שואל ומשיב/ב/א/סח

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן סח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד:

בדבר המעשה שבא לידך באחד שהי' חייב לחברו מעות ואח"כ א"ל דיהי' בידו על עיסקא כפי צד היתר מור"ם ז"ל ואח"כ טען זה שמאחר שחייב באונסין כמבואר בחו"מ סי' ק"ב שוב אסור לקבל ממנו ריבית דהרי הוא חייב באונסין וכל הנאה שלו ושאלת דינו. הנה מצאתי בקונטרס הסמ"ע בהלכות רבית שכתב דווקא שלא כוון בתחלת ההלואה לעשות ממנו אחר זמ"פ עיסקא דאל"כ אסור משום ריבית וכן העתקתי בש"ע שלי על הגליון כן בשמו אך לפע"ד יש לעיין בגוף הדבר דבאמת כל טעמו של המרדכי פרק החובל שממנו מקור דברי רמ"א בסי' ק"כ ס"ב בהג"ה הוא משום דבדברים לא ישתנה המעשה ממה שהי' ולפ"ז כאן דאסור משום ריבית שיהי' על אחריות שלו באונסין וא"כ פשיטא שנשתנה הדבר מכאשר הי' הן אמת דבסי' קע"ו ס"א בהג"ה מבואר דהטעם הוא דלא נסתלק משמירתן בדיבור בעלמא ולפ"ז ניהו דיש איסור ריבית לא בשביל זה נסתלק מהשמירה שנתחייב כבר עד שיסתלק מדין השמירה בפועל והנה שיטת הרמב"ם פ"ז ממכירה וכן קי"ל בש"ע סי' קצ"ח סט"ו דמי שנתן דמים וחזר בו הלוקח וא"ל המוכר בא וטול מעותיך דהמעות אצלו כמו פקדון ואם נגנב ונאבד אינו חייב באחריותן אבל אם חזר המוכר ואמר ללוקח בא וטול את שלך הרי המעות ברשותו וחייב אף באונסין עד שיקבל מי שפרע ותמה הראב"ד דאפכא מסתברא דכיון דהמוכר רצה במכירתו והוא נותן בע"כ המעות מהראוי שיהי' באחריותו וה"ה והכ"מ חתרו לישב דבריו ולפמ"ש י"ל דבשלמא כשהמוכר חוזר א"כ עד הנה הי' באחריותו וא"כ בדיבור בעלמא לא יסתלק מהשמירה וכ"ז שלא קיבל מי שפרע עודנו במעמדו הראשון וחייב באחריותו משא"כ באם הלוקח חוזר וא"כ אינו רוצה בהמקח ונתבטל חיוב השמירה מעליו ולכך אינו חייב עוד באחריות וז"ב מאד לדעתי ויש להמתיק הדבר עוד ע"פ מ"ש התוס' בב"מ דף מ"ג ע"א דאיך עקרו חז"ל הקנין של המעות והא כעת יוכל המוכר לומר נשרפו המעות בעלייה וכתבו בתירוץ השני דהו"ל שואל על המעות וחייב באונסין ולפ"ז מהראוי שאף שחזר בו שיתחייב באחריות דאל"כ אכתי יש לחוש דבעודו מתעסק הלוקח ליטול מעותיו יאמר לו נשרפו מעותיך בעליה משא"כ כשחזר בו הלוקח כ"כ לא עבדינן תקנתא לרמאי והי' לו למהר לקבל מי שפרע ולקחת דמיו ואיהו דאפסיד אנפשיה ועכ"פ לפע"ד דינו של המרדכי מוכרח שכן נראה מהרי"ף והרמב"ם וכמ"ש שלא נשתנה בכמות שהי' ומקודם הי' חייב באונסין ואח"כ ג"כ חייב באחריות והיינו אף אונסין אבל בחזר הלוקח נסתלק משמירה ולא הוה רק כפקדון וחייב כש"ח ולכך פוטר רבינו מגניבה ואבידה והלח"מ דקדק מזה שכתב רבינו ואם נגנב או נאבד אינו חייב באחריות דס"ל דהוה כש"ש ובמחכת"ה א"א לומר כן דודאי הרמב"ם בשיטת רבו הרי"ף ז"ל קיים והוא ס"ל דחייב באונסין וגם אח"כ לא נשתנה הדבר וחייב באונסין ודברי ה"ה מדוקדקים. והנה לפע"ד הי' נ"ל דבר חדש דלפי מה שנתבאר דלא נשתנה הדבר מכח דיבור בעלמא ולפ"ז נ"ל במי שהי' לו איזה דבר בפקדון ואח"כ רצה לתפסו בחובו דלא נעשה ש"ש בשביל דתפסו בחובו דהא מתחלה לא הי' רק ש"ח ואח"כ כשרוצה לתפוס בשביל חובו במה נשתנה ומה עשה קנין להתחייב בשביל זה וזה נלפע"ד טעמו של הרמב"ן והר"ן פ' האיש מקדש דף מ"ח גבי אומן דלא נעשה ש"ש והיינו כיון דתחלה לא תפסו בשביל משכון רק דאח"כ תפסו לא נעשה ש"ש ולא קנאו ג"כ דבשלמא כשתפסו בלי ב"ד הו"ל כגזלן דקנה אבל כאן בהיתירא בא לידו והוא תפסו בשביל חובו לא קנאו דלא עשה שוב קנין וגם לא נשתנה השמירה וז"ב. ואם חומה הוא בזה מיושב דברי שו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"א שכתב דאלמנה שתפסה מיורשים איזה חפץ ונגנב מאתה דלא נעשית ש"ש והיינו כיון דנכסים בחזקת אלמנה קיימי וא"כ גם מתחלה הוה כאלו עמדו הנכסים ברשותה וא"כ לא הוסיפה בתפיסתה איזה דבר ולמה הוה ש"ש וא"ל דתפסה אחובה וע"ז הביא ראיה מתוס' שכתבו גבי אומן דלא נעשה ש"ש המלוה דלא הי' צריך להלוות ומה הרוויח בזה וה"ה כאן אף דהרוויחה כעת בתפיסתה אבל כיון שבאמת היו ברשותה מאז לא נשתנו הדברים להיות ש"ש וע"ז כתב דבכתובה יש לעיין וכוונתו למ"ש התוס' בכתובות דף צ"ו דנכסי בחזקת אלמנה היא דווקא לענין מזונות ולא לענין כתובה וא"כ שפיר הועילה בתפיסתה שתפסה לחובה ולא הי' מתחלה ברשותה ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ב שפך סוללה על דברי שו"ת פרח מטה אהרן הנ"ל וכתב דמשכנו שלא ברשות קנאו אף להיות שואל דהו"ל כגזלן ואם הי' מתחלה בידו בתורת ש"ח ואח"כ רצה לתפסו בחובו למה לא הזכיר מזה דבדברים לא ישתנה הענין והתומים טען שם דאסור לקבל ריבית ולפע"ד הי' נראה דכיון דבהלואה יכול לעכבו בידו מעותיו וכמ"ש הש"ך לחלק בין הלואה לפקדון א"כ ל"ש אגר נטר דהא אי בעי מעכב המעות לעצמו והו"ל מבטל כיסו של חברו ולא שייך בזה חשש אבק ריבית כנלפע"ד וצ"ע כי לא נתחוור לי בזה והנה מצאתי בשו"ת הרשב"א המכונה תולדת אדם סי' שס"ט באחד שהפקיד מעות לחברו להתעסק בהן לשכר ולימים הגביה את הכיס ושלח יד במקצתן וחזר ונתעסק בהן והרויח בהן וטען ואמר מה שהרוויח משעת שליחות יד ואילך לעצמו הרוויח דהדר עלי כמלוה כיון שנתחייבתי באונסין ולעצמי הרווחתי וע"ז השיב הרשב"א דניהו שנתחייב באונסין אבל מ"מ לא הוה שלו וכל שאין עדים אמרינן דנתעסק לטובת בעה"ב דהיינו המשלח ע"ש שהאריך. ולכאורה הי' מקום לומר דכיון דזה נתן לו להתעסק בו לשכר וא"כ היה האחריות ע"כ על הנותן ואח"כ כששלח יד ונתחייב באונסין שוב הו"ל כריבית דכל דאחריות על הנפקד שוב הו"ל ריבית וכ"כ הרשב"א בעצמו הובא בב"י וש"ע חו"מ סי' רצ"ב וניהו דהרשב"א כתב דאין בו אלא אבק ריבית והלוה אינו עובר אבל כיון דהמלוה אסור א"כ אפשר לומר דבזה לא נתעסק להמשלח דהיינו המפקיד דלא רצה לספות לו איסורא ובשלמא בסתם שינוי דהיינו ששלח לקנות חטים וקנה שעורים דאמרו בב"ק דף ק"ב דאם הותירו הותירו לבעה"ב היינו דשם אין עושה איסור רק השליח אבל המשלח לא עשה איסור אבל אם המפקיד יעשה איסור פשיטא דלא נתעסק לעצמו אבל ז"א דבאמת כל שלא הי' רוצה להתעסק לעצמו לא הי' בו שום איסור כלל דאף ששלח יד ונתחייב באחריות מ"מ זה לא בא לו בשביל ההלואה רק דנעשה גזלן אבל מ"מ הלואה לא נעשה אצלו ואין כאן אגר נטר ולזה כיון הרשב"א בתשובה שהביא הב"י דאין כאן ריבית כלל דאין כאן אגר נטר וא"כ גם כאן אין כאן ריבית כלל ודברי הרשב"א נכונים וברורים:

והנה ראיתי שם בדברי הרשב"א דבר נפלא במ"ש להקשות דאמאי לר"מ הותירו הותירו לו הא ניהו דשינוי קונה מ"מ הא אין דעת השליח לקנות לעצמו בשינויו וכתב כיון דע"י השינוי הזה מוציאו מרשות בעלים ועומד ברשותו א"א לומר דע"י הקנין שקנאו מבעל המעות בו בעצמו יקנה בעל המעות ואיך אפשר שקנין לעצמו וזכייתו לבעל הבית שהן שני הפכיים באים לו כאחד ע"ש ודפח"ח ובאמת שהדברים ראויין למי שאמרם אמנם עדיין קשה א"כ מה אמרו שם מחכו עלה במערבא וכי מי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות והא התוס' כתבו דהשליח לעצמו באמת קנאו רק לבעל המעות לא הקנהו וא"כ שוב יקשה דניהו דבעל המעות לא הקנהו הבעל חיטים מ"מ כיון דהשליח קנה לעצמו והבעל החיטים רצה להקנות לשליח והשליח רצה לקנות לבעל המעות מה לנו בכוונתו של בעל החיטים הא הקנה להשליח והשליח הקנה לבעל המעות וא"ל דהא השליח הוציאו לעצמו דז"א דלר"מ דשינוי לא קנה שוב לא קנהו לעצמו וממילא הקנהו לבעל המעות והיא קושיא גדולה אמנם אחר העיון הדבר נכון דע"כ לא כתב הרשב"א אלא לפי המסקנא דלא קי"ל כחוכא דבני מערבא ולא אכפת לן בכוונת הבעל חיטים וכמ"ש הרא"ש שם דכל המזכה לשליח ויד שליח כיד בעה"ב שפיר קונה המשלח א"כ שפיר הקשה הרשב"א דכיון שזה השליח רוצה לקנות בשביל הבעה"ב למה לא יקנה והוצרך לחדש דהשליח קונה לעצמו וא"א שיקנה לבעה"ב אבל למה דמחכו בני מערבא וס"ל דלא הקנה הבעל החיטים לבעל המעות ולא קנה המשלח רק השליח דהקנה לו א"כ מה מועיל לזכות השליח להמשלח כיון דחסר דעת אחרת מקנה שבעל החטים עכ"פ לא הקנה לבעל המעות וז"ב מאד למעיין בעומק הענין שם:

אמנם לכאורה יש לעיין דמה קושיא וכי מי הודיע לבעל החטים שיקנה לבעל המעות והא הא דלא הקנה לבעל החיטים כיון שהשליח קנה לעצמו א"כ לא גרע מאלו גזלו מבעל החיטים כל דבהיתירא אתי לידו מבעל החטים דבעל החטים קבל מעות והוה כמו אבידה דקני ביאוש וא"ל דהא כיון שהמעות שנתן הי' באיסור לא קנה השליח במעות גזולה דז"א דאטו במעות גזילה לא יכול לקנות וכל ששלח בהם יד או ששינה מדעת בעה"ב המעות של הגזלן דקנהו להתחייב באחריות ופשיטא דעכ"פ לבעל החיטים נקנה המעות בעד חטיו דהוא מה אכפת לי' בגזילתו של זה ואטו מטבע סימן יש בו וגם הא באמת אנן קיימינן בהך סברא דהשליח קנה וא"כ כיון דקנה שוב הו"ל שלו ביאוש ושפיר זכה המשלח דהרי השליח קנה ביאוש והיא קושיא גדולה אמנם נראה דבזה הדרא סברת הרשב"א לדוכתא דאיך אפשר שעי"ז שקנאו זה השליח ביאוש והוציאו לו לעצמו דאם לא היה לעצמו לא הי' נקנה כלל ואיך אפשר שיקנהו המשלח עי"ז והם שני הפכיים בנושא אחד ודו"ק היטב אמנם עדיין קשה דלקני הבעל מעות עכ"פ ע"י יאוש של הבעל חטים שנתיאש והוא הקנהו לכל העולם כל שקיבל מעות והלה משך קנהו ולמה לא יקנה אך י"ל דהו"ל יאוש שלא מדעת דבעל החיטים לא ידע בשעת מעשה שזה נתן המעות ואף דאח"כ יוודע לו מ"מ לא קנה ע"י יאוש שלא מדעת וא"ל דלפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח דכל דידענו דאם הי' נודע לו הי' מתייאש מועיל היאוש וה"ה בזה דז"א דהא בעל המעות לא הי' רוצה לקנות וא"כ הוא לא הי' ניחא לי' להקנות למי שאינו רוצה לקנות ויש להאריך בזה ואכ"מ:

והנה בהא דאמרו וכי מי הודיע לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות וכבר כתבתי שהרא"ש כתב דליתא לחוכא דבני מערבא דניהו דבעל החטים מקנה להשליח יד השליח כיד בעה"ב ולא בעינן שידע בעל החטים שהוא מקנה לבעל המעות כל דלא נתכוין השליח לקנות לעצמו לפע"ד הי' נראה דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז ובב"ק ק"י דהא דלא אמרינן בכל אדם שקונה חפץ ואירע אונס דאדעתא דהכי לא קנה משום דיש דעת אחרת המקנה שלא הי' מקנה לו לדעתו אם לא יפרש ולכך ביבמה שנפלה לפני מוכת שחין דרק בדעתה לבדה תלוי דהבעל בודאי לא יקפיד מה שנעשה לאחר מותו ושפיר פריך ולימא אדעתא דהכי לא קדיש ע"ש והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז כאן לענין יוקרא וזילא ג"כ שייך לומר דאם הי' יודע בעל החטין שיהי' יוקרא לא הי' מוכר לו אותן החיטין רק שבאמת גם זה הקונה לא הי' קונה מאתו החיטים על דעתו של בעל החטין ולפ"ז נ"ל ברור דכאן דבעל המעות יש לו הברירה דאם פחתו פחתו להשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות א"כ שפיר מקשה דמי הודיע לבעל החטים שיקנה לבעל המעות וא"כ קשה אמאי בהותירו יהי' לבעל המעות דנימא דא דאדעתא דהכי לא הקנה החיטים וא"ל דזה לא הי' נותן מעות דז"א דהא בעל המעות לא אכפת לי' ואף אם הי' נותן המעות דהוזל הוזל לשליח וא"כ שוב ל"ש שיש דעת אחרת מקנה וא"כ מה מועיל מה שהקנה להשליח והשליח ידו כיד בעה"ב דעכ"פ זה לא ידע מבעל המעות וא"כ למה יקנה הבעה"ב ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יוד סי' פ"ט מ"ש בביאור חילוק של התוס' דשניהם נכנסו לבית הספק וכשם שזה רצה לקנות ואף אם ירוויח יהי' שלו כמו כן השני רוצה להקנות אף שיהי' הפסד ע"ש וא"כ כאן שהבעל המעות אין מגיע לו הפסד שוב בעל החטין לא רצה להקנות אדעתא שיהי' הריווח של בעה"ב וז"ב ובזה אפשר לישב קושית התוס' דלר"א ל"ק כלל דניהו דקנהו לאכילה ל"ש מי הודיע לבעל החיטין דהא באמת ידו כיד בעה"ב והוא הקנה לשליח והשליח זכה בשביל בעה"ב אף דלאו שליחו הוה דשינה דמ"מ שינוי אינו קונה וא"ל דא"כ למה בהותירו יהי' לבעה"ב דנימא דאדעתא דהכי לא הקנהו דז"א דבאמת כיון דהשליח קונה א"כ שוב מה אכפת לי' לבעל החיטים כיון דעכ"פ יהי' השליח קונה ומה אכפת לי' אם יהי' הריווח להשליח או לבעל המעות והוה כמו ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דכתבו דהוא לא אכפת לי' מה שיהי' לאחר מותו ומכ"ש בזה דמה נ"מ לבעל החיטים בזה ובשלמא לר"י דס"ל דלר"י שינוי אינו קונה ובאמת הוה שינוי אף בקונה לסחורה א"כ שפיר מקשה ועכ"פ בעה"ב במה קנה דהא לו לא מכר והוא איך קני הא זה שינה וניהו דלא קנה לעצמו מ"מ במה זכה הבעל המעות דמ"מ בעל החטים לא רצה להקנות לו דהא עיקר הקנין הוא דוקא כשיהי' ריווח ואדעתא דהכי לא רצה להקנות בודאי וניהו דנכנס לבית הספק אבל שיהי' עיקר הקנין לבעל המעות והיינו דוקא כשיהי' ריווח זה לא רצה להקנות אבל כשהשינוי הוא בשביל שרצה לאכילה א"כ כל שזה הקנה החטים ואם הי' חוזר בעה"ב והי' רוצה לסחורה לא הי' שינוי כלל שפיר הקנהו לבעל המעות דלא היה הקנין דוקא כשירויח רק כשירצה לסחורה שוב הקנין קנין קיים דמה שלא רצה בשעורים לא בשביל זילא ויוקרא רק שצריך לאכילה אבל לר"י דקאי אף בסחורה א"כ עיקר הקנין לא ה"ל לבעה"ב רק כשיהי' ריוח וא"כ זה לא רצה שיקנהו לו לבעל המעות והיינו דוקא כשיהיה ריוח דע"ז ודאי לא הי' דעתו ואנן אמרינן דרצה לכנוס לבית הספק בין לריוח ובין להפסד אבל לבעל המעות דאינו קונה רק כשיהיה ריוח בודאי ע"ז לא רצה להקנות לו וז"ב כשמש וא"כ לר"א ל"ק כלל דהא השינוי לא הוה בשביל יוקרא וזולא רק שצריך לסחורה וז"ב ונכון מאד:

ובזה מיושב היטב קושית הפ"י בהא דפריך הש"ס וכי מי הודיע לבעל החטין שיקנה לבעל המעות והקשה דא"כ תקשי גם בנתן לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור דאם יש בו שבח נוטלו בעל הצמר ובמה קנאו לשבח ולפמ"ש א"ש דהקושיא הוא דנימא דאדעתא דהכי לא הקנה ול"ש זאת בצבע ומיהו בלא"ה ל"ק קושית הפ"י למעיין דשם ידע הצבע למי צובע והנה במ"ש נכון הדבר מה שנסתפקו התוס' אי קנאו השליח או לא ולא נודע הסברא במאי נסתפקו ולפמ"ש י"ל דבאמת מסתבר לומר דהשליח קנה דעכ"פ לדידי' נכנס לבית הספק וכמ"ש אך י"ל דלא קנה כיון דזה השליח לא רצה לקנות לעצמו רק לבעה"ב א"כ זה לא נתכוין לקנות וזה לא נתכוין להקנות רק לזה ולמה יקנה ויש לישב בזה קושית הפ"י שם בתוס' דאם נימא דגם השליח אינו קונה א"כ יקשה לר"א ג"כ אמאי בקנהו לאכילה לר"מ למה לא קנהו השליח עכ"פ ולפמ"ש י"ל דבאמת כל שיש דעת אחרת מקנה פשיטא דקנהו ומכ"ש לר"מ דשינוי קונה וא"כ פשיטא דעכ"פ קנהו לעצמו דניהו דנתכוין להקנות לבעה"ב מ"מ כיון דשינוי קונה הרי יצא מרשות בעה"ב וקנהו לעצמו דעכ"פ יש דעת אחרת מקנה משא"כ לר"י דשינוי אינו קונה א"כ לא יצא מרשות בעה"ב וא"כ לא זה ולא זה לא קני ודו"ק היטב אברא דלפמ"ש קשה דמה פריך אפילו חטים וחטים נמי דהא בחטים וחטים פשיטא דל"ש דאדעתא דירויח לא הקנהו דהא השליח עכ"פ בודאי קנה ומה אכפת ליה למוכר והבעל המעות קנה מהשליח דזכה בשבילו וכל דלא הוה שינוי ל"ש הסברא שכתבתי ושוב יש כאן דעת אחרת מקנה אמנם נראה דבאמת המקשה הבין דחוכא דבני מערבא הי' בפשיטות דבעינן שידע בעל החיטין למי מקנה וע"ז מקשה א"כ חטים וחטים נמי וע"ז משני דשאני התם דשליחותי' קעביד והביא ראיה מצבע. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלמה לא הביא גוף הברייתא דדוקא בשלחו לקנות חטים וזה קנה שעורים הוא דנחלקו ולא בחטים וחטים ולפמ"ש א"ש דבאמת הי' מקום לומר דבחטים וחטים הטעם הוא בשביל דל"ש דאדעתא דהכי לא הקנהו דתלוי בשני דיעות אבל הוא מקשה דצריך שידע הבעל החטים למי הקנה וע"ז הביא מצבע דא"צ שידע וזה לא מסתבר לי' כלל למימר דאדעתא דהכי לא הקנה לו ובזה נחלקו ר"ש ור"א ודו"ק היטב כי חריף הוא ועמוק ויש לי להאריך בסוגיא ואכ"מ כעת. והנה בהא דנוטל כלי מבית האומן ע"מ לבקרו דהדין דאם נאנס בידו חייב ואם גלה בדעתו שאינו חפץ בו דפטור מאונסין וקשה כיון דכבר נתחייב באונסין היאך ישתנה הדברים במה שגלה בדעתו ומזה ראיה לדעת הרשב"ם שחייב באונסין ועיין בטוש"ע חו"מ סי' רי"ש אך י"ל כיון דלא נתחייב באונסין עד שיטב בעיני' א"כ כל שלא נתרצה בו שוב לא נתחייב באונסין אך המעיין שם יראה דנתחייב באונסין תיכף משלקחו כיון שדמי' קצובים ומיהו יש לומר כיון דעכ"פ הלוקח יוכל לחזור בו רק שממדת חסידות א"י לחזור כמ"ש הטור שם ובאמת שדברי' תמוהין דמה שלמדו מהא דאמרו גבי מעשר באמת ברמב"ם אינו מוזכר רק לענין מעשר פ"ה ממעשר ה"א ושם דקדק ואם הי' ירא שמים וא"צ שיהי' חסיד וההבדל שבין ירא שמים לחסיד עיין בשבת דף ק"כ א"כ יוכל לשנות. והנה במה שהארכתי למעלה דבדברים לא ישתנה הענין נלפע"ד דזה טעם שאין טוען טענת גנב חייב רק בנשבע שנגנב ובאו עדים שהי' בביתו אבל בכפירה בעלמא לא ולא נודע הטעם והרי גנב אחר חייב כפל משעה שגנבו ולפמ"ש י"ל כיון דזה הוא שומר של החפץ וא"כ עד עכשיו הוא קיימא ברשותו ואיך שייך שבדברים בעלמא שטען שגנב ישתנה הענין ותצא מרשותו שהי' שומר עליו ויתחייב בגניבה כפל ועדיין הוא עומד ברשות המפקיד ובפרט לשיטת הרשב"ם דרשות הנפקד קנוי להמפקיד א"כ כ"ז שלא עשה מעשה עדיין הוא שומר כבתחלה ולכך צריך שישבע ע"ז וא"כ כבר יצא מתורת שומר ונעשה גנב וז"ב:

ובזה נלפע"ד לישב קושית התוס' בב"ק ריש מרובה בהא דממעט קרקעות מכפל וע"ז הקשו כיון דאמעטו משבועה א"כ ל"ש כפל בטוען ט"ג דלא משלם אלא בשבועה כדאמרו לקמן ולפמ"ש א"ש דכל הטעם הוא כיון דהוה ברשות השומר עדיין ברשותו הוא עומד ולא ישתנו בחילוף הדברים ולפ"ז בקרקע דבכ"מ שהוא ברשותא דמרא עומדת וקרקע אינה בשמירה ול"ש שבועה וכיון דמ"מ חייב בגניבה וע"ד שכתבו התוס' דחיוב בגניבה היינו שמשיג גבול וא"כ שוב גם בלי שבועה שייך טענת גניבה. ואם כנים אנחנו בזה נלפע"ד להבין בזה דברי הרמב"ם פ"ד מגניבה ה"י שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וכו' אם יש עליו עדים חייב בכפל והראב"ד השיג עליו והיינו דטוען ט"ג היינו בנשבע אבל בלא נשבע ל"ש כפל וה"ה הניח בצ"ע והכ"מ כתב שדעת רבינו דטוען ט"ג היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כלו והכא שאני שבכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה ודבריו סתומים דמה נ"מ בין הניח במקומו וטוען שנגנב כלו או שלקח בדרך גניבה קצת ממה שהופקד אצלו ולפמ"ש א"ש דכל הטעם שצריך לשבע דאל"כ עדיין הוה שומר ע"ד שהופקד אצלו ובפרט לשיטת הרשב"ם דרשות הנפקד קנוי להמפקיד ולפ"ז זהו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כלו ולכך צריך שישבע דאל"כ הרי הוא כמו שהי' אבל כל שלקחו ממקומו א"כ שוב שינה בשמירתו והוציא מרשות המפקיד לרשות הגנב וחייב ובשלמא כשלקחו א"כ בכ"מ שהניחו הרי הוא מקומו של המפקיד דכל הבירה רשות המפקיד הוא דאטו סיים לו התחום ועיין בביצה דף מ"ם אבל כל שגנב מקצתו א"כ הנשאר קנה מקומו הראשון ומה שגנב הרי לקחו מרשות הבעלים ודו"ק היטב כי הוא דבר נחמד ונעים. והנה הרב החריף ושנון מוה' אורי וואלף נ"י אמר כי יש לומר בסברת הכ"מ עפמ"ש השטמ"ק בב"ק פ' הגוזל דלכך טט"ג אינו חייב רק בשבועה משום דבהתירא אתי לידי' ולפ"ז זהו כוונת הכ"מ דדוקא כשמניח הפקדון במקומו וטען שנגנב כלו א"כ בהיתירא אתי לידי' אבל כל שלקח קצת דרך גניבה הרי הוה באיסורא אתי לידי' ככל גנב דעלמא ולדבריו אין נ"מ בין גנבו מקצתו או גנבו כלו והכ"מ דקדק כשלקח מקצת דרך גניבה והרי לדבריו אדרבא בלקחו כלו גרע יותר גם גוף הדבר שנתן טעם בשם השטה מקובצת דלכך צריך לישבע דבהיתירא אתי לידי' לא מצאתי בשטמ"ק רק בהא דאמר הב"ע דקאי באגם כתב השטה בשם הרא"ש דהא דאצטריך לאשמעינן והא הו"ל שולח יד משום דשליחות יד צריכה חסרון ואף למ"ד א"צ חסרון סד"א כיון דבהיתירא אתי לידי' ה"א דלא חשוב גזלן במה שרוצה לעכבו עד שישלח יד ויחסרנו והנה מבואר להיפך דדוקא כשעומדת באגם ואינו עושה שום מעשה רק שרוצה לעכב בידו הוא דה"א דלא נעשה גזלן אבל כששלח יד וגנבו אף כשאתי לידי' בהיתירא נעשה גזלן ע"ש בדף ק"ה ע"ב ומה גם הא באמת גם כשעומדת באגם נפסל ועוד הא אדרבא בש"י אינו חייב כפל ואיך בשגנב מקצת ולא חסרו יתחייב כפל אף שלא נשבע וע"כ אין מקום לדבריו:

והנה מה שהקשה על הכ"מ מהא דכתבו התוס' ריש מרובה הנ"ל דגניבה בקרקע היכא שייכא וכתבו דמיירי במשיג גבול הרי דאף במקצת שייך טט"ג דוקא כשנשבע הנה באמת אינו מוכרח דל"מ לשיטת הר"א מגרמייזא בשטמ"ק שם דמשיג גבול לא משכחת לה רק בגנב עצמו ולא בטט"ג א"כ אין מקום לקושיתו אלא אף למ"ש תלמודי הר"פ שם דמשכחת שטען שאחרים השיגו גבול והשיג הגבול הוא בעצמו עכ"פ יש לומר דמיירי דהשיג הגבול כלו וז"פ ובאמת דברי הר"א מגרמייזא אינו מובן דהרי קושית התוס' דל"ש בקרקעות טט"ג א"כ מהאי קרא דממעט טט"ג דמגנב עצמו אין מקום לקושיתם וכ"כ בשטמ"ק דמהאי קרא דאיירי בטט"ג מקשה וא"כ ע"כ דגם בזה שייך טט"ג אף בקרקע וצ"ע:

והנה הרב החריף הנ"ל אמר לישב קושית התוס' דכל הטעם דטט"ג לא נתחייב בלי שבועה הוא מטעם דאל"כ עדיין לא אהני לי' מה שכפר דעדן לא נפטר עד שישבע ולפ"ז בקרקעות דל"ש שבועה א"כ בכפירה לבד נתחייב והנה אף שדבר חכמה אמר אך לא ידעתי מי הגיד לו טעם זה והרי הש"ס בב"ק ס"ג ע"ב למדו מקרא דאינו חייב רק בנשבע ומנין לו לתת טעם לזה אמנם ראה זה מצאתי בשטמ"ק ב"ק ק"ו בהא דאמרו כאן בקפץ כתב בשם הרמ"ה דלא חייב רחמנא בטט"ג כפל אלא היכא דנשבע ופטר נפשיה באותה שבועה אבל כל דלא פטר נפשי' בהאי שבועה לא מחייבו כפל ע"ש ומזה יש להוכיח דכל דלא פטר נפשיה אינו מתחייב כפל אבל לפירש"י וכל הקדמונים שם לא תלוי טעם הפטור בשביל דלא הועיל בשבועה רק דהתורה לא חייבה כפל רק בנשבע כדינו בב"ד אבל בקפץ לא מקרי שבועה אף שמועיל השבועה מ"מ חיוב כפל לא שייך בזה כמ"ש הרשב"א שם א"כ גם התוס' כאן כפי הנראה אזלו בשיטת הרשב"א ושפיר הקשו לשיטתם אבל לשיטת הרמ"ה יש מקום לדברי הרב החריף הנ"ל ודו"ק היטב כי נתבאר ענין נחמד. והנה יש להסתפק באחד שגזל חפץ מחברו ולא נתייאשו הבעלים והלך הגזלן והפקיד החפץ לאחר ולשיטת הרשב"ם רשות הנפקד קנוי להמפקיד הנה יש להסתפק למי נקנה הרשות אם להגזלן או להנגזל כיון דזה הנפקד חייב בהשבה ושייך שדר"נ גם בפקדון ועיין בש"ע חו"מ סי' פ"ו ובאהע"ז סי' ע' ואף אם נימא דעכ"פ כשלא ידע הנפקד א"כ לא הקנה הרשות רק לאותו שהפקיד בידו מ"מ איך הדין אם הפקיד אצל אשה והלך וקדשה ואח"כ נתיאשו הבעלים אם מקרי שינוי רשות כיון דהבעלים לא נתייאשו עדן א"כ אף שהוא קדשה וסלק הרשות לה מ"מ הא כל שלא נתייאש זה לא הועיל קידושין שלו ועדיין לא נסתלק הרשות ואף שאח"כ נתייאש מ"מ בדברים לא נשתנה הענין ואף שכאן עשה מעשה שקדשה הא בעת הקידושין לא הועילו מעשיו ואח"כ שנתיאש לא נשתנה בחילוף הדברים:

ובזה נלפע"ד לישב דברי היש"ש פ' מרובה סי' ז' שכתב לישב דברי הרא"ש שכתב דיאוש בלבד מקודשת מדרבנן והקשו כלם הא הוה יאוש וש"ר וכתב הוא דנ"מ באם הפקיד הגזלן ביד האשה וקדשה ואח"כ נתייאש דלא הוה יאוש וש"ר והקשה המג"ש דמשמע דהוה ש"ר ואח"כ יאוש והדבר תמוה דפקדון לא הוה ש"ר דברשותה דמרה קאי ואח"כ כשקדשה הוה מעשה שלה ש"ר גמור ולפמ"ש כוונת היש"ש לא שייך ש"ר דהא הוה המקום של הנפקד קנוי להמפקיד דהיינו הגזלן אף שמקדשה כל דלא נתייאש ואף שנתייאש אח"כ לא נשתנה בחילוף הדברים וא"כ לעולם לא משכחת ש"ר רק יאוש בלבד ולא כהבנת המג"ש דהוה ש"ר ואח"כ יאוש דז"א דלא הוה ש"ר כלל וגם הא"מ סי' כ"ח ס"ק ד' דרך כעין זה דלא הוה ש"ר כלל ע"ש ומ"ש מחוור ת"ל. שוב ראיתי בק"א להמקנה סי' כ"ח שגם הוא האריך בזה דהיאך שייך בזה ש"ר כיון דפקדון ביד מרא איתא ולפמ"ש א"ש. ויש להמתיק עוד דמקרי גם ש"ר ואח"כ יאוש דהא כל שמקדשה עכ"פ סלק כחו ואין רשות הנפקד קנוי להמפקיד ואף דלא הועילו הקידושין עכ"פ סלק כחו והו"ל ש"ר ואח"כ יאוש דאף דש"ר ואח"כ יאוש ל"מ מ"מ מועיל מצד יאוש עכ"פ ומ"ש הפלאה דמה מועיל יאוש כל שהוא ביד האשה הנפקדת דאף דיאוש וש"ר כתב הה"מ דכל שיש ש"ר עם היאוש גם הוא נותן לה מקרי זה דוקא שם דהיאוש וש"ר באים כאחד והוא נותן בעת שנשתנה הרשות אבל כל שהוא כבר נתן לה ואח"כ נתייאש במה קנה הגזלן אטו הנפקד קנה בשביל הגזלן הא אשלד"ע ע"ש שהאריך ולפע"ד נראה כיון דהרשות של הנפקד נקנה להמפקיד רק שהוא רצה לסלק עצמו א"כ ל"מ אם נימא דכל שלא הועיל הקידושין לא נסתלק הרשות א"כ עד שלא נתייאש עדן הוה ברשותו ושפיר מועיל היאוש אלא אף אם נימא דנסתלק שכרו היינו בשביל שרצה לקדשה אבל כל דנימא ד"מ היאוש א"כ ממילא לא זכתה וממילא הדר הפקדון לרשות המפקיד ושוב מועיל יאוש ודו"ק היטב ועיין בחו"מ סי' ע"ב סכ"ז גבי משכון ובסי' ע"ג סי"ז ובסי' של"ו ס"ב ובש"ך שם וצ"ע דאיך אפשר שיקנהו כ"ז שהוא ברשותו דהרי מתחלה לא בא לחצרו בתורת קנין רק בתורת פועל או בתורת משכון ובחילוף הדברים לא ישתנה הענין ולא עשה שום קנין ובאומן י"ל דקונה בשבח כלי וא"כ בתחלה נקנה לו עד שמשלם שכרו וכל שא"ל הגיעוך ממילא נשאר שלו. ובזה יש לישב מה דהקשו מאבנים שפינה וא"ל הגיעוך דלא קנה משום דל"ש שבח כלי והוה כמו אגרא לבטשא וכדומה דאז שוב ל"ש קנין במה שנשאר בחצרו. ובזה מיושב גם קושית הש"ך במשכון דמשכון דלא קנהו והוא נשאר בחצרו כמו שהי' לא נשתנה הענין בחילוף דברים וז"ב לפע"ד ודו"ק היטב:

והנה בב"מ דף צ"ח גבי שאלה בבעלים ושכירה שלא בבעלים מהו ופירש"י דבשעת שכירות ברשותו היתה ולא מחסרא משיכה וקני חצרו באמירה ומשמע דבחילוף הדברים נשתנה הענין ושם מיירי שהי' השכירות בתוך משך ימי שאלה ועיין בשיטה מקובצת שם שלפירוש הראב"ד אין ראיה אבל מרש"י וכל הקדמונים מבואר כן מיהו בלא"ה צ"ע במה קנה חצרו כיון שהיתה ברשותו כבר ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' קכ"ב ובמח"א הלכות שכירות סי' י"ג שנסתפק במי שהשכיר בית לחברו על שנה אחת ובתוך משך השכירות שכר עוד על שנה אחת ונסתפקו אי קנה דהא לא הי' רק דברים בעלמא וצ"ע שלא הזכירו הך דב"מ הנ"ל ואולי לענין שאלה בבעלים כל שנסתלקו הבעלים במה ששכר אף שלא הי' רק דיבור בעלמא לא קנה וצע"ג שוב מצאתי במח"א הלכות שומרים סי' כ"א שהקשה מהך דשאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים על כך דהמרדכי דהמעשה לא נשתנה בחילוף הדברים והניח בקושיא ונהניתי עד מאד ולפע"ד מ"ש מחוור דשם לענין שאלה בבעלים י"ל דנסתלק השאלה בבעלים עי"ז דשאלה בבעלים חידוש הוא מיהו מהפוסקים משמע בסי' שמ"ו דיותר יש להקל לפטור מממון גבי שאלה בבעלים ע"ש וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף