שואל ומשיב/ב/א/ע

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן ע   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד:

מה שהקשה בהא דאמרו בקידושין דף כ"ו עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו והיאך הי' מועיל הא הו"ל דבר שאינו קצוב ולשיטת רבינו הרמב"ם ז"ל ל"מ להתחייב בדבר שא"ק וכתבת שמצאת קושיתך בספר שנדפס מחדש ושמו מקמ"ח הנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דשם כיון ששכר מקומו וכדקתני בסיפא ונתקבלו שכר זה מזה ועיין בתוס' שם וכיון שלא הי' לו חפץ לר"י במקומו של תבואת ר"ג רק בשביל המעשר וא"כ כל שנתן לו איזה דבר בשביל זה דעת הרב בני שמואל סי' למ"ד ופ"מ ח"ב הובא במלמ"ל דכל שנותן לו דבר מה כנגדו מועיל אף בדבר שאינו קצוב דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ע"ש וא"כ מכ"ש כאן דאין לו לר"ג בזה רק ט"ה וכל שקיבל שכר גמר וקנה לו:

ובזה יש מקום לישב קושית התוס' בקידושין שם דלמה השכיר לו המקום הי' לו להקנות המקום בחליפין ולפמ"ש י"ל דחליפין שאינו שוה מידי ואי בעי פסק לסודר לא מצי פסק ועיין סי' קצ"ה ומכ"ש למ"ד בכלי' של מקנה וא"כ לא הי' מקבל שום דבר ולא הי' מועיל בדבר שא"ק אך לפ"ז יקשה בהא דפריך הש"ס בב"מ וכי לא הי' להם סודר להקנות והא ל"מ סודר דהו"ל דבר שא"ק אך בגוף הקושיא נראה לפע"ד דאין התחלה לקושיא דכיון דשם הוה מתנת עניים ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אף בצדקה ועיין בסי' רנ"ח והו"ל כדברים הנקנים באמירה דמועיל אף בדבר שא"ק וכמו בשכר פעולה דלא בעי קנין ומועיל אף באמירה בעלמא אף בדבר שא"ק וכמ"ש הקצה"ח סי' סמך וסי' של"ב וה"ה כאן ובלא"ה י"ל כיון דר"ג היה חייב ליתן זאת לעניים אם מפני חשש שלא יאכלו ב"ב שאינו מעושר או שהי' שנת ביעור ועיין בתוס' שם ועכ"פ לא גרע מאם נשבע לתת דבר שא"ק דמועיל וכמ"ש המהרש"ח הובא במלמ"ל שם ואף להמלמ"ל דחולק בזה כאן מודה דהא באמת אינו שלו ואין לו בו רק ט"ה פשיטא דלא הוה בכלל דבר שא"ק וז"ב מאד:

ובגוף דברי רבינו דל"מ לחייב בדבר שא"ק וכתב שכן הורו רבותיו וה"ה תמה מנין להם ראי' לזה לפע"ד נראה דרבינו לשיטתו פ"ג מזכייה ה"ה דל"מ להקנות דבר שא"מ וכפי הראות לרבינו דבר שאינו מסויים ודבר שא"ק הוא בחדא מחתא מחתינהו ועיין בסמ"ע סי' רמ"א ס"ק י"ג שרמ"א מדמה זה לזה והטעם פשוט דגם דבר שאינו קצוב הוא משום שאינו מסויים ולא סמכה דעתי' וא"כ יש לו ראית שהביא הר"י מגא"ש לענין דבר שא"מ וה"ה בזה. ובזה אמרתי דבר נחמד לישב כל קושית הראב"ד והטור מהך דבית בבית ושור בשורי וכדומה ועיין בה"ה ולח"מ ולפמ"ש א"ש דהרי כבר כתבתי מ"ש הבני שמואל ופ"מ ח"ב דכל שנותן לו דבר מה כנגדו מועיל אף בדבר שא"ק דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ולפ"ז ממילא גם דבר שאינו מסויים מועיל במכר דאגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה ולפ"ז ממילא ל"ק מכל המקומות שהביאו דשם אגב זוזי גמר ומשעבד נפשיה וכבר רצה ה"ה בעצמו לחלק בדברי רבינו בין מתנה למכר אבל נדחק בחילוקו אבל לפמ"ש החילוק ברור ונכון. ובזה מיושב מ"ש ה"ה דלא נשאר עליהם תשובה רק מפרק ב' דייני גזירות וכוונתו דשם במתנת ש"מ מיירי וא"כ במתנה ל"מ בדבר שאינו מסויים ולפמ"ש א"ש דהרי כתב רבינו בפי"א ממכירה דבדברים הנקנים באמירה אף בדבר שא"ק מועיל ולפ"ז במתנת ש"מ דדבריו ככתובים וכמסורים ול"צ קנין שוב מועיל אף בדבר שא"ק וז"ב אחר שכתבתי זאת מצאתי במלמ"ל פ"ח ה"ב דבשכ"מ אף לרבינו מועיל בדבר שא"ק כמ"ש בשו"ת מהר"ם דיבוטין סי' קצ"ט והפ"מ ח"א סי' ס"ה והקשה המלמ"ל דהא קי"ל מלתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ ולפמ"ש א"ש ול"ש מלתא דליתא בבריא דבבריא כל דא"צ קנין ונקנה באמירה מועיל אף בדבר שא"ק וז"ב ודו"ק:

ובגוף הדבר דאיני מסויים ל"מ לפע"ד י"ל הטעם דכל שלא סיים השדה הו"ל קנין דברים דאין לקנין על מה לחול דהא הו"ל דבר שאינו מסוים ולא נודע על מה יחול הקנין אבל בחלק בשדה עכ"פ חל על חלק כך וכך דא"א לדחותו מאותו קרקע עכ"פ ויש קנין לחול על חלק משדה משא"כ באינו מסויים הקרקע דאין לקנין על מה לחול דכל קרקע וקרקע יכול לדחותו ויש להאריך בזה ואכ"מ. וראיתי בקונטרס משמרת לסייג שנדפס מהרב הגאון מו"ה יוסף נ"י האבד"ק יאסס שהקשה במ"ש גבי שאול והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול והא הו"ל דבר שא"ק דל"מ לשיטת רבינו ולפע"ד כיון דאמרו ואת בתו יתן לו לאשה א"כ הוו דברים הנקנים באמירה דמועיל אף בדבר שאינו קצוב. ובזה יש לישב קושית המהרי"ט חלק חו"מ סי' כ"ג על הרא"ש מיהו כיון דהמלך עשה כן בשביל ללחום מלחמת ד' כאומרו אשר חרף מערכות אלקים חיים לא גרע מנתן לו איזה דבר בעדו דדעת הפוסקים דאגב זוזי גמר ומקני ומכ"ש בדבר שהצלת כל ישראל עומד בזה דמועיל ודו"ק:

והנה הריטב"א הובא במלמ"ל שם גם הוא רצה לחלק כן אלא שהקשה ע"ז דא"כ למה הוצרך הרמב"ם לומר בפוסק לזון את בת אשתו שנקנה דהוה דברים הנקנין באמירה ת"ל דבשכר שנשאה להאשה הזאת נתרצה ע"ש ולפע"ד דאין מזה קושיא דמלבד דיש לומר כיון דמיירי כאן בעת הנישואין והקידושין לא הי' ע"ז האופן וכמ"ש הכ"מ לישב הסתירה שמפי"א דמכירה לפכ"ג דאישות ע"ש וא"כ ל"ש בשכר הנשואין דהא כבר קדשה בלי הפיסוק הלז ובלא"ה יש לחלק דכפי הנראה דקדק רבינו לכתוב הפוסק עם אשתו שיהי' זן את בתה ולא כתב כמו ששנו חכמים הלשון המשנה הנושא אשה ופסק עמה שיזון את בתה ודרכו בקדש לשנות לשון המשנה בתכלית הדקדוק ולפמ"ש א"ש דשם מיירי שפסקה עמו ולא רצתה להנשא זולת זה א"כ באמת ל"ש דבר שא"ק דבשכר הנשואין פסק אבל כאן מיירי שהוא פסק עמה וא"כ הוצרך רבינו לומר דהוה כדבר הנקנה באמירה. ובזה מיושב היטב קושית הראב"ד דלהס"ד בש"ס ריש הנושא דלא מיירי בשטרי פסיקתא וא"כ יקשה היאך מועיל הא הוה דבר שא"ק ולפמ"ש א"ש דשם במשנה דפסקה עמו בלא"ה מועיל בשכר שנשאה גמר ומקני. ובזה עמדתי על כוונת רבינו דבפכ"ג מאישות כתב הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים דחייב לזון אותה והוא שיתנו בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו ותמה בספר התרומות שער ס"ד דהרי אף שלא בשעת הקידושין מועיל בקנין ועכ"מ מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דשם מיירי שפסקה עמו א"כ לכך אף שלא בשעת קידושין כל שלא רצתה זולת זה וקיבל קנין מתחייב בשכר שנשאה ובשעת הקידושין אף בלי קנין דהו"ל דבר הנקנה באמירה וז"ב:

ובזה יש לישב קושית הרמב"ן בבעה"ת שם שהקשה דניהו דהוה דברים הנקנים באמירה ואגב חיבת חיתון גמר ומקני מ"מ אטו יהיה מועיל לעשות קנין מה שאינו קנין ולפמ"ש א"ש דכיון דעכ"פ מחמת חיבת חיתון גמר ומקני הוה כאלו קיבל איזה מחיר בעדו דמועיל וז"ש רבינו והרי"ז דומה לדברים הנקנים באמירה ואף דהוא פסק עמה כל דהוה מחמת חיתון הוה כקיבל איזה דבר בעדו. עוד יש לומר בישוב קושית הריטב"א דהנה קי"ל בסי' ר"ז בחו"מ דאם התנה המוכר לטובת הלוקח הוה פטומי מילי ודוקא קודם גמר המקח אבל בתחלת המקח מועיל דמ"מ לא נתרצה רק באופן זה ולפ"ז כאן דמיירי בפוסק עמה בעת הנשואין אחר שכבר קדשה א"כ הוה כפטומי מילי ולא הוה תנאי גמור וא"כ בודאי לא יהי' מועיל בדבר שא"ק דל"ש לומר דבשכר שנשאה דהא הי' יכול לחזור מהתנאי ולכך הוצרך הרמב"ם לטעם דבר הנקנה באמירה ובפכ"ג מאישות שמיירי שפסקה עמו אז מועיל אף שלא בשעת קידושין ומכ"ש בש"ס דמיירי בפסקה עמו דל"ק קושית הראב"ד ודו"ק היטב כי ת"ל הדברים נאמרים במועצות ודעת:

והנה הרמב"ם בפכ"ה ממלוה הי"ג כתב דמי שלא פירש קצב כל מה שערב כגון שאמר כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב וכו' ואני אומר שאין זה הערב חייב כלום וכו' וביאר ה"ה דקאי לשיטתו דס"ל דדבר שאינו קצוב ל"מ שיתחייב ולכך אינו משתעבד יעו"ש ובטוש"ע חו"מ סי' קל"א ואני תמה דלפמ"ש רבינו דבדבר הנקנה באמירה מועיל אף בדבר שאינו קצוב ול"ד בשטרי פסיקתא רק בכ"מ שנקנה באמירה גרידא כמו בשכירות וכמ"ש למעלה בשם הקצה"ח וא"כ בערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין ובדיבור שאני ערב סגי וא"כ למה לא יועיל אף בדבר שא"ק וגם לפמ"ש המהרש"ח דבמכר שקיבל איזה דבר במחיר מתחייב אף בדבר שא"ק א"כ בערב דכל הטעם דמשתעבד בהאי הנאה דהמני' מקנה וא"כ הוה כקיבל איזה דבר במחיר דאותה הנאה שו"פ וצ"ע שלא העירו המחברים בזה אך לפע"ד י"ל דכיון דבדבר שא"ק גם דעת הקונה לא סמכה דעתו על זה כיון שאינו קצוב וא"כ ממילא לא סמך על ערבותו ושוב ל"ש בהאי הנאה דהא לא סמך ע"ז והלוהו אף בלא זה שהרי לא גמר בדעתו שיסמוך על הערב בדבר שא"ק וא"כ ל"ש אגב המנותי' גמר ומקני וכיון שכן לא הוה בכלל דברים הנקנים באמירה ודו"ק:

ובזה אמרתי במעשה שאירע שאחד מכר ביתו בתנאי והניח עוד המעות אצל הלוקח ונתן לו קנין על הבית כראוי אח"כ אירע מעשה שהוצרך אחד מהסוחרים ללוות מעות והלך המוכר הלז אצל הלוקח והלוה לו מעות אח"כ אמר הלוקח אל המוכר דע כי אם לא יפרע הלוה המעות אני לא אתן לך דמי הבית ואח"כ מטה יד הלוה והלוקח אינו רוצה לפרוע לו המעות באמרו כי המוכר נעשה ערב ואמרתי מלבד דהוה לאחר מתן מעות וגם הי' בדרך סיפור אף גם דהא האמת כל ערבות הוה אסמכתא ורק בהאי הנאה דהמני' גמר ומשעבד נפשי' ועש"ך סי' מ"ם מ"ש בשם הר"ן וכאן דלא סמך על אמונתו רק על דמי הבית שיש בידו א"כ פשיטא דהוה אסמכתא ולא נתחייב ובפרט שי"ל שנתקלקל אח"כ א"כ גם ערב גמור פטור ועיין סי' קכ"ט ודו"ק ועיין בריטב"א בב"מ דף נ"ח שכתב דלכך ל"ש בהקדש בהאי הנאה דקא המניה דהכל נאמנים אצל הקדש וא"כ ה"ה בזה כיון דתפיס לי' אחובי' דהוה אסמכתא ודו"ק ואף דתפס אפ"ה שייך אסמכתא כמבואר סי' ר"ז שני דיעות בזה ועשו"ת הריב"ש סי' של"ה בהא דהסכים לשיטת ר"ת ונחלקו בהא דאמרו בב"מ דף ס"ו הכא הלואה והכא זביני ע"ש ומכ"ש בזה דבאמת התפיסה לא הי' על חוב זה ובכה"ג ל"ש תפיסה כמ"ש התקפו כהן דכאן הוה תפיסה על מעות הבית שאינו שייך לחוב זה כלל ודו"ק:

והנה לכאורה קשה לפמ"ש הטור בסי' רל"ב דכשם דא"י לחייב בדבר שאינו קצוב אינו יכול למחול ג"כ דבר שא"ק א"כ איך מועיל סילוק בדבר שא"ק כיון דמסלק עצמו מפירות אשתו ומנכסים שיבאו אח"כ דהו"ל דבר שא"ק ואף הבלא"ה הו"ל דבר שלב"ל י"ל דהו"ל כדקל לפירותיו דהרי מסלק עצמו מנכסיה ומפירותיה ועיין ב"ש סי' צ"ב ס"ק י"ב או דכיון דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ויש לה קצת זכייה בפירות יכול לסלק עצמו אף מנכסים שיפלו אח"כ אבל מ"מ הוה דבר שא"ק ואולי כיון דמסלק עצמו מדבר שלא זכה בהן והיה צריך לזכות בהן א"כ כל שסילק עצמו ואינו רוצה לזכות ל"ש דבר שא"ק דלא גמר להקנות דזה אינו רק מסלק עצמו וגופו מהם וזה מועיל אף בדבר שא"ק ול"ד למוחל דבר שהי' שלו די"ל דבדבר שא"ק לא גמר להקנות ולמחול משא"כ כאן שאינו רוצה לזכות וגם לענין דבר שא"ב מבואר בסי' ר"ט בסמ"ע דמועיל אף בדבר שלבל"ע דהוא יכול לסלק נפשו מהנכסים והט"ז שם נחלק עליו וכבר כתבתי על הגליון דכדברי הסמ"ע מבואר בהר"ן יעו"ש וה"ה לענין דבר שא"ק וז"ב ודו"ק:

ומדי דברי זכור אזכור מה דמבואר באהע"ז סי' קי"ב ס"ה דאם מתה הבת אין יורשיה יורשין מזונות והוא מהרא"ש שלמדו מן הירושלמי מתה כבר מתה ובק"א להפלאה שם תמה בשם גדול אחד דלמה הוצרך הרא"ש להירושלמי ולא הביא מש"ס דילן בב"ב ר"פ מי שמת בת אשתו מה שתמעט וכו' או דלמא כיון דאילו מתה לית לה לא ממעטא ע"ש שנדחק ולפע"ד נראה דהנה באמת כאן הוה אומדנא דלא נתכוין רק כ"ז שתחיה ולפ"ז הא הב"ש שם ס"ק י"א מחלק באם הי' המתחייב בעולם ל"ש אומדנא לפטור עצמו משא"כ כשאינו בעולם ע"ש ולפ"ז באם לא הי' קנין רק שנקנה מחמת דברים הנקנים באמירה ומטעם דאגב חיבת חיתון גמר ומקני ולפ"ז א"כ התחייב לאשתו שיתן לבתו מזונות וא"כ ה"א דכיון דהוא לא מתה לא אמרינן אומדנא וא"כ מב"ב אינו ראיה די"ל דשם מיירי שקנו מידו וא"כ הי' הקנין לבתו וכל שמתה אזל האומדנא אבל בירושלמי דקאי על המשנה דמיירי בדברים הנקנים באמירה שפיר הביא הרא"ש דאף בכה"ג אמרינן אומדנא ודו"ק ועיין בא"מ שכתב להיפך דבב"ב מיירי בלי קנין ושטר ולפענ"ד כמ"ש ודו"ק:

והנה שאל אותי עלם משכיל מפה לבוב בהא דאמרו בכתובות דף נ"ח ע"ב וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דבר שלבל"ע והתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' ר"מ אומר מקודשת מההוא אין מהא ליכא למשמע מינה והקשה הוא דע"כ צ"ל דר"מ ס"ל דאדם מקדיש דבר שלבל"ע דהרי באמת הוה המותר דבר שאינו קצוב ודבר שא"ק ל"מ לשיטת הרמב"ם כמו שא"י להקנות א"י להקדיש רק לפמ"ש הבה"ת דלר"מ מועיל אף בדבר שא"ק כדס"ל דאדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ ע"כ ר"מ ס"ל דאדם יכול להקדיש דבר שלב"ל והנה לכאורה רציתי לומר דמיירי לר"מ שהקדיש המע"י עם המותר ורק דמיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכיון שיכול לכופה על מע"י לר"ל א"כ על גוף המע"י יכול לחול ההקדש אם הי' נותן לה מעה כסף שוב חל אף על דבר שא"ק ודמי להקנה מעות ומטלטלין בק"ס המבואר בסי' ר"ג דמועיל דלפמ"ש הסמ"ע שם לחלק דבמע"י כיון דיש חלות שתחול עכ"פ קנין טוב שוב חל גם קנין גרוע אגב המטלטלין ע"ש א"כ כאן כיון שיכול לומר יקדשו ידיך לעושיהם שוב חל גם על המותר ובזה ניחא דפריך והא לא אמר לה הכי והקשו בתוס' דף ע' דלמה לא משני בסתם דנעשה כמו דאמר כמו שכתוב התם ע"ש ולפמ"ש א"ש כיון דצריך שיקנה זה אגב זה א"כ עכ"פ צריך לומר הכי בפירוש אך באמת רש"י פירש במשנה דר"מ מיירי שלא הקדיש רק מותר לבד וא"כ הוה דבר שא"ק אך נראה דאין כאן קושיא לגמרי דהרי הוה כמו שאמר יקדשו ידיך לעושיהם והיינו להקב"ה כמ"ש התוס' וא"כ הידים בעצמם קדוש לשמים וכמו הקדיש אבר אחד לשמים וא"כ ל"ש לומר דהוה דבר שא"ק דהא היד קדוש לשמים ומה שהיד עושית ממילא כל מעשיה קודש אם רב ואם מעט ול"ש דבר שאינו קצוב ובלא"ה נראה דהא דבר שאינו קצוב הוא משום אסמכתא והרי בצדקה ל"ש אסמכתא כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח ומכ"ש בהקדש. ובזה נראה לפע"ד לישב דברי הש"ע דלא יסתרו אהדדי דבסי' תקס"ב סעיף י"ג באו"ח כתב דאם נדר שאם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית מאחר שמה שהתנה הוה דבר הרשות מקרי אסמכתא והקשו בנה"כ ומ"א שם דשם מבואר דבצדקה ל"ש אסמכתא ולפמ"ש א"ש דבצדקה י"ל דל"ש אסמכתא דכל הטעם של אסמכתא הוא דאין כאן דעת מקנה וקונה ולפ"ז שם כיון דדעת שכינה איכא דהקדש שלא מדעת כדעת דמי כדאמרו בב"מ דף כ"א א"כ עכ"פ יש כאן דעת קונה ושייך לומר דגם המקנה גמר להקנות כל שיש כאן דעת קונה משא"כ בתענית דמה שייך כאן דעת קונה דאין חפץ להקב"ה בתענית כל שאין כאן דבר מצוה להתענות למה לי' התענית ואין חפץ לקב"ה לענות בצום נפשו וזהו שמחלק בש"ע בין נודר לדבר הרשות לנודר לדבר מצוה ודו"ק היטב:

והנה בהא דכתב הטור בסי' רל"ב דלהרמב"ם א"י למחול דבר שאינו קצוב הקשה בקצה"ח סי' סמ"ך בהא דאמרו המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דר"י ס"ל בדבר שבממון תנאו קיים והא שאר וכסות הוה דבר שא"ק והרי ר"י מתורת מחילה נגע בה דהיינו שהכוונה הי' ע"מ שתמחול ע"ש ולפע"ד הדבר נכון דהנה בסי' ר"ט ס"ד בהג"ה מבואר דא"י למחול דבר שלבל"ע וכתב הסמ"ע ס"ק כ"א דדוקא למחול א"י בדבר שלב"ל אבל סילוק מועיל והיינו כל דכבר נשתעבד לו והט"ז חולק עליו וכבר כתבתי בגליון הט"ז שם דכדברי הסמ"ע מבואר בר"ן ריש הכותב בהא דאמר בכותב לה ועודה ארוסה דדוקא בשביל שהיא ארוסה והתחיל קצת השעבוד וכן מצאתי בנימוק"י פ' חזקת הבתים גבי לא לאיש חזקה בנכסי אשתו ע"ש ולפ"ז גם לענין דבר שא"ק דוקא במתחייב בדבר חדש והוא דבר שא"ק או שמוחל דבר שא"ק לא סמך דעתו אבל סילוק כחו ורשותו מועיל אף בדבר שא"ק ולפ"ז שם שהכוונה ע"מ שתמחלי היינו שהרי קדשה ולענין ביאה אין תנאי קיים והרי היא אשתו ושוב מועיל הסילוק כחה משאר וכסות אף שהוא דבר שא"ק ויש להוסף דברים בזה דבשלמא מחילה היא אסמכתא מצד המוחל להנמחל והנמחל ג"כ לא סמך לבו אבל סילוק כל שהוא מסלק עצמו ממילא הוא ביד חברו ומועיל. ובזה אני אומר דלכך ל"מ מחילה בכתובה אף בכתב לשיטת הרמב"ם משום דהרמב"ם לשיטתו דמחילה בדבר שא"ק ל"מ והרי מוחלת כתובה מחלה מזונותי' ג"כ ומזונות הוה דבר שא"ק ולכך אינו מועיל. ובזה מיושב קושית הב"ש סי' ס"ו מהא דאמרו כל לגבי בעלה ודאי מחלה והיאך תועיל מחילה ולפמ"ש א"ש דכל דמחלה לבעלה הרי היא מוחלת שעבוד הגוף דשני שעבודים יש וא"כ שיעבוד הגוף הוא מתורת סילוק דסלקה שעבוד גופו וזה בודאי מועיל וכל שאין שעבוד הגוף גם שעבוד הנכסים לא פקע ודו"ק וגם אם מכרה הכתובה דעת הב"ח דלא מחלה מזונותיה וא"כ שוב מועיל מחילה ועיין מ"ש במפרשי הים פ' החובל בסוגיא דתקנת אושא שם ודו"ק. עוד נ"ל בדברי רבינו דלכך ל"מ בדבר שא"ק דהנה כבר נודע מ"ש הרשב"א בח"ג הנקרא תולדת אדם סי' פ"ב דל"ש ברירה בדבר שבממון דכל דיכול לקנות בעת שמבורר ל"ש ענין ברירה והנה כבר נודע שיטת התוס' רי"ד דבאומר אי זה מאחיות שארצה לקדש תהי' מקודשת אף למ"ד יש ברירה ל"מ דהא לא בירר בעצמו וגם היא בעצמותה לא ידעה אם זאת שבירר עכשיו היא שעלתה במחשבתו לברר ועיין קצה"ח סי' ס"א ובא"מ סי' מ"א ולפ"ז כאן שמחייב עצמו בדבר שא"ק ועוד לא נתברר כמה רוצה להתחייב שוב ל"מ להתחייב דאין ברירה בזה אף למ"ד יש ברירה אבל הוא דחוק והעיקר נראה לפע"ד דהו"ל חיוב קלוש דלא ידעה כמה נתחייב וליתא בקנין. והנה מ"ש הרב הפ"מ והבני שמואל לחלק בין נתן למכר דאגב זוזי גמר והקנה לפע"ד י"ל דניהו דנתן מעות מ"מ כל שלא נודע אם זה שמחייב עצמו שוה בשוה עם זה שמחייב עצמו אכתי לא סמך דעתו וכפי הנראה סברו דכל שמקבל מעט מעות ג"כ אמרינן דאגב זוזי גמר והקנה ועיין בסי' ר"ה בחו"מ לענין תלוה וזבין אי בעינן שיקבל כל הכסף או אף במקצתו סגי ודו"ק:

והנה שאל אותי אחד מהתלמידים לשיטת הרמב"ם דבשטרי פסיקתא ל"ש דבר שאינו קצוב דמחמת חיבת חיתון גמר ומקנה א"כ יקשה בהא דאמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו דמשמע דוקא דבר שהוא קצוב והא בעת הקדושין מועיל אף דבר שאינו קצוב והשבתי בזה דל"ד דפשיטא דגוף הענין שידוכין אם לא הי' דבר פסוק וקצוב עוד לא נתרצו על גוף הקידושין והאדם מקפיד על סך הנדוניא ובקל יוכל להתקלקל גוף הזיוג ול"ש בזה אגב חיבת חיתון דהא גוף הקידושין והשידוכין הי' על זה ולכך בעינן שיהי' דבר קצוב ועמדו וקדשו באופן זה אבל כל שפסקו גוף ענין החיתון אף שחייב עצמו לזון את בת אשתו הוא דבר שא"ק אפ"ה כל שהי' חיבת חיתון גמר ומקנה. ובזה נראה לפע"ד מ"ש בשאול שאמר האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו המלך לאשה ולכאורה הו"ל דבר שא"ק וצ"ל דהו"ל בשעת חיבת חיתון דגמר ומקני וכ"כ כל המפרשים וקשה הא העושר גדול נתחייב מקודם וא"כ הו"ל דבר שא"ק אך באמת העושר גדול נתחייב כשיכה וא"כ החיבת חיתון הי' בשביל שהכהו וא"כ כבר נגמר החיתון ול"ש דבר שא"ק אמנם העיקר נ"ל דכל שנותן לו המלך בתו ממילא הכל בכלל וכבר אמרו במדרש חזית דשלמה המלך דומה למלך שאמר לאחד שאל ממני ואתן לך אמר זה אם אשאל זהב יתן לי זהב כסף כסף אלא הריני שואל בתו והכל בכלל ע"ש וה"ה בזה כל שסיים ובתו יתן לו לאשה שוב כל העושר בכלל כמשפט חתן המלך ול"ש בזה דבר שא"ק והנה אמרו שם דגבי בתו מקרבה דעתו וחיישינן לצררי ומכאן ראי' בהא דאמרו גבי מקנה לעובר דאדם קרוב אצל בנו דה"ה אצל בתו וכמדומה שבשו"ת מביט כתב דוקא לגבי בנו וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף