שואל ומשיב/ב/א/עח

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן עח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד לבאר דברי רבינו פ"א משאלה ה"ה:

מה שהאריך מע"ל בדברי רבינו פ"א משאלה ה"ה בהניח להם אביהם אחריות נכסים ומתה או שטבחוה משלמין את הדמים מנכסיו שתמה ה"ה שם בשם הרמב"ן והרשב"א דמאחר דקי"ל כר"פ וכן פסק הוא עצמו בפ"ג מגניבה וא"כ היכא פסק כאן דנתחייבו באחריות ובש"ס תלו זאת בל"ק דלא כר"פ ולישנא בתרא כר"פ ורבינו סותר דברי' ועלח"מ שנדחק והכ"מ כתב דרבינו הי' לו גרסא אחרת והמלמ"ל מלא ידו דבאמת אינו תלוי זה בזה דאף דנימא דכר"פ קי"ל בדין הוא שיתחייבו דהרי נתחייב שאם יאנס יתחייב לשלם ע"ש ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה לכאורה קשה לי טובא דאמאי בהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה הא יוכל לומר לאביכם רציתי להשאיל ולא לכם וכמו בשותפות וחכירות שמבואר בסי' קע"ו ושכ"ט דיכול לסלק הבנים וכאן ל"ש תירוץ של הסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק ח' דהתירוץ הראשון פשיטא דל"ש דכאן עדן החפץ המושאל בעין וגם הטעם השני שכתב דכיון דהוא לטובת השואל ובני' יורשין זכותו דז"א דא"כ יכול לטעון דכיון דאביכם היה חייב באונסין משום שכל הנאה שלו א"כ גם הם למה יגרעו מאביהם ויתחייבו באונסין וכל שאינם חייבים באונסין למה יצטרך להיות בידם לימא להם לא שאלתי רק באופן שיתחייבו באונסין והנה אם נימא דלא נתחייב באונסין משעת שאלה רק עד שעת אונסין א"ש דיש לומר דכיון דגם אביהם לא נתחייב באונסין רק עד שעת אונסין א"כ כל שהוא בעין יורשין הם זכות של אביהם ואף שאח"כ כשיאנס לא יתחייבו באונסין היינו משום דלא קבלו השמירה אבל לא שייך לומר דלאביהם רצה לשאול בשביל שנתחייב באונסין הא גם הוא לא נתחייב עדן והם יורשים הזכות שלו ומה שהוא קבל עליו אחריות כשיאנס זה אינו שייך להם דהא הם לא קבלו השמירה וז"ב מאד אבל אם נימא דמשעת משיכה נתחייב באונסין וא"כ הם ירשו הזכות של אביהם וגם החיוב של אביהם ולמה יפטרו מאונסין וצ"ל דבאמת כיון דהניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם וא"כ באמת יתחייבו גם הם לשלם וא"ל דבלא הניח אביהם אחריות לא יהי' שלהם דז"א דאם לא הניח וא"כ גם אם הי' אביהם חי לא הי' גובה דעיקר סמיכתן על אחריות נכסים ולכך שפיר הוא שלהם וז"ב:

ובזה מיושב היטב השתי לשונות דאם נימא דהניח להם אביהם נתחייבו לשלם והיינו ע"כ דאל"כ יטעון המשאיל דלא השאיל רק אדעת שיתחייבו באונסין וע"כ דמשעת משיכה נתחייב א"כ כ"ש אסיפא וע"כ דלא כר"פ משא"כ אם קאי אסיפא יש לומר דבאמת פטורין דבאמת גם אביהם לא נתחייב רק בשעת האונס והיינו דר"פ וז"ב בפירוש הפלוגתא דתרי לישני ול"ק כל קושיות המפרשים והמלמ"ל הנ"ל ומעתה רבינו דנתן טעם בהלכה זו דלכך מותרין להשתמש בה כל ימי שאילתה דהוה כקונה הגוף לפירות עד הזמן ואין המשאיל יכול לחזור בתוך הזמן א"כ אין התחלה לקושי' דשאני חכירות דיכול לחזור דלא קנה הדבר לפירות משא"כ בשאלה וזה יצא לו מהא דאמרו כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין וכמ"ש ה"ה וא"כ שפיר אף דקי"ל כר"פ מ"מ שפיר פסק דבהניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם דבאמת אף שנתחייב בשעת האונסין מ"מ בדין הוא שיתחייבו וכמ"ש המלמ"ל והא דתלו לה הש"ס בדר"פ הוא רק למה דמותרין להשתמש כל ימי שאילתה שאם לא נתחייבו לא הי' יכולין להשתמש בה אבל לדברי רבינו דס"ל דאין המשאיל יכול לחזור שוב אינו תלוי בדברי ר"פ והמעיין בדברי רבינו יראה שהעתיק דבר זה לאחר שכתב הטעם דא"י לחזור הואיל ולא נודע הסמיכות וגם לא נודע למה הוצרך רבינו ליתן טעם חדש אחרי דמבואר בש"ס דמותרין להשתמש ולפמ"ש א"ש שזה קשור בזה ואף למאן דלא דריש בכל התורה סמוכין במשנה תורה דריש כי דרכו ז"ל לקשר הלכה בהלכה כנודע דרכו הטוב של רבינו ז"ל ודו"ק היטב כי דבר נכון ונחמד הוא ת"ל. וראיתי בלח"מ פ"ג משאלה שהקשה על רבינו בה"ג דעלי' ישאר קושית הנימוק"י ע"ש והנה ט"ס נפל שם בדבריו במ"ש דאלו התירוצים לרבינו דפסק בפ"ג מגניבה כר"פ ודבריו תמוהים דאדרבא לפי דברי ר"פ לא נתחייבו הנכסים רק משעת אונסין והמעיין בנימוק"י יראה כי כתב לדברי רבינו שפסק דהניח להם אביהם אחריות נכסים דחייבים לשלם והיינו דלא כר"פ ובאמת לפי מה שצדד הלח"מ דרבינו אינו פוסק כר"פ ע"ש בפ"א ה"ה א"כ שוב אין מקום לקושיתו בפ"ג אבל לפמ"ש כאן א"ש דברי רבינו דבאמת הוא פסק כר"פ ולא נתחייב רק משעת (שאלה) [אונסין] וא"ש הכל ודו"ק היטב. ובגוף קושית הלח"מ לא הי' לפני' דברי הריטב"א בסוגיא שם שכתב דאף למ"ד דמתחייב משעת משיכה מ"מ הו"ל כא"י אם נתחייבתי ע"ש ועיין קצה"ח סי' ש"מ שהאריך בזה אלא שלא נזכר מדברי הלח"מ אלו וגם הש"ך שם לא הזכירו יעו"ש ועיין מלמ"ל פ"ד משאלה ה"א שלא הזכיר כלל דברי הנימוק"י אלו שהביא הלח"מ ודברי הריטב"א וצ"ע ובאמת שלפענ"ד גם דברי הכ"מ יש להם מקום דכתב דהרמב"ם ל"ג ופליגא אדר"פ דאינו ענין לדר"פ דניהו דמשעת שאלה נתחייב מ"מ החיוב מתלי תלי עד שעת אונסין ע"ש וראיתי להקצ"ח סי' שמ"א שתמה ע"ז דא"כ אמאי יפטר כשטבחה בשבת הא החיוב מתחיל למפרע משעת שאלה ול"ש קלב"מ אך לפע"ד נראה דכוונת הכ"מ למ"ש התוס' בגיטין דף נ"ג דשמואל ס"ל כיון דעד שעת ניסוך הי' יכול לומר הש"ל א"כ עיקר החיוב בא רק בשעת שנתנסך ובעת ההוא היה קלב"מ ורב ס"ל כיון דבשעת הגבהה לא הי' קלב"מ נתחייב בעת ההוא על כל מה שיעשה אח"כ ע"ש ולפ"ז נ"ל דזה דוקא התם דלא נעשה שומר וא"כ ס"ל לרב דנתחייב על שעת הגבהה ואף דהיה יכול לומר הש"ל כל שלא אמר החיוב בא על שעת הגבהה אבל כאן בשומרין ל"ש כלל לומר דהחיוב הוא על שעת שאלה דאינו רק בכח אם יארע אונס אבל כ"ז שלא אירע אונס ל"ש כלל לומר דנתחייב דכ"מ דאיתא ברשות הבעלים הוא וכמ"ש הריטב"א בהדיא דאף למ"ד משעת משיכה לאו דמחויב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל שהוא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמארי' איתא וליכא שום חיוב על השומר אלא דכי אגניב או אתניס משתעבדי נכסי למפרע ע"ש וע"כ עיקר החיוב בא בעת שטבחה בשבת והו"ל קלב"מ וז"ב מאד ודברי הרמב"ם נכונים ונפלאתי על קצה"ח שהוא בעצמו הביא דברי הריטב"א בסי' ש"מ והאריך בזה וא"כ הרי דברי הכ"מ נכונים מאד עפ"ד ובלא"ה נראה דכיון דא"א לטביחה ומכירה בלי השאלה שפיר הוה קלב"מ דהוה כמו עקירה צורך הנחה וה"ה בזה דעכ"פ נתחייב משעת שאילה ועד שאירע אונס ושייך קלב"מ. עוד נ"ל דבר חדש דלכך הוה קלב"מ אף דנתחייב משעת שאלה משום דכיון דקי"ל שבשואל שמין השברים וכדאמרו בב"ק דף י"א וכן קי"ל בחו"מ סי' שד"מ ולפ"ז רואה אני הדברים ק"ו דאם שמין השברים בשעה שכבר מתה והמותר הוא דצריך להשלים אבל מה שיש בעין בהבהמה היא של המשאיל ולפ"ז מכ"ש כשעוד הבהמה בחיים חיותה דל"ש כלל לומר דהחיוב התחיל משעת שאלה דפשיטא דשמין לשואל דהשתא אם מתה הבהמה ואינו רק שברים דלגנב ולגזלן אין שמין ולשואל שמין מכ"ש כשעוד הבהמה בחיים חיותה וא"כ לא התחיל החיוב מעולם רק בעת שטבחה להשלים לו המותר ושפיר הוה קלב"מ וז"ב כשמש אברא דלפמ"ש התוס' בב"ק שם ד"ה אין דהטעם דגנב וגזלן אין שמין משום דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים וכאשר גזל יחזיר א"כ שוב אם נימא דנתחייב משעת משיכה שוב אין שמין לשואל וכמ"ש התוס' אמנם באמת הדבר נכון דל"מ למ"ש הכ"מ דהחיוב אינו רק בכח משעת משיכה ובפועל אינו רק בעת התשלומין א"כ שוב שמין לשואל אך אף אם נימא דהחיוב הוא מתחיל משעת שאלה מ"מ מה ששמין השברים הוא דפליגי אבל בעוד הבהמה בחיים חיותה פשיטא דגם גנב וגזלן מחזירין הבהמה ויכולין לומר הש"ל ושוב הוה קלב"מ וכמ"ש התוס' בגיטין שם ומכ"ש בשומר ובזה יש לישב קושית הגאון החריף מו"ה משלם ז"ל האב"ד ד"ק פרססבורג שהקשה על מ"ש התוס' דיכול לומר הש"ל וע"ז הקשה דהא המ"א הקשה בסי' תמ"א דהיאך יאמר הש"ל הא הוה פורע חובו בא"ה וכתב המהר"ץ שפיץ שם דא"כ גם להיפך יהנה הוא מא"ה ולפ"ז כיון דקלב"מ חייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה וא"כ כשיקח הוא יכול לומר דמי ניזקא קא שקילנא דאי תפס לא מפקינן מיניה והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דכל כוונת התוס' דכיון דבגנב וגזלן באמת מהראוי להיות שמין ורק דנתחייב תיכף כאשר גזלו השברים אינם כמו שגזל אבל בעוד הדבר על מכונו כמו שהיתה ל"ש לומר דפורע חובו מא"ה דהרי גוף החפץ שלו והתורה אמרה כאשר גזל יחזיר וזה תורף ענין הרי שלך לפניך משום דכתיב אשר גזל כאשר גזל יחזיר וכמבואר בב"ק צ"ח וא"כ ל"ש דנהנה מא"ה דהא אין עליו שום חיוב כ"ז דאיתא בעיניה וז"ב כשמש ויש להאריך בזה ודו"ק:

ובגוף דברי הרמב"ם שלמד הדבר בהיקש דכשם דהלוקח קונה הגוף בדמים ומקבל מתנה קונה הגוף בלי דמים וא"י לחזור בהם כמו כן השוכר קונה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב בדמים שנתן והשואל קונה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב וא"י לחזור בתוך הזמן הנה מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ דף צ"ט בהא דאמר רב הונא דהשואל קורדם בקע בו קנאו שכתב הריטב"א בשיטה שם דטעמא דר"ה (ובשמ"ק יש ט"ס שכתב דטעמא דרשות הרבים וצ"ל ד"ה והוא רב הונא) דס"ל דמשיכה אינה קונה רק מדרבנן וכי תקון רבנן משיכה דוקא במכר או מתנה שקונה קנין הגוף אבל בשאלה שאינו קונה רק הפירות לא תקנו משיכה ואף שחזקה מועיל בדקל לפירות היינו כיון שבהדקל עצמו נותן הפירות לא חלקו רבנן בין דקל או בית וכדומה אבל כלי שאינו ראוי לתשמיש לא תקנו רבנן משיכה ע"ש א"כ לפ"ז הרמב"ם שכתב גם בכלי שקנה לפירות לכאורה אינו מוכרח אך ז"א דדוקא לר"ה הוא דכתב הריטב"א זאת דהוא לא ס"ל שתקנו משיכה בשומרין וטעמא דחייב באונסין הוא משום דבהאי הנאה דאושליה הפרה (הוה כלי) ואפקה מרשותו לרשות שואל גמר ומקני נפשיה לאחריות כאלו קיבל ממנו שכר לשמור ע"ש אבל לדידן דקי"ל כר"א דאמר כשם שתיקנו משיכה ללקוחות כך תקנו משיכה לשומרין וכמ"ש הרמב"ם פ"ג משכירות ה"ח ולשיטת הרמב"ם גם לענין חיוב אונסין הוא משעת שמירה כמ"ש הטור בחו"מ סי' רצ"ה ודבר תימה ראיתי בלח"מ שם שכתב ראיה לשיטת הטור מהא דאמרו מ"ש פרה דמשעת שאלה ולא אמר משעת משיכה ע"כ דנתחייב קודם משיכה והדבר תמוה דשם קאי לר"ה דהוא לא ס"ל דתקנו משיכה רק משעת שאלה איחייב ואדרבא שם הוא אחר שבא לידי' ואפקה מרשות המשאיל בהאי הנאה דאפקיה מרשותיה והביאה לרשותו וכמ"ש בשטה הנ"ל ועכ"פ כיון דלדידן תקנו משיכה אף באין הפירות יוצאים מהגוף וא"כ שוב א"ש דברי הרמב"ם. אברא דצ"ב לסברת ר"ה דטעמא דשואל חייב באונסין הוא משום דבהאי הנאה הוה כאלו נתן לו שכרו וא"כ בש"ח במה מתחייב שם ליכא שום שכר ולמה יתחייב ואפשר דשם חייב מטעם שזה נשען על שמירתו וכמ"ש הרשב"א גבי מתנה ש"ח להיות כשואל ע"ש ועכ"פ יהיה איך שיהיה ר"ה לא ס"ל דמשעת משיכה רק בהאי הנאה:

ובזה ישבתי לנכון הא דכתב הש"ך בחו"מ ס"ס ל"ט ראיה לשיטת הרשב"א דיכול לחזור דהרי לר"ה בשואל קורדם יכול לחזור בו קודם שבקע אף דחייב באונסין משעת שאלה ותמה בתומים דהא אנן קי"ל כלישנא בתרא דר"פ דשואל לא חייב רק משעה שנאנס נתחייב למפרע ולא משעת משיכה א"כ אין ראיה כלל ולפמ"ש א"ש דלר"ה דלא ס"ל משעת משיכה רק משום דבהאי הנאה דאפקה מרשותו א"כ פשיטא דנתחייב תיכף משעה דנהנה דאפקה מרשותו דדוקא לדידן דתקנו משיכה א"כ שפיר י"ל דמשכו אדעתא דהכי שיתחייב באחריות אם יאנס אבל אם חייב בשביל דנותן לו שכר והרי השכר בא תיכף ופשיטא דנתחייב תיכף וז"ב מאוד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף