שואל ומשיב/א/ג/ריג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן ריג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

למשכיל אחד אשר כתב מעלתו על דברת הש"ך חו"מ סי' פ"ו ס"ק ג' על דברת הרמב"ם דפסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו ובפ"ב ממלוה פסק כר"נ ובש"ס קידושין דף ט"ו נראה דת"ק לא ס"ל כר"נ הנה זכרתי ימים מקדם בעוד טל ילדות הי' עלי אמרתי עפמ"ש הרשב"א בחידושיו להקשות דלמה לי קרא לשיעבודא דר"נ והא בלא קרא משועבד להמלוה כל מה שיש לו ומ"ל מה שיש בידו או מה שיש לו ביד אחרים ע"ש מ"ש בזה והנה אם נימא דמצד הסברא שפיר יש לומר דבהענקה זה לא מקרי יש לו להעבד דהרב נותן לו מצד חנינה וכמ"ש הש"ך ס"ק ב' והסמ"ע והש"ך כתב ג"כ דכיון דהוא מתורת צדקה לא שייך שעבודא דר"נ אבל אם נימא דהוא מקרא דונתן לאשר אשם לו והיינו שהבע"ח השני משועבד להראשון א"כ מה נ"מ מה שהוא בתורת חנינה כל שהתורה שעבד' לתת לו לעבד ממילא הוא משועבד לתת להמלוה כדכתיב ונתן לאשר אשם לו ומיושב קושית הרשב"א דלכך אצטריך קרא להורות דהלוה השני משועבד להמלוה הראשון ומעתה י"ל דהא דאמרו בקידושין ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ היינו לא דלא ס"ל דינו של ר"נ דזה א"א רק דבאמת ס"ל דינו של ר"נ רק לא מטעמו והיינו דר"נ ס"ל מקרא דונתן לאשר אשם לו והוא ס"ל דמקרא לא אתי ורק מטעם סברא דכל אשר לו משועבד למלוה וא"ש ממילא בצדקה וחנינה דאינו שלו ממש לא נשתעבד לו ומעתה רבינו דבפ"ב ממלוה הלכה וא"ו כתב סתם דמשועבד לו ולא הביא הקרא וזה דרכו בקדש מבלי להשמיט המקרא דיצא לו זאת ולפמ"ש א"ש דבאמת לא ס"ל בזה כר"נ ורק מתורת סברא הוא ושפיר ל"צ קרא למעט הענקה וכמ"ש וז"ב. והנה האחרונים נסתפקו בשעבודא דר"נ אם מחויב הלוה השני לשלם להמלוה הראשון כשיודע שאינו רוצה לשלם לו הלוה הראשון או שיכול לשלם להשני והנה אם נימא דמחויב לשלם להראשון ומטעם דהקרא אמר ונתן לאשר אשם לו הרי הטילה עליו החיוב לתת לאשר אשם לו א"כ מיושב קושית הרשב"א דשפיר אצטריך קרא שצריך לתת להראשון וכן נראה מהש"ך סי' פ"ו ס"ק י"א דהוה כהלוה הוא להבע"ח השני ועיין בש"ך סי' ק"ה ס"ק ח' וס"ק ט' ובסי' קכ"ח ס"ק יו"ד ובזה נראה לי ברור דעכ"פ בהענקה ודאי אינו מחויב הרב לתת להבע"ח דכיון שאינו רק לצדקה וחסד א"כ פשיטא דהתורה לא חייבו להרב לעשות חסד רק עם העבד שעבד אצלו לא עם בע"ח דלא הי' לו שום עסק עמו ובזה נראה לי מה דכתב רש"י בקידושין שם אלא לו ולא לבע"ח אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבע"ח הרי שדקדק וכתב דאין האדון מחויב להגבות הענקתו לבע"ח והיינו דמדר"נ מחויב הבע"ח השני לתת למלוה הראשון משא"כ בהענקה ומעתה שפיר אמר ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ והיינו דלא ס"ל בזה כר"נ דיהי' השני מחויב למלוה הראשון רק דהמלוה יוכל להוציא מידו ע"י שנכפהו לשלם לו דהא מגיע לו מבע"ח וכל אשר לו משועבד לבע"ח ומיושבים דברי רבינו על נכון וכמ"ש ויש לישב בזה דברי רבינו בפירוש המשנה בקידושין שם ועמלמ"ל ותומים מ"ש בזה ודו"ק. אך בגוף הדין נראה לפע"ד דניהו דרשות ביד הלוה השני לתת למלוה הראשון אבל חיוב לא שמענו וגם ר"נ לא אמר רק מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה אבל מהיכן נשמע שחיוב הוא רק דמשועבד לראשון ולא יוכל לומר לאו בע"ד דידי את אבל לא הטילה התורה עליו חיוב בזה וראיה ממה דנחלקו הפוסקים אי שעבודא דר"נ מועיל מחילה ואי נימא דהוה כאלו הלוהו הראשון איך יכול למחול ואף דיש לדחות דכל שמחל לו הרי לא הגיע הז"פ א"כ אינו משועבד לו כלל אבל עכ"פ מוכח דעד הז"פ לא מקרי כאלו הלוהו לו ממילא א"א לומר דהי' חיוב עליו לתת להראשון ועיין באהע"ז סי' ע' ס"ז בהג"ה וס"ח שם ובש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק נ"ח במ"ש בשם הב"ח דמשועבד מדר"נ ואפ"ה יכול לשלם להמוכר ודו"ק וראיתי בשו"ת גוא"י סי' נ"ח שהסכים ג"כ כן והביא ראי' ממ"ש התוס' בכתובות דף י"ט בד"ה וכגון במ"ש דאין דעתו למחול דמחזיק לוה שלו שאינו גזלן ע"ש וכיון שהוא אדם כשר שוב ישלם להמלוה הראשון וע"כ דאינו מחויב לשלם וז"ב ובמ"ש יש לישב מה שהקשה אותי חכם אחד מסאמבור בהא דאמר רבא בכתובות דף ק"י שתי תשובות בדבר וכו' ועוד לגבינהו ארעא ליתמי ולהדר ולגבינהו מינייהו כדר"נ דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם חוזר וגובה מהם ומאי קושיא הא התם הקושיא קאי אליבא דרב ששת והרי רב ששת אמר בקידושין דף ט"ז הא מני בן תוטאי היא ודייקו מזה התוס' בקידושין דף ט"ו ד"ה ואידך דרב ששת ס"ל דאין הלכה כר"נ ולפ"ז כיון דר"ש לא ס"ל כר"נ א"כ שוב יקשה דלא משכחת לה שיגבה מהם הבע"ח דהא רבא ס"ל בפסחים דף ל"א דמכאן ולהבא הוא גובה והא דחוזר וגובה משום דא"ל כי היכא דמשתעבד לאבוכון משתעבד לי' מדר"נ והרי ר"ש לא ס"ל כר"נ וא"כ לא קשה עליו קושיא זו והנה יפה הקשה לכאורה ולפמ"ש א"ש דבאמת גם מאן דלית לי' דר"נ היינו מקרא דר"נ אבל גוף דינו של ר"נ ודאי סובר דמצד סברא הוא וכמ"ש אבל בלא"ה אף אם נימא דלא ס"ל לדר"נ בכה"ג שהוא בעצמו תופס לעצמו בשביל שעבודא דר"נ פשיטא דכ"ע ס"ל דר"נ דע"כ לא נחלקו אלא אם מוציאין מאחר ע"י שעבודא דר"נ אבל פשיטא דהוא יאמר אני לעצמי תופס דהפוכי מטרתא למה לי הא אני משועבד לאבוכון ואבוכון משועבד לי וגדולה מזו כתבו הקדמונים בשיטה מקובצת שם דאף אי אית לי' זוזי יכול לקנות קרקע בזוזי ולהגבותם אף דדין בע"ח בזוזי מטעם כיון דתפס תפס ומכ"ש בזה ועיין בש"ס שם דהיכא דתפס תפס ודו"ק ובאמת שיש לישב קושית הרשב"א דלכך אצטריך קרא דר"נ דמצד הסברא ה"א כיון דלרב נחמן זה גובה וזה גובה דבשלו הן שמין א"כ לשיטת הפוסקים דשעבודא דר"נ אף באית לי' נכסי א"כ יש לומר דנכסי השני אינם משועבדים לו דזה גובה וזה גובה ולכך אצטריך דר' נתן מקרא אלא דלפ"ז לרב ששת דס"ל הפוכי מטרתא א"כ בודאי יש לו לסבור דר' נתן וע"כ מחוורתא כמ"ש הר"ר נתנאל דדוקא בהענקה לא ס"ל כר"נ משום דשם הוא מתורת חסד ולפמ"ש שם בודאי לא שייך אפוכי מטרתא דאינו בתורת חוב רק בתורת צדקה וחסד ודו"ק ועיין תומים סי' קי"ט ס"ק ה' שכתב ג"כ דרב ששת לא ס"ל הך דר"נ והקשה אותי הרב מוה' אברהם קאמפף ני' מכתובות ולפמ"ש א"ש. והנה אף שבפסחים הוצרכו לבא לשעבודא דר"נ ולא סגי לומר דמה שתפס תפס היינו לדידן דקי"ל כר"נ דזה גובה וזה גובה א"כ צריך להגבות ליתומים ואח"כ לגבות מהם וצריך לבא לשעבודא דר"נ אבל בכתובות דאזיל הש"ס לישב לרב ששת דס"ל הפוכי מטרתא למה לי א"כ פשיטא דכל שגבה גבה ומועיל תפיסתו ובזה דברינו למעלה מבוארים וא"ש ודו"ק והנה בגוף הענין שעבודא דר"נ לכאורה צ"ב במ"ש למעלה דכל אשר יש ללוה משועבד למלוה ואם נימא דשעבוד' לאו דאורייתא א"כ שוב לא שייך שעבודא דר"נ כלל ועיין קצה"ח סי' פ"ו שהאריך בזה בסק"א ולא הרגיש כלל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא איך שייך ענין שעבודא דר"נ והנ"ל בזה עפ"י מ"ש הרמב"ן ס' פ"ב שהקשה דאם נימא של"ד איך כתבה תורה דיני נזיקין ויורדין לנכסיו וכתב הוא כיון דעכ"פ פריעת בע"ח מצוה ואי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ כיון דהתורה חסה על נפשות בית ישראל וכתיב ואהבת לרעיך כמוך ברור לו מיתה יפה וא"כ למה נכה אותו הלא מוטב לירד לנכסיו ולשלם ובזה ממילא א"צ להכות אותו עד שתצא נפשו ע"ש ודפח"ח וראוי למי שאמרו ובזה אמרתי הא דביתומים גדולים אף דאיכא מצוה אבל אין כופין כדמוכח בכתובות דף צ"א גבי ההוא דשביק קטינא דארעא ורש"י נדחק שם דלא הוה מצוה מפורשת ועיין בתוס' כתובות דף פ"ו מ"ש בזה ולפמ"ש יש לומר כיון דשעבודא ל"ד רק משום דכופין והנה הא דכופין במ"ע הוא כ"ז שהמצוה נמשכת אבל לאחר שעברה המצוה אין מכין כמ"ש רש"י בדף פ"ו מכין אותו קודם שעבר על עשה ויש בידו לקיים א"כ כל שמת א"כ כבר עבר על המצוה דהמצוה הוא שישלם הוא עצמו והנכסים לא נשתעבדו ומה שמצוה על היורשים אינו רק משום כבוד אביו שלא יהי' לוה רשע ולא ישלם וא"כ לכך אין כופין ולכך אין הב"ד יורדין לנכסיו כל דאין מכין עד שתצא נפשו שוב שעבודא ל"ד ובפרט לענין יורשים ולכך אין כופין ובזה ניחא הא דאמרו בב"ק דף צ"ד דאם הניח להם דבר מסוים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ומשמע דכופין ולפמ"ש יש לומר דשם אין המצוה עוברת דכ"ז שהגזילה ניכר בעין מקיימין והשיב את הגזילה ושפיר כופין ובזה יש לומר הא דפריך הש"ס שם אקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור והטור ביו"ד סי' ר"מ הקשה על הרמב"ם דכתב דאף שהי' אביו בעל עבירות מחוייבים לכבדו א"כ מה פריך כאן ולפמ"ש א"ש דלענין שיכופו אותם כל הטעם הוא משום דכל שהוא ניכר הו"ל הגזילה בעין דמקיימין מצות השבת הגזילה והו"ל כאלו לא עברה המצות וע"ז שפיר מקשה דכיון שהוא לא רצה להחזיר ועמד במרדו ומת ניהו שהם יחזירו מתנה בעלמא הוא דהא באמת לא נתקיים בזה מצות השבה לענין הגזלן ואדרבא הוה כמזכיר עון וכיוצא בזה לענין מה שנודרים הצדקה בעבור המתים שאם נודע שאביו לא היה נודר מה מועיל וע"ז משני כשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר דאז מקיימין הם מצות השבת הגזילה עבור הגזילה בעצמו וז"ב ועיין מלמ"ל פ"ז ממלוה הג"ד שם שהאריך לענין ריבית בביאור דברי רשב"א ולפמ"ש הי' מקום להאריך ואכ"מ. ומעתה נחזור לענין שעבודא דר"נ דפריעת בע"ח מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו א"כ אף דשל"ד מ"מ דטבא לי' עבדי לי' להיות הב"ד מוציאין מזה ונותנין לזה דעכ"פ צריך לקיים המצוה וזה לדעתי מה שלמד ר"נ מקרא דונתן לאשר אשם לו דהיינו כיון שזה הלוה השני מחויב לתת למלוה שלו ונוכל לכופו עד שתצא נפשו א"כ דטבא לי' עבדי לי' להוציא בלעו מפיו ולתתו ליד מי שנתחייב לו.

ויתכן יותר דבאמת הכתוב מיירי בגזל הגר שאין לו יורשים וגזל הגר הוא לכהנים ומתנה קריא רחמנא ואפ"ה כל שהגר נתחייב לאחר מוציאין מזה ונותנין להנגזל הראשון אף דשם ל"ש שעבודא דמיד שמת הגר נפקע השעבוד ומה שנותן בתורת מתנה או כפרה ועיין ב"ק דף ק"י ואפ"ה מוציאין מזה ונותנין להנגזל וע"כ משום דכיון דמצוה לשלם ומכין אותו לשלם האשם משום כפרה א"כ דטבא ליה עבדי ליה לירד לנכסיו ומזה מוכח שעבודא דר"נ מדכתיב ונתן לאשר אשר לו ודו"ק ובקצה"ח סי' פ"ו ס"ק א' ראיתי שחידש דמחוייב לתת להמלוה הראשון הקרן והחומש אף אם אינו חייב רק הקרן בלבד ולמד מהא דכתיב ונתן לאשר אשם לו ולפע"ד כמו זר נחשב ולמה ישכר המלוה הראשון יותר ובגזל הגר ודאי דאינו כן דפשיטא דהמותר להכהנים וגם אם יהי' חייב לשני אנשים איך נעשה בהחומש וע"כ לפע"ד הדבר תימה ומ"ש נכון ת"ל ובזה נראה לפע"ד דבלא הגיע הז"פ שוב ל"ש שעבודא דר"נ משום דכל דלא נוכל לכפות את השני דליכא מצוה עדן בלא הגיע זמנו שוב לא שייך שעבודא דר"נ ועיין סי' פ"ו ס"ק י"א בש"ך שהאריך לדחות זאת דאף בלא הגיע הז"פ שייך שעבודא דר"נ ולפמ"ש י"ל דתלוי בזה אי שעבודא דאורייתא או לא דאם שעבודא דאורייתא א"כ כל אשר לו משועבד ממילא גם החוב השני משועבד לו משא"כ כששל"ד רק משום דכופין אותו וא"כ השני א"י לכפותו ובזה נלע"ד מה דמבואר בסי' פ"ו ס"ג דאין יכולין לכוף את הלוה שיגבה מהבע"ח השני שאין מוטל עליו זה הטורח ותמה הש"ך דלמה לא יהי' הטורח עליו ולפמ"ש י"ל דהבעה"ת לשיטתו דס"ל דשל"ד וא"כ אין בדין שיכופו אותו שיגבה מן הבע"ח ויתן לו דאין משועבד לו רק שמצד שיכולין לכופו ולהכותו ממילא דטבא לי' עבדי לי' וא"כ הב"ד באמת יכולין לעשות כן מצד דיבררו לו מיתה יפה אבל אין הדבר מוטל עליו וז"ש הבעה"ת דב"ד מוציאין תנן ולא עליו הדבר מוטל והדברים סתומים ולפמ"ש מפולשים הדברים דהא הבעה"ת ס"ל דשל"ד כמ"ש הש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' בשמו אבל לדידן יש לומר דצריך לטרוח בזה. ובזה נראה לפע"ד לישב הא דפסק הרמב"ם דבהענקה לא שייך שעבודא דר"נ אף דפסק שעבודא דר"נ וכבר כתבתי לעיל בזה ולפמ"ש א"ש דהרי המלמ"ל פ"ג מעבדים הי"ד האריך להסתפק אי כופין על הענקה דהוה מ"ע שמתן שכרה בצדה וגם אם יורדין לנכסיו ע"ש ולפ"ז שוב לא שייך שעבודא דר"נ דהא כל דלא נחתינן לנכסיו לא שייך שעבודא דאורייתא וגם כופין עד שתצא נפשו ל"ש בזה והא דאמרו בש"ס דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ היינו משום דעיקר ספיקו של המלמ"ל אי נחתינן לנכסיו הוא משום דחוב הוא דדין שכיר אית ליה ולפ"ז זהו דוקא למאן דיליף שכיר שכיר אבל למאן דלא יליף שכיר שכיר שוב אינו חיוב כמו חוב ול"ש שעבודא דר"נ ולפ"ז יש לומר דת"ק דלא ס"ל כר"נ הוא משום דלא יליף שכיר שכיר וא"כ גם בעלמא כל דלא נחתינן לנכסיו לא שייך שעבודא דר"נ וגם הרמב"ם פסק כן וכעין דרך הריטב"א שהביא הש"ך בסי' פ"ו שם ודו"ק היטב. ובזה נראה לפע"ד מ"ש הט"ז דאם אחד נתן ריבית ואין לו לשלם רק מה שיוכל לקחת הריבית דלא שייך שעבודא דר"נ דריבית לא חייב רק בתביעה ותמהו הכנה"ג והקצה"ח סי' ט' דהא פריעת בע"ח מצוה כופין אותו שיאמר רוצה אני כדי לתבוע ולפמ"ש א"ש דהא בריבית לא שייך שעבוד נכסי כמ"ש הריב"ש בשם הרשב"א ובמלמ"ל פ"ד ממלוה פ"ג וא"כ שוב לא שייך פריעת בע"ח מצוה דמ"מ שעבודא דר"נ לא שייך בזה דל"ש לומר כיון דנוכל לכפותו דטבא לי' עבדי ליה דניהו דלזה נוכל לכפות אבל השני לא נתחייב כ"ז שלא תבעו וא"כ אנן לא נוכל לכפות השני דהוה כלא הגיע זמנו דאינו חייב רק אם שעבודא דאורייתא וכאן לא שייך שעבוד נכסי כמ"ש הריב"ש וגם אותו לא נוכל לכפות שיתבע דעליו אין החיוב דב"ד מוציאין לזה תנן ועליו אינו מוטל וכאן לא שייך דטבא לי' עבדי ליה דעל האחר עכ"פ אינו מוטל הדבר וכמ"ש ועיין קצה"ח סי' ל"ט ס"ק א' בסופו שהקשה דלמה בריבית לא נחתינן לנכסיו כמו בצדקה ולפמ"ש א"ש דלא שייך שעבודא וגם השני לא נתחייב כל שלא תבעו וכמ"ש הט"ז ודו"ק היטב כי הדברים חריפים והיא ענין נכבד ומבוטחני שיש לו פנים בהלכה ת"ל והנה עוררני הרב מוהרח"ץ ני' מיאניב דא"כ שו' כשימות הלוה לגבי יורשים לא יהי' שייך שעבודא דר"נ דהא בהו ל"ש שכופין עד שתצא נפשם דהא אינם חייבים רק משום כבוד אביהם והשבתי דמלבד דזה רק למה שחדשתי אני אף גם דזה דוקא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דלמ"ד ש"ד א"כ שייך שעבודא דר"נ אף שאין כופין ובזה מיושב היטב סוגית הש"ס בפסחים דף ל"א דאמרו ש"ה דא"ל כי היכא דמשתעבדנא לכו משתעבדנא לבע"ח דאבוכון מדר"נ והקשו בתו' דא"כ במטלטלי נמי נימא הכי ולפמ"ש א"ש דבמטלטלי דלא שייך ש"ד דלאו בת שעבודא הם דיכול להבריחם ושוב אין בו רק משום דכופין וכיון דביתומים לא שייך כפייה שוב ל"ש שעבודא דר"נ וזה מכוון בלשון התוס' בתירוצם ובמהרש"א נדחק שם בכוונת התוס' בתירוצם ועיין בסי' פ"ה ס"ו בסמ"ע וש"ך שם ובתומים וקצה"ח ולפמ"ש א"ש והיה מקום להאריך ואין הגליון מספיק ועיין בסי' פ"ו ס"ז והש"ך האריך שם ולפמ"ש הדבר תלוי אי ש"ד או לא דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא וכמו שסובר הבעה"ת מהא דהך דינא פשיטא דאם היורשים אינם רוצים לשבע דאין ראובן יכול לגבות וגדולה מזו מצינו דא"י לכפות שיגבה הוא דאנן מוציאין תנן ולא שצריך שיגבה הוא מכ"ש אם הם צווחים שא"י לשבע דל"ש כפייה ושל"ד ול"ש דר"נ משא"כ למ"ד ש"ד דשייך שעבודא דר"נ ולא אכפת לן במה שהם אינם רוצים לשבע וכמ"ש הש"ך ובזה יתישבו לשונות הפוסקים ודו"ק.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף