש הוא וכבר תמה בזה אא"ז בעל ש"א זלה"ה בחידושי טורים שלו אחר השו"ת יעו"ש אך לפעד"נ דהנה צ"ב סברת הרשב"א דלמה לא יוכל לערבו עם מקומו והא אין שום דבר חוצץ בינו לבין המקום הלז ומה מביא מהא דאפסק משינתא וכבר תמה בשו"ת נט"ש חחו"מ סי' נ"א בזה אך נראה עפ"מ שמצאתי בספר חסידים סי' תי"א דמדין התורה אין יכולין להוריש מקומו בבהכ"נ והביא ראיה מהא דאמרו בבהכ"נ של כרכים כיון דמעלמא קאתי לה אדעתא דרבים הוא ולא מצי לזבוני ע"ש ומה שיושבים במקום אבותיהם כדי שלא יעשו מחלוקת וזה לא יתכן שיאמר אדם יש לי שני מקומות בבהכ"נ וכו' אמכור אחד מהם או אני לא אתן לאדם לישב שם אלא מי שאני חפץ לאו כל כמיני' ישב במקום אחד ואין לו רשות במקום אחר ע"ש והנה זה ימים רבים בראותי דבריו תמהתי מאד והמנהג הפשוט שאם יש לאדם שני מקומות שמוכר אחד למי שרוצה ולא ראיתי להפוסקים שיזכירו דבריו וראייתו אינו ראיה דניהו דל"מ לזבוני לבהכ"נ דפשיטא דיש לכל העולם חלק בו אבל אותן המקומות שהמנהג למכרם פשיטא דהלוקח אותם הם שלו להוריש ולעשות כל חפצו וז"פ (ועיין בשו"ת הריב"ש סי' רנ"ג) עכ"פ עינינו הרואות שאין ראוי לאדם לערב מקומות שיש לו והרי"ז מונע רבים מלעשות מצוה וא"כ זהו שכיון הרשב"א שאין ראוי לערבו ולעשותו אחת והיינו כמו דאפסיק משינתא ל"ש דינא דב"מ מטעם שא"א לעשותו אחת וא"כ גם כאן כיון דאין נכון בבהכ"נ להרחיב גבול ולקחת מקום גדול ולחבירו לא יהי' מקום וא"כ ל"ש דדב"מ בזה וא"כ ממילא היינו טעמו של הב"י ודא ודא אחת הוא ושפיר כתב הב"י שברשב"א מבואר כן ודו"ק:

ובזה ניחא דלכך אם בני אצטבא דחוק דשייך דינא דב"מ משום דכיון דהם דחוקים ועי"ז הם מתבטלים מהתפלה ואין להם ישוב הדעת כראוי והרי מצינו שהי' בבהמ"ק הנס שעומדים צפופים ומשתחווים רווחים וא"כ בדין הוא שיכולים לעכב כל בני האיצטבא כדי שיתרחב גבולם שיוכלו לעמוד וז"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף ק"ב שאם אותן בני שורה רוצים לקנות שהמקום דחוק אין בן המצר יכול לעכב והיינו משום דכיון דלו אין דחק והם נדחקים הם נקראים בני המיצר ועיין ברבינו ירוחם שהובא בב"י שהעתיק תשובת הרשב"א באופן אחר (ועיין במיוחסות סי' כ"ו שם מעתיק יפה) ומהתימה שבשו"ת נט"ש האריך בדין הלז אם בני השורה יכולין לעכב כל שבן המיצר מקומו רחב והביא דברי הב"ח ע"ש שנחלק בזה עם רב אחד ומהתימה שלא עיינו שניהם בשו"ת הרשב"א ששם מבואר הדבר כמ"ש בנט"ש ודו"ק עכ"פ מבואר דכל שיש לו מקום שא"י לעכב משום דינא דב"מ ובפרט שהוא רוצה לקחת בחוב שיש לו על בעלה ואני נתתי לה מזומנים ובר מכל דין הא מבואר בסי' קע"ה סמ"ז דהקונה מאשה אין בו משום דינא דב"מ והטעם משום דאין מי שיפקח בנכסיה רצו לעשות לה תקנה כדי שיקפצו בני אדם לקנות ואף דבשו"ת מהרי"ו מבואר דיש לאשה דין ב"מ כ"כ הד"מ והסמ"ע דלא קי"ל כן ובאמת שבראשית ההשקפה תמהתי דאטו על המוכר שייך דינא דב"מ על הלוקח תקנו והיא שליחותא דב"מ קעביד וא"כ הלוקח שאינו אשה שפיר שייך דינא דב"מ אבל באמת הטעם מבואר דאם נימא דשייך בזה דדב"מ וא"כ ימנע הלוקח מלקנות והיא אין לה איש שיפקח בנכסיה שידע מי הצריך לקנות ובן המיצר יקח בזול ולכך לא תקנו דין בן המיצר בזה וכעין המבואר סעיף ל"ו לענין לקח כל הנכסים ובע"ש כתב על דברת הרמ"א הנ"ל דבשו"ת מהרי"ו כתב דיש לבעל המיצר לעכב ואינו חולק על הרמ"א שמקורו מתלמודי הרשב"א ושו"ת מהרי"ל רק שהביא אותה דיעה ג"כ וכמ"ש בסמ"ע דיעה זו וז"פ והאחרונים תמהו עליו בחנם אבל עכ"פ הדין דין אמת הן אמת דבש"ס אמרו לאשה וליתמי ולשותפי לית בי' משום דדב"מ ומדלא אמרו אשה אין בה משום דדב"מ ע"כ דלאשה יש משום דדב"מ באם היא מוכרת רק כשהיא קונית אין בה משום דדב"מ ומ"מ הדין דין אמת שוב ראיתי בשטמ"ק ב"מ ק"ח ע"ב שכתב ג"כ דמאשה ויתמי ל"ש דין בן המיצר ע"ש שכן הסכימו כלם ועיין סמ"ע סעיף נ"ג שכתב דכל דיש צירוף יש לצרף שיטת ר"ת דבבתים ל"ש דינא דב"מ ועש"ך שם ודע דמ"ש בש"ע דמקומות בהכ"נ יש בו דדב"מ היינו שלא תאמר דהוה כבתים וקי"ל דגם בבתים יש דדב"מ דלא כר"ת אבל מתורת בהכ"נ אין בו דדב"מ והיינו במקום שדי לו במקום אחד וא"י לערבו פשיטא דל"ש דדב"מ ודו"ק. והנה במה שנסתפקו הפוסקים אי דוקא באשה שאין לה בעל ל"ש ב"מ או אף באשה שיש לה בעל לא ידעתי למה לא הביאו ראי' מהא שכתב הרמב"ם דטומטום ואנדרוגינוס דדינם כאשה ומן הסתם לא נשאו ולקצת הפוסקים אסורים לנשא כלל וצ"ע. והנה המנהג באם מוכרין מקום בבהכ"נ שמכריזין בבתי כניסיות ג' פעמים שמי שיש לו זכות ותביעה על אותו האיש המוכר או על אותו המקום יבא לב"ד ואם לא יבא אבד זכותו והנה אירע שהכריזו אח"כ בא אחד ואמר שלא שמע ההכרזה והנה הי' פשוט לההמון שכל שהכריזו ל"ש לומר שלא שמע דחברא חברא אית לי' ומסתמא שמע ואמרתי בזה דלכאורה הדין עמו דכן מבואר בחו"מ סי' ק"ד ס"ב בהג"ה דל"א מדלא מיחה הפסיד דאפשר דלא שמע וכמ"ש הרשב"א בטעמו של דבר דל"ש חברא אית לי' דמי יודע אם זה יש לו חובות שיודיעו ע"ש רק באם תקנו הקהל דאף מי שלא ישמע יפסיד הרשות בידן דהפקר ב"ד הפקר ע"ש ובזה נלפע"ד בהא דמבואר בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ט וסי' ש"ץ דמותר להכריז בשבת על קרקע הנמכר שכל מי שיש לו זכות יבא ויגיד אבל אסור להכריז שכל מי שלא יבא איבד זכותו דזה הוה כדן את הדין ע"ש באורך שהסיג על התקנה שהי' בעצת הרא"ה ז"ל שהכריזו שאם לא יבא יפסיד והר"ן למד זכות שהרא"ה לא הי' מתקן רק שיבא ויגיד אבל זה אסור וכן קבע בש"ע סי' ש"ו באו"ח סי"ב ולפמ"ש יש לקיים המנהג כיון דמבואר שם בר"ן דגוף ההכרזה מותר דהוה כצרכי רבים א"כ כיון דמבואר בש"ע חו"מ סי' ק"ד דאם לא הי' הכרוז שמי שלא יבא יאבד זכותו לא הפסיד זה באם לא בא ורק באם הכריזו בהדיא כן הוה דינא דמלכותא דינא א"כ א"א בשום אופן להכריז רק באופן זה דאל"כ לא הועילו בהכרזה וא"כ שוב כיון דהכרזה התירו משום צרכי רבים א"כ כיון דלא נעשה צרכי רבים רק באופן זה שוב מותר וז"ב לפע"ד ובזה גלותי היום חרפת התקנה שהעירו הריב"ש והר"ן ולא מצאו מקום לקיים התקנה שהיתה בעצת אהרן קדוש ד' הרא"ה ז"ל ואנא כלואי מסייעא לואי כן זכותו יגן בעדי:

והנה דרך אגב ארשום בהא דמבואר בסי' קע"ה ס"ט בקנאה במאתים ואינו שוה אלא מנה אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו מאתים וכתב הטור ול"א דהמצרן יאמר לו שלוחי אתה ולתקוני שדרתיך ולא לעותי ותתבטל המקח שאין זה עיות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמי' מפני שלבו חפץ בה לפיכך אם המצרן חפץ בה צריך ליתן לו בה כל המאתים ותמהו כלם דא"כ גם בשליח שטעה אמאי יכול לומר לתקוני שדרתיך הא בקרקע ל"ש זאת ועיין בתוס' כתובות דף צ"ח ד"ה ה"ג ובפרישה וע"ז אמר אלי החריף מו"ה מאיר בראם נ"י די"ל הטעם דהנה הטעם דאין אונאה לקרקעות י"ל עפמ"ש הריטב"א בקידושין ח' גבי ר"כ דשקל סודרא וז"ל שמעינן מהכא דמכר חפץ לחברו בשיתא ובשוק לא שוה אלא חמשה אי להאי לוקח שוה שיתא אין בו משום אונאה דבתר לוקח אזלינן ולפ"ז ה"ה בקרקעות כיון שלפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיה מפני שלבו חפץ בה לכך ל"ש אונאה לקרקעות ולפ"ז זהו כשהוא קונה בעצמו אבל ע"י שליח יכול לומר שאינו שוה לו ואינו חפץ בה לכך הוה טעות ועוות ובטל השליחות אבל במצרן דגוף דין מצרן הוא משום ועשית הישר והטוב וא"כ ממנ"פ אם לבו חפץ בזאת הקרקע שוב ל"ש אונאה ולא הוה טעות כלל ואם אין לבו חפץ בה שוב ל"ש דין ב"מ והנה אם כי לכאורה דבר חכמה אמר אבל אין דבריו נכונים מכל צד דבאמת יכול בעל המצר לומר לבי חפץ בקרקע רק לפי שיווי הקרקע ולא ביותר מכדי שויה כי לא יגיע לי תועלת בהמצר כי עי"ז אפסיד מנה ובלא"ה אין התחלה לדבריו כי מ"ש טעם שלכך בקרקעות אין אונאה מפני שכל שדרך ב"א לתת יותר בקרקע שוב לדידי' שוה לו דא"כ עבדים ושטרות מא"ל וכ"כ התוס' בב"ב ס"א ע"ב ד"ה ש"מ ודברים פשוטים דאל"כ למה אצטריך קרא למעט קרקעות והרי ל"ש בו דין אונאה גם גוף דברי הריטב"א דכל דלהלוקח שוה שיתא ל"ש אונאה הדבר תמוה דא"כ גבי מרגליות דקי"ל דיש בו אונאה אף דאדם רוצה לזווגם וכבר תמה בזה הקצה"ח סי' רכ"ז על הריטב"א אך חלילה שיטעה בזה הריטב"א אבל כוונת דברי הריטב"א נלפע"ד דיש שתי מיני שווי יש ששוה לזה מפני שיוכל לעשות מהם כלי נאה ע"ד שאמר שיכול לזווגם בזה לא קי"ל כר"י רק כרבנן דמ"מ אין לו שווי בעצם ויש מין שווי ששוה בעצמו ע"ד שאמרו מלתא אלבישיהו יקירא והיינו שמי שרגיל ללבוש מעיל זה יודע שווי הדבר עד"מ יש בגדים שהחשובים הולכים בהם או שבני מדינה אחת רגילים ללבשו ובני מדינה אחרת אין דרכם ללבשם רק לפרקים וא"כ מי שבא מאותה מדינה שרגילים ללבשו לזה יש לו שווי בעצם א"כ אין בו אונאה ושפיר למדו מדר"כ דגברא רבא הוא ומבעיא לי' סודרא והיינו שאדם אחר אין דרכו ללבשו ואינו שוה באמת כ"כ אבל ר"כ דצריך לילך בסודרא מפני חשיבתו לזה באמת שוה בעצם כ"כ א"כ אף שבשוקא לא שוה רק חמש היינו משום שאין רגילין ללבשו אבל אם זה הלוקח הוא מאנשים שדרכם ללבשו בזה ל"ש אונאה דלדידי' שוה לו כ"כ וז"ב כשמש לפע"ד:

ובזה יש לישב גם הקושיא השניה של הקצה"ח במ"ש הריטב"א דאם לדידי' לא שוה לו רק שהי' דחוק לו קציצה שע"י הדחק ל"ש מקח ואפילו נתן לו דמים יחזיר והביא ראיה מטול דינר והעבירני ותמה הקצה"ח דגם שם אם כבר נתן המעות אין מחזירין וגם בעל המקח א"י לחזור ול"ד לטול דינר דשם הוה רק דיבור ושכירות נקנה בדיבור משא"כ במקח דהוה כמו קנין ולפמ"ש י"ל דכיון דכאן יש בו אונאה רק שכל שזה שוה לו שיתא ל"ש אונאה א"כ זה כשבאמת שוה לו אבל כל דקצץ בשביל דחקו עד"מ דיכול להשיג הדבר שדרכו ללבשו בחמש רק כעת צריך לילך לדרך ולא יוכל להתמהמה א"כ שפיר אמר דמקרי אונאה ול"מ אף שנתן הדמים וא"ל כיון דנתן הדמים גמר בלבו שצריך לו דז"א דמה בכך דמ"מ אונאה הוא וע"ז הביא ראיה דהרי בטול דינר לא גמר להקנות אף ששם בשכבר נתן קנה היינו משום דלא אנה אותו אבל באונאה ל"מ וז"ב ונכון שוב ראיתי שבש"ס סיים ולא אמרן אלא ר"כ דגברא רבה הוא וכו' ומזה ראי' לפירושי שוב ראיתי שהכ"מ ובב"י סי' ש"ה ס"ו פירשו כן דברי ר"כ דלדידי שוה היינו שלדידי' שוה באמת כן ולאנשים כמוהו ע"ש והט"ז והש"ך תמהו על פירושו ולפמ"ש בכוונת הריטב"א נראה שהריטב"א הבין כן דברי הש"ס ומש"ה למדו לענין אונאה ועיין בש"ע חו"מ לענין כלים של בע"ה שאין ללוקח טענת אונאה דהבעה"ב לא רצה למכור כליו רק במקח הלז ולא מקרי אונאה והיינו שלבעה"ב הוא באמת שוה כך וגם מ"ש לענין אונאה בקרקעות דאין הטעם משום דעביד אינש דזבין וכמ"ש התוס' ב"ב לדחות דברי רשב"ם דהוא גזה"כ עיין בפ"י בכתובות צ"ח בתוס' ד"ה ה"ג דכתב דלענין ביטול מקח אינו מגזה"כ ע"ש ולא הזכיר דברי התוס' בב"ב הנ"ל וצ"ע:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף