שואל ומשיב/ב/א/נב

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן נב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לעלם משכיל נ"י:

ע"ד אשר הבאתי מ"ש הרמ"א ביו"ד סי' כ"ח ס"א דתקנו לי' רבנן למצה הדם בבגד או בסנדל ולברך ולכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם ומכסהו בלא ברכה וע"ז שאלת דלמה כתב דוקא שיבלע הדם בבגד ולא סגי במה שיקבל הדם בבגד או בסנדל ולכשיבא למקום עפר אז יכסה לפע"ד הוא פשוט דהוה כמו מקבל בכלי דאסור וכמ"ש הרא"ש פ"ק דיו"ט בהא דאין שוחטין כוי משום כסוי וכתב הרא"ש דלא אמרינן דלקבל הדם בכלי ובלילה יכסנו משום דאין מקבלין הדם בכלי וה"ה בבגד או בסנדל לכך כתב דלמצה הדם בבגד באופן שיהי' נבלע ול"ש הגזירה שמא יאמרו שמקבל הדם לע"ז דהרי לא ניכר ובזה ניחא מ"ש הגאונים שיברך בעת שנמצה הדם והיינו משום דע"כ חשוב כיסוי בזה דאל"כ הי' אסור משום דאין מקבלין דם בכלי וחשוב התחלת הכיסוי דהרי עכ"פ נכסה מהעין אף שלא נכסה בעפר אברא דלפ"ז הדר יקשה קושית הרא"ש דלמה לא ישחוט כוי וימצה הדם באיזה בגד ויהי' מקרי כיסוי ובלילה מכבס ויכסנו וא"ל דאסור משום צביעה דדם דאסור באכילה שייך צביעה בגווה ועיין באו"ח סי' שי"ח ובמלמ"ל פי"א משבת לענין עיבוד באוכלין דז"א דבאמת הצביעה הוה מלאכה שאצל"ג ומשום שמחת יו"ט התירו וכדאמרו בביצה ריש דף ח' ועבתוס' שם. אברא דצריך להבין גוף דברי הרא"ש דיקבל הדם בכלי וא"כ היאך אמרו דאתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט והא אפשר לקיים שניהם אך ז"א דכבר כתב הרשב"א בשבת דף כ"ד גבי שריפת קדשים דאין למצות אלא מקומן ושעתן ודחי הל"ת אף שאפשר לעשות לאחר זמן בלי דיחוי ע"ש וכ"כ הכו"פ בסי' כ"ח מדעתא דנפשיה ועיין בתוס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אחרישה שכתבו דמיירי בזה דבאמת יכול לקפלו ולטלו ואף דאין למצות אלא מקומן אבל הואיל עכ"פ ל"ש בזה ודו"ק ועכ"פ קשה על הרא"ש דלמצי לבגד והנה לפי המסקנא דגזרו משום התרת חלבו י"ל דכיון דדעת הגאונים דיברך על הכיסוי א"כ גזרינן משום התרת חלבו מדמברכינן עליו דהברכה הוא היכר דלא ספק הוא וכעין מ"ש המרדכי וכן קי"ל באו"ח סי' תרס"ח דלישן אסור בסוכה דליכא היכר דברכה ע"ש אבל עדיין קשה לפי הה"א דלא ידעינן מהתרת חלבו אמאי לא ימצי לבגד והנ"ל בזה דבאמת הדם כיון דל"ח למידי אסור בטלטול דהוה מוקצה דלמה חזי וא"כ הו"ל תרתי איסורי דרבנן טלטול הדם וצביעה ותרתי איסורי לא דחינן משום שמחת יו"ט והרא"ש לא כתב רק לקבל הדם בכלי דליכא רק חד איסור. ובזה י"ל ע"ד הפלפול בהא דפריך הש"ס ואם איתא לדר"י לכסות כדר"י והקשו בתוס' דהא אסור לשחוט לכתחלה לב"ה אף דיכול לכסות בדקר נעוץ ולפמ"ש י"ל דכיון למצות בבגד ל"ש לומר דמוקצה היא דהא אם שחטו שוב יכול לכסותו לב"ה בדקר נעוץ או בקופת עפר לר"י וא"כ עכ"פ לא הקצה מדעתו ומותר דבשלמא במשנה דמיירי במי שבא להמלך ופשיטא דהגאונים לא התירו לכתחלה למצות בבגד אבל כאן דקתני אין שוחטין אמאי לא ישחוט ע"י שיוכל למצות בבגד ומוקצה ל"ש כאן דיכול לכסות בדקר נעוץ ודו"ק:

והנה ע"ד הפלפול י"ל בזה דהנה כבר נודע מ"ש הרז"ה באם נשתפך החמין שלאחר המילה דאסור למולו כיון שיצטרך לחלל שבת אח"כ משום החמין והרמב"ן חולק דאח"כ יהי' פקוח נפש ויהי' מותר והרז"ה הביא ראיה לדבריו מהא דאמרו בביצה דף ז' דאסור לשחוט אף שמודים דאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אפ"ה אסור לכתחלה לשחוט והר"ן השיב ע"ז וחילוקו אינו מובן ועבשו"ת כנסת יחזקאל חלק או"ח מ"ש בזה אך לפע"ד הי' נראה לחלק דשאני יו"ט דודאי יש מצות כיסוי לפנינו וא"כ לכך אסור לשחוט לכתחלה דהא יצטרך לדחות הכיסוי אח"כ משא"כ בחמין אטו הדבר ברור שיצטרכו אח"כ חמין דלמא יהי' הילד בריא בלא חמין והרי במדינתינו לא נהגו כלל לרחוץ בחמין ועיין באו"ח סי' של"א א"כ אף במקום שמרחיצין ודוחין שבת משום דהוה ספק פק"נ אבל עכ"פ לא בשביל ספק חילול שבת בהרחיצה נדחה מצות מילה בודאי ותדע דא"כ לא נמהול בשבתא דלמא אתי לידי סכנה בשביל המילה ונצטרך לדחות שבת בשביל זה וע"כ דל"ח לזה וא"כ כ"ש כאן דאם נדחה אח"כ יהי' מותר וז"ב מאד. ולפ"ז כאן דהוה ספק דכוי הוא ספק וא"כ שפיר פריך דלכסי' דא"ל דאסור לשחוט דז"א דכאן הכיסוי הוא רק ספק וכל שהוא ספק דא"צ כיסוי הו"ל מלשאצל"ג ואינו אסור רק מדרבנן וא"כ פשיטא דלא נדחה מצות שמחת יו"ט בבירור בשביל ספק כיסוי דדלמא א"צ וממנ"פ אם נצטרך כיסוי מותר לכסות ואם לא שוב הוה משאצל"ג ואיך נדחה מצות שמחת יו"ט בבירור בשביל ספק כיסוי אח"כ וז"ב. ובזה יש לישב הא דקאמר א"ה מאי אריא ספק אפילו ודאי נמי והתוס' נדחקו בלשון א"ה ולפמ"ש א"ש דאם נימא דמיירי ביש לו י"ל דלכך נקט ספק דבזה מותר לשחוט לכתחלה משא"כ בודאי אבל אם מיירי באין לו א"כ אסור לכסות אח"כ וא"כ פשיטא דאסור לשחוט לכתחלה דאסור לכסות וז"ב:

והנה יש מקום עיון דאמאי אין שוחטין כוי הא כל הטעם הוא משום הכיסוי ולשיטת רבינו דכל הספיקות מדבריהם א"כ כיון דאין רק מצוה מדרבנן מספק למה לא ישחוט והא מדאורייתא א"צ כיסוי כלל וא"ל גם להיפך אם יכסה לא יהי' רק איסור דרבנן דז"א דמלבד דאתחזק איסור יו"ט אף גם דכל דצריך כיסוי מספק עושה איסור דמתקן הוא וצ"ל דמכאן ראיה לשיטת הרשב"א דכל הספיקות מן התורה להחמיר אך לפ"ז יקשה מ"פ א"ה מ"א ספק לימא דלרבותא נקט דה"א בספק ניקל מחמת דאינו רק ספק וכשיטת רבינו וצ"ע מיהו י"ל דהקושיא הוא דאמאי קתני ואין מכסין דזה אינו רבותא בספק ואדרבא בודאי הוה רבותא דאשמעינן דאין מכסין ועכ"פ מיושב היטב הקושיא הנ"ל דשפיר מקשה ולכסייה דא"ל דלכתחלה אסור לשחוט דכיון דיש לו דקר נעוץ אם כן אם עבר ושחטו מותר לכסות פשיטא דכל דאינו רק ספק דלא אסרו השחיטה בשביל הכיסוי דאדרבא נימא דלא לשחוט משום ספק איסור דע"ז אתחזיק איסור והמצוה הוא בספק ועכ"פ מותר לשחוט ואין ספק מצוה מוציא מידי ודאי שמחת יו"ט וכל שעבר ושחטו שוב יהי' מותר לכסות ובזה מיושב גם לשון א"ה שנדחקו התוס' ודו"ק היטב כי קצרתי:

וראיתי בשו"ת כנס"י סי' ט"ז דכתב לישב ראיית הרז"ה הנ"ל דשאני שחיטה דחיישינן שמא ימצא טריפה אחר הכיסוי ולא יתקיים המצוה דטריפה פטור מן הכיסוי משא"כ ברחיצה דהוא לאחר המילה ע"ש והדבר צ"ב דמה"ת ניחוש לזה ולא ניזל בתר רוב בהמות דכשרות ועיין באו"ח סי' תצ"ח דכל שאינה מסוכנת שוחטין ביו"ט וצ"ל דכיון דחיישינן למיעוט דסרכות הריאה וצריך למבדק אחריהם גם קודם הכיסוי וא"כ קודם השחיטה דאיכא חזקת אבמה"ח א"כ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא לכך אסור לשחוט לכתחלה אבל כל ששחט ואזל החזקה שוב אמרינין לי' שיחפור בדקר ויכסה ולפ"ז יש לומר ע"ד הפלפול דבכוי דהוא ספק חיה ובחיה אין הסרכא שכיח כ"כ ועיין ברמ"א סי' ל"ט ובתב"ש דמה"ט מקילין בדיעבד כשלא נבדק מסרכות א"כ במיעוט כי האי שלא שכיחי לא מצרפינן לחזקת אבמה"ח ושפיר פריך ולכסייה ובשלמא בכל חיה שפיר אין שוחטין דכבר כתב הרש"ל ביש"ש בריות הגדלים בבתים הואיל ואוכלים מאכלים שאינם מטבעם שכיח בהו סרכות אבל אותן הגדלים ביערות ל"ש בהו סרכות ואף שהיש"ש פ"ק סי' כ"א החמיר גם בזה משום ל"פ ע"ש אבל עכ"פ ל"ש בהו סרכא כ"כ ולפי"ז בכוי שהיא ספק חיה או בהמה ועיין בחולין דף פ' שנחלקו בכוי דחד אמר דכוי זה איל הבר ופירש"י שגדלה ביערות א"כ אף למ"ד שספק חיה או בהמה עכ"פ לא נחלק שגדל ביער דאל"כ אינו מענין הפלוגתא וכיון דגדל ביער ל"ש בהו סרכות א"כ שוב ל"ש בהו להחמיר ושפיר פריך ולכסייה ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה לשון א"ה ולפמ"ש א"ש דאי לאו דר"י ה"א דמיירי ביש דקר נעוץ ונקט ספק לרבותא דה"א דמותר לשחוט קמ"ל דגם בזה חיישינן לסרכא ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אבל לר"י דזה ע"כ מיירי בא"ל וא"כ י"ל דגם דקר נעוץ אין לו וא"כ קשה מה אריא ספק דבאין לו הוה וודאי רבותא טפי מספק ודו"ק:

והנה הרב מו"ה אהרן נ"י ראב"ד דק' סטרעליסק הקשה בהא דפריך הש"ס דליתי עשה דכיסוי ולדחי ל"ת דיו"ט וע"ז הקשה דהא התוס' כתבו בערובין דף ק' ד"ה מתן דליתי עשה ולדחי ל"ת דב"ת וכתבו דל"ד כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה בא והי' יכול להתקיים בלי דחיית הלאו ע"ש וא"כ גם כאן ע"י פשיעה בא והי' יכול להתקיים גם בלי כתישה אם הי' לו אפר מוכן ולמה ידחה והנה אם שיש לדחות קושיא זו בכמה אנפי אבל לפע"ד נראה בביאור דברי התוס' המוקשים שעמדו כל האחרונים והקיפו כי כסלא לאגיא והקשו מהא דאמרו באונס דליתי עשה ולדחי ל"ת ע"ש ובכתובות דף מ"ם ושם בא ע"י פשיעה וגם במקדש דאמר אם היתה פסולה תפסל כמוה ופריך הש"ס וליתי עשה ולדחי ל"ת וקשה הא בא ע"י פשיעה ועוד קושיות וכ"כ במק"א בביאור דברי התוס' להציל מזרם איזה קושיות וכעת נ"ל דיש לבאר כוונת התוס' באופן דלא יקשה כלל דע"כ לא כתבו התוס' דהיכא דבא ע"י פשיעה והי' יכול להתקיים בלי דחייה אין העשה דוחה רק היכא שהל"ת אינו עדיין כמו התם שנתערב מתן ארבע במתן אחת הנה כשלא יתן רק מתנה אחת לא יהי' לאו דבל תוסיף ורק ע"י העשה שיקיים וירצה להוסיף על מתן אחת עוד מתן שלש יעבור על ל"ת ויקיים בזה העשה בכה"ג לא דחי דלמה לו לעבור על לאו ע"י דחיית העשה הא בפועל ע"י העשה עובר על לאו וא"כ כל שבא ע"י פשיעה לא אמרינן דידחה ולפ"ז שם במקדש דכבר יש על המאכל הלז אם יאכלנו איסור לאו וא"כ אם פסולה הוא תפסל כמותה וע"ז שפיר מקשה דליתי עשה ולדחי ל"ת ול"ש לומר דעשה בא ע"י פשיעה ואטו הל"ת לא יהיה בלי העשה הא כל שיאכל המאכל יעבור בל"ת רק דהוא אוכל לקיים העשה א"כ פשיטא דכל שרוצה לאכלו דדוחה העשה הל"ת דהרי הל"ת הוא על האוכל הפסולה וזה נתערב בתוכה ופשיטא דל"ש לומר דהל"ת אינו רק ע"י העשה דגם בלי העשה ישנו פה ל"ת אם יאכל הפסולה וגם באונס הא באמת הוא כבר עבר על ל"ת וכל דהתורה אמרה ולו תהי' לאשה מקיים עכ"פ העשה ולמה לא ידחה העשה לל"ת אטו ע"י העשה מחדש הל"ת הל"ת ישנו עליו כבר וכבר עבר על ל"ת או שעכ"פ ישנו הל"ת כבר במציאות משא"כ כאן דהל"ת אין לו מציאות כ"ז שלא יקיים העשה וז"ב:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו האחרונים מהא דבפסחים דף פ"ג אמרו דאין עשה דוחה ל"ת דנותר דהא בא ע"י פשיעה ולפמ"ש לק"מ דאטו הוא מחדש כעת הל"ת הל"ת כבר עליו דהותיר רק שכעת רוצה לשרפו מיהו בזה כבר כתבתי בחידושי לפסחים דל"ק דעיקר העשה דשריפת נותר היא אינו רק ע"י פשיעה שהותיר וכן מאונס ל"ק דעיקר העשה הוא כשבא ע"י פשיעה שבעל מיהו י"ל דעשה הוא כשבא על הכשרה וגם בנותר משכחת לה כשנותר באונס ומחוורתא כמ"ש כאן ולפ"ז גם כאן הל"ת כבר עבר ולמה לא יקיים העשה עכ"פ ובחידושי אמרתי עוד להוסיף בזה דהנה נשאלתי מעלם משכיל אמאי לא ידחה עשה הל"ת אף שלא בעידנא דהא קי"ל דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ומכ"ש שיזכה הוא בעצמו והשבתי דהוה מצוה הבאה בעבירה דאינו רשאי לעשות המצוה בעבירה ולכך שאני ממה שחוטא כדי לזכות חברו דחברו עכ"פ זוכה בלי עבירה משא"כ הוא בעצמו דאסור לעשות מצוה בעבירה והארכתי בזה הלא היא במחברת הלז דף ת"מ ע"ש באורך. ולפ"ז כל שהוא בעידנא עיקר הענין דדחי העשה הל"ת אף דעשה קיל מל"ת משום דעכ"פ יכול לחטוא כדי שיזכה בעבירה ול"ש לומר דעושה מצוה בעבירה דכל דהוא בעידנא ודוחה אין עושה עבירה כלל ולפ"ז כל שהוא פשיעה הרי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו היכא דבא ע"י פשיעה וכמ"ש התוס' בשבת דף ד' ועמ"א סי' ש"ו שהאריך בזה ולכך כל שבא ע"י פשיעה והיו יכול להתקיים בלי דחיית הלאו שוב לא דחי העשה להל"ת כיון שבא ע"י פשיעה ולפ"ז זהו כשעיקר הלאו נתחדש ע"י עשייתו כעת אבל כל שכבר יש לאו ואינו עושה ע"י עשייתו הלאו שפיר דחי אף שבא ע"י פשיעה דמה בכך שפשע כבר הא כעת רוצה לקיים מצוה ופשיטא שיכול לזכות עצמו ול"ש אין אומרים לאדם חטא שכעת אינו עושה חטא רק לשם מצוה. עוד יש לי לומר בכוונת התוס' דדוקא שם כתבו התוס' סברא זו דהנה ענין הא דדחי עשה הל"ת נראה כיון דאינו מתכוין עכ"פ לעבור על הל"ת ועושה כדי לקיים המצוה א"כ שוב העשה מקיים והלא תעשה אינו כ"כ אלים דלא עדיף משוגג כל דאינו מתכוין לעבור אין לו חטא כ"כ והו"ל כמו אי אפשר ולא קמכוין דאינו עובר והמצוה מקיים ולפ"ז כל שבא ע"י פשיעה והי' יכול לקיים המצוה בלי דחיית הל"ת שוב הו"ל אפשר ולא קמכוין דיש בזה פלוגתא בפסחים דף כ"ה אמנם נראה דאף אם נימא דאפשר ולא קמכוין שרי מ"מ הא בבל תוסיף עובר אף שלא בכוונה בזמנו כדאמר בר"ה דף כ"ח על מחלוקת הלז ר"א ור"י וא"כ שוב אף דלא מתכוין יעבור וא"כ שוב אין מקום לקיים העשה וא"כ דוקא בבל תוסיף כתבו התוס' סברא זו ולא בשאר מקומות ודו"ק היטב כי זה דבר חדש:

ובגוף הענין דאתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת קשה טובא לפע"ד דהא אמרו במנחות דף ע"ב נקצר שלא כמצותו פסול דאי ס"ד כשר אמאי דחי שבת נקצריה מאתמול ולפ"ז למה ידחה הכיסוי הא אפשר למכסי מאתמול דהיינו עפר תיחוח למטה דניהו דזה ל"ש לומר דישחוט מאתמול ויכסה דהתורה התירה אוכל נפש וא"צ שישחט מאתמול דלמא מכמר בשרא אבל עכ"פ אם לא הכין עפר תיחוח למטה מאתמול ודאי אסור דזה ודאי הי' אפשר לו מאתמול שיזמין כל הבקעה ובכה"ג ל"ש דידחה עשה ול"ת ולפ"ז צ"ל דבאמת לא מיירי הש"ס מעפר תיחוח למטה רק למעלה דבזה שייך דאתי עשה ודחי ל"ת. ובזה י"ל הא דפריך הש"ס שם ולכסייה כדר"י ופירש"י והתוס' שם דעל הסיפא קפריך ולא על הרישא והדבר תמוה דאמאי לא פריך באמת מרישא ועי' פ"י ולפמ"ש א"ש דרישא הי' מקום לומר דלכך אין שוחטין דמיירי שלא הזמין עפר תיחוח למטה וע"ז ל"ש לומר דאתי עשה ודחי ל"ת דהא אפשר מאתמול ולכך פריך מסיפא דכל דשחטו כבר דאין מכסין את דמו א"כ ע"כ מיירי שהי' לו כבר עפר דאל"כ מה יעשה כעת בעפר למטה וגם אם אין לו למטה א"צ לכסות למטה ואף דבדם הניתז ושעל הסכין צריך לגרור ולכסות ועיין בהגהות מהר"ם מטיקטין ברי"ף דשאני התם שבעינן שיהי' רישומו ניכר הא לא"ה כל שראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו ע"ש ואני כתבתי דיש לו ראיה ממ"ש התוס' בחולין דף פ"ג ע"ב ד"ה שחט ע"ש מה שהקשו ולפמ"ש בדם חי' ובהמה כל שרישומו ניכר א"צ לגרור ולכסות כל דהיה ראוי ואף דבש"ע מבואר ס"ז דשחט ולא הי' לו עפר תיחוח צריך לגרור הדם היינו לכתחלה מהיות טוב אבל פשיטא דביו"ט שיש איסור א"צ וא"כ שפיר מקשה ואם איתא לכסייה כדר"י אמנם אחר העוין ז"א דבאמת מיירי בספק וא"כ ל"ש דאתי עשה ודחי ל"ת ואז דלא הי' ראוי לבילה דהא הוה ספק ולא ראוי לכיסוי ובכה"ג שוב צריך לגרור הדם ודו"ק אמנם לפע"ד קשה גם על הכיסוי למעלה היאך שייך דאתי עשה ודחי ל"ת דע"כ לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת רק בדבר שהמצוה ע"ז רמיא לעשות וא"א להמלט ממנו ולפ"ז זהו כל המצות אבל מצות כיסוי דכל שכסהו הרוח פטור מלכסות וגם אפשר לקבלו בבגד או בכלי דפשיטא דאף דאסור מדרבנן לקבל בכלי בכ"ז העשה אפשר לקיים ולא דחי בכה"ג ועיין בפ"י שהאריך בזה:

אמנם לפע"ד נראה בלא"ה להקשות כמו דאמרינן במכות דף ח' כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה הוא הרי דלא מקרי מצוה כל דאם הי' מוצא הדבר מאיליו הי' כשר וה"נ כיון דאם נתכסה מאליו הי' פטור מלכסות ל"ש לומר דאתי עשה ודחי הל"ת ודמי להא דאמרו בכתובות מ"ם כיון דאלו אמרה לא בעינא מי איתא לעשה והיינו דהוה עשה קלישא וה"ה כאן כל דאם היתה נתכסה מאליו הי' פטור מן המצוה ל"ש דאתי עשה ודחי הל"ת וצ"ע. ולכאורה רציתי לומר דשפיר אתי עשה ודחי הל"ת וא"ל דאפשר בשיתכסה מאליו דבאמת הכתישה הו"ל מלאכה שאצל"ג דא"צ רק לכסות דם וא"כ כל שיתכסה מאליו שוב לא הוה מלאכה דא"צ רק בשביל המצוה והו"ל מלאכה שאצ"ל אך לכאורה הי' נ"ל דכיון דבאמת כותש כל העפר ויוכל להיות שלא יצטרך כ"כ להכיסוי וא"כ ישתמש בהמותר לשאר צרכיו דצריך לעפר כתוש וישתמש בה בהמותר מה שא"צ מיהו ז"א דל"ח כ"כ לשמא ישתמש בהמותר וגם אם הי' מקלעי לי' כמה צפרים הי' חזי לי' שוב הו"ל עשה דוחה ל"ת ודו"ק:

ולכאורה צ"ב דהאיך מותר לכסות בעפר שהכניס לביתו והא באמת בעינן מעשה שעושה זאת לשבת ורק דבעפר דא"א למעבד בי' מעשה ל"צ מעשה וכדאמרו בשבת דף נון וכן קי"ל בסי' ש"ח ולפ"ז כאן לענין כיסוי דם דהי' יכול לעשות מעשה שיכתוש הרגבים ויהי' מוכח דעושה לצורך כיסוי א"כ ל"מ שוב המחשבה והיא הערה גדולה אמנם נראה דכל דעשה דוחה ל"ת שוב ל"צ לעשות המעשה דהא העשה דוחה ל"ת ויכול לכסותו ולכתוש אברא דלפ"ז בספק דא"א שידחה העשה דספק הוא שוב א"א לכסות דצריך מחשבה אמנם נראה כיון דר"י אמר דמכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו א"כ לשאר דברים מוכן אף בשלא כתש א"כ ל"ש לומר דהיה צריך לעשות מעשה דז"א דבאמת י"ל דהכינו לשאר דברים ורק שמ"מ מותר לטלטלו לכיסוי וא"כ אף בספק נמי. ובזה מיושב הא דפריך ולכסייה כדר"י והקשו כלם דאמאי לא פריך מהברייתא דהכניס עפר לגינתו ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שצריך לכתוש שוב אסור לכסות בו דהי' לו לעשות מאתמול מעשה המוכיח שמכין בשביל זה וכמבואר בסי' ש"ח סכ"א אבל לר"י דאמר שמותר לעשות כל צרכיו שפיר קשה:

ובזה יש לישב הא דפריך א"ה מאי אריא ספק אפילו ודאי נמי והקשו בתוס' מה לשון א"ה ולפמ"ש א"ש די"ל דגם בדקר נעוץ רק משום עשה דוחה ל"ת אתינן עלה וכמ"ש הט"ז סי' תצ"ח ס"ק י"ב ואף שדבריו תמוהים עכ"פ לס"ד יש מקום לומר כן ולכך בודאי מותר דאתי עשה ודחי ל"ת משא"כ בספק אבל על ר"י מקשה שפיר דמה נ"מ בין ודאי לספק דניהו דלא הכניס עפר אבל עכ"פ יש לו עפר שאינו מוכן ול"ש לומר דעשה דוחה ל"ת גם בודאי דהא בעי שיעשה מעשה וכאן הי' יכול לעשות מעשה וא"ל דאף שלא הכין ועשה מעשה והו"ל מוקצה מ"מ דחי עשה הל"ת ז"א דכל שהי' אפשר לעשות מאתמול תקנה שיכין העפר ודאי לא שרי דבשלמא דקר נעוץ ואפר כירה ל"ש שיעשה מאתמול דאפשר דלא ידע שיצטרך לשחוט דבר הצריך לכיסוי אבל העפר שיהי' מוכן לכל צרכיו שייך לומר דהי' יכול להכין מאתמול ואם הי' מכין לכל צרכיו לא הי' צריך לעשות מעשה להכין במעשה כמ"ש ודו"ק. וראיתי בשטמ"ק שכתב דגם לרבא דל"ל יו"ט עשה ול"ת אפ"ה לא מצי דחי כסוי ל"ת דיו"ט דהו"ל מכשירי אוכל נפש שיכול לעשות מעיו"ט וע"ז תמה בשטמ"ק דמה ענין זה לעשה דחי ל"ת דכל דהוה מ"ע דחי ל"ת והך דרשא לא מתאמרא רק במכשירי אוכל נפש ולא לענין עשה וע"ז כתב השטמ"ק דהכוונה היא דכמו דדרשינן הוא ולא מכשיריו ומטעם שיכול לעשות מאתמול כן לענין עשה דכיסוי כל שיכול להדק מבעוד יום לא דחי הל"ת ולפע"ד תימה דבאמת אף שהי' יכול לעשות מאתמול מ"מ דחי העשה הל"ת כל דהוה בעידנא ומה ענינו למכשירי אוכל נפש ואף דאמרו במנחות כיון שנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת היינו דיכול לעשות מאתמול אבל מ"מ כיון דשרי לשחוט ביו"ט ולא מחייב לשחוט מאתמול ל"ש לומר זה דאפשר לכסות שיכתוש הרגבים מאתמול דדלמא מאתמול לא הי' רוצה לשחוט כלל דבר הצריך לכיסוי ולמה לא ידחה וצ"ע בזה:

ועוד תימה דגדולה מזו פריך הש"ס בפסחים דף מ"ז דאי נימא הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ומה קושיא הא אפשר למחרש מאתמול אמת דלפירוש הריב"ם ניחא דפריך דהו"ל מלאכה שאצל"ג אבל כתישה הוה צריך לגופה ע"ש ול"ק אבל פשטת הלשון וגם לפי מה שהביאו בתוס' שם שיטת ר"ת קשה גם לפירוש הריב"ם שהובא בתוס' חולין קי"א קשה ע"ש ולכאורה רציתי לומר דשם כיון דחרש בשביעית וא"כ ל"ש לומר שהי' לו לחרוש מאתמול דמאתמול הי' עובר משום שביעית אבל עכשיו עכ"פ צריך לכיסוי וקיל האיסור עכ"פ ובכה"ג ודאי דחי ובזה מיושב היטב הא דפריך וכתישה ביו"ט מי שרי והקשו בתוס' דהא הוה כמו חרישה ושייך הואיל ולפמ"ש א"ש דכיון דהי' יכול לכתוש רגבים מאתמול ולא הי' עובר משום חרישה שוב על הכתישה שפיר חייב משא"כ על החרישה שפיר פריך דכל דלא אפשר לכסות בלתי חרישה שוב לא הי' יכול לעשות מאתמול ודו"ק היטב הנה אף שניתן להאמר אבל מ"מ פשטת הענין תמוה מאד וע"כ דברי השטמ"ק צע"ג לפע"ד ואי תימא דהרי אמר רב' שחט צפור מעיו"ט לא יכסנו ביו"ט משמע דאם שחט ביו"ט מותר לכסות ולא אמרינן דהי' אפשר מאתמול ומיהו אין קושיא דבאמת מיירי בעפר תחוח ובדקר נעוץ ואפ"ה כל שאפשר מאתמול לא שרי ביו"ט וא"כ אין ראיה במקום שאפשר לקיים מאתמול אם לא דחי העשה דלפי המסקנא באמת הו"ל עשה ול"ת ולא דחי אבל עכ"פ קשה מה שהקשיתי:

והנה כבר הבאתי קושית הקדמונים דאמאי לא יהי' מותר לשחוט דכעת אינו עושה כלום ואף דאח"כ צריך לכסות מ"מ כל ששחט מותר לכסות כשיש לו דקר נעוץ וכתבו כיון דודאי שיצטרך לכסות שוב לא שרינן וכעת ראיתי דבשטמ"ק הקשה כיון דאתי עשה ודחי ל"ת למה לי דקר נעוץ ישחוט דהא בשעת שחיטה לאו מידי קעביד ובתר שחיטה יחפור ויכסה ודברי הרשב"א לא זכיתי להבינם דלמה לו להקשות דבשעת שחיטה לאו מידי קעביד ת"ל דהעשה דחי הל"ת ול"ל דבר נעוץ אמנם נראה דכוונתו דבאמת כל שלא שחט לא נתחייב בעשה דכיסוי ולכך הקשה דעכ"פ בעת השחיטה לא קעביד מידי דאוכל נפש מותר לשחוט ואח"כ שוב עשה דוחה ל"ת וע"ז חידש הרשב"א כיון דיודע שבודאי יצטרך לדחות אח"כ העשה את הל"ת הו"ל כמדח' תיכף והביא ע"ז המחלוקת באשתפיך חמימי ע"ש ולפמ"ש אין ראיה מחמימי וכמ"ש דכאן בודאי יצטרך לדחות. והנה לכאורה ק"ל בהא דכוי אין שוחטין ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ולמה לא נעשה תקנה דיוכל לשחוט אח"כ עליו עוף דאז ודאי דעתו עליו והרי שחט מאה חיות ועופות כיסוי אחד לכלם וא"ל דמיירי דאין לו עוד עוף או חיה דז"א דאכתי יקשה אמאי לא ישחוט עכ"פ כעת דלא עביד מידי וא"ל דהא יצטרך לכסות ביו"ט דז"א דשמא אז יזדמן לו עופות לשחוט וישחטם במקום הזה ואז שוב יוכל לדחות ונימא הואיל ואי מקלעי והנה בהא דאמרו שם דרבה ור"י נחלקו דרבה ס"ל דאי איכא עפר למטה אין אי לא לא חיישינן דלמא ממלך ולא שחיט ושאלני אחד מהתלמידים דלפי מה שנראה ר"פ כיסוי הדם מה דצריך עפר למטה אינו רק ראוי לעפר בעינן כל הראוי לבילה וע"ש בתוס' דמחלקו בין עפר למטה ובין עפר למעלה דלמטה אמרינן כל שראוי לעפר אינו מעכב ולפ"ז כאן דראוי לעפר רק דחיישינן דלמא ממלך ולא שחיט הו"ל כמ"ש הב"ח באו"ח סי' ל"ב שאם נטף שעוה בשבת על הס"ת אמרינן כל הראוי לבילה ומשום דאריה דאיסורא הוא דרביע עליו וה"ה כאן למה לי עפר למטה הא עכ"פ ראוי לעפר רק דיש חשש שמא ממליך ולא שחיט אינו רק אריה דאיסורא דרביע עלה ואני אמרתי ולטעמיך הא לשיטת המ"ב סי' ס"ב בדרבנן אף ראוי לבילה א"צ וכאן אינו רק חשש דרבנן מיהו יש לדחות דעכ"פ העפר למטה הוא מה"ת אך גוף קושיתו לק"מ דדוקא בדיעבד שרינן כל שראוי לבילה ודוקא הך דהב"ח דהס"ת כבר הוא לפנינו וכבר קראו בו ומצאו בו נטיפה או שאין ס"ת אחר וצריך לקרות בו שייך לומר כל הראוי לבילה אבל שם הוא צריך לשחוט ובא למלך כיצד יעשה א"א להתיר לו לשחוט בלי עפר למטה דא"כ בטלת כל ענין עפר למטה וז"ב ופשוט:

והנה עוד שאל בהא דפריך בדף ח' אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וכו' אבל הכא בעידנא דכתש לא עבד מצוה ומשני בהדי דכתיש קא מכסה וע"ז הקשה דעל עפר למטה ל"ש זאת וזה ודאי לא הוה בעידנא ולזה חידש דבכה"ג שוב אמרינן כל הראוי לבילה ואף דארי' דאיסורא רביע עלה וכמ"ש הב"ח והשבתי דא"צ לזה דהנה באמת צ"ב הא דפריך דלא הוה בעידנא והא עכ"פ הוה אתחלתא דמצוה וכמ"ש הרנב"ר הובא בנימוק"י פ"ב דב"מ גבי עשה דהשבת אבדה במקום טומאה וכבר האריכו בזה האחרונים אמנם י"ל דכל דאפשר לכתוש בעת דמכסי א"כ שוב בעינן בעידנא וע"כ לא שרינן באתחלתא דמצוה אף דלא הוה בעידנא במה דלא הוה אפשר לעבור בעידנא דקיים לעשה וכמו התם דצריך לילך למקום הטומאה והאבדה מונחת באמצע החצר אבל כאן כיון דיכול לכסויי בהדי דכתש שוב בעינן שיהי' בעידנא וזהו דמשני הש"ס בהדי דקא כתיש מכסי והיינו אה"נ שצריך לעשות כך ולפ"ז עפר שלמטה שע"כ מוכרח לעשות מקודם שוב לא בעינן בעידנא. והנה בהא דאמר גבי כוי דספק ה"א נשחטי' ולא לכסייה קמ"ל ופירשתי דכיון דלשיטת הרמב"ם כל הספיקות בדלא אתחזיק איסור אינו רק מדרבנן וא"כ שוב א"צ כיסוי מה"ת רק מדרבנן ושוב אסור לכסייה דע"ז אתחזיק איסור יו"ט מה"ת וכבר כתבו התוס' שם גבי גומא דאף דמשאצל"ג אסור מדרבנן משום שמחת יו"ט שרי וה"ה כאן אך לפ"ז קשה דא"כ למה באמת יאסור לשחוט והנראה בזה דבאמת ל"ש סברת ממנעי משמחת יו"ט כל דלא הי' דעתי' מאתמול א"כ מסתמא הכין על יו"ט שאר דברים וא"כ לא ממנע משמחת יו"ט וסברא זו מצאתי בישע"י לדו"ז הגאון ז"ל סי' תצ"ג לענין דשיל"מ ומה שכתבו התוס' דמשום שמחת יו"ט מותר היינו שם שיש לו דקר נעוץ וא"כ הי' דעתו מאתמול עלויה ושוב שייך שמחת יו"ט אבל כאן דלא הי' לו דקר נעוץ ולא אפר כירה א"כ באמת אסור ול"ש שמחת יו"ט ובזה י"ל דזה שאמר דאין דעתו על ספק וקשה מה בכך הא אינו רק איסור דרבנן ומותר משום שמחת יו"ט ולפמ"ש א"ש כיון דלא הי' דעתי' עליו מאתמול ל"ש שמחת יו"ט והנה הא דפריך על ר"י מכוי ולא פריך על הברייתא דמכניס לגינתו ולחורבתו ובשלמא לפמ"ש התוס' בתירוץ הראשון דבברייתא אינו מבואר רק במכניס הרבה עפר א"כ י"ל דאין דרך להכניס הרבה אבל לתירוץ השני דלכסות מותר בכל גווני קשה מיהו י"ל דכוי אסור דאינו מקרי צרכיו אבל לר"י דאמר כל צרכיו אף כוי בכלל וכמ"ש התוס' בסוגיין ודו"ק ומה דלא פריך על ר"י ממשנתינו דלמה לי דקר נעוץ הא יכול לכסות בעפר י"ל דבמשנה דמיירי בבא למלך כיצד יעשה כדאמרו בדף ז' א"כ בודאי מיירי שלא הכניס עפר אבל כוי דתנן סתם לא משמע לי' דמיירי באין לו עד שדחה לי' דמיירי באין לו ודו"ק. ומדי דברי בענין עשה דוחה ל"ת אזכיר דבר תימה במה שלמדתי בנזיר דף נ"ח האמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ופירש"י כגון גדילים תעשה לך ול"ת לא תלבש שעטנז לקיים את שניהם דלטלית של צמר ציצית של צמר ולטלית של פשתן ציצית של פשתן עכ"ל והיא תימה רבה דהא בעי תכלת וא"כ בטלית של פשתן עשה דוחה דתכלת עמרא הוא וגם בטלית של צמר מותר ציצית של פשתן כמבואר בתוס' כתובות דף מ"ם ד"ה כגון ע"ש והיאך אפשר לומר דבציצית אינו דוחה והא עיקר הקרא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית ומה דאמרו במנחות דף מ"ם כיון דאפשר במינן כדר"ל עתוס' כתובות שם ובמנחות שם ד"ה כיון אבל זה ודאי דכלאים בציצית עשה דוחה ל"ת והיא תימה גדולה וצ"ע כי באורח מישור לא התעורר בזה:

והנה התוס' בפסחים מ"ז ד"ה כתישה הקשו דיו"ט הוי עשה ל"ת והנה הריב"א בתוס' חולין דף קמ"א כתב דהל"ת עכ"פ דוחה ולא נשאר רק עשה ואינו לוקה ע"ש והקשה אותי החריף מוה' אברהם נכד דו"ז בעל ים התלמוד דהא הרשב"א בשבת דף כ"ד כתב דאף דיכול להניח הדם עד הלילה ולכסות מ"מ לא מקרי אפשר לקיים שניהם דכעת ביו"ט א"א לקיים שניהם ע"ש ולפ"ז זהו אם הי' דוחה לגמרי אבל כיון דנשאר עשה ואין עשה דוחה עשה שוב גם הל"ת לא דחי דהא כעת א"א לקיים אף שידחה הל"ת ובכה"ג מהראוי דלא דחי דהא אפשר לקיים שניהם ולהניח עד הלילה ויפה הקשה והנלפע"ד דהנה בלא"ה תימה מאי ענין הואיל לכאן דהא כל ענין הואיל הוא רק שיהי' בזה א"נ ומכ"ש לפמ"ש בט"א בא"מ חגיגה ח"י דענין הואיל כאן הוא רק מתורת מתוך והרי כאן מותר לאכול אף שלא יכסה וע' מג"א סי' תצ"ח ס"ק ל"ט א"כ למה יעשה איסור הא בלא"ה יהי' א"נ והכיסוי אינו מתקן לא"נ והוא תימה לפע"ד אמנם נראה דבאמת בלא"ה צ"ב סברת הריב"א דהא הוי מה"ב כמ"ש הנו"ב סוף מהדו"ק אך נראה דהכי כוונת הריב"א כיון דזה כבר חרש ועבר על עשה ול"ת ואם יכסה בו ד"צ עכ"פ יעשה בו צ"ק א"כ כל שכבר עבר ועשה החרישה מוטב שנאמר לו שיכסה ויהי' עכ"פ צ"ק בזה ולא יעבור כ"כ על ל"ת ויהי' כן ל"ת הנתל"ע שיוכל קצת לתקן הל"ת ובזה לפע"ד מודו כ"ע דיכסה אף שיהי' מה"ב וז"ב ול"ק כל הקושיות על הריב"א ובזה מיושב גם קושית השה"מ פ"ג מנדרים מה שהקשה על הריב"א מב"מ דף ל"ב ומכמה מקומות ודו"ק וגם קושית התוס' בחולין שם מיושב בזה ודו"ק:

והנה הרשב"ם כתב דהוי משאצל"ג והתוס' הקשו עליו דדוקא בבית מקלקל הוא ולא בשדה ובארעא דיליה וטרם יהי' כל שיח אבאר דברי התוס' דלכאורה תמוה דבחגיגה דף יו"ד שרמזו שם מבואר להיפך דלר"ש דס"ל משאצל"ג פטור אף במתקן פטור רק לר"י בעי שיהי' מקלקל וצ"ל דהתוס' שכתבו וקשה לר"י אין כוונתם לר"י בעל התוס' רק דלד' יהודה התנא קשה מיהו ג"ז לא יתכן דא"כ גם בארעא דחברי' חייב לר"י דס"ל מלשאצל"ג חייב ועיין שבת ק"ג ובתוס' שם ד"ה בארעא דחברי' וצ"ל דס"ל להתוס' דבמקלקל גם משאצל"ג גם ר"י מודה וז"ש כדמוכח פ"ק דחגיגה והיינו גם ר"י מודה במקלקל ובמשאצל"ג אמנם עדיין קשה דלפע"ד נראה דאף דמשאצל"ג פטור לר"ש וכן לר"י במקלקל ובמלשאצל"ג זה דוקא על ל"ת דאינו עובר דאין שם מלאכה ע"ז וכדאמרו בחגיגה שם דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל מ"מ העשה דשביתה לא קיים דהרי לא שבת וא"כ נשאר העשה וצ"ל דגם הרשב"ם ס"ל כפי' הריב"א דקושית הש"ס דלמה ילקה דעכ"פ הל"ת אינו. ובזה מיושב מה שקשה לשיטת הריב"א מאי פריך וכתישה ביו"ט מי שרי ולפמ"ש הריב"א דעכ"פ הל"ת דוחה שוב אינו לוקה ועיין פ"י ולפמ"ש א"ש דדוקא במה שעבר כבר וחרש ע"ז שפיר פריך דחזי לכד"צ דעכ"פ יתקן קצת הלאו אבל על הכתישה שצריך לעבור על עשה ול"ת זה לא אמרינן דיעבור דהא באמת יש העשה ול"ת:

והנה לישב קושית התוס' על הרשב"ם נלפע"ד דלפמ"ש התוס' בשבת ק"ו ד"ה חוץ דבעינן לר"י שהתיקון יבא באותו שעה שמקלקל והקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דחייב אף שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום דהקלקול גורם תיקונן יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שא"י לעשות התיקון אלא ע"י קלקול לפ"ז בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דבאמת הוא מקלקל כעת רק שבשעה שמקלקל בא לו התיקון אח"כ לבסוף יותר וא"א לתקן בלי הקלקול לפ"ז כיון דבאמת הוי משאצל"ג רק לר"י מלשאצל"ג חייב אם אינו מקלקל לפ"ז זה דוקא בעלמא שהתיקון בא תיכף א"כ הוה מלאכה גמורה אבל כאן הוא צריך לעפר לכסות ובזה לא עשה שום איסור ובגומא הוי משאצל"ג ומקלקל רק שאח"כ יתוקן בזה גם לר"י פטור דבהמלאכה שעושה איסור הוא מלשאצל"ג ובכה"ג גם ר"י מודה דאף שהקלקול רב על התיקון כיון דבשעת עשיית המלאכה הוא מלשאצל"ג ומקלקל פטור. ובלא"ה נראה כיון דמלשאצל"ג דפוטר ר"ש הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה או חכמים עכ"פ ועין תוס' שבת דף מ"ב ד"ה אפילו דבמ"ש ימתקו דברי התוס' היטב ולפ"ז כיון דכבר עבר ועשה החרישה א"כ אם נימא דיכסה שוב יהיה משאצל"ג ועכ"פ לא יהי' מלאכה גמורה ודו"ק היטב ולכך אם יצטרך לכתוש ויעבור על עשה ול"ת דכתישה זה ודאי אסור לו לעשות. עוד נראה דכיון דהי' כאן כלאים בכרם וגם מוקדשין ועכ"פ אסור להנות ממנו א"כ שוב לא הוי תיקון דהרי אסור להנות מזה א"כ שוב הו"ל מקלקל ומשאצל"ג דגם ר"י מודה דפטור ובמ"ש יתישב היטב קושית דו"ז הגאון בישוע"י סי' תפ"ה באו"ח ובנו אחריו סי' תצ"ח בהא דאמרו במכות דף כ"ג וליתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני דמושבע ועומד מהר סיני ופריך וליתני שבועה שלא אחרוש בחול וביו"ט והיינו דחל בכולל וע"ז הקשה דגם בנשבע על יו"ט לבד ג"כ חל בכולל דהרי בשדה שאינה מתונתא חזי לכד"צ א"כ חל בכולל גם המתונתא ולפמ"ש א"ש דבאמת לכתחלה שיחרוש זה אסור דבאמת הוא עשה ול"ת רק דאם עבר וחרש אמרינן לי' שיכסה כדי שיקל באיסורו וכמ"ש בין לשיטת הריב"א ובין לשיטת הרשב"ם אבל השבועה א"א לחול דהא אסור לו לחרוש אף לכסות דם ציפור ודו"ק היטב:

והנה הר"ת כתב דקושית הש"ס הוא מחרישה דכלאים דליכא אלא לאו גרידא וכגון שאם הי' הולך ומבקש עפר אחר הי' הדם נבלע בקרקע וע"ז הקשה החריף הנ"ל דמאי קושיא הא משכחת לה בכגון שלא יהי' הדם נבלע בקרקע ולא ידחה ולק"מ כמ"ש התוס' ד"ה אחרישה ועיקר קושית הש"ס דהיאך קתני סתמא דחייב הא משכחת דיהי' חזי לכיסוי ד"צ אמנם גוף דברי התוס' לכאורה תמוהים דא"כ בכל כלאים דעלמא לא ילקה דחזי לכיסוי דם ציפור וכבר העיר בזה בסי' תצ"ח בתשובת בנו אבל ל"ק דבאמת באיסורים דעלמא ל"ש הואיל ואטו אם יוכל לעשות איזה דבר היתר יהי' מותר לו לעשות באיסור ע"י הואיל וז"א רק כאן ביו"ט דהתורה התירה א"נ וניהי דכאן הוי עשה ול"ת מ"מ עכ"פ יותר טוב שיעשה בזה איזה צורך ליו"ט ולא יהי' כ"כ האיסור חמור ולזה שייך הואיל למפטר גם בכלאים ומה שהקשה החריף הנ"ל לפמ"ש התוס' דהואיל ל"ש לא אמרינן א"כ ג"כ עכ"פ ל"ש שיעבור על ל"ת ול"ש הואיל ולפענ"ד לפמ"ש לעיל בכוונת הריב"א א"ש וגם לפמ"ש הט"א בחגיגה הנ"ל מתורת מתוך ג"כ א"ש ודו"ק כי קצרתי כדרך שמקצרין בחוה"מ. וראיתי להפ"י שהקשה בהא דאמרו יבא עשה וידחה ל"ת הא אפשר לקיים שניהם ויכסה בלילה ובמחכ"ת לא ראה דברי הרשב"א דזה לא מקרי אפשר לקיים שניהם וגם מה שהאריך הפ"י דעשה דוחה ל"ת מ"מ יש איסור אף שנסתייע מלשון רש"י באמת אני הרגשתי בזה וישבתי דברי רש"י דבאמת הוה עשה ע"י פשיעה כמ"ש אחרונים אך כיון דעפ"י הרוב ל"צ כתישה שוב לא הוה פשיעה כ"כ ודו"ק שזה מכוון בלשון רש"י. והנה בהא דאמרו והוא שיש לו דקר נעוץ נתקשיתי א"כ מה לשון שיחפור בדקר ויכסה ואמרתי דמזה ראיה למ"ש הב"י סי' תצ"ח דאף שיש כמה דקירות מ"מ מותר והב"י לא מצא סייעתא לזה ולפע"ד הדבר מבואר כמ"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף