שואל ומשיב/ב/א/לט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן לט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה לחכם אחד:

אשר הארכת בישוב קושית הקדמונים בפסקי הרמב"ם בענין חבית ומקוה דבמקוה פסק רבינו דודאי טמא ובחביות פסק דהוה ספק ובש"ס קידושין דף ע"ט ונדה דף ב' רמי אהדדי ומשני דחביות אתיא כר"ש דמקוה דס"ל דגם שם ספק וא"כ דברי הרמב"ם תמוהים דמזכי שטרא לבי תרי הנה בחידושי כתבתי בזה בילדותי וכעת נתתי לב בזה והנה לכאורה קשה לי טובא דמה פריך מחביות אמקוה הא כבר נודע שיטת הרשב"א במ"ה הובא בט"ז יו"ד סי' פ"א דכל שא"א לתת גבול אימתי יצא מחזקתו אז מטריפין הגבינות למפרע דא"א לתת גבול לאמור מתי יצא מחזקתו ע"ש וא"כ מה קושיא בשלמא במקוה דעינינו הרואות חסר לפנינו וא"א לתת זמן מוגבל אימתי נחסר לכך טמא למפרע אבל בחביות דעד שלשה ימים הראשונים בודאי יין לר"י בב"ב דף צ"ו רק לאחר שלשה הוא ספק עד שלשה ימים האחרונים וכיון דאפשר לתת זמן שלשה ימים האחרונים בלבד דדרך להתחמץ בשלשה ימים מה"ת נאמר שיצאתה מחזקתה יותר כיון דאמרינן חמרא מעלאי עקר ובפרט די"ל כשם דהיכא דא"א למתלי בזמן אמרינן דיצא למפרע מחזקתו כן י"ל להיפך כל שא"א לומר שיצא מחזקתו למפרע לגמרי א"כ עד השלשה ימים בודאי לא יצא מחזקתו כמו כן יש לתלות בזמן המאוחר לגמרי כיון דע"כ לא יצא מחזקתו תיכף והיא קושיא גדולה וצ"ל דקושית הש"ס לריב"ל דאמר שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ולהלן ספק וכיון שיש להסתפק שמא יצא תיכף מחזקתו ומתתאי עקר וא"כ כל שאין לתלות בזמן מוגבל מהראוי להחמיר למפרע וע"ז משני דאתיא כר"ש ולפ"ז רבינו דפסק פ"ח מתרומות כר"י א"כ ל"ק לדידיה כלל קושית הש"ס ודו"ק. והנה בהא דאמרו בקידושין ונדה שם אדרבא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר שהקשה בתו"י דמה לשון אדרבא הוה לי' למימר לחומרא לפע"ד נראה בפשיטות דעכ"פ בר"ה הו"ל לטהר דספק טומאה ברה"ר טהור ועיינתי בריש נדה וראיתי דהדבר יש לו פנים דהרי כל טעמו דר"ש דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה ורבנן התם אית ליה חזקת טהרה מספיקא לא נחתינן טומאה אבל סוף טומאה איכא חזקת טומאה ופירשו התוס' שם משום דתרתי לריעותא הוא והוה ודאי ולפ"ז כיון דלהס"ד לא ידעינן מזה וא"כ כל שהחזקה דמקוה סותר לחזקת טומאה שוב הו"ל ספק וטהור ברה"ר וז"ב מאד אברא דלכאורה קשה לר"ש דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה הא הסוף טומאה הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול וא"כ אמאי ברה"י תולין הא גם ברה"י טהור כיון דהסוף טומאה הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול וצ"ל דלא גרע מספק טומאה הבאה בידי אדם דנשאלין עליו וכדאמר זעירי בנדה דף ה' וכ"ש בזה דתחלת טומאה הי' בו דעת לשאול ומה שנסתפק לנו סוף הטומאה לא בשביל זה מקרי אין בו דעת לשאל עכ"פ בר"ה ודאי הו"ל להיות טהור. ובזה י"ל קושיות התוס' דלמה פריך לשמואל טפי מרב דגם רב מודה כל דאיכא חזקת מקוה ולפמ"ש יש לומר דבשלמא לרב כיון דאיכא חזקת טמא כנגדו א"כ אוקי חזקה להדי חזקה ושוב אמרינן הרי חסר לפנינו משא"כ לשמואל כיון דמשוי ליה ספק עכ"פ ברה"ר מהראוי לטהר ובזה יש לישב דברי רבינו הנ"ל דבאמת קשה מ"פ ממקוה אחביות הא שאני מקוה דגמר מטומאה דעשה כודאי וא"ל דא"כ מ"ט דטמא ברה"ר י"ל כל"ק דלענין מקוה אין חילוק בין רה"ר לרה"י וכדאמרו בדף ג' בנדה וע"כ דקושית הש"ס היא לל"ב דשם והרמב"ם פוסק כל"ק ועמלמ"ל פ"י ממקואות שכתב להיפך דלל"ב ניחא ולל"ק קשה ולפע"ד כמ"ש ועיין בפ"י בקידושין שם ודו"ק כי קצרתי. עוד נ"ל בזה דהנה באמת צ"ב מ"פ הש"ס גבי מקוה העמד טמא על חזקתו והרי באמת זה כלל ברור דחזקה דהשתא לגבי חזקה דמעיקרא לאו כלום הוא זולת בתרתי לריעותא ומה דאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו היא משום דמיירי ביומא דמשלם שית דחזקת נערות עשוי להשתנות ועפ"י בסוגיא דב"א במ"ש התוס' דהרי גרושה לפנינו שם האריך בזה והרבה הארכתי בזה בכמה תשובות ולפ"ז כיון דחזקה דהשתא דחסר לא חשיב כלל נגד החזקה דמעיקרא א"כ היאך שייך חזקת טמא הא הוא טבל במקוה כשרה כיון דחזקת המקוה הוא חזקה גמורה א"כ אין לך אתרע חזקה טבא מזה דהרי נטבל בודאי וא"ל דגם חזקת מקוה לא חשיב חזקה דעשוי להשתנות וכמ"ש הר"ן בתשובה וכן קי"ל ביו"ד סי' ר"א לענין מקוה שעשוי להיות מימיו מתמעטין ע"ש דז"א דזה דוקא היכא שעשוי להיות מתמעט הוא דלא הוה חזקה משא"כ כאן דאינו עשוי להיות מתמעט ועכשיו הוא דחסר מה"ת לומר שעד עכשיו נתחסר והוא קושיא גדולה להמעיין בעומק הענין וצ"ל דזה באמת קושית הש"ס אדרבא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והקשה התו"י דמה לשון אדרבא הול"ל לחומרא ולפמ"ש א"ש דזה באמת הקושיא דהרי המקוה בחזקת שלימה היא חזקה דמעיקרא וא"כ כיון דהחזקה דהשתא לגבי חזקה דמעיקרא לאו כלום הוא שוב ל"ש לדון על חזקת טומאה דכלים דהרי נטבלו במקוה שלימה ועכ"פ אתרע חזקתן וע"ז משני דהרי חסר לפניך והיינו דכיון דעכ"פ לפנינו הרי נחסר וכיון דאין לנו לתלות במה נחסר ולמה נחסר ע"כ שהמקוה נתקלקלה וא"כ ממילא י"ל דהמקוה עשוי להשתנות ול"מ חזקה וע"ז יקשה דא"כ הרי בוגרת לפניך דשם בודאי עשוי להשתנות ואפ"ה הוה ספק וע"ז מסיק דאיכא תרתי לריעותא והיינו דדוקא בתרתי לריעותא הוא דלא מחשבינן החזקה דמעיקרא נגד החזקה דהשתא משא"כ בבגרה לשמואל אף דעשוי להשתנות חזקה דמעיקרא הוה חזקה ול"מ חזקה דהשתא אברא דלפ"ז צ"ב מה פריך ממקוה אחבית הא שאני מקוה די"ל דכיון דחסרה לפניך הו"ל חזקה העשוי להשתנות וכל דאיכא תרתי לריעותא תו החזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא אבל בחביות דאינו עשוי להשתנות דהרי לר"י כל ג' ימים הראשונים הוא יין דאף דעקר מעלאי עקר וא"כ יש חזקה דמעיקרא דאינו עשוי להשתנות דעכ"פ יהי' עוד שם יין ע"ז וא"כ כיון דעכ"פ לא מקרי חזקה העשוי להשתנות מה מועיל חזקת טבל הא כבר נתרם ע"ז ואתרע חזקת טבל בזה דהרי כבר נתרם ע"ז ואינו עשוי להשתנות וצ"ל דקושית הש"ס לריב"ל דס"ל מתתאי עקר וחיישינן שמא נתקלקל תיכף וא"כ שוב ל"ש חזקת יין דבתרתי לריעותא ועשוי להשתנות כיון דחזינן דנשתנה ואינו יכול לתלות בשום דבר והו"ל כמו מקוה ובזה ממילא מיושב מה דאמר גבי יין ג"כ לשון אדרבא והתו"י נתקשה בזה ולפמ"ש א"ש דטרם שחידש דהו"ל תרתי לריעותא שוב חזקת יין חזקה דמעיקרא עדיף וכמ"ש ולפ"ז הרמב"ם דפסק בפ"ה מתרומות הלכה כ"ב כר"י שוב אין התחלה לקושית הש"ס וכמ"ש ודו"ק ועיין בפ"י כאן שכתב קצת מזה במ"ש לפרש לשון אדרבא והמעיין יראה מה שהוספתי:

עוד הי' נראה לי דהנה הרב בעל שב שמעתתא שמעתא ב' פ"ב הקשה בהא דאמרו דבחביות אינו רק ספק הוא כר"ש דלרבנן שייך לומר דהעמד טבל על חזקתו דל"ש לומר העמד יין על חזקתו משום דהו"ל תרתי לריעותא וע"ז תמה דלפמ"ש התוס' בסוגיא דהי' בה מומין דחזקת הגוף הוה חזקה טובה אף לגבי תרתי לריעותא וחזקת פנויה לא חשיבא לגבה כלל וא"כ גם גבי יין הו"ל חזקת הגוף דהוה יין מעיקרא ועכשיו נשתנה חזקת הגוף ונעשה חומץ ולא שייך תרתי לריעותא בזה ומ"ש בזה לישב ע"פ מה דאמרו בב"מ דף ע"ג מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ופירש"י דקלקולו בתוכו היא אלא שאינו ניכר וא"כ שוב לא שייך חזקת הגוף דהרי נתגלה מלתא למפרע דהי' חומץ מעיקרא ע"ש לפע"ד א"א לאמרו דא"כ למה לר"ש לא הוה רק ספק וגם אנן קי"ל דלא הוה רק ספק דניהו דתרתי לריעותא לא הוה ודאי לר"ש רק ספק מ"מ כיון דיש חזקת טבל וחזקת יין ליתא כלל דהרי השתא חומץ ונתגלה מלתא דגם מעיקרא היה הקלקול בתוכו וע"כ הוא חומץ ושוב הוה חזקת טבל חזקה מעליותא וביותר יגדל התימה דהרי אנן קי"ל כר"י ד"ג ימים הראשונים הוא ודאי יין מכאן ואילך ספק ולמה יהי' ודאי יין הא הקלקול בתוכו וכעת נתגלה בהתי' דהי' מעיקרא חומץ ונפל חזקת יין בבירא ובאמת שהדבר א"א לאמרו דכל שבדקו והי' יין פשיטא דהי' לו חזקת יין והש"ס לא אמר בב"מ רק דשם לא בדק היין והוא יהיב דמי אחמרא רק דבחר היין של ר"ח טבת וע"ז שפיר אמר דכל דכעת הוא חלא אמרינן דחלא חלא והקלקול הי' בתוכו והיא לא רצה רק מה שיהי' יין בטבת וזה דקאמר ובטבת קא מבחרי ועיין בשטה מקובצת שם ותמצא דלא אמרינן דאתרע חזקת יין למפרע כלל ובפרט כל שבדק מקודם וע"כ לפע"ד ישתקע הדבר. אך בגוף קושיתו נראה לפע"ד דהנה המלמ"ל פ"ו מעדות חידש דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקתו דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין ע"ש ולפ"ז נראה לפע"ד דבר ברור דזה תלוי במחלוקת ריב"ל ור"י בב"ב דף צ"ו אי השלשה ימים ראשונים ודאי תרומה מכאן ואילך ספק או להיפך דהרי אמרו שם דפליגו אי ריחא חלא וטעמא חמרא אם הוה חמרא או חלא ולפי"ז אם נימא דהוא חלא א"כ הא באמת טעמי' חמרא וחזקת הגוף דהיינו שהי' יין לא נשתנה כ"כ שהרי באמת הוא חמרא בטעמו רק דיש לו דין חלא ולזה לא מהני כ"כ חזקת הגוף ושוב הו"ל תרתי לריעותא מעלה יותר מחזקת הגוף דמה מועיל חזקת הגוף הא אנן אמרינן דריחי' חלא והו"ל דין חלא ובשביל החזקה לא ישתנה הדין וז"ב מאד ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דמקשה אדרבא העמד יין על חזקתו והקשה בתו"י ומהרש"א בקידושין דף ע"ט דמה לשון אדרבא דהא כיון דיש שתי חזקות לפנינו שוב הו"ל להחמיר ולפמ"ש א"ש דס"ד כיון דחזקת יין הו"ל חזקת הגוף ולא מועיל אף תרתי לריעותא וע"ז חידש דתרתי לריעותא מועיל בזה וז"ב. ובזה מיושב היטב פסקי הרמב"ם דזה דוקא לריב"ל אבל לר"י דקי"ל דריחא חלא וטעמא חמרא חמרא א"כ שוב חזקת יין עדיף דהו"ל חזקת הגוף ממש ושפיר אזלינן בתר חזקת הגוף ולא הוה רק ספק וז"ב אברא דגוף הענין תרתי לריעותא דחשיב כודאי לפע"ד הי' נראה דזה לא שייך רק בטומאה דהא דאזלינן ברה"ר לקולא הוא משום חזקת טהרה וא"כ כל דאיכא תרתי לריעותא אתרע החזקה טובא ולכך מטמאין אף ברה"ר דבאמת ספק טומאה עשה הכתוב כודאי רק דברה"ר מטהרין וכל שאתרע כ"כ לא אזלינן בתריה אבל בשאר דברים מה בכך דהו"ל תרתי לריעותא מ"מ לא הוה רק ספק ומה"ת לחשבו ודאי ולפ"ז צ"ב הא דמקשה מחביות אמקוה דשאני מקוה דהספק לענין טומאה משא"כ בחביות אך ז"א דהרי ר"ש מטהר במקוה ברה"ר אף שיש שתי חזקות ולא שייך חזקת טהרה וכ"כ התוס' בפירוש ד"ה והלל ובזה נראה לפע"ד הא דאמר מאן תנא חביות ר"ש דלגבי מקוה נמי ספיקא משוי ליה היינו לא דאתיא רק כר"ש רק דלר"ש דחידש דברה"ר טהור אף בליכא חזקת טהרה א"כ מכ"ש לרבנן וע"כ דתרתי לריעותא הוא כודאי בכ"מ ולא בטומאה לבד וזה דאמר ושניהם לא למדוה אלא מסוטה היינו לישב דלא תקשי מסוטה כמ"ש התוס' וא"כ תרתי לריעותא הוה כודאי בכ"מ אבל אם נימא דתרתי לריעותא לא הוה כודאי רק בטומאה א"כ ל"ד חביות למקוה ומכ"ש לשינוי' ואב"א דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה ורבנן אמרו דשאני סוף טומאה דגברא בחזקת טומאה קאי ועיין בתוס' ישינים שנדפס בגליון דפירש דברה"ר דטהור הוא משום דאוקמא אחזקת טהרה וא"כ שייך לומר דתרתי לריעותא לא הוה רק ספק רק דבטומאה לא שייך זאת דעכ"פ חזקת טהרה אתרעי וא"כ שוב ל"ד חביות למקוה ועיין מלמ"ל פ"ט ממקואות דגם הוא דרך בזה דהרמב"ם פסק כואב"א הנ"ל ע"ש דרכו בקדש והנראה לפע"ד כתבתי:

ובזה היה נראה לפע"ד דבטומאה דרבנן לא אמרינן תרתי לריעותא דל"ש לומר דחזקת טומאה אתרעי דהא עכ"פ מן התורה נשאר בחזקת טהרה ושוב לא אכפת לן בתרתי לריעותא דל"ש לומר דעשה הכתוב כודאי וכל שאינו רק ספק אין נ"מ בין חדא ריעותא לתרתי לרעותא. ובזה נראה לפע"ד לישב קושית המחנה אפרים בהלכות אשות סי' ג' דהקשה בהא דאמרו בעירובין דף ל"ו דטעמי' דר"י משום דהעמד טמא על חזקתו. וע"ז הקשה דא"כ גם לענין עירוב איכא תרתי לריעותא דהעמד אדם על חזקת ביתו ואימא לא עירב וא"ל דהעמד תרומה אחזקתה דהרי טמאה לפניך ולפמ"ש יש לומר דמיירי שנטמא טומאה דרבנן וא"כ לא חזי לעירוב דעכ"פ טמא מדרבנן והם אמרו והם אמרו ומ"מ לא מקרי תרתי לריעותא דמדאורייתא יש לה חזקת טהרה. והנה לכאורה הי' קשה לי בהא דפריך ממקוה אחבית ומאי קושיא דהרי הר"ן חידש בחידושיו לנדה בהא דאמרו טעמי' דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה וע"ז הקשה דהא ברה"י טמא ולא מוקמינן אחזקתי' וגם להלל קשה דגם הוא לא החמיר רק לקדשים ולתרומה וע"ז כתב דבר חדש דשאני טומאה דגמרינן מספק סוטה ואין הספק על הנותן הטומאה דכל שבא עליה הבועל ודאי אסרה והרי הנותן הטומאה בודאי טמא רק שהספק על האשה ובזה שפיר עשה הכתוב ספק כודאי אבל כאן לגבי האשה שהיא הנותנת טומאה והיא ספק שמא לא ראתה וא"כ הספק בנתינת הטומאה ע"ז שייך לאוקמא אחזקה ע"ש והוא דבר יקר חילוק נכון ראוי אליו ואח"כ כתב חלוקו של התוס' דלמפרע לא אמרינן ספק טומאה ואני אומר דאפשר דגם התוס' כוונו לזה דלכך למפרע ל"ש לעשות ספק כודאי דכל שאין הבועל הנותן טומאה שם ל"ש לעשות ספק כוודאי דבשלמא להבא שפיר גמרינן מסוטה דכמו דשם הבועל לפנינו והוא הנותן טומאה בודאי בזה שפיר עשה הכתוב ספק כודאי משא"כ למפרע דל"ש הנותן טומאה בודאי וא"כ שוב לא מטמאינן בודאי למפרע דשייך לאוקמא אחזקה ועיין בתוס' סוטה כ"ח ד"ה אינו דגבי סוטה וספק שרץ הוה ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה ע"ש ולא נודע סברתם ולפמ"ש י"ל דכל שהם לפנינו הרי הנותן טומאה בבירור ולפ"ז למפרע דאינו בבירור שוב הו"ל רק ספק ולפ"ז צ"ב דמה מקשה ממקוה אחביות דשאני גבי חביות דהספק על גוף האיסור ואינו רק ספק אבל שם הטומאה הוא בבירור והספק הוא על הטהרה ושפיר מחמרינן וצ"ל דעיקר הקושיא הוא דעכ"פ תרתי לריעותא הוה ודאי וא"כ גם גבי חביות תרתי לריעותא הוה ודאי:

ובזה יש לישב שתי הלשונות דלכך מוקי כר"ש דתרתי לריעותא אינו רק ספק ואבע"א דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה ורבנן אמרי דשאני סוף טומאה דכבר נחתי עליו טומאה והיינו דלעולם תרתי לריעותא אינו רק ספק רק דבמקוה אין הספק על הטומאה דטומאה הוא בודאי והספק על הטהרה משא"כ בחביות ונתישב פסקי הרמב"ם היטב וגם הרבה קושיות של הרשב"א והגליון התוס' דמה חידש בתירוץ ואבע"א ועיין מלמ"ל פ"ט ממקואות שהאריך הרבה בזה ולפמ"ש יש לישב הרבה קושיות והמעיין ימצא ואכ"מ להאריך:

והנה המחנה אפרים בהלכות אישות שם האריך ליישב הסוגיות עפ"י דברי הרשב"א והר"ן דכל שיצאת מחזקתה מחיים וא"א לתת גבול כמו בסרכא מחמרינן למפרע והביא ראיה מכתם שנמצא בחלוק דמטמא למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם אלמא דכל שיצאת מחזקתה וא"א לתת גבול מטמאינן למפרע ע"ש והנה המ"א תמה עליו תרי תמיהי דמדכר דכירי דא"כ היאך אמרו שם דאם הי' לח הרי"ז טמא עד שעה שיכול לחזור ולהיות לח ולא אמרינן עכשיו ראתה דל"ש לומר כיון שיצאת מחזקתה דא"כ הי' לו לטמא למפרע וגם הא אמרו שם ל"ש אלא שרץ אבל כתם אפילו לח הרי"ז טמא למפרע וקשה מ"ט לא נימא דעכשיו ראתה ע"ש ובאמת שהן תמיהות גדולות ועצומות ולפע"ד נראה בזה דהנה כבר כתבתי בתשובה אחת לתמוה על סברת הרשב"א הנ"ל דכתב דכל דא"א לומר שעכשיו יצאת מחזקתה וא"א לתת גבול שוב מחזקינן למפרע והלא א"א להחזיק למפרע דהא למפרע הי' לה חזקת כשרות והרי חזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא לאו כלום הוא והבאתי שם דברי הנקה"כ ביו"ד סי' שצ"ו שמחלק שם דכל שא"א לתת גבול עד כמה נחזיק בחזקה דהשתא לא סתרינן החזקה קמייתא ורק בנפילת הגל דאפשר להחזיק ולומר דעד נפילת הגל הי' בחזקת טהרה ובעת נפילה יצא מחזקתה ואני הבאתי דהדבר מבואר בתוס' רי"ד כסברא זו ובשו"ת משאת משה מבואר בהדיא דכל שיש לפנינו שני חזקות ואם ניזיל בתר חזקה דהשתא נסתור החזקה קמייתא לגמרי לא אזלינן בתר השתא והארכתי בזה אך צ"ל דהרשב"א ס"ל דאף בכה"ג אזלינן בתר חזקה דהשתא היינו לא לעשותו כוודאי רק ספק הוה ועכ"פ לא דחינן אותה לגמרי רק דמחמירין ואמרינן דכל דחזינן שיצאתה מחזקתה אתרע חזקה דמעיקרא ומספקינן בה כל דלא נוכל לתת גבול ובזה ג"כ מקיימין שני החזקות חזקה קמייתא דלא נעשה כודאי וגם החזקה דהשתא וזה נראה לפע"ד בסברת הרשב"א לחומר הנושא. ובזה יש לישב מה שתמה השעה"מ פ"ג מאישות על הרשב"א דלמה מייתי הרשב"א והר"ן ראיה מסיפא דמשנה גבי כתם ולא הביאו מרישא לענין שרץ דמטמאינן למפרע ולפמ"ש א"ש דשם דטמא מן התורה והיינו לשרוף וא"כ א"א לומר דהוא מטעמי' דרשב"א דהא הוה רק ספק ותולין ולא שורפין וע"כ צ"ל כסברת הש"ס ריש נדה דהוה כתרתי לריעותא שרצים דגופיה ושרצים דמעלמא אבל הכתמים דאינו רק דרבנן ותולין ולא שורפין שפיר הקשה הרשב"א דלמה מטמאין למפרע וכבר הקשו כן התוס' ולכך חידש כיון דיצא' מחזקתה ולפ"ז לר"ש דס"ל דתרתי לריעותא לא הוה רק ספק וא"כ שפיר אמר שם ר"ש דבשרף בלח אינו מטמא רק עד שעה שיכול לחזור ולהיות לח והיינו דבאמת כל שאפשר לתת גבול לחזקה דהשתא כל שיצאת מחזקתה שפיר מחמרינן וא"כ לדידיה דתרתי לריעותא הוה רק ספק ושפיר מחמרינן בספיקא אליבי' דהא אפשר לתת גבול עד אותה שעה שיכול לחזור ולהיות לח אבל בכתם דאינו רק דרבנן שפיר מחמרינן אף למפרע דאין אנו סותרין החזקה דמעיקרא וגם לפמ"ש התוס' ר"פ הרואה דבכתם יש יותר לתלות דהי' למפרע ולכך שכחה אם הרגישה משא"כ זמן קרוב א"כ שוב יש להחמיר בכתם למפרע. ובזה יש לישב הא דאמרו בנדה דף ג' ופירש"י דהקושיא קאי על למפרע ובקדמונים גם במהרש"א הקשו דגם על להבא קשה ולפמ"ש התוס' פרק הרואה יש לישב ודו"ק. ובחידושי אמרתי בזה לישב דברי הרשב"א דהנה באמת כבר כתבתי דגוף סברת הרשב"א צ"ב במה שחידש דכל דא"א לתת גבול מתי יצאת מחזקתה א"כ ע"כ יצאת מחזקתה מחיים ושוב אי אתה יכול לומר העמידנה על חזקתה ע"ש דאדרבא קלקלתו הוא תקנתו דאם אי אפשר להגביל זמן א"כ שוב תסתור החזקה דמעיקרא לגמרי וזה א"א דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא וא"כ למה לא ניזיל בתר חזקה דמעיקרא אמנם נראה בזה דהנה גוף דברי הרשב"א צ"ב דכיון דהביא מתחלה דברי רבותינו הצרפתים דחזקה שלא נתבררה לא אזלינן בתרה ואח"כ הביא דברי הר"ש דמ"מ מועיל החזקה משום דהוה חזקה דאתיא מכח רובא וא"כ גם בסירכא אף דאי אפשר להגביל זמן מ"מ ניזיל בתר חזקה דאתיא מכח רובא וכבר האריך הט"ז סי' פ"א לתמוה על הרשב"א וכתב שלא יאמין שיצא מפי הרשב"א והנראה בזה דהנה כבר נודע מ"ש אביי בגיטין דף כ"ה דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ודעת הר"מ מיוני בתוס' קידושין דף מ"ו דקידושין ג"כ כן דבשלמא קידש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן ולפ"ז נראה לפע"ד דבר חדש דכיון דחידש הרשב"א דבדבר שלא ידענו להגביל זמן אתה יכול להרחיב החזקה עד למעלה א"כ שוב לא שייך חזקת חי דהא יש לחוש שמא יטרף אח"כ ושמא ימות חיישינן וא"ל דעכ"פ עד כה הי' לו חזקת חי דז"א דכל שנולד אח"כ ולא נדע להגביל זמן נחוש גם על העבר א"כ שוב אף שנבדק גם כעת ולא נמצא שום חשש המטריף דאז נדע שלא הי' טריפה מקודם שוב הו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה וכמ"ש התוס' לענין גבינות דבשעתה לא נתבררה דכל שעה ושעה איכא למיחש שמא יטרף ונטרף מחיים אבל כאן דעכ"פ יצאת חזקתה מחיים וכבר נודע מה שחידש התב"ש בסי' כ"ט לענין מים בראש דכיון דהרוב אין לו מים בראש וזו מדיש לה מים בראש יצאת מחזקתה שוב חיישינן למפרע ול"ש לאוקמא אחזקתו וה"ה בזה ושוב הוה חזקה שלא נתבררה ואף דל"ד לגבינות דשם א"א לברר החזקה בשום אופן כיון דיכול להיות שחי והיא טריפה עד יב"ח וכאן כל שנבדוק נראה שלא נטרפה אבל מ"מ יש לומר דסברת הרשב"א דכיון דבעוד בחיים חיותו של הבהמה א"א לבדוק ולברר וא"כ אף דיש לה חזקת כשרות וחזקת חי אבל כל שנתגלה דיצאתה מחזקתה מחיים וא"א להגביל הזמן דעד פה היתה בחזקתה א"כ שוב נתברר למפרע דמה שהחזקנו בחזקת חי היתה בטעות ושוב הוה כל שעה ושעה חזקה שלא נתבררה ולא מקריא חזקה ושפיר כתב הרשב"א דחיישינן למפרע דל"ש לומר דהא סותר לחזקה דמעיקרא דז"א דשוב הוה חזקה דמעיקרא חזקה שלא נתבררה מקודם ולא מקריא חזקה וז"ב ומיושבים היטב דברי הרשב"א והר"ן וסברתם ולפ"ז נראה לי דזה שהביא מהך דכתם דכל שנמצא יבש מטמאינן למפרע ומטעם דא"א לומר עכשיו יצא מחזקתו דהרי הוא יבש שוב מטמאינן למפרע והיינו דכבר כתבו התוס' דיש גיטין ובקדמונים שם דחזקת טהרה דאשה אינה חזקה גמורה דעלולה לראות כל שעה ולפ"ז כתם דרבנן גזרו אף שלא הרגישה דאימר הרגשת עד הוא וכדומה שוב לא שייך חזקת טהרה דהא חיישינן שמא תראה אח"כ ושוב תהי' למפרע חזקה שלא נתבררה בשעתה וא"ל דאם תראה שוב יהי' לח ולא נוכל להחזיק למפרע דז"א דהרי בשרץ אמרו דעכ"פ כל שיכול לחזור ולהיות לח חיישינן ובכתם חיישינן דאימר יבש היה ומיא נפל עלה ושוב א"א להגביל זמן והוה חזקה שלא נתבררה בשעתה די"ל דיבש הי' ומיא נפיל עלה ומעתה מיושב היטב קושית המח"א דלכך בכתם חיישינן למפרע ולא אמרינן דהשתא הוא דנפיל דז"א דכל הטעם שהוצרך הרשב"א לחדש דכל שיצאת מחזקתה מחיים חיישינן למפרע והוצרך להביא ראיה הוא משום דחזקה דהשתא לא נחשב לכלום נגד חזקה קמייתא ולפ"ז כל דחידש הרשב"א הסברא הלז דיש לחוש שמא היתה כבר וא"א להגביל זמן שוב החזקה קמייתא הו"ל חזקה שלא נתבררה ומעתה אדרבא לפי דגם בכתם לח יש לחוש שמא יבש הי' ונפיל מיא שוב חיישינן לכל כתם לטמאו למפרע דהו"ל חזקה שלא נתבררה דאם לא היה מקום לחוש שוב היה חזקה דמעיקרא חזקה טובה דהא כל שתחוש שמא תמצא כתם והי' לח וא"א לחוש למפרע רק בשיעור שיוכל להיות לח ושוב אתה יכול להגביל הזמן והוה חזקה שנתבררה ורק כיון דחידש ר"א דבכתם יש לחוש ביבש שוב אין כאן חזקה דמעיקרא ובזה ניחא מה שחידש ר"א סברא זו ולכאורה מנ"ל לר"א דר"ש לא פליג גם בכתם והרי כתם הוא מדבריהם ומנ"ל לחוש שמא יבש הי' ונפיל מיא ולפמ"ש א"ש דיצא לו דאל"כ למה מטמאין בכתם יבש למפרע וע"כ דבכתם תמיד חיישינן ובזה ניחא דלכך מחלק בשרץ בין לח ליבש דעד אותו שיעור שיכול להיות לח שוב הוה חזקה שלא נתבררה ולמפרע באמת לא מטמאין דנגד זה הוה חזקה דמעיקרא וז"ב ות"ק דמטמא בשרץ אף למפרע גם בלח היינו משום דהוא ס"ל דתרתי לריעותא הוה ודאי ושרצים דמגופה ושרצים דמעלמא הוה תרתי לריעותא וכדאמרו בריש נדה אבל ר"ל לשיטתיה דס"ל דתרתי לריעותא לא הוה רק ספק א"כ א"א לטמאות בשביל זה ואין לך לחוש רק משום דהוה חזקה שלא נתבררה וא"כ לכך ביבש דא"א לתת גבול ל"ש חזקה דמעיקרא דהוה חזקה שלא נתבררה אבל בלח דיש לך שיעור להגביל עד זמן שיכול להיות לח שוב עד אותו זמן הו"ל חזקה שנתבררה וז"ב מאד מאד ודו"ק היטב כי חריף ועמוק הוא ת"ל. ובגוף קושית התוס' בהא דאמר שמאי דהעמד אשה על חזקתה וגם ב"ה לא אחמרו רק לתרומה ולקדשים אבל לחולין לא והקשו דהא הו"ל ספק טומאה ברה"י דטמא אף בחולין דיליף מסוטה נראה לפע"ד דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש התוס' ריש שני נזירים גבי נזרק טומאה בין שניכם דכל שא"א להיות ודאי טמא בשניהם שוב לא שייך למילף מסוטה דלא ילפינן מסוטה רק מה שיכול להיות בודאי ע"ש וכ"כ בנדה ד"ה והלל ולפ"ז בשלמא בספק טומאה דעלמא שפיר אמרינן דהתורה עשה ספק כודאי וטמא אבל באשה דזה כלל לכל נשים דעלמא וא"כ איך אפשר לטמאות למפרע דהא בכל הנשים דעלמא בודאי ישנו עכ"פ איזה נשים דאינן טמאות וא"כ עכ"פ א"א לומר דהוא ודאי דהא אדרבא עפ"י הרוב יש לה חזקת טהרה ומאי אית לך למימר דיש לחוש על כל אשה שמא היא ראתה למפרע וע"ז מועיל החזקה דטהרה כל דאי אפשר להיות כודאי ומידי דהוה אשני נזירים דכל דידעינן דרק אחד נטמא א"א להיות כודאי מכ"ש בנשים דעלמא דעכ"פ זה ודאי דישנן נשים רבות דלא ראו למפרע וא"א לטמא כולם בודאי והספק הוא כולל לכל נשים וא"כ ע"כ דתחוש לכל אשה בפ"ע ושוב הוה חזקת טהרה חזקה טובה דזה הספק כולל נשים רבות וז"ב מאד מאד. ובאמת בגוף סברת התוס' דכל דא"א להיות כודאי טמא לא מדמינן לסוטה היה נראה לפע"ד עפמ"ש לעיל בשם הר"ן דכל דיש ספק בנותן הטומאה שוב שייך לאוקמא אחזקה וא"כ איך נדמהו לסוטה הא כל שהיו שני בועלים ונודע דרק אחד טמאה הספק גם על הנותן טומאה מי הי' ובכה"ג יש לאוקים כל אחד מהבועלים בחזקת כשר דלא בא עליה ושוב בשני בועלים לא הי' כודאי ממילא גבי טומאה כיון דמסוטה יליף הו"ל ג"כ כסוטה אף דשם הנותן הטומאה הוא ברור והנה כבר כתבתי למעלה דזה כוונת התוס' דלטמא למפרע לא יליף מסוטה דכל שאין הבועל בפנינו שוב גם הנותן טומאה הוא בספק ושוב מועיל חזקת טהרה ובזה אומר אני דצדקו דברי המהרש"א בריש נדה שחידש דכל דליכא חזקה לטהר שפיר ילפינן מסוטה לטמא אף למפרע ולא כמהר"ם לובלין שם ועיין מלמ"ל פי' ממקואות שהאריך בזה ולפמ"ש דברי המהרש"א נכונים דהא כל דליכא חזקת טהרה שוב ילפינן מסוטה לטמא אף למפרע דל"ש לאוקמא אחזקה וכל סברת הר"ן הוא דוקא כשיש חזקת טהרה ובזה מיושב היטב מה שהקשה הרב בעל שב שמעתתא פי"ב שמעתא א' בהא דתנן בנדה דף י"ד נמצא אחר זמן טמאין מספק ופטורין מקרבן והיינו ביותר משיעור כדי שתרד מן המטה והרי נדה הוה רה"י דהמקום שבה מקום סתר הוא כמ"ש התוס' בסוטה דף כ"ח וא"כ כל דאתרע החזקה דעכ"פ ראתה בכדי שתרד מן המטה אמאי לא נטמא למפרע מספק לשיטת המהרש"א ולפמ"ש א"ש דכל דהי' לה חזקת טהרה ניהו דעכשיו אתרע אבל עכ"פ אינו רק ספק בנותן הטומאה הרי לשמאי ולהלל בחולין מוקמינן בחזקת טהרה ולא מטמאינן למפרע משום דהוה ספק בנתינת הטומאה וה"ה בזה וז"ב מאד ויש לישב בזה כמה ענינים ונלאיתי להאריך והמעיין ימצא בזה ת"ל כמה ענינים נפלאים:

ודרך אגב אומר במה שנשאלתי מהרב המופלג מוה' צבי הירש נ"י איש הורוויץ בהגאון מזלאזיץ ז"ל בהא דכתב הרמ"ה באה"ע סי' ל"א דרואין אי אית בי' שו"פ עכשיו דמקודשת דהא חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא ל"מ וכאן יש לה חזקת פנויה והראיתי לו שכבר הרגיש בזה השב שמעתתא שמעתא ג' פט"ז והניח בקושיא ולכאורה רציתי לומר דל"ש חזקת פנויה לפמ"ש התוס' דהיכא דזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אתרע חזקת פנויה וא"כ בכה"ג מהראוי ליזיל בתר חזקה דהשתא אך הש"ש נסתפק שם בזה גם היכא דליכא חזקה דמעיקרא אם אזלינן בתר השתא ע"ש אמנם נראה דלפמ"ש המרדכי דלעיתים העשוי להשתנות ל"ש חזקה דעשוי להשתנות א"כ ל"ש חזקת פנויה דכל דקדשה באבנא ועשוי להשתנות ל"ש חזקה דמעיקרא וז"ב ועיין באבני מילואים סי' ל"א שהאריך על דברת הרמ"ה בענין זה ואין אתי כעת. ובזה יש לישב קושית הש"ש שם שהקשה דלמה שיער ר"ח אי שוה פרוטה דלמא בשעת קידושין לא הוה שו"פ וע"כ דכל דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר השתא דא"ל משום חזקת פנויה דא"כ דלמא מעיקרא לא היה שו"פ אף דיש חזקה דהשתא ולפמ"ש א"ש דכל דכעת הוא שו"פ אף דיש לומר דשמא לא הי' מקודם דהא שערים עשויים להשתנות וא"כ חזקת פנויה אינו חזקה דעשויה להשתנות דהא באמת צריך להקידושין ואתרע חזקת פנויה ושערים עשויים להשתנות ועיין בסוגיא דמומין דחזקת פנויה לא חשיב חזקה אלימתא כ"כ וגם בלא"ה אין התחלה לדברי הש"ש דע"כ לא נסתפק בש"ס שם היכא דאזלא חזקה דמעיקרא לגמרי ואתרע לגמרי אבל כאן י"ל דבאמת חזקת פנויה חשיב חזקה ורק היכא דכעת שו"פ אזל לה החזקה לגמרי דהא היה יכול להיות דגם בעת ההוא הי' שו"פ. והנה לכאורה צ"ב דמה מועיל מה ששו"פ בעת הזאת הא מ"מ בעת הקידושין הוה כמקדש בלי עדים הן אמת דא"כ אמאי כל ספק קידושין מקודשת מספק ושמואל חייש שמא שו"פ במדי הא הוה כמקדש בלי עדים וצ"ל כלל האחרונים ומכללן הנו"ב דכל שיש ספק לעדים הוה עדים מספק שמא יש בו קידושין ולפ"ז י"ל דלמאן דלא ס"ל דשמואל ולא חייש שמא שו"פ במדי א"כ ממילא מכ"ש דלא חייש שמא יהי' אח"כ שו"פ ומטעם דשערים עשויים להשתנות ובזה י"ל הא דאמרו שם דר"ח לא ס"ל דשמואל והקשו התוס' דלמא ס"ל רק כאן לקידושי ודאי ולפמ"ש א"ש דמשמע להו להש"ס דר"ח דאמר דשיער אי אית ביה שו"פ אין אי לא לא דהיינו דכל דלא הי' שו"פ כעת ל"ח שמא שוה הי' מקודם השו"פ או שמא ישוה אח"כ דשערים עשויים להשתנות וצ"ל משום דס"ל דכמקדש בלי עדים דמי דהעדים לא ידעו מזה ורק דכל דשו"פ כעת מחזיקין ששוה שו"פ גם בעת ההוא וא"כ ע"כ דלא ס"ל כשמואל ודו"ק היטב ועיין בבדק הבית סי' ל"א ובאחרונים ולא נפניתי כעת. והנה בדברי הר"ן והרשב"א הנ"ל דכל דא"א לומר דכעת יצא מחזקתו שוב חיישינן למפרע מצאתי דבר נפלא בשטה מקובצת בכתובות דף ט' בסוגיא דפ"פ בהא דאמרו ספק תחתיו ספק אינה תחתיו והקשה הרב מוה' בצלאל אשכנזי דאיך חשיב ספק תחתיו וספק אינה תחתיו ספקא והא חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר השתא נבעלה ואית לן לאוקמי כל יומא אחזקת הגוף שהיתה בתולה ונבעלה תחתיו דכל מה דנוכל לאחר זמן הביאה מאחרינן וכתב כיון דעכשיו נשאת וכלה בחופתה ודאי לא זינתה והספק היינו ספק תחתיו משנתארסה ספק אינה תחתיו אלא קודם שנתארסה וכיון דעכשיו ודאי לא זינתה מהראוי לומר שזינתה קודם שנתארסה דאוקמא בחזקתה דהשתא שלא זינתה כעת ועל הקודם שוב יש כאן ספק מתי זינתה אי קודם שנתארסה או עכשיו ע"ש והנה כפי הנראה כוונתו למ"ש הרשב"א דכל דל"ש השתא דנבעלה שוב יש להחזיק למפרע כל מה שנוכל דא"א לומר דכוונתו דמהראוי לאוקמא על חזקתו דהשתא כשם שלא זינתה עכשיו ה"ה אחר שנתארסה דז"א דחזקה דהשתא לגבי חזקה דמעיקרא לאו כלום הוא ומהראוי לאחר זמן הביאה טפי וע"כ כיון דעכשיו ודאי לא יצאתה מחזקתה ואין לך להגביל הזמן מתי יצאתה מחזקתה מקדמינן כל מה דנוכל ונפלאתי עליו דהרי הוא עצמו הביא קושית התוס' דנימא אוקמא אחזקת כשרה לכהונה ולאו תחתיו זינתה וכתבו דמוקמינן בחזקת הגוף שלא נבעלה עד השתא ואיך שייך חזקת הגוף הא השתא ודאי לא זינתה ועיין בח"מ סי' ת"ח ס"ק ח' שכתב ג"כ סברת המהרב"א הנ"ל דעכשיו שמארסין בעת הנשואין ל"ש תחתיו זינתה (ועיין באבני מילואים סי' קכ"ו ס"ק א' שכתב דבזמן הש"ס ל"ש לדברי הח"מ והנך רואה שהדבר מבואר בקדמונים כהח"מ וצ"ע) ולפ"ז באמת צ"ב לשיטת הרשב"א דכל דיצאת מחזקתה וא"א להגביל הזמן ל"ש להעמידו על חזקת הגוף א"כ דברי התוס' וכל הקדמונים שהשתמשו בסוגיא זו בחזקת הגוף שהיתה בתולה צע"ג ודו"ק היטב ולפמ"ש בתשובה אחרת גבי זמן בקידושין ושם נתגלגל דברי הרשב"א הנ"ל וביארתי שם דלא שייך דברי הרשב"א רק גבי חזקה דאתיא מכח רובא דאינו חזקה מבוררת בזה כל שיצאתה מחזקתה מחיים א"כ ל"ש חזקה מכח רובא דהרי הרוב אתרע וכמ"ש התב"ש לענין מים בראש אבל בחזקה מבוררת אף הרשב"א מודה דאף שיצאתה מחזקתה מחיים מ"מ מוקמינן אחזקה קמייתא ע"ש שבארתי הדברים בשרשן ת"ל ולפ"ז אדרבא חזקת כשרות דאינו רק חזקה מכח רובא בזה שייך סברת הרשב"א ועיין פ"י בסוגיא דזמן בגיטין אבל חזקת הגוף דהוא חזקה מבוררת שנולדה בבתולים וא"כ מה בכך שיצאתה מחזקתה אח"כ מ"מ לא מחזקינן למפרע וא"כ שוב אינו דומה סברת מוהרב"א הנ"ל לסברת הרשב"א. והנה צריך להבין לפמ"ש הפ"י בסוגיא דזמן בגיטין וכן השתמש ג"כ בסוגיא דפ"פ דחזקת כשרות אינו רק חזקה דאתיא מכח רובא וביאר שם בגיטין בהדיא דכל דעכ"פ זינתה כעת ואינה בכלל רוב נשים כשרות שוב לא שייך חזקת כשרות וא"כ כאן מה מקשה התוס' דנוקי בחזקת כשרה לכהונה הא אדרבא אם נימא דנבעלה מקודם בודאי לא היה לה חזקת כשרות אך ז"א דעכ"פ חזקת כשרות לכהונה הי' לה דכשרות לכהונה הוא לא מכח צדקת ואף שזינתה ברצון מ"מ כל שלא היתה תחתיו מותרת לכהונה וא"כ ממילא יש לה חזקת כשרות לכהונה מיהו י"ל דאם אין לה חזקת צדיקות שוב יש לחוש דגם תחתיו זינתה ושוב אין לה חזקת כשרות לכהונה מיהו י"ל דעכ"פ יש לה חזקת כשרות דלא עבדה שתי פעמים איסור ואף אם יצאת מגדר רוב נשים ועשתה בפנינו מעשה זנות מ"מ תחתיו דכהן דהיא עבירה חמורה לא עשתה וחשיד לקל לא חשיד לחמור ושפיר הקשו בתוס' ובזה מובן היטב תירוצם שכתבו דיש להעמיד על חזקת הגוף והקשה הפ"י דהא הוה תרתי לריעותא הרי בעולה לפניך וגם חזקת היתר ותרתי במקום חדא מועיל אף נגד חזקת הגוף ולפמ"ש יש לומר דבאמת חזקת כשרות אינו חזקה כ"כ דאדרבא הרוב מעיד שלא עשתה כלל איסור מקודם ולא יצאת זו מחזקת רוב נשים ואף דהיא עבירה חמורה מ"מ חזקת הגוף הוא חזקה מבוררת וחזקת כשרות אינו מבוררת דאינו רק מכח רוב וכאן אדרבא יצאת מחזקת הרוב ניהו דמ"מ יש לומר דלא עשתה איסור חמור כ"כ אבל עכ"פ חזקת הגוף עדיפא דהוא חזקה מבוררת לעצמה והבן בדברים ואף דכעת עבדה איסור לא בשביל זה נחזיק למפרע דיצאת מחזקת רוב נשים כשירות ועכשיו רוע לבה הטתה והבחירה חפשית ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרי"ד למדתי מס' כתובות וביום ד' וירא הגעתי לסוגיא דהי' בה מומין ומצאתי בשטה מקובצת שם בשם הרשב"א שכתב דלאוקמתא דרבא לא אפשר לאוקמי מתניתין דהנושא את האשה אלא בנשא ובעל לאחר זמן דשייך למימר העמד הגוף על חזקתו אבל כשכנס ובעל לאלתר אף שארסה זה זמן מרובה לא דהא לית לה חזקה כלל דא"א לומר כנכ"ה דהא כנס ובעל לאלתר אלא ע"כ ברשות האב נאנסה ותו ליכא למימר העמד הגוף על חזקתו דכנכ"ה ע"ש ולכאורה הדברים סתומים אבל ביאור הדברים הוא כמ"ש למעלה בשם הרשב"א דכל דא"א לומר עכשיו יצא מחזקתו שוב מחזקינן למפרע דהא לא נוכל להגביל זמן ולפ"ז כאן דכנס ובעל לאלתר א"כ ע"כ עכשיו לא נבעלה וע"כ יצאת מחזקתה וא"א להגביל הזמן א"כ שוב חיישינן אף קודם אירוסין וכמ"ש ובזה הן נסתר מחמתו כל דברי הרב מוהרב"א שם בשטה שהאריך לפרש דברי רבא גם אליבא דר"י ומיירי באופן דכנס ובעל לאלתר דא"א לומר כן וכמ"ש הרשב"א וכמ"ש בטעמו ועיין באהע"ז סי' ס"ח ס"ק כ' בב"ש אע"ג דאינו מביא ראיה שהיתה בעולה קודם שתתארס אלא יברר שהיתה בעולה בעת הביאה זו כיון דהיא מכחשת ואומרת דהיתה בתולה ע"ש ולפמ"ש הרשב"א כל שעכ"פ יצאתה מחזקתה מקודם דבעת הבעילה א"א לומר שזינתה כמ"ש הח"מ שוב חיישינן למפרע וכמ"ש ועיין ב"ש ס"ק כ"ג שם שכתב ג"כ דאז בודאי לא נעשית ברשות הבעל אלא ברשות אבי' אז אתרע רשות אביה ע"ש והוא מדברי הרשב"א הנ"ל ודו"ק. ודרך אגב אבאר מה שהאריך בש"ש שמעתא ד' פ"ח פ"ט דבד"נ לא אזלינן בתר רובא רק ברוב שכבר הוחזק וכמ"ש הרמב"ם לענין חזקת דאיסור בע"א הוחזק וה"ה לענין רוב דאף דבד"נ לא אזלינן בתר רוב אבל ברוב שכבר הוחזק אזלינן בתריה ועיין בישוע"י סי' ד' ס"ק ט"ו וסי' קע"ב באהע"ז שהאריך ג"כ בזה לכאורה היה נראה לפע"ד דאם נימא דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוה חזקה א"כ מה מועיל רוב שכבר הוחזק הא מ"מ לא נתברר הרוב בשעתו ואנו דנין אח"כ שכבר הוחזק הרוב אבל לא הוברר בשעתו עד"מ במכה אביו ואמו דילפינן דאזלינן בתר רוב וביאר בש"ש דאף דבד"נ לא אזלינן בתר הרוב מ"מ אח"כ בעת שהכה כבר הוחזק הרוב אבל מ"מ הא לא הוחזק בשעתו רק ממה שכבר הוחזק והו"ל חזקה שלא נתברר בשעתו וה"ה ברוב שלא הוחזק בשעתו ואף דאנן קי"ל דחזקה שלא נתבררה בשעתה ג"כ כשר היינו משום דאזלינן בתר רוב וזה לענין איסורין דאזלינן בתר רוב אבל בד"נ דלא מועיל רוב רק רוב שכבר הוחזק וא"כ שוב לא הוברר הרוב בשעתו וז"ב לפע"ד וא"כ נסתר כל ענין זה ובזה נראה לפע"ד לבאר דברי התוס' בריש נדה ד"ה דאיכא ריעותא שכתבו דחזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה והביאו ראיה ממה דיליף דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו וכו' דלמא משום דאוקמא אחזקה שאינו טריפה והוא תימה דמה ראיה ממכה אביו דשם אנו דנין דלמא לאו אביו הוא והגאון מהרי"פ הגיה דצריך להיות מעדים זוממין וכה הראני צורבא מרבנן אחד מבראד וארי' שמו דבמרדכי בחולין פרק קמא מבואר בהדיא ממכה אביו ומעדים זוממין ובאמת שדברי המרדכי הם תמוהים מאד במ"ש דהרי האב נולד קודם שנה מהבן ואין לו הבנה כלל אמנם דברי התוס' י"ל דמביאין ראיה דבאמת מה ראיה ממכה אביו ש"ה דהוה רוב שכבר הוחזק ומה ראיה לענין סתם רוב שלא הוחזק וע"ז כתבו דחזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה וה"ה לענין רוב ומה שסיימו דלמא לאו טריפה זה קאי לענין פרה אדומה ואף שבדברי התוס' קשה להעמיס זאת אבל הדברים מצד עצמם הם נכונים ודו"ק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף