שואל ומשיב/א/ג/רכג

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן רכג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לעלם משכיל במה שהבאת קושית הפ"י בפסחים דף ד' בהא דאמרו ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאל"כ יבערנו בד"א יפררו ויזרה לרוח או יאכילנו לכלבים והקשה הפ"י הא י"ל דאחשביה רחמנא לשרפה וכמו בחלה הנה בחידושי לה"פ ובתשובה כתבתי דרכים רבים בזה וכעת נ"ל דבר חדש עפמ"ש המג"א סי' תמ"ה דלדידן דקי"ל כל הנקברים לא ישרפו היאך קי"ל דשורפין חמץ והא קי"ל כחכמים דמפרר וזורה לרוח והו"ל מהנקברים וכתבתי בחידושי לה"פ דשאני התם דהו"ל כחרכו קודם זמנו דמותר וכן מבואר בלשון רבינו והארכתי בזה ולפ"ז זהו אם הביעור הוא קודם יו"ט אבל אם הביעור הוא ביו"ט לאחר זמן האיסור שוב ע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאם הוא בשאר דברים שוב אסור לשורפן דהו"ל כחרכו לאחר זמנו וכיון שרק מפרר וזורה לרוח לא שריפה א"כ ל"ש דהתורה אחשבי' לשריפתו דהרי לא צותה התורה כלל שריפה רק שאר דברים וזה אינו מלאכה ודו"ק היטב כי נחמד היא מאד ואף דהא דהנקברין לא ישרפו אינו רק מדרבנן מ"מ עכ"פ שיהיה מצותו בשריפה מן התורה ויהי' מקרי עי"ז מלאכה אף פירור וזורה לרוח דטעם דאחשביה לשריפתו זה ודאי אי אפשר דניהו דמן התורה ל"ח שמא יהנה באפרו ומותר לשרוף ג"כ אבל עכ"פ עיקר מצותו בשריפה זה ודאי אינו ועיקר מצותו לקבור כדין כל הנקברים וא"כ ל"ש אחשבי' אבל לפי האמת דהוא מעיו"ט שפיר יכול לשורפו דהו"ל כחרכו קודם זמנו ודו"ק ובזה אמרתי בהא דכתב הכ"מ פ"ה מיסודי התורה בשם או"ח על דברת הרמב"ם דמותר לעשות מלוגמא ורטיא מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה דדוקא מחמצו של עכו"ם והשאילה לישראל וכו' והובא במ"א סי' תס"ו סק"ב והמ"א רמז לדברי התוס' בפסחים דף כ"ט וכוונתו למ"ש התוס' להקשות על רש"י בהך דחמצו של עכו"ם מותר באכילה לראב"י והקשו היכא משכחת לה דאם נתנו לישראל או השאילו הו"ל חמצו של ישראל יעו"ש ובחידושי לה"פ הארכתי בזה וכעת נראה לי דלענין בל יראה שפיר כל שנעשה מלוגמא ורטייה קודם הפסח הו"ל כחרכו קודם זמנו שהרי נשתנה צורתו ובעת שנשתנה הצורה הי' עדן של עכו"ם דל"ש ב"י וא"כ אף שזכה בו הישראל אח"כ מ"מ לא עבר על ב"י כמו בחרכו לפני זמנו דבחמצו של עכו"ם מה נ"מ אם היו קודם זמנו או בזמנו דגם בזמנו שלא בזמנו הוה משא"כ בנותן לו חמץ בעין שפיר הקשו התוס' דהו"ל חמצו של ישראל ועיין בסי' תמ"ב ס"ד וס"ט ודו"ק ובזה י"ל דהא דאסרו שלא ילעוס אדם חיטין ויתן ע"ג מכתו מיירי אף בחיטין של עכו"ם דהא לא נפסד הצורה והו"ל אח"כ של ישראל ועיין מג"א שם ויש ליישב גם קושיתו מהירושלמי ודו"ק ומה"ט התרנו לחולה אחד לקחת סמים לרפואה בפסח אף שיש חשש שמא נתערב קצת חמץ דהא באמת כל שלא לקחו הו"ל עדן של עכו"ם והו"ל כחרכו קודם זמנו ואף דמדרבנן אסור באכילה עכ"פ זה מותר לחולה שאין בו סכנה ומכ"ש אם יקח הסמים מע"פ על כל היו"ט שודאי מותר וז"ב ועוד יש לומר בישוב קושית הפ"י הנ"ל עפ"י שיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול דהיינו בלב והקשו התוס' הא תשביתו היינו לאחר שש וא"י לבטלו לאחר זמן איסור וגם לר"ע השבתה היינו הבערה וכתבתי בחידושי לישב דהנה מקור הדבר דאחר זמן איסורו א"י לבטל הוא בדף וא"ו דאמרינן וכי משכח לה לבטלה ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן איסורו ול"מ לבטלי' דאמר ר"א שני דברים א"ב של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וביאור הדבר אף דא"ה עדן של בעלים הוה ומקרי לכם כמ"ש בחידושי הריטב"א בסוכה דף ל"ה וא"כ למה נקרא חמץ א"ב וצ"ל דכיון דעכ"פ א"ב דהרי אסור בהנאה ואפ"ה עובר על ב"י דהכתוב עשאו ברשותו וא"כ מה יתן ומה יוסיף מה שמבטלו הא כי מטי עידן איסורא מתיאש מינה ואפ"ה ל"מ וא"כ מה מוסיף בביטולו טפי ממה שהיה מקודם ג"כ א"ב ואפ"ה הכתוב אחשבי' כברשותו ובמה נפקע מעליו החיוב דב"י וז"ב ובזה מיושב מה דק"ל לשיטת אא"ז הב"ח ז"ל בתשובה סי' קכ"ד דהפקר מועיל בדבר שא"ב א"כ למה אמרו דא"י לבטל אח"ז איסורו דהא הוה כהפקר ולפמ"ש א"ש דכיון דאף בלא הביטול מכי מטי עידן איסורא אייאושי מיאש ואפ"ה ל"מ לענין ב"י ממילא אינו מועיל אף הפקר בפירוש ולפ"ז זה דוקא אם אינו עושה מעשה בביטולו אבל כשמבערו או מפררו וזורה לרוח פשיטא דמועיל אף לאח"ז דבאמת עדן שלו מקרי כמו כל א"ה ואדרבא התורה צותה שיבטלו אח"ז איסורו משש ומעלה ניהו דסתם הפקר ל"מ דמה יוסיף על היאוש שכבר נתיאש אבל פירור וזורה או ביעור שריפה למה לא יועיל בזה והא דאמר שם דלמא משכח לאח"ז איסורו ול"מ מבטל אף דיכול לבערו ולשרוף היינו דשם אמרינן דחס עליו לשרפה וערש"י ומהרש"א שם ובט"ז סי' תל"ה וא"כ ל"מ סתם ביטול וז"ב מאד ומעתה מיושבין קושיות התוס' דלר"ע דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ שפיר קרי לתשביתו ביעור דלאח"ז איסורו ודאי דל"מ רק הבערה דיעשה מעשה בידים וגם הא דאמרו דתשביתו לאח"ז איסורו ג"כ נכון דעכ"פ מעשה פירור וזורה לרוח והבערה מועיל אף לאח"ז איסורו וז"ב ובזה יש ליישב מה שהקשה הפ"י דאם נימא דביטול מועיל מן התורה א"כ למה אמר ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה והא לא גרע פירור וזורה לרוח מביטול גרידא ע"ש ולפמ"ש א"ש דהרי אמרו בדף י"א אימתי אמר ר"י שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד ופירש ר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו לאחר זמן איסורו ובשעת ביעורו היינו קודם זמן איסור דהיינו בתחלת שש והדבר צ"ב דמה חילוק בדבר ולפמ"ש א"ש דאח"ז איסור ל"מ ביטול גרידא וא"כ ס"ל לר"י דעיקר הביטול הוא במעשה גדולה כמו הביעור ולא מועיל פירור דזה אינו מוציא מרשותו כל כך אבל קודם זמן איסורו השבתתו בכל דבר דלא עדיף מביטול וז"ב מאד.

ומעתה שפיר כתב רש"י דאי השבתתו בכל דבר יבערנו בד"א או ישליכנו לכלבים והיינו דאם נימא דביעור חמץ הוא בכל דבר וכחכמים דפליגי על ר"י והיינו דס"ל דגם בשאר מעשה כמו פירור וזורה לרוח מקיים מצוה דתשביתו לא שייך לומר דאחשביה לשריפתו דא"צ שריפ' כלל דהרי עיקר הוא הביטול ורק דלאח"ז איסורו א"א בביטול סתם דמה יוסיף על מה שכבר נתיאש ולכך עושה מעשה בידים שמפררו וזורה לרוח אבל עכ"פ מתורת ביטול אתינן עלה ול"ש דאחשביה לשריפ' דהרי השריפה א"צ בעצמותו ולא גרע הפירור מביטול וכקושית הפ"י אבל עכ"פ שיהי' נחשב הפירור למלאכה זה ודאי א"א דאטו ביעור שריפה כתיב בקרא תשביתו כתיב ומועיל בכל דבר וז"ב מאד מאד. ומדי דברי זכור אזכור מה דכתב אא"ז המג"ש בשו"ת פ"י סי' י"ג י"ד ודייק מדברי רש"י אלו דכל שמשליכו לכלבים אף שאינם אוכלים כל שהוא הפקירו סגי אף לאח"ז איסור ומטעם זה התיר להפקיר בפני אוהביו עכו"ם שיודע שיאספו אותו לבית ויתנו לו לאחר פסח וכן נראה בפ"י בחידושיו שם והאחרונים תמהו דלא מקיים בזה מצות השבתה עד שיאכלוה הכלבים ולפע"ד דברי הירושלמי גבי שמיטה שיפקיר בפני אוהביו והובא בכ"מ פ"ט משמיטה מסייע ליה לשיטת פ"י הנ"ל ודו"ק וכן הסכים בחידושי פ"י בפסחים דף ה' ובנו"ב מהד"ק סי' י"ז חולק עליו ויש לו תנא דמסייע זקיני בעל שו"ת פ"י הנ"ל.

והנה לפי דרך הראשון שכתבתי למעלה דלאחר זמן איסורו אסור לשרוף חמץ לדידן דקי"ל מפרר וזורה לרוח דכל הנקברים לא ישרפו וכמ"ש המג"א סתמ"ה לכאור' תמוה לי בהא דאמרן בפסחים ט"ו מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין וקשה הא מסתמא ר"א בשם ר"י לא פליג על חכמים וגם קאי על ר"מ ור"י דהם בעלי פלוגתא דר"י וס"ל דחמץ מהנקברים והיאך מותר לשרוף בשבע דהוא לאח"ז איסורו והיא קושיא גדולה לדעתם והנ"ל בזה דהנה שם אמר ר"מ דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה ומשמע דהטמאה מרובה וכיון דתרומה טמאה בודאי מצותו בשריפה וא"כ יתבטל האפר של הטהורה בטמאה ברוב ודברי המג"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח תמוהים הם דפשיטא דכל דלא שייך נ"ט בטל ברוב ובפרט אם החמץ הוה מין במינו דגם המג"א מודה וא"כ פשיטא דעכ"פ מותר לשרוף ואין לחוש שמא יהנה באפרו דבטל ברוב ובלא"ה נראה דכל הטעם דנשרפין אפרן מותר דנעשה מצותו וכאן לא נעשה מצותו כיון דעיקר הביעור אינו רק מדרבנן ומה"ת בביטול סגי וכל שעבר שש ואינו ברשותו לבטלו שוב לא נעשה מצותו כהלכתו והאפר אסור ובשלמא לר"י דיליף מנותר א"כ השריפ' הוא המצוה אבל לחכמים הביטול הוא העיקר והפירור והזירור הוא רק שבזה יקיים מצות הביטול וא"כ לא מקרי נעשה מצותו ובזה יש לישב קושית התוס' דף י"ד ע"ב ד"ה הכא טמא והכא טהור ודו"ק ובלא"ה י"ל דלפמ"ש התוס' בפסחים דף ה' ד"ה ואומר דמה"ת מותר להנות בשעת ביעורו א"כ א"א לאוקמא לא לאחר שבע דעכ"פ מן התור' אינו הולך לאיסור דמותר בשעת שריפ' לר"י אלא דלפמ"ש התוס' בדף כ"א דדוקא לר"י אבל לרבנן אסור להנות א"כ לדידן דקי"ל כחכמים שפיר מותר לשרוף אבל לר"מ דאמר מדבריהם והיינו מדברי ר"ח סגה"כ ור"ע והרי לר"ע דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפ' א"א לשרפו ולכך לא מוקי לאחר שש ודו"ק כי כתבתי ע"ד הפלפול מיהו לשיטת רש"י גם לר"י לאחר שש השבתתו בכל דבר. והנה לכאור' ק"ל בהא דאמרו מצינו להבער' שהוא אב מלאכה והרי המ"א סי' תמ"ו הקשה דהא חמץ ג"כ עשה ול"ת וכ' דלפי שיטת הרי"ף אין עשה ול"ת דוחין עשה ול"ת ולפ"ז קשה הא כבר נודע מ"ש הפ"י במס' ברכות דף כ' ומקצת מזה כבר כתב הרמב"ן בתה"א דטומאת כהנים כיון דלא משכחת העשה בלתי דחייב הל"ת לא מקרי דחוי' כ"א הותרה ולפ"ז כיון דגם כאן אם נימא דתשביתו ביו"ט א"א לאשכוחי קיום המצו' כ"א בדחיית הל"ת דיו"ט כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ התירה התור' דלא נאמרה לאו דיו"ט כלל לענין ביעור חמץ וא"כ מה בכך שהוא אב מלאכה והותרה לגמרי והיא קושיא נפלא' וצ"ל דמזה גופא מוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט דביו"ט ההכרח לומר דהתירה התורה העשה ול"ת ומה"ת לומר כן מוטב שנאמר דהוא מעיו"ט ולא התיר' התורה איסור כלל וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הפ"י הנ"ל דאם נימא דתשביתו אף בשאר דבר פשיטא דמותר לזרות ולפרר דא"ל דאחשבי' וקראו מלאכ' דא"כ יהי' מותר לגמרי ונימא דהתורה התירה לגמרי דמה"ת לפרש מעיו"ט ולאסר ביו"ט אף שאר דבר מוטב שנפרש ביו"ט ולא אסרה התורה שאר דבר וממילא מותר בשאר דבר וז"ב כשמש עוד י"ל בזה דהנה לכאורה קשה לי דלמא מיירי ביו"ט ואף דהוא אב מלאכה דלמא מיירי ביו"ט ואפ"ה יכול להבעיר ע"י עכו"ם וכעין שכתב הרשב"א ח"א סי' שנ"ו לענין הבערת פתילה דיכול לקיים ע"י עכו"ם וצ"ל דהוה לי' כעין מצוה שבגופו דל"מ ע"י שליח ובפרט ע"י עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם ועיין בפרמ"ג דאו"ח בהקדמה הכוללת אות ק' ולפ"ז זהו דוקא אם נימא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר וא"כ הו"ל מצוה שבגופו אבל אי השבתתו בכ"ד ולא הקפידה תורה רק שישבת מן העולם לא מקרי מצוה שבגופו ומותר ע"י עכו"ם וע"י שליח דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודו"ק.

והנה בגוף הדבר אי מותר לזרות ולפרר ביו"ט ובשבת דעת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ב במ"ש הרמב"ם דהקונה חמץ בפסח דעובר על ב"י ומשמע דלוקה והקשה הדבר שמואל היאך לוקה והא הו"ל לאו הניתק לעשה וכתב דמיירי בחל שביעי של פסח בשבת דא"א לבערו ולקיים העשה וע"ז תמה אא"ז הח"ץ ז"ל דלמה לא יוכל לקיים ע"י פירור וזורה לרוח והשיג עליו בהגהת מלמ"ל פ"א מחמץ דהא אסור לפרר ולזרות דהו"ל טחינה וכתב בתוס' שבת סי' שכ"א דהא אין טוחן אחר טוחן והאחרונים האריכו בזה וע' בשעה"מ פ"א מחמץ ואנכי בעניי רציתי לומר דאסור לזרות ולפרר ביו"ט דהתורה אחשבי' למלאכה לשיטת רש"י בביצה הנ"ל כל דצריך להשביתו הו"ל מלאכה ואף אם נימא דלא כשיטת רש"י מ"מ כיון דחשיב טחינה לגבי מצות פירור וזורה לרוח ומקיים בזה המצוה הו"ל טחינה לגבי איסור שבת וכעין מ"ש המרדכי בפ"ק דחולין לענין קשר של תפילין דמיגו דאחשבי' רחמנא קשר לגבי תפילין חשוב קשר לענין שבת אף דהו"ל קשר שאינו של קיימא וה"ה לענין טחינה אף שכבר נטחן מ"מ כיון דמקיים בזה מצות ביטול הו"ל איסור לענין שבת וא"ל דכיון דיכול לקיים מצות ביטול בלב עכ"פ מה"ת שוב לא חשיב מצוה לגבי איסור ב"י דז"א דהא הוא מיירי בשביעי של פסח דאסור לבטל ואין בידו לבטל לאחר זמן איסורו א"כ לאח"ז איסורו השבתתו בכל דבר וז"ב. ובזה ישבתי לנכון מה שהקשה הרב המאוה"ג מוה' דובעריש נ"י אבד"ק נאהרייב בהא דאמרו בפסחים דף ז' דיקא נמי דקתני היה יושב בתוך בהמ"ד ש"מ ופירש"י דמשמע דאלו היה בתוך ביתו היה יכול לעשות ומה יכול לעשות יותר השבתה בלב זהו ביעורו וע"ז הקשה דהא היה יכול לפרר ולזרות ברוח דאין טחינה אחר טחינה ולפמ"ש א"ש דבאמת הש"ס הקשה מתחלה מיו"ט דבתר איסורא הוא וא"כ משמע דגם לאח"ז איסורו יכול לבטל וע"ז משני דמיירי בעיסה מגולגלת ולעולם דלא יכול לבטל לאח"ז איסורו וע"ז שפיר קאמר דייקא דקתני הי' יושב בבהמ"ד ושוב כיון שאסור לבטל לאח"ז איסורו א"כ שוב אסור לזרות ולפרר לרוח כיון דא"י לבטל וא"כ למה נקט בהמ"ד וע"כ דמיירי בעיסה מגולגלת וז"ב אמנם לפמ"ש רש"י בדף ז' בהא דש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי השבתתו בכל דבר לוקמא ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או יטילנו לים וא"כ משמע דזה מותר לעשות ביו"ט עצמו וא"כ שוב גם לפרר ולזרות מותר ול"ש דרחמנא אחשביה לענין איסור ב"י דהא יכול לקיים בדבר אחר וא"כ יש לומר דדברי אא"ז הח"ץ נכונים ושוב יכול לבטלו ע"י פירור וזורה לרוח ג"כ ולפ"ז שוב הדרא קושית הרב המאה"ג אבד"ק נאהרייב לדוכתי' אמנם באמת צ"ב הא דפלפל הש"ס בדף ד' אי מצות תשביתו היא ביו"ט או בעיו"ט ולמה לא נפשט בפשיטות דהא קי"ל בסתמ"ה דיש לשרוף קודם שנאסר כדי לקיים המ"ע בשלו דלאח"ז אינו שלו וא"כ מסתמא כשאמרה תורה תשביתו ע"כ בעיו"ט כדי שיקיים המצוה בשלו ולא ראיתי בהחפזי מי שעמד בזה וצ"ל דבאמת י"ל דתשביתו אינו רק לתיקון הלאו שלא יעבור על ב"י ויש מקום ג"כ לומר דהוא מ"ע בפ"ע שמקיים תשביתו והנה יש מקום לומר זה תלוי בזה דאם אינו רק לתיקון הלאו א"כ א"צ לעשות מעיו"ט רק ביו"ט עצמו ואם המצוה הוא בפ"ע י"ל דהמצוה הוא בעי"ט ולפ"ז להס"ד דס"ל דא"צ להשבית מעיו"ט והיינו משום דאין מצוה בפ"ע רק לתיקון הלאו א"כ שפיר יש לומר דא"צ לשרוף מקודם שהתחיל האיסור וס"ל דבאמת אינו עובר בב"י עד הלילה ושפיר דייק ר"ע דא"כ שוב אסור משום מלאכה וע"ז שפיר קאמר דש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דאם נימא דבכל דבר שוב יוכל להשליך לים ולהטיל לכלבים דא"ל דאינו מקיים מ"ע דתשביתו בשלו דהא השתא קיימינן דאינו רק לתיקון הלאו וז"ב ובלא"ה יש לומר כיון דהתורה עשה חמץ בפסח אף שאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו לענין ב"י ממילא יכול להשביתו ג"כ ומקרי לענין זה חמץ שלו. אמנם בגוף הדבר אם מותר לפרר ולזרות לרוח לפע"ד הי' נראה דבר חדש דהנה כבר נודע מה שנחלקו רש"י ותוס' בשבת דף צ"ד בענין משאצ"ל דשיטת רש"י דכל היכא דהי' ניחא לו שלא יבא לידי מלאכה זו מקרי מלאכה שאצל"ג דעכ"פ לא הי' ניחא ליה במלאכה זו ושיטת התוס' דעכ"פ כעת אחר שבא עליו דבר זה צריך למלאכה זו וע"כ כתבו התוס' דמלאכה שאצל"ג היינו שעושה מלאכה זו אבל לא לתכלית המלאכה שהי' עושין במקדש מלאכה זו ולפ"ז לכאורה מה שזורר ומפרר לרוח ל"מ לשיטת רש"י דכתב דתלוי במה שרצון הי' שלא יהיה הדבר והוא עושה רק לסלק ההיזק מעליו וא"כ כאן שבאמת א"צ לפרר ולזרות לרוח רק בשביל שלא יעבור על ב"י בזה פשיטא דמחשב משצל"ג ואף לשיטת התוס' ג"כ א"ש דכל טוחן צריך לדבר הנטחן כדי שיאכל או כדומה אבל כאן א"צ לטחינה זו רק כדי שלא יעבור על ב"י וכ"ז שלא נטחן היטב איתא לחמץ בעיניה ועובר ובכה"ג הוה משאצל"ג.

ובזה נראה לפע"ד להדר פני זקיני הגאון הח"ץ ז"ל דאף דשם קאי על דברת הרמב"ם שקנה חמץ בפסח וא"כ לשיטת רש"י לא שייך לומר שלא הי' ניחא ליה בזה שהרי באמת קנה אותו ורצה לעבור על ב"י מ"מ לפי שטת התוס' בודאי מקרי מלשאצל"ג ואף לשיטת רש"י מ"מ כעת שמפררו אמדינן דעתו שנפשו היפה בודאי אלו ידע מתחלה שעובר על ב"י וצריך לבער פשיטא שלא היה רוצה בו שנפשו של אדם בודאי רצונו לעשות טוב וא"כ אינו עושה רק לסלק הנזק מעליו ומקרי משאצל"ג ויעויין בכפת תמרים בסוכה ל"ג בביאור השיטות בענין משאצל"ג אברא דאם נימא דמקיים מ"ע דתשביתו א"כ הוה מלאכה שצריכה לגופה לשיטת התוס' דאין נ"מ אם טוחן כדי לאכול או כדי לקיים המצוה דבשלמא אם אינו עושה רק שלא יעבור על ב"י א"כ הטחינה אינה מעין מלאכה שעשו במקדש לצורך המלאכה עצמה אבל אם מקיים המצוה הרי עושה המלאכה בעצמה מה שצריך לה. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דלכך שפיר קאמר דייקא נמי והיינו דע"כ מיירי בעיסה מגולגלת ואין יכול לבטל לאחר זמן איסורו דאם יכול לבטל לאח"ז איסורו שוב מקיים מצוה דתשביתו דהחמץ יכול לבטל והוא ברשותו אף לאחר זמן איסורו ולמה נקט היה יושב בבהמ"ד דגם בביתו מה לו לעשות דא"ל דהי' מותר לפרר דז"א דהוה מלאכה שצריכה לגופה כיון דמקיים מ"ע דתשביתו וע"כ דאין יכול לבטל לאחר זמן איסורו ומיירי בעיסה מגולגלת ושפיר נקט הי' יושב בבהמ"ד דאל"כ הי' יכול לאפותה כמ"ש רש"י ודו"ק היטב.

והנה לכאורה צ"ב בהא דקאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה והא הבערה דחמץ הוה מלאכה שאצל"ג דהא א"צ כלל לאותה הבערה רק להנצל מן העבירה של ב"י ועיין שבת ק"ו ברש"י ותוס' שם ותמצא דבכה"ג דכאן הוה מלאכה שאצל"ג כלל ולכאורה רציתי לומר דבאמת התוס' הקשו שם דהא לאחר שיהי' גחלת ואפר יהי' מותר להנות וכתבו כיון דבתחלת השריפה א"י להנות אסור לשרוף ביו"ט ולפ"ז עכ"פ ל"ש מלאכה שאצל"ג דהא עכ"פ הוא צריך לגחלת ואפר להנות ממנו והוה כמו מבעיר וצריך לאפרו. ובזה מיושב היטב מה שאמרו שם ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי השבתתו בכל דבר א"כ ישליכנו לים או יטילנו לכלבים וכבר הבאתי למעלה קושית הפ"י דהא התורה אחשביה לשריפתו ואף שאר דבר שאינו מלאכה אסור ולפמ"ש א"ש דאם השבתתו בכל דבר א"כ הוה מהנקברים ואף דיכול לשרוף ג"כ מ"מ אסור וא"כ שוב הוה מלאכה שאצל"ג דכל שמשליכו ומטילו לים אינו נהנה כלל ממנו ושוב הוה מלאכה שאצל"ג כלל ומותר וז"ב מאוד ובלא"ה יש לומר דאם נימא דלר"ע עיקר השריפה הוא ביו"ט א"כ שוב מקיים המצוה בשריפה דהא כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה שוב הוה מ"ע דיליף מנותר שציותה התורה לשרפו ושוב הוה מלאכה הצריכה לגופה ולפ"ז זה למ"ד דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל למ"ד דהשבתתו בכל דבר א"כ שוב הוה מלאכה שאצל"ג דהמצוה דתשביתו אינו מקיים לאחר זמן איסור ואינו רק להנצל מן הלאו והוה משאצל"ג וז"ב ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובחידושי אמרתי ע"ד הפלפול בישוב קושית הרב מהר"ד הנ"ל דהנה נסתפקתי במה דמבואר בפסחים דף ד' וכן קי"ל בטוש"ע וכל הפוסקים דאסור ללמוד ולעשות שום מלאכה בעת ערב של י"ד שמגיע זמן הבדיקה איך הדין בבקר בעת שמגיע זמן הביעור למה לא כתבו דאסור ללמוד ולעשות שום דבר דאולי ימשך אחר זמן איסורו ולא מצאתי בהחפזי שיזכירו הפוסקים מזה ואולי כיון דלדידן הבודק צריך שיבטל וא"כ עיקר הבדיקה והביטול הוא בלילה ואינו מניח רק כדי שיור מאכלו וא"כ לא חיישינן שמא ישכח מלבער אבל לדינא דהש"ס טרם שחידש ר"י דהבודק צריך שיבטל לפע"ד הוא ברור דאסור ללמוד כמו בלילה דמ"ש [וכעת ג"כ נסתפקתי אם אינו אסור וצ"ע] אך נראה דבשבת שחל ע"פ דאז א"י לעשות שום דבר רק לבטל בבקר בזה ל"ש שום טירדא דמבערין הכל מלפני השבת ולא נשאר רק מה שצריך ואין לו לעשות שום דבר וא"כ בודאי אין שייך לאסור ללמוד דל"ש שישכח ולא יבטל ובכ"מ שהוא יכול לבטל והנה הא דמסיק הש"ס ביש לו עיסה מגולגלת היינו על יו"ט דמוזכר בברייתא אבל שבת דמוזכר בברייתא מיירי בחמץ גמור בע"פ שחל בשבת כמ"ש רש"י ומעתה זה דאשמעינן דהי' יושב בבהמ"ד והיינו דמותר לישב בבהמ"ד אף בעידן שמגיע האיסור ומעתה זהו דקאמר הש"ס דייקא נמי דקתני הי' יושב בבהמ"ד והיינו ע"כ דאחר זמן איסורו לא מצי לבטל ואסור לפרר ולזרות דאם נימא דמותר לפרר ולזרות שוב הי' יכול לעשות בשבת ולמה קתני דיושב בבהמ"ד וע"כ דאין לו שום דבר לעשות רק לבטל בלבו וע"ז א"צ להיות בבית ובכ"מ שהלך ביתו עמו לבטל בלב ובזה מיושב מה דנקט לפי המסקנא בשבת ומה אשמעינן בזה ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב. ובגוף סברת רש"י שכתב דרחמנא אחשביה לשריפת חלה ולכך אף לתת לכלבו אסור דהוה מלאכה לפע"ד הי' נראה דבר חדש בכוונתו דבא לישב קושית התוס' בשבת דף כ"ה דאמאי לא מותר לשרוף תרומה טמאה דהא מותר להנות בעת השריפה אך נראה דהנה ביאור ענין מלאכה לצורך אוכל נפש דשרי הוא דוקא בדבר שאיסורו משום דעושה מלאכה ולכך כל שהוא לצורך אוכל נפש שרי' רחמנא אבל בשמן שריפה או בקדשים טמאים דעיקר המלאכה אינ' השריפה דהא הבערה מותר ביו"ט ואמרינן מתוך ורק דאדרבא מה שנכלה ע"י השריפ' התרומה זהו מקרי מלאכה מה שנתכלה התרומה או הקדשים טמאים ואסרה התורה שיכלה התרומה וקדשים טמאים ביו"ט וא"כ עיקר המלאכה מה שמכלה ומבער התרומה מן העולם א"כ איך שייך שהתורה התירה לצורך אוכל נפש הא לא מצינו מלאכה כזו שיהי' המלאכה נקרא ע"ש שנכלה הדבר ולא ישנו בעולם במציאות כלל ואיך מצינו מלאכה כזו ואדרבא כל המלאכות לאחר שיגמר ישנו להפעולה בעולם וכאן אדרבא זהו עיקר המלאכה מה שנכלה ובכה"ג לא מצינו שהתירה התורה לצורך אוכל נפש וגם י"ל כיון דהנאת כלוי אסור בתרומה ואם נימא דהוא מה"ת א"כ איך שייך דלצורך אוכל נפש מותר והרי הוא נהנה הנאת כילוי שעיקר המלאכה אינו רק הנאת כילוי אבל א"צ לזה והעיקר דמלאכה כהאי שעיקר במה שנכלה מן העולם זה לא מצינו שהתירה תורה ומעתה ז"ש רש"י דכל מה שעושה לכלות ולבער הדבר מן העולם אף ע"י נתינה לכלבו זה אסרה התורה ובזה מיושב קושית הפ"י דבחמץ אם נימא דיכול לבער בכל דבר א"כ לא שייך שהמצוה לכלות דאף אם ימכור לנכרי או שמבטלו מרשותו באופן המועיל או שמפקירו אף שהדבר יש במציאות בעולם מ"מ מקיים המצוה ובזה יש לישב גם מה שהקשה בנו"ב מה"ת חלק או"ח סי' ט"ו בשם אור חדש משריפת ב"כ והא שם ג"כ אחשבה למלאכה ולפמ"ש יש לישב ואכ"מ להאריך כי גוף הסברא חדשה ואף שנראית נכונה צריכה סעד לתמכה.

והנה במ"ש למעלה בענין פירור וזורה לרוח דדעת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ב דאינו איסור בשבת ובהגהת המלמ"ל פ"א מחמץ ה"ז השיג עליו דהו"ל מלאכה דאורייתא בשבת ופלפלתי לעיל בזה הנה אחר שנים רבות האיר ד' עיני ומצאתי דבר פלא ברז"ה בהא דאמרו בפסחים דף מ"ט י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת דברי ר"מ ופירש בעה"מ דר"מ לטעמי' דס"ל שורפין הכל בתחלת שש וס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומש"ה צריך לבער הכל מלפני השבת כיון שאין שריפת חמץ דוחה שבת אבל רבנן לטעמייהו דס"ל מפרר וזורה לרוח ואין בזה אב מלאכה ומשום מצות השבתה בזמנה התירו לו שאף בשבת יפרר ויזר' לרוח ע"ש הנה מבואר דאף בשבת אין בו משום מלאכה רק משום שבות והותר משום השבתה והנה מדברי הרז"ה מבואר דלא כשיטת רש"י דס"ל דכל דאחשבי' לשריפתו אף שאר דבר קרוי מלאכה אך בעיקר דברי הרז"ה נפלאת הוא בעיני דלשיטת ר"ת דשעת ביעורו היינו בשורפו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן א"כ השבתתו בכל דבר וע"ש בפסחים וכתב שכן מוכח בירושלמי פכ"ש א"כ קשה להירושלמי איך יתפרש המשנ' דהא גם לר"מ יכול להיות בזמנה ובתחלת שש וכל שעה שש דאז זמן ביעורה לר"מ וא"כ אינו צריך שריפה דוקא וגם קשה הא קאי גם על התרומה דאמר מבערין את הכל וכמ"ש רש"י שם ובתוספתא מבואר בהדיא פ"ג משנה ט' ארבע' עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה ע"ש תרומ' טהורה וטמאה מבערין אותה מלפני שבת והרי תרומ' טמא' ודי צריך שריפ' וא"כ איך אמרו חכמים תרומ' טהור' וטמאה מבערין בשבת והא אסור בשבת ומיהו במרדכי ספ"ק דפסחים כתב שהתוספתא משובשת דאף דלפני המרדכי הי' הגירסא באופן אחר ועיין בבגדי ישע עכ"פ גוף הדבר חדש הוא והיה מקום לישב בזה דברי הרי"ף פ"ק דפסחים שהשיגו עליו רבינו אפרים והר"ן אבל לפי שדברי הרז"ה חדשים וצ"ע ע"כ קצרתי ומצאתי בספר יריאים שהיה לפניו הגירסא בתוספתא משובש שבסי' ק"ה העתיק הגירסא ואופה לו מצה מע"ש מתרומ' טהור' ונדחק מפני מה קתני תרומ' טהורה דוקא והוכיח מזה דאף שנלושה לשם תרומה אפ"ה מותר לאפות' לשם מצת מצוה וגם זה תימה דהא חלות תודה שעשאן למכור בשוק דיצא בהן וע' פסחים ל"ח אף שנעשו לשם זבח ולא לשם מצת מצוה אבל באמת גוף לשון התוספתא משובש הוא הבין שאופין לו מצה מע"ש מתרומה טהור' ובאמת תרומה טהור' קאי אלמטה דתרומ' טהור' וטמאה מבערין מע"ש ומה שפירש וטמאה מבערין במ"ש כפי גרסתו דגרס במ"ש ועיין במרדכי ופירש דקאי על ספק טמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה באמת גם זה דחוק דהא קאמר וטמאה והוא מפרש על ספק טמאה ועיין פסחים דף י"ג ובאמת כמ"ש לפנינו נכון ודברי הרז"ה צע"ג ובמרדכי שם כתב ג"כ דהתוספתא משובשת דלמה מבער במ"ש ולא הרגיש בדברי היראים שהזכיר למעל' שהביא זאת וביארו וע"כ כל הדברים צ"ע.

והנה בגוף דברי ר"ע שהוכיח מזה דע"כ מערב יו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ולכאורה הי' לו להוכיח טפי דהא ביו"ט אין מועיל ביטול ואף דהבערה הוא בשריפה ולא בביטול ועיין תוס' דף ד' ד"ה מדאורייתא מ"מ קשה הא עכ"פ יעבור על ב"י וצ"ל דמכאן ראיה דאין עובר בב"י עד הלילה ועיין בפ"ג מחמץ ובראב"ד והה"מ הז"ח שם שהאריכו בזה ע"ש והנו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' כ' רוצה להוכיח דעובר על ב"י קודם הלילה וזה תימה דא"כ ע"כ צריך לבער קודם הלילה שלא יעבור על ב"י ואף דאפשר דזה דוקא אחר שידענו שמבער מעיו"ט אבל אם נימא דאינו מבער רק ביו"ט פשיטא שאינו עובר עד הלילה אבל קשה טובא דא"כ א"א לצמצם שיבער תיכף בכניסת הלילה והרי תיכף לכניסת הלילה התקדש החג פסח ועובר בב"י ומיהו יש לדחוק דלשיטת התוס' דכל שמשהה כדי לבער אינו עובר א"כ כל שעסוק בביעור שוב לא יבער וראיתי בשו"ת שאגת ארי' סי' פ"א שהקשה על דברי ר"י מהסוגיא הלז דא"כ איך אמרו דלא סבר מתוך דהא אף אי יסבור מתוך עכ"פ בעי צורך קצת וכאן כל שמשהה כדי לבער אינו עובר א"כ לא מקרי צורך כלל ואין זה קושיא דפשיטא דהמצוה הוא מחשבו צורך קצת דשמא יאנס ולא יבער אח"כ והוא עובר למפרע על הלאו ואדרבא מכאן מוכח כשיטת הר"מ הנ"ל ודו"ק היטב.

והנה בהא דאמרו ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה קשה לי הא לרש"י לשיטתו בשעת ביעורו דהיינו לאחר זמן אסורו השבתתו בכל דבר כמ"ש רש"י בפסחים י"ב וכמדומה שכבר הארכתי בזה בתשובה אך י"ל דזה לפי המסקנא דמבערין מעיו"ט א"כ יש חלק בין שעת ביעורו לאחר זמן איסורו אבל אם נימא דתשביתו ביו"ט א"כ תמיד הוא לאחר זמן איסורו וע"כ דלר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ע"כ לאחר זמן ביעורו הוא והיינו בשעת ביעורו וז"ב והנה רש"י פירש בדף ד' דלכך מה"ת בביטול סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו ולכאורה קשה למ"ד השבתתו בכל דבר א"כ לא מצי כתיב תבערו דהי' משמע שריפה דוקא וצ"ל דכיון דמה"ה בביטול בעלמא סגי א"כ ע"כ לאו דוקא שריפה דהא בביטול סגי וכבר הקשה כן הפ"י דאם סגי בביטול יהי' שחיקה וזריה לרוח כמו ביטול.

ובזה יש ליישב קושית התוס' דהקשו דלר"ע ע"כ תשביתו הבערה דאל"כ לאחר זמן איסור לא מצי לבטל ולפמ"ש א"ש למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ אא"ל דביטול מן התורה סגי דאל"כ ל"ל שריפה דוקא ולפ"ז יש לישב שיטת רש"י דאם הי' השבתתו בכל דבר הי' יכול לבערו בכל דבר וא"ל דאחשבי' דז"א דכיון דתשביתו ביטול הוא א"כ אדרבא לא אחשבי' וכל מה שעושה עכ"פ מבטל החמץ ול"ש שהתורה אחשבי' מדכתיב תשביתו דתשביתו היינו ביטול ודו"ק היטב כי כ"ז כתבתי מבלי עיון בשום ספר אולי הרגישו וברצות ה' אעיין בזה בל"נ ועיין ברי"ף פ"ג דסוכה במ"ש דקי"ל לולב א"צ אגד ואי לא אתנחי' בהושענא מערב יו"ט מנח לי' ביו"ט ושפיר דמי ואי אגיד לי ביו"ט לא אגיד ליה אלא באגודה של ירק וכו' ולפע"ד הכוונה דבאמת אם הי' צריך אגד הי' שייך אחשביה ולא הי' רשאי לעשות אף באגד שאינו קשר ממש אבל כל שא"צ אגד שוב לא חשוב קשר ומותר לעשות כל שאינו רק עניבה ודו"ק והנה במה שהבאתי קושית הפ"י הנ"ל דנימא דרחמנא אחשבי' למלאכה מדצותה לבטל ולכאורה צ"ב בהא דפריך בש"ס ריש לולב וערבה אמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת ופירש"י מה סייג לתורה מצאו בו ולכאורה צ"ב הא כיון דהתורה צותה ליטול הלולב א"כ רחמנא אחשבי' להטלטול הלז ולהוי איסור תורה וא"ל דאדרבא כיון דמה"ת ראוי למצוה ל"ש מוקצה וא"כ מה איסור בטלטול הא לא אקציה מדעתי' דז"א דא"כ גם מדרבנן מה שייך איסור טלטול כל עוד דלא ידענו שום טעם למה אסרו חז"ל א"כ לא הקצהו מדעתו וע"כ צ"ל דכל שאינו כלי לא חזי רק למצוה שייך איסור טלטול וכמ"ש בתו' שם וא"כ גם מה"ת יאסר כיון דאינו כלי והתורה אחשבה לנטילתו א"כ אסור בשבת דהו"ל טלטול ומלאכה וכמ"ש רש"י בביצה לענין חלה ובאמת שיש לדחות דא"כ כל דבר שצותה התורה לעשות יהיה אסור בשבת דהתורה אחשבי' למלאכה ודברי רש"י אינו רק בדבר דעושה לבער הדבר וכדומה אך ע"ד הפלפול נראה דהנה בלא"ה צ"ב דהא לא הוה טלטול כלל דחזי לכבד הבית ולולב הנאתו וביעורו שוה דעיקרו עשוי לכבד הבית וא"כ ל"ש טלטול וכבר נתקשה בזה הכ"ת ולפע"ד הדבר ברור כיון דהוה לולב ואקצי' למצוה שוב אסור לכבד בו הבית וכמו כל תשמישי מצוה ועסי' כ"א באו"ח ובט"ז ר"ס תרס"ד דכל דאגדי' להושענא אסור להשתמש בו ולפ"ז שפיר פריך דא"כ שוב ל"ש דאקציה מדעתו דהא אדרבא עיקר האיסור בא בשביל דאקצי' למצוה וזה דפריך טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת ובזה מיושב מ"ש התו' אף דחזי למצוה ולפמ"ש א"ש דאדרבא בשביל דחזי למצוה שוב הוה מוקצה ולפ"ז מה"ת דראוי למצוה שוב בודאי ל"ש לאסור דאינו מלאכה כלל ועיקר האיסור בא בשביל המצוה וז"ב ודו"ק הן אמת דבלא"ה צ"ב דהא מצינו שחז"ל אלמוהו למלתא בשב וא"ת לדחות מצות התורה וה"ה בזה אבל באמת ז"א כיון דהוה מצוה קבועה מה"ת ולעקרה ולגמרי זה א"א וכיון שבזמן שבהמ"ק קיים הי' כל שבעה אין יכולת ביד חז"ל לעקור לגמרי המצוה וכמ"ש התו' ביבמות דף ג' ע"ב וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ג בהדיא וע' בחידושי הריטב"א שביאר ג"כ כעין זה ובזה מיושב היטב דברי רש"י בדף מ"ג ע"ב ד"ה תחת האבנים ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו מחר האבנים והקשה המהרש"א דאמאי לא יטלטלו הא טלטול בעלמא הוא ודחי ע"ש ולפמ"ש א"ש דטלטול גוף המצו' שצוות' התורה פשיטא שאין כח ביד חז"ל לעקור מצות התורה מכל וכל אבל שם שקרה מקרה שכבשום הבייתוסים תחת האבנים בזה פשיטא שיש כח ביד חז"ל לעקור המצוה בשב וא"ת וז"ב ופשוט. והנה התו' כתבו דאף דכשישרף ויהי' אפר מותר מ"מ כיון שא"י להנות מהן בתחילת ביעורן אסור אף שבסוף יוכל להנות מהן כמו בנדרים ונדבות והמ"א סתק"ז סק"א הקשה על דברי הש"ע שם דמבואר דמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן ושוב כיון דאינו נהנה מהן אלא לאחר ששרפן מותר וה"ה בזה והנה שאל אותי הרב מו' אברהם קאמפף נ"י דדברי המ"א תמוהים דבשלמא לדידן דקי"ל דאמרי' מתוך כ... שיש צורך קצת א"כ ניהו דא"י להנות תיכף כל שיוכל להנות לאח"כ מדי צורך קצת לא יצא אבל שם קאי התו' אליבא דר"ע דל"ל מתוך א"כ כל שא"י להנות תיכף אינו מותר והנה יפה שאל וכבר קדמו דו"ז הגאון ז"ל בישוע"י שם אמנם נרא' דדברי המ"א נכונים דבאמת גוף דברי התו' תמוהים במה שדימו לנדרים ונדבות והרי בנדרים ונדבות טעם אחר הוא משום דמשלחן גבוה קא זכו וע' בדג"מ שם דהקש' על התו' לפי הבנת המ"א אך לפע"ד נר' הכוונ' דבאמת צ"ב הא באבוק' כנגדו שרי מה"ת ורק מדרבנן אסור וא"כ יוכל לשרפו ביו"ט ויהנה מהן אף שאבוקה כנגדו וכבר נתקשה בזה השעה"מ ה' יסודי התורה אך נר' לפמ"ש הריטב"א בקידושין דלכן המקדש בא"ה אינה מקודשת במידי דבעי שריפה והקשו התו' הא יכולה להנות באפרן וכ' הריטב"א דמ"מ במה שמקדשה א"י להנות רק באפר וז"א מה שקדשה בו ופנים חדשות באו לכאן ומעתה נר' לפע"ד ברור דמכ"ש זה דא"י לשרוף החמץ ביו"ט דהיאך שייך לומר דלכך מותר לשרוף החמץ ביו"ט בשביל שיכול להנות באבוקה כנגדו דכל הטעם דמותר הוא לפי שאינו אותו הדבר שאסור בהנאה וא"כ כיון שמה שנהנה אינו אותו דבר א"כ איך מותר לשרוף אותו דבר שאין בו צורך בשביל שיוכל להנות מד"א והרי כל עיר ההיתר הוא בשביל שאינו בא מן הממש ואינו אותו דבר שנהנה ממנו וז"ב כמש ומעתה ז"ש התו' כיון דכעת א"י להנות אף שיהנה כשיעשה אפר הא ז"ב אותו דבר ששורף ופנים חדשות בא לכאן והיאך יהיה מותר לשרוף החמ' בשביל שיהיה מותר באפר הא עיקר ההיתר בא לאחר שכלה החמץ ונעשו אפר ומעתה זה שהביאו מהך דנדרים ונדבות דכמו דשם לאחר שיקרבו האימורין יהי' מותר להנות מהבשר ואפ"ה אסור משל דמשלחן גבוה קוו וכאלו פנים חדשות בא לכאן וכמו שהוא כעת אי ראוי מקרי מכ"ש בזה כמו שהוא כעת אינו ראוי כלל פשיטא דא"י לשרפו אף שיוכל להנות א"כ ממנו ובזה מיושב מה שהקשו כלם מדברי תוס' בפסחים דף מ"ז ד"ה ואי שכתבו כיון דראויים אח"כ מקרי ראוי ולפמ"ש שם אותו הדבר בעצמו זיו ראוי אבל כאן אותו דבר כמות שהוא אינו ראוי וז"ב כשמש והרבה הארכר בזה בקונטריסי לזוז"ג ולפ"ז גם לענין מתוך נראה דע"כ ל"ש במתוך כל שהוא צורך קצת היינו כשאותו הדבר יש בו צורך קצת אבל כאן שהדבר עצמותו כגון עצים שנשרו מהדקל כמות שהם אינם ראויים רק לאחר שירפו ויהיו אפר זה לא מקרי צורך קצת דבאותו דבר אין צורך לגמרי והבן בברים כי נעמו ודברי המ"א נכונים אמנם נראה כיון דהאפר והאפייה בא מאותן עצים א"כ שוב י"ל דמקרי צורך קצת דהא יש צורך באותן עצים יבואו מהם האפר והחום ויבשל ויאפה המאכל וגם זה מקרי צורך קצת וז"ב ובזה נראה לפע"ד לישב הא דאמרו דש"מ דלא ס"ל לר"מ מתוך וכתבו התוס' דאי אמרינן מתוך הי' מקרי צורך קצת מה שצריך לבער וקשה לשיטת הפוסקים דביעור לא חשיב צורך קצת א"כ ל"ש מתוך ועמ"א סי' תמ"ו ולפמ"ש י"ל דמקרי צורך קצת במה שיוכל להנות אחר שיעשה אפר וכמ"ש אברא דעדיין קשה דא"כ היכא דייק דש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ דאמרינן מתוך והא הא בהא תליא דאם נימא דביעור חמץ בכל דבר שוב לא יוכל להנות מגחלתו וכמ"ש המג"א סי' תמ"ה דהא לא נעשה מצותו וא"כ שוב לא שייך מתוך וא"כ הא דמוכח דלא אמרינן מתוך הוא רק לפי מה דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ הו"ל חדא וכעין זה הקשה המ"א סי' תקי"ח והוא קושיא נפלאה אך באמת כבר כתבו האחרונים דדברי המ"א אינם נכונים ואף לחכמים דהשבתתו בכל דבר מ"מ אפרו מותר דעכ"פ נעשה מצותו דהא צריך לשרפו או לפררו ועיין במק"ח שם ובא"מ ח"ב בתשובתיו סי' י"ט אך לפע"ד הי' נראה דבר חדש בישוב קו' המ"א דהנה כיון דחמץ מצותו בשריפה אם כן אם נימא דמצות לאו להנות ניתנו א"כ דעת הפוסקים דאף הנאת הגוף בהדי מצותו נמי שרי א"כ שוב מותר להנות אף דחמץ אסור בהנאה מ"מ הוה מצות הגוף בהדי מצותו אברא דבש"ס פסחים דף כ"א לא נראה כן דהרי אמרו ולא יסיק בו תנור וכירים פשיטא לא נצרכה אלא לר"י דאמר אין ב"ח אלא שריפה מ"ד בהדי דקשריף לתהני מיני' קמ"ל הרי דאסור להנות ואולי לכתחלה הוא דאסור וכמ"ש בהגהת מלמ"ל פ"ה מאשות דלכתחלה אסור להנות אף דמצות לאו להנות נתנו ובלא"ה נראה דדוקא לר"י יש לומר דשרי להנות אבל לחכמים דהשבתתו בכל דבר א"כ יוכל לקיים המצוה בדבר אחר שוב לא שייך מצות לאו להנות ניתנו דאפשר לקיים המצוה דהשבתה בכל דבר וכעין זה כתב הרשב"א בנדרים דף ט"ו דכל דאפשר לקיים באשה אחרת ל"ש מצות לאו להנות ניתנו ועיין בתוס' פסחים שם שכתבו דדוקא לר"י הוא דס"ד דמותר להנות בשעת שריפה ולא לרבנן ולפמ"ש הדברים מבוארים ודו"ק ובזה מיושב היטב הקושיא שהקשיתי דהיאך אמר דש"מ מתוך לא אמרינן הא אם נימא דביעור חמץ בכל דבר לא מוכח ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר הבאתי קושית הפ"י דאף דהשבתתו בכל דבר מ"מ התורה אחשבי' למלאכה ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב דהא יכול בכל דבר בשעת שריפה ואף דאסור להסיק זה אינו רק מדרבנן ומה"ת שרי ולפמ"ש דמצות לאו להנות ניתנו אסור לכתחלה גם זה אינו רק דרבנן ושם קאי על הקרא וצ"ל דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה ודמי לשריפת נותר דאין שורפין ביו"ט משום דעיקרו הוא בשביל המצוה ומה דשרי להנות בו אינו רק דלא הקפידה תורה להנות בשעת שריפה וכמ"ש התוס' בשבת דף כ"ה וה"ה כאן ולפ"ז אם נימא דהשבתתו בכל דבר שוב יקשה דיכול לפרר ולזרות לרוח דא"ל דהתורה אחשבה למלאכה דאם אתה אומר דהתורה אחשביה שוב לא יוכל לקיים בשום אופן הדבר ושוב מותר לשרוף ויכול להנות בהדי מצותו וא"ל דהא גוף המצוה הוא בשריפה דז"א דגוף המצוה אינו בשריפה דוקא רק בכל דבר וז"ב מאד ומעתה אי אמרינן מתוך שוב הי' שרי אף דהשבתתו בכל דבר דהא יכול לשרפו ג"כ ויכול להנות בהדי מצותו ודו"ק היטב כי קצרתי והוא חריף ועמוק ובגוף קושית הפ"י דרחמנא אחשביה למלאכה נראה לפע"ד דהנה כבר הבאתי דברי המ"א דלכך לא אתי עשה ול"ת דחמץ וידחה העשה והל"ת דיו"ט משם דהל"ת לא מצטרף לדחות ואני כתבתי בגליון דלפמ"ש הריטב"א בב"מ דף למ"ד דלכך לא דחי הל"ת ועשה דאבידה ל"ת ועשה דטומאה משום דרק העשה מקיים כשמחזיר האבידה ול"ת דלא תוכל להתעלם אינו רק במניעה כשאינו מזדקק אבל לדחות אין כח רק בעשה וכן נראה להמעיין בריטב"א שזה כוונת דבריו ויש להמתיק הדברים לפמ"ש הרמב"ן בפ' יתרו דהתורה הקפידה יותר שיעשה משלא יעשה ולכך דחי עשה ל"ת ולכך הל"ת אינו דוחה ולפ"ז נראה לפע"ד דה"ה בחמץ דאם שורף מקיים המצוה דתשביתו אבל הל"ת דב"י אינו מקיים בזה רק דאם לא היה שורף היה עובר בב"י אבל המצוה אינו רק עשה לבד מקיים אמנם לכאורה אינו דומה דבשלמא באבידה אם הי' נוטל ע"מ שלא להחזיר לא הי' מקיים המצוה כשהחזיר וכן להיפך אם הי' נוטל ע"מ להחזיר ולא החזיר אז לא הי' עובר בלאו דלא תוכל להתעלם רק בעשה לבד ולכך כל שמשיב אין כאן קיום הל"ת משא"כ בחמץ דמקיים הל"ת בעת שמקיים העשה אמנם ז"א דגם במשהה ע"מ לבערו אינו עובר ונמצא בעת השריפה אין בו רק העשה בלבד.

ובזה מיושב היטב קושית הפ"י דהנה אם נימא דתשביתו היינו ביו"ט עכ"פ ל"ש דהוה משהה ע"מ לבערו דז"א דהא באמת שני דברים א"ב של אדם רק שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לעבור עליו בב"י ולפ"ז זהו לענין שיעבור עליו אבל לענין דיהיה מקרי משהה ע"מ לבערו כל דל"מ לשרפו ביו"ט פשיטא דהוה כמו ביטלו בידים דהא אם הי' עובר בב"י והי' מוכר החמץ באופן שא"י להשבית ולקיים או שנגנב מידו שוב אינו מקרי משהה ע"מ לבערו וה"ה בזה דהא באמת אינו ברשותו של אדם רק דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ועכ"פ לענין זה דיהי' מקרי משהה ע"מ לבערו זה א"א אך ז"א כיון דמצוה לשרפו ומקיים העשה א"כ ע"כ הוה כשלו וממילא הוה משהה ע"מ לבערו ומעתה כאן דבאמת אסור לשרוף ולבטל בפירור וזורה לרוח דאחשביה למלאכה א"כ כל מה שעושה הוא אסור כעת וא"כ כעת אין החמץ ברשותו ואין בידו להיות מקרי משהה ע"מ לבערו ושוב יוכל לשרוף ג"כ דהא יש עשה ול"ת ובעת שמקיים השריפה הוא מקיים הל"ת דהא לא נקרא משהה ע"מ לבערו בזה ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה דאטו אם ימכור או יגנב החמץ ונמצא אח"כ לא יעבור על הלאו אף דדעתו ע"מ לבערו דהא כל דאין בידו לבערו ולא שום דבר ממילא הוה כנאבד החמץ דבאמת אינו ברשותו של אדם ודו"ק היטב ובמ"ש יש לישב הא דאמרו בפסחים ל"ב אם אמרת בתרומה טמאה דאית ליה בה היתר הסקה תאמר בתרומת חמץ שאין לו בה שום היתר אכילה וע"ז הקשה אותי תלמידי כמר סענדר ני' דהא התוס' כתבו בעצמם בדף ה' דלאחר שנעשה אפר וגחלים מותר ומה דלא יסיק בו תנור וכיריים הוא רק מדרבנן והרי שיטת רש"י בחולין דף ד' ובתוס' שם דכל דאין איסורו רק מדרבנן יש דמים לחמץ בפסח אם יחליפנו וא"כ שוב יש לו היתר הסקה ולפמ"ש א"ש דהרי כאן דכ"ז שהוא בעין אסור בהנאה א"כ שוב זה האוכלו אינו מתחייב דלכשישרוף ונעשה אפר וגחלים כל הקודם בהם זכה ומה"ט כתב הריטב"א דאסור לקדש בו אשה דלאחר שישרף ונעש' אפר לא מחמת המקדש היא זוכה ומכ"ש שלא יתחייב האוכל תרומת חמץ וז"ב ודו"ק והנה הנו"ב סי' ט"ו הקשה איך למדו מקלקל בחבורה דחייב מדכתיב בב"כ באש תשרף דלמא שאני התם דלכך מקלקל חייב מדאחשבי' למלאכה ולא הבינותי דבשלמא בשריפת קדשים דא"צ רק ביעור ול"צ לכתוב במה מבערו רק מדכתיב באש תשרף ש"מ אחשביה אבל בב"כ הא צריך לכתוב דדינה בשריפה ולא בשאר מיתות ובזה אין מקום לקושייתם מחמץ דלרבנן דמצותה בכ"ד וא"כ אין ראיה דהא כתיב תשביתו והיינו ביעור בכל דבר שמבערו ול"ק מידי ודו"ק.

תם ונשלם חלק שלישי שבח לאל בורא עולם

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף