שואל ומשיב/א/ג/רי

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן רי   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ליניק וחכם הי' יהי' לאלפי רבבה ני'. מ"ש לתמוה על דברת הט"ז או"ח סי' תנ"ג ס"ק ב' שכתב דקמח בקמח מקרי לח בלח והביא ראיה ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ד ד"ה איתבי' שכתבו וי"ל דמיירי בקמח חיטין וקמח שעורים שאינו ניכר וע"ז כתב הט"ז בזה"ל פירוש וע"כ אינו בטל ברוב כיון דהוה מין בא"מ ממילא משמע אבל במינו בכה"ג שפיר בטל ברוב מן התורה וצריך מדרבנן ששים ככל מב"מ בלח עכ"ל וע"ז תמהת דע"כ ק"ל להט"ז דהא ע"כ מיירי במין בשא"מ דבמין במינו בטל ברוב אף מדרבנן כיון דהוה יבש ביבש וא"כ למה לי שאני אומר וע"כ דקמח בקמח מקרי לח בלח וע"ז תמהת הפלא ופלא דהא שם בתרומה מיירי ובתרומה הוא במב"מ בק"א אף ביבש ואין ראיית הט"ז ראיה הנה במחכ"ת אגב שטפי' רהיט לך כוונת הט"ז וחס לי' שיטעה בכך אבל כוונת הט"ז דהי' לו לתוס' לשנויי בקצרה דמיירי בשא"מ דצריך מן התורה ששים ול"ל לאסוקי בקמח בקמח וע"כ דכוונת התוס' להורות דקמח בקמח אי הי' מב"מ בטל מן התורה ברוב ומדרבנן הי' דהי' צריך ששים בשאר איסורים ובתרומה באמת ק"א ורק דהט"ז מדבר שם מענין קמח בקמח בשאר איסורים לא נחית לזה לדקדק ועיקר דקדוקו הי' רק מלשון התוס' דכתבו דמיירי במין בשא"מ כגון קמח חיטין בקמח שעורים ואי נימא דקמח בקמח מקרי יבש ביבש א"כ ל"ל למנקט קמח בקמח. מיהו זה דחוק דאפשר דלכך הוצרכו התוס' לומר דמיירי בקמח בקמח דאל"כ יקשה הא ניכר והיאך שייך ביטול וע"כ דמיירי בקמח בקמח שאינו ניכר ועיין תוס' יבמות דף פ"ב אך לפע"ד נראה כוונת הט"ז דהנה באמת צריך להבין הא דכתבו התוס' דמיירי במין בשא"מ כגון קמח חיטים בקמח שעורים והא לרבא דאמר בע"ז דף ס"ו דחמירי דחיטא וחמירי דשערא הוה שמא בשמא ומקרי מב"מ א"כ גם כאן הו"ל קמחא דחיטא וקמחא דשערא שוה בשמא והו"ל מב"מ וא"כ אכתי תקשה דהו"ל להיות בטל ברוב [ועיין בתוס' יבמות דף פ"ב ד"ה ר"י] ואף דאביי מקשה שם ואביי ס"ל דאזלינן בתר טעמא אבל אכתי מה מקשה לרב דימי ודלמא רב דימי כרבא ס"ל דאזלינן בתר שמא ובפרט דאנן קי"ל כרבא בזה וכמ"ש הש"ך סי' צ"ח ס"ק וא"ו ביו"ד אך נראה דכל הטעם דקי"ל כרבא כתב הש"ך שם דבדבר דלא אזלינן בתר טעם כגון מב"מ לר"י או תרומה וערלה דצריכין ליותר מס' א"כ כל דלא אזלינן בתר טעמא אזלינן בתר שמא ע"ש בש"ך היטב ולפ"ז זהו לענין דיהי' צריך ק"א בזה שפיר מקרי קמח חיטים וקמח שעורים מב"מ דבתר שמא אזלינן אבל לענין מה שהקשו התוס' דהא מן התורה בטל מב"מ ברוב בזה אזלינן בתר טעמא דלכך מב"ב דלא יהיב טעמא בטל ברוב משא"כ במין בשאינו מינו א"כ לענין זה שפיר תירצו דמיירי בקמח חיטין בקמח שעורים דלא בטל ברוב מן התורה דהא לענין זה אזלינן בתר טעמא וכל דאין טעמם שוה מקרי מבשא"מ וז"ב מאד כשמש ומעתה י"ל דשפיר מביא הט"ז ראיה דקמח בקמח מקרי לח בלח דאם נימא דמקרי יבש ביבש שוב יקשה דלמה יהיה צריך ק"א הא במבשא"מ סגי בששים וא"ל דתרומה צריך ק"א דהא בשאינו מינו סגי בששים וא"ל דמקרי מין במינו דז"א דכיון דיבש ביבש הוא שוב ל"ש למיזל בתר שמא דכל שעומד בפ"ע פשיטא דניכר ומקרי זה קמח שעורים וזה קמח חיטים וא"כ אינו שוה בשמא ולא בטעמא ופשיטא דא"צ ק"א וכאן משמע מתוס' דאם הי' מקרי מב"מ הי' צריך ק"א ויקשה למה וע"כ דמתערב יפה עד שאינו ניכר א"כ שוב מקרי מין במינו לענין שלא יבטל מדרבנן בששים כ"א בק"א וא"כ ממילא בשאר איסורים הוה לח בלח ובטל בששים ופשטת הלשון דשתי קופות משמע דאם לא נימא שאני אומר אז יש לה דין דתרומה דצריך ק"א הארכתי בזה לחבת פיו קודש לישב דברי הט"ז שלא יהי' תמוהין אבל באמת אין ראיה דאדרבא דאם לא נימא שאני אומר א"צ ק"א דהו"ל מין בשא"מ לגמרי וראיתי במקו"ח ודו"ז בישועת יעקב שעמדו בדברי הט"ז וכמ"ש להקשות אך מה שאני תמה למה הקשו על הט"ז והלא התה"ד בעצמו כתב דמשתי קופות משמע דקמח במקח מקרי לח בלח וע"כ כוונתו כמ"ש הט"ז וא"כ מה להם כי נזעקו על הט"ז אבל אחר העיון הדבר נכון דבאמת על הת"ה ליכא קושיא כלל דיש לומר דהכי דייק דקמח בקמח מקרי לח בלח דאל"כ יקשה מה הועילו התוס' בתירוצם דמיירי בשא"מ הא ביבש א"צ ששים רק מדרבנן במבשא"מ משום הגזירה דלמא יבשלם ויתן טעם וא"כ לכך תלינן בשאני אומר ומה מקשה הש"ס וע"כ דקמח בקמח מקרי לח בלח וצריך ששים מה"ת וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ט ס"ק יו"ד בשם התה"ד הנ"ל וא"כ שפיר דייק התה"ד ואולי גם כוונת הט"ז לזה ומ"ש ממיל' משמע דאבל במינו בכה"ג היה בטל ברוב וצריך ששים מדרבנן הוא לא שדייק כן מהתוס' רק שזה הוציא ממילא מדברי התוס' דכיון דמוכח מדברי התוס' דקמח בקמח מקרי לח בלח ממילא במב"מ בכה"ג בשאר איסורים בטל בששים ותדע דעכ"פ הי' לו לומר ק"א דבתרומה בעי ק"א דבזה לא יטעה הט"ז וע"כ דהוא בא רק לברר הדין בשאר איסורים וז"ב אברא דבגוף הדבר שכתבו התוס' דמיירי בקמח בקמח דהוה מבשא"מ והיינו משום דמקרי לח בלח וכמ"ש התה"ד בסי' קי"ד והש"ך בסי' ק"ט וקשה דא"כ הדר יקשה קושית התוס' בחולין צ"ט ד"ה רבא אמר בסופו שהקשו דלמה פריך דוקא א"א כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ות"ל דטעם כעיקר דאורייתא וע"ז תירצו שם דמיירי במב"מ ואם כן כאן בפסחים דתירץ הר"י דמיירי במבשא"מ שוב מקשה דא"כ טכ"ע דאורייתא והיאך תלינן בשאני אומר ומה"ת בעי ששים וכבר התעורר בזה הרש"ל ביש"ש בפג"ה סי' מ"ז והעלה דטכ"ע ל"ש כל שאינו בכזית בכדאכ"פ אבל התוס' שם לא נחתי לסברא זו א"כ יקשה עליהם מדברי עצמם וראיתי בכו"פ סי' ק"ט שהרגיש ג"כ בזה ורצה להעמיס שזה כוונת המהרי"א שהוכיח בשערים מדברי התוס' דפסחים ודג"ה דיבש ביבש צריך ששים מן התורה והיינו דא"א לומר דמיירי בלח בלח דא"כ יקשה ת"ל משום טכ"ע ע"ש שזה כונתו אף שבא בקיצור מאד. ולפע"ד נראה דבאמת צ"ב דניהו דקמח בקמח מקרי לח בלח עכ"פ היינו רק אחר אפייה שמתערב יפה אבל קודם אפייה ודאי דהוה יבש ביבש ובטל ועיין בט"ז סי' תנ"ג שכ"כ בהדיא וא"כ יקשה איך לאחר שנתבטל יחזור ויאסור וא"ל כיון דקמח סופו לאפות ל"ש שנתבטל דז"א דס"ס כל שנתבטל ל"ש שיחזור ויאסר וכן מצאתי במהרש"ל ביש"ש שם שכ"כ בהדיא וצ"ל כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ט ס"ק ב' דכל שירגיש אח"כ טעם האיסור בפ"ע אסור ע"ש ולפ"ז נראה לי דבר ברור דזה דוקא היכא שהוא מבשא"מ גמור וכעין המבואר ביו"ד סי' ק"ט שם בזה שפיר שייך לומר דטכ"ע דאורייתא וכל שיתן טעם אפ"ה לא מועיל מה שכבר נתבטל אבל כאן בקמח בקמח דכבר כתבתי דמקרי מב"מ לרבא דאזיל בתר שמא ורק דזה דוקא בדבר שאינו תלוי בנ"ט וכמ"ש הש"ך סי' צ"ח ולפ"ז קודם אפייה ודאי דבטל מן התורה דמקרי מב"מ ובטל ברוב מן התורה וקודם אפייה דל"ש נו"ט עדן דהא קמחא חי אינו ראוי כלל ועיקרו עומד לאפייה וא"כ פשיטא דלענין זה מקרי מב"מ ובטל ברוב מן התורה וכבר כתבתי בשם הרש"ל דבכה"ג בטל מן התורה ברוב אף שעומד לאפייה וכיון שכבר נתבטל כדין מב"מ ניהו דלאחר אפייה נעשה מין בשא"מ דכשנ"ט תלוי בטעמא והו"ל מין בשא"מ א"כ פנים חדשות באו לכאן ובכה"ג בודאי כבר נתבטל ולא חוזר וניעור וע"כ לא כתב הט"ז רק במבשא"מ ממש דל"ש שכבר נתבטל כל שמרגיש אח"כ האיסור בפ"ע אבל כאן דעד כה כשהי' מב"מ בדין הוא שנתבטל ואח"כ נעשה מבשא"מ דלא בטל ברוב עכ"פ כל שכבר נתבטל הו"ל כהיתר גמור ואיך יחזור וניעור ויש להמתיק הדבר דבשלמא במבשא"מ אף קודם הבישול באמת הטעם הוא בכח רק כל שלא נתבשל אינו נרגש בפועל ולכך ל"מ ביטול כל שאח"כ נתבשל אבל כאן במב"מ א"כ הרי במב"מ באמת יש הטעם בכח בו רק דכיון שאינו נרגש בפועל התירה התורה דאטו במב"מ נתבטל הטעם רק דכיון שהוא במינו אינו נרגש בפועל התירה התורה אף לאחר הבישול וא"כ ממילא כבר נתבטל ומ"ל בזה שנעשה אח"כ מבשא"מ כל שנתבטל נתבטל ולכך לא פריך רק מכזית בכדא"פ דבזה כל שיש בכדא"פ אסרה התורה אף שאינו נרגש הטעם וא"כ ל"ש הביטול ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה וא"כ מכאן ראיה ברורה להש"ך ואף שכתבתי לעיל די"ל דביבש ביבש לא מקרי מב"מ אפשר דלא ס"ל להתוס' סברא הלז ודו"ק.

ובזה יש לישב מה שהקשה הכו"פ מהא דאמר בזבחים דף ע"ח הפיגול הנותר והטמא שבללן זה בזה דפטור דא"א שלא ירבה מין אחד על חברו ופריך מהעושה עיסה מהחיטין ואורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ומאי קושיא שאני עיסה דנילוש והוה לח בלח שפיר צריך ששים מן התורה משא"כ פיגול ונותר וטמא דמיירי יבש ביבש דא"צ ששים אף בשא"מ רק מדבנן והיא קושיא נפלאה מול דעת הש"ך ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דיבש ביבש א"צ ששים רק מדרבנן דל"ש נתינת טעם וכל מה שאוכל אמרינן דהוא מהיתר א"כ זה שייך בהיתר ואיסור אבל שם פיגול ונותר וטמא דכל אחד אסור ורק דאיסורין מבטלין זא"ז אבל לא שייך לומר שנתבטל ונעשה האיסור היתר א"כ כל שנרגש טעם לא שייך ביטול ואסור מן התורה עד ששים וז"ב כשמש ובלא"ה יש לומר דכיון דעשה עיסה מחיטין ואורז א"כ קודם אפייה הוא מב"מ דל"ש נ"ט ובטל ברוב אורז דשוה בשמא קמחא בקמחא ואח"כ כשנאפה ונ"ט מקרי מין בשא"מ ולא בטל וא"כ הא כבר נתבטל ואיך יוצא אח"כ בו והדברים ק"ו דאם לענין איסור נתבטל מכ"ש לענין ביטול שלא יצא בו בפסח ולא יתחייב בחלה וז"ב מאד ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דלמה לא פריך מכל טכ"ע ולמה לי' להביא משנה דעיסה מחטה ואורז ולפמ"ש א"ש שוב ראיתי שהכו"פ בעצמו כתב כעין זה ועכ"פ יצא לנו דין חדש דבקמח בקמח לא יהי' צריך ששים מן התורה אם נימא דמקרי יבש ביבש ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ח"י ומלמ"ל סוף מעשר ראשון אי שייך בילה בדבר יבש יבש יעו"ש ויש להאריך בזה וא"כ.

והנה מן האמור מדברי התוס' דפסחים גבי שני קופות הנ"ל מוכח לפי הבנת הש"ך דקמח בקמח מקרי לח בלח וטעכ"ע ומוכח דקמח בקמח מקרי לח בלח אף בצונן דאל"כ הא שם שתי קופות צוננין מיירי והיאך שייך לח בלח והתוס' כתבו ביבמות דף פ"ב שני תירוצים ונסתפקו בזה ומדברי התוס' מוכח דגם בצונן מקרי לח בלח ועש"ך סי' ק"ט ס"ק ג' מיהו לפמ"ש לעיל אדרבא קודם אפייה באמת אין לו דין לח בלח ויש להאריך בזה ואכ"מ הן אמת דגוף ראיית התוס' ביבמות שם דהוכיחו דקמח צונן כל שאין מתפשט הטעם בטל דאל"כ היאך אמרו בביצה דף ל"ח מ"ש חיטין ושעורין דלא א"ל דהו"ל מבשא"מ ובטל חיטין בחיטין נמי ניהו דלר"י לא בטל לרבנן מבטל בטל והא חיטין ושעורין נמי הוה מב"מ לרבא לפע"ד יש ליישב דבאמת כבר כתבתי בשם הש"ך דע"כ לא אמר רבא דאזיל בתר שמא רק בדברים שהם למעלה מששים ואינו תלוי בנו"ט ולכך לר"י דאמר מב"מ לא בטל שפיר אזלינן בתר שמא ולפ"ז כאן דבאמת מצד האיסור פשיטא דבטל כאן דעיקר קושית ר' אבא הוא רק דמשום ביטול לא פקע שם בעלים אלמא דקסבר דעיקר הפלפול הוא רק בשביל הבעלים דממון בעלים לא בטל וא"כ שפיר אמר דחיטין בשעורין דלא א"ל ע"כ משום דבטל דא"ל דהוה מב"מ דהא לענין הממון ל"ש הך דר"י דע"כ לא אזלינן בתר שמא רק לענין איסורא דתלוי בנו"ט וכיון דמב"מ דל"ש טעם ואפ"ה אסרה התורה ממילא אזלינן בתר שיווי השם אבל לענין ממונא של בעלים זה לא שייך בנו"ט וא"כ מדלא קאמר בחיטין ושעורין דשם בודאי לא שייך הענין בנו"ט וע"כ דלא קפיד על קנין בעלים וכל שבטל משום איסור בטל גם קנין בעלים וא"כ ע"כ אף לאביי דאזיל בתר נו"ט מ"מ כאן היה מהראוי להודות דהו"ל מב"מ דהא כאן עיקר הקפידא משום בעלים ולא תלוי בנו"ט ובזה אף אביי מודה דאזיל בתר שמא ומדלא פריך מזה ע"כ דבזה ר"א מודה דלא אזלינן בתר קנין בעלים וא"כ גם בחיטין בחיטין נמי ובזה מיושב קושית המהרש"א דהקשה דמה פשיטא לי' לרב אושעיא בחיטין ושעורין דמודה ר' אבא יותר מבחיטין בחיטין דהא גם בחיטין ושעורין כיון דיש בו ממונא וקנין בעלים מהראוי דלא לבטל ע"ש מ"ש בזה ולפמ"ש א"ש דזה גופא מאמר ר"א דמדלא נקט ר' אבא בחיטין ושעורין וע"כ דר' אבא ס"ל כאביי דאזיל בתר טעמא ולא בשמא ואף דהכא לא תלוי בנו"ט כלל דעיקר הקפידא משום ממונא דבעלים וא"כ מהראוי ללכת בתר שמא אף לאביי דבשלמא באיסור ס"ל דעיקר הוא משום הנו"ט אף במב"מ שאינו נרגש אבל האיסור הוא בו משא"כ כאן בממונא דודאי לא תלוי בנו"ט ואפ"ה מודה ר"א בזה דבטל ולא אכפת לן בקנין בעלים א"כ חיטין בחיטין לרבנן נמי דלא אכפת לן בקנין בעלים. ובגוף דברי הש"ס בביצה שם התמוהין מאד נראה לפע"ד דהענין הי' דבאמת צריך להבין דברי ר"א הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין חיטין של חברו יאכל הלה וחדי והוא תמוה דאמאי לא הא הוא לא עשה שום איסור דלא גזלו שמיירי שנתערב מעצמו וכיון דלענין איסור אמרינן דבטל ברוב וכל אחד שאוכל אמרינן דשל היתר הוא א"כ ל"ש גזל דעל כל אחד איכא ספק שמא שלו הוא וספק גזל התירה התורה וכמ"ש בתומים בקונטרס התפיסות דלכך אומרין בממון קי"ל אף דספק גזל הוא אך יש לומר דבאמת ניהו דהוא לא גזלו אבל סוף סוף הוא קא נחסר דבאמת הוא הי' לו כאן קב חיטים ונודע באמת שנחסר לו ולמה יאכל הלה וחדי ומדוקדק לשון הש"ס ובשלמא בספק גזל שפיר יש לומר דלמא לא נגזל כלל אבל כאן דודאי נחסר ולמה יאכל הלה וחדי וע"ז אמר הש"ס דמ"ש ממין בשא"מ דודאי מודה ר"א דל"ש דהוא נחסר דמ"ל בחסרונו של זה כל שזה אינו נהנה מ"ל בחסרונו של זה דודאי אין כאן איסור גזל דהא זה לא נהנה ומ"ל בזה שזה נחסר הוא יוכל לטעון לא אתן לך בשביל שאין מגיע לי הנאה א"כ חיטין בחיטין נמי כיון דלא נרגש הנאה בטל ובזה מדוקדק מה דאמר דכילא חסרי' והיינו דחזינן דאף דהוא לא גזלו כל שכילא חסריה אסור ה"ה כאן דעכ"פ כי לא חסרי' ויש להאריך בזה בכל הסוגיא ודו"ק היטב.

אחר שכתבתי כ"ז הגיע לידי ספר ישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל על יו"ד סי' ק"ט וראיתי שהקשה גם שם על הט"ז בסי' תנ"ג הנ"ל וכ"כ הנ"ל בזה וכעת ראיתי בפרמ"ג באו"ח סי' תנ"ג שפירש כן לפי תומו כמ"ש למעלה ובקצרה כדרכו ונהניתי ומה שהקשה בישוע"י שם דלר"ל דס"ל דהך דשתי קופות מיירי בתרומה דרבנן ואף בתרומה דרבנן בעי רבייה והקשה דכיון דהתוס' כתב דמיירי בתרומה דקמח חיטין בקמח שעורין א"כ ל"ל שאני אומר לר"ל הא ביבש ביבש דרבנן ל"צ לשאני אומר וסגי ברבייה כמבואר בסי' ק"ט הנה ל"מ אם נימא דיש לו דין לח בלח ל"ק ואף גם לפמ"ש דיש לו דין מב"מ לרבא כיון דשוה בשמא ובתרומה במינו חמור וצריך ק"א ולכך צריך לתלות בשאני אומר ומה שהקשה שם דלפמ"ש התוס' דמיירי במבשא"מ א"כ מה אמר ר"ל והוא שרבו דמה ענין רבייה בא"מ דהא בא"מ תלוי בששים מה"ת והוא תמיה גדולה ולפע"ד נראה דלפי מה שנראה בשטת רבינו חיים דאף דטכ"ע דאורייתא מ"מ אין לוקין כ"א בכדא"פ ומטעם דהו"ל דין חצי שיעור דאין לוקה וכמו שנראה מהקדמונים ועכו"פ סי' ק"ט ולפ"ז לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה א"כ כל שאין כדאכ"פ מותר מן התורה דל"ש חצי שיעור ולכך כל שרבו חולין על התרומה סגי ליה כנלפע"ד ולפ"ז מיושב מה שהקשו הקדמונים דלמה נדחק ר"י לאוקמא הברייתא דשתי קופות למ"ד תרומה דרבנן ולמה לא אוקמא ברבייה דמותר מן התורה ולפמ"ש א"ש דלר"י מאי מועיל רבייה הא מיירי בא"מ ולדידיה צריך ששים מן התורה דח"ש אסור וא"כ טכ"ע מן התורה ודו"ק.

והנה הכו"פ סי' קי"א ס"ק ה' הקשה על דברת התוס' בחולין הנ"ל דאי כזית בכדא"פ דאורייתא בא"מ אף במינו הי' לו לגזור ולא לתלות בשאני אומר וא"כ לפ"ז היכא פסקינן אף באיסור תורה כל שיש רוב דתלינן דהאיסור לאיסור נפל והא בדאורייתא כל שקי"ל דכזית בכדי א"פ דאורייתא לא תלינן בזה ע"ש שהאריך בזה ובאמת שהיא תימה גדולה והנראה בזה דהנה גוף סברת התוס' צ"ב דלמה נגזר במינו אטו שא"מ בכדי א"פ והרי לענין רוב בטל במב"מ ביבש ביבש ולא גזרינן אטו שא"מ ועיין כו"פ שם אמנם נראה דבאמת אין סברא כלל לגזור מינו אטו א"מ דכיון דעיקר תלוי בנו"ט א"כ במב"מ דלא נרגש טעם האיסור לכך בטל ברוב אברא דחזינן דבתרומה החמירו במינו במאה ובשא"מ בששים הרי דהחמירו במינו יותר אך גם זה הוא מטעם זה דבאמת בא"מ דשייך טעם וכל שיש בו טעם אין משערין רק בששים דהוא בנו"ט משא"כ דבר שאין שייך בו טעם לפעמים יש להחמיר אף ביותר מששים כיון דגם בפחות מששים לא בטעם תלוי וז"פ ובזה נראה לפע"ד סברת התוס' דאם נימא כשיטת רבינו חיים דבכזית בכא"פ תלוי אבל כל שהוא יותר מכא"פ אף שיש בו טעם אינו לוקה אף דטכ"ע דאורייתא מ"מ בכא"פ תלוי והעיקר שיהי' בו כזית ולפ"ז כיון דבא"מ ג"כ אינו תלוי בטעם רק בכמות אסור א"כ ממילא גם במב"מ בתרומה שהחמירו יותר במאה עכ"פ ראוי לגזור אטו שא"מ דמה"ת לוקה בכא"פ וא"ל דמה ענין מב"מ לשא"מ דבשא"מ תלוי בטעם דז"א דהרי גם בשא"מ לא תלוי בטעם רק בכא"פ וא"כ מכ"ש במב"מ דרבנן החמירו יותר במינו אף ביותר מששים וצריך מאה מכ"ש דראוי להחמיר בזה עכ"פ בכא"פ שלא לתלות דהרי בתרומה מב"מ חמור והתורה לא תלה ג"כ העיקר בטעם רק בכא"פ ולכך מוכח דכזית בכא"פ לאו מה"ת ומעתה זה בתרומה אבל בשאר איסורים דמב"מ לא תלוי בנו"ט רק ברוב גרידא וא"כ מה ענין מב"מ לשא"מ דיש לומר דבשא"מ דתלוי בטעם ובכזית בכא"פ דודאי יש בו טעם אכילה גמורה היא האסור משא"כ מב"מ דהרי ר"ח מודה דאסור משום טעם כעיקר אף ביותר מכא"פ ורק מלקות בשיעור אכילה תלוי ובעי כזית בכא"פ ומה ענין מב"מ לזה אבל בתרומה הרי אדרבא מדרבנן החמירו במב"מ יותר מבשא"מ והיאיך שייך לתלות משום ספק דרבנן לקולא דהרי חז"ל החמירו במב"מ יותר וגם בשא"מ לא תלוי עקרו בטעם גרידא כי אם באכילה לשיטת רבינו חיים ז"ל וז"ב מאד מאד וק"ל ועיין כו"פ שנדחק שם והנלפע"ד כתבתי ודו"ק.

ובזה מיושב קושיית המהרש"א בחולין שם דא"כ גם אם נימא טעם כעיקר דאוריית' ג"כ קשה דהיה לו לגזור מינו או שא"מ ולפמ"ש א"ש דבטעם ל"ש במב"מ לגזור אטו שא"מ משא"כ בכזית בכדי א"פ וכעין זה תירץ המהרש"א בעצמו למעיין היטב ע"ש. אחר זמן רב מצאתי בר"ש פ"ב דטבול יום משנה ג' גבי מקפה שכתב דקופה וסאין מיירי בתרי מיני כגון חיטין ושעורין דנעשו קמח וא"א להבדילן והנה מזה משמע דס"ל קמח בקמח מקרי לח בלח מדכתב דאי אפשר להבדילן אך אח"כ כתב ועוד י"ל דע"כ במינו נימא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דלא בטיל ברוב' אע"ג דלא מנכר מדלא משני ההוא דקופות וסאין דבמינו מיירי והא דמשמע בר"פ התערובות דנו"ט ברוב לאו דאורייתא ל"ד לקופות וסאין דסתמייהו בחיטין ושעורין של תרומה איירי דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואי אכיל כזית בכדי א"פ חייב ול"ד למיעוט הנימוח ומתחבר עם הרוב ומתבטל ע"ש הנה ראיתי בזה שיטה חדשה דגם מב"מ כל שיש כזית בכא"פ לוקה וזה לא שמענו כלל והיינו בכה"ג שכל אחת בפ"ע ול"ש לומר דבטיל המיעוט ברוב ובכה"ג אי אכיל כזית בכדי א"פ חייב מה"ת והיא תימ' גדולה ובאמת גם מה שהבין דהא דאמרו בזבחים דף ע"ח דנותן טעם ברוב לאו דאוריית' הוא במב"מ גם זה אינו דרש"י פירש שם דהוא בשלא במינו ובמב"מ פשיט' דלאו דאוריית' גם בחולין דף צ"ט דפריך ונבטיל ברובא מיירי ג"כ במב"מ וליכא כזית בכא"פ גם זה לא קיי"ל כן רק דבמב"מ לכ"ע בטל ברוב והא דאמרו טעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א"פ שפירש הר"ש דמיירי במב"מ וא"כ מבואר דכזית בכדי א"פ דאוריית' וכפי הנראה ע"ז תמך יסודתו אבל ר"ת ורבינו אליהו ור"י ט"ע כל אחד מפרש לפי דרכו וע"ש בתוס' חולין דף צ"ט ובע"ז דף ס"ז אבל אין גם אחד שיפרש כשיטת הר"ש וצע"ג שיטת הר"ש וגם שלא הובא ביתה יוסף ביו"ד סי' צ"ח וביש"ש פג"ה סי' מ"ו שיטה זו דיהי' משכחת כזית בכדי אכילת פרס דאוריית' במב"מ וסתמא אמרו מב"מ ברובא בטל עיין בר"ש שם ותמצא עוד הרבה דברים חדשים שצ"ע ואכ"ע.

שוב האיר ד' עיני ומצאתי בתוס' ב"מ דף נ"ג ד"ה ועולה שכתבו דמה"ת בטלים ברוב ביבש ובלח בששים ומשמע שם דהוא במב"מ דבא"מ אין תרומה כ"א בששים וכן הבין בקרית ספר להמבי"ט בפט"ו ממ"א דס"ל להתוס' דלח בלח במב"מ בששים מה"ת והוא תימא רבה וכבר התפלא בזה בפרמ"ג בשער התערובות ח"ב פ"א ולפי שיטת הר"ש הנ"ל דבדבר שלא נימוח דומיא דתרומה דהיינו כל אחד עומד בפ"ע כמו קמח בקמח הוה כזית בכא"פ דאוריית' וא"כ ממילא צריך ששים מה"ת ולשיטת הר"ש גם בב"י יעבור בחמץ במב"מ כיון דכזית בכדי א"פ דאורייתא ועיין מ"א סי' תמ"ב ס"ק א' אבל כבר כתבתי ששיטתו לא נראה בכל הפוסקים ויחיד בדבר והנה חפשתי באמתחת ראשונים ואחרונים ולא מצאתי שיזכירו דברי הר"ש הנ"ל וראיתי בפתיחה כוללת להפרמ"ג על או"ח בהלכות פסח בח"ב בדיני תערובות שהביא כל השיטות אמנם באות ט"ו ס"ק ד' כתב שיטת ר"ת טעמו וממשו מב"מ וניכר האיסור דלא בטל או כזית בכדי א"פ לוקה ופחות אסור מה"ת ובראותי זאת נחרדתי שכת' דאו כזית בכדא"פ דמשמע אף שלא ניכר האיסור כל שיש בו כזית בכא"פ לוקה במב"מ ונבהלתי מהיכן ראה לכתוב כן וגם המ"א בעצמו הביא שם השיטה של ר"ת ולא כתב כן אמנם באמת קיצור לשונו גרם מכשול למהעיינים וצ"ל אי איכא כזית בכא"פ והיינו בניכר האיסור דאז פשיטא דלא בטל במב"מ אז בכזית בכא"פ לוקה ופחות מזה עכ"פ אסור מן התורה ולכך בטעמו ולא ממשו דהיינו שנימוח ואינו מכירו כתב בעצמו דאסור מדרבנן במינו בס' וגם שם נפל ט"ס וכתב שלא במינו ותיבת שלא נמחק וצ"ל במינו ע"ש ועכ"פ הדברים ברורים כמ"ש ודו"ק.

אחר שנים רבות שכתבתי זאת האיר ד' עיני ומצאתי בבעל המאור בפסחים פ' אלו עוברין לענין כזית בכדי אכילת פרס והיתר מצטרף לאיסור כתב דהא דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור ואסיקנא מב"מ ברובא מבשא"מ בטעמא ההוא דר"ל פליגא אדר' יוחנן דהוא בר פלוגתי' דר"י בכלהו תלמודא כללא קאמר כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו ל"ש מב"מ ול"ש מבשא"מ ור"י עדיפא ועלה סמכינן ע"ש הרי בהדיא דס"ל להבעל המאור דאף במב"מ כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וממילא הוא בכדי א"פ וכדאמר ר"י בע"ז כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי א"פ ופירש הבעה"מ שם דהיינו כשמעורב פרורין פרורין וממשות האיסור ניכר בו אף שהוא פרורין פרורין ומעורב כבר אסור ולוקין עליו ע"ש הרי בהדיא דבכזית בכדי א"פ לוקין אף במב"מ אם כן מצינו חבר לשיטת הר"ש הנ"ל הן אמת שהדבר תמוה לפע"ד דניהו דמה דמסיק הש"ס בזבחים שם דבמב"מ ברובא מפרש הרז"ה דהוא אליבא דר"ל דפליג על ר"י ויסבור דהגרסא ר"ל ואף דהכ"מ פי"ח מפהמ"ק גרס רב פפא הבה"ז השיגו ועיין בהגהות הגאון מוהרוו"ב שם אבל אכתי תמוה דרבא בעצמו מסיק שם דמב"מ ברובא והרי רבא ע"כ דפסק כר"י לגבי ר"ל והוא בעצמו אמר ריש החולץ דבכל הש"ס הלכה כר"י לגבי ר"ל והיאך פסק דמב"מ ברובא והיא תימה גדולה לפע"ד וגם תימה דא"כ היאך מסיק שם דפליגא על ר"א דאמר אין איסורין מבטלין זא"ז והיינו דר"ל פליג ולמה נ"מ אמר דפליג אדר"א והרי פליג על ר"י רבו של ר"א וגם למה לא קאמר דפליג על ר"י ועוד דרבא אמר שם ש"מ מדר"ל תלת ולמה נ"מ אמר ש"מ תלת אם אין הלכה כמותו והש"ס פלפל שם דלמה לא נימא רואין ומדפלפלו אליבא דר"ל ש"מ דהלכה כמותו וכמ"ש התוס' והקדמונים בכמה מקומות ובאמת שמ"ש ברז"ה דר"ל פליג אר"י אני תמה שלא הזכיר הירושלמי פ"ק דחלה דבהדי' פליג ר"י עם ר"ל בזה ועיין כ"מ פי"ח מפהמ"ק ה"כ אבל לא נחלקו רק אם איסורים מבטלים זא"ז ולא בשביל זה דמב"מ לא בטל לר"י וילקה זה לא שמענו והירושלמי אין כעת לפני וכפי הנראה מדברי הרז"ה מסתבר ליה לומר דטעם כעיקר אפילו במב"מ מה"ת בששים דאף דאינו נרגש הטעם במב"מ כל דבא"מ הי' נרגש הטעם והיו בששים גם במב"מ בששים ובאמת שזה חידוש דסוף סוף אינו מרגיש טעם האיסור ולמה יצטרך ששים מה"ת והרז"ה גופא כתב שם דאין טעם כעיקר שוה להיתר מצטרף לאיסור דטעם כעיקר צריך שירגש בו הטעם ויהיה כזית בכדי א"פ והיתר מצטרף לאיסור הוא אף באינו נרגש בו הטעם של איסור וגם אין בו כזית איסור מ"מ היתר מצטרף לאיסור ע"ש הרי דטעם כעיקר אף שיש כזית בכדי א"פ לא סגי בלא נרגש הטעם מכ"ש במב"מ דא"א שירגש הטעם כלל. וצ"ל דבמב"מ באמת הטעם הוא של איסור בעצמותו רק שאינו נרגש אבל עכ"פ ישנו במציאות וזה אסרה התורה אבל באמת הדבר תמוה ובאמת גוף חידושו של הרז"ה דהיתר מצטרף לאיסור הוא אף במקום שאין בו טעם הנה באמת בנזיר ל"ז אמרו דבנפישי חולין לא שייך היתר מצטרף לאיסור וכפי הנראה לא גרס הרז"ה זאת ודעתו דאף בנפישי חולין שייך היתר מצטרף לאיסור אמנם מה שאני תמה בזה דלשיטת הרז"ה דהיתר מצטרף לאיסור הוא אף במקום שאינו נרגש הטעם כלל וטעם כעיקר ביש בו כזית בכא"פ הוא ביש בו טעם נרגש וניכר וכמ"ש הרז"ה דהיתר מצטרף לאיסור הוא חומר גדול א"כ הרי חזינן דאביי ס"ל בפסחים שם דהמל"א היא בכל איסורים וכזית בכדי א"פ לא משמע ליה לאביי שיהיה דאורייתא דהרי שקיל וטרי בזה עם רב דימי וזה תימה גדולה דהיאך יהיה יציבא בארעא וכו' דזה ודאי דהמל"א כל שאינו נרגש הטעם וגם ליכא כזית מן האיסור לולא צירוף ההיתר הוא קל יותר מכזית בכדא"פ שיש איסור מורגש בכא"פ בכזית ואיך מסתבר לו לאביי המל"א יותר מכזית בכדי א"פ ובשלמא לשיטת הרמב"ן במלחמות דהמל"א צריך שיש בו טעם מורגש א"כ כל שהיתר מצטרף לאיסור הרי התורה אסרה להיתר בכה"ג ג"כ כמו האיסור א"כ הוה כאלו יש כאן כזית איסור בב"א א"כ יש לומר דכזית בכדא"פ שאינו אוכל כזית בבת אחת אינו מצטרף משא"כ המל"א אבל אם אינו מרגיש הטעם כלל ואין רק משהו איסור ואפ"ה מצטרף ההיתר הרוב בהדי האיסור המועט א"כ פשיטא דכזית בכדי א"פ עכ"פ מרגיש טעם איסור כזית דפשיטא שמהראוי שיאסור ואף אם נדחוק דמ"מ המל"א עדיף יותר אכתי תמוה דלמה יצטרך כלל כזית בכדי א"פ הא מ"מ יש משהו איסור ואף אם נדחוק דקאי בשאין שם רק הטעם בלבד ולא ממשו אכתי תמוה דמה מקשה במקפה הא יש השום והשמן של תרומה בעיני' וא"כ אם מסתבר לי' לאביי דיהי' המל"א בזה מכ"ש דשייך בזה כדא"פ אף דנימא דהמל"א לא אמרינן בזה ומה גם דשם בתבלין ל"ש להרז"ה המל"א דשם התבלין נרגשו דתבלין לטעם עבידא והרי הרז"ה חידש דהמל"א הוא אף דאינו ניכר האיסור ובד' מיני מדינה הוצרך לדחוק דנשתנה הטעם והוה כאינו נרגש הטעם ואף אם נדחוק דהרז"ה לא אמר רק דהמל"א הוא אף באין כאן טעם אבל פשיטא דהמל"א ביש טעם מורגש ודאי שייך אכתי קשה מ"פ אביי וכל שאר איסורי תורה לא אמרינן המל"א והא תנן המקפה וכו' ומה קושיא שאני התם דלטעמ' עבידא וא"כ בודאי שייך המל"א אבל המל"א שחידש ר"י ור"ג הוא אף באין נרגש הטעם וזה לא שמענו וביותר תימה הא דאמרו שם ואלא מאי משום דהמל"א סוף סוף אמאי פליגי רבנן על ר"א בכותח הבבלי ופירש"י דאי תימא דטעמ' דרבה דאמר הואיל וזר לוקה עליהן בכזית היינו משום דהמל"א א"כ אמאי פליגי רבנן וקשה הא ל"ד דשם שייך המל"א דנרגש התבלין אבל בכותח לא נרגש ל"ש המל"א ומיהו זה יש לדחות דהש"ס פריך אליבא דאביי דס"ל דהמל"א אף במקום שאינו נרגש הטעם א"כ שפיר מקשה אבל הקושיות הראשונות הן תמוהות ומיהו יש לדחוק דלהרז"ה משמע לי' דהמל"א אינו תלוי כלל בנתינת טעם דהרי עכ"פ אף שמרגיש הטעם אינו מרגיש רק חצי איסור וא"כ למה ילקה וע"כ דאין ההקפדה בנו"ט א"כ אין נ"מ גם באם הוא מועט ואינו מרגיש כלל ומה נ"מ בח"ש בין אם הוא פחות מח"ש או הרבה סוף סוף אינו נרגש שיעור איסור אבל הדבר דחוק דמ"מ בנרגש האיסור ועכ"פ לא נתבטל ברוב כגון דהוא שוה בשוה או שהאיסור הרבה שייך לומר דההיתר יצטרף לאיסור ונעשה ההיתר ג"כ כאיסור משא"כ בנפישי ההיתר א"כ נתבטל והיאך שייך היתר מצטרף וכבר נחלקו בזה הפוסקים אם אמרינן דהיתר נהפך להיות איסור ללקות ועיין מלמ"ל פ"ז ממעילה דדעתו דלא אמרינן היתר נהפך לאיסור ואף לשיטת הפרמ"ג בשער התערובות דההיתר נהפך לאיסור ללקות היינו כשלא נפיש אבל בנפיש לא מסתבר כלל. וגם אני תמה דמה מקשה משתי קופות ובנזיר אמר בשלמא לדידי דאמינא המל"א כגון דנפישי חולין והנה הרז"ה ע"כ לא גרס זאת וא"כ קשה גם לאביי וערש"י שכתב דממדוכה ומקפה ל"ק דעביד לטעמא וריחא והנה להרז"ה ל"ש זאת ועיין בתוס' פסחים שם ד"ה אלא ולשיטת הרז"ה צ"ל דלא גריס זאת וכמ"ש התוס' ועיין מהרש"א שם ועכ"פ שיטת הרז"ה הוא תמוה לפע"ד ומהתימה שבקדמונים לא מוזכר כלל שיטת הרז"ה ועיין ברשב"א בית רביעי שער ראשון בדפוס ווין דף ס"ה לא הוזכר כלל שיטת הרז"ה וגם הרא"ה לא הביאו ועיין בב"י יו"ד סי' צ"ח ובפר"ח ואחרונים לא הזכירו כלל שיטה זו ועיין ספר מנחת כהן שהעמיק הרבה בדינים אלו ובפ"ו חלק א' משער התערובות לא הזכיר כלל זאת וצע"ג והנה לכאורה צ"ב לשיטת הרז"ה דהיתר מצטרף לאיסור א"צ שיהי' בו טעם א"כ קשה ל"ל צירוף כזית הא אף שמצטרף כזית ההיתר א"א לומר דנהפך להיות איסור כמ"ש בשם המלמ"ל והמ"כ דלענין שילקה לא אמרינן דהיתר נהפך להיות איסור ועיקר המלקות בא בשביל שיש בו איסור וא"כ בשלמא אם אמרינן דהמל"א צריך שירגיש בו טעם יש לומר דניהו דע"י האיסור לחוד אין בו כשיעור כל שע"י ההיתר נרגש הטעם בכל הזית ויש בו איסור ג"כ מצטרף אבל אם לא בעי כלל שירגיש טעם א"כ מה נ"מ אם יש בו כשיעור או לא הא סוף סוף יש בכאן משהו איסור וצ"ל דמ"מ גזה"כ הוא שצריך שיאכל שיעור אכילה וכל שלא אכל שיעור אכילה בכזית אינו חייב אבל כל שהי' בו כשיעור אמרינן דההיתר מצטרף לאיסור וחייב אף בכ"ש איסור שאינו נרגש כלל וזהו ענין המל"א דגלתה התורה דסגי במשהו איסור כל שיש כזית שיעור אכילה מצטרף ההיתר לאיסור וחייב על משהו איסור שבו וכן נראה מהמ"כ פ"א משער התערובות ע"ש היטב. ובזה נראה לפע"ד היטב ליישב דברי הר"ר יקיר בתוס' בע"ז דף ס"ח דהנה התוס' הקשו לר"ש דס"ל כ"ש למכות למה לי קרא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ת"ל דלא בעי כלל צירוף וע"כ דמשרת אתי לטעם כעיקר דלא יליף מגיעולי עכו"ם ע"ש וע"ז כתב הרר"י דשפיר יש לומר דמשרת אתי להמל"א וא"ל דכ"ש ללקות דזה דוקא כשאינו בתערובות ע"ש והקשה דו"ז הגאון מוהר"ץ מה"ש דא"כ היאך קאמר הש"ס בשבועות דף כ"א דר"ע לא ס"ל כר"ש דאל"כ למה לי צירוף והרי צריך צירוף לענין שיתחייב ע"י תערובות ולפמ"ש יש לומר דבאמת צ"ב לר"ש דס"ל דבכ"ש סגי ניהו דבתערובות לא ס"ל בכ"ש אבל מ"מ כיון דאמרינן המל"א למה צריך צירוף כזית דא"ל שירגיש הטעם דהא כל דהמל"א לא בעי שירגיש הטעם וא"ל דבעי שיעור אכילה הא לר"ש לא צריך שיעור אכילה ובכ"ש לקי ורק דע"י תערובות לא אמרינן אבל כל שאמרינן המל"א אין התערובות מזיק ושוב סגי בכ"ש והיא קושיא נפלאה וצ"ל דבאמת לר"ש לא צריך צירוף כזית ורק דמשרת אתי דהמל"א וסגי בכ"ש איסור עם כ"ש היתר וכמ"ש ולפ"ז ר"ע דס"ל אם יש בו כדי לצרף כזית דרוב שפיר קשה למה לי צירוף כזית והא אף בכ"ש סגי וע"כ דלא ס"ל כר"ש ובעי שיעור אכילה וא"כ צריך צירוף כזית אף שאין בו רק מעט דאיסור מ"מ שיעור אכילה בעי דהוא בכזית וז"ב ובזה מיושב קושית התוס' בשבועות שם שהקשו דלמא שאני הכא דגלי קרא דהמל"א ובעי צירוף ולא סגי בכ"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת צריך צירוף דאל"כ הוה כ"ש בתערובות אבל כל דאמרינן המל"א ל"צ צירוף כזית ודו"ק היטב.

והנה לכאורה קשה לי טובא ר"ע דאמר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב הנה באמת שתיה היא ברביעית ורק דמקיש שתיה לאכילה וכדאמרו בנזיר דף ל"ח ע"ב וקשה לי הרי אמרו בנזיר שם ע"א דר' יוחנן ס"ל דאף במידי דאכילה המל"א ור"א סובר דוקא בשתיה דגלי קרא ולפ"ז ר"ע דנקט נזיר ששרה פתו ביין וע"כ משום דס"ל כר"א דוקא בשתיה וא"כ קשה כיון דכל עיקר דסגי בכזית הוא משום דמקיש שתיה לאכילה וכמ"ש התוס' דוי"ו דענבים קאי על משרת דכתיב ברישא וא"כ איך אפשר לומר דלא אמרינן המל"א רק בשתיה ולא באכילה וא"כ איך נקיש לאכילה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית הא שיעור אכילה בכזית הוא רק בשיעור איסור כזית וכאן המל"א והיא קושיא גדולה וצ"ע לפענ"ד.

והנה לכאורה קשה בהא דאמרו דף מ"ג תניא כוותי' דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וכו' יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וקשה לפי מה דאמרו דלכך חלוקין רבנן על ר"א בכותח הבבלי משום דאין בו כזית בכדי א"פ דאי בעיני' בטלה דעתו ואי ע"י טיבול אין בו כדי א"פ א"כ שוב קשה מנ"ל לר"א דכותח הבבלי ושכר אדומי יהי' בלאו הרי התוס' בנזיר דף ל"ו כתבו דה"ה זיתים המצרי ואינך ג"כ לית בי' כזית בכדי א"פ ושוה לכותח וא"כ מנ"ל ואי מכל מחמצת דלמא דוקא עירוב שיש בו כזית בכדי א"פ הוא דמחייב ולא בכותח ואינך והיא קושיא גדולה ולא ראיתי בהחפזי בספרים אם עמדו בזה וצ"ל כיון דר"א דריש כל משמע כל מחמצת שיהי' אף שאין בו כזית ג"כ מתחייב. ובגוף הקושיא שהקשיתי דמנ"ל לרבות כותח ואינך דלמא דוקא תערובות חמץ שיש בה כזית בכדי א"פ אמנם נראה דהנה המ"א ר"ס תמ"ב הקשה לפמ"ש הרשב"א בתשובה בדבר העשוי להתערב בד' מיני מדינה ל"ש בהו ביטול דדוקא בדבר שנתערב במקרה שייך ביטול וא"כ מה קאמר הנח לכותח דלית בי' כזית בכדי א"פ סוף סוף הא עשוי להתערב ומזה הוכיח דהרשב"א לא אמר כן מה"ת רק מדרבנן ואני לא ידעתי מאין הוכיח זאת דהא י"ל דבאמת אסור מה"ת ולא בטל אבל מ"מ לענין שילקה שפיר אינו לוקה דהא אין בו כזית בכא"פ ואינו לוקה אף דלא נתבטל טעם מ"מ צריך שיהי' כזית בכא"פ וז"ב ופשוט ולפ"ז שוב יש מעליותא בכותח משאר תערובות חמץ דשאר תערובות חמץ שייך עכ"פ ביטול ויש גריעותא דאינו כזית בכדי אכילת פרס ובזה מיושב היטב דברי הברייתא דמתחיל כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי וכו' יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל מחמצת והיא תימה דבתחלה ס"ד דאף לאו לא יהא בו ואח"כ ס"ד דיתחייב אף כרת ולפמ"ש א"ש דבתחלה ס"ד דניהו דכל תערובות חמץ חייב היינו משום שיש בו כזית בכדי א"פ אבל כותח הבבלי דאין בו כזית בכדי א"פ סד"א דאינו בכלל לזה מרבה מכל מחמצת וע"ז אמר כיון דמרבה מקרא יכול יהא ענוש כרת לזה קמ"ל דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה ואמרינן על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו א"כ אף בערוב גמור שיש כזית בכדי א"פ אינו ענוש כרת מכ"ש בזה דאינו בכרת והא דמרבינן בלאו בכותח הוא משום דעכ"פ יש חדא לטיבותא דעביד לכך אבל לענין כרת עכ"פ כל שאין חמץ דגן גמור אינו בכרת אף שעשוי לערב בידים וז"ב כשמש ובזה מיושב היטב קושית התוס' בהא דאמר מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א ואלו נוקשה בעיני' לא קתני ש"מ נוקשה לר"א לית לי' והקשו דלמא לכך לא נקט דהוה כ"ש כדאמר ר"נ ולפמ"ש א"ש דבשלמא בברייתא דר"נ שם נקט ר"א סתם על עירובו בלאו ולא פרט כותח הבבלי א"כ נוקשה הוה ק"ו דהשתא בתערובות דמ"מ אינו בעין הכזית הוא בלאו בשביל הצירוף מכ"ש נוקשה בעין אבל בכותח דל"ש ביטול והו"ל כאלו הוא בעין א"כ עדיף מנוקשה דנוקשה אינו חמץ גמור וזה הוה חמץ בעין דכל שעשוי לכך לא שייך ביטול והו"ל כאלו הוא בעין וא"כ היה צריך למנותו ומדלא מנה ע"כ דנוקשה לית ליה ובזה יש לישב דברי הטור דפסק דלר"א ה"ה נוקשה והיינו כר"נ ותמה הב"י דהא תניא כוותי' דר"י ולפמ"ש א"ש דבאמת לגבי כותח הבבלי אין נוקשה כ"ש ולגבי שאר תערובות הוה נוקשה כ"ש וא"כ עכ"פ לפי המסקנא דכל עירובו בלאו לר"א א"כ ה"ה נוקשה דאף דלנוקשה יש מעלה שהוא בעין משא"כ תערובות כנגד זה יש מעלה לנוקשה שיש בו כזית בכדי א"פ משא"כ בכותח דלית בי' כזית בכדי א"פ ולכך עכ"פ נוקשה שוה לתערובות ולכך כתב דה"ה נוקשה ודו"ק ועיין בסוגיא דנזיר דף ל"ו ובתוס' ד"ה לא במ"ש דהמקפה אם לא היה ההיתר מצטרף לאיסור לא היה חייב על המקפה אף שהי' אוכל כזית משום שלא הי' כדרך אכילה ויש ט"ס בדבריהם ועיין באורח מישור והעירני החריף מוה' מאיר בראם ני' דהפ"י בפסחים בסוגיא דמשרת לא הרגיש כלל בסברת התוס' הלז וגם המהרש"א אף שרמז לדברי התוס' בנזיר מ"מ לא ביאר הדברים ויפה כוון אך גם בפסחים בתוס' ד"ה לאו הרגישו בסברא זו אבל לא ביארו הדברים כ"כ ודו"ק והנה בתוס' חולין דף צ"ח בהא דתאכל כחמור שבהן פירשו בשם ר"ח דהיינו שאינו נאכל לזרים כחומר חטאת וכחומר שלמים אם בשל שלמים אתמול שאין נאכלין אלא עד הלילה וחטאת זמן אכילתה עד למחר וע"ז שאל אותי המופלג מוה' איצק היילפרין מקאזליב ני' דאמאי לא יאכל כחטאת דהא בקדשים דהיתירא בלע אוקמא אדאורייתא וכדמסיק ר"א סוף ע"ז דמב"מ בטל ברוב וכמ"ש התוס' בחולין קי"ב והשבתי לפום רהיטא דלפמ"ש הר"ן בנדרים נ"ט דבאיסור באיסור ל"ש ביטול והו"ל כמו דבר שיל"מ ע"ש ולפ"ז כאן דמחמרינן ב' החומרות של שלמים ושל חטאת שוב לא שייך ביטול ברוב דהא הוה לענין זה כמו שני איסורים שיש בשלמים מה שאין בחטאת ובחטאת מה שאין בשלמים. אחר כמה שנים עיינתי שנית בסוגיא דמשרת ועלה ברעיוני לישב שיטת הר"ש בפ"ב דטבול יום הנ"ל והרז"ה בפסחים הנ"ל ולפע"ד נראה דהם ס"ל כשיטת הפוסקים דכזית בכא"פ א"צ שיהי' בו טעם כלל ואף באין בו טעם כלל ג"כ אסור מה"ת וכבר האריך הפר"ח בסי' תמ"ב לבאר שיטה זו ולפ"ז גם מב"מ אסור מה"ת דמה בכך שאינו נרגש טעם הא לא גרע מאם לא נ"ט כלל ואפ"ה אסור ויגעתי ומצאתי בפ"י בסוגיא דמשרת בתוס' ד"ה איתביה שכתב בהדיא כן דאף במב"מ כל דאיכא כזית בכדי א"פ אסור ולוקין עליו כל שהוא בעין ע"ש שהאריך ולא הרגיש כלל בדברי הר"ש וברור לי דאילו נזכר מדברי הר"ש הי' מוצא תנא דמסייע לו איברא דגוף תירוצו של הר"ש דמיירי במינו ואפ"ה לא בטיל ברוב בקופות וסאין משום דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ודוקא באיסור שנימוח ונתחבר עם הרוב הוא דבטל לפע"ד נראה דהתוס' ג"כ אפשר שיסבור כן ואפ"ה מקשי שפיר דהנה בהא דאיסור בטל ברוב כבר האריך הפר"ח סי' ק"ט דסגי במעט יותר וא"צ כפל ולפ"ז נ"ל ברור דאף אם נימא דבקופות האי לחודי' קאי ולא בטל אף במב"מ היינו דוקא היכא שאינו כפל רק מעט יותר א"כ האי לחודי' קאי אבל ביש כפל נגדו א"כ א"א לומר דהאי לחודי' קאי דהא על כל משהו איסור יש כפל נגדו דא"א לברר האיסור מתוך ההיתר ובכה"ג ודאי בטל וגם לפמ"ש הפ"י דבכזית בכא"פ ההיתר נהפך לאיסור באמת היתר נהפך לאיסור לא מצינו וכמ"ש המלמ"ל פ"ז ממעילה ואף להמ"כ דאמרינן דנהפך לאיסור היינו דוקא אם אינו כפל אבל אם ההיתר כפל איך אפשר שהאיסור המיעוט יהפך לההיתר שמרובה כפל מהיתר ובזה מדוקדק מ"ש התוס' דמוקי לה ברבו וכתב המהרש"א דהיינו כפל וכבר תמהו בזה עליו דסגי במעט יותר ועצל"ח וכו"פ סי' ק"ט ולפמ"ש א"ש דכאן בעי כפל ממש ודו"ק היטב כי קצרתי ובגוף הדברים אי קמח בקמח מקרי לח בלח או יבש ביבש לפע"ד יש להביא ראיה מהא דפריך הש"ס בזבחים פ"ח מנחה לחה היא ומשני למקום יבש שבה ואבע"א מנחה לגבי דם יבש קרי לי' ולפ"ז נראה דנחלקו בזה דבתחלה ס"ל דמנחה כל שאינה נבלל בשמן מקרי יבש ואח"כ משני דלגבי דם מקרי יבש אבל בפ"ע מקרי לחה ויש לדחות די"ל דאף בנבלל בשמן מ"מ לא מקרי לחה ולגבי דם יבש מקריא וא"כ מבואר דמכ"ש קמח שלא נבלל דודאי מקרי יבש ועיין בתוס' שם ד"ה מדות דדבר לח לא שייך מדה גבי' דא"י להיות גדוש ובזה ניחא מ"ש שם דברוצי מדות לא נתקדשו משום דבמנחה דהוא לחה לא שייך גודש ובזה יש לפרש מה דפריך מנחה לחה היא והיינו היאך הי' המזרק מקדש והא לא הי' יכול להיות קדש דלא יכול לעשות גדוש ושוב לא הי' שלימין ומשני דבמקום שלא הגיע השמן שם היה יכול להיות גדוש מיהו התירוץ השני לא א"ש וגם גוף הדברים אינם נכונים ועיין בירושלמי פ"ק דחלה וכלן שבללו קמחים בציקות מצטרפין ואמרו שם דשני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו משמע דקמח בקמח לא מקרי לח בלח וע"ש מה שמחלק בירושלמי תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא כבר ביטלו עד שלא נאסר ומבואר דהיתר בהיתר בטל ובאמת שיטת הר"ן והאו"ה דהיתר בהיתר לא בטל וגם הא אדרבה אם הי' היתר בהיתר שוב הוה בא לעולם ע"י תערובות ועיין מגן גבורים סי' ט' ס"ק א וע"פ דברי הירושלמי הי' מקום להאריך ואכ"מ.

והנה במ"ש הטור דאם נתערב חמץ שעבר עליו הפסח צריך ששים לבטל והמ"א הקשה הרבה קושיות ע"ז ובאהע"ז בש"ע שם האריך לישב דברי הטור מטעם דכיון דטעם כעיקר דאורייתא א"כ כשם דבבעיני' אסור ה"ה בתערובות והאריך לחדש דכל דיש ששים אף שיש טעם כעיקר מורגש אפ"ה מותר מה"ת ולפע"ד גוף הדבר תמוה דאיך שייך בשיש ששים טעם מורגש והש"ך סי' צ"ח מיירי בדבר דעביד לטעמא אבל בשאר איסור דאינו עביד לטעמא לא שייך טעם כעיקר כל שיש ששים וגם גוף הדבר לא הבינותי דהרי חמץ באמת אינו אסור רק מפני שקנסא קניס ר"ש וא"כ כל שהוא בתערובות לא קניס דהא לא עבר על ב"י ואף אם נתערב לאח"פ וגוף החמץ עבר על ב"י אבל אין איסורו מחמת עצמו רק מחמת שעבר על ב"י ויש לומר דכל שנתערב לא קניס ר"ש וע"כ דברי הטור לפע"ד תמוהים כמו שתמה המ"א ולפע"ד נראה דבר חדש דהנה ענין ביטול חד בתרי הוא משום שהאיסור נהפך להיות היתר כמ"ש הרא"ש דאחרי רבים להטות כתיב והאיסור נהפך להיות היתר ועיין ביו"ד סי' ק"ט ולפ"ז נלפע"ד דבחמץ כיון דלאחר זמנו החמץ היתר בעצמותו רק דקנסא קניס כיון דעבר עליו הפסח וא"כ לא שייך לומר האיסור נהפך להיות היתר דהחמץ בעצמותו כעת היתר רק שנאסר כבר בפסח והרי הזמן אי אפשר להיות נהפך להיתר ובפסח כבר נאסר וכבר עבר הזמן א"כ שוב לא שייך ביטול ברוב ואסור עד ששים ובזה נראה לפע"ד דזה דוקא באם עבר עליו הפסח והוא בעיני' דאז החמץ נאסר מחמת הזמן א"כ אף שנתערב אח"כ לא שייך ביטול ברוב דלא שייך בזה נהפך להיות היתר דגם החמץ מותר רק מפני שעבר עליו זמן איסור והזמן א"א שיתהפך אבל אם היה נתערב בפסח עצמו א"כ אז החמץ נאסר ונתבטל רק שבפסח אסור במשהו משום דלא בדילי או דהוה דבר שיל"מ וא"כ לא שייך לומר בזה דלאח"פ יצטרך ששים דהא נתבטל אז בזמן שנאסר ואז הי' שייך לומר דנהפך האיסור להיות היתר רק דבפסח אמרינן דמ"מ נשאר משהו אבל לאח"פ שרי וא"כ שוב ל"ק כל הקושיות דבש"ס מיירי דנתערב בפסח שפיר אמרינן דלאחר זמנו שרי והיינו ברוב אבל הטור דביאר שמיירי שנתערב לאחר פסח בזה שפיר צריך ששים וזה נכון לפע"ד אמנם בגוף דברי הטור לא הבינותי דכיון דעכ"פ בשלא במינו ודאי צריך ששים דהרי מרגישין הטעם וא"כ גם במב"מ גזרו אטו שלא במינו יש לאסור והיה נראה לפע"ד דבשא"מ אף שאינו רק דרבנן צריך עכ"פ מדרבנן ששים ובמינו דאינו נרגש הטעם שוב בטל ברוב דהו"ל גזירה לגזירה כיון דאינו רק קנסא בעלמא מיהו יש לומר דאף באינו מינו לא נאסר כשנתערב בפסח דלא שייך קנסא דאין לומר דא"כ כ"א יערב ויתבטל ומה"ט אין מבטלין איסור לכתחלה וכמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד ד"ה לשהינהו דזה אינו דכיון דבפסח עצמו לא מועיל דנאסר במשהו א"כ כל שנתערב בפסח ואז בודאי לא שייך לחוש א"כ גם לאח"פ שרי ולא גזרו בכה"ג דלא שייך קנסא אבל כל שנתערב לאח"פ והי' אז בעינא א"כ אם נימא דתערובות שרי יש לחוש דכל אחד יערב ויאמר דנתערב ממילא דא"ל דודאי לא נחשד לערב איסור דהרי בעצם הוא היתר ורק דקנסא קניס ר"ש וא"כ שוב שפיר יש לחוש שמא יערב בידים ולכך נאסר וצריך ששים ודו"ק היטב ובקונטרס כת"י אשר כתבתי בהיותי בק"ב שנת תרט"ו הנקרא קב הישר כתבתי לישב דבר זה באופן אחר דהרי הטור ס"ל דבדבר המעמיד אפילו באלף לא בטל כיון דאוקמי קא מוקים הו"ל כבעיניה וס"ל דמה"ת הוא כמ"ש המ"א סי' תמ"ב ס"ק ט' ולפ"ז ק"ו הדברים אם מה דמוקים אסור אפילו לאח"פ כמ"ש המ"א שם בשם הראב"ן מכ"ש בדבר שיש טעם ממש כל שאין בו ששים שוב הוה כבעיניה וכבר כתב הרשב"א דטעימתו זו הכרתו. והנה במ"ש למעלה לישב דברי הטור נראה לפע"ד כעת להוסיף דלפמ"ש מיושב גם מה שקשה לפמ"ש למעלה בתירוץ הראשון דלא שייך כאן נהפך האיסור להיות היתר והא לפ"ז שוב גם ששים לא הי' ראוי שיועיל דכבר הארכתי בכמה תשובות מה שנחלקו שני גדולי הדור אי במקום שיש ששים צריך לבא לביטול ברוב ג"כ ודעת תורה נוטה דבעי ג"כ רוב לבטל הכמות של איסור ולפ"ז כאן דלא שייך נהפך איסור להיות היתר מה מועיל ששים אך לפמ"ש בתירוץ השני דכל הטעם דצריך ששים אף דבתערובות לא קניס ר"ש היא משום דכל דיש טעם הו"ל כאלו הוא בעיניה דטעימתו זו הכרתו ולפ"ז כל שיש ששים ואינו מרגיש הטעם א"כ מה בכך שלא בטל ברוב דהאיסור לא נהפך להיתר מ"מ בתערובות לא קניס ר"ש כלל וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית המ"א דמאי פריך ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר"ש קנסא קניס והיאך אפשר לומר דיהיה אסור יותר מששים והיאך יהי' חמור מכל איסורים ולפמ"ש א"ש דניהו דבשאר איסורים סגי בששים אבל כאן לא מועיל ששים דהא קנסא קניס וא"כ לא שייך ביטול ברוב דלא נהפך איסור להיות היתר וע"ז משני דכי קניס בעיניה אבל תערובות לא קניס וא"כ בתערובות שוב סגי בששים וביטול ברוב לא אכפת לן דהא הוה בתערובות ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה הגאון מוה' דוד דייטש ז"ל הובא בשו"ת חתם סופר על או"ח הנדפס מחדש סי' קכ"ד דהיאך אפשר דר"ש לא קניס כלל להס"ד והא ר"ש אסר בתוספתא רפ"ב דפסחים לקנות חמצן של כותיים מפני שנחשדו על ב"י ולפמ"ש א"ש דודאי ס"ד דאסור רק דמקשה דאף ששים לא יועיל ובזה מיושב גם קושי' השני' לר"י דמתיר חמץ לאח"פ והרי בהפקיר חמצו בי"ג אסור אף לאח"פ ולפמ"ש א"ש דזה ודאי ידע דלר"ש קנסא קניס ורק דעיקר הקושיא שלא סגי בששים ודו"ק ועיין בפ"י מ"ש בסוגיא בזה והנה מצאתי בתוס' מנחות דף כ"ב ע"ב ד"ה וכל שכתבו ג"כ דקמח בקמח מתערב יפה והוה לח בלח ומדי דברי בהך דט"ז שהבאתי הלא מראש דהוא מפלפל בדגן מצומחים אי מותר לטוחנם ולאפותם וכמ"ש בטוש"ע שם בשני דיעות הנה קשה לי לר' יהודה דס"ל מב"מ לא בטיל מה"ת היאך מצא חיטי לפסח הא אי אפשר שלא יהיו חיטין מצומחים ומב"מ במשהו וזה אי אפשר לברור שלא יהיו שום מצומח וכן קשה לרב ושמואל דס"ל במשהו ולו יהא דאינו רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א בע"ז דף ע"ג אבל עכ"פ מדרבנן לא בטיל וזה קשה מאד שיברור כ"כ עד שלא יהיה חטה מצומחת או נתבקע קצת ואף למ"ד בתר מבטל אזלינן והא המבטל אפשר להיות שיהי' כבטל דהיינו באם ישרה במים ויתחמץ ואפשר דחיטין מצומחים אינו רק נוקשא ולא מקרי מב"מ למ"ד דאזיל בתר שמא ואכתי צע"ג בזה ואם נימא דהיתר בהיתר בטל א"כ יש לומר דלר"י היו אופין קודם פסח ובטל דחוזר וניעור לא הוה רק דרבנן ולא חשו בזה אבל למ"ד דהיתר בהיתר לא בטיל קשה וגם למ"ד דהיתר בהיתר בטל צ"ע דהא במב"מ לא בטל ואפשר דבהיתר בהיתר בטל אף לר' יהודה וצ"ע בכ"ז.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף