שואל ומשיב/ב/א/מב

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן מב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לעלם משכיל מ"ש בדברי הט"ז יו"ד סי' ח"י ס"ק ח' במה שחולק על הלבוש ובקשת להעתיק לך מה שאמרתי בזה בהיותך במחיצתי כי הוטב בעיניך הנה לעשות רצונך חפצתי ואמרתי להודיעך ואולי יתחדש עוד דברים אשר לא שמעת בעת ההוא הנה במ"ש הט"ז דפטור כיון דספק הוא אין להוציא ממון והביא מב"ק דף צ"ח גבי מגרמתא דרב וגם ל"ש גורם היזק דאינו רק גרמא דלא ברי היזיקא הנה לפע"ד נראה דבר חדש דהרי הכנה"ג חו"מ סי' ס"ה בדיני קים לי הקשה בשם מהר"י בסאן דאמאי אמרינן ספק ממונא לקולא הא הו"ל ספק איסור דאם הוה גזל הו"ל ספק איסור וכתב דהא גם להיפך יש ספק גזל ע"ש ולפ"ז כאן דהוה ספק טריפה א"כ עכ"פ אסור לאכול וגרם לו היזק א"כ אף דהוא רק גרמא עכ"פ לצי"ש חייב כל גרמא בניזקין ועיין ב"ק דף נ"ו דבכל הני דפטור בדיני אדם עכ"פ לצי"ש חייב וה"ה בגרמא ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הריב"ש דבכל מקום דחייב לצי"ש אי תפס לא מפקינן מיניה א"כ הוא יכול ליקח משום דחייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה וז"ב. ובזה ממילא מיושב הקושיא מהך מגרמתא דשם באמת רב פסק כר"י בר"י דכשר ורק בשביל דהאי גברא הוא ע"ה הי' לו להחמיר בשבילו וכמ"ש התוס' ולפ"ז לצאת י"ש בודאי פטור דבאמת הטבח טוען קים לי כר"י בר"י וכשר ואף דהי' לו להחמיר בשבילו אבל לצאת י"ש בודאי פטור דאם באמת הלכה כר"י בר"י לא עשה לו כלום וא"כ שוב הו"ל ספק ממונא לקולא דאם הלכה כר"י בר"י שוב כשר לגמרי ופטור אף לצי"ש ואף אם נימא דמספקא לי' אי הלכה כר"י בר"י וכתירוץ השני של התוס' ג"כ א"ש דהרי בשו"ת בית יעקב סי' סמ"ך כתב דאם סבור שחייב בד"א ונתן לו ואח"כ נודע לו שפטור בד"א רק לצי"ש צריך להחזיר לו דהוה נתינה בטעות ובתשובה הארכתי בדבריו וישבתי קושית הקצה"ח סי' ע"ה עליו ולפ"ז כאן דאם הלכה כר"י בר"י והוא ישלם לו בשביל דספק לו שמא הלכה כרבנן שוב הו"ל נתינה בטעות דסבור שחייב בד"א ונודע לו שאינו חייב א"כ ממילא גם לחברו הו"ל ספק איסור דל"ש לומר שחברו לקחו בשביל דעכ"פ לצי"ש חייב דז"א דהוה חשב דחייב בד"א ואלו ידע שאין הלכה כרבנן לא היה נותן לו ומעתה זה שייך שם דמספקא ליה הלכה כמאן (ומ"ש לו שם דמנעך מספק גזילה והיינו דלגבי דספק ודאי מקרי ספק גזילה דהו"ל ספק איסור) אבל בנסתפק אם שחט בסכין פגום א"כ עכ"פ גרם לו היזק ושפיר חייב לצאת י"ש עכ"פ דבד"א פטור ורק לצאת ידי שמים חייב ודו"ק:

והנה הנקה"כ כתב דהו"ל מזיק בידים ששוחט בסכין פגומה ודבריו אינם מובנים דהא ספק הוא שמא לא נפגם ואינו ברי היזיקא ועיין באחרונים ולפע"ד נראה דהנה הרמב"ן בדיני דגרמי הקשה דאמאי טבח שאינו אומן שקלקל בשחיטה חייב הא הו"ל היזק שאינו ניכר וכתב דעכ"פ ניכר שתחלה חי היה ועכשיו הוא מת לפנינו וכל שלא שחטה שוב הו"ל היזק ניכר וביאור הדבר דכל שקלקל ולא שחטה הו"ל כנוחרה ועשה היזק ניכר ולפ"ז שפיר כתב הש"ך דבאמת גם כאן הצד הספק שמא שחט בסכין פגום שוב הו"ל היזק בידים דחשוב כאלו נחרה דאל"כ בלא"ה פטור דהו"ל היזק שאינו ניכר ולפ"ז י"ל דבמגרמתא שם דעכ"פ נחירה ודאי לא הוה דבאמת ס"ל דכשר רק שהיו לו להחמיר לע"ה שוב הו"ל היזק שאינו ניכר דפטור ודו"ק. והנה לכאורה נראה ראיה להט"ז מהא דאמרו בב"ק שם זיל אייתי ראיה דמומחית לתרנגול' את ופטור אתה וצ"ב הא אכתי אין ראיה מזה דמומחה לשאר דברים ולמה לו להכניס עצמו בספק והו"ל להתחייב וע"כ כיון דהוא אומר שהוא מומחה לא מקרי מזיק אך באמת אין ראיה מזה ואדרבא משם משמע קצת להיפך דהרי צ"ב למה נקט דוקא תרנגולים וע"כ צ"ל דמשם ראיה למ"ש המהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' והובא בש"ך יוד סי' א' ס"ק ה' דהמנהג להתחיל בתרנגולים וברש"ל ביאר הטעם משום שקשה מאד לזהר בתרנגולים משום חשש שמוטה א"כ לכך אמר אייתי ראיה דמומחה לתרנגולים את ואפטרך והתימה על הרש"ל שלא הביא ראי' מב"ק הנ"ל ועכ"פ כיון שהוא מומחה לתרנגולים ממילא הוא מומחה לכל ודו"ק שוב ראיתי בשטה מקובצת שכתב בשם המאירי די"א אם מומחה לתרנגולים מומחה אף לשורים והוא חולק ע"ז ולפמ"ש ע"כ משום דהוה מומחה לכל וכמ"ש הרש"ל וצ"ע על הרש"ל שלא הרגיש בראיה זו וכדברי הקדמונים ודו"ק שוב מצאתי ביש"ש בב"ק פ' הגוזל קמא סי' שכ"ג שהרגיש בראיה זו ע"ש ושמחתי מאוד שזכיתי לכוין סברת סבא קדישא אא"ז הרש"ל ז"ל. ומדי דברי זכור אזכור מ"ש הפ"י בחידושיו לב"ק שם דטבח בשכר חייב אף באונסין כיון דקיבל לעשות השחיטה כהוגן אף שאירע לו אונס חייב ע"ש ודבריו תמוהים דניהו דע"י קבלת השכר נעשה ש"ש מ"מ הוא לא קיבל על עצמו רק ענין ש"ש דהי' כעין גניבה ואבידה אבל לא קיבל על עצמו אם יארע לו אונס שיקרה לו בשחיטה וז"ב ופשוט ומוכרח בכל הסוגיא ועיין בסי' ש"ו בש"ך והנה בשמ"ח סי' י"ח ס"ק כ"ד כתב דשומר חייב אף בדבר שאין ברי היזיקא וגם אף בהיזק שאינו ניכר חייב דהו"ל כפשיעה דאיבעיא ליה לעיין ע"ש שרפיא בידו זאת אי שומר חייב אף בהיזק שאינו ניכר וכ"כ בים התלמוד דף צ"ט ותמהני מדוע לא זכר שר דברי התוס' ב"ק דף מ"ה ד"ה השתא הקשו על רש"י וז"ל וקשה לפירושו דאם זה ההיזק לא הוה היזק ניכר אפילו אתפסי' בידי' לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו ב"ד מאיליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשמרו שלא יבא לידי כך הרי דאם אינו היזק ניכר אף שומר פטור והמלמ"ל פ"ג מגזילה תמה על דברת התוס' ודעתו דכל שעשה בידים אף בהיזק שאינו ניכר חייב דא"י לומר הש"ל ע"ש אבל לא שיתחייב בשומר בהיזק שאינו ניכר וא"כ כל שצוהו לשחוט וההיזק הוא שאינו ניכר ל"ש לחייבו והנה התוס' ב"ק דף נ"ו ד"ה פשיטא כתבו דיש דברים שהשומר חייב יותר מגזלן וכגון כחשא דהדרא ופירות שהרקיבו מקצתן דהגזלן פטור דיכול לומר הש"ל דלא קנאו בשינוי ופטור אף בפשיעה דלא קנאו ויכול לומר הש"ל אבל שומר חייב על פשיעתו שאין השומר קונה בשינוי ע"ש ולכאורה משמע בדבריהם דהשומר חייב אף בהיזק שאינו ניכר ומ"ש התוס' דאין השומר קונה בשינוי לפע"ד כוונתם להוכיח דע"כ בכחשה דלא הדרא דחייב לא מתורת דקנהו בשינוי וא"י לומר הש"ל דהרי שומר אין קונה בשינוי וע"כ דהוא משום דקבל עליו שמירה וחייב בפשיעה וה"ה בזה עכ"פ לכאורה משמע כהתב"ש אך נראה דע"כ לא כתבו התוס' דבשומר א"י לומר הש"ל וחייב אף בכחשא דלא הדרא דוקא במקום שאם עשה בידים הי' חייב על שפשע ועשה היזק ה"ה בהיזק שאינו ניכר אבל אם נימא דגם בידים אם עשה פטור בהיזק שאינו ניכר וכמ"ש התוס' בב"ק מ"ה א"כ מכ"ש בבא ממילא דפטור אף בשומר וכן ראיתי בשיטה מקובצת שם בהדיא דכתבו דכיון שאין הקלקול ניכר לא קיבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם היה עושה בידים וכיון שאם הי' עושהו בידים פטור דהיזק שאינו ניכר הוא גם עכשיו שהוא שומר ובא בפשיעתו הוא פטור ע"ש וכיון דשם דקאי התב"ש בדברי הרמב"ן והרש"ל שהקשו דטבח שקלקל הוה היזק שא"נ א"כ פטור אף בעשה בידים ממילא גם שומר פטור ואולי יש לדחוק דמ"מ כיון דהוא תרתי לריעותא דהוא שומר וגם עשה היזק בידים דחייב וע"כ לא הקשה הרמב"ן דהוה היזק שאינו ניכר רק שטרפו ע"י שהייתו דהו"ל היזק שאינו ניכר ולא עשה בידים רק במה ששהה ולא עשה משא"כ בהך דמגרמתא דעשה בידים כ"ז כתבתי להצדיק דברי התב"ש אך לדינא נראה לפע"ד ברור דגם שומר אינו חייב בהיזק שא"נ ועיין מהרש"ל שחידש דבשומר א"י לומר הש"ל והש"ך בסי' שס"ג חולק עליו וכבר הארכתי בזה בתשובה לק' ניקולשפורג ועוד בשאר תשובות בענין זה ואכ"מ כעת:

והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו בבכורות דף כ"ח ובסנהדרין דף ל"ג מעשה בפרה שניטלה האם שלה ובא מעשה לפני ר"ט והאכילה לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזיר יוצאת ממצרים אא"כ ניטל האם שלה וקשה להס"ד דלא ידע מהמשנה דניטל האם כשרה למה אמר הלכה חמורך טרפון ודלמא ספק טריפה הוה וא"כ יוכל לחיות יב"ח ותחיה ולכך הוציאוהו ממצרים פרה וחזירה ומ"מ הוא לא נתחייב דדלמא טריפה היא ולא תחיה ואין להוציא ממון מספק לשיטת הט"ז וע"כ כמ"ש הנקה"כ דכל שמזיק בידים חייב דלמה לך להכניס עצמך בספק וא"כ כאן שהאכיל טריפות בידים לכלבים וא"כ שפיר נתחייב הן אמת דבלא"ה קשה דלמא באמת טריפה הוא ואף דא"י לחיות י"ב חדשים הא טריפה גמורה אף שחיות יב"ח מ"מ טריפה היא כמבואר ברשב"א סי' צ"ח וכן קי"ל בסי' כ"ז ומצאתי בב"ח שהקשה כן בתשובותיו הישנות סי' ק"ג אבל זה אינו קושיא לפע"ד דכיון דטריפה אינה חיה יב"ח ומה שחיה הוא בנס ולשיטת המהרש"ל מיעוטא דמיעוטא הוא דחיין אבל רוב אינן חיות פשיטא דאין דרך התגרים לקנות פרה וחזירה כזו שמתנוונות והולכות בודאי עפ"י רוב ולמה ישליך מעותיו על הספק וגם למה יקנו כזאת ממצרים וע"כ מפני שהיו טובות ופשיטא דכל שהיא טריפה דאינה משבחת ולא עדיפי משאר פרה וחזירה שבעולם אבל לפמ"ש דספק טריפה הן קשה דא"כ יוכל להיות שיחיו יב"ח ויהיו כשרות ועכ"פ אינו ברור שתתנוונה והולכת וא"כ ע"ז מכניסים עצמם הקונים לבית הספק ור"ט שפיר האכילה לכלבים דהא ספק טריפה הוא ומיירי שאחר שחיטה נשאל לו וא"כ לא היו מקום לברר הספק עוד ולכך האכילה מספק לכלבים וע"כ כמ"ש הנקה"כ דעכ"פ לא היו לו להכניס עצמו לבית הספק הן אמת דגם לש"ך קשה דר"ט שהורה הדין א"כ אין עליו חטא במה שבירר הוראתו כיון דהיו בעיניו ספק טריפה וא"כ לכך האכילה לכלבים וא"כ אין ראיה מזה והנראה בזה דבאמת הב"ח הקשה שם דהכי לא ידע ר"ט מהמשנה שהי' מקובל בידם אף קודם ששנאה רבי דניטלה האם כשרה והנה בראשית ההשקפה חשבתי דאולי חלק ר"ט בין ניטל מתחלת ברייתו דהיינו נבראת חסירה דלא כאמרי לה ובזה בודאי כשרה ובניטלה בידים או מחמת חולי הוא דמטריף ר"ט ומצאתי בכו"פ סי' מ"ה שכ"כ ונהניתי עד מאד דכן מבואר בסי' מ"ד לבאר לחלק כן ולפ"ז י"ל דהמעשה היו שנמצא נטילת האם אבל לא נודע אם נבראת חסירה או שנטלה אח"כ ולפ"ז הא שם הי' פרה ופרה בת שתים או בת שלש כדנחלקו במס' פרה ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ע"ז שדייק כן על לשון הח"ץ בהגהת שחיטת מהרי"ו וא"כ מכ"ש שיש לדייק כן בלשון המשנה ולפ"ז אף שנסתפק הא עכ"פ הי' בבהמה חזקת כשרות משנולדה דאם הי' כן משנולדה שוב חיתה יב"ח וספק טריפות כשר כשחיתה יב"ח וא"כ ע"כ דבשעה שנולדה היה לה חזקת כשרות וכבר נתברר החזקת כשרות ורק שהספק שמא נולד אח"כ וכיון שאין הספק בשחיטה עצמה רק ספק טריפות בפ"ע וא"כ שוב חייב מספק דיש לאוקמא על חזקת כשרות וחייב לשלם מספק אברא דצ"ב כיון דסבר ר"ט לחלק בין ניטל בתחלת יצירתו לניטל אח"כ ומה"ט לא טעה בדבר משנה כמ"ש וכ"כ בכו"פ וא"כ קשה היאך פריך בסנהדרין ולימא ליה טועה בדבר משנה אתה והא אינו טועה בדבר משנה אמנם אחר העיון הדבר נכון דבאמת במשנה סתמא קתני ניטל ל"ש ניטל מתחלת ברייתו ול"ש ניטל אח"כ אלא שר"ט למאי דמשמע ליה דטריפה הוא הוה מחלק לעצמו כן אבל אחרי כי גילו לו החכמים שכשר הוא והעידו בשם תודוס הרופא א"כ ממילא הוא בכלל המשנה דניטלה האם דכשרה ואני תמה על זקני הב"ח ומותבינא תיובתא כלפי סנאה דלאחר שנקבל כל הדוחקים דהמעשה של ר"ט הוה בנחתך מקצת האם ונחתך גרע מניטל ע"ש שהאריך במחכת"ה בדוחקים עצומים עכ"פ היאך אמרו והא הוה טעה בדבר משנה דהא המשנה מיירי בניטל ולא בנחתך ואף אם נימא דמצד הסברא אין לחלק עכ"פ לא מקרי טעה בדבר משנה שיהי' חוזר הדין וזה תימה רב' לפע"ד על שיטת הב"ח ודו"ק היטב:

והנה לכאורה הוה נ"ל דבר חדש דכיון דספק הוא אי חייב בנזקין אי לא הוה ספק ניזקין להחמיר כמ"ש בשטה מקובצת ב"ק דף ב' ע"ש גבי אימא כלה מועדת היא שכתב דספק ניזקין הוה כספק איסור ולפ"ז גם בהך דט"ז יש לחייבו דספק נזיקין ל"ש המע"ה הן אמת דדברי השיטה תמוהין כמ"ש בתשובה אחרת דבכמה מקומות בש"ס לא משמע כן ולפע"ד יש מקום לומר הטעם דמחמירין בספק נזיקין דהנה כבר נודע דברי מהר"י בסאן דכל ספק ממון לכאורה הו"ל ספק גזל לזה שבא להוציא ולפ"ז בספק נזיקין א"כ כיון דעכ"פ זה חסר ניהו דהוה ספק אם יש לו דין תם או מועד אבל עכ"פ זה נחסר למה לא יהיה ספק איסור דעכ"פ איסור עשה דאזיקה ועיין ב"ב דף כ"ו וז"ב לפע"ד וא"כ גם בזה כיון דעכ"פ אזקיה מספק א"כ שוב הו"ל ספק גזל וגם בנדון של הט"ז הוא ג"כ כן ול"ד להך דמגרמתא דלהטבח לא היה שום ספק דהוא ס"ל כר"י בר"י רק דרב נסתפק בזה וא"כ הוא לא עשה לו שום נזק אברא דגוף דברי השיטה תמוהים דמ"ש דהו"ל ספק והמע"ה והא שם דהוה ספק בדין אם במחוברת כלו מועדת או תמה א"כ בספק בדין כבר הורנו במלמ"ל פ"ז מעדות ה"ז דל"ש חזקת הגוף וכדומה דאטו בשביל חזקת הגוף נשתנה הדין דהפעולה כבר נעשית ובתשובה הארכתי בביאור דבריו ובזה י"ל גם בהך דט"ז ובמה שהקשיתי לעיל מהך מעשה דר"ט דכל דהוה ספק בדין ל"ש חזקה אך נראה דכיון דהמע"ה הוא מטעם דחזקת ממון אלים טובא ובעי דבר ברור או ראיה להוציא ועיין תה"ד סי' ר"ז וא"כ ל"ש בזה ספקא דדינא דאנן ראיה בעינן ולא ספק דדינא דעכ"פ ספק מקרי ואנן דבר ברור בעינן וז"ב לפע"ד וראה זה חדש הוא אברא דלפ"ז גם מ"ש לעיל דא"א לומר דהוה ספק דא"כ נוקי בחזקת כשרות שהיו לו והא חזקת ממון אלים מחזקת הגוף אך נראה דעיקר אנו דנין על הסיבה ולא על המסתעף ממנו כמ"ש הריטב"א בערובין דף ל"ו בשם הר"ר שניאור ע"ש וא"כ ניהו דאח"כ יסתעף חזקת ממון הא הממון בא בשביל שהטריף שלא כדין וא"כ אנו צריכין לדון על חזקת הגוף של הבהמה וממילא ל"ש חזקת ממון ואף דשיטת הרי"ף גבי תרי ותרי דאין מוציאין ממון עפ"י אותן עדים משום דחזקת ממון אלים מחזקת הגוף היינו שם דתרי חזקות ננהו חזקת כשרות של זה וחזקת ממון של זה ואינו נצמח מחזקת הגוף של זה שיסתר חזקת ממונו של זה אבל כאן עיקר הממון בא בשביל שהטריף בהמה כשרה וכל שיש לה חזקת כשרות לבהמה ממילא נתחייב ממון. ובלא"ה נראה לפי מה דאמרו שם כיון דאלו הוה פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת א"כ שוב ל"ש חזקת ממון דהא לא בא רק אח"כ בעת שהאכילה לכלבים א"כ שוב חזקת הבהמה כשרה ודאי עדיף מיהו יש לעיין דזה דוקא אם הוא טעה בדבר משנה וחוזר אבל אם לא טעה בדבר משנה שוב לא הי' יכול לחזור והי' קם דינא ע"כ בא החזקת ממון תיכף אמנם עדיין יש לעיין דהא לפמ"ש התמים דעים דלכך בשיקול הדעת אינו חוזר וצריך לשלם מביתו אף דהבע"ד א"צ להחזיר דיכול לומר דלמא הדין עם הדיין השני אף דסוגיא דעלמא דלא כוותיה א"כ גם הדיין לפטר דיאמר הראוני דשלא כדין דנתי וכתב דכיון דהדיין הוא ירא שמים ומבין דשלא כדין פסק צריך לשלם ולפ"ז קשה אם נימא דספק טריפה הוא א"כ ניהו דיש להפרה חזקת כשרות מ"מ כיון דספק הוא באמת למה יצטרך לשלם ר"ט אף שהי' בו יראת שמים והא סוף סוף ספק הוא ואטו בשביל שיש להבהמה חזקת כשרות זה טעה בדין והיא קושיא גדולה וצ"ל דבאמת סמכו על דבר המשנה דאמרה סתם ניטל האם כשרה וכדאמר ר"ע חדא דטועה בדבר משנה אתה ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא הא דפריך הש"ס ואם איתא לדר"ש לימא ליה טועה בדבר משנה אתה וקשה הא זה אליבא דכ"ע דטועה בדבר משנה חוזר ואטו אפשר לחלוק על המשנה ובזה בודאי הלכה כר"ש כדאמרו בכמה דוכתי ועיקר חידושו דר"ש היה דבשיקול הדעת משלם מביתו וא"כ מה פריך על ר"ש דוקא ובלי ספק כבר הרגישו בזה המפרשים בסוגיא דשיקול הדעת ובהחפזי לא מצאתי ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושיא הוא אם איתא לדר"ש א"כ כל מה שהוצרך ר"ע לפטרו מכח מומחה לרבים משום דאל"ה הוה טעה בשיקול הדעת וא"כ הי' לו לפוטרו מכח דטעה בדבר משנה דהא צריכין ע"כ לבא מכח זה דאל"כ גם משיקול הדעת יש לפטרו וע"ז משני חדא ועוד קאמר ובזה יש לישב קושית מהרש"א דגם לר"י ולר"נ יכול להקשות דר"ע וחכמים היו גדולים מר"ט ולפמ"ש באמת ז"א קושיא דרצה לפטרו גם מכח מומחה לרבים דאפשר לחלק בין ניטל מתחלת ברייתו לניטל ביד ורק דעל ר"ש מקשה שפיר דא"כ שוב ל"ש לומר דטעה בשיקול הדעת דחייב לשלם דהא לא ידע ר"ט אם טעה כלל וא"כ למה לי' לר"ע לפטרו מכח מומחה לרבים ודו"ק מיהו יש לומר דעיקר הקושיא לר"ש דס"ל דחוזר דהיה אפשר לומר דקם דינא ומשלם כשטעה בדבר משנה וכדאמר רנב"י ורבא אח"כ וצ"ע בזה כי לא עיינתי בסוגיא העמוקה דשיקול הדעת רק מדי שוטטו עיוני בזה הענין ודו"ק היטב בכל מ"ש כי יש בהם דברים עמוקים וחריפים:

והנה לכאורה קשה בהא דר"ט דבאמת כבר אמרו בחולין דף י"א דמה דאכלינן בשרא היא משום דהיכא דלא אפשר סמכינן ארובא וא"כ קשה למה נתחייב ר"ט לשלם הא אין הולכין בממון אחר הרוב אבל ז"א דעכ"פ אפסדיי לזה דהוא היה יכול לאכול הבהמה כמו כל בהמות דכשרות עפ"י הרוב וז"פ אמנם אי קשיא הא קי"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ובפרט היכא דנולד ריעותא מחיים וא"כ כיון דר"ט רצה להטריף בניטל האם עכ"פ ריעותא מחיים מקרי וא"כ שוב מהראוי להחזיק מאיסור לאיסור דאבמה"ח עד שיוודע לך שנשחטה כראוי וא"כ כאן דל"מ כפי שנראה מפשטת הלשון גם שחיטה לא היתה לו שכיון שהורה ר"ט שטריפה היא לא שחטה כלל דבאמת אם נולד ריעותא אין לברך על השחיטה כמבואר ביו"ד סי' י"ט וא"כ שוב נוכל להחזיק מאיסור לאיסור וא"כ אינו חייב לשלם דאולי טריפה היתה ואף אם נימא דשחטה מ"מ כל שטריפה היתה עכ"פ לא הוחזק בבירור שתהי' שחיטה כשרה והרי אינו חזקה ברורה דאתיליד ריעותא מחיים שוב עכ"פ לענין ממון ל"ש למיזל בתר חזקה ורובא וכאן ל"ש דאצלו היתה כשרה מחמת הרוב דז"א דכל דאתילוד ריעותא מחיים מחזקינן מאיסור לאיסור ועיין ביו"ד סי' נ' ובש"ך שם אך נראה כיון דעכ"פ היתה פרה בת שתים וא"כ עכ"פ הי' לה חזקת כשרות מעת הולדה א"כ אף שנולד ריעותא מחיים ל"ש להחזיק מאיסור לאיסור דעכ"פ חזקת כשרות היה לה מחיים לענין כל הטריפות וצ"ע בזה. אחר זמן רב הגיע לידי ספר פנים מאירות ח"ב וראיתי בסי' ק"מ שכתב דבשכר כל שהי' יכול לעשות טצדקי שלא להכניס עצמו בספק דודאי חייב והביא מהך דסוף הפועלים גבי אדא סבלא וכן קי"ל בסי' ש"ג סי' א' ע"ש ולפע"ד ל"ד דהתם זה מענין שמירתו שישמרם שלא ילכו בדרך שיוכל להיות להם איזה נזק ושם ניהו דמחוייב לשחטו בטוב אבל מה שסבר שגם בזה יהיה נשחט בטוב פשיטא דל"ש לחיוב ושם אף אם אירע איזה נזק אחר היה חייב דהו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס וכאן כל שהיו נשחט בטוב אף שהכניס עצמו בספק פשיטא דפטור אך מה שהקשה שם דברי הש"ע סי' שנ"ח ס"ב מסי' ש"ו הנ"ל צ"ע כעת ע"ש ובמה שהארכתי לעיל על דברת התב"ש סי' ח"י ס"ק כ"ד דשומר חייב אף בהיזק שא"נ וגם פטור משום דיני דגרמי ל"ש בזה ולעיל תמהתי בענין היזק שא"נ וכעת אני תמה ממה דמבואר בסי' רצ"ב בחו"מ ס"ז דאם הרוויח במעות בין הי' לו רשות להשתמש בהן או לא מ"מ א"צ לתת הריווח לבעל הפקדון והטעם דהו"ל כמבטל כיסו של חברו דאינו אלא גרמא ועיין ש"ך שם ט"ו מ"ש בשם הרש"ל דאפילו מברר שיש לו ריווח ברור דפטור דהו"ל מבטל כיסו של חברו וקשה הא הוה פקדון וחייב בשמירתו ול"ש למפטר משום דד"ג אמנם יש לדחות דהתב"ש לא אמר רק באם הזיק לו בגרמי בגוף החפץ שנתן לו לשמור אבל כאן גוף הפקדון הוא מחזיר לו ורק על הריווח אנו דנין וא"כ זה לא נתן לו בפקדון ואינו חייב להשתכר בהם וא"כ ממילא הריווח הוא שלו ודו"ק. ומצאתי בירושלמי פ"ט דכתובות ה"ב דאמר שם הכל מודים שאם טעה בשיקול הדעת שאין מחזירין מד"ת מחזירין מה פליגין בטעות משנה שר"י אמר טעות משנה שיקול הדעת ר"ל אמר טעות משנה ד"ת טעות משנה היא טעות זקנים ע"ש והיא תימה גדולה דאיך אפשר לומר דר' יוחנן ס"ל דטעות משנה היא כשיקול הדעת שאין מחזירין והלא אמרו בבכורות ובסנהדרין ל"ג שם דטעה בד"מ חוזר ודוחק לומר דר"י יפלוג ע"ז ויסבור דטועה בד"מ אינו חוזר ודמי לשיקול הדעת ולא עוד דר"י ור"ל פליגו מהיפך להיפך דר"י ס"ל דטעה בד"מ ג"כ אינו חוזר ור"ל סובר דגם בטעות זקנים ג"כ חוזר וצע"ג וכמדומה שהש"ך והרח"י והאחרונים לא הזכירו מדברי הירושלמי אלו כי אינם לפני ואני כותב בטריסקאוויטץ כו' סיון א' קרח תרי"ב וצ"ע בהא דהקשו בתוס' בסנהדרין דף ל"ג ובגיטין דף נ"ג דאמאי טימא את הטהור חייב והא בשוגג פטור וע"ש והדבר תימה דבירושלמי הניזקין הלכה ה' אמר המטמא אינו כעושה מעשה וכו' דהוא מתניתא דן את הדין וכו' טימא את הטהור במגיעו לידו ופירש הפ"מ שם דבמגיעו לידו חשוב כמזיד והוה מטמא כעושה מעשה ועכ"פ מבואר שם קושית רבינו אפרים שבתוס' הנ"ל וצע"ג אחר כמה שנים מצאתי בשערי משפט סי' קע"ו ס"ד שרצה ג"כ לחדש כעין סברת התב"ש וכ"כ מה שנראה לפע"ד:

והנה באם אחד מכר שט"ח לחברו במסירה בלי כתיבה ואח"כ נתקלקל החוב דעת זקני השער אפרים סי' כ"ה דיכול המוכר לומר קים לי כדעת הפוסקים דקונה בלי כתיבה ובשערי משפט סי' ס"ו ס"ק א' האריך לתמוה כיון דעכ"פ הלוקח חייב וספק אם חייב למלוה ראשון דהיינו המוכר או ללוקח ל"ש חזקת ממון להלוה וצריך מספק לשלם וא"ל דהא להמוכר יצטרך לשלם אף שהוא ספק דעכ"פ המוכר היה לו חזקת מ"ק וא"כ לא יצטרך לשלם להלוקח דז"א דגם אם לא קנה כלל לדידן דבעי כומ"ס אם פרע ללוקח אם תפס הלוקח אין מוציאין מידו ושוב הו"ל הלוקח מוחזק טפי ועיין חו"מ סי' ס"ו סי"ז. והנה בשנתרח"י טו"ב מרחשוון למדתי שיקול הדעת והנה ארשום כאן מה שמצאתי דבר נפלא בשטה מקובצת ב"ק דף י"ב בהא דאמר ר"נ זילו אהדורו והקשה מהר"י כ"ץ למה אמר להדיינים זילו אהדורו ולא אמר לבע"ח וכתב דכל שלא יאמרו הדיינים טעינו אף שהטעות בדבר משנה וכ"ז שלא יחזרו הדיינים יוכלו לומר שכדין דנו אותם ולא יוכל לטרוף מבעלי דינים ע"ש ובאמת שהוא דבר חדש לא שמענו בלתי היום ע"ש ובאמת שלשון טעה בדבר משנה חוזר משמע הכי שצריך לחזור וכ"ז שלא חזר לא נוכל לטרוף מבע"ד אמנם הדבר תמוה דכל שטעה בדבר משנה מפורשת היאך שייך לומר שצריך לומר שטעה ואי לאו א"י לטרוף מבע"ד הא המשנה צווחת כנגדו ובודאי טעה ואף מ"ש התמים דעים דהדיין בודאי יש בו יראה שמים ובודאי יודה שטעה זה שייך לענין שיקול הדעת אבל לא בטעה במשנה מפורשת אמנם נראה דדוקא במה שאין מחלוקת והוה כמשנה מפורשת כמ"ש הש"ך בסי' כ"ה ס"ק ט' מחודש ב' בזה שייך לומר כיון דאינו משנה ממש רק שהוא דבר פשוט בלי מחלוקת א"כ בזה כ"ז שאינו חוזר מעצמו אינו יכול לטרוף מבע"ד וה"נ הוה הך דב"ק לענין לגבות עבדים מלקוחות ומיתמי דעבדא כקרקע ואינו משנה מפורשת ועולא חולק וכדאמר ליה רבא שם לר"נ רק דר"נ ס"ל דעבדא כמטלטלי ובזה שפיר היו צריכין לחזור אבל במשנה מפורשת ודאי א"צ לחזור אברא דשם באמת הוה רק כשיקול הדעת דהרי יש מחלוקת אמוראים וגם מתניתא פליגו ואפ"ה הוה לר"נ טועה בדבר משנה וצ"ע בזה על הש"ך דהוא ס"ל דכל שיש מחלוקת לא הוה רק שיקול דעת בלבד ועכ"פ מ"ש נכון מאד:

ובזה נראה לפע"ד לחלק דכל שטעה בדבר משנה וליתא לקמן כגון שהבעלים האכילו כיון שאם הי' קמן לא הי' צריך לחזור דממילא דינא לא דינא ולכך אף כשליתא קמן פשיטא דפטור מלשלם דדינא לאו דינא אבל במקום שאינו משנה מפורשת רק דהוא דבר פשוט בלי מחלוקת כעין עובדא דר"נ בזה ודאי ניהו דיכול לחזור אבל כיון דבעי חזרת דיינים שוב כל דליתא קמן שוב לא יוכל לפטור עצמו ובזה מיושב היטב דברי הש"ס דאמרו בסנהדרין שם אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאלו הוה קמן לאו כלום עבדת והקשו התוס' דא"כ בהך דבכורות כ"ח דאוקי כר"מ אכתי בשטיהר את הטמא טרם שמוקי כשערבן ביד קשה כיון דאלו לא ערבן היה פטור ולפמ"ש א"ש דשם מיירי כשטיהר את הטמא לא בדבר שמפורש במשנה רק שהדבר פשוט בלי מחלוקת א"כ כיון שעכ"פ הי' צריך לחזור כל שנתערבו וא"א לחזור א"כ שוב צריך לשלם וז"ש דדינך לאו דינא והיינו דשם משנה מפורשת כמ"ש רש"י משנה היא בא"ט ועיין ש"ך ס"ק ט' מחודש ב' ואני כתבתי בגליון שם דהיו סדרי משנה לפני רבי כמ"ש בחגיגה י"ב וא"כ שוב א"צ לחזור כלל ודו"ק היטב:

ובזה נראה לפע"ד דלענין תיקו או טעה שכתב הנימוק"י דהוה כטועה בדבר משנה והש"ך בס"ק א' מחודש ב' השיג עליו ולפמ"ש יש ראיה להש"ך ולא מטעמיה דכיון דעכ"פ אינו מפורש במשנה רק דהכי קי"ל דהוה ספק וקולא לנתבע וכיון דבעינן בזה שיחזור ויאמר שטעה וכל שהוא תיקו ולא יוכל לומר שטעה דאולי באמת אין הדין כן וחכמי הש"ס נסתפקו בזה שוב לא הוה טועה בדבר משנה ואינו חוזר כנלפע"ד ודו"ק היטב:

והנה במה שהקשיתי למעלה דאיך אמר ר"נ זילו אהדורו וחשבו שטעה בד"מ והרי הוא מחלוקת האמוראים ומתניתא פליגי אהדדי כעת נתישבתי דע"כ לא כתב הש"ך כל דאיכא מחלוקת הו"ל שיקול הדעת דוקא לדידן דיש לפנינו פלוגת' אמוראי ולא ידענו כמאן הו"ל שיקול הדעת אבל לר"נ גופא דחולק על עולא והוא ס"ל דעבדא כמטלטלי ולדידיה אין ספק כלל ובודאי אינו כמקרקעי וא"כ לגבי דידיה חשוב כטעה בדבר משנה וז"ב ולפע"ד זה הענין דגדול ממנו מחזיר והיינו דאם יש גדול ממנו שאומר שאין הדין כן וא"כ לדידיה אין ספק והו"ל כטעה בדבר משנה ואף דיש במשנה פלוגתא כל שידענו שהמשנה פסק כחכמים וכדומה שוב אין ספק בדבר וה"ה אם יש גדול ממנו הרי הוה כטעה בדבר משנה וחוזר וז"ב והרווחנו בזה דלא תקשי קושית מהרש"א דגם לר"י הי' לו לר"ע לומר כיון דהם גדולים ממנו בחכמה ומנין שוב היה יכול לחזור ודיניה לאו דינא ולפמ"ש א"ש דזה הוה כטועה בד"מ וא"כ זה דפריך היו לו לומר שטעה בד"מ וחוזר ובלא"ה לפמ"ש דעיקר הקושיא דבכה"ג ל"צ לומר טעית א"כ י"ל דבגדול ממנו בחכמה ומנין עכ"פ צריך לומר טעית ור"ט לא אמר שטעה רק הלכה חמורך טרפון דהיינו כיון שרבים הכריעו כנגדו וא"כ טפי עדיף להקשות דהו"ל טעה בד"מ וחוזר ודוק היטב כי הדברים שמחים וברורים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף