שואל ומשיב/ב/א/טז

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן טז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב הגאון הגדול וכו' מוה' נתן האבד"ק ראווא נ"י.

הנה בהיות כבוד מעלתו אצלינו ההוא אמר שתמוה בעיניו דברי הפר"ח או"ח סי' תמ"ז והביאו החק יעקב ס"ק י"ד שם להלכה במעשה שנמצא חלה אחת של בצק בתוך הסל שהי' נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והוריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק ופסק דחד בתרי בטל כיון שהיה קודם הפסח והיינו למ"ד שאינו חוזר וניעור ומותר לחמם המצות בפסח כיון שאינו רק טעמא בעלמא וע"ז קרא מעלכת"ה תגר דמה שיאטיה דאינו חוזר וניעור דזה דוקא במקום שאינו רק טעם בלבד והיינו במקום שנתבטל בששים וכאן לא נתבטל רק חד בתרי והיאך שייך כאן טעם הא הוא ממש וחוזר וניעור הנה לפע"ד דברי הפר"ח נכונים מאד דהרי כל האיסור הי' שהמצות נגעו בבצק בעת שהוציאו מן התנור שהי' חמות דאוסר מקום מגעו וכמבואר סי' תמ"ז ס"א וא"כ פשיטא דאינו רק טעם בלבד ושפיר אינו חוזר וניעור דאלו מה שנגעו בבצק בבירור זה ל"מ ביטול וכמ"ש הפר"ח ורק על הטעם אנו דנין והטעם אינו חוזר וניעור אף שיתחממו אח"כ וז"ב ופשוט לולא כי מעכת"ה החמיר מאד בתימה עליהם ומ"ש מעלכת"ה לתמוה על המ"א שם ס"ק ל"ח שכתב שם על דברת הטור לענין הזיתים דפלפל עם הע"ש אי חוזר וניעור וע"ז תמה כיון דהזיתים נאסרו מהחמץ וא"כ לא שייך ענין חוזר וניעור דהאיסור בעין ל"ש שאינו חוזר וניעור ג"כ תמוה לפע"ד דהא קודם הפסח לא שייך חנ"נ כמ"ש המ"א שם ולא נשאר רק החשש דבפסח עצמו יחזור וניעור וא"כ שפיר כתב המ"א דהטור ס"ל דאינו חוזר וניעור וז"ב מאד לפע"ד ומ"ש מעלתו לפרש דברי הטור דחיישינן שמא יפלוט בפסח דהא מדמה המ"א להגעלה דבעינן דוקא בישול וא"כ חיישינן שמא תפלוט בפסח עכ"פ משהו זהו רחוק לפע"ד עוד נראה לי כיון דנתערב מב"מ דהטעמים שווים ל"ש חוזר וניעור דאיך שייך חוזר וניעור והא לא ירגיש טעם חמץ דטעמם שוה וצ"ע בזה בט"ז סי' תמ"ז ס"ק ה' ובסי' תנ"ג ס"ק ב' לענין קמח בקמח אבל מצד הסברא נראה כן ואף דהפ"י כתב שם דראוי לקנסו להשליך למקום איבוד השליש או חציה היינו בנדון שלו שהי' שכחה ושכחה לא מקרי אונס לכמה דברים ועיין מ"א סי' ק"ח שהאריך בפרט הזה אבל בנ"ד אין לך אנוס גדול מזה ולפע"ד נראה שלא לערבו במזיגה עם מים שזה לא מקרי ביטול ואדרבא צריך העמדת יי"ש בכך ויש לערבו ביי"ש ממש כנלפע"ד.

והנה מן האמור יש לישב מ"ש הרא"ם בתשובותיו ח"א סי' מ"ג בכלים שציפן אותן ע"י האור שא"צ אח"כ להגעילם וביאר הטעם דכל שהי' ע"י אור הוה כהגעלה ובשו"ת מגיד מראשית להרב מוהר"ח אלפנדרי נדפס שם תשובת הרב המובהק המהרי"ט בסי' א' שם שהאריך לסתור דברי הרא"ם ומטעם דזה הליבון כל שאין ניצוצות נתזין ממנו יצא מכלל ליבון שבכח לכלות הבלוע ולכלל הגעלה לא בא שהגעלה ע"י מים הוא שמפלטת אבל כאן שאינו ע"י מים אינו מפליט האיסור שבו וכמו שא"י בלוע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ע"ש ולפמ"ש בטעם ודאי אינו חוזר וניעור ובלי ספק המים לא יוציאו רק טעם ולא ממשות הדבר ובזה כתב המ"א דלכ"ע אינו חוזר וניעור. ובלא"ה נ"ל כיון דעכ"פ הוה אינו ב"י בפסח וניהו דנוטל"פ ג"כ אסור בפסח וגם משהו אסור מ"מ נראה לפע"ד דזה דוקא שאר נוטל"פ דבא מן השבח שנשבח בכלי בעת בליעתו אבל פגום מעיקרא דמותר אף לר"מ דאוסר נטל"פ בשאר איסורים מ"מ פגום מעיקרו מותר א"כ ה"ה בחמץ בפסח דפגום מעיקרו ודאי מותר ולא אחמרו בזה יותר משאר איסורים א"כ כיון שציפו בבדיל א"כ הבדיל שפנים חדשות בא לכאן אותו הבדיל אינו נאסר מחמת שנבלע בו החמץ שהי' בהכלי דפנים חדשות בא לכאן והוא פגום מעיקרו ואיך אח"כ כשיצא אותו טעם מהבדיל להמאכל תיאסר והא כבר הותר ואיך תחזור לאיסורו ובכה"ג שנטל"פ ואינו רק נ"ט בר נ"ט ובמקום דהנ"ט הראשון לפגם פשיטא דאף נ"ט השני לא נאסר ועיין ש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ל"א ואף דבחמץ גם נ"ט בר נ"ט אסור היינו מטעם שכתב הרמב"ן דשמו עליו וכאן אבד שמו דנטל"פ ופגום מעיקרו וז"ב. ובלא"ה עיקר הדבר שחידש המהרי"ט דא"י בלי רוטב ליתא לפע"ד אחר המחילה מעצמותיו הקדושות דזה דוקא מחתיכה לחתיכה ולא בכלי שבלע איסור שאוסר בלי רוטב כמבואר ביו"ד סי' ק"ה ס"ז בהג"ה משום דאין לו פליטה מגופו וה"ה לענין זה האש שהותך הבדיל בתוכה כבר הוציא מה שנבלע בכלי אף בלי מים ועיין מ"ש בגליון הש"ע שם דקצת משמע מהג"א פכ"ה אות כ"ח ד"ה כתב ראבי"ה דאף בכלי א"י שלא ע"י מים ורוטב ודחיתי זאת ע"ש ועכ"פ הדין ברור דקי"ל דבכלי יוצא בלי רוטב אברא דעדיין יש לדון לפמ"ש הש"ך שם ס"ק כ"א דאינו אוסר בלי רוטב בדבר יבש לגמרי בכחוש רק כדי קליפה א"כ כיון שחמץ מקרי כחוש כמבואר שם ס"ט בהג"ה וא"כ לא יצא מהכלי רק כדי קליפה ועדן נשאר שם מה שנבלע בהכלי להלן מכדי קליפה וזה א"י האור להוציא ותאסר בפסח אך נראה דמלבד דאין הדבר ברור ומדברי המהרש"ל שם נראה דאוסר בכלו אף בכלי כמ"ש הש"ך שם אבל אף לדברי הש"ך זה להבליע בלי רוטב אבל האש כל שאתה אומר שיוכל להוציא מהכלי אף בלי מים אין נ"מ בין כדי קליפה והאש שולט בכל הכלי והוציא הבלוע מתוכו ואנן קי"ל דחם כלו כמבואר סי' צ"ד וסי' קכ"א וע"כ דברי הרא"ם נכונים ויש אתי עוד להאריך בכל דברי המהרי"ט ז"ל ואין הזמן מסכים כעת.

והנה אח"כ עינתי בזה וראיתי דגם מה שהביא ראיה הרא"ם מהא דקנקנים של יין נסך דכתב בספר התרומה משם ר"י שאם הסיקן באש מבפנים כ"כ שלא יוכל לנגוע בידו מבחוץ חשוב כהגעלה וע"ז תמה המהרי"ט דהא הגעלה לא מהני בכ"ח וע"כ דיי"נ כיון דתשמישו ע"י צונן הכשירו במילוי ועירוי וה"ה בזה הקלו אבל מה ענינו לכלים שנשתמשו בהם רותחין דצריך רותחין של מים הנה לפע"ד עיקר ראיית הרא"ם דלא נימא דהגעלה עדיף יותר שהרי מוציא הבלע ע"י מים משא"כ בחיפן בבדיל שאין יכול להוציא בלי מים ע"ז הביא הרא"ם ראיה דחזינן שאור היסק מבפנים מועיל ביי"נ במקום הגעלה אלמא חזינן דחום אור הוה כהגעלה וה"ה לזה וז"פ וברור גם מ"ש הרא"ם דהציפוי של בדיל הוה ככלים חדשים וכמו מאני דקוניא וע"ז טען דזה תלוי בפירוש מאני דקוניא שלפירוש הר"י ורש"י אין ראי' דמועיל לענין חמץ ואף לפמ"ש המרדכי בשם ר"ת דהיתוך עופרת מותר בהגעלה אף בחמץ זה דוקא בעופרת דאינו מעורב עם החרס והוה כלי בפ"ע משא"כ מציפוי הבדיל שאינו רק מראה לובן לבד ולא הוה כלי בפ"ע לפיע"ד עיקר דברי הרא"ם דהבדיל משוי ליה כפנים חדשות והבדיל מקבל טעם פגום מהכלי שנשאר בתוכו בלוע חמץ וא"כ אחר שהותר בהבדיל איך יחזור ויאסר בהמאכל וכמ"ש למעלה. ובזה מיושב היטב מה שתמה עוד על הרא"ם דמה ראיה ממנא דקוניא דשם חדשים הם בעת שמצפים אותם בקוניא וא"כ ממילא דנין מה שנבלע לאחר שהוא מאני דקוניא וא"כ הוה כמתכת וסגי בהגעלה אבל כאן בעת שציפה בבדיל כבר הי' בו בלוע של חמץ וקיבל הבדיל טעם חמץ ונאסר באמת שזה תימה רבה לפי פשטת לשון הרא"ם אבל חלילה לגדול כמוהו שידבר ח"ו בלי דעת ולפע"ד כוון למ"ש דעכ"פ הבדיל קיבל טעם פגום וטעם פגום שקיבל אינו נאסר הבדיל דבפגום מעיקרא גם בחמץ מותר נטל"פ וכמ"ש ות"ל דברי רא"ם נכונים ומ"ש על דברת הרא"ם ומטעם זה הצריכו טבילה לכלים המצופים בבדיל וע"ז תמה המהרי"ט דלא שמענו מעולם שיהי' צריך טבילה בכלים המצופים בבדיל כמו שצריך טבילה כשמצופה במתכת וזכוכית הנה אמת נכון הדבר שלא מצינו בזה שיצריך טבילה במצופה בבדיל אבל באמת הרא"ם ס"ל דאין נ"מ בציפן באבר ובעופרת לבין ציפן בבדיל ולא ס"ל לחלק דאינו רק מראה לובן בלבד וס"ל דכל שמצופה בדבר אחר שצריך טבילה חשוב ציפוי כפ"ח וצריך טבילה אך מ"ש המהרי"ט דלכך לא הוצרכו טבילה משום דאומן קונה בשבח כלי משום דאומן אינו קונה הכלי עצמו רק בשבחו ולא בגוף הכלי וכמ"ש התוס' שלהי ע"ז לענין כלים שעשאן צורף עכו"ם ע"ש הנה בזה יפה כוון וכבר קדמו התה"ד סי' ש"ט שכתב ג"כ ראי' מתוס' דאומן אינו קונה בגוף הכלי רק בשבחו ע"ש ובשו"ת מהר"ש הלוי חלק חו"מ סי' ד' האריך בזה דגוף הכלי קונה ע"י השבח ועקצה"ח סי' שי"ו שכתב דבדברי התה"ד מבואר דלא כמהר"ש הלוי. והנה מצאתי תנא דמסייע לתה"ד המהרי"ט ז"ל (ועט"ז סי' ק"כ ס"ק י"ב).

והנה עתה נעתיק עצמינו למ"ש המחבר מגיד מראשית ע"ז הנה במה שכרכר אי חתיכה יכול להוציא ממנו לחתיכה אחרת בלי רוטב הנה האריך וכרכר הרבה בזה גם מה שהאריך לומר דכיון דנ"ט לפגם הוא וגם הוא משהו יש להקל והאריך הרבה בראיות ואין הזמן מסכים כעת לעמוד בזה אבל המעיין יראה כי לא עלתה בידו דבר ברור ות"ל מ"ש נכון ודו"ק. שוב ראיתי בפר"ח סי' תנ"א הביא ג"כ דברי הרא"ם הנ"ל ובקצת השגות כוון למהרי"ט ע"ש ועיין רמ"א בתשובה סי' כ"ח הובא במ"א סי' תס"ז שכפי הנראה מדבריו הא דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב הוא דוקא באיסור דרבנן ולא בשל תורה ע"ש וא"כ ממילא לענין הגעלה מהכלי כל שיש איסור תורה דחמץ יוצא בלי הגעלה אך גוף דברי הרמ"א הוא תימה דמנ"ל זאת ובסי' ק"ה לא מוזכר חילוק זה ודו"ק. ודרך אגב אומר במה שכתבתי בענין אומן קונה בשבח כלי אי קונה גוף הכלי או רק השבח הנה מהמ"א משמע קצת דקונה גוף הכלי שהרי בסי' תקנ"א ס"ז במה שמבואר שנוהגים לתת לאומנים עכו"ם לתקן כתב המ"א דבבגדים חדשים מותר לפי שאינם שלו עדיין ולא נקרא שמו עליו ומשמע דאומן קונה בשבח כלי שגוף הכלי שלו ואף דיש לדחות דכוונת המ"א דעדיין לא נקרא על שמו כיון שהם ביד האומן מ"מ לפע"ד הסברא מצד עצמה נכונה דאם אומן קונה בשבח כלי והיינו דקונה גוף הכלי א"כ לא נקרא על שם ישראל כיון דהם של העכו"ם לגמרי ובזה היה מקום לומר דלכך יש חילוק בין בגדים מכובסים דאסור דשם אינו עושה פעולה בגוף הבגדים רק שמסיר זיעתם וליכלוך שלהם ול"ש אומן קונה בשבח כלי וכעין זה מבואר במג"א סי' שכ"א דלכך מותר להדיח הכוס בשבת דאינו עושה פעולה בגוף הכוס ע"ש בס"ק ז' וכאן ג"כ אינו עושה פעולה בגוף הבגד ולכך אסור ליתן בגדים לכבס והמ"א נדחק שם אך צ"ע בהא דב"ק דף צ"ט דנדחק שם לאוקמא בגרדא דסרבלא ובאופן דל"ש אומן קונה בשבח כלי ולמה לא מוקי בכה"ג ומיהו יש לדחות דשם קתני הנותן טליתו לאומן גמרו והודיעו משמע דגוף הטלית גמר והיינו שעשה לו טלית ועיין סי' נ"ב באו"ח סעיף ד' ומ"א ס"ק ט"ו ודו"ק אבל גוף הדין צ"ע אי שייך בעכו"ם אומן קונה בשבח כלי דאפשר דהוא מטעם שמירה אבל נזכרתי שהדבר מבואר לענין טבילת כלים בסי' ק"כ ביו"ד סעיף יו"ד ומקור דברי התה"ד סי' ש"ט הוא לענין אומן עכו"ם וא"כ ל"ש החילוק שבין בגדים מכובסים לכלים לתקן ודו"ק היטב.

והנה הרא"ש בתשובה כלל מ"ב סי' וא"ו וכן נקבע להלכה ביו"ד סי' רכ"א כתב וז"ל ששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורין וכו' ואסרה על בעלי' אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסרה תשובה כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף הכלי כלום אלא שכר הוא דמחייב בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי ואפילו אם הי' אומן קונה בשבח כלי היינו היכא שיש ממשות בשבח כגון שנותן לו עצים ותיקן כלי אבל הכא לא עשה אומן אלא ציירה בסימנים ואין בזה ממש ובהגוזל קמא דף ק"א אבעיא לן אם יש שבח סמנים ע"י צמר או לא כגון אם צבע קוף צמרו של ראובן בסמנים של שמעון אם חייב ראובן לשלם השבח שהשביח בצמרו ולא אפשטא האבעיא ואינו חייב לשלם נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום וכ"ת יכול לגרוד אם יגרדנו אין בו ממש מדקאמר התם במאי מעביר לי' בצפון צפון עבורי מעבד אשבוחי לא משבח ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח כלי א"י לגרדו ולקלקל כליו של בעה"ב עכ"ל. והנה מלשון זה נראה דס"ל להרא"ש דאומן קונה בשבח כלי היינו דקונה בגוף הכלי דע"י השבח יש לו זכות בגוף הכלי דאל"כ היאך הוה ס"ד דיהי' יכול לאסור דבר שא"ש וע"כ משום דיש לו זכות בגוף הכלי והו"ל כיש לו שותפות בגוה דיכול לאסור אברא דעדיין צ"ב דהא אף דאומן קונה בשבח כלי הוא דוקא עד שיפרע לו הבעה"ב כמ"ש רש"י בב"ק צ"ט וביש"ש שם והארכתי בזה בתשובה וכן נראה מלשון השאלה ברא"ש שכתב ואסרה על הבעלים קודם שפרע לו שכרו ומשמע הא לאחר שפרעו לו הבעלים אין לו שום זכות לאסור ולפ"ז יפרע לו הבעלים שכר השבח והאומנות ושוב לא יהיה יוכל לאסר דהו"ל דבר שא"ש דגוף הכלי אינו שלו אמנם אחר העיון הדבר נכון דהרי אמרו בנדרים מ"ז דאדם יכול לאסור דבר שברשותו גם לכשיצא מרשותו וכן קי"ל בסי' רט"ז וא"כ כיון כל שלא פרעו היה לו זכות בגוף הכלי ע"י שקנה בשבח כלי והי' יכול לאסור וא"כ שוב הו"ל דבר שלו דאית ליה שותפות בגוה ויוכל לאסור גם לכשיצא מרשותו וז"ב ובזה נפתחו לי שערי בינה להבין דברי הרא"ש הנ"ל שהן תמוהין כמ"ש בשו"ת מהר"ש הלוי חלק חו"מ סי' ז' דכל העובר משתומם ומתפלא על הרא"ש דהרי בב"ק צ"ט מבואר בהדיא דגבי הקדיחתו יורה להצבע דשייך אומן קונה בשבח כלי אף בצבע והיאך כתב הרא"ש להיפך ונדחק מאד ולפמ"ש א"ש דבאמת חלילה להרא"ש אבי כל תופשי תורה שיטעה בזה דודאי שייך אומן קונה בשבח כלי אף בצבע דניהו דאין בו ממש מ"מ שבחו ע"י הצבע אלא הכי כוונת הרא"ש הוא לד"א. דבאמת א"י לאסור דבר שא"ש רק דיש לו שותפות בגוה ואף דלאחר שיפרע לו תו אין לו כלום למפרע בגוף הכלי מ"מ כ"ז שהי' ברשותו יכול לאסור אף לכשיצא מרשותו ולפ"ז נראה לי סברא נכונה דע"כ לא אמרו דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו דוקא אם הדבר עכ"פ גם לכשיצא מרשותו יהי' בו ממש אבל בצבע דבאמת אין בו ממש בהכלי רק דכ"ז שלא פרעו יכול לתבעו סממני' דא"ל סממני גבך וכדאמרו בב"ק ק"א וא"כ כל שיפרע לו שוב לא נשאר בגוף הכלי שום ממשות מה שהי' שלו דהסממנים בעצמותם אין בהם ממש ואיך יכול לאסור ולכך א"י לאסור וז"ב בכוונת הרא"ש ולפע"ד הוא קילורין להרא"ש וז"ש וכ"ת יכול לגרוד וא"כ גם לכשיצא מרשותו יהי' בו ממש לזה אמר דאם יגרדנו שוב אין בו ממש ודו"ק. אמנם י"ל דבאמת ס"ל להרא"ש דאין קונה בגוף הכלי רק בהשבח כמ"ש התה"ד סי' ש"ט והא דס"ד דיכול לאסור הי' משום דעבד בה מעשה אסרה ולפ"ז נ"ל דזה שכתב הרא"ש כיון דהצבע אין בו ממש ניהו דאומן קונה בשבח כלי מ"מ כיון דבגוף הכלי לא זכה לא יוכל לאסר גוף הכלי ואין לומר דאית בה מעשה דז"א דדבר שאין בו ממש לא מקרי מעשה ועכ"פ לא נקרא מעשה רבה כל דאין בו ממש ולכך לא יוכל לאסור. אמנם לפ"ז לא א"ש מ"ש הרא"ש וכ"ת דיכול לגרדו דהא במה שיכול לגרדו לא נחשב למעשה רבה דאדרבה הוא אינו מעשה ממשיות ומה שיכול לגרדו לא יועיל להיות מעשה וע"כ מחוורתא כמ"ש ראשונה דס"ל דיכול לזכות בגוף הכלי ועיין קצה"ח סי' ש"ו שגם הוא נדחק בכוונת הרא"ש ולפמ"ש א"ש וע"ש מה שהקשה מקונם שאני עושה דיכול לאסור השבח שתעשה אח"כ והא אין אומן קונה בשבח כלי דאינו שלה ולפמ"ש בכוונת הרא"ש לק"מ ודו"ק היטב. ובזה נתישב היטב מה ששאל הרב המופלג מוה' פייביל נ"י מביטשאטש במ"ש הג"פ סי' ק"כ ס"ק ט' שפלפל בסופר שכתב גט וחטף הבעל הגט ולא פרעו אם הגט כשר לגרש בו כיון דהסופר קנאו להגט דאומן קונה בשבח כלי מ"ש וע"ז הקשה דהא צובע בסממנים ל"ש אומן קונה בשבח כלי כמ"ש הרא"ש ולפמ"ש א"ש דדוקא לאסר א"י ע"י השבח אבל מ"מ נקנה השבח בגוף הגט להסופר האומן וא"ש גם לפמ"ש בהדרך השני משום דצבע לא מקרי מעשה רבה וכן נראה מהג"פ א"כ כתיבה דמקרי מעשה רבה כמ"ש הג"פ שם א"כ אין דומה לשם מיהו גוף הדבר שמדמה צבע וסממנים לכתיבה לפע"ד לא דמי דצבע וסממנים אין בו ממש בעצמותו אבל דיו וכתיבת הגט מקרי ממש ול"ד לצבע ועיין פ"י בגיטין דף כ"ג דהקשה דהיאך מותרין חש"ו לכתוב הגט והא הם קונין בשבח כלי ולא ידעי לאקנויי ועכ"פ נראה מדבריו דבגט שייך אומן קונה בשבח כלי ודו"ק איברא דגוף הענין דאומן קונה בשבח כלי לא זכיתי להבין דכיון דביד בעה"ב לסלקו בדמים שכר פעולתו ואז השבח כלו לבעה"ב שכן התנה עמו והרי חייב לעשות הכלי בשביל דמי פעולתו שקצב לו וא"כ היאך שייך קנין בהכלי דהא לא עדיף מיש לו שעבוד על הכלי או משכון על הכלי ולא בגוף הכלי דקי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן וה"ה בזה דהא גוף הכלי הוא של בעה"ב עם השבח ויכול לסלקו בדמים וא"כ מה אית ליה בהכלי ושבחה אין לו רק חוב על הכלי. אמנם נראה דיש לו קנין בגוף הכלי כ"ז שאין בעה"ב מחזיר לו דמי פעולתו ואח"כ כשמחזיר לו הדמים הו"ל כמוכרו לו וכמ"ש רש"י בב"מ צ"ט ובקידושין מ"ח וא"כ יש לו קנין בגוף הכלי ויש לי להמתיק הדברים דהרי התוס' כתבו בקידושין דאף למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ מודים דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף א"כ עד שנתן לו שכירתו נקנה לו גוף הכלי דהא שבח להכלי ול"ש לומר דיכול לסלקו דהא השכירות אין מגיע לו עד לבסוף וא"כ בעוד שלא גמרו נקנה לו הכלי ואח"כ כשמשלם לו השכר הוה כאלו קנהו ממנו הכלי והשבח בעד השכירות כנלפע"ד ברור ועיין ב"ש סי' כ"ח ובתשובה הארכתי בזה ובזה נראה לפע"ד דמה שנחלקו אי אומן קונה בשבח כלי ולא בגוף הכלי או דקנה גוף הכלי נראה לפע"ד דתלוי בזה אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או לא דאם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ ניהו דאינו חייב לשלם עד לבסוף אבל זה לענין השבח אבל גוף הכלי הוא של בעה"ב וזה אין לו רק שעבוד על הכלי כ"ז שלא גמרו אבל אם אינה לשכירות רק בסוף א"כ ל"ש לומר דיש לו שעבוד על הכלי דהא לא נתחייב לו כלל כ"ז שלא גמרו וע"כ דעד הגמר קנהו האומן בגוף הכלי כפי שעבוד השבח שמשביח ואח"כ הוה כמוכרו לו בעד השכירות ויש לי להאריך בזה בהסוגיא בב"ק דף צ"ט וקידושין מ"ח ועב"ש סי' כ"ח ס"ק ל"ח ובתשובה ביארתי הדברים. עוד נ"ל נ"מ בין היכא דעושה שבח בגוף הכלי והיינו שהוא עושה הכלי עצמו ע"י מלאכתו כמו העושה שירים ונזמים וכל עושי מלאכה שמתחלה אינו כלי והאומן מצרפו ומחברו ועושהו כלי בזה נראה לפע"ד דל"ש לומר דאין לו רק שעבוד על הכלי דהא לא הי' כלי ולא שם כלי עליו כ"ז שלא תקנו אומן וא"כ שפיר קונה בשבח כלי אבל היכא שגוף הדבר הי' כלי רק שהוא הוסיף נופך וצייר בה ציורים וכדומה דגוף הכלי הי' מתחלה ואינו מהפך חומר הכלי אלא הצורה א"כ פשיטא דאינו קונה בגוף הכלי דמה אית לי' בגוף הכלי ואינו קונה רק בשבח שיש לו בהכלי ומה אית לי' בגוף הכלי וז"ב לפע"ד ובזה יש לישב דברי הרא"ש הנ"ל בפעם שלישית דבאמת זה נתן לו טבלא לצייר בו ציורים וא"כ זה לא עשה בגוף הכלי רק שע"י הציורים שוה הטבלא יותר אבל בגוף הטבלא לא פעל ושינהו מכאשר הי' וא"כ כיון שגוף הכלי לא נשתנה והסממנים וצבע אינם בעצמם ממש ל"ש לומר דקונה בגוף הכלי רק בשבח מה שהשביח ושוב א"י לאסור גוף הכלי ובאמת בשבח הכלי קנה אף בצבע וסממנים רק בגוף הכלי לא קנה. ולפ"ז נ"ל בגט דגוף הנייר אינו כלי לענין שיוכל לגרש ועיקר הכלי נקרא הגט שכתב עליו א"כ נשתנה גוף הנייר וכדומה מה שכתב עליו א"כ פשיטא דקנה בגוף הכלי ושפיר קנה דגוף הנייר נשתנה באיכותו דמתחלה הי' נייר בעלמא ועכשיו מקרי גט ושפיר קנהו משא"כ בטבלא דאף דהטבלא ג"כ נתעלה יותר ע"י הציורים אבל עכ"פ גוף הטבלא לא נתפעלה בהציורים ועומדת לקבל שאר ציורים אם יגרוד ממנו ציורים האלו א"כ לא נקנה לו בגוף הכלי מאומה משא"כ בהנייר על הגט דעיקר הכלי הוא הגט וא"כ זהו נשתנה גוף הדבר והוא עשהו להכלי. אמנם לכאורה היה נראה דבגט לא שייך כלל אומן קונה בשבח כלי דבאמת כבר כתבתי למעלה דבאמת צ"ב ענין אומן קונה בשבח כלי דהא אין לו בגוף הכלי כלום ויכול לסלקו בדמים ואין לו רק שעבוד בעלמא וכתבתי דהענין הוא דכיון דאינו משתלמת אלא לבסוף א"כ כ"ז שלא גמר הכלי הרי שבחו ולא נתחייב לו עדן כלום וא"כ אז קנה ע"כ בגוף הכלי דאל"כ אין לו עליו כלום במשך זמן שעושה הכלי ולפ"ז נראה לי ברור דזה שייך בכל כלי דמתחלה ועד סוף שם כלי עליו והגמר בא בסוף אבל גט דכ"ז שלא כתבו כלו אין לו תורת גט ופסול לגרש בו וא"כ אמתי נקנה לו בעת גמרו ואז כבר יכול לסלקו בדמים ול"ש אומן קונה בשבח כלי דבשלמא כלי אף שלא נגמר כלו מ"מ זה שנגמר נגמר ויכול ליתנו לגמרי לאחר משא"כ בגט דלכתחלה ראוי שיכתוב סופר אחד ואף בטופס ראוי לכתחלה שיהי' כתב אחד ועיין סי' ק"כ בח"מ וב"ש בס"ג וא"כ כל שלא נגמר אינו שוה כלום ואין שם גט עליו ולא נקרא כלי ובלא"ה נראה לפע"ד דל"ש אומן קונה בשבח כלי רק היכא שאין האומן צריך לעשותו לשם בעליו רק העיקר הוא שצריך לעשות כלי אבל בגט דצריך כתיבה לשמה ועכ"פ שליחות לגט ודאי צריך לרוב הפוסקים זולת שיטת התוס' ועב"ש סי' קכ"ג ס"ק א' וא"כ איך שייך שקנה בשבח כלי והוה שלו והא הוא כותבו לשם בעליו ובשליחותו מיהו יש לדחות דבאמת לאחר שיכתבנו יקנהו וכותבו באמת לשמו שיהי' אח"כ של הבעל לאחר הכתיבה ולאחר סילוק דמים שכר פעולתו ועכ"פ נראה דקושית הפ"י ודאי ל"ק דבחש"ו דא"י להקנות א"כ ל"ש אומן קונה בשבח כלי דהא הוא כתבו לשם הבעל וכדמוקי בישראל עומד ע"ג ואף אם נימא דמיירי בשייר לתורף מ"מ עכ"פ צריך שליחות לכתיבה ואף לשיטת התוס' עכ"פ צריך שישמע הסופר מפי הבעל ועב"ש סי' קכ"ג ס"ק א' וס"ק ה' וא"כ ל"ש שקונה בשבח כלי ואף בטופס עכ"פ א"א להיות שיקנה לעצמו דהא צריך שיהיה נכתב לשם גט וגם נראה כיון דכל ההכשר הוא שעדן לא נגמר הגט דטופס לאו עיקר הגט הוא ולכך א"צ שליחות ולשמה וא"כ ל"ש קונה בשבח כלי דהא לא גמר הכלי והטופס בלי תורף אינו שוה כלום ואין שם כלי ע"ז ודו"ק היטב. אחר זמן רב למדתי עם תלמודים סי' תמ"ז וראיתי כי גוף הדבר דבטעם בעלמא אינו חוזר וניעור אף שכתבו המ"א בפשיטות אינו מוסכם ובכמה מקומות משמע דהפוסקים ס"ל דאף בטעם חוזר וניעור ורק שהמ"א כתב שהמחבר הכריע כן לחלק בין הדיעות ובזה מיושבין כמה מקומות בדברי המ"א וגם מ"ש המ"א בהך דזיתים הוא כאחד מהם ועפר"ח שם ס"ק ד'.

והנה בגוף הדין דחוזר וניעור הפר"ח שם הביא דהר"ן בתשובה סי' ס"ד והמרדכי והראב"ד כתבו ראיה דאינו חוזר וניעור מהך דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דאם רוב מגמלים מותר וכתב הפר"ח לדחות ראיה זו דשאני הך דשעטנז דנוהג שעטנז לעולם ולפיכך אף דליכא אלא צמר בצמר מ"מ מתבטל משא"כ הכא דחמץ אינו אסור רק בפסח א"כ קודם הפסח אינו אסור כלל ול"ש ביה ביטול.

והנה באמת חילוקו אינו מבורר דמה בכך דשעטנז נוהג לעולם היינו צמר בפשתן אבל צמר בצמר היתר בהיתר הוא ודומה לבב"ח דמהראוי לומר שלא יתבטל דהו"ל היתר בהיתר ועיין באו"ה כלל כ"ד דין ח' כתב ראיה דהיתר בהיתר בטל מהך דאינו חוזר וניעור בפסח ועיין בנו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ע"ב וחלק יו"ד סי' קפ"ו מ"ש בזה ולפע"ד הי' נראה דלפמ"ש הרשב"א דבחמץ אף נ"ט בר נ"ט אסור דשמו עליו ולפ"ז נראה לפע"ד דלענין חמץ שפיר מותר ול"ש לומר דהיתר בהיתר [לא] בטל רק בבשר בחלב או צמר בצמר דהצמר לבד או בשר לבד אינו אסור כלל ורק בהתחברות עם החלב והפשתן א"כ מקרי היתר בהיתר אבל כאן החמץ הוא עצמו ההיתר והאיסור ותלוי רק בזמן דבפסח אסור ובשאר השנה היתר הוא א"כ ל"ש לומר דחוזר וניעור דכבר נתבטל דהא אותו החמץ בעצמו שאתה רוצה לומר דחוזר ואוסר אמרינן דכבר נתבטל דא"ל דהיתר בהיתר הוא ולא בטל דזה דוקא אם היה נתעורר דבר חדש כעת כמו בצמר ובשר שכעת נתערב עם חלב או עם פשתן אבל כאן אותו שנתבטל וכבר נתערב היאך יחזור וניעור וז"ב לפע"ד אך לפע"ד נראה דגם כאן שייך לומר שנתעורר ענין חדש דהרי אף דנימא דחמץ שמו עליו עכ"פ קודם זמן איסורו אף דנימא דשם חמץ עליו לא עדיף משאר איסורים דלא נאסר במשהו ובהגיע הזמן האיסור נאסר במשהו א"כ נתעורר ענין חדש דהיינו איסור משהו וא"כ בשלמא אי היתר בהיתר בטל אין כח במשהו לאסור מחדש אבל אם נימא דלא בטל כיון דהיתר בהיתר לא בטל רק דל"ש לומר דחוזר וניעור דהוא עצמו ההיתר והאיסור ואיך שייך לומר שיחזור ויאסר א"כ כל שכעת נתעורר איסור חדש דהוא במשהו א"כ למה לא יחזור ויאסר וע"כ דהיתר בהיתר בטל וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב הא דהקשה הנו"ב דאכתי אין ראיה דבבא ע"פ לאחר שש אז נאסר בששים ונתבטל דהו"ל איסור בהיתר וא"כ אינו חוזר וניעור ולפמ"ש זה אינו דע"פ אינו מעלה ומוריד דהא גם קודם פסח חמץ שמו עליו רק שאינו אסור במשהו וא"כ שוה לע"פ ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית הט"ז בסי' תנ"א שהקשה בס"ק ח' דמהך דאינו חוזר וניעור מוכח דחמץ מקרי היתירא בלע ודבריו תמוהים דהרי גם בע"פ לאחר שש ג"כ אינו חוזר וניעור אף דהוה בודאי איסור ועיין מק"ח שם ולפמ"ש א"ש דשם ע"כ דחמץ שמו עליו והיתר בהיתר בטל דאם הוה כמו איסור אין ראית או"ה ראיה.

והנה בשנת תרט"ז אור ליום ג' תצוה ט' אדר אמרתי במ"ש התוס' גיטין דף יו"ד ד"ה מצת שכתבו דמיירי בעיסת ישראל דאל"כ הו"ל פת כותי וע"ז הקשו דלמא לא שימר לשם מצה דחשידי על לפני עור ותמהו מהרש"ל ומהרש"א דא"כ אמאי לא הקשו היאך אוכלו בפסח ודלמא לא שימר מחימוץ דחשידי על לפני עור:

ואמרתי דבאמת לכאורה ע"כ שמרה מחימוץ דאל"כ יהי' עובר על ב"י הכותי בעצמו וא"ל דהא העיסה של ישראל ול"ש ב"י דז"א דהא האומן קונה בשבח כלי ושוב הו"ל של הכותי ועובר על ב"י לכך לא הקשו כן על חמוץ רק על חשש דשלא לשמה והנה אחד מהתלמידים השיב דבלא"ה א"א לומר החשש חימוץ דהא אם יחמיץ חייב באחריות ושוב עובר על ב"י ע"י דהוה באחריותו אף אם אינו קונה בשבח כלי ולכאורה יפה אמר אבל לפע"ד נראה דמלבד דהכותי לא משמע ליה דיהיה חייב ע"י אחריות בב"י אף גם דכיון דכותי הוא אין לו דין רעהו ואינו חייב באחריות דכשם דבעינן שיהי' מתחלתו ישראל כמבואר בחו"מ סי' ש"א ס"ט ה"ה להיפך דהכותי אינו חייב באחריות לישראל דבעינן רעהו מיהו י"ל דהרי אף מה דנתמעט מדין שמירה מ"מ בפשיעה חייב כמבואר ס"א שזה שיטת הרמב"ם וא"כ עכ"פ מה שלא שמרו מחימוץ זה נקרא פשיעה ובזה י"ל דשימור לשם מצה לא נקרא פשיעה שזה אינו מצד גוף העיסה דבשלמא מצה שלא יהי' חמץ זה הוה פשיעה בגוף החפץ דהוא רצה שתהי' מצה משא"כ להיות משומר לשם מצה זה לא נקרא פשיעה מה שהי' בשב וא"ת וגם הוה היזק שא"נ משא"כ החמוץ דאפשר להכיר ומיושב היטב קושית המהרש"ל והמרש"א.

שוב נזכרתי שבמחנה אפרים הלכות שומרים סי' ל"ג נסתפק בזה בגוי אצל ישראל אם חייב בשמירה דלא קרינא בי' רעהו ודו"ק היטב. אמנם בגוף הדבר שכתבתי דיעבור על ב"י לכאורה עדיין יש לחוש דשמא אינו חמץ גמור רק נוקשה ונוקשה לא ס"ל לכותים כיון דהוא מחלוקת התנאים וא"כ לדידיה לא הוה חמץ כלל ולדידן הו"ל חמץ ובזה צריכין אנו לדברי המהרש"א דמיירי שמכיר העיסה שלא נתחמצה שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו. ובזה יש לישב דברי מהרש"א שכלם תמהו עליו דא"כ אמאי אוסר ר"א בכותי לאכול והא מיירי שהכיר שאין בו חמץ ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב דברי המהרש"א שכתב דמיירי שמכיר שאין בו קרני חגבים ולא הכסיפו פניו ואכתי אף בפחות מקרני חגבים והכסיפו פניו שא"א להכיר עכ"פ נוקשה הוה ולא ס"ל לכותים ואפ"ה אסור לדידן ועיין בפסחים דף מ"ח ע"ב ותמצא וצ"ל דס"ל דנוקשה אינו אסור מה"ת אף באכילה וכ"ש בב"י וא"כ לא הוה רק ספק דרבנן ואזלינן להקל ולפ"ז ר"א דס"ל נוקשה בעיני' עובר בלאו ואף דאמרו בפסחים מ"ג דר"א נוקשה בעיני' לית לי' עיין בתוס' שם דף מ"ב במשנה וחד מיניהו דר"א ס"ל נוקשה עובר ושפיר אסור אף באכילה ובט"ג בגיטין שם ראיתי דכתב דל"ח מחשש חימוץ דע"כ יעבור זה על ב"י ולא הרגיש בכל מ"ש ע"ש שנדחק לישב דברי מהרש"א ולפמ"ש א"ש ודו"ק. שוב ראיתי בפ"י שכפי הנראה הבין דגם ענין נוקשה יוכל להכיר ובאמת זה צ"ע דהמהרש"א לא כתב רק דקרני חגבים והכסיפו פניו יכול להכיר ולא מה שלמטה ממנו אבל לפמ"ש הכל ניחא וגם נראה דאם נימא מ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה ולא בטל בששים דלא כמ"ש המ"א סי' תמ"ב ועיין שו"ת נו"ב ומק"ח סי' תס"ב שהאריכו הרבה בזה ובשעה"מ האריך ג"כ ולפ"ז שוב יוכל להיות דעירב מ"פ עם מים והישראל לא יוכל להכיר שהרי נתבטל בששים ומ"מ אסור ולכך ר"א דאוסר נוקשה מה"ת שוב לא בטל ולכך אוסר אבל לת"ק משרי שרי ודו"ק היטב.

והנה במה שהארכתי למעלה בענין אומן קונה בשבח כלי הנה בשנת תרט"ז עש"ק בחקותי ל"ג בעומר שאל אותי המופלג מוה' איצק היילפרין נ"י מקאזליב על דברת הקצה"ח (סי' ש"ו ס"ק ב') במ"ש בקונם שאני עושה לפיך והא אין אומן קונה בשבח כלי ואיך תוכל לאסור ומזה הוכיח דע"כ אומן קונה בשבח כלי וע"ז הקשה הנ"ל דלפמ"ש הש"ג בהקדים לו שכרו לכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי א"כ כאן הבעל לגבי אשתו הוה כהקדים לה שכרה ולכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי. והשבתי דבאמת כוונת הש"ג ע"כ הוא לפמ"ש הרא"ש דכל שמחזיר לו השכר ל"ש אומן קונה בשבח כלי דאינו קונה רק עד שיתן שכרו וא"כ כל שהקדים לו שכרו לא קנה כלל ולפ"ז זה שייך בכל אומן דעלמא דשוכר לעשות לו הדבר ונותן לו שכרו מקודם אבל כאן מע"י דאשה הנה גוף הידים הם אינם נקנים להאיש רק משועבדים הם לעשות מלאכתו א"כ ל"ש בזה הקדים לה שכרו דסוף סוף גוף הידים העושות המלאכה אינם של הבעל רק של האשה ושייך אומן קונה בשבח כלי עד שנתנה לו מלאכתה וז"ב ובלא"ה כיון דיכולה בכל פעם לומר איני ניזונית ואיני עושה ולמחרת תוכל לחזור כמבואר סי' ס"ט באהע"ז שני דיעות בזה וא"כ בכה"ג ע"כ שכל יום הוא ענין בפ"ע ול"ש הקדים לה שכרה דמע"י תחת מזונות והמזונות והמע"י יוכלו להשתנות מיום ליום ול"ש הקדים לה שכרה. ובגוף דברי הש"ג הנה לפי מה שהעתיק הש"ך סי' ש"ו דליכא למ"ד שיתחייב להחזיר הנה הוא להיפך ס"ל והקצה"ח שם ס"ק ד' בסופו הרגיש בזה וכתב דראוי להיות להיפך לפמ"ש הרא"ש ות"ל שבראשית ההשקפה הרגשתי בזה אמנם בנתיבות שם כתב שבש"ג עצמו כתב להיפך דליכא למ"ד דלא יתחייב להחזיר והיינו כמ"ש הרא"ש וע"ש בקצה"ח פלפולו הנחמד לענין אם נגנב או נאבד אי פטור מלשלם השבח ולפע"ד נראה כוונה אחרת בדברי הש"ג לפי גירסת הש"ך והקצה"ח דגרס דליכא למ"ד שיתחייב להחזיר דמי שכירתו ולקיים הגירסא דמי שכירתו ולא כש"ך שהגיה דמי השידה והכוונה דקאי לענין אם נגנב או נאבד דאינו חייב לשלם בעד השבח וכמ"ש הקצה"ח שם ולפ"ז נראה לפע"ד דעכ"פ דמי שכירות שקיבל בודאי א"צ להחזיר והטעם דאף דכל שומר אף שהי' שומר בבעלים עכ"פ אגריה מפסיד היינו משום דכיון דלא השלים מלאכתו אינו מגיע לו שכירות אבל כאן כיון דבאמת מה דמגיע לו שכר בעד שעשה מלאכה הרי כבר קבל והרי עשה שבח ניהו דמחייב לשלם שנעשה ש"ש היינו לענין שכירות אבל כאן כיון דבאמת מה דמגיע לו שכר בעד שעשה מלאכה הרי כבר קבל דניהו דמחיוב לשלם שנעשה ש"ש היינו לענין זה שא"צ לשלם לו דמי שכירות אם לא קבל דאף דאומן קונה בשבח כלי עכ"פ אינו מחזיר לו השבח וחייב להחזיר לו והרי אינו מחזיר לו אבל שיצטרך להחזיר השכירות בעד מה ששבח אף אם נימא דאומן אינו קונה בשבח והוה כלי דבעה"ב מ"מ שיצטרך להחזיר דמי השכירות לזה לכ"ע לא נתחייב דבאמת עשה כלי ושבחו רק שנאנס או נגנב א"כ על גוף העצים קבל שמירה אבל על השבח מעולם לא קיבל שמירה ולא הוה ש"ש ע"ז ופטור דהרי אינו נעשה ש"ש בשביל דתפס אאגרי' ורק דכל שוכר הוה ש"ש והרי לא שכר רק עצים בלבד ולא שבח וא"כ למה יצטרך להחזיר דמי שכירות שקיבל הרי עשה מלאכתו דבשלמא כשלא קיבל איך יקבל שכר והרי הבעה"ב אומר לו תן לי השבח ואני אתן לך שכרך והרי נגנב וצריך לשלם לו עצים ואיך יקבל בעד השבח אבל כל שכבר קיבל השכירות פשיטא דא"צ להחזיר לו דהרי עשה מלאכתו ושבחה ואח"כ כשנגנב צריך להחזיר לו עציו אבל בעד השבח א"צ להחזיר לו והוא טוען שכבר עשה מלאכתו ושבחו והקצה"ח לא כתב כן ולפע"ד כמ"ש ועיין קצה"ח סי' ש"ה ס"ק ב' ודוק היטב. ודרך אגב אזכיר מה שהביא הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג דדבר שבמנין אם נתערב אם אסור לאחה"פ דכאן הוה בעין ולא שייך ביטול אף לאהה"פ ע"ש שנסתפקו בזה ולפע"ד ראיה גדולה מהא דפריך בע"ז דף ע"ד אי דבר שבמנין קחשיב למה לא חשיב חמץ בפסח ומה קושיא הא חמץ בפסח אינו איסור עולם אבל כל הני דחשיב במשנה הן איסור עולם ולכך לא חשיב חמץ בפסח וע"כ דדבר שבמנין אסור לעולם ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף