שואל ומשיב/א/ג/ר

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן ר   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נסתפקתי באחד שיש לו חוב על נכרי ויש לו שעבוד על חמץ שמונח על הקאמיר של קי"רה אם חייב לבערו גם באחד שיש לו סחורה מונח על הקאמיר כדרך הסוחרים שמגיע הסחורה להקאמיר ושם מונח עד יום שמקבלו מיד הקאמיר ומשלם מה שמגיע שם בעד השמירה והנה בתוך כך קפץ ידו מלשלם לבע"ח ועקלו הבע"ח הסחורה שיש לו על הקאמיר שהוא מונח ע"ש כל הסוחרים ועוד לא נתברר סך שיש לכל אחד בו והחוב מגיע גם לנכרים גם ליהודים והיהודים א"י למכור דאין להם דבר מסויים שהם שלו וגם יד נכרי באמצע וזה הבע"ח שקפץ יד אין לו רשות למכור שהרי הבע"ח עקלו הסחורה ונסתפקתי מה משפטו ואמרתי דעכ"פ הוה כחמצו של ישראל שמונח ברשות הנכרי וקיבל אחריות ועדיף טפי שעדן איני של ישראל בבירור ואינו רק לשיעבוד ואם יתן הבע"ח מעות בעד הסחורה הסחורה שלו והבע"ח אין יכול למכור וא"כ יש לצדד בזה להתיר אבל לא בררתי הדברים עדן להלכה ולמעשה ודו"ק.

והנה לכאורה קשה בהא דאמרו בגיטין דף מ"ג ע"ב לוה עליו מן הנכרי כיון שעשה לו נימוסו יצא לחירות ומפרש שם דנימוסו הוא זמן ומיירי בלא הגיע זמן ואפ"ה כל שמכר לו לגופ' קנה העכו"ם ומיהו רש"י שם פירש דמעכשיו הי' משתעבד בו וא"כ בכה"ג שייך שם קנס דעכ"פ מכרו לגופו וגם היו ברשות הנכרי מעכשיו להשתעבד בו ולכך קנסוהו ע"ש באוקימתא בתרא בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו וע"ש ברש"י ותוס' ודו"ק ועדיין צ"ע והנה בהא דאמרו בפסחים דף מ' לפי שנאמר ולא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי ופירש"י יכול נלמוד ממקרא הזה שיטמין את שלו כדי שלא יראנו ודיו דהא לא יראה כתיב ולכאורה תמוה דמה מועיל ההטמנה הא מ"מ הוא נראה דהא לא כתיב לא תראה רק לא יראה והרי מ"מ נראה שוב ראיתי ברא"ש פ"ק אות ט' גבי הבודק צריך שיבטל שכתב בהדיא דעובר על ב"י אף שאינו רואה דלא כתיב לא תראה רק שלא יראה הרי בהדיא כמ"ש ועיין קרבן נתנאל מ"ש דמדברי התוס' ריש כל שעה לא משמע כהרא"ש ומהתימה איך לא הרגישו בזה דמבואר לכאורה בש"ס כן אמנם נראה דבאמת שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ולפ"ז באמת אם לא הי' כתוב לא ימצא שדרשו מזה דאסור להטמין א"כ כל שהטמין במקום הצנע באופן שלא יוכל להראות בסתם א"כ עשה מעשה שלא יעבור על ב"י והרי כל שמבטל סגי ומ"ל שמבערו או שמטמינו הרי גילה דעתו דאינו רוצה שיהי' ברשותו והרי לא יתראה ואף דמ"מ הוא ברשותו מ"מ באמת הוה כאינו ברשותו רק דכל דלא עשה מעשה עובר בב"י כאלו הי' ברשותו אבל כל שמותר להטמין הוה כביטול וגם בפשיטות י"ל דדוקא כל שראוי שיהי' נראה אסרה תורה אבל בהטמנה בבורות שאינו ראוי להראות אינו עובר אבל אחרי דאמרה תורה לא ימצא ממילא בל יראה ג"כ שלא יתראה ובכל מקום שהוא אף בבורות מ"מ עובר על בל יראה ובזה יש לישב ראית התוס' ריש כל שעה ד"ה ואי בהא דאמרו דף וא"ו ואי משכח לה לבטלה אלמא דעכ"פ כל שאינו יודע מזה לא עבר אף שהי' בביתו דאל"כ אכתי עבר למפרע טרם שמצא ולפמ"ש א"ש דא"כ הסוגיא שם אזלא דהבדיקה הוא מה"ת ועכ"פ באותה בדיקה יוצא ידי בל יראה דאל"כ מה ס"ד שם דלא יהי' צריך לבטל וער"ן ריש פסחים ולפ"ז פשיטא דכל שבדק כל מה שראה חמץ בביתו כל שלא ידע לא יעבור דניהו דכתיב לא יראה באמת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וא"כ כל שלא ידע שפיר הי' מועיל הבדיקה שלא יעבור על בל יראה ושוב הוה החמץ כאלו אינו ברשותו ואינו עובר אבל כל דידע שפיר צריך לבטל דאל"כ יעבור דהתורה עשאן כאלו הן ברשותו וז"ב כשמש ובזה יש ליישב קושית התוס' שם על רש"י בד"ה ודעתי' ודו"ק והב"ח סי' תל"ד מחלק דבחמץ שא"י אינו עובר על בל יראה ולפמ"ש יש לומר בטעמו דלענין זה לא מהני ביטול דלחמץ ידוע לא מועיל ביטול לשטת הכלבו והגאון ולכך עובר על בל יראה אבל לחמץ שא"י לא עבר על ב"י כל שלא ידע וז"ב שוב ראיתי ברמב"ם בפ"ד מחמץ ה"א כתב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טען וכו' פירש הכ"מ דלא יראה משמע דטמן מותר ולפמ"ש היינו אם לא כתיב לא ימצא אבל כל שכתיב לא ימצא ממילא גם בל יראה הוא בכה"ג דמ"מ יתראה וז"ב והפרמ"ג בפתיחה לה"פ אות א' הבין מהכ"מ דלא יראה הוא רק על ראייתו ולא כשטמן ותמהני שלא הזכיר כלל דברי הרא"ש האלו דמבואר להיפך ולפענ"ד גם רש"י והרמב"ם מודים לזה וכמ"ש ודו"ק ובפתיחה להלכות בדיקה וביטול סי' תל"א במקור חיים ראיתי שהביא דברי הרא"ש הנ"ל והביא דברי המג"א תל"ד ס"ק פ' והקשה דאמאי יהי' אסור כל שלא נהנה ולא קמכוין למה יעבור על ב"י וכתב דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות הוא דמותר בא"מ משא"כ כשאסרה התורה דבר שא"מ כגון הכא שאסרה התורה מלא יהי' חמץ בביתו אפילו כשאין מתכוין אסור ודבריו תמוהים דא"כ בע"ז שאסרה התורה שלא ישהה בביתו צלמים א"כ בדבר שא"מ אסור והרי כל הסוגיא דאפשר ולא קמכוין הוא להיפך וכן הקשה אחד מתלמידי מצלו של היכל דהתירה התורה בא"מ כמבואר שם בפסחים דף כ"ה ולפמ"ש א"ש דכאן שאסרה התורה שלא יתראה החמץ אף שאינו רואהו א"כ הקפידה התורה שלא יתראה ולא קפדה על האדם רק על החמץ עצמו וכל שנמצא בביתו הרי מ"מ נמצא בביתו וגם בב"י עבר וכמ"ש ודו"ק היטב.

ודרך אגב אומר במה דאמרו בדף וא"ו חמץ של עכו"ם עושה לו מחיצה ואם של הקדש אינו צריך דמבדל בדילי מיני' ושאל אחד מתלמידי לשיטת הפוסקים שהביא הר"ן דקאי אף בקבל עליו אחריות א"כ מה מועיל דמבדל בדיל מיניה מכל מקום למה לא יעבור על ב"י ואמר דזה ראיה לשיטת הר"ן דהטעם דב"י הוא משום דיבא לאכלו וכל שמבדל בדיל לא שייך בל יראה ואני השבתי דבאמת צ"ב היאך שייך קבלת אחריות דהקדש דהא בהקדש פטור אף בקיבל עליו שמירה וכמ"ש בחו"מ סי' ש"א ואף לפי שיטת המח"א הלכות שומרים דאם קיבל בפירוש אחריות מועיל כבר כתב הוא שם דל"מ רק לענין פשיעה ולא לענין גניבה ואבידה ואם נימא כשיטת הפוסקים דבעינן לענין בל יראה אחריות דגניבה ואבידה א"כ לא משכחת לה בהקדש.

ובזה מיושב מה שדקדקו דלמה מיעט מב"י של אחרים ושל גבוה ולענין להתחייב בב"י כשקיבל עליו אחריות לא נקט רק עכו"ם בלבד ולא הקדש ולפמ"ש א"ש דלענין הקדש ל"ש קבלת אחריות ואף קנו מידו ל"ש בהקדש כמ"ש התומים סי' ס"ו דבעינן סודר דהמקנה וליכא ע"ש ולפ"ז לא שייך קבלת אחריות בהקדש ובזה אמרתי הא דנקט ואם של הקדש א"צ דמבדל בדילי מיני' דהנה הריטב"א בב"מ דף כ"ח כתב בהא דמוקי בקנו מידו והרי במתנה ש"ח להיות כשואל אמרו בהאי הנאה דקמהימן לי' וצ"ל קנין וכתיבה ואם בהקדש לא שייך דקא מהימן לי' דהכל נאמנים אצל הקדש ע"ש ולפ"ז ז"ש דמבדל בדילי מיניה ופירש"י שהכל מתיראים ממנו וא"כ לא שייך קבלת אחריות ולכך אינו עובר וז"ב ומה שהקשה במה דפלפלו הצל"ח והאחרונים בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש דלתחייב מטעם קבלת אחריות והא בהקדש לא שייך זאת לפמ"ש לק"מ דגזלן שאני דניהו דשומר לא מתחייב גזלן התורה אוקמא ברשותו להתחייב באחריות ועתו"ס ב"ק דף נ' ודו"ק.

והנה בכתובות דף כ"ז אמרו הורהנה אין ופירש"י דמדעת וכיון דהגיע זמן ולא נפדת הרי הוא של נכרים בדיניהם הנה מבואר דבהורהנה ביד עכו"ם הוה של נכרים בדיניהם ונ"מ לענין חמץ ועיין סי' ת"מ ועיין ש"ך חו"מ סי' ע"ב במה שפירש לשון הורהנה ולא זכר מהמשנה בעדיות שהורהנה באשקלון ומ"ש הרמב"ם והתוס' י"ט וגם בש"ס דכתובות הנ"ל משמע דהורהנה היינו בשעת הלואה ודו"ק היטב.

ודרך אגב אזכור מה שראיתי דבר תימה בספר ארבעה טורי אבן להגאון החסיד מוהר"א ז"ל אבד"ק אמ"ד שבסי' כ' כתב בנו הגאון מוהר"מ ז"ל מעשה באחד ששכח למכור מאלץ שלו ומאלץ הוא חמץ גמור וזה האיש חייב מעות לאדון אחד ולא הי' לו לשלם כלום לא קרקע ולא מטלטלין רק זה המאלץ והאדון הי' עיניו תלויות על המאלץ הנ"ל וע"ז האריך להתיר כיון דהוא משועבד להנכרי אף שהוא בביתו של ישראל הוה כחמצו של הנכרי והיא תימה גדולה כל שלא שעבדו בפירוש הוה עדיין חמצו של ישראל ודוקא בששעבדו בפירוש ועשה לו אפותיקי או שהקנה בק"ג א"ס ומה גם כל דלא שעבדו אם נאבד הי' מוכרח לשלם לו ממקום אחר ואף שעני הוא אבל עכ"פ החוב לא נפקע ויכול לחבשו בבית האסורים וכדומה א"כ עכ"פ חמצו של ישראל מקרי וז"ב ומה שהביא דברי הש"ג והמ"א זה דוקא בהקנהו א"ס וגם שלא יהי' באחריות הישראל ומה גם דחמץ מפקיע מידי שעבוד ומ"ש בזה דזה דוקא לרבא דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אבל למ"ד שעבודא דאורייתא וכן קי"ל אין חמץ מפקיע מידי שעבוד במחכת"ה מ"ש דרבא ס"ל דשל"ד באמת התוס' בגיטין דף נו"ן והריטב"א כתבו דרבא ס"ל ש"ד והרשב"א נסתפק בזה אך מלבד כ"ז לפע"ד דאף אם נימא ש"ד היינו בישראל מישראל אבל ישראל לנכרי ודאי של"ד דהא באמת הפקעת הלואה ודאי שרי בעכו"ם ואיך שייך ש"ד בזה וע"כ חלילה לסמוך עליו והנה כשהראיתי זאת להחריף ושנון מוה' אורי וואלף סאלאט ני' ההוא אמר דא"כ צ"ב בישראל שהלוה מנכרי דמותר בהנאה ואמאי הא הוה הפקעת הלואה דשרי בנכרי ומה מועיל הרהינו אצלו או למפרע גובה והאיך שייך למפרע גובה אם בידו הי' להפקיע הלואתו ואמר כי כבר נתקשה בזה זמן רב ואמרתי בזה דבאמת הענין דהפקעת הלואה דשרי נראה דהוא לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רנ"ד לענין ג"ד דעכו"ם דכל שהוא בשב ואל תעשה לא אכפת לן ובחבורי יד שאול הארכתי בזה ולפ"ז אני אומר גם ההפקעת הלואה דשרי זה דוקא בשב וא"ת ולא בקום ועשה ולפי"ז בשלמא כל הפקעת הלואה מה שאינו מחזיר לו הוה רק בשב וא"ת ולא גוזל בידים אבל כל דנתן לו משכון וקנה המשכון או למ"ד למפרע גובה והו"ל כמו שהוא שלו וכיון שיש לו שיעבוד א"כ זה לא נקרא הפקעת הלואה והוה גוזל בידים שהרי הוה כנוטל ממנו מה שמשועבד לו או כנוטל משכונו וזה אסור ומכ"ש בשהרהינו אצלו דהו"ל כנוטל ממונו בידים וזה אסור וז"ב מאד ולפ"ז כאן דאינו משכונו ומכאן ולהבא הוא גובה רק דכיון דאין לו דבר אחר שעבודו של זה הוא אבל מ"מ אינו רק כהפקעת הלואה ול"ש ש"ד וכמ"ש ועיין בב"ק שם דאמר והא ע"ע הפקעת הלואתו הוא ומשני רבא לטעמי' דס"ל ע"ע גופו קנוי ופירש"י והו"ל גזילו ממש והיינו דכל שנקנה לו וזה רוצה לטול ממנו הו"ל כגזילו וה"ה כאן כל שנקנה לו או שמשועבד לו הו"ל כגזילו ממש וז"ב לפע"ד ובזה יש להאריך בסוגיא שם ואכ"מ שוב מצאתי בשערי תשובה על או"ח שהביא בסי' תמ"ח שפקפק ג"כ על דברת התשובה הנ"ל וכתב שאין לסמוך ע"ז ונהניתי.

והנה בהך דב"ח קונה משכון דאמרו דוקא שלא בשעת הלואתו נראה לפע"ד דהסברא הוא כך דהנה הריטב"א בקידושין דף י"ג ע"ב גבי האשה שהפרישה חטאתה דלכך שעבודא ל"ד כיון דשעבוד אינו רק קנין לחצאין דהא אינו קנין גמור ורק שעבוד וא"כ שוב ל"ש קנין לחצאין ע"ש ולפ"ז נראה לי דגם בע"ח דקונה משכון אינו רק שעבוד ולא קנין דהרי צריך להחזיר לו משכונו כשמחזיר לו המעות כמבואר סוף סי' ע"ב בחו"מ ועט"ז באו"ח סי' תמ"ג וא"כ שוב לא שייך קנין לחצאין ולכך דוקא שלא בשעת הלואתו דנקטי' לגוביינא הוא דקני לגמרי אבל כל שהוא בשעת הלואה אף לשיטת רש"י דחייב באונסין היינו בתורת שומר ולא בתורת קנין וא"כ לא שייך קנין לחצאין ודו"ק אברא דלפ"ז יקשה איך אמרו כאן וקמפלגי בדר"י הא לא שייך קנין לחצאין ור"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו וכבר הקשו התוס' דהא ר"י לא אמר רק שלא בשעת הלואה ומ"ש דמ"מ מצוי מקרי זה ל"ש לפמ"ש דהרי מה"ט שעבודא ל"ד דאין קנין לחצאין וא"כ בשעת הלואה לא קני אך נראה דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ כל עיקר הקנין אנו דנין כשיבא לבסוף לידי גבייה א"כ אז שוב הוה קנין גמור ול"ש דאין קנין לחצאין דעיקר הקנין הוא אח"כ כשיבא לידי גבייה וז"ב לפע"ד ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלאביי ע"כ דפליגי בדר"י ולאביי למפרע הוא גובה ולפמ"ש א"ש דכיון דלמפרע הוא גובה א"כ שוב לא שייך קנין כלל ול"ק כלל וא"כ שפיר עובר בסיפא וברישא אינו עובר דלא שייך למפרע הוא גובה והא דאמרו למעלה בפשיטות דלמ"ד למפרע הוא גובה לכך מותר בהנאה אף דל"ש קנין לחצאין ושעבודא ל"ד צ"ל דהש"ס אמר דלאביי איכא לאוקמא המשנה דס"ל שעבודא דאורייתא והיינו דהוא ס"ל דשייך שיעבוד לחצאין וכמ"ש הריטב"א בהדיא ועקצה"ח סי' ל"ט שהסביר משום דמ"ד ש"ד ס"ל דשיעבוד ממילא חל אבל בריטב"א לא משמע כן אבל הברייתא יתרץ אביי לדידי' דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולק"מ ועיין פ"י בסוגיא דכרכר בזה אי ס"ל לאביי ש"ד או לא ודו"ק ומה דאמרו בדאמר מעכשיו היינו דכל שאמר מעכשיו לא שייך קנין לחצאין דכל שאמר מעכשיו היינו למפרע יהי' מעכשיו א"כ קונה לו למפרע לגמרי ובזה יש לישב הך דאמרו ומנא תימרא דשאני בין אמר לו מעכשיו והביא הברייתא דהגעתיך והיא תימה דמה עדיפות יש להברייתא מהמשנה ועי' פ"י ולפמ"ש יש לומר דהכי קא קשיא לי' מה מועיל מעכשיו הא סוף סוף אין קנין לחצאין וע"ז מביא מהברייתא דאם אמר לו הגעתיך עובר ולאביי יקשה דאינו ראוי שיעבור דהא לא שייך קנין לחצאין וע"כ דכל שאינו רוצה לפדותו עובר והוא הדין במעכשיו ודו"ק היטב.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף