שואל ומשיב/ב/א/יז

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן יז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לש"ב המופלג ושנון מוה' וואלף בהגאון אבד"ק בריסק נ"י בעהמ"ח מקור מים חיים:

אשר הקשה על דברת הרא"ש פ' חזקת הבתים סי' למ"ד ל"א להשיג על הרמב"ן דל"ש מיגו במוחה בפניו ובפני ע"א דהי' לו לזהר בשטר דידע שזה מיחה והקשה הוא מהא דקי"ל דיכול לטעון החזרתי בשטר פקדון במגו דנאנסו ול"ש שטרא בידך מה בעי דלא חש על השטר כל דיש לו מיגו וה"ה כאן והנה בתכ"ד השבתי דל"ד לשם דשם שפיר לא חש לשטר פקדון כיון דיוכל לטעון נאנסו וכמ"ש הרשב"ם בב"ב דף ע' אבל כאן דהוא להיפך דהוא יש לו שטר למה לא נזהר בשטרו כל ששמע שיש מחאה למה לו לסמוך על המיגו ולא יזהר בשטרו דבשלמא השטר שביד אחרים שפיר לא חש לקחתו אבל במה שת"י למה לא יזהר ובלא"ה נראה דל"ש מיגו במקום ע"א דכפי הנראה יצטרך לשבע נגד העד ולהעיז פניו ולשבע נגד העד לא אמרינן מיגו כמ"ש התוס' בנסכא דר"א בשם ר"י מיהו צ"ע כיון דעל קרקע אין נשבעין שבועת התורה מיהו בע"א נשבעין ועיין סי' צ"ו ועכ"פ שבועה דרבנן ודאי נשבעין ול"ש מיגו דעכ"פ הי' לו לזהר בשטרו כיון דיצטרך להעיז ולשבע נגד העד ודו"ק. והנה בדברי הרא"ש שם מבואר מחלוקת הראב"ד והרמב"ן אם הודאה בפני ע"א הוה הודאה וגם הרז"ה בשיטת הראב"ד הנ"ל והנה נסתפקתי אם זה דוקא כשמודה בחוב שהיה חייב לו בזה דעת הרמב"ן דמועיל בע"א או דלמא אף במודה שחייב לו מנה בשטר נמי מועיל מתורת הודאה בע"א והנה לכאורה הי' נראה דל"ש ב"כ וב"כ דמועיל והנה בסי' מ"ם דמבואר דהאומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה כתב הכ"מ דנלמד מהך דאיסור גיורא דמועיל מתורת קנין אודייתא וראיתי בקצה"ח שם שחידש דקנין אודייתא ל"מ רק בפני שנים ואף דבכ"מ לא אברי סהדי אלא לשקרא היינו כשהי' קנין בפ"ע נגמר בלא עדים בזה ל"צ עדים רק שלא יכחישו אבל כל שלא נתחייב רק עפ"י אודייתא בעי שיודה בפני שנים ע"ש ולפ"ז כאן לא נחלקו רק בהודה שהיה חייב כבר בזה החיוב כבר היה רק שהיה יכול להכחישו ובזה כל שהודה בפני אחד שחייב לו סגי לשיטת הרמב"ן אבל חיוב וקנין חדש ע"י אודייתא בזה בודאי בעי שנים וראיה ברורה נראה לפע"ד מהא דהקשו התוס' בב"מ דף ג' דמנ"ל דכ"ה פטור וא"ל מדאיצטריך ע"א וקשה אמאי לא משני דאצטריך כגון שזה תבעו שהודה לו מנה וזה מכחישו או שטוען משטה הייתי דמטעם כ"ה פשיטא דעכ"פ היה יכול לטעון משטה משא"כ כשהביא ע"א דהודה בפניו דל"ש משטה לשיטת הרמב"ן והרא"ש ודעימיהו א"כ לכך אצטריך ע"א וע"כ דממנ"פ לא משכחת לה דאי הודה חיוב חדש שחייב לו מנה א"כ בעי שנים ואי הודה שחייב לו מכבר מנה א"כ צ"ל הע"א ואף דיכול לומר משטה מ"מ הוא תובעו מנה והלה כופר שא"ח לו חייב שבועה להס"ד דכ"ה חייב שבועה וע"כ דכ"ה פטור משבועה ושפיר כתבו דמדאצטריך ע"א ש"מ דכ"ה פטור ובזה הי' מקום לישב קושית מהר"ם שי"ף דדלמא אצטריך ע"א במקום שא"י להעיז דאז כ"ה פטור והתוס' לא הקשו רק בבנו דמעיז מנ"ל דכ"ה פטור אבל הע"א אצטריך במקום שא"י להעיז ולפמ"ש א"ש דכבר נודע דאמרינן מיגו להשביע וא"כ הי' הע"א יכול להיות עדות שהודה בפניו מנה דאז ל"ש דא"י להעיז דמודה לו חיוב חדש וא"כ בכה"ג כל דיכול להעיז וזה כופר חייב אי נימא דלא בעי שיודה בפני שנים וא"כ למה לי ע"א ואף דכתבתי לעיל דע"כ לא ס"ל להתוס' דמועיל הודאה דאל"כ אצטריך ע"א בכה"ג ז"א דיש לומר דהתוס' הקשו אכתי יתחייב בלי תורת עדות דהי' יכול לומר דהודה בפניו ול"ש משטה דלא תבעו אדם וגם להשביע ל"ש כל שהודה בפני ע"א אך ז"א דכל שאין לו דין עד ל"ש הודאה וע"כ לא נחלקו רק בהודה לפני ע"א כיון דיש לו דין עד. אבל אם נימא דעד א"י לחייב רק מתורת מגו הא הודאה לא מהני בפני עד וע"כ ליתא לזה אבל עכ"פ מוכח מתוס' דס"ל דהודאה בתורת קנין אודייתא צריך שיהי' בפני שנים אברא דגוף הדבר למה בהודה חיוב חדש צריך עדים שנים ובהודה בפני ע"א שחייב כבר סגי לשיטת הרמב"ן דעת לנבון ניקל דכל דמתחייב עצמו ע"י הודאתו בחיוב חדש בעי בפני שנים אבל במודה שחייב לו מכבר סגי בפני ע"א שלא יטעון משטה הייתי בך. ובזה נראה לפע"ד מ"ש הקצה"ח סי' פ"א ס"ק יו"ד ראיה דלא מהני הודאה שלא בפני בע"ד ממ"ש התוס' בב"ק דף ק"ח דהודה בפני ע"א ל"מ הודאה וע"ש בתוס' ד"ה תבעו שומר אף שהודה בפני ב"ד מומחין מכ"ש בהודה לפני עדים ואמר א"ע כל שלא היה בפני בע"ד ל"מ ולפמ"ש יש לחלק דשם דהוא בקנס וצריך שירשיעהו הב"ד וא"כ הוה כמודה בחיוב חדש שלא נתחייב כ"ז שלא ירשיעהו הב"ד אז צריך שיהי' בפני הבע"ד אבל כל שמודה שחייב לו כבר למה לי בע"ד ובזה יש מקום לישב קושית התוס' שהקשה דלמה לא בעי לענין קרן גופא כשלא באו עדים ולפמ"ש א"ש דלענין קרן שאינו חיוב חדש בודאי מועיל הודאה אף שלא בפני בע"ד ולפ"ז י"ל דיפה דייק הקצה"ח מזה דהקשו למה לא בעי לענין קרן דע"כ ס"ל להתוס' דכל הודאה סגי אף שלא בפני בע"ד הן אמת דלפע"ד הי' נראה דקושית התוס' ל"ק דבאמת לענין הכפל דכיון דהש"ס מבעיא ליה אי נפטר הגנב בהודאה לשומר משום שנסתלק לו משמירתו בזה שנשבע השומר א"כ זהו לענין כפל אבל גוף הקרן מ"מ לא נסתלק עדן לגמרי כדפליגי שם לקמן בנגנבה באונס והוכר הגנב דרבא ס"ל דאף ש"ח עושה עמו דין ע"ש ודו"ק. שוב נזכרתי שגם דו"ז הגאון בים התלמוד שם הקשה כן על התוס' דלמה לא יועיל הודאה שבפני אחר ע"ש ובמפרשי הים מ"ש בזה אך מ"ש הקצה"ח שם להקשות בהך דטבי עבדו של ר"ג דמוקי דשלא בפני ב"ד הודה וע"ז הקשה דת"ל שלא היה בפני טבי דהוא בע"ד לפע"ד נראה דבעבד ל"ש שלא בפני בע"ד דכ"ז שלא יצא לחירות הרי הוא כשורו וחמורו ולא הוה בע"ד כלל ובלא"ה נראה דל"ש בזה שהודה שלא בפני בע"ד דדוקא בשאר הודאות שאם לא הודה הי' מפטר ורק ע"י הודאתו אתה מחייבו בזה צ"ל בפני בע"ד דמחשב הודאה אבל כאן דכל שסימא עינו אם הי' עדים שסימאו כדמוקי שם הא יש לו עדים חייב וא"כ מה אכפת לן בהודאתו או לא ואדרבא אם לא נחשב הודאה הי' בודאי חייב דהא באו עדים אח"כ והש"ס לא הקשה רק דהא מודה בקנס פטור וא"כ מה בכך דלא הי' בפני טבי הא כבר נתחייב בעת שסימא עינו והי' עדים ולמה לו הודאתו ובכה"ג אף שהודה שלא בפני עדים חייב וז"ב ודו"ק. והנה בגוף דברי בעל המאור שחידש דהוה בפני אחד ל"מ והרמב"ן כתב דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה ותמה הש"ך דניהו דאומר אמת אבל מ"מ יכול לומר משטה הייתי בך לפע"ד כוונת הרמב"ן כיון דע"א אומר שהודה בפניו א"כ אם הי' מודה שהי' באמת ולא בהשטאה פשיטא דחייב ואנן לא טענינן השטאה בעדו מכ"ש בע"א וא"כ כיון שע"א כ"ז שלא נשבע הרי הוא כשנים וא"כ זה צריך לכפור ולומר שלא הודה בפניו דזהו מקרי שבועה להכחיש העד אבל כאן שאין מכחישו רק שאומר שהי' בדרך שחוק א"כ אין זה שבועה להכחיש העד והו"ל מחושואיל"מ. אמנם נראה דתלוי בשני תירוצי התוס' בב"ב דף ל"ד דהתוס' הקשו שם גבי נסכא דר"א דלהמני' מה שאמר דידי חטפתי במגו דאי בעי הי' טוען להד"ם וכתבו בשם הריב"א דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כ"ז שאינו נשבע להכחישו או דהו"ל מיגו דהעזה להכחיש ע"א ולשבע נגדו ולפ"ז כאן אם נימא דאינו מיגו דיצטרך להכחיש העד ולשבע נגדו אפשר דכאן לא שייך זאת כיון דאם הי' טוען משטה הי' נאמן לשיטת הרז"ה א"כ אף אם הי' מודה שהודה לפניו היה מקום שלא לשבע ל"ש שבועה דהא עדותו לא הי' מחייב ממון עד שיודה זה שהודה באמת ויכול לטעון משטה אבל אם נימא דהוה כשנים כ"ז שלא נשבע להכחישו א"כ גם מה שטען משטה אינו נאמן ול"ש שבועה כיון דשנים הי' מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה אם לא הי' הודאתו באמת וא"כ זה שא"י לשבע להכחיש העד הו"ל כמו בנסכא דר"א דאין נאמן והו"ל מחושבואיל"מ ויפה טען הרמב"ן וכמו שם אם טען דידי חטפתי והעד א"י רק שחזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו הוה מחשואיל"מ וה"ה כאן כיון דאי לא טעין לא טענינן ליה כמבואר סי' פ"א ס"ג וא"כ מכ"ש כשהודה בפני ע"א שבודאי לא טענינן ליה משטה א"כ העד שאומר שבפניו הודה אמרינן מן הסתם דהודה באמת וזה מודה שהודה רק שטען שנתכוין להשטות שוב הו"ל מחושבואיל"מ דהא צריך לשבע שכוון להשטות כמבואר שם ס"א וא"כ שוב הו"ל מחושואיל"מ כל שאינו נשבע נגד העד ואף די"ל דש"ה שטוען חטפתי א"כ מודה לדברי העד שחטף ורק שטוען שלי הוא משא"כ כאן שעדות העד הוא שהודה לפניו באמת דאל"כ מה העיד וא"כ כל שזה שטוען שהודה בשטות הוה כמכחישו. אמת שיש לומר שזה סברת בעל המאור אבל סברת הרמב"ן הוא דכל דעכ"פ העד מעיד שמודה ואם לא טען הי' חייב הרי עדותו כשנים כ"ז שלא הכחישוהו ונשבע כנגדו. ובזה מיושב שיטת הרז"ה דכתב דאם טוען הודית בפני אחד בזמן זה ואח"כ הודית בפני אחר מצטרפין והקשה הקצה"ח דכאן ל"ש דיצטרף דבשלמא כל עדות מיוחדת עכ"פ לתביעה אחת יש שני עדים בצירוף אבל כאן כל דאמרינן שהראשון שיקר שוב נשאר השני עד לבדו ויכול לטעון משטה וכן להיפך ולפמ"ש א"ש דבאמת הו"ל מחושואיל"מ ורק שכתבתי דיש להם מיגו דלהד"מ ולפ"ז לענין להד"ם יש שני עדים ומצטרפים ושוב ל"ש מיגו דהו"ל מיגו במקום עדים פסולים דדעת הרא"ש דל"מ מיגו ומכ"ש בזה דפסולים גמורים לא הוו אותן עדים ודוק. ודברי הגד"ת שכתב דאף לשיטת הפוסקים דהודאה בפני אחד הוה הודאה אפ"ה כשטען אמת שהודיתי אבל משטה הייתי לא הוה מחושבואיל"מ הם תמוהים כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ג וגם הא באמת שייך הטעמים של התוס' כמ"ש הקצה"ח והדברים פשוטים ולפמ"ש כל חילו של הרמב"ן הוא בשביל זה. והנה שיטת הראב"ד דאף הודאה בשנים בזאח"ז ל"מ עד שיאמר כל עד שהודה בפניו ובפני עוד אחר ויש לי מקום ספק אם נוכל לצרף העדות כיון דאם הי' מעיד ע"א לבד והי' אומר שהודה עוד בפ"א לא הי' נאמן דלא האמינה תורה לע"א שיאמר עוד אחר הי' עמי וא"כ איך מצרפינן אח"כ העד השני ואולי כיון דיש שני עדים שמעידים שכל אחד מהם הי' עם עוד אחר נאמנים דהו"ל עדות מיוחדת דכשר בד"מ אמנם מה שיש לי להסתפק לשיטת הראב"ד איך הדין אם מכחיש להראשון וטען להד"מ ונשבע נגד העד ואח"כ בא עד השני אם מצרפין עדות של עד הראשון כיון שכבר נתבטל עדותו איך יצטרף וכן יש להסתפק בכל עדות מיוחדת אם נוכל לצדף אח"כ ובפרט כי שכבר העיד שוב שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורא דבשלמא כל שנתקבל עדותו עכ"פ שחייב שבועה אם אח"כ בא עד אחר פשיטא דמצטרף דל"ש עביד אינש לאחזוקי דיבורא דהא העדות הראשון קיים רק שבתחלה הי' לענין שבועה ואח"כ נצטרף לממון משא"כ כשלא נתקבל עדותו כלל איך יצטרף אח"כ וצריך להעיד מחדש ובשלמא אם הי' טוען שהודה בדרך שטות א"כ לא הכחיש העדות הראשונה ושפיר נתקבל עדותו אבל כשמכחישו וטען להד"ם ל"ש להצטרף וצ"ע בזה ועיין באה"ע סי' מ"ב ובב"ש ס"ק ה' וס"ק וא"ו ומשם נלמוד לכאן כמה דינים ואכ"מ להאריך כעת. והנה במה שהבאתי למעלה בשם הקצה"ח סי' מ"ם דדעתו דהודאה היינו דוקא שמודה שחייב כבר ולא שמתחייב עתה והוא מתורת קנין אודייתא ודעתו דקנין אודייתא לא נגמר רק בפני שנים אף דבעלמא לא אברי סהדי אלא לשקר' כאן עיקר הקנין בעי שנים הנה בתשובה דחיתי כל דבריו אך מה שחידש דאודייתא בעי שנים הוא מתורת קנין נפלאתי דנעלם ממנו דברי הרז"ה והרמב"ן והש"ך בענין הודאה בפני ע"א והרז"ה תמך יסודו דלכך לא מועיל הודאה בפני ע"א מדאמרו הודאה בפני שנים והרמב"ן דחה דדומיא דקנין הוא דסגי אפילו בלא קנין והש"ך ס"ק כ"ב האריך בזה ולדברי הקצה"ח הודאה צריך לגוף הקנין שנים אף דהדבר אמת וע"כ אין מקום לדבריו אך בגוף הענין דהודאה בפני ע"א דדעת הרז"ה דל"מ בין לחייבו שבועה אם כפר שלא הודה או במודה שהודה רק שטען להשטות נתכוין אין העד מחייבו שבועה והרמב"ן והפוסקים תמהו עליו דכ"מ ששנים מחייבים ממון ע"א מחייבו שבועה לפע"ד נראה דבר חדש דהנה הרמב"ן הובא בהרא"ש פ' שבועת העדות כתב דכל עד מפי עד אם בא הראשון ומכחישו נאמן והביא ראיה מהא דאמרו פלוני חכם טיהר לי כתם ואשתכח שקרא אלמא כל דהעד השני אינו יודע רק מפי הראשון נאמן הראשון ולפ"ז (בהודאה) ]אם] העד המעיד (אינו) יודע אם הלוה או הפקיד וכדומה דבכה"ג הוה כאלו העיד שראה שתקן פלוני הכרי אז לא הי' הראשון נאמן יותר מהשני אבל כשהעד א"י מהלואה רק שזה הודה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"כ הראשון נאמן יותר ומכ"ש לפמ"ש הקצה"ח סי' ל"ד דהודאת בע"ד הוא מגדר עד דלגבי עצמו נאמן גם עד פסול וא"כ פשיטא דהראשון נאמן טפי וא"ל דשאני התם שהראשון והשני אינם בע"ד רק עדים אבל כאן הראשון הוא בע"ד רק לחובתו נאמן מתורת עד אבל אם כופר שלא הודה שוב הוה בע"ד דז"א דכל עיקר דברי הרמב"ן הוא רק כיון שהעד השני אינו יודע והוא בא מכח שזה אמר לו הראשון נאמן להכחישו וא"כ גם כאן כל שא"י מהלואה רק שבא מכח הודאתו של זה שהודה לפניו כיון שזה מכחישו נאמן וא"י לחייבו שבועה וז"ב לדעתי ואפילו לפמ"ש הב"י ביו"ד סי' קפ"ה ובב"ש סי' קט"ו ס"ק ד' דלענין הפקעת ממון אין הראשון נאמן היינו שם דהוה הפקעת ממון אבל כאן אדרבא הבע"ד נאמן דלא הודה והוא מוחזק בממון ולפ"ז גם כשמודה יכול לומר דלהשטות נתכוין דזה ודאי דהראשון נאמן לפרש כוונתו יותר מהשני דאם שנאמן להכחישו לגמרי ק"ו לפרש דבריו שהראשון נאמן ומה גם דכל שיכול להכחישו א"כ סמך ע"ז ולא הוה הודאתו הודאה שלימה כיון דיכול להכחישו ונאמן לגמרי ועיין באהע"ז סי' מ"ב כיוצא בזה ובזה נראה לפע"ד דבר נחמד במ"ש הבעה"מ לפרש דהודאה אחר הודאה מצטרפין כיון דהוה תרין מצטרפין הוא כמו הלואה אחר הלואה וכמ"ש הש"ך לישב השגת הרמב"ן ובקצה"ח סי' פ"א תמה בזה דשאני הלואה אחר הלואה דסוף סוף חד מנה הלוה ויש שני עדים משא"כ בהודאה אחר הודאה אם נימא דחד שקורי קא משקר שוב לא הוה הודאה די"ל דנתכוין להשטות וא"כ ישבע נגד עד השני ולראשון נתכוין להשטות ומפטר ולפמ"ש א"ש דכל דיש שני עדים שהודה א"כ אין הלה נאמן להכחישם דל"ש לומר דבעד מפי עד הראשון נאמן דהא כאן שנים מעידים ששמעו מפי הראשון ובכה"ג השנים נאמנים בודאי יותר ובלא"ה ל"ק כיון דעיקר שאינו נאמן העד גם כשהודה שהודה רק שטוען שכוון להשטות אף דהוה מחושואיל"מ דצריך לשבע נגד העד וכמ"ש הש"ך בס"ק כ"ג דלא כגי"ת וכן הסכים הקצה"ח היינו להרמב"ן וסייעתו דמחשב הודאה בפני ע"א הודאה אבל להבעל המאור דלא מחשב הודאה כיון שיכול להכחישו א"כ שוב לא נתכוין להודות בהחלט דיכול לומר שסמך שיוכל לכפור כל ההודאה וכמ"ש למעלה ולפ"ז כל שיש שני הודאות וא"כ לענין הכפירה הו"ל כהלואה אחר הלואה דעכ"פ הודה בפני שנים וא"כ פשיטא דאינו נאמן לומר דהודה רק שכוון להשטות דשוב הו"ל עדות העד עדות מעליא לענין שבועה וא"כ הו"ל מחושואיל"מ ודו"ק היטב:

עוד נראה לי דבר חדש בטעם הרז"ה דהנה באמת כל הענין דנשבעין נגד העד ולא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשוד על שבועתא הוא משום דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו וכדמסיק אביי בב"מ דף וא"ו ולפ"ז זה לענין הלואה אבל בהודאה א"א להשביעו כלל דממנ"פ אם חשוד על הממון חשוד על השבועה וא"ל דכופר בשביל שיש לו ספק מ"י דז"א דאם הי' לו מלוה ישינה או עכ"פ ספק למה הודה לו בתחלה והרי נתחייב לו כנגדו וע"כ דלא הודה וא"כ ממנ"פ א"צ לשבע וז"ב בטעמו של הרז"ה. ובזה מיושב היטב בהודאה אחר הודאה דמצטרפין דשם להוציא ממון שפיר מצטרפין דבאמת מקרי הודאה רק שא"א לו לשבע וכמ"ש. ובגוף הדין אם מועיל הודאה בפני ע"א שהש"ך האריך בזה וגם הגד"ת האריך אם שייך לומר מחושואיל"מ נגד העד אם מכחישו ועש"ך מ"ש בזה ובאחרונים אני תמה דהדבר מבואר בבעל התרומות שער ב' והובא ביתה יוסף סי' ק"ז דהו"ל מחושואיל"מ ומהתימה על הב"י דלעיל סי' פ"א לא הזכירו כלל והש"ך וכל האחרונים נשמט מהם זאת ועב"ש שם סעיף יו"ד וע"ש בסמ"ע שפירש בהדיא דהו"ל מחושואיל"מ ובש"ך ס"ק י"ג כתב דהיכא דלא הו"ל מגו הו"ל מחושואיל"מ ע"ש וגם בשו"ת מהרי"ט סי' ח"י לא הרגיש בזה יעו"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף